צפנת פענח· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
יתרו
פרק א
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר וכו', ושם האחד אליעזר וגומר (יח, א-ד). ובתנחומא (יתרו ג) וישמע יתרו, זש"ה (משלי יט, כה) לץ תכה ופתי יערים, לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו וכו'. אמר רבי אחא כשעלה משה למרום שמע שהקב"ה אומר הלכה אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', א"ל עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם בשר ודם. אמר לי' עתיד צדיק אחד שיעמוד בעולם לפתוח בפרה תחלה, רבי אליעזר אומר פרה בת שתים וכו', א"ל יהי רצון שיצא מחלצי וכו'. וז"ש שם האחד אליעזר, המיוחד. ויחד יתרו, חד אמר שייחד שמו של הקב"ה, וחד אמר שנעשה יהודי וכו'. בש"ס דחלק (סנהדרין צד.) פליגי רב ושמואל, חד אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, וחד אמר שנעשה בשרו וכו'.
והספיקות בפסוקים מפורש במקום אחר, יעו"ש י"ט ספיקות. עוד יש להקשות קושיא ך', ושם השני אליעזר הל"ל, מאי האחד אליעזר. ואפשר משום זה דרשו חז"ל המיוחד, אליעזר דפרה, והוא תמוה. קש' ך"א, לץ תכה ופתי יערים צריך ביאור. ך"ב לבאר זה כשעלה משה וכו', שאין לו שחר כלל. ך"ג לבאר במה פליגי רב ושמואל. ך"ד הקשה מוהרש"א בחלק (סנהדרין צד.), הא יתרו הי' ממדין, מבני קטורה שחייבים במילה, ומ"ט לא מל כבר. ומשני דקאי על ציצין וכו'.
ונראה, דאיתא בש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, מה יעשה אדם עצמו בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם וכו'. וכבר כתבתי ביאור זה בב' מקומות.
ונ"ל דהקשה בעקידה (שער סד) על מאמר עקביא במשנה דאבות (פ"ג מ"א) הסתכל בג' דברים וכו', מאין באת מטפה סרוחה וכו'. אדרבה בטענה זו יש לפטור מהדין וכו', עיין לקמן מזה. ובמדרש הרגיש בקושיא זו, ותירץ כי רבי עקיבא במשנה דאבות (פ"ג מי"ד) הוא הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם אלדים וכו', בא לתרץ הקושיא שעל עקביא הנ"ל, שיותר נכון שיסתכל בשלימות נפשו שנברא בצלם אלהים, ולא בפחיתת חומרו שבא מטפה סרוחה וכו', יעו"ש.
ואני כתבתי, כי עקביא בעצמו בא לתרץ קושיא זו, כי צריך האדם שיעשה לו עזר מפני יצר הרע, על ידי שיעשה כנגדו היפך היצר הרע, שאם היצר הרע משפילו לומר אתה טפה סרוחה אשר מחומר קרצת, איך אפשר שיקדש בגדר הקדושה והחסידות וכו', אז יאחז מדת הגאוה נגד היצר הרע, הלא נפשי חלק אלו"ה ממעל ונברא בצלם אלהים, וראוי ליכנס בגדר הקדושה והחסידות, וכמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידי אברהם אבינו לבין תלמידי בלעם וכו', יעו"ש. ועיין ביאור קושיא הנ"ל במקום אחר, וביאור פסוק (מלכים א ד, כג) בנך המת ובני החי וגו', יעו"ש. וזה שאמר עקביא הסתכל וגו', שאם יצר הרע מגיס רוחו יעשה עזר כנגדו ויסתכל בשפלות חומרו, שהוא בא מטפה סרוחה, ואיך יתגאה וכו'. ואם יצר הרע משפילו, שאינו כדאי ליכנס בגדר החסידות, יעשה עזר כנגדו להגיס רוחו מצד נשמתו, שהיא מרום המעלות ומצד חשיבותה, דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו, והיינו חשיבות הנשמה, וכמ"ש בעקידה (שער סג) ענין יונה וכו', יעו"ש. אם כן ביאר עקביא עצמו קושית בעל עקידה וקושית מדרש, ולק"מ.
ובזה יובן ש"ס דחולין הנ"ל, אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם וגו', יעשה אדם עצמו אלם בעולם הזה, כי ערום יעשה בדעת, שיהיו במשקל שיהי' מפתח שפתיו משרים, וקודם שיוצא הדיבור הוא ברשותו מה שאין כן אח"כ אין הדיבור ברשותו להחזיר מה שהוציא בפיו וכמאמר החכם (מבחר הפנינים ש' השתיקה), לכך לא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות פ"א מי"ז), ויעשה עצמו בעניני עולם הזה אלם. יכול אף בדברי תורה וכו', אינו לשון בתמי' אלא בניחותא, כי לפעמים יכול להיות אף במילי דשמיא ובדברי תורה יעשה עצמו אלם, והראי' שנאמר צדק תדברון, והכוונה על דרך שאמר בש"ס (עי' ברכות סג.) אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס, מוטב שיהיו שוגגין וכו' (שבת קמח:), וז"ש צדק תדברון, ר"ל אם יוכל להצדיק הבריות שישמעו ויעשו, כמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם, אז תדברון, ומכללו נשמע שאם לא ישמעו אם כן יתחייב אותם יותר, אז כאלם לא יפתח פיו אף בדברי תורה. וכן משמעות בניחותא יכול יגיס דעתו - אם צריך נגד יצר הרע, שנאמר משרים וכו', עיין במקום אחר, ועיין אח"ז, לכך ערום יעשה בדעת ויראה לכאן ולכאן, לפי הדור והזמן, עת לחשות ועת לדבר.
ובזה נראה לי לבאר ש"ס דפסחים (ב., ד.) אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר וכו', אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה וכו'. והקשה הט"ז (או"ח סי' תלא סק"א) ל"ל ב' טעמים וכו', ובארתי זה במקומות הרבה. ועיין עוד במקום אחר מה שכתב הר"ן כח הדמיון יש לו ממשלה יותר מכח השכלי מחמת קדימת הזמן וכו', יעו"ש, אם כן ראוי מיד בבא כח השכלי אור לי"ד, מיד יבדוק החמץ וכו', וק"ל.
עוד יש לומר, דשמעתי ממורי קושיא, דכתב בזוהר בכל אות יוכל להסתכל בו מסוף עולם עד סופו וכו', וזה אינו בדור הזה וכו'. ומשני, יש אדם שנק' עיני עדה וכו', וכאשר הסומא אוחז אור האבוקה וכו', ודפח"ח, עיין זה במקום אחר, יעו"ש. ובזה יובן, אור לי"ד מיד בודקין החמץ, מטעם הנ"ל, שבלאו הכי קדמה ממשלת כח הדמיון, לכך על כל פנים מיד בבא כח השכלי בודקין החמץ. לאור הנר, ר"ל כי אין הסומא רואה המכשלות בדרכים, כי אם שיש בידו אור הנר והאבוקה שהוא התלמיד חכם אשר לאורו יסע וילך דרך המישור.
אך דכל זה כשהנשמה הנק' אדם וכמ"ש בזוהר (ח"א כ:) הגוף נק' בשר אדם ונשמה מלגאו נק' אדם וכו', בביתו, בתוך גופו, אז אור הנר יפה לבדיקה. מה שאין כן כשאין בני אדם מצוי[י]ן בביתם, שנסתלקה הנשמה מגופו, ומשום זה הרשעים בחייהם קרוים מתים, אז לא מהני תוכחת מוסר של הת"ח, כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), והתלמיד חכם כאלם לא יפתח פיו בתוכחת מוסר, וכמאמר הנביא ישעי' סימן ו' (י) השמן לב העם הזה וגו' פן יראה וגו', עיין במקום אחר מזה, ואומר עד מתי וגו'. וזהו כוונת רב נחמן בר יצחק, בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם אז אור הנר יפה לבדיקה, וק"ל. ועל דרך זה משלו חכמי המוסר משל התפילה בלי כוונת הלב, שאין בעל הבית בביתו ומבקש שיבא המלך לביתו וכו', והבן.
וכי תימא אם כן איך אמרו חז"ל במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', דקשה ל"ל כפל. בל"ז הוי אמינא, חדא בגשמי לא יגוס, ב' ברוחני לא יגוס גם לשם שמים כמו הנ"ל, מה שאין כן עכשיו דמוכח דתלמידי אברהם אבינו הי' בהם מדת בלעם נפש רחבה וכו', מאחר דכוונתם לשם שמים. ומשני, דגם במשנה רימזו הוי שפל רוח בפני כל אד"ם, ר"ל מי שיש לו נשמה שנק' אדם ולהשתמש בו לשם שמים יכול להיות יגוס דעתו וכו', והיינו נמי בניחותא כנ"ל, ומוכח מקרא דת"ל משרים תשפטו בני אדם, ר"ל על פי שכלו ודעתו צריך לשקול בשכלו הקודש איזה משרים, צריך משפט, שהוא ג' דיינים, א' לימין וב' לשמאל וג' המכריע, כך צריך תשפטו אתם בני אדם, אם מכוונין לשם שמים, וכמו שביארתי פ' בכורים במקום אחר מ"ש האלשי"ך, יעו"ש, ובסמוך עיין מה שכתבתי דרך פנימי.
ובזה יובן וישמע יתרו, ששמע מלחמות עמלק שהוא היצר הרע, כמו שכתב האלשי"ך, דלפעמים משפילו, ולפעמים מגביהו ומגיס דעתו, וצריך בתחבולות מלחמה שיעזור לעצמו מן כנגדו וכנ"ל. וזהו צחות לשון התורה, שישמע להבין, שיש לפעמים יתרו דהיינו מעלה יתירה באוחז מדות השפלות נגד היצר הרע, והי' נגד עיניו מה שהיה כומר לעבודה זרה, וז"ש כהן מדין, שאין לך שפלות גדול מזה. ולפעמים הוצרך נגד היצר הרע לאחוז במדות הגאוה ושם נגד עיניו להתכבד ולהתגאות מה שהוא חותן המלך, וז"ש חותן משה. ונכתב זה בתורה שיקח כל אדם מוסר זה לעצמו, שהוא כלל הכל.
וזה ששמע יתרו והבין ממה שאירע למשה ולישראל, שמשה הי' בסכנת מיתת חרב וברח להיות גר בארץ כוש, וישראל היו בקושי שעבוד כדי להכניעם ולהשפילם. ואח"כ להגביהם ולהגיס דעתן הוציאם ה' בעצמו ובכבודו ממצרים. וז"ש את כל אשר עשה אלהים, תחלה מדין הדין והיסורין למשה ולישראל עמו, כדי להשפילם, ואח"כ להגיס דעתן כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.
