צפנת פענח· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
בשלח
פרק א
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ כו' וחמושים עלו בני ישראל וגו', ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע וגו' (יג, יז - יד, ד). ובש"ס דסוטה (יג.) חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) זה משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה כו'.
והספיקות רבו: א' מה זה להזכיר בתורה סיפור זה, כי מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בעבר ועתיד והוה. ב' הלא ה' הוציאם ממצרים, ומה זה שתלה השילוח בפרעה. ג' למה משה דוקא לקח עצמות יוסף ולא ישראל שהשביע אותן. ד' חכם לב יקח מצות דרשו חז"ל על משה כו', הא גם ביזת מצרים היה מצוה שצוה השם יתברך (יא, ב) דבר נא באזני העם כו'. ה' הא רק מצוה אחת עשה משה לקיים השבועה כו', ומה זה שדרשו חכם לב יקח מצ"ות זה משה, לשון רבים. ושאר הספיקות.
ונראה לי דשמעתי ממורי זלה"ה כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה כו' (כתובות טז:). וביאר, כי לעתיד השכינה נקראת כלה כו', מה שאין כן עתה השכינה נקראת זאת כו'. ובזה יובן, כיצד מרקדין לפני הכלה, ר"ל שמתמי' כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה, שהיא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדרגה תחתונה להעלותה אל העליונה, כמו ריקוד קדוש כו', ואין זה עולה יפה בזמן הגלות, כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות כמבואר בסוד נפילות אפים, שהוא להעלות ניצוצין מן עשי' עד רום המעלות כו', וכתב מוהרח"ו שאין אתנו יודע עד מה כו', יעו"ש. לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא, על דרך שכתב בזוהר (ח"א קג:) סוד נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו, אף בדרך כלל, אם אינו יכול בדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה, מכל מקום ישער כלה כמות שהיא כו'. ובית הלל סבירא להו כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדי צואים וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט שתהי' השכינה כלה נאה וחסודה כו', ודפח"ח.
ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וכאשר האדם בימי הקטנות והגלות אצל היצר הרע, שלא יוכל לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך, וכמו שכתבתי במקום אחר אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון כו' (תהלים לב, ב), ואז מוכרח לעשות כסברת בית שמאי כלה כמות שהיא וכנ"ל. מה שאין כן כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהיא גאולה אמיתית לגאול נפשו ורוחו ונשמתו מיצר הרע, שאז הוא בסוד הגדלות שיוכל לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך, אזי יעשה כסברת בית הלל לקשט השכינה בפרט שתהי' כלה נאה וחסודה.
וכמו שהוא בפרטות אדם אחד, שהוא בסוד קטנות וגדלות וכאמור, כך הוא בכללות העולם שהוא בסוד גלות מצרים בסוד קטנות, וגאולתן בסוד גדלות, וזה אהי' אשר אהי' (שמות ג, יד) ב' מיני גלות, הגלות הגשמי נמשך מגלות הרוחני, ונגד זה נאמר פקידה כפולה (בראשית נ, כד) גם כן בגשמי וברוחני, והמוני עם הגלות והגאולה בגשמי, ואנשי הצורה הגלות והגאולה ברוחני, והבן.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם, כי עולם המחשבה בינה נקרא גם כן פרעה, כמ"ש בזוהר (ח"א רי.), וכאשר שילח ופינה וגירש פרעה את העם, הם תואר ערב רב, ר"ל לפנות ערב דיצחק שהם הקליפות ומחשבות זרות שהם ערב רב וחשך, וז"ש במשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר כשאפנה אשנה כו', ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ר"ל לא נחם ונהגם מיד במדרגה העליונה כמו סברת בית הלל הנ"ל, שהוא מקורב להשם יתברך בתכלית הקירוב, שהוא דרך ארץ פלשתים, מקום הקליפות כנודע, ועל ידי שיברר הקדושה מתוך הקליפה הקשה לקשט השכינה שתהי' כלה נאה וחסודה יהי' מעלתו גדולה מאוד, מכל מקום לא נחם וגו', כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה של מחשבות זרות, ושבו מצרימה, לכך ויסב אלקים דרך המדבר ים סוף, שיקשור עצמו בדיבורו אל האותיות, גם שאינו יודע פרטי הסודות של האותיות, רק יאחוז סוף המדריגה שנקרא ים סוף, ומשם ויצעקו אל ד', כמ"ש (יונה ב, ג) מבטן שאול שועתי אליך וגו', ויעשה לפי הזמן והשעה, וזה שאמרו בית שמאי כלה כמות שהיא וכנ"ל, שהיא מדריגת המוני עם.
