צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
ונגינותי נגן
ונגינותי ננגן בו יבואר, (א) חיוב קריאת התורה בנגינות וטעמים כמנהגנו. (ב) שאוסרין האשכנזים לשנות מבטא שלהם לספרדית וספרדים לאשכנזית. (ג) חיוב הקריאה לס"ת בשמו ושם אביו:
כל זיו חלד ישתחוה לך. הודך ישמיע. לך אלהי תהלתי אשר בידך עתותי. אף אני בכור נתתני. זמירות לך אריע. הן לי תתה מצותי חקותי ותורותי:
אני חלקך. גפן ממצרים תסיע בדבר שפתיך. הן תעלוזנה כליותי. במקהלות לכן אודך. דתך אביע. חוקיך לי זמירות. למנצח בנגינותי.
ונגינותי ננגן
שאלה החייב אדם לקרות בס"ת בנגינת הטעמים או לא? ואם מותר לשנות דרך הברת האותיות והנקודות שאנו נוהגין בו, לדרך הספרדים או לא?
ואם החיוב עלינו לקרות לס"ת בשם העולה, או לא?
תשובה. הנני משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
והנה, בענין נגינת הקריאה, אומר אני שהחיוב לקרות כל טעם וטעם בנגינתו, ואין מן הצורך להאריך בראיות בענינים הקלים האלו, רק הראיות והסברות שהביאו בעל הקנאה ובעל הנוגה נציג לנגד עינינו. ונשקף עליהם בעין הבחינה, לראות היעמדו דבריהם אם לא. והנני מעתיק בזה דברי בעל הנוגה מלה במלה (כי בדברי בעל הקנאה אך אומר ודברים, בלי שום ראי' וסברא) למען נוכל להשיב על כל דבר כראוי. וזה לשונו.
"בנדון קריאת ס"ת בלא טעמים, אחת אשאל אותה אבקש לדעת:
מי שמע קול מרע"ה באיזה ניגון ניגן זרקא, סגול. וכדומה, או אם צוה לשום אדם:
כך תנגן זקף קטן וכך זקף גדול? רק חז"ל דרשו מהפסוק, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, ר"ל שהבינו פירש המקרא ע"י פסקי טעמים, ולזה נמסרו לנו הטעמים, שלא נקרא בתורה כקורא אגרת בהבלעה אחת בלי רוח בין הענינים ובקול הברה בלי נעימה, כ"א לקרות בתו"הק בקול נעימה ובתנועות מתחלפות לפי הענין, כמשפט אנשים חשובים בדברם איש אל אחיו, ינעימו קול דבריהם לפי ענין שיחתם, אם שמחה, אם קנה, אם רינה, אם תחינה, כפי נעימת הדברים שבפי כל אדם, ולפי נימוס המדינה, ואחרי אשר אנו רואים דבנגינה המורשת לנו מאבותינו אין אנו מבינים פי' המקרא וענין הדברים כלל, ועוד משבשת דעת השומע בקול עולה ויורד, עד כי אינו מבין מאומה, לזה אין אנו משעבדים לנגינה זו, ורק בדורות הראשוני' אשר כל דבריהם הי' בנגינה כזו, לכן גם בס"ת קראו בנגינה זו, אבל אנחנו בדורנו עתה ובארצינו אלה, נגינת דברינו על אופן אחר, לכן המצוה עלינו לקרות כפי נעימת הדברים שבפי כל אדם, כמו שאנו רואים במדינת שפאניא ופורטוגאל, תוגרמא וברבריא וארץ הצבי, בכל מדינה ומדינה יש להם נגינות מובדלות זו מזו, כל אחת לפי מנהג הנעימה בדבריהם בין איש לרעהו.
ובגמרא עירוכין דף ד"ב:
ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, וכ' שם המרש"א שהי' לשלמה אלף וחמשה פסקי טעמים, וזה ויהי שירו חמשה ואלף, דפיסוק טעמים לפי התנועות הוא ממש שור, וע"י פסקי הטעמים מובנים דברי תורה, עכ"ל. וכתבו המפרשים שהי' לראשונים פסקי טעמים אף בדברי חז"ל, ר"ל נעימות קול לפי ענין הדברים, וזה שאמרו בעירובין ובמגילה כל הלומד בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו', לפי שאף בדברי חז"ל צריך האדם להנעים קולו לפי ענין הדברים. ועוד דאם הנגינה מאבותינו מעכבת, והיא חוקה כפרה אדומ', איך אנו משנים אותו כמה פעמים בשנה, כמו בר"ה ויוה"כ יש לנו נגינה אחרת בט"ב נגינה אחרת, והמוהל יש לו נגינה אחרת. ואם היא גזרית ומעכבת איך נוכל לשנותה, אלא ודאי הדבר נכון כמו שכתבתי, ומי אשר אמת מגמתו, יבין כי כנים דברי, ודי למבין עכ"ל.
מי אשר אמת מגמתו, יבין כי שטות והבל ושקר יפצה פיהו, ונאמר ראשונה.
הראי' אשר הביא ממדינת שפאניא ופורטוגאל. תוגרמא וברבריא וארץ הצבי. איני יכול לצייר, איך לא בוש להפיח כזב לעיני כל ולעיני השמש, ויצא בזה מן הכלל שאמרו לנו חז"ל:
כל מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אנשי, והוא לא חשך שפתיו לשקר בדברים גלוים ונודעים. אני מוחל לו שמתוך רתיחת חשקו להימין השמאלית, שכח שבששפאניא ופורטוגאל, לא יראה ולא ימצא שום יהודי, אבל איך כזב ירצה לומר על אנשי תוגרמא וברבריא וארץ הצבי:
שהם קוראים נגינה, רק כל אחת כפי מנהג הנעימה בדבריהם בין איש לרעהו. והוא שקר גמור. והנה המחבר מעיד כזה את אשר בעצמו דבר עם אנשי ארץ הצבי ואנשי ברבריא ואנשי מצרים, וגם טרם כתבו זאת חקר עוד הפעם אצל איש ירושלים אחד שבק"ק אמשטרדם שהוא נודע ומוחזק לכל לאיש צדיק חסיד ישר ונאמן, ודבר אחד לכולם, שכל המדינות האלה יש להם נגינה מיוחדת על פסקי הטעמים, על כל טעם וטעם שתקנו אנשי כנה"ג ז"ל. אמת שאין נגינתם כנגינתנו, ונשתנו מדינה ומדינה, כפי דרכי הנגינה הנהוגות אצלם כי ינצחו בנגינתם, כנודע שנשתנה טבע הנגינה לפי השתנות טבעי עורקי אנשי הארצות, מלידה ומבטן. אבל שיקראו בתורה באותה נגינה שידברו בין איש ובין רעהו, זה לא הי' ולא נברא. והנה בעל הנוגה הרחיק עדותו, ולא הביא ראי' מהספרדים שבאמשטרדם ושבהמבורג, מפני שהי' ירא שיתגלה שקרותו, אבל לא הועיל לו, שגם המדינות האלה שהזכיר עם רוחקיהם, אנשיהם, פעמים רבות קרובים אצלינו, ושפת שקר לא תכון לנגד עינינו.