ולא הזכיר משה כאן כמו ברישא, שנאמר אלהים למשה ולישראל עמו, והל"ל בסיפא גם כן משה וישראל. ונראה דא"צ כאן, דכבר הזכירו במקום אחר, והוא דכתב (שמות ג, ה) של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא וגו', ודרשו בזוהר ובתיקונים של נעליך - התפשטות הגוף והחומר וכו'. והענין, דזכרתי לעיל כי ב' מדות הגאוה והשפלות, זכר עקביא שיקח האדם מוסר לעצמו משפלות הגוף והחומר שהוא מטפה סרוחה, והגאוה ממעלת נשמתו שהיא בצלם אלהים וכנ"ל, והנה משה הי' בל"ז עניו מאוד, וכפירוש רש"י (במדבר יב, ג) סבלן ושפל, לא הוצרך ליקח מוסר השפלות מחומר גופו, לזה נאמר של נעליך מעל רגליך, כי עתה צריך אתה לדבר עם השכינה ולהיות אמצעי, וצריך ליקח מעלת הגאוה מצד נשמתך שהיא אדמת קודש וכו', והבן. ואם כן מעלות הגאוה כבר נאמר למשה, שלא ירצה להשמיט את עצמו מלילך בשליחות וליתן תורה על ידו לומר מי אנכי, כמו שהי' באמת, לכך הודיע הקב"ה שראוי מצד מעלת נשמתו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. ואח"כ שהוצרך ליתן לישראל, הוצרך לגסי הרוח, שראוים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, והראי' כי הוציא ה' בעצמו את ישראל ממצרים.
אמנם יתרו ידע שאין הוא זוכה למעלת משה רבינו עליו השלום, לכך ויקח יתרו, אחר שנחשב לחותן משה במעלות החשיבות, חזר ולקח אשת משה אחר שלוחיה, שהוא מוסר השפלות שנלמד מחומר הגוף ששילחו משה והתפשט ממנו כאמור שלא הוצרך משה לזה, אבל יתרו הבין שצריך לזה תמיד, לכך ויקח יתרו מדת השפלות שהיא אשת משה אחר שלוחיה.
וגם לקח ב' מדות טובות שנק' בניו שהיא תולדת הצדיקים, א' שפלות הנמשך מבן הנקרא גרשם, שהי' גר בארץ נכריה, שהוא שפל ובזוי. ב' מבן הנקרא אליעזר שהיא מעלת הגאוה, שיהי' אל"עזר נגד היצר הרע הרוצה להשפילו, ובזה יהי' אלהי אבי בעזרי ויצילני, וזה נמשך מחרב פרעה, כי חרבו של פרעה הי' הגאוה, כמ"ש (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני, וכמפורש בשער יחודים פרק ו', יעו"ש.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך וגו', ר"ל על ידי שהי' לך חרב גאותך נגד היצר הרע שרצה להשפילך, בזה ויכחשו אויביך לך, שהוא היצר הרע ברוחני וממנו נמשך אויביך בגשמי גם כן, אתה על במותימו תדרוך, וק"ל.
ובזה נראה לי פירוש הפסוק (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ר"ל שיקיצו מן מדת השפלות שוכני עפר, כמ"ש (ברכות יז.) ונפשי כעפר לכל תהיה, וירצו לאחוז במדת הגאוה, אם הוא לשם שמים נגד היצר הרע הרוצה להשפילו ותופס חרב הגאוה נגדו אז הוא לחיי עולם. מה שאין כן אינך המשתמשים במדת הגאוה לכבוד עצמו ולא לכבוד שמים אזי יהיו לחרפות וגו', וק"ל.
ובזה תבין פלוגתא דרב ושמואל, ויחד יתרו, חד אמר שהעביר חרב חדה על בשרו וכו', דנודע כי יצר הרע נקרא קץ כל בשר, כי הוא שליט על הבשר וכו', וז"ש שהעביר חרב חדה, היא חרב גאותך, על בשרו, ר"ל על היצר הרע ששולט על הבשר. וחד אמר בהיפך שאחז במדות השפלות, שעל ידי זה נעשה בשרו חדודין, שהוא בז ונמאס בעיני כל. ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי צריך שיראה לכאן ולכאן, ולפעמים תפס הגאוה ולפעמים השפלות.
וזהו גם כן כוונת המדרש ויחד יתרו, שייחד שמו של הקב"ה ר"ל מצד מעלת נשמתו. וחד אמר שנעשה יהודי, ר"ל הכופר בעבודה זרה שהיא הגאוה נקרא יהודי, במעלות השפלות, והיינו ממש כנ"ל, וק"ל.
ובזה תבין המדרש (שמ"ר כז, ה) וישמע יתרו הדא הוא דכתיב לץ תכה, זה עמלק, ופתי יערים, זה יתרו. ר"ל כדי להכות לץ, כמ"ש (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו, והיינו היצר הרע שנקרא עמלק, שהוא זד יהיר לץ שמו, שמפתה האדם לאחוז במדת הגאוה שורש לכל העבירות, צריך פתי - כל גיא שוטה, צריך להערים לעשות ההיפך, לאחוז במדת השפלות. והוא הדין שאם בא היצר הרע להשפיל האדם צריך כנגדו מדת הגאוה. וז"ש זה יתרו, כי פתי הי', כהן מדין, על ידי הגאוה שהיא עבודה זרה, ועתה פתי יערים, להתיחס חתן משה שעניו מכל אדם (במדבר יב, ג), וק"ל.
ובזה יובן ענין פרה הנ"ל, דכתבתי במקום אחר שהקשה הראב"ד על הרמב"ם דה"ל לחשוב שתים מטמא טהורים ומטהר טמאים וכו', וכתבתי עוד מזה במקום אחר יעו"ש. והעולה משם, החושב עצמו טהור הוא טמא וכו', וז"ש (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, יעו"ש.
וז"ש רבי אחא כשעלה משה למרום וכו', ר"ל דכתב היעב"ץ (אבות פ"ד מ"ד) על ידי השפלות הוא דבוק בו יתברך וכו'. וז"ש על ידי שהי' משה עניו מכל אדם במדת השפלות, זכה שעלה למרום, רום המעלות, וכמ"ש (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. אמנם רוצה הקב"ה להודיעו לפעמים צריך שיאחז הצדיק דרך הגאוה נגד היצר הרע היפך השפלות, שיהי' לו עזר כנגדו, וכנ"ל. לכך שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', והכוונה דווקא אליעזר שהוא בני, הוא חידש דווקא דין זה לומר פרה בת שתים, כי פרה אדומה היא הגאוה, אדומה בחטא, שורש לכל עבירות, ומכל מקום יש בה שתים, ב' בחינות, א' המכוין הגאוה לכבוד עצמו בגשמי, ב' המכוין ברוחני לשם שמים, וכמו שזכרתי ביאור הפסוק (דניאל יב, ב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. וז"ש פרה בת שתים, שיש בה בחינת הגשמי ובחינת הרוחני, והיינו דווקא מי שרוצה שיהי' אלע"זר נגד היצר הרע, ואז הוא תואר בני, כי (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, לשבר הקליפות וליקח מהם מדת הגאוה, וכאשר יבואר, ואצלו נודע כי פרה בת שתים כנ"ל. מה שאין כן אצל הרשעים, או אפילו המוני עם המשתמשים בגאוה רק לכבודם ולא לכבוד שמים, אצלם אינה רק בחינה א', וז"ש אליע"זר בנ"י אומר פר"ה בת שתי"ם, ולכך יראה לכאן ולכאן, לפעמים יאחוז השפלות, ולפעמים דרך הגאוה לשם שמים היפך מדריגות משה.
ובתחלה לא נחית לזה, וסבר משה כפשוטו, לכך שאל איך אומר הלכה בשם בשר ודם. עד שפירש לו הקב"ה ואמר עתיד צדי"ק אחד לעמו"ד בעולמ"י וכו', ר"ל כדי שיהי' צדיק במלחמת היצר הרע ולעמוד על עמדו לבל יפול ברשת היצר הרע שבראתי בעולמי כדי שיהי' שכר ועונש. ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, כי תחלה צריך לימוד שלא לשמה, להתפאר, שהיא מדת פרה, וכמ"ש במדרש שמואל במשנה דאבות רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור האדם מתחלה, שיהי' תפארת לעושי' וכו', יעיין שם. ואח"כ יכנוס לשמה, ואז ידע כי צריך שיהי' לו אלע"זר נגד היצר הרע, ולכך רבי אל[י]עזר אומר פרה בת שתים, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וכו'.
ואז התפלל משה רבינו עליו השלום יהי רצון שיצא מחלצי, ר"ל ממשה שהי' בחינת הדעת, שלא יומסר מדריגה זו כי אם למי שיש בו דעת, כי פן ח"ו ישתמש בזה מי שאין בו דעת ויחריב עולם, וכמו שכתב היעב"ץ (אבות פ"א מי"ב) כי סמים הממיתים ניתן לרופא מומחה להחיות הנפשות, מה שאין כן לאחרים וכו', עיין במקום אחר. והבטיחו הקב"ה שיצא מחלציו מי שיש בו דעת, הדא הוא דכתיב ושם האח"ד אליעזר, אותו המיוחד אליעזר, והיינו על דרך שאמרו חז"ל (עי' במ"ר יט, ו) ל"ך אני מגלה טעמי פרה, על ידי הדעת, ולאחרים חקה, והבן.
ובזה תבין וייחד יתרו, דסבירא לי' שייחד שם הקב"ה וכו'. ובזוהר פ' יתרו דף ס"ח (ע"א) יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם (תהלים סז, ד), כד אתא יתרו כומרא עלאה רברבא רב ממנא דכל טעוון אחרנין ואודי לי' להקב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כדין אתיקר הקב"ה ביקרא עילא ותתא ולבתר יהיב אורייתא בשלימו דשלטנא על כלא וכו'. והענין, על ידי שלקח יתרו מדת הגאוה של היצר הרע להשתמש בו לשם שמים, נעשה כסא אל הקדושה, ונכנע שמאל בימין, ונעשה אחדות א' בעולם, וז"ש ויחד, שייחד שם הקב"ה, והבן. עיין מזה עוד במקומות אחרים.
•
עוד יש לומר ביאור המשך הפסוקים הנ"ל, וביאור הש"ס דחולין הנ"ל. ונבאר ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה וכו'. וכתבו בתוספות (ד"ה כל הנשמה) פירש רבינו חננאל קרי בי' כל הנשמה וכו'.
ונבאר מה שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד, י) כבד פה וכבד לשון אנכי וגו', ודרשו בזוהר (ח"ב כה:) שהי' הדיבור בגלות וכו', והיה תשובת הש"י (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך וגו'.
דכתב בפרי עץ חיים בשער יחודים, תיקוני עונות פרק ז, וזה לשונו: להסיר הגאוה תכוין שם י"ה, כי גאוה גימטריא י"ה, וגם מילוי של י"ה בההין, היינו וד"ה גימטריא גאוה ששורשה בשם י"ה, כי ידו"ד מלך גאות לבש (תהלים צג, א), וכשאדם מתגאה גורם שהקליפות שאין להם אחיזה רק בו' קצוות שהם ו"ה מהשם כנודע, ועתה גורם שיונקים ח"ו מן מלוי ב' אותיות ראשונות י"ה גימטריא גאוה וכו'. וז"ש (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה, דום י"ה, שנסתלק י"ה מן אלהי' שהוא החיות הגורם הדיבור, ונשאר אלם וכו', וזהו גאות פרעה שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני וכו'. וז"ש (ירמיה יג, יז) במסתרים תבכה נפשי מפני גו(ו)ה, מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתן לאומות העולם וכו' (חגיגה ה:), יעו"ש.