מה שאין כן תואר ישראל, בזה נאמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כי ישראל אשר עלו במחשבה, שיוכלו לטהר מחשבתן ולדבק בעולם המחשבה בינה, שנקרא שער חמשים, על ידי זה עלו מארץ מצרים, מעניני עולם הזה בעל גבול ומיצר, שפשטו מהגשמיות ונדבקו ברוחני, ובאמת על ידי זה יצאו מהגלות ונדבקו בעולם החירות והגאולה בגשמי וברוחני שהיא פקידה כפולה וכנ"ל.
ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', כדי לבאר זה נבאר ש"ס דסוטה הנ"ל פרק א' (יג.) תנו רבנן בא וראה כמה (חביבה) [חביבות] מצות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזה הוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט וגו', ואי לא איעסק בי' משה לא הוו מיעסקי בני ישראל, והא כתיב (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל קברו בשכם כו', אמרו הניחו, כבודו בגדולים וכו'.
וי"ל א' חכם לב יקח מצות לשון רבים, ובאמת אינו רק מצוה א' וכקושיא ה' הנ"ל. ב' הא גם ישראל עסקו במצוה שצוה השם יתברך (שמות יא, ב) דבר נא באזני העם וישאלו וגו', וכמו שדרשו חז"ל בברכות פרק קמא (ט.). ג' מה ראה משה שהניח מצוה זו וישאלו וגומ' ועסק במצוה זו של עצמות יוסף, אם נפשך לומר שמצוה זו עדיפא, אם כן קשה איפכא, מ"ט הניחו ישראל מצוה זו ועסקו בביזה, והי' להם לעסוק בעצמות יוסף ומשה יקיים וישאלו וגו'. ד' מנא לן (דחביבה) [דחביבות] מצות על משה יותר מישראל, דלמא גם על ישראל (חביבה) [חביבות] מצות, רק שהניחו למשה להתעסק בעצמות יותר, שאמרו הניחו כבודו יותר בגדולים, וכסברת הש"ס הנ"ל ממש.
כדי לבאר זה נבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ט' ע"א-ע"ב) דבר נא באזני העם, אמרו דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו', אמרו לו ולואי שנצא בעצמינו, משל לאחד שהי' חבוש כו'. וישאילום, בעל כרחם, איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים, ואיכא דאמרי בעל כרחם דישראל משום משאוי. וינצלו את מצרים, אמר רבי אמי שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר כמצולה שאין בה דגים. והספיקות רבו, עיין בזה במקום אחר, והר"ן בדרשותיו (הדרוש האחד עשר). ויש להקשות, א' מאי באז"ני העם וגו'. ב' למה דרך שאלה בזזו כסף מצרים. ג' שלא יאמר אותו צדיק וכו', הא בלאו הכי צריך לקיים הבטחתו. ד' מה זה שאמרו הלואי שנצא בעצמינו, וכי לא האמינו, הא כתיב (ד, לא) ויאמן העם. ה' מאי וינצלו בין למר בין למר.
ונראה לי דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה מ"ש (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את הכסף הנמצא במצרים, הוא סוד בירור ניצוצין כו', יעו"ש. וכן מה שנאמר (שמות יב, לו) וינצלו את מצרים הוא סוד בירור ניצוצות כו', שהוא רכוש גדול שהבטיח השם יתברך לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול כו' (בראשית טו, יד), יעו"ש. אמנם אני כתבתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שיצאו ברכוש גדול בגשמי וברוחני, הגם שעיקר הוא הרוחני, והגשמי הוא על דרך השאלה, שהוא מושאל מתואר הרוחני על בירור הניצוצין כו', יעו"ש.