והנני מביא לך ראי' ברורה על חיוב נגינת הקריאה. דאמרי' בנדרים במתני' דף ל"ה ע"ב אבל לא ילמדנו מקרא (פי', מי שמודר הנאתו על חבירו) ומוקי לה שם בגמ' (דף ל"ו ע"א) במקום שנוטלין שכר על המקרא, ועל היתר השכר הזה פליגי שם בגמ' רב ור' יוחנן, דר' יוחנן אמר שכר שימור (פי' שימור הבנים שלא יצאו לחוץ, ויעסקו בדברים בטלים) ורב אמר שכר פיסוק טעמים, ואמרי' שם ע"ב ולמאן דאמר שכר שימור מ"ט לא אמר שכר פיסוק טעמים, קסבר פיסוק טעמים דאורייתא דאמר רב איקא בר חמא א"ר חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר תורת אלדי"ם וכו' ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, ע"כ. הנה ראינו מזה שמ"ד שכר פסוק טעמים היינו אותן טעמי המקראות שלנו, שאמרו עליהם ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים. ואס"ד דענין פיסוק הטעמי' האלו אינו אלא לומר אותן באותה נגינה ובאותן הפסקות שינהגו בני אדם כשמדברין איש לרעהו, אם כן מה שכר שייך על זה, ומהו הלימוד שבו עד שיכול ליקח עליו שכר. הא על לימוד פירוש המקרא אסור ליטול שכר, וכיון שידע פירוש המקרא. הנה הוא יודע גם הנגינה, שהיא אותה הנגינה ופיסוק כאשר ידבר בלשונו אל אחיו, אלא ודאי יש נגינה מיוחדת לפסקי הטעמים האלו כאשר אנו נוהגים וזה צריך לימוד, ועליו שייך שיטול שכר. (ובאמת קשה לי לכאורה מאד שרב הוא דאמר שם שכר פיסוק טעמים, א"כ ע"כ סבר פיסוק טעמים לאו דאורייתא, והנה רב הוא מרי' דההיא שמעתתא דא"ר איקא וכו' ויקראו וכו' ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, שמזה הוציא ר' יוחנן דפיסוק טעמים דאורייתא).
ומ"ש, מי שמע קול משה רבינו באיזה ניגון ניגן זרקא וכו', גם בזה טעה, שמרע"ה לא תיקן פסקי טעמים אלא אנשי כנה"ג תקנום. וראי' לזה דשם בנדרים אחר שהביא האי דר' איקא דויבינו במקרא אלו פיסקי טעמים, איתא א"ר יצחק מקרא סופרים ועטור סופרים וכו' הלמ"מ, ופירשו שם כל המפרשים מה הן מקרא סופרים ועטור סופרים, יעו"ש, אבל לדברי כולם אינם האי דפסקי טעמים, ומדלא אמר דגם פסקי טעמים הלמ"מ, ש"מ דלאו הל"מ הם, וראשית תקנתם הי' מאנשי כנה"ג. וגם שללשון אחר שהביא הר"ן ז"ל שם בשם מורו עטור סופרים הן האתנחתות, מ"מ שאר פסקי טעמים מנ"ל, וגם נראה מכל המפרשים שם דדעה זו יחידאה היא.
שוב נתיישבתי דע"כ הי' נגינת הטעמים מימות מרע"ה דאי' במגילה דף כ"ב ע"א גבי קריאה דר"ה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק מאן דאמר דולג מ"ט לא אמר פוסק, כל פסוקא דלא פסקי' משה לא פסקינן והכי אמרינן בברכות דף י"ב ע"ב, ולכאורה יקשה דמהתם חזינן דמימות משה כבר היו פסקי המקראות, והכא אמרינן ושם שכל אלו הפסוקים, א"כ אנשי כנה"ג תקנום. אבל האמת הוא כן, דאנשי כנה"ג לא חדשו דבר בתורה כדאמרינן ריש מגילה, אלא המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומרע"ה כשנתן התורה לישראל, כבר הי' אומר אותה פסוקי פסוקי, וכפי שהיו מקובלים ממנו לפסוק הענינים, כן היו לומדים התורה דור אחר דור, אבל לא הי' להם סמניות על מקומות ההפסקות, וכל מי שלא למדם מרבו לא הי' יכול לקרות בתורה כלל. עד שבאו אנשי כנה"ג ותקנו נקודות אשר יסמנו ההפסקות, וכן פי' הר"ן ז"ל על אלו הפסוקים, הנקודות שבין פסוק לפסוק. וכן הוא הענין גבי פסקי טעמים, שודאי מרע"ה אמר לנו תורתו עם נגינת הטעם על כל מלה ומלה, בהיותם אבן פנה להבין מתוכם עמקי סתרי תורתנו הקדושה וכן היו מקובלים ממנו בע"פ והיו לומדים כן עם תלמידיהם, עד שבאו אנשי כנה"ג ותקנו לנו סמניות, זרקא, סגול וכו', והנה יחזקאל שאמר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו' שלמדו ממנו, כל הקורא בלא נגינה וכו' הי' קודם כנה"ג. א"ו הנגינה היתה מקובלת ממשה, והכנ"הג חדשו הסמניות. ומה שלא אמר ר' יצחק שהפסוקים והנגינה הם הלמ"מ, הוא לפי שהוא דבר פשוט, שבודאי כשאמר משה רבינו את תורתו, אמרה באופן שתהי' מובנת, וזה א"א בלתי ע"י הפסוקים והטעמים. אמנם מה שאני תמה על כל הראשונים ז"ל הוא, למה לא פירשו האי מקרא סופרים דא"ר יצחק אנקודות כגון קמץ ופתח וכדומה, דאי לאו דהלמ"מ הם מנין אנו יודעים אותן, אחרי שלא נמצא שאנשי כנה"ג תקנום. תש