ונראה לי דז"ש בש"ס מנחליאל במות (במדבר כא, יט) וכו'. ובזוהר חיי שרה (קכב:) מאן דאיהו זעיר איהו רב ורב הוא זעיר וכו', כי על ידי הגאוה גורם ח"ו שפלות ליראת ה', והבן.
ובזה יובן זא"ת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב), מה שאין כן הי"א העולה וכו', כי על ידי זה שגורם פגם בשם י"ה שיש לו ג' מלויין יה"א אותיות הי"א, על ידי הגאוה, ולכך על מוקדה וגו', והש"י יכפר.
ובזה נבאר פסוק סוף בשלח ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והספיקות בזה עיין במקום אחר. ונ"ל דמבואר שם כי הליצנות והגאוה במקום אחד, וסודם זד יהיר לץ שמו וכו' (משלי כא, כד), יעו"ש. והנה עמלק שאמרו עליו (שמ"ר כז, ה) לץ תכה זה עמלק, שהי' זד יהיר, ועל ידי הגאוה פגם בשם י"ה שנסתלק ונשאר שם אלם מאלהים, וגם שם בן ד' אינו שלם. וז"ש כי יד על כס, שאין הכסא גימטריא אלהים שלם, וגם שם ידו"ד מלחמה בעמלק, שאין שמו שלם כנ"ל עד שימחה שמו של עמלק, והבן.
ובזה יובן מאמר רבי ירמי' הנ"ל, דאיתא בש"ס דחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, ר"ל היצר הרע שנקרא עמלק שהי' זד יהיר לץ שמו, ויחזור ב' אותיות ראשונות שנסתלקו למעלה עבור הפגם גסי הרוח גאוה גימטריא י"ה, ועתה שיכלו יחזור למקומו ויהי' הכסא שלם ושמו שלם. וזשחז"ל והשיב לב אבות על בנים (מלאכי ג, כד), שהם זו"נ ב' אותיות אחרונות, שיתחברו יחד, יהי' ביאת המשיח במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד. וז"ש (איכה א, יג) כל היום דו"ה, כי אלף החמישי יום אחד של הגלות, סוד הוד, נהפך לדו"ה גימטריא גאוה, עבור גסות הרוח הוא גלות, וכנ"ל. וכוונת רבי ירמי' בצחות לשונו מיום שחרב בית המקדש, אשר במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, גאותן של ישראל שנטלה מהם וניתן לאומות העולם, שאחזו הקליפות בב' אותיות ראשונות על ידי הגאוה, ולכך נסתלקו. ואמנם אם העולם יתנו לב לומר דיו לעבד להיות כרבו, בשפלות, ואז ישתמשו בב' אותיות ראשונות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, וכמ"ש התוספות פירש רבינו חננאל קרי בי' כל הנשמה, לשון שממון ושפלות, משתמש בשם י"ה היפך הגאוה וכנ"ל, והבן.
וז"ש ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א), ר"ל כאשר יתחברו ב' אותיות י"ה עם ו"ה שאז ידו"ד מלך, אז גאות לבש, שהוא אחר שסר יניקת הקליפות מן שם י"ה גימטריא גאוה, וניטל גאותן של ישראל מאומות העולם, וחזר עטרה ליושנה וניתן למלך הכבוד, אז ידו"ד מלך גאות לבש. אבל בתחלה שלא הי' שמו שלם, ולא לבש הגאות מפני שאחזו בהם הקליפות, ואחר שיכלו גסי הרוח חזר התיקון למקומו, והבן. ובזה סרה קושיא שהקשה ביד יוסף הא הש"י שונא הגאוה כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכ[ו]ן את דכא, ואיך לבש הגאוה, ומשני לצורך תיקון המלוכה הוצרך ללבוש הגאוה וכו'. ולדברינו אתי שפיר שהוא יחוד שמו יתברך, והבן.
ובזה יובן ש"ס דחולין (פט.) דדרש מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון וכו', מה יעשה אדם בעולם הזה, שהוא עלמא דשקרא להתפאר ולהתגאות, ועל ידי זה נשאר רק שם אל"ם מן אלהי', לכך יעשה עצמו אלם, שידע כי פגם הגאוה גרם זה שנסתלק י"ה ונשאר אל"ם, ובהרגישו החולי יבקש רפואה להסיר הגאוה, וכשיכלו גסי הרוח יבא בן דוד במהרה בימינו, ויחזור שם י"ה להתחבר עם אל"ם, שהוא החיות הגורם הדיבור, ומה שהי' נאלמתי דומי' דום י"ה וכנ"ל, עכשיו צד"ק תד"ברון וכו'.
וז"ש משה רבינו עליו השלום כי כבד פה וכבד לשון אנכי, שהדיבור בגלות על ידי גאות פרעה, שנסתלק י"ה ונשאר אל"ם, עד שהשיבו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה, שעל ידי המכות לפרעה על ידי שם אלהי' באו לו הדין והיסורין, ועל ידי זה נכנע ונסתלק הגאוה אחיזת הקליפות בשם י"ה גימטריא גאוה, וחזר שם י"ה להתחבר עם אל"ם ונעשה אלהים, ולא יהי' הדיבור בגלות, והבן.
וז"ש (בראשית נ, כד) ואלהים פקוד יפקוד אתכם, ר"ל דתיבת פקידה יש לו ב' משמעות, א' לשון חסרון (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד. ב' זכירה. וזה נמשך מזה, כאשר יפקוד ויזכור חסרון שם אלהי' שנשאר רק אלם, ויחזור שם י"ה להתחבר עם אלם, אז יפקוד אתכם גם כן.
וזהו כוונת הפסוק (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, שירד מגאותו וגדולתו, אז ותעל שועתם אל האלהי', שנתחבר שם י"ה עם אל"ם נעשה שם אלהי'. וז"ש (שם, כה) ויד"ע אלהי"ם, לשון חיבור, והבן.
וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), גם כן לעתיד כאשר יכלו גסי הרוח יתחברו מ"י אל"ה שרימז הסבא פ' משפטים דף ק'. וזהו פקידה כפולה ואהי' אשר אהי' (שמות ג, יד), והבן.
ובזה יובן וישמע יתרו, שהבין מלחמת עמלק, ר"ל על ידי שהוא עמלק זד יהיר לץ שמו, ופגם בשם י"ה, גימטריא גאוה, שנסתלק מהשם, שאין הכסא גימטריא אלהים שלם, ואין השם שלם עד שימחה שמו, אז יתחבר הכסא והשם, ועל ידי זה לץ תכה, פתי יערים זה יתרו, שהי' גם כן גיא שוטה ופתי, כי הי' כהן מדין, כומר לעבודה זרה, שהיא הגאוה הנקרא עבודה זרה, ועתה על ידי שחזר בו ולקח השפלות מן משה, וזה שיחס עצמו חתן משה, על ידי זה פתי יערים, וחזר שם י"ה, ונעשה יחוד. וז"ש ויחד יתרו, שייחד שמו של הקב"ה, שנעשה הכסא גימטריא אלהים שלם, ושם הוי' שלם. ומפרש אידך יותר, ויחד יתרו, שנעשה יהודי, ר"ל שכפר בעבודה זרה היא הגאוה, נקרא יהודא, שבו שם הוי' וכנ"ל.
וז"ש את כל אשר עשה אלהי' למשה, ר"ל במה שנאמר למשה נתתיך אלהי' לפרעה, שנעשה הכס"א שלם, ולישראל עמו כי הוציא ידו"ד, ר"ל על ידי יחוד שמו הוציאם ממצרים ומהגלות בגאולה ראשונה, וכן לעתיד שישלח אלי' והשיב לב אבות, י"ה או"א, על בנים, זו"נ, ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כג-כד), והבן.
וז"ש עתה ידעתי כי גדול ידו"ד - שם ידו"ד שלם, מכל האלהי' - שהכסא גימטריא אלהים שלם, עתה הוא שלימות זה ולא קודם. והטעם כי בדבר אשר זדו, ר"ל על ידי זד יהיר לץ שמו, על ידי שהי' פרעה זד יהיר, ובדבר אשר זדו להיות ז"ד יהיר, גרמו שנסתלק י"ה, ועכשיו לץ תכה, ופתי יערים, נעשה יחוד, הכסא שלם ושמו שלם, והבן.
פרק ב
פן ב' בפסוק וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהי' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וגו' (יח, א). והספיקות רבו, א' מה דהוי הוי, ולאיזה תועלת בא סיפור זה בתורה. ב' תחלה אמר תואר אלהי', אח"כ הוי'. ג' למשה ולישראל, וכי משה אינו בכלל ישראל. ודרשת חכמינו ז"ל ידוע. ד' עמו מיותר, וכי עד כאן לא ידענו כי ישראל הם עמו ונחלתו. ה' תחלה כולל הכל את כל אשר עשה וגו', ואח"כ עשה פרט רק מהוצאה ממצרים.
ונ"ל, דאיתא בפ"ק דבבא מציעא (ל:) תני רב יוסף והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה זו הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא וכו', שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדי לפנים משורת הדין. והקשה התוספות (שם ד"ה לא חרבה) דביומא (ט:) אמרינן מפני שנאת חנם, ויש לומר דהא והא גרמו. ויש לתמוה הא אמר לשון [שלילא] [שלילה], לא חרבה ירושלים אלא וכו', ואיך אמר הא והא גרמו. וכבר ביארתי מזה במקום אחר על פי הרמב"ם וגו', יעו"ש.
וכעת נראה לי על פי רמז מוסר, דהא והא הכל דבר אחד, ושפיר אמר לשון שלילה. ונבאר ש"ס דעירובין (סה.) יכולני לפטור העולם מדין תפלה וגומר. וגם ש"ס אמר רבי ירמי' כל הנשמה וכו'.
והוא, דדרשו חז"ל כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז), נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק וכו'. ויש לתמוה היפלא מה' כל דבר, למחות שמו של עמלק מיד, ולקעקע ביצתו מיד, ולא שיהי' מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והרב האלשי"ך ביאר קושיא זאת כאשר נזכיר בסוף.
ותחלה נבאר מ"ש בפרי עץ חיים בסוד הקדיש, יתגדל ויתקדש שמי' רבא, כי בגלות אין שם אלהי' שלם, רק בסוד נאלמתי דומי' (תהלים לט, ג), שנשאר אל"ם מן אלהי' וכו', וגם שמו אינו שלם כביכול, וז"ש שאין כסא שלם ואין השם שלם וכו'.
וכדי לבאר ולהלביש דבר זה, נראה לי דכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח סוד גלות מצרים אצל פרעה, וזה לשונו: כי פרעה ומצרים הם כנגד העורף העליון שהוא אחורים של הדעת העליון וכו', יעו"ש. והגואל הוא משה, סוד הדעת.
והענין, דשמעתי ממורי ענין תחיית המתים ומשיח הוא סוד הדעת וכו', ודפח"ח. וכאשר נדע סוד גלות מצרים וגאולת מצרים שיש בכל אדם וכל זמן, בעבר ועתיד והווה, ומה שהי' הוא שיהי', יבואר קושיא הנ"ל שאי אפשר למחות שמו של עמלק מיד וצריך שיהי' מלחמה זו בכל דור ודור עד ביאת משיח במהרה בימינו.