ובזה יובן דבר נא באז"ני העם דייקא, ר"ל לשמע אוזן ישמעו ויבינו ב' פרושים, א' בגשמי ב' ברוחני, שהיא מכונה לשמיעת ב' אזנים, אזן ימין ישמע ויבין הרוחני, אזן השמאל יבין הגשמי, וכמו שכתב בעוללות אפרים (מאמר לט) סומא באחת מעיניו פטור מראי' (חגיגה ב.) הרואה הפשוטו בתורה ולא הרוחני כו', יעו"ש. והכ"נ ממש כך הוא, וז"ש וישאלו וגו', ר"ל השאלה יהי' ביזת מצרים כסף וזהב ממש כפשוטו, הוא רק על דרך השאלה, אבל העיקר הוא על בירור ניצוצות שזהו הבטח' שיצאו ברכוש גדול. אך כדי שלא יאמר אותו צדיק כו', לכך בבקשה מהם שיקיימו היציאה ברכוש גדול גם בגשמי נוסף על הרוחני העיקר שכבר נתקיים.
ואמרו הלואי שנצא בעצמינו. דכתבתי במקום אחר משל למלך שנאבד ונפלה אבן אחת או הרבה בעמקי מצולה, ולאהבת האבן טוב שלח בניו שמה להעלותה, ויש בזה ג' סוגים, א' חכם שטרח ויגע ומצא האבן טוב ושב אל אביו בשלום. ב' שאמר הלואי שיצא בעצמו מעמקי מצולה. ג' שנשאר בעמקי מצולה כו', יעו"ש. והנמשל מובן, והכי נמי כך, שרצה השם יתברך שיהיו מסוג א', והשיבו הלואי שנצא בעצמינו בלא בירור ניצוצות, שלא יהי' מסוג ג' לישאר ח"ו בעמקי מצולה, ובאמת כמעט שנשתקעו בנ' שערי טומאה, וז"ש ולא יכלו להתמהמה כמבואר בכתבים, ושפיר אמרו הלואי שנצא בעצמינו מיד, משל לאחד שהי' חבוש ואמרו למחר מוציאין אותך עם רכוש ואמר הלואי שיצא מיד בלי רכוש, והבן.
וז"ש וישאילום בעל כרחם דמצרים, כי בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו של שליט שמברר ומוציא ממנו הניצוצות, וזהו בעל כרחם דמצרים, דקאי על רכוש רוחני. ומאן דאמר בעל כרחם דישראל משום משאוי, הוא רכוש הגשמי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכן מאן דאמר וינצלו את מצרים שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, הוא רכוש הגשמי, ומאן דאמר כמצולה שאין בה דגים הוא רכוש הרוחני, שביררו מעמקי מצולה והקליפה, ושניהם אחת, והבן.
ובזה יובן ש"ס דסוטה, חכם לב יקח מצות, ר"ל שהי' כאן ב' מצות, אחד בגשמי ב' ברוחני, וכמו שאמרו פירוש באזני העם וגו', והעם תפשו כפשוטו ובזזו ביזת מצרים כסף וזהב כפשוטו שהוא רק מצוה א', מה שאין כן בחינת הדעת יקח מצו"ת בגשמי וברוחני, ועשה עיקר מהרוחני, והגשמי עשה רק לקיים גזירת המלך, וזה שאמר [ויקח] משה את עצמ"ות יוסף עמו, ר"ל שעשה עיקר ועצם מן בחינה שעשה יוסף, שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף וכו' שהוא ברוחני על בירור ניצוצין, הגם שעשה גם כן כפשוטו שוילקט יוסף הכסף ממש וכו', והכי נמי משה שבירר במחשבה הרוחני ובמעשה בירור הגשמי, וז"ש כי השבע השביע, כפל, על ב' בחינות הנ"ל, את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד, כי המחשבה הוא חכמה שם ע"ב בריבוע גימטרי' פקוד, על ידי זה יפקוד אתכם, כי במחשבה איתבררו, וז"ש והעליתם את עצמותי ומהותי אתכם, שיעשו ב' בחינות הנ"ל, וזה נתקיים על ידי משה, מה שאין כן ישראל נתעסקו רק בביזה למצוא הון, מה שאין כן משה נתכוין רק לקיים ב' מצות, וכנ"ל.