אבל יהי' איך שיהי' במה שכתב מי שמע וכו' באיזה ניגון ניגן זרקא וכו', הבל יפצה פיהו, ועינו חזו מהתלות, ואנחנו אשר נוכח ד' דרכינו, לא יקשה עלינו דבר ב"ה. שודאי אנשי כנה"ג שתקנו פסקי הטעמים, לא תקנו הנגינה עליהם. אבל הם לא תקנו רק אלה האותות על כל מלה, למען יודע על ידם לשנות הברת כל מלה ומלה ולהבין במקרא, ואלה ההברות ישתנו בכל מדינה ומדינה כפי טבע ההברה שלה. אך בכולן צריכין להיות כל האותות האלה ניכרין איש ואיש כפי ההברה הנאות' לה, ועלינו הוא להעריך סדור הטעמים הללו כדי שיצא מכללם נגינה מסודרה, ובאופן היותר קלה כדי שתהי' נקל ללמד לכל אדם אף למי שאינו רגיל לשיר בשירים, והיו יכולים הכל לקרות בתורה באופן שיוכרו היטב בכל מלה פסקי הטעמים המסורים לנו ממשה רבינו ע"ה. ולכן אנחנו המערביים בחרנו לנו הנגינה הזאת, שהיא בערך הנגינה הרגילה על אזנינו, והמזרחיים הנגינה הרגילה על אזניהם, והצד השוה שבשניהם, שמסודרים בסדור נכון לפי דרכיהם, ובאופן שיוכלו להלמד לקטן כגדול, לבער כמבין, ליודע בשיר ולאשר איננו יודע.
ומעתה, גם מה שכתב:
ועוד אם הנגינה מאבותינו מעכבת, והיא חוקה כפרה אדומה, למה משנים אותה כמה פעמים בשנה, עכ"ל. והנך רואה בעיניך, כי יפה ויפה עשו קדמונינו הקדושים ז"ל, בשנותם את טעמי נגינת הקריאה לפי הזמן כגון בר"ה וביו"הכ, ובט"ב, וכדומה. לפי שנתברר מדברינו, שכל עיקר חיוב הנגינה היא להראות חילוקי פסקי הטעמים שבכל מלה ומלה, אבל לא שעצם הנגינה מחויבת ומקובלת לבל תשתנ' באחרת. לכן מחכמה גדולה עשו בימים. האלה הצריכין התעוררות הנפש לשנות נגינת הטעמים באופן שהוא ג"כ נקל להתלמד לכל, ולהכיר מתוכו שינוי הברת כל מלה ומלה לפי פסקי הטעמים, כדי שעל ידי השתנות שמע הנגינה יזכור האדם באיכות היום אשר הוא בו, אם לתשובה, ואם לעצב, ואם לשמחה. וידענא בנפשאי שכמה פעמים אשר שמעתי קול קורא נעים בר"ה ויו"הכ, ותרדנה עיני דמעה להתעוררות הנפש על ידי הכרעת נעימת הנגינה. גם לטעמי ההפטורה שינו הנגינה כדי לחלק בין קריאת ההפטרה דרבנן, לקריאת התורה דאורייתא.
ומ"ש, "רק חז"ל דרשו מהפסוק ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, ר"ל שהבינו פי' המקרא ע"י פסקי הטעמים. גם זה טעות שודאי נגינת הטעמים הי' מימות מרע"ה, אבל הם יסדו מתחילה הסמניות על הפסקי טעמים, כמו שיסדו:
הסמניות על פסקי הפסוקים, וכאשר בררנו ב"ה.
ומ"ש "ולזה נמסרו לנו הטעמים, שלא נקרא בתורה כקורא אגרת בהבלע' אחת בלי ריוח בין הענינים ובקול הברה בלי נעימה, כי אם לקרות בתורתנו הקדושה בקול נעימה ובתנועות מתחלפות לפי הענין, כמשפט אנשים חשובים בדברם איש אל אחיו.
כמה יהיר האי גברא הידמה בדעתו שהוא מבין פי' כל התורה אשר נתן לנו משה, עד שיכול לכון ההברה הנכונה לפי אמתת פירושה ל הלא אפי' המשכילים בעם, וכל גאוני הדורות הראשונים ידעו, שעם רוב השגתם לא ידעו עצם כונת תורתנו הקדושה הנתונה לנו מימין ד' רוממה, וגדול החכמים אמר:
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואיך נעמוד אנחנו קטני הדעת, שלולי כל מזימה, לומר אני אדרוש מעל ספר התורה ואנגן הברת' כפי פירושה האמתי? וכי לא נעלה על לב שיש עוד בתורתנו הקדושה כמה וכמה דברים נעלמים, הן בפשט הכתובים, והן ברמזים, והן בדרוש והן בסוד אשר מכולם יסור המסוה, ונעלה הענן, ויפתח המסגר להמבינים, והמשיגים כונת פסקי טעמים אלו ושמענו שכתבו ספרי הקבלה האמתית סודות נוראות מענינו הטעמים האלו.
ומ"ש "ולכן אין אנו משעבדים לנגינה זו, רק בדורות הראשונים אשר כל דבריהם הי' בנגינה כזו, לכן גם בס"ת קראו בנגינה זו".
הנה על אשר חשב להישיר העקוב ולהטות עקלקלות, נתקלקלו חדרי מוחו, ורוח שטות נכנס בקרבו בכל אשר דבר בענין זה. מי יאמין לשמיעתו, ומי ישמע לדברי הבל ורוח כאלה, שאבותנו הקדמונים היו מדברים איש אל אחיו, בנגינת זרקא וסגול כמו שאנו מנגנים בקריאת התורה.