דנודע, כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים באדם פרטי, כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בכללות עיר או מדינה או העולם, וזה נקרא ראש, וזה נקרא עיני העדה, וזה נקרא רגל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם. וכמו שבאדם פרטי הנשמה השורה בדעת היא המחי' כל האיברים כל זמן שהם בחיבור אחד, שיהי' מעשה כל איבריו על פי הדעת, כמו ששמעתי ממורי ביאור פסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שיעשה המעשה שעושה בכל איבריו על פי הדעת, ובזה יש התפשטות הדעת בכל איבריו, כך בכללות העולם יש צדיק כמו משה סוד הדעת, ושאר אנשים שבדורו כשהם בחיבור אחד עמו נקראו כולם דור דעה והוא סוד תחיית המתים ומשיח. מה שאין כן ההיפך כשיש פירוד ביניהם נפרדו מהחיות ומהדעת, ואז הוא סיבת הגלות מצרים ופרעה, סוד העורף אחורי הדעת.
ובזה תבין מ"ש (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו'. אכן נודע הדבר (שמות ב, יד) שהלשינו על משה ונפרדו מהדעת, וזה סיבת הגלות. ובזה יבואר מה ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות. על ידי שפתי חלקות כורת ח"ו ומפריד בין שתי אותיות הוי', ודפח"ח.
והטעם, דמבואר בכתבי האר"י: כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו), כי ב' אותיות הראשונות הם הנשמה וכו', יעו"ש. והנה שם הוי' הוא המהווה כל העולמות והנבראים, כמ"ש (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. ע"כ יש בחינות אלו בנבראים גם כן, לכך התלמידי חכמים והצדיקים הם נשמה, ב' אותיות ראשונות מהשם, והמוני עם הם ב' אותיות אחרונות. וכן בשם הכסא גימטריא אלהי', בעלי הנשמה הם י"ה מאלהים, ועמי הארץ שעוסקים בארצי[ו]ת הגשמי בעלי הגוף הם בסוד אלם נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), וז"ש בש"ס דעירובין יכולני לפטור העולם מדין תפלה, כי העולם הם המוני עם נאלמתי דומי', והבן. וזה סוד הדיבור בגלות וכו' (זח"ב כה:). וכאשר יש חיבור בין אנשי החומר ובין אנשי הצורה, כאשר בא הציו[ו]י בין בתורה ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים, ובין בנביאים (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, אז גורם חיבור ויחוד למעלה בין ב' בחינות אלו, ונעשה הכסא שלם והשם שלם. מה שאין כן על ידי עמלק, שהוא היצר הרע, וכמו שכתב האלשיך על קושיא הנ"ל, אשר כסות ולשון שינה כמ"ש בפרק קמא דראש השנה, שכל עיקר דירתו אינו רק במקום פירוד ומחלוקת, וכמ"ש בש"ס ווי דאפקי' רבי מאיר מההוא ביתא, עד שגרם חורבן בית על ידי שנאת חנם, ונשאר רק כ"ס י"ה, שאין הכסא שלם ואין השם שלם, על ידי שפתי חלקות יכרת וגו', ואי אפשר למחות שמו של עמלק, שהוא היצר הרע, שיש בו צורך לעולם, עד לעתיד שיתבטל היצר הרע של שנאת חנם, ואז (מלאכי ג, כג-כד) הנני שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים לעשות שלום, ואז יהי' שמי' רבא, הכסא שלם והשם שלם וגדול וכו'.
ובזה מבואר קושית התוספות הנ"ל, כי נודע שיש ג' קוין, והם ג' ספרים הנפתחים בראש השנה (ר"ה טז:), והרשעים הם מצד השמאל קו הדין והגבורה, וחסידים מצד ימין קו החסד והחכמה, והדעת הוא קו האמצעי מכריע בין חכמה ובינה. ובזה יובן, כי על ידי שנאת חנם לא נכנסו לפנים משורת הדין לדבק בתלמידי חכמים, סוד הדעת המכריע שמאל לימין, שהוא לפנים מהדין, ועל ידי זה אין הכסא שלם ואין השם שלם, והוא הגורם חורבן הבי"ת דייקא, שהיא השכינה הנקרא אלהי', שנעשה פירוד, והיא הגלות, ושפיר משני התוספות דהא והא גרמו, כי הכל אחד, והבן.
ובזה יובן וישמע יתרו, ששמע והבין את כל אשר עשה אלהי', ר"ל כל הנסים והגאולה אשר עשה הוא מצד אלהי' שנתייחד ונעשה הכסא שלם, והוא מצד אחדות שהי' למשה ולישראל עמ"ו של משה, שנקרא כולם דור דעה, (וזה נראה לי וידע אלהים (שמות ב, כה) שנ[ת]חבר, והבן), ומזה נמשך כי הוציא ידו"ד את ישראל ממצרים, ר"ל שהוציא השם מיוחד מהגלות עם ישראל ממצרים, שנעשה השם שלם והכסא שלם.
וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלהי', ר"ל ידע"תי, מצד הדעת, שנתחברו אל הדעת. כי גדול ה', שנעשה השם גדול. וזה נמשך מכל אלהי', שנעשה הכסא שלם. כי בדבר אשר זדו ישראל וגרמו הגלות על ידי הפירוד, כך עתה שנתקן זה נעשה יחוד וגאולה. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות לעתיד גם כן כך, וזהו שאמר (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה', ר"ל שיתחברו אל אנשי הדעת, ונקרא כולם דור דעה, כמו דורו של משה רבינו עליו השלום שנקרא דור דעה, והבן.
ובזה נבאר ש"ס בעירובין פרק ב' (יח:) אמר רבי ירמי', מיום שחרב בית המקדש, דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. וכתב התוספ[ו]ת (ד"ה כל הנשמה) פירש רבינו חננאל קרי ביה כל הנשמה וכו'. ור"ל כי על ידי שנאת חינם שגרם חורבן ושממה, אין חיבור בין אנשי החומר לאנשי הצורה, ונשאר אלם לאנשי החומר, נאלמתי דומי', ורק בעלי הנשמה תהלל י"ה, וז"ש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, עד שמלאה הארץ דעה.
וז"ש (שמות י, א) בא אל פרעה למען שתי אותותי אלה [בקרבו], כי סוגי אנשי החומר שהיו בסוד פרעה, חסר מהם ב' אותיות, וכאשר בא משה אל פרעה, סוד הדעת, אז יתחבר שתי אותיות י"ה עם אל"ה סוד אלם, ויהי' גאולה שלימה, וכמו שכתב האר"י זלה"ה בהלכות פסח, יעו"ש.
ובזה נבאר פסוקי התורה (יח, יד-טו) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. והספיקות אשר ראוי לפורטן זכרן האלשיך, כי מאומרו מדוע אתה יושב לבדך, נראה כחס עליו, ומאומרו וכל העם וגו' נראה כמתלונן עליהם. ב' מה זה תשובה כי יבא אלי העם וגו', כי גם יתרו ראה זה והוא מתלונן, ומה משיב על תוכחתו. ג' דהל"ל באים אלי ולמה אמר בא אלי וכו'. גם מאי והודעתי להם את חקי כו'.
ונ"ל דהכוונה מדוע אתה יושב לבדך, ר"ל לעצמך, שהדעת שלך אינו מתפשט בכולם, רק שאתה יושב לבדך, כי משה בחינת הדעת, הוא לבדו לעצמו ולא לאחרים. וכי תימא מחמת פירוד שבינם לבינך, זה אינו, כי כל העם נצבים עליך מן בקר עד ערב, ר"ל כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, דהיינו סמוך, וה"נ הם סמוכים לך מן בוקר - שהם מדריגה גדולה, עד ערב - שהם מדריגה תחתונה המוני עם. והשיב, ודאי שאינו יושב לבדו, כי יהי' להם דבר בא, ר"ל דפליגי (גיטין צ.) בית שמאי ובית הלל, וס"ל או ערות או דבר וכו', וז"ס כי יהי' להם גם שאינו ערוה, רק דב"ר, בא אלי, ר"ל אותו דבר בא אלי שמץ מנהו, וכמו כן בא הדעת ממני אליהם, שאני מתחבר עמהם ושפטתי על פי הדעת, להעלות הדבר בשרשו, על פי אחד מג' קוים הידועים, והבן.
פרק ג
פן ג' וישמע יתרו (יח, א). בש"ס דזבחים (קטז.) מה שמועה שמע ובא, ופליגי תנאי וכו', ורש"י סתם בחומש קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והקשה המזרחי למה פרט ב' אלו, והשמיט דעת מאן דאמר מתן תורה שמע וכו'. ומהרש"א ביאר דלק"מ, יעו"ש.
ולי נראה, דיש לדקדק לשון קריעת ים סוף, דהל"ל לישנא דקרא (יד, כא) ויבקעו המים, אם כן הל"ל בקיעת ים סוף. ועוד למה נזכר ספורים אלו בתורת ה' תמימה ששמע יתרו וכו', מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בעבר ועתיד והוה בכל אדם ובכל זמן.
להבין זה, נראה לי לבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"א) רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מ[ה]עולם. וי"ל, וכי עין הרע ושנאת הבריות אינו מצד יצר הרע. והרמב"ם פירש יצר הרע רוב התאוה.
ולי נראה, דאיתא בפרק קמא דסוטה (יא.) ג' היו באותו עצה, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק וכו', יתרו שברח זכה וכו'. לבאר זה, כי האדם שהוא בגדר השכחה נקרא פרעה בסוד העורף, אחורי הדעת הנק' משה, ועל ידי השכחה מה' יסור לבו, ונמשך אחר המותרות ותאוות עולם הזה, והם ג' יועצים שהיו לפרעה, בלעם שהי' עינו רעה, ויתרו הוא יותרת הכבד, כמ"ש בתיקונים הוא היצר הרע, ואיוב, הוא אויב ושנאת הבריות. והשורש הוא יצר הרע - שמחמת יותרת הכבוד עינו רעה בשל אחרים ואויב הבריות שהם נגד כבודו, והם לוט ושתי בנותיו הנז' בזוהר (ח"א קט:, קלז.). וקאמר, יתרו שברח מיותרת הכבוד לילך בדרכי התורה, לכך זכו בניו לישב בלשכת הגזית. ועל ידי שמועה חזר ובא, והקשה בש"ס, מה שמועה שמע יתרו שחזר ובא, ומשני שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
וכדי לבאר איך יש קריעת ים סוף ומלחמות עמלק בכל אדם ובכל זמן, דכ' בעוללות אפרים דף ל"ג (מאמר קיז), כי התורה נמשלה לים, כמ"ש (עי' ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אלא שנסתמו מקורות וצנורות החכמה, וקרע להם הקב"ה דרך מבוא ומסלול בים החכמה, ונפתחו להם צינורות החכמה בהסיר מהם חשכת החומר אשר הוא מסך מבדיל בין האדם לבין אור שכלו, ובקריעת ים סוף נקרעו כל הימים שהם ז' מיני חכמות וכו', ובגלות הח"ל מקוצר רוח ועבודה קשה נסתמו מקורות החכמה, ולעתיד תחזור החכמה לאיתנה, כמ"ש ומלאה הארץ דעה וגו', יעו"ש.