ובזה אתי שפיר פסוק דבר נא וכו', ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה וגו' (שמות יא, ב-ג). קשה, משה למה נזכר כאן, שלא נתעסק בביזה כלל לפי הש"ס. ולדברינו אתי שפיר, כי משה בירר בגשמי וברוחני, וז"ש בעיני עבדי פרעה, על בירור רוחני, ובעיני העם שעשה כמעשיהם גם כן קצת, ששאל כסף וזהב בגשמי, והבן.
ויסעו מסוכות וגו'. ונ"ל דאיתא בפסוק וישלח (בראשית לג, טז-יז) וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה וגו', על ידי שעיר שנותנין לשר של עשו, בזה פירש מהקדושה, ונעשה אז יחוד על ידי יעקב סוד סוכה גימטריא הוי"ה אדני וכו'.
עוד יש לומר, דמצינו (בר"ר מז, ו) האבות הן המרכבה, אברהם לחסד שבדרום, וכמ"ש בזוהר (ח"א פג:) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט), שנסע למדריגת החסד להיות מרכבה אל י', ויצחק נעשה מרכבה למדת הפחד והגבורה, ויעקב נסע למדריגתו שיהי' מרכבה לתפארת בסוד שם הוי"ה, וכמ"ש (תהלים נ, א) אל אלקים ידוד דבר, שהוא דוד מלכות עם ג' אבות הנ"ל, ונודע כי שם הוי"ה בחיבור אדני גימטריא סוכה, וז"ש ויעקב נסע סכותה למדריגה זו, והבן.
אמנם ביציאת מצרים על ידי משה זכו למדריגה גדולה מזה, וז"ש ויסעו מסוכות, מדריגה הנ"ל, ויחנו באיתם בקצה המדבר, כי איתם גימטריא תנ"א ראשי תיבות אלה תולדות נח תנ"א, והוא נח בחינת יסוד אבא, ומשום שורש הדיבור בסוד חכמה חי"ך מ"ה, שנמשך הדיבור מחיך וגרון זה, כמ"ש בחסד לאברהם כתבתי מזה במקום אחר, וז"ש בקצה המדבר, ועיין ב"ש היחודים יחוד נשמות, יעו"ש. וז"ש וחמושים עלו בני ישראל מסטרא דיובלא שער החמשים, בסוד משה שהוא בחינת יסוד אבא תוך יסוד אמא כנודע.
ואמר ויד"וד הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד (ה)אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. והספיקות בזה רבו, א' דקשה, דפירש רש"י (יד, יט) ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, כדי להחשיך למצרים וכו', אם כן פעולת עמוד הענן להחשיך, ויש להבין ל"ל זה, והי' לו לשמש בעמוד האש בין ביום בין בלילה.