ומה שהביא ג"מ עירובין ך"ב ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, וכתב שם המהרש"א וכו''".
טעות סופר נפל שם שלא נזכר הכתוב. הזה בג"מ שם, אלא ולימד דעת את העם דאגמרי' בסימני טעמים. ובאמת איני יודע על מה הביא הג"מ והמהרש"א שם, ואיך רוצה להביא משם ראי' לדבריו. אבל בעיקר הענין טעה, שאין ספק שלא היו אלו הפסקי טעמים שהזכיר שם, אותן שהתקינו אנשי כנה"ג, דאל"ה כי קאמר בנדרים ל"ז שם קסבר פיסוק טעמים דאורייתא, דא"ר איקא וכו' ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, הי' לו להביא האי דשלמה דקדים לי' טובא.
ומ"ש וזה שאמרו בעירובין ובמגילה כל הלומד בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו', לפי שאף בדברי חז"ל צריך האדם להנעים את קול לפי כין הדברים.
פיו הכשילו שמהעדר ידיעתו הביא ראי' לסתור את עצמו. והנה לא מצאתי גמרא זו בעירובין ולא בשום מקים זולתי סוף מגילה. ולא כתב שם כאשר שיקר הוא כל הלומד בלא נעימה אלא הכי אמרינן שם אמר רב שפטי' כל הקורא בלא נעימה, ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים וכו', ופרש"י נעימה כגון טעמי המקראות, והתו' בד"ה והשונה בלא זמרה כתבו שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונין איתן בעל פה וע"י כך היו נזכרין יותר עכ"ל. והנה עיניך הרואות שעל הקורא ר"ל הקורא בתורה, אמרו בלא נעימה, שהם טעמי המקראות כפירש"י, ועל השונה, ר"ל שונה הלכות ומשניות, אמרו בלא זמרה, שהוא זמר בעלמא כמ"ש התוס', הרי שאמרו בפירוש שלקריאת התורה צריך נעימה דה דהיינו הנגינה כמו שעושין כל ישראל, איש איש כדרך ארצו ועמו.
וראי' ברורה לכל זה ממה דאי' בש"ע א"ח סי' רפ"ב ס"ה והוא מתשובת הריב"ש הביאוהו הב"י בסי' הזה:
אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא מאותן שעלו לקרות בתורה וכו' זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ולברך וכו':
וכתב עליו המגן אברהם ס"ק ל"ד, וה"ה בשבת של חזון אפי נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי, כ"מ בריב"ש שם, עכ"ל.
הרי לפניך דמה שאמר הריב"ש:
שאינו יודע להפטיר, דעתו שאינו יודע נגינות המפטיר, ומשום שלא יכול לומר בנגינה כנהוג, התיר שאחד מאותן שעלו כבר יעלה עוד הפעם ויברך תחילה וסוף, ואפילו בנגינה של חזון רצה לומר הכי, א"כ מוכח בבירור שסובר הריב"ש שצריך להיות נגינה לקריאה, ולא כל הרוצה לטול את השם יטול.
ודע שהריב"ש הי' דר בברבריאה, ובכל זאת הקפיד אפי' על נגינת המפטיר, ואפי' על הנגינה המיוחדת לשבת של חזון, וק"ו לנגינת קריאת התורה. הרי הריב"ש ז"ל יעמוד לעדות על שק שקרי בעל הנוגה שאמר בפה מלא שבברבריאה, קוראים בנגינה רק כאשר ידבר איש על רעהו.
ובעל הקנאה הביא ראיה חדשה, שהוא בעצמו (?) נהג כן, שלא הי' קורא בנגינה, רק הפסיק בתנועות הנאותו' כפי דרכי הלשון.
צחוק עשה לנו האיש הזה. ומי יתן ושמעתי ממנו, איך הטעמים השלשת, הירח בן יומו, הגרשיים, הפזר, והתלשא, וכדומה, ומה חילוק הי' עושה ביניהם.
סוף דבר נגינת הקריאה, נאמרה ע"י משה רבינו ע"ה ונשתנית ע"י אנשי כנה"ג, וצריך שיוכר מתוך הברת הנגינה, הטעמים של כל אות ואות, וכל עדת ישראל עושים אותו בכל מקום ומקום עיר ועיר מדינה ומדינה כפי טבע הנגינה שם, והקורא בלא נגינה זו עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים וכו'.
והוא יתברך בחסדו יאר פניו אלינו, ילמדנו דעת ודרך תבונות יודיענו, אל ארץ מחכמת יושבי' ישיבנו, זמירות יהיו לנו חוקים בבית מגורינו, ונגינותינו ננגן על בית ד' כל ימי חיינו.
ועל דבר מבטא הספרדית. אני אומר שאסור להתפלל במבטא ספרדית.
וטעמא דידי, שמלבד מה שלפענ"ד א"א לאדם להכריע, איזה מהם יצדק, שעם שיש למבטא הספרדית מעלה על האשכנזית בחילוק הברת האותיות בין ע' לא', יש להאשכנזית מעלה על הספרדית (בפרט להאשכנזים שאינם רגילים במבטא הספרדית) בחילוק התנועות, כמו בין קמץ וחולם, ובין דגש לרפה. וכל הסברות שנאמרו ונשנו בענין זה, אינן מפיקים רצון אוהב האמת, עד שילך בטח לבחור באחת ולהניח חברתה. מלבד זה אני אומר שאי אפשר כלל לילידי אשכנז לכלכל דבריהם במבטא הספרדית.
ידוע הוא שכל אום ואום יש להם הכרעות מיוחדות בלשוניהם, אשר לא יכון לדברם כהוגן, זולתי יליד ארצם, כמו שנרא' מלשון פולאניא, וצרפת, אינגלאטירא, והאללאנד, וכדומ', שמי שאינו נולד בארצם, יוכר מיד בדברו דבר, כי לא מעמיהם היא, שכפי שנתרגלו אנשי המדינו' לשמש במוצאיה' מנוער לבטא בשפתים, גם כי יזקינו לא יסורו ממנו, כי שימוש המוצאות אלה, אי אפשר להתלמד למי שכבר רגל מנוער לשמש במוצאותיו באופן אחר.