אך מה שנקרא ים סוף, הגם שביאר שם, יעו"ש, נראה לי דכתב המפרש להרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וזה לשונו: ולא נתנו כל המצות והתורה אלא כדי שנבוא למדריגת אהבת הש"י ודביקותו בו, כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחיה לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. וכן כתב הרב החסיד מוהר"י יעבץ בפרק ד' דאבות (מ"ד) כי פרי כל התורה הוא ובו תדבק (דברים י, כ), ומופת מובהק לזה הוא השפלות, וההיפך הגאוה וכו', יעו"ש. ובזה תבין לשון קריעת ים סוף, ר"ל כדי שיזכה לקרוע לו ים החכמה הוא על ידי השפלות, שיחזיק את עצמו בבחינת סוף כל המדריגות, בבחינת ונפשי כעפר לכל תהי' (ברכות יז.), וכמו שאמרו חז"ל במס' עירובין (נה.) לא בשמים הוא (דברים ל, יב) - לא בגסי הרוח וכו'.
אך בזה יש חשש מלחמת עמלק, אחר שתבין פסוק (שמות יז, ז-ח) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וגו', דהל"ל אם לא, וכמו שהקשה בזוהר (ח"ב סד:) וכו'. ונ"ל כי תכלית האדם שיהי' היכל ה', וכמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, וכמ"ש האלשיך בפ' תרומה, יעו"ש, אך שיהי' היכל אל משכן הש"י, צריך שיהי' בו מדריגות השפלות, כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, וכמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ מופת מובהק אם מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא השפלות וכו'. ובזה יובן שנרמז מופת זה בפסוק עצמו, היש ה' בקרבנו, לשכון בתוכינו שמו ית', ומופת לזה אם אי"ן, שהאדם נחשב בעיני עצמו לאפס ואי"ן מגודל שפלותו, כמ"ש (עי' שמות טז, ז) ואנחנו מה.
אך לזה נסמך ויבא עמלק, על פי שזכרנו במקום אחר משל למלך שביקש רפואה מהרופאים שיחי' לעולם, ונתן לו רפואה שיתרחק מהגאוה ויתקרב לענוה ושפלות, וכל מה שנהג יותר שפלות נכנס בו עצם הגאוה איך נוהג בענוה ושפלות יתירה, עד לבסוף הודיעו שינהג נשיאתו ברמה רק בקרבו ישמור שלא יגבה לבו בזה, וכמ"ש (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי וכו', יעו"ש. וזה ענין עמלק שהוא היצר הרע, שמתגאה יותר בו בשפלותו לומר לו תמה אני עליך על שפלותך, וז"ש (דברים כה, יח) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל מי שעושה עצמו זנב ואחריך לנהוג שפלות יתירה. וז"ש (דברים כה, יז-יט) זכור, לא תשכח וגו', ר"ל בתחלה מוזהר להרחיק מגסות הרוח הגורם שכחה, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכשירחק מגסות רוח לא ינהג שפלות יתירה, זכור את אשר עשה לך עמלק על ידי שפלות יתירה וכו'. וזהו שאמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, ר"ל רוח, שבקרבו יהי' שפל, ולא שפלות מגולה, כמו שהי' מעשה עמלק, והבן.
ובזה יובן וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר"ל אחר שברח יתרו מי[ו]תרת הכבוד, מה שמועה שמע שחזר ובא יתרו לנהוג יותרת הכבוד, ומשני שברח לשם שמים להתרחק מיותרת הכבוד, ועכשיו שחזר ובא הוא גם כן לשם שמים, שמע קריעת ים סוף, כי כדי שיזכה לקרוע לו צינורות ים החכמה הוא על ידי שיהי' סוף ושפל, וסמוך לזה מלחמת עמלק על ידי שנוהג שפלות וכו', לכך חזר יתרו ובא לנהוג בכבוד, רק שיהי' שפל רוח בקרבו וכנ"ל, והבן. ובזה מבואר קושית המזרחי, כי רש"י סבירא לי' דקריעת ים סוף היינו מתן תורה וכנ"ל, והבן.
•
עוד יש לומר מדוע אתה יושב לבדך (יח, יד-טז), דבארתי במקום אחר, ביאור קושיא על הש"ס דברכות (לג:) אין לגבי משה זוטרתי, שפתח צנור היראה וכו', יעו"ש.
וכעת נראה לי, דביאר בזוהר פ' יתרו דף פ"ו ע"ב וזה לשונו: כד אנן קיימין קמי(') דרשב"י מבועין דלבא פתיחין, וכד אתפרשנא מיני' כל מבועין סתימין וכו' וז"ש (במדבר יא, כה) ויאצל מן הרוח וגו', יעו"ש.
ובזה יובן מדוע אתה יושב לבדך, דהי' ראוי לקיים ויאצל מן הרוח וגו', וכל העם נצב עליך, דקיימין קמך, והי' ראוי שיהי' לבם פתוח כמו שהי' ברשב"י וכנ"ל. והשיב כי יהי' להם דבר בא אלי, כמו שהשיב שם (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים בתת ה' את רוחו עליהם, שלא יצטרך לויאצל מן הרוח של משה וגו', כך מי יתן כי יהי' להם דבר נבואה הבא אלי, שיבוא להם גם כן בלי שאצטרך לויאצל ממני עליהם, וק"ל. והי' תשובה זו מצד ענוה, ובאמת ושפטתי וגו' והודעת"י להם וכו', שהשפיע להם דעת וכו', והבן.
•
עוד יש לומר וישמע יתרו וגו' כי הוציא ה' וגו' (יח, א). דכבר ביארתי בפ' ויצא (בראשית כח, כ) אם יהי' אלהים עמדי, אז ודאי ושמרני בדרך הזה וכו', כי הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), מה שאין כן כשהוא דבוק בתורת ה' וכו', כאשר זכרתי משנה (אבות פ"ג מ"ד) המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה וכו', יעו"ש. והנה יש בזה בחינות שונות, יש ששם הוי' תמיד לנגדו תמיד, ויש שאין בבחינ' זה, רק מחשב בתורה ואינך שמות וכינויים וכו'. וזה סוד קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) שזכרתי בשם מורי, יעו"ש.
ובזה יובן, כי סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות, ואח"כ משה סוד הדעת בא וגאלם. וזה סוד ששמע יתרו והבין כי כל אשר עשה הוא מצד שהי' אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כמו שאמר יעקב אם יהי' אלהים עמדי וכנ"ל, וז"ש כי הוציא ידו"ד, ר"ל על ידי שקיימו (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי, זה השם הוציא את ישראל ממצרים, וק"ל.
•
עוד יש לומר וישמע יתרו (יח, א), דכתבתי במקום אחר בשם מורי, כי נמשך יתרון לאור מכח החושך וכו', יעו"ש. ובזה יובן וישמע יתרו, שהבין שיש יתר שאת ועוז מזה שהי' כהן מדין, שהוא החושך, מזה נמשך תענוג ויתרון לאור שנעשה אח"כ חתן משה, ונודע לו זה, שהבין כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל הדין והיסורין שנק' חושך, ואח"כ היה יתרון ותענוג יותר לאור כשהוציאם ה' ממצרים, והבן.
•
עוד יש לומר ביאור פרשה וישמע יתרו עד כי בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). והספיקות מה שזכרו המפרשים, א' הקשה האלשיך: הא תחילה נקרא כהן מדין כשהי' כומר לע"ז, ואחר שנתגייר נקרא יתרו וכו', ואם כן איך יאמר וישמע יתרו, שקורא אותו קודם שנתגייר בשם שקנה אחר שנתגייר. ב' אחר המעלה הזאת שקרא אותו יתרו, חוזר ומפילו עד תהום וקורא אותו כהן מדין. ג' ל"ל חתן משה, שכבר נזכר למעלה (ג, א) ומשה הי' רועה [את] צאן יתרו חותנו כהן מדין. ד' מה שמועה שמע יתרו שלא שמעו כל העולם. וכי תימא כי נוסף ביתרו ששמע ובא, מה שאין כן כל האומות, אם כן קשה מאי טעמא באמת נתחדש ביאה זו ביתרו יותר מכולן אחר שכולן שמעו זה. ה' שתפס רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ותו לא. וכאשר הקשה המזרחי, יעו"ש.
ו' הקשה ביד יוסף את כל אשר עשה אלהים למשה, מה עשה למשה, הא שבט לוי לא הי' להם גלות במצרים. ז' שפתח בשניהם למשה ולישראל, וסיים באחד בישראל לבד, באומרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ח' תחלה אמר תואר אלהים, ואח"כ אמר כי הוציא ה' ממצרים.
ט' ויקח צפרה אשת משה, דהל"ל צפרה בתו, כי ידוע שהיא אשת משה. יו"ד ל"ל אחר שלוחיה, דודאי הי' אחר שלוחיה, דאל"כ היתה צפורה אצל משה. י"א ושני בניה אשר שם האחד וגו', למה הזכיר פה שמותם. י"ב טעם קריאת שמות אלו להזכירו פה אחר שכבר זכרם למעלה במקומו בפ' שמות.
י"ג ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', הלא כבר שמע זה, שנאמר וישמע יתרו את כל וגו'. י"ד ויחד יתרו, למה שמח עכשיו, שכבר שמע ושמח. ט"ו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, הלא כבר ידע, שהרי פירש מעבודה זרה ונדוהו וכו' (תנחומא שמות יא). ט"ז מכל אלהים וגו', יש לתמוה וכי אלהים המה והשם גדול מהם וכו', וכמ"ש האלשיך, יעו"ש. י"ז כי בדבר אשר זדו וגו', ולא סיים הדבר, והתרגום מתרץ זה, אך העיקר חסר. י"ח תיבת עליהם, אשר זדו עליהם, אין לו שחר כלל. י"ט ל"ל כל הסיפורים בתורה שנק' תורת ה' תמימה, וגם שהוא נצחי' ואיך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.
וכדי לבאר ספיקות אלו, וביחוד קושית המזרחי הנ"ל, שתפס רש"י ששמע רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכו', נראה לבאר תחלה פרשת ויבא עמלק עד מלחמה לה' בעמלק מדור דור (יז, ח-טז).
וי"ל ויבא עמלק וגו', דיש להפליא על עמלק, כי ראשית גויים עמלק (במדבר כד כ), וכתרגומו ריש קרביא דישראל הוי וכו', דק' מה ראה על ככה שכל האומות היו יראים להלחם בישראל אחר ששמעו כל הנסים ובפרט נס של קריעת ים סוף, וכמאמר רחב (יהושע ב, י-יא) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו', ואם כן איך מלאו לבו של עמלק יותר מכל האומות להלחם בם תחלה שיהי' אחריתו עד אובד, וכמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ב' דאמר וילחם ברפידים, מה לו להזכיר אם היו ברפידים או במקום אחר. ובש"ס (בכורות ה:) אמרו לפי שריפו ידם מדברי תורה וכו', יש להבין איך שייך בתורה ולימוד ריפוי ידים, כי הקול קול יעקב והידים ידי עשיו (בראשית כז, כב). ג' דחז"ל (שמ"ר כו, ב) אמרו, לפי שאמרו (יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, לכך ויבא עמלק, משל וכו', צריך טעם לזה נוסף על טעם חז"ל הנ"ל. ד' בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו', תיבת וצא מיותר. ה' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', מה ענין הרמת יד להגביר ישראל, והנחתה להגביר עמלק, וכקושית הש"ס במשנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) וכי ידיו של משה וכו'. ו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור וגו', וכי יש מלחמה עם עמלק בכל דור. ז' וכי צריך הש"י מלחמה עם עמלק, הלא כל הגוים כאין נגדו וברגע יאבדו, והאלשיך פירש כי שר עמלק הוא היצר הרע וצריך לו עד לעתיד וכו', יעו"ש.