וקושיא זו לבד אפשר לתרץ, דכתבתי במקום אחר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) שהי' מטהר מחשבתו לדבק בו יתברך זה נקרא יום וכו', יעו"ש, וזה סוד (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד שכתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"א), וזכרו רמ"א באורח חיים סימן א'. והכי נמי קאמר ויד"וד הולך לפניהם יומם, שהיו מטהרים מחשבתם ושם יד"וד הלך לפניהם תמיד, שהיו בגדר שויתי ה' לנגדי תמיד, וזה נקרא יומם. אך לגודל הדביקות בינו לבין קונם לא יוכלו להתחבר עם המוני עם להעלותן, וכמו שכתבתי במקום אחר שנקרא אברהם אב המון גוים (בראשית יז, ד). וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור ברב בישר ברב בישרוהו כו', יעו"ש. לכך הוצרך בעמוד ענן להחשיך מעט לפניהם, כדי להנחותם דרך הרבים, שיתחברו עם המוני עם ולהעלותן, וז"ש לנחותם הדרך של רבים, כי של יחידי סגולה נקרא אורח ולא דרך, כמ"ש בזוהר. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ר"ל המוני עם שנקרא לילה, היה העמוד אש מאיר להם לזכך נפשם, כדי שיוכל להתחבר עם יחידי סגולה הנקראים יומם, וז"ש ללכת יומם ולילה בסוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, שכתבתי במקום אחר, והבן.
עוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) ודרשו בש"ס דבבא מציעא (לג:) אלו תלמידי חכמים שזדונות נעשה להם שגגות, ולבית יעקב חטאתם (ישעיה שם) אלו עמי הארץ כו'. ויש לשאול בשביל שהוא זכר ותלמיד חכם נפסד, וחוטא עם הארץ נשכר. וביארתי על פי משל ששמעתי, מלך שמרדה עליו מדינה ושלח חכם אחד להחזירם אליו, והלך והגדיל החטא בעיני גדולי המדינה גם שחטאו מעט, והקטין החטא בעיני המוני עם גם שחטאו הרבה, ולולי שעשה כך לא חזרו, וז"ש הגד לעמי פשעם כו', וק"ל.
ובזה יובן ויה"וד הולך לפניהם [יומם] בעמוד ענן, ר"ל גם שהיו בתכלית הדביקות בהשם יתברך, שהי' שם ידו"ד הולך לפניהם מצד שהיו בבחינת יומם כנ"ל, (מכל מקום הן אל כביר הבוחר ברבים המוני עם שיתקרבו אליו יתברך גם כן באמצעות שלומי אמוני ישראל לכך) בעמוד ענן, שנראה להם החושך על ידי איזה חטא, כמו דוד שכל ימיו לא ראה חלום טוב כו' (ברכות נה:), והי' זה כדי להנחותם הדרך של תשובה כל ימיהם. כמ"ש (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ור"ל עם אדם שרוצה ה' שיהי' טוב וישר לכך יורה חטאים, מראה לו חטאיו שיהי' חטאתו לנגד עיניו תמיד, וזה גורם לאדם שהולך תמיד בדר"ך של תשובה, מה שאין כן דרך כסיל ישר בעיניו כדי שלא ישוב.
ולילה בעמוד אש להאיר להם כו', כמו במשל הנ"ל, כי לצדיק מראה ענן חושך על ידי חטא, ולהמוני עם שהם בחינת לילה מאיר להם בעמוד אש, בפנים מסבירות שאין חטאם נחשב לכלום מצד חסד השם יתברך.
והכוונה בזה כדי ללכת יומם ולילה, ר"ל בין הצדיק הנקרא יומם ילך בתשובה הנ"ל, ובין בחינת לילה ירצה ללכת גם כן להתקרב להשם יתברך אחר שראה חסד השם יתברך עמו המטיב לרעים ולטובים, והבן.
עוד יש לומר דכתבתי במקום אחר שלא ראה זבוב על שולחנו כו' (ברכות י:). ובזה יובן וידו"ד הולך לפניהם יומם, ר"ל מצד שהיו בחינת יומם בטהרת המחשבה כנ"ל, לכך גם לפניהם עברו כל מיני קדושה שנמשך משם ידו"ד כנודע, וז"ש וידו"ד הולך לפניהם, וזה נמשך מצד שהיו בבחינת יומם בעמוד ענן, שהי' בחינת גדלות וחסד, כמ"ש ענן יומם שהי' בחינת אהרן, כמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות סוכה, סוד ז' עננים, יעו"ש.