והנה מקום הולדת אום הישראלית הי' ארץ כנען, והי' המבטא המיוחדת לעממי המזרחיים רגילה על לשונם, שעם שנשתנו מהם בלשוניהם, שהם היו מדברים בלה"ק, והמה מדברות שפת כנען, עם זה הכרעת מוצאי המבטא אשר הורגל עלי אזן הילד לשמוע והפה לדבר, הי' אחד. גם הי' ללשונות המזרחיים השתוות עצום אל לשון הקדש כאשר ידענו, ואף שהיו זמן רב במצרים, שאפשר שענין לשונם הי' בסגנון אחר, כי לא נודע לנו לשוניהם בעת הזאת:
הנה על מיאונם ההתערבות עמהם, לא שינו את לשונם בכל אותן הימים, והיו מתמידים לדבר לה"ק, כאשר ידענו שזה הי' אחד מן הדברים שבזכותו נגאלו. וכאשר שבו לארץ מגורי אבותיהם, היא ארץ כנען אשר נתן ד' להם, ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם, נשתקע הרגל לשונם על הכרעת המבטא הזו המיוחדת להם ולהרבה עמים סביבותיהם. גלו לבבל עם שלהתערבותם עם שוביהם, נתבלבל לשונם, והיו חצים מדברים אשדורית ככתוב בנחמיה, עם זה הכרעת המבטא לא נשתנה, יען שגם האומות האלו אשר גלו ביניהם, עמי המזרח היו, אשר הורגלו כמוהם על ההכרעה הזאת.
אמנם בגלות החל הזה אשר אנחנו בעונותינו עדיין שקועים בה, נתפזרה אום הישראלית מקצה הארץ ועד קצהו. ובהמשך הימים כאשר נשתקעו איש איש בארצות העמים, ובנים יולדו להם אשר הורגלו אזניהם מלידה ומבטן שמוע שפת עמי ארצם, נשתנה הכרעת מבטא כל עדה ועדה כפי טבע הכרעת האום אשר המה שוכנים בתוכה. באופן שהמזרחיים מתמידים בהכרעתם אשר ירשו מאבותיהם ואשר ישמעו מעמי ארציהם. והמערביים, שהם ילידי מדינות אלו, נשתנו והי' להם הרגל הדיבור בהכרעת בני ארצם, טבע אמתית מעת צאתם מרחם אמם, ואזניה תשמענה דבר.
והנה, הלא שמענו אנשים המזרחיים מדברים. ושמענו גודל הזרות בהברתם במוצא העי"ן וכן הוא בהכרעה אחרת בענין החי"ת והה"א, וכן הוא בענין התנועות, וכן בענין הדגש והרפה. את כל אלה נסיתי ובחנתי, ומצאתי שיותר מאשר יקשה על אנשי ארצות המערביות לדבר איש בשפת רעהו, יקשה על המערביי לדבר בשפת המזרחיי.
ועתה, אם אמנם שבמלת ועבדתם את ד' אלדי"כם, וכדומה, בעבור החירוף שישתמע ח"ו בהתחלפותו להברת ה"א, ראוי לשנות את טעמו מעט להיכר, אין זה כי אם במקומות האלה לגודל הצורך שבו:
אבל להרגיל את עצמו להתפלל במבטא הספרדיים, זה ודאי אינו נכון, ואיסור גמור הוא לפענ"ד, כי אז משנים אנחנו מבטא האשכנזית, ומבטא הספרדית אין אנו מדברים:
ואם כתוב בש"ע:
שלא ירד לפני התיבה מי שקורא לעיינין אלפין ולחתין ה"הין, לכ"ש לא ירד לפני התיבה, מי שקורא לעיינין, לא אלפין ולא עיינין, ומי שקורא לה"הין, לא חתין ולא ההין, וכדומה. ואיך נתפלל אם כן במבטא הספרדית, הלא כ"ש כשנגיע לע"ין או ל"ה, נוציא הברה משונה שבין לדרך האשכנזים ובין לדרך הספרדים, אינו לא עי"ן, ולא ה"א:
ולכן אין ספק אצלי שאסור לאשכנזי לשנות את לשונו ללשון ספרדי, ולהתפלל במבטא ספרדי, וזה ברור ואמת ב"ה.
ואל תאמר מה בין הקורא לחתין ההין, או שקורא לחתין לא ההין ולא חתין, הלא בשניהם הוא רוצה לומר חית ואינו אומר חית, ואם נאמר שאסור לומר חי"תן באופן שלא יובנו לא לההין ולא לחתין, הוי לן למימר נמי דאסור לומר חתין באופן שיקראו ההין, וכדומה בשאר האותיות:
לא קשיא, דהכי איתא במגילה דה ך"ד ע"ב (ששם מקום מוצא דין זה):
תניא אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית איפה וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, אמר לי' ר' חייא לר' שמעון בר רבי אילמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך, אתא אמר לי' לאבוה אמר לי' זיל אימא לי' כשאתה מגיע אצל וחכיתי ל"ד לא נמצאת מחרף ומגדף (משום דר"ח קורא לחתין ההין, רש"י) ע"כ.
ולמדנו מגמ' זו שני דברים, א', דאף במקום שקורין לאלפין אלפין ולעיינין עיינין, לא אסרינן למי שקורא לאלפין עיינין, אלא לעבור לפני התיבה, אבל להתפלל יחידי לא נאסר, ואין אומרי' לו שיעשה תנועה אחרת שלא יהי' נשמע לא אל"ף ולא עי"ן, ואפי' במקום שנראה כמחרף. דהא רבי אמר לר' חייא דקרא לחת"ין הה"ין, כ"ש כשאתה מגיע לוחכית לד', לא נמצאת מחרף ומגדף, ולא אמר לו שיעשה הברת תנועה אחרת שלא יהי' נרא' כמחרף. ב', דאפי' לעבור לפני התיבה לא נאסר, אלא שבמקום שקורין לאלפין אלפין, לא ירד לפני התיבה מי שקורא לאלפין עיינין, אבל במקום שדרכן כך לקרות:
לאלפין עיינין מותר מי שקורא לאלפין עיינין אפי' לעבור לפני התיבה, דהא אמרינן בבריתא אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאין וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין, פי' דמדינת בית שאן ובית חיפה היו קורין לאלפין ולההין בהברה אחת כמו שאנו קורין, וקאמר שאנשי אותן המדינות אין מורידין לפני התיבה במקום שקורין לאלפין ולההין כהלכתן, אבל לא אמר דבבית שאן ובבית חיפה אין יורדין לפני התיבה, אלא ודאי דבמקומות שרגילין לקרות לאלפין עיינין יורדין לפני התיבה אף שנראין לפעמים מחרפים, ולא אמרינן שישתנו תנועותיהם לאופן שאינו לא אל"ף ולא עי"ן.