ונראה, דהוקשה להרמב"ם בפרק ו' מהלכות תשובה (ה"ה) וזה לשונו: והלא כתיב בתורה (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצרים לעשות רע לישראל, ולמה נפרע מהם וכו', עיין במקומות אחרים ביאור על זה. והראב"ד הקשה על הרמב"ם בזה, ואמר שהם דברי נערות, וזה לשונו: וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, א' כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו מרשעו, וכן הוא אומר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי, כהתימך שודד תושדד (עי' ישעיה לג, א), פירוש מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים גם כן רשעים היו וראוים למכות ההם, ואלו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא הי' לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונות ובזותו את הבורא ית' לפני שלוחו הוא גרם לו. ב' כי הבורא אמר וענו אותם, והם המיתו אותם וטבעו מהם, כמ"ש (זכריה א, טו) אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, לפיכך נתחייבו, עכ"ל.
ויש לתמוה על הראב"ד בתירוץ א', אלו שמעו למשה ושלחו וכו', הרי מפורש בכתוב בא אל פרעה (והתרה בו) כי אני הכבדתי את לבו וגו' (שמות י, א), הרי שסילק הבחירה ממנו שלא ישמע למשה שלא לשלח ישראל, והדרא קושית הרמב"ם למה יענש.
ואם נפשך לומר שכבר ביאר הראב"ד בהשגתו וקושיא זו בצחות לשונו, במה שכתב ואלו שמעו למשה בתחל"ה ושלחו את ישראל וכו'. וכוונתו על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכה ג) שם בתחלת הפרק ההוא, וזה לשונו: ולפי שחטא פרעה מעצמו תחל"ה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א, י) הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק ה' את לבו שנאמר (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה וכו', יעו"ש. וכונת הראב"ד גם כן כך, לפי שלא שמע למשה תחל"ה בבחירתו, לכך אח"כ ויחזק לבו, כדי שיענש.
אך ק', דעל זה הקשה הרמב"ם עצמו דלא חטא תחלה בבחירתו, דהלא כתיב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי שגזר שעל המצרים שירעו לישראל ולמה נענשו, ועל זה לא תירץ הראב"ד כלום.
נוסף לזה מפורש בפסוק תהלים ק"ה (כה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל וגומר, אם כן על תירוץ ב' קשה גם כן, הא אמר להתנכל בעבדיו וגו', משמע שכל התנכלות לרעה על ישראל הי' ממנו יתברך. כי אם לומר שזה נוגע לקושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) הבחירה עם הידיעה, אם כן בלאו הכי לק"מ כאשר ביאר בלחם משנה, יעו"ש.
וכן יש להקשות על הרמב"ן ששמעתי ממורי שכתב כי החטא והעונש באין כאחד וכו', דוגמת קושיא הבחירה והידיעה שהקשה (הרמב"ן) [הרמב"ם].
כדי לתרץ זה, נבאר משנה פרק א' דאבות (מ"ז) נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורעניות. דיש להבין מה ענין זה לזה.
ונראה לי, דשמעתי ממורי דיש בכתבי שו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף: ילמדנו רבינו, מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה רק בש"ס, רמזו ודרשו מהוכח[ו]ת שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וצוה לתלמידו מהר"י אב"ן תב[ו]"ן לכתוב תשובתם, ותוך ענין תשובתם הוא זה: אבאר לכם, מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב, רק מאנשי סדום ועמורה וכו'. כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ שבעה כוכבי לכת וכיוצא וכו'. ויש לשאול על עיקר הבריאה, הא כל מעשה בריאת עולם לצביונן נבראו כדרשת חז"ל (ר"ה יא.) בפסוק (בראשית א, כד) ויעש אלהי' וגו', ואם כן מה טעמא לא רצה ארץ להיות בחינת שמים, וצריך לומר שלא נתן דעת לארץ שידע בחינת שמים וזכותו שיתאוה להיות בחינת שמים. והטעם כי גם בחינת ארץ צריך שיהי' בעולם, וכיוצא בזה בכל הנבראים, וז"ש לצביונם נבראו. וגם בחינת אדם צריך שיהי' כת רשעים וכת בינונים וכת צדיקים, כי יתרון אור מהחושך (קהלת ב, יג), עיין מזה במקום אחר, ר"ל שנמשך תועלת מהחשך, ממעשה הרשעים נודע מעלת הצדיקים, וכל אחד נבראו לצביונם ורצונם. וכי תימא, אם כן תקשי לכם קושי' בחינת הבחירה עם הידיעה. מאחר שאתם כופרים בדרשת חז"ל, אם כן אין אתם משיגים ביאור קושיא זו. והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירות המאכלים, ויש כמה מיני בירור, בתחלה על ידי שזורקת המרה טפה במאכל שבתוך מעיו, נברר הגס ועב ונעשה צואה ויוצאה לחוץ. בירור ב' יוצא למי רגלים. בירור ג' נעשה זיעה. ד' נעשה שערות וצפרנים. בירור ה' הדם נבלע בכבד וטחול וכו', ומבחר הדם נכנס בלב, ואח"כ במוח, ומזה נעשה השכל והדעת. ומדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה, כי ממנו נעשה, ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם הי' רחבה מני ים וכו'. ותדעו נאמנה מאחר שירדו לספק זה וכפירה זו, שהפורעני' קרובה לכם. וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחר והרג(ת)ם והשמידם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, מאחר שכפרו בתחיית המתים והאומות מאמינים גם כן בסוד הגלגול ותחי' וכמ"ש הפילוסוף וכו', ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה, ע"כ.
וזה נראה לי פיר[ו]ש הש"ס (ברכות מ.) אם שמוע תשמע וכו' (שמות טו, כו), עיין במקום אחר. ובזה יובן משנה (בכורות פ"ו מ"א) על אלו מומין שוחטין, עיין במקום אחר.
והנה רוח ה' דבר בו שעלתה להם כך, כמו שכתב להם הרמב"ם. אך לבאר הטעם איך ידע מזה מחמת שירדו לכפירה זו, שהפורעניות קרובה להם. נראה לי דמבואר במשנה פרק ג' דאבות (מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו וכו', וכתב החסיד מוהר"י יעבץ כי הדבוק בו יתברך מושגח ממנו, ולא יניחנו למקרים, וכאשר סר ממנו הדביקות סר ממנו השגחתו יתברך, כמ"ש (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו', יעו"ש. וכבר ביארתי משנה זה, עיין במקום אחר.
ובזה יובן משנה הנ"ל, הרחק משכן רע, ר"ל הרחק, שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות, שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו, ועל ידי זה גורם ששכלו ודעתו נוטה להתחבר לרשע במעשיו, ואז ידע כי הפורעניות קרובה עליו, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, לכך הזהיר והרחק משכן רע שלא ישכון רע בתוכו, ואל יתחבר לרשע, ואל תתייאש מהפורעניות, והבן.
אם כן מבואר קושיא הנ"ל גם כן, שאין העונש עבור ישראל, רק כיון שירד פרעה לכפירה זו על ידי גאותו, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), וכבר הוא מוכן לפורעניות על ידי שנתחייב כבר ונדחה לחוץ בכפירה זו כדי שיענש, וסרה קושית הרמב"ם, והבן. וז"ש בזוהר (ח"א קצה.) ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), כי על ידי שם הוי', שלא ידע רק שם אלהי' וכו', יעו"ש. אם כן בכונה עשה ה' כך, שיבא לכפירה ועונש, והבן. וכמו שביאר מורי דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר נידון וכו', והבן. וזה שכתב הרמב"ן כי החטא והכפירה באים כאחד עם העונש, והבן.
ונראה לי דזהו מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בפסוק (שמות ה, ב) מי ה' אש"ר אשמע בקולו וגו', כי עשר מכות וסימנו דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי הכפירה של פרעה, שאמר מי ה', זה מורה שכבר נתחייב ונדחה לחוץ בכפירה זו, כדי שיענש מנין עשר מכות כמנין אשר אשמע בקולו, והבן.
ונ"ל דמצאתי בכתבי הקודש מוהר"ש אסטרפאליר, כי דצ"ך עד"ש באח"ב בו נרמז הגאולה וכו', יעו"ש. ור"ל כי מזה שראו שעל ידי שנתחייב פרעה כבר ונדחה לחוץ בכפירה מי ה' אשר וגו', כדי שיענש בעשר מכות דצ"ך וכו', ולקחו ישראל מוסר גדול מזה וחזרו בתשובה שלא יגרום להם גם כן החטא ח"ו שירדו לאיזה כפירה כדי שיענשו, וכמאמר הנביא (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר וכו'. וכאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), אז הי' גאולה באמת, והבן. וז"ש (שמות יד, י) ופרעה הקריב, ודרשו, והבין, וכמו שכתבתי לעיל במקום אחר, יעו"ש.
ובאמת כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו' (הלכה ג) הנ"ל וזה לשונו: ויש אדם שהרבה לחטוא מדעתו ורצונו, עד שמונעין ממנו התשובה כדי שיאבד בחטאו שעשה, וכמ"ש (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהי' ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד כלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע [עד] שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, (וזה נראה לי כל המבזה תלמיד חכם וכו') וכן כנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר (יהושע יא, כ) כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אלי' שנאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית וכו', יעו"ש.
ובזה נראה לי פירוש הש"ס דשבת פרק י"ו (קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, שנאמר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים וגו' לאין מרפא וכו'. ור"ל דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (הלכה א) כמו שיש חולי הגוף וכו', כך יש חולי הנפשות וכו', והתלמידי חכמים הם רופאי הנפשות וכו', יעו"ש. וז"ש כל המבזה ת"ח, שהם רופאי הנפש, אז ידע שכבר יצא דינו בבית דין של מעלה למנוע ממנו תשובה, ולכך אין רפואה למכתו, שנאמר לאין מרפא שהיא התשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, וק"ל.
ועיין לקמן ביאור פסוק ואנכי אסתיר פני מהם (דברים לא, יח), שהם התלמידי חכמים, על ידי ספיקות וקושיות שעליהם, כדי שימצא אותם רעות רבות וצרות, ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (שם, יז).
ור"ל כי תכלית כל המצות להגיע למצוה זו ובו תדבק (דברים י, כ), כמו שכתב המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) והחסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) וכו', יעו"ש. ולהבינך זו בקצרה, כי כל הש"ס והתוספות ופוסקים ראשונים ואחרונים נכללו בארבע טורים וד' שלחן ערוך, וטור אורח חיים צריך לבו תדבק, כמו שכתב רמ"א בסימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', ובסימן צ"ח הדביקות בו ית' בתפלה עד התפשטות הגשמיות וכו'. וטור יורה דעה, להרחיק ממאכלות אסורות, שלא יהי' שכלו נוטה לחוץ ולא יוכל לדבק בו ית'. וטור חושן משפט להרחיק מגזל, שאם לא כן לא יקובל תפלתו, שנאמר (ישעיה א, טו) ובפרשכם כפיכם וגו' ידיכם דמים מלאו. וטור אבן העזר, שלא יהי' בני ט' מדות וכיוצא בקדושת המשגל, על ידי שידע בטיב גיטין וקדושין שיהי' אישה כשירה, והבן שלו יהי' קדוש לדבק בו ית', וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.