ולילה בעמוד אש וגו', ומי שהי' בחינת לילה שאינו יכול לטהר מחשבתו, והוא בחינת קטנות מוחין דאלקי"ם גימטריא א"ש, כי א אלקי"ם פשוט, ש אלקים דיודי"ן, הוא בחינת עמוד אש, להאיר להם, שידעו שהם בבחינת קטנות, ועל ידי ידיעה זו ממתיק הדינין בשורשן שהיא מנצפ"ך שורש הדעת, כמו ששמעתי זה ממורי זלה"ה וכתבתי במקום אחר, היפך הקללה שהוא בסוד ההסתרה כמ"ש (דברים לא, יח) ואנכי אסתיר וגו', וז"ש להאיר להם, ר"ל שידעו על ידי הארה זו בחינת מצב ומעמד שלהן.
וזה סוד ללכת יומם ולילה, בין בבחינת גדלות ובין בבחינת קטנות ללכת ולהתקרב להשם יתברך בכל מדה ומדה, כי החיות רצוא ושוב, וצריך שיהי' לפעמים קטנות ולפעמים גדלות, וז"ש לא ימוש (העמוד ענן) [עמוד הענן] יומם ועמוד האש לילה לפני העם, כמו שהוא בעולם שנה ונפש כך באדם צריך שיהי' לפעמים בבחינת קטנות ולפעמים בבחינת גדלות.
וידבר ה' וגו' וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים וגו'. דכתבתי במקום אחר ביאור קושית התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) מכאן מודעא רבא לאורייתא כו', וא"ת הא אמרו נעשה ונשמע כו', עד שפסח ודילג, דכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח, כי ביום ראשון בפסח נכנסו כל המוחין בזעיר אנפין שלא בהדרגה כדי שיצאו לחירות, ואח"כ חזר הדבר לטבעו שיהי' בהדרגה, והוא סוד הספירה עד חג השבועות כו', יעו"ש.
וז"ש, גם שזכרנו כי וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, על ידי שער החמשים דבינה יצאו ממיצר הגלות לחירות, מכל מקום היינו רק לפי שעה פסח ודילג וגו', אבל אח"כ יחזור לטבעו, וצריך שילכו בהדרגה עד שישובו ויחנו לפני פי החירות, שיצאו באמת לחירות גמור, חירות עולם, לא לפי שעה כמו שהי' תחלה בליל פסח וכנ"ל.
וכדי שילכו בהדרגה צריך שיהיו בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון וגו', דנודע מ"ש (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והוא היצר הרע שנקרא בעל צפון, כי שחיטתו בצפון ובסתר, לפעמים על ידי הגאוה, ולפעמים בהיפך על ידי שפלות, וצריך האדם שיעשה לו עזר מיצר הרע, שיעשה כנגדו, ההיפך של כוונת היצר הרע, כמו שכתבתי ביאור לא כי בנך המת ובני החי כו' (מלכים א ג, כב), וביאור ש"ס דחולין (פט.) יכול יגיס דעתו כו', וביאור פסוק (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותך וגו', ופסוק (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר וגו', יעו"ש שאם יצר הרע משפילו ילך בין מגדול - בגדלות הגאוה. ואם היצר הרע מגיס רוחו ילך בשפלות בבחינת הים שהיא למטה, כמ"ש (תהלים קז, כג) יורד"י הים באניות, וז"ש בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון, ר"ל לפני בעל צפון, שהוא היצר הרע, צריך שיהי' לפעמים בין מגדול ולפעמים בין הים, לכך נכחו תחנו על הים, ר"ל לפעמים עבור יצר הרע צריך שיהיה נוכח לנגדו, שיהי' גם בגדר הגאוה נגד היצר הרע המשפילו, אמנם עיקר החני' יהי' על הים, בגדר השפלות שהיא מעלה נפלאה, וז"ש נכחו תחנ"ו על הים.