וטעמא דמילתא היא מבואר מעצמו, כלל גדול מסרו לנו חז"ל:
אונס רחמנא פטרי', וכיון שהוטבע באדם שלילות היכולת להכריע מוצאיו על השינוי שבין אל"ף לעי"ן הרי הוא אנוס בדבר זה, והיא הבוחן עשתונות יודע רצונו, ולא יפסיד לעלוג לשונו טוב כונתו, ולגלוגו עליו ההנה כן הוא ביחיד המתפלל, וכן הוא בצבור כולו, אשר לא יכונו שפתותיהם לעמוד למליץ בינו יתברך ובין לבביהם, הוא יתברך יודע אנסם, ורואה מצפוני קרבם, ונעתר להם ורפאם. ולא נאסר אלא במקום שיודעים לחלק הברת האותיות, שכיון שאינם אנוסים, אינם דשאים לדבר בלעגי שפה לפני מלך יושב על כסא רם ונשא. אבל אם אותן שאינן יכולין לחלק בין אל"ף לע"ין, ישנו הברתם כפי רצונם באופן שיצא הברה נהרי' שאיננה מורגלת על לשון שום אדם, א"כ הרי הם מזידים בעלוג לשונם. ולח בחר ד' באלה. והוא פשוט ונכון.
נמצא אנו האשכנזים, הרי אנו ממש כאנשי בית שאן ואנשי בית חיפא שהיו קורין לאלפי"ן עייני"ן ולחתי"ן ההי"ן. וא"כ אצל הספרדים או אנשי המזרח שיכולין להפריד בין אל"ף לעי"ן ובין חי"ת לה"א, אסור אחד מאתנו לירד לפני התיבה, אבל אצלינו שכפי טבע המדינות שאנו בם, אין אנו יודעין להפריד בין האותיות האלו, לית כאן בית מיחוש כלל, להתפלל כמו שאנו רגילין, אבל לשנות מבטא שפתינו ולהוציא מפינו האותיות האלו באופן שאינן נשמעין לא לאל"ף ולא לעיי"ן כדומה, כי לא סגי בלאו הכי, כאשר בררנו זה ודאי אסור.
אחר שכתבתי דברי אלה, האח! חמותי ראיתי אור תורת הגאון הרדב"ז ז"ל מאיר ובא ממש על הדרך שדרכנו. ושמחנו בראותנו ב"ה מסילתנו מסילה ישרה, כי בעקבות אבותינו הלכנו.
וזה. לשון הרדב"ז ז"ל בתשובותיו השניות דפוס וויניציא שנת ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד, בסימן שצ"ד. שאלת ממנו אודיעך דעתי באלו הכהנים הבאים מארץ יון שאינן יכולין להוציא מבטא החי"ת כלל, וקורין ויהונך במקום ויחונך מהו שיעלו לדוכן. תשובה לא ידעתי מה מקום יש לשאלה זו, שהרי כתבו הפוסקים:
העלגים שאינן מוציאין את האותיות כתיקונן, כגון שקורין לאל"פין עיי"נין ול"עיינין אל'פין, אין נושאין את כפיהן, ומה לי קורין לאל"פין עיי"נין ומה לי לחת"ין הה"ין, אדרבה הא עדיף שנמצא מחרף כשמגיע לפסוק וחכיתי לו. וא"ת דלמא לא אמרינן הכי אלא במי שהוא עלג, אבל שאר העם קורין כתקנן, אבל בנ"ד כולם קורין ויהונך, לא קשיא דבשלמא במקומם איכא למימר האי טעמא שכולם כך הוא המבטא שלהם, אבל במקומותינו שכולם קורין ויחונך, הרי זה עלג ולא יעלה לדוכן, אלא מלמדין אותו שיאמר ויחונך, והכי אמרינן ב"פ יושב אמר רב אשי חיפני ובשיני לא ישא את כפיו, תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפא ולא אנשי בית שאן ולא אנשי צבעונין, מפני שקורין לאלפין עיי"נין ולעיי"נין אל"פין ע"כ. הרי לך בהדיא כי אנשי בית חיפא ואנשי בית שאן כולם היו קורין כך, ומ"מ אין עולין לדוכן. ובודאי כי באתרייהו היו עולין, דאי לא תימא הכי לא היו יורדין לפני התיבה ולא היו נושאין את כפיהם. וכתב היו מביאים חזנים וכהנים ממקומות אחרים, זה אינו במשמע, אלא ודאי במקומות אחרים קאמר דלגבי דידהו הוו עלגים, אבל לבני אתרייהו לא הוו עלגים וזה ברור מאד. עכ"ל.
הרי שכוננו ב"ה לכל דברי הגאון ז"ל, מלבד מה שהסברנו הדברים מעט יותר כפי אשר נתן ד' בפינו. ואתה תבין מכל מה שכתבנו ומדברי רדב"ז הנ"ל, שבמקומות שקורין לאלפין עיינין, אפי' אם יכולין למצוא חזן או כהן שאינו קורא לאלפין עיינין, אינן חייבין לחזור אחריו אפי' לכתחילה. אחרי שלא מצינו בש"ס רק איסור אנשי חיפא וכמוהם במקומות אחרות, אבל מאנשי בית חיפא עצמם לא דברו כלל, ואינם נזהרים על לקיחת ש"ץ או כהן אחר אפי' לכתחילה. והנה באו ב"ה כל דברינו ברורים כשמש בצהרים.