העולה מזה כי תכלית הכל ובו תדבק. אמנם חז"ל דרשו וכי אפשר לדבק בו שהוא אש אוכלה, אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו'. ויש להבין איך הוציאו מפשוטו, דבפסוק כתיב ובו תדבק, בו ית' ממש, והם דרשו הדבק בתלמידי חכמים ולא בו ית'. אפס שאין זו קושיא, כי אהל שכן באדם (תהלים עח, ס) כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, כי הצדיק נקרא היכל ה' ומקדש ה', שבו שוכן י"ה, כנודע ומפורסם בדברי קדמונים מזה, וכאשר מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה, ממילא דבוק בו ית' ממש.
וז"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה', שהוא האמנה ודביקות בו ית' ממש, וכי תימא, איך אפשר להדבק בו ית' וכקושית הש"ס הנ"ל, לכך ביאר הפסוק עצמו ובמשה עבדו, שכל המאמין ומדבק עצמו ברועה ישראל ממילא דבק בו ית' וכדרשת חז"ל בפסוק זה, וק"ל.
ולזה דרשו חז"ל את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים, דנקרא מקדש, ומורא מקדש מפורש בתורה שנאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו, וז"ש בעמלק (דברים כה, יח) ולא ירא אלהים, והבן.
ובזה יובן והסתרתי פני מהם, שהם התלמידי חכמים שנקרא פנ"י אל, אסתיר התלמידי חכמים מהם, שלא יהי' להם רופאי הנפש, על ידי שיבזו הת"ח, ועל ידי זה ומצאוהו צרות רבות, ואמרו על כי אין אלהי בקר"בי, שהם התלמידי חכמים להדבק בהם שהוא כאלו דבוק בו יתברך, לכך מצאנו הרעות האלה, ואנכי אסתיר וכו', יעו"ש, וק"ל.
ובזה נבוא לביאור קושיא ז' הנ"ל, איך יש מלחמת עמלק בכל דור. הגם דבזוהר סוף בשלח (ח"ב סז.) אמר רבי יהודא, בכל דור דאתיין לעלמא לית לך דור דלית בהו מההוא זרעא בישא, וקב"ה אגח בהו קרבא וכו', יעו"ש. אך דיש להבין איך הוא בכל דור.
ונראה לי דמבואר בזוהר (ח"א כה., כז:) וברעיא מהימנא (זח"ב קכ.:) דמעורב בישראל ה' מינים עמלקים נפילים וכו'. ובזה יובן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ר"ל ערב רב סוג עמלק המעורב באומה ישראלית, הם הבאים למלחמה תמיד עם עובדי ה' הנקרא ישראל כנודע. וז"ש ברפידים, ר"ל דאיתא בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', ועל פי זה בארתי פסוק במגילות קנות (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וגו'. והאלשיך בפ' (קדושין) [קדושים] (ויקרא יט, לב) מובא לקמן, יעו"ש. ולי נראה, כי הזקנים והתלמידי חכמים ודאי פשטו ידם אל השרים להחזירם בתשובה, שהם רופאי הנפשות, וכמאמר הזוהר הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, אלא שהי' מתנגד מצד עמלק המעורב בישראל האוחז ביד השרים להמשיכם אל הקליפה, ומכח זה שרים בידם נתלו, ור"ל נשארו תלויין ועומדין, זה משך ידו לקדושה וזה משך ידו לקליפה לעמלק, ונשארו תלוין באויר. ושמא תאמר וכי אין כח הקדושה גוברת, שיהי' כח ביד זקנים להוציאן מיד"י חובתן, מיד הקליפות. ומשני, שאין החסרון מצד הזקנים רק החסרון מצד השרים, כי פני זקנים לא נהדרו, שאין חשובים הזקנים והתלמידי חכמים בעיני השרים שיהיו נאחזין ביד הזקינים לדבק עצמם בזקינים ותלמידי חכמים על ידי האמנה ודביקות בהם, כדי שיצאו מידי הקליפה, ולקיים דברי חז"ל הנ"ל כל המאמין ברועה ישראל וכו', וכמ"ש ויאמינו בה' וגומר, וק"ל.
וז"ש ברפידים שריפו ידם, יד האוחז והנאחז, שעל ידי מלחמת עמלק בישראל שהם הזקינים והתלמידי חכמים, שנותנין בהם דופי ומבזין התלמידי חכמים עובדי ה', ופני זקנים לא נהדרו - לאחוז ביד הזקנים אשר פשטו ידם לקיים זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, וגם המוני עם רפו ידם מלהחזיק ידי הלומדים לעשות סמכין לאורייתא, שיהי' הקול קול יעקב, ואז יהי' ידי עשו ועמלק האמתי גובר ח"ו.
וזה שנסמך פרשה זו לפסוק (יז, ז-ח) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק וגומר. ור"ל על ריב בני ישראל, שהי' מלחמה על עובדי ה' הנק' בני ישראל. ועל נסותם א"ת ה' דייקא, ר"ל כי א"ת ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), דרשו חז"ל (פסחים כב.) לרבות תלמידי חכמים, וביארנו כי ושכנתי בתוכם, הנק' היכל ה', לאמור היש ה' בקרבנו וגו', ר"ל בזה ננסה ונדע אם הוא היכל ה', אם כן, מאחר שהש"י בקרבנו ראוי שיהי' כל טוב, וכמ"ש (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', ואם אין אז על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכנ"ל. ומזה הטענה ויבא עמלק וילחם בישראל, באומרו אם אתם עובדי ה' ויש ה' בקרבנו, למה חסרנו כל טוב, וגם מים ההכרחי אין, וכמ"ש לעיל (יז, ב) וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים, ר"ל אם אתה משה באמת היכל ה', למה חסרה השפע ופרנסה, וז"ש תנו לנו מים, מימי השפע. ומשה הבין כוונתם, מה תריבון עמדי ומה תנסון א"ת ה' דייקא, וכנ"ל.
ואחר שהבין משה כי מלחמת עמלק עם ישראל נתכוין אל משה הנק' ישראל, וכמו שדרשו חז"ל בפ' חקת וישלח ישראל (במדבר כא, כא), זה משה שנק' ישראל וכו', ואליו רומז אם הוא היכל ה' וכו', כי מי לנו גדול ממשה, לכך סילק משה עצמו ממלחמה זו, ואמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ור"ל שלא יתרשלו על ידי זה עובדי ה', וכמו שביארתי (ישעיה א, ד) נאצו קדוש ישראל, ועל ידי זה נזורו אחור וכו', לכך צוה ליהושע בחר לנו אנשים צדיקים עובדי ה' למושכם בדברים טובים, בחר לנ"ו - שהושוו לי ולך, וכדרשת חז"ל כבוד תלמידך כשלך, ובזה יזדרזו יותר ואל יחושו למלחמת עמלק, כי אדרבה בזה נדע שכבר נתמלא סאתם, והוא סבה מן הש"י לחזק לבם שילחמו בישראל עובדי ה', למען החרימם ויצאו מעולם הזה ומעולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל. וזה סוד וצא הלחם בעמלק, ר"ל שכבר עמלק יצא מעולמו (כמו שדרשו בפ' אמור ויצא בן אשה (ויקרא כד, י)), ואתה צא ממחיצתם, שיקח מוסר על ידי זה איך החטא גורם למנוע תשובה, על דרך (שמות יד, י) ופרעה הקריב הנ"ל, וכאשר אתה תצא ממחיצתם ותתקרב יותר להש"י על ידי המלחמה זו, אז הם כלים מאליהם, וכמ"ש בש"ס (גיטין ז.) בני אדם העומדין עלי וכו', והשיב, השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם וכו', ולכאורה אין לו שחר, ולדברינו אתי שפיר, על ידי שיקח מזה עצמו מוסר, ונכנס מיראה חיצונית אל יראה פנימית, ובטל יראה חיצונית, וכמו שכתבתי לעיל, יעו"ש. וזה שאמר הלחם בעמלק, על ידי מלחמתה של תורה ודביקות הש"י.
ויעש יהושע, ויחלש את עמלק לפי חרב, ר"ל על ידי תורה הנק' חרב פיפיות, נחלש כח סוג עמלק שבישראל, וגם עמלק עצמו.
וזה סוד והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ור"ל אם גברה יד משה ועובדי ה', כמ"ש (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך, אז פני זקנים נהדרו, וזכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, שפשט ידו לשוב אל ה' על ידי משה ועובדי ה', וגבר ישראל באמת. וכאשר יניח ידו, וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, אז שרים בידם נתלו, כי פני זקנים לא נהדרו, וגבר עמלק, ואז ידי משה כבדים, שנשארו מעט עובדי ה' אז, כי נזורו אחור וכנ"ל, כי אם אהרן וחור תמכו בידיו, ר"ל להחזיק בידו עבודת ה', וישאר באמונתו ודביקתו בו ית', וז"ש ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש, והבן.
וז"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ר"ל שיש בכל דור מעורב בישראל סוג עמלק, וכאשר נתמלא סאתם, אז וילחם בישראל עובדי ה', ובאמת איפכא הוא, שאין זה מלחמת עמלק בישראל, רק מלחמות ה' בעמלק, לחזק לבם למלחמה למען החרימם, לכך החכם עיניו בראשו, וק"ל.
ובזה נבוא לבאר פסוקי סוף פ' כי תצא (דברים כה, יז-יח) זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', ולא ירא אלהים. והספיקות עיין לקמן. וכעת נ"ל זכור את אשר עשה לך עמלק, ר"ל ל"ך, ליחידי סגולה הנק' ישראל עובדי ה', אשר עשה לך סוג עמלק המעורב בישראל, שאור שבעיסה המעכב מעבודת ה' לאותן שהלכו בדר"ך של תשובה, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדר"ך, בצאתכם ממצרי"ם, שהוא מצר וצר לך בעבודת ה' על ידי פרעה השכחה והעור"ף. אשר קרך בדרך, ר"ל כפירוש רש"י שהפשירך מרתיחתך וכו', שהיו האומות יראים להלחם בך, מה שאין כן עמלק שנלחם בישראל עובדי ה', ונאצו קדוש ה', על ידי זה נזורו אחור.
וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל אלו שהם שלמים וחזקים בעבודת ה' לא יסוגו אחור על ידי מלחמה זו, מה שאין כן החלשים בדעתם ובעבודת ה', שהם נחשלים אחרי"ך על דרך הרבה עשו כרשב"י וכו' (ברכות לה:), ונק' זנב, אלו הרג עמלק, שמנעם מעבודת ה' כי נזורו אחור. ואתה עיף ויגע, שהם נשארו עיף בצמא למים של תורה, על ידי שאתה יגע לאחוז בידם להחזירם לשוב אליך עד כפלי כפלים ולא ירא ישראל מסוג עמלק אלהים - שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ומלחמה עם תלמידי חכמים עובדי ה' הוא מלחמה עם ה' ממש, ולא ירא אלהים, ר"ל זה סימן שכבר נעדר מהחיים והוא מת, לכך לא ירא אלהים, וכמו שכתבתי לעיל בשם מורי, יעו"ש. ועיין במקום אחר ביאור ש"ס דבבא בתרא, וביאור רפידים, יעו"ש. לכך תמחה את זכר עמלק וכו', וכמ"ש בעקידה שער מ"ב דף קי"ג עמוד ב' וזה לשונו: כי השונא העצמי אין לו תקנה כי אם לבערו מהעולם וכו', יעו"ש. ומעתה מאחר שמתו וסר צלם מעליהם וה' אתנו אל ת[י]ראום, וז"ש והי' בהניח לך ה' מכל אויביך מסביב וגו', שהוא סימן שיהי' לך שלוה והשקט אמן נצח סלה ועד.
וזהו ענין ביעור חמץ ושאור, שצריך לבערו מהעולם וכו', כי הם שאור שבעיסה המעכב וכו', וק"ל.
ובזה יובן וישמע יתרו כהן מדין, ר"ל תואר יתר"ו רומז על מותרות המאכלים מדברים הטמאים, על ידי זה נעשה השכל והדעת שלו מריבוי הדמים של דברים טמאים ועכורים, והכריע שכלו אל הטומאה ונעשה כהן מדין, כומר לעבודה זרה. אמנם אחר שנעשה חתן משה אז וישמע יתרו ובא להתגייר.
והטעם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ביאור פסוק (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, אם יכוין ג' אהי"ה במילואן עם ג' כוללים גימטריא נח"ת, אז נשמעין דבריו וכו', יעו"ש. והנה אלו ג' מלואי אהי"ה הם סוד לבושין אל המוחין חב"ד, ובחינת משה הנקרא דעת כוללם, וז"ש גם שהי' יתרו כהן מדין וכומר מכל מקום וישמע יתרו וגו', מאחר שהי' חת"ן משה אותיות נח"ת, לבושי המוחין הנק' משה, ולכך על ידי יחוד זה דברי חכמים בנח"ת נשמעין, לכך וישמע יתרו ובא. גם יתר"ו הוא מספר ד' אהי"ה, ב' ביודי"ן, ג' אלפי"ן, ד' ההי"ן, גימטריא יתר"ו, והם מוחין דאמא, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ציצית (פרק ד-ה), יעו"ש, וחתן משה הוא מוחין ולבושין כנ"ל, והש"י יכפר.
ומה שדרשו חז"ל (זבחים קטז., רש"י) ששמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. ר"ל ששמע והבין איך אפשר שאחר כל הנסים שנעשו לישראל, וביותר קריעת ים סוף, ששמעו כל האומות ונמס רוחם, כמאמר רחב, ואיך מלאו לבו של עמלק להלחם בישראל אחר כל הנסים האלו, אלא ודאי שהש"י חזק לב עמלק להלחם, כדי שיאבד מהעולם, וכמו שאירע לפרעה ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), על ידי שם הוי"ה שלא ידע בא לכפירה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' (שמות ה, ב), ונענש, וכן הוא בסוג עמלק המעורב בישראל, וכנ"ל. וזה סוד וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כל העשי' וההנהגה למשה ולישראל הי' על ידי שם אלהים, ובשלחו לפרעה אמר שם הוי"ה, ועל ידי זה בא לכפירה, מי ה' וגו', ונאבד ויצאו ישראל מהגלות מצרים, וז"ש כי הוציא ידו"ד דייקא, את ישראל ממצרים. ואחר ששמע והבין שהריחוק מהש"י הוא העונש, לכך בא ונתקרב אליו ית'.
אלא שידע שהקירוב והדיבוק אליו ית' צריך שיהי' באמצעות משה, וכמו שכתבתי ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו' (שמות יד, לא). וגם בחינת משה גדלתו מעלתו אליו, שהוא רחוק מהשיגו שידבק על ידו, לכך ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה, כי משה הי' מתפשט תחלה מדברים גופניים הנק' אשה, וזה סוד של נעליך מעל רגליך (שמות ג, ה), מה שאין כן עתה, וז"ש אחר שלוחיה, כמ"ש (בראשית לז, לב) וישלחו את כתונת הפסים, דר"ל ויפשטו, והכא נמי כך, כדי שבאמצעות לבושו הגופני יוכל להתקרב ולדבק אל משה, ובאמצעותו ידבק בו ית', וכמו שבאמת מצינו במתן תורה נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' (שמות יט, ט), כי לא ישיגו מדריגת משה כי אם על ידי עב הענן, שהוא לבוש עב, אז ישמעו וישיגו בדברי עמך וגו'. וה"נ הי' זה כוונת יתרו שלקח אשת משה אחר שלוחיה כאמור.
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ר"ל שלקח יתרו ב' מדות הצדיק שהם מעשים טובים, הנקראים בנים ותולדות הצדיקים. א' לקח מדת גרשם, כי אמר, ר"ל יתרו אמר גר הייתי וגו', כי מדה זו צריך שיקח האדם שרוצה להתקרב אליו יתברך, שידע כי העולם הזה היא ארץ לא להם (בראשית טו, יג), והאדם הוא בעולם הזה בארץ נכריה, עיין במקום אחר מזה. מדה ב' אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה, ור"ל שידע האדם כי יראה חיצוניות היא ידו יתברך פשוטה אל האדם שיתעורר על ידי זה ליראה פנימיות, ואז ניצול מיראה חיצוניות, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, וזה שאמר כי אלהי אבי, שהוא יראה פנימיות חכמה הנקרא אבי, הי' בעזרי, שנכנסתי בו על ידי יראה חיצוניות, ואז ויצילני מחרב פרעה, יראה חיצוניות. וכן יתרו שמע ובא מכח יראה חיצונית ששמע חרב פרעה, ולהציל מחרב פרעה בא, על כן לקח מדות אלו, ונכנס ביראה פנימית, ולחשב עצמו גר בארץ נכריה, לכך ויבא יתרו על ידי יחוד חתן משה כנ"ל, ובלקיחת מדת בנו, ובאמצעות אשתו ולבושו, אז בא אל משה להתקרב אליו אל המדבר וגו', שהניח כבוד ביתו והלך כגר אל המדבר וגו'.
ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה, ר"ל כי בא אליך להתדבק אליך על ידי ממוצע הגופני שהיא אשתך, ועל ידי ב' מדות שנקראים בניך, כולי האי ואולי אוכל לדבק בך. ואז ויצא משה לקראת חותנו וגו', ר"ל שיצא ממחיצתו ומדריגתו הגדולה וירד למטה כדי שיוכל להתחבר אליו, וזה שאמר ויצא משה לקראת חותנו, ואז וישתחו, שירד ממדריגתו והשתחוה למטה כדי שיוכל להתחבר עם יתרו, וזה סוד (משלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, עיין במקומות אחרים. וזהו וישאלו אי"ש לרעהו, שיהיו יחד במדריגה אחת, ונקרא רעהו, וכמ"ש (אסתר ט, יט) ומשלוח מנות איש לרעהו, כי יסוד אבא ירד למדריגה יסוד ז"א וכו' יעו"ש, לשלום שהוא התחברות כנ"ל.
ויספר משה לחותנו את כל אש"ר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', ר"ל על ידי שם ידו"ד נתחזק לב פרעה ומצרים כדי שירד לכפירה ויענש, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, כי על ידי הכפירה מי ה' נענשו בעשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', וז"ש את כל אש"ר עשה ידו"ד לפרעה וגו', וזהו ממש את כל התלאה אשר מצאתם בדרך על ידי מלחמות עמלק, ויחזק ה' לבו שיבוא למלחמה עם ישראל למען החרימם, וז"ש ויצילם ה'.
ויחד יתרו וגו', אז נכנס יותר אחדותו יתברך בלבו ושמח על שזכה להתקרב אליו יתברך. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם, ר"ל על ידי שם הוי"ה הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, וכאמור.
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, דכתבתי לעיל כי יראה חיצוניות מצד אלהים בא לעורר האדם ליראה פנימיות, על ידי שמקבל מאהבה שנקרא הוי"ה, ואז נפטר וניצול מיראה חיצוניות וכו', יעו"ש. וזה שאמר כי גדול ה', שהוא יראה פנימיות נמשך ובא מכל אלהים, מיסורין ויראה חיצונית וכנ"ל, שהוא מורה על גודל האחדות, היפך הכופרים האומרים מי שהוא פועל רע אינו פועל טוב, מה שאין כן עתה ביציאת מצרים נודע כי בשם הוי"ה שהוא רחמים, ממית לעוברי רצונו ומחי' לעושי רצונו. וזה שאמר (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, והקשה בזוהר (ח"ג רה.) וכו'. ולדברינו לא קשה מידי, כי השינוי מצד המקבלים, וז"ש כי בדבר אשר זדו ובאו לכפירה, זהו נהפך עליהם לעונש, וז"ש עליה"ם דייקא, והבן.
ובזה נבאר פסוקי פ' בשלח (שמות טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. והקושיא מפורסמת, אם לא אשים, רפואה למה.
ונראה לי דיש בענין יראה חיצוניות ד' סוגים, וכאשר מובא משל למלך שברחו ממנו ד' עבדים, אחד שב מעצמו מיראת המלך. ב' על ידי יועץ שישיגו המלך ויענש. ג' ראה מקום שמענישין מורדי המלך וחזר. ד' שרדפו אחריו והשיגו וענשו אותו. וכמ"ש בעוללות אפרים. וכן כתב בדרשת הר"ן דף ל"ג (דרוש ו) הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תראו [אותי] ותקחו מוסר וכו' (עי' צפניה ג, ו-ז), עיין זה לקמן, יעו"ש.
והנה על ידי המחלה אשר שם במצרים ייראו ישראל יראה חיצוניות, וכמפורש בפרשת כי תבא (דברים כח, ס) כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם וגו', ופירש רש"י כשהיו ישראל רואין מכות הבאים על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, שכן כתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי וגו', אין מיראין האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו וכו', ואח"כ נכנסו מיראה חיצוניות אל יראה פנימיות, שהוא בינה תשובה עלאה, הנקרא מרפא, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג), בדף הקודם מובא זה, יעויין שם. וכאשר כתבתי ויהי בשלח פרעה וגו' (שמות יג, יז), עיין במקום אחר.
ובזה יובן והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר וגו', ר"ל אם שמוע יסורים אחרים, ומיד תשמע לקול ה' אלהיך, ליקח מוסר, והישר בעיניו תעשה וגומר, והיינו על ידי כל המחלה אשר שמתי במצרים שיגרת מפניהם, ושבת עד ה', ושוב לא איצטרך לשום עליך, ומכל שכן שנכנסת אח"כ מיראה חיצונית ליראה פנימי' תשובה עלאה, אז אני ה' רופאך, כי תשובה נקרא רפואה, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.
עוד יש לומר, ונבאר ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אם שמוע תשמע (שמות טו, כו), שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, (כ)מדת בשר ודם כלי ריקם מחזיק, מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, אם שמוע תשמע, ואם לאו לא תשמע. דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, ע"כ. ויש להבין הנפקותא בין פירש אחד לפירש הדבר אחר פירש ב'. ואגב יבואר שאר הספיקות שביאר מוהרש"א והרי"ף יעו"ש.