ומה שהעידו על הגאון החסיד מוהר"ר נתן אדליר ז"ל בפ"פ שהי' מתפלל ג"כ במבטא ספרדי. גם אני ידעתי, החשו. שבהיותו בימי בחרותי בק"ק פפ"דמ בבית אד"מו הגאון החסיד מוה"רר פנחס זצ"ל בעל ההפלאה והמקנה, התפללתי לפעמים ג"כ בבית הגאון החסיד מוהר"ר נתן זצ"ל הנ"ל, ושמעתיהו מתפלל במבטא ספרדית, וזכיתי להכיר את האיש ואת שיחו, יהי שמו לעולם זכור לטוב. אמנם הוגד לי מכמה מגידי אמת באמת, שהחסיד הנ"ל ז"ל התאכסן בביתו איש אחד מירושלים שנתים ימים או שלש, אך לתכלית זה, שילמוד ממנו מבטא הספרדית והכרעתה. ומי יכול לשפוט מהאדם הגדול בענקים הלזה ל ואם הוא ז"ל עם עוצם תשוקת נפשו הקדושה, ורב עצמה בכח חושיו, הזכרון והתפיסה, הי' צריך ללמוד על הכרעת המבטא הזו איזה שנים, כמה מן השנים נצטרך אנחנו, אשר איננו כדאים להיות מצע להדום רגלי החסיד שבחסידים הזה, ללמוד לדבר במבטא ספרדית.
ומלבד זה הי' הרב החסיד מוה"רר נתן זצ"ל, יחידאה בעת הזאת בהנהגותיו נגד כל הני רבוואתה שהיו בעת הזאת בק"ק פפ"דמ, הן הנה הגאון החסיד בעל ההפלאה, שהיו גאון הגאוני', חסיד החסידים, מקובל שבמקובלים, והרב הגדול החסיד המפורסם מהור"ר זלמן חסיד זצ"ל, מלבד כמה גאוני הדור שהיו אז בק"ק הנ"ל, וכולם לא נהגו כהרב החסיד מהר"נ הנ"ל, אבל התפללו במבטא האשכנזית כמוני.
והנה עינינו הרואות כת החסידים הנמצאים במדינת פולין ורוסיא לאלפים ולרבבות, אשר כולם נוהגים להתפלל על נוסח ומנהג ספרדית (ואיני מכריע במנהגם, היצדקו לא, חלילה!) ועם זה מוצא שפתותיהם לא ישנו, וכמוהם כמונו במבטא הרגילה בינינו, יתפללו. כי מה שתלוי במנהגם יוכלו לשנות כרצונם, אבל המבטא שהיא תלוי' בטבע המדינה שהאדם בה, הוא לא תשתנה כרצון איש ואיש.
סוף דבר האשכנזי המתפלל במבטא ספרדית, כאיש טרם אשר בנה בית חדש, הישן ישבר. צחוק לרעהו יהי' בכל תנועה אשר ישמיע, ובכל מלה אשר יחבר. כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר. אל העם הזה מהר יאמר זאת המנוחה הניחו לעוף הזה המרגעה. בורא ניב שפתים, שפת אמת יכון בעיר תשואות מלאה. בעיר שלם, שלום רבה צבאיך יצאה. ושפה אחת לכולם הבין שמועה יורה דעה.
ועל דבר הקריאה לס"ת בשם. ודאי שחיוב גמור עלינו לקרוא בס"ת כל איש בשמו ושם אביו.
ומה שהביא בעל הנוגה שמצא בתשובת.... גם בכנה"ג שנהגו כך. ודאי במקום שנהגו שלא לקרות בשם, אינם רשאים לשנות ולקרות, אבל אנו ההולכים בעקבות מורינו ומאורינו שני צנתרות הזהב המחבר הב"י והרב רמ"א ז"ל, על פיהם אנו צריכין לנהוג, ולא נסור מן הדרך אשר יגידו לנו ימין ושמאל.
והנה המחבר כתב בש"ע א"ח סי' קל"ה סי"א, יש מי שאומר שאם קרא החזן כהן או לוי, ואינו שם לא יקרא אחר בשם משום פגמו של ראשון, אלא אחר יעלה בעצמו, עכ"ל, וכתב עליו ההגה:
וכן נהגו אם כן, אנו רואים, שלולי זה שיש לחוש משום פגמו, הי' צריך לקרות אותו בשם.
ובסי' קל"ט על מה שכתב המחבר בס"ג:
ונהגו ששליח צבור כשרוצה מברך וקורא (אעפ"י שלא אמרו לו לעלות) כתב ההגה וזה לשונו:
ובמדינות אלו אין נוהגין כן, רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל אין קורין אותו בשמו כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני, ומי שאביו מומר לעכום קורין אותו בשם אבי אביו, וכו', ואסופי ושתוקי קורין אותן בשם אבי אמו, ואם אינו ידוע קורין אותו בשם אברהם כמו לגר עכ"ל, וכל דינים אלו לקחום הרב והמחבר מגדולי הפוסקים מוסברת עצמם הגדולה כמבואר שם.
הרי שכתבו כמה חילוקי דינים בנדון הקריאה בשם. ומי זה יערב את לבו להרוס מנהג זה אשר יסדו הגאונים הותיקין האלו.
אבל גם במקום שנהגו שלא לקרות בשם אינם רשאים לשנות. וראה כמה שינויי המנהגים הביא הריב"ש בתשובתו סי' תי"ד בענין עלית ס"ת והקדשים, הביאם הב"י בסי' הנ"ל, ואין מן הצורך להאריך בהעתקתם, וכל עדה ועדה אוחזת במנהג שלה ולא ישנו את תפקידם. כי כל אלה המנהגים עשוין עפ"י ותיקין, כל מקום ומקום כפי דעת הגדולים הראשונים אשר הסכימו חכמי קדם לסמוך עליהם ועל סברתם, וכיון שקבלו עליהם מנהגם אסורין לשנות ממנהגיהם. ואין צריך לגלגל את הישנות הנודע לכל מה שנאמרה ונשנית כמה פעמים בש"ס ובפוסקים מענין המנהגי' שאסורין לשנות מאשר קבלו עליהם ועל זרעם מימי עולם וכן המה חילוקי המנהגים בין הספרדים והאשכנזים ובין יושבי ק"ק לעמבורג ועיבורה וכדומה שהביאם בעל הנוגה, כולם תקנות גדולות המה. מאבותיהם ואבות אבותיהם, ואסורין לשנות ממנהגיהם.
ועל אלו וכיוצא באלו אמר המלך החכם משלי ך"ב פ' ך"ח אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, והפירוש הפשוט, הגבול אשר עשו אבותיך מעולם בהנהגתיך אל תסגהו, כלומר אל תשנהו, אף בהיות נראה לעיניך ראוי לשנותו, שאחרי היות הגבול הזה מעולם, ועיניך לא ראו מה הסב את לבם הצג לך הגבול הזה, אין שלילות ידיעתך מרשיך לחדש דבר, אשר לא רצו לחדש כל אשר היו לפניך מעולם.
והמה אשר שינו מנהג אבותיהם, ואוחזים כרצונם במנהגים אחרי' עוברים בודאי על לאו זה דאל תסג גבול עולם. ואם ינהגו במנהגיהם במקום שאוחזים עדיין במנהגי אבותינו, אין שגם ספק שעוברים על לא תתגודדו, שדרשו רז"ל לא תעשו אגודות אגודות:
ומ"ש בעל הנוגה שבשני בתי דינים לא שייך לא תתגודדו:
גם הביא ראי' מרבי שאכל עלה של ירק בבית שאן, והביא ראי' מחזקי' שמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. ואחריו החזיק בעל הקנא' הלהג הרבה אין תבונה בו.
צחוק עשו לנו האנשים האלה, לולי עששה מכעס עינינו, ודוה לבנו בחטאינו על התגברות החציפות בימינו. אם אמרו חכמינו ז"ל שבשני בתי דינים לא שייך לא תתגודדו אי' איפוא הם השני בתי דינים החלוקים במנהגים האלו? האם אתם כהני ד' תקראו להחשב בית דין, נגד חכמי ישראל הגאונים, אשר על כסא חכמתם לדגליהם חונים?
כן העיזו פניהם להקל ראש על הפיוט אז בקול רעש וכו' וממקומך מלכינו וכו', הקבוע בתפלת שחרית של שבת, אשר מבלי טעם וראי', בלי דעת ובלי תבונה, יאמרו שאינו חובה עלינו עם שנהגו בו אבותינו ואבות אבותינו, ואשר בנעימת לשונו הוא מאיר עינים ומעיר הנפש, מלבד הטוב הנסתר הצפון בסודו. ועם שאין להפסיק בה בברכת ק"ש, אין זה ראי' שלא לאמרם כלל. הלא פסקו כל הפוסקים שגם באמן אין להפסיק באמצע ברכת הק"ש ופרשיותי', א"כ יקל בעיניהם שלא לענות אמן.
עזי מצח האתם אשר אין לכם לב לדעת ולברר שום ענין הלכה על בוריו, איך תאמרו:
מדוע לא יהי' לאל ידינו לשנות מנהג שנהגו בו אבותינו ואבות אבותינו חכמינו וזקנינו, הלא גם חזקיה מלך ישראל התיר לכתת נחש הנחושת עם שאבותיו לא כתתוהו, ורבי התיר את בית שאן, עם שאבותיו לא התירהו, הלא לכם לדעת מי הי' החזקי' מלך ישראל הלזה, שאמרו עליו שבקשו לעשותו משיח, וכשמת הניחו ס"ת על ארונו לומר לימד זה מה שכתוב בזה. ומי הי' הרבי הזה אשר תקחו ראי' ממנו, הלא הוא אשר הי' נקרא שמו רבינו הקדוש, לעוצם חכמתו קדושתו וטהרתו, הוא הי' נשיא כל ישראל, רבן של כל בני דורו, ועמו בית דין הגדול מכל חכמי וגאוני הזמן, הוא הי' יכול לומר שאותו כחזקיהו מלך יהודא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, שהם לא היו משיגים מה שהשיג הוא. ואף שמימות חזקיהו עד רבי כבר נתחלשו דעות האדם הרבה, ולא היתה הלכה ברורה בימי רבי כאשר היתה בימי חזקיהו, שבימיו עדיין לא היתה שום מחלוקות במצות התורה (כי המחלוקות הראשון הי' בזמן יוסי בן יועזר שהי' בזמן הבית השני) באופן שאין להעריך חכמת רבי עם עוצם חכמת חזקיהו מלך יהודא מ"מ כיון שהי' נשיא ועשה מה שעשה בקבוץ כל חכמי הדור אחרי אשר נשאו ונתנו בדבר ומצאו נכון לשנות ממה שהנהיגו לפניהם, היה כח בידו לשנות, ועלינו החיוב לשמוע בקולו, כמ"ש ז"ל ביומא במעשה דר"ג ור' יהושע, אין לך לשמוע אלא לשופט שבימיך. וכן אם היו מקבצים יחד רוב גאוני הדור שבימינו, ונשאו ונתנו כפי חכמתם וצדקתם ומצאו נכון לשנות מנהג ממנהגים הישנים, ג"כ היינו מחויבים לשמוע בקולם, ואף שאינם בגדר רבי ובית דינו כמ"ש ז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', ומטעם הנ"ל.
אבל אתם! אשר לחשך תקראו נוגה, ועל בני בינה, תחגרו קנאה, האתם תחציפו פניכם לומר שמקום הניחו לכם אבותינו להתגדר בו, שאתם השגתם מה שלא השיגו הם? עמדו נא בחבריכם שימו כה נגד אחי ואחיכם, היש דבר בכל מכתבכם שתאמרו עליו:
ראה זה חדש הוא, הקדמונים לא השיגוהו ואנחנו השגנוהו ל אמרו אתם מה אמרתם ל ומה חידשתם, ומה ידעתם ולא ידעוהו כל מתחילי התלמוד? עתה אתם שועלים בחרבות אתם זאבי ערבות! מה לכם כי תחפצו קרבות, לבנות ארצות לא נושבות, ולהחריב את אשר בנו האבות? לכו לכו איש לביתו, שם בין תנור וכרים איש איש ידכה ישוח, אמרתם ללקוט שושן והנה עלה בידכם חוח, וענוים ישרו ארץ וימצאו מרגוע לנפשם ולרגלם מנוח, מהר יקרא ד' לשבוים דרור ולאסירים פקח קוח, ישוב יבנה היכלו, ירומם קריתנו, ירצה קרבותינו, ויעלו לפניו לניחוח, וקוי ד' המה יחליפו כח.