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, כי היצר הרע נקרא פרע"ה ערפ"ה, אמר במחשבה לבני ישראל שלומי אמוני ישראל העוסקים בתורה ובעבודת ה', מאחר שכבר אתם נבוכים בארץ, שטעו מדרך הישר אשר צוה ה' ללכת בה על ידי איזה חטא שוגג או מזיד, אם כן ובאיך אנפין יקום לפני ה' רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין להתפלל לפניו בדביקה וחשיקה, ובזה סגר עליהם המדבר, דיבור תורה ותפלה, שלא יוכלו שוב לדבר בתפלה נוכח ה', באומרו שעוונותיו מבדילין בינו לבין אלקי"ו, ומה לך לספר חקי (תהלים נ, טז).
וחזקתי את לב פרעה וגו', וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן. והוא, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זלה"ה כי דחי' של שמאל הוא הקב"ה בעצמו כדי לקרבו בימין כו', וז"ש דע כי אני בעצמי הוא שחזקתי את לב פרעה, הוא היצר הרע, ורודף אחריכם, שהוא דחית שמאל, ואכבדה בפרעה, שעל ידי היצר הרע שמתגבר הצדיק עליו נתגדל כבודו יתברך, וכמ"ש בזוהר תרומה (קסג.) משל לבן מלך שצוה המלך לזונה אחת כו', יעו"ש. וידעו מצרים, הוא האדם שבמיצר היצר הרע, שגם זה הוא ממנו ידו יתברך פשוטה וכו', ואז מקבל באהבה ונעשה ימין, ונתחברו ב' מדות אנ"י מן אדנ"י עם הוי"ה, וז"ש וידעו מצרים כי אנ"י ידו"ד ויעשו כן, והבן.
פרק ב
פן ב' ביאור ויהי בשלח פרעה את העם וגו', וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו וגו', ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים (יג, יז - יד, כה).
והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל, וכעת נראה לי לפרט, א' תחילה אמר תואר העם ואח"כ תואר בני ישראל. ב' וחמושים עלו בני ישראל וגו' הל"ל בשעת יציאתן ממצרים בפרשת בא. ג' מה ענין ויקח משה לכאן, שם הל"ל, וכן הקשה האלשי"ך. ד' ויוגד למלך מצרים, דכתב בזוהר כל מקום שנאמר הגדה הוא רזא דחכמתא וכו', ומה חכמה הוא כאן, והל"ל ויאמר או וידבר. ה' כי ברח העם, הלא הוא עצמו שלחם, כמ"ש ויהי בשלח פרעה. ו' מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וגו', הלא הוכרחו לשלחם, על ידי עשר מכות, וכן הקשה האלשיך. ז' תחלה אמר תואר מלך ואח"כ פרעה סתם. ח' ויהפך וגו' אל העם, הוא תמוה, או ל"ל כלל כמו שכתב האלשי"ך, או הל"ל על העם.
ונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור קושית התוספות דשבת (פח. ד"ה כפה) מכאן (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא, והקשו הא מעצמן אמרו נעשה ונשמע. ומשני שמא מתוך אשו הגדולה וכו', וכתבתי שם ביאור זה, יעו"ש.
וכעת נראה לי, דשמעתי ממורי זללה"ה טעם שניתן מ"ט שערי בינה למשה חוץ מן שער החמישים (ר"ה כא:). ותירץ, כי שער החמשים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה למעלה עד אין סוף, כי שנת החמשים דיובל עולה לכאן ולכאן, ודפח"ח. וז"ש בספר יצירה (פ"א מ"ז) נעוץ סופן בתחילתן וכו', והבן.
וכיוצא בזה כתבתי במקום אחר מה שנאמר בברכה (דברים כח, יג) והיית רק למעלה, ל"ל רק, וכתבתי כי גלגל חוזר בעולם (שבת קנא:), וכשהוא למעלה אז הוצרך לירד למטה כסדר הגלגל שהוא כך, וז"ש והיית רק למעלה ולא למעלה ממש, ואז אינו צריך לירד וכו', וק"ל.
והכי נמי כשיצאו ממצרים היו בתכלית הגדלות ובמעלה עליונה, שהוצרך הקב"ה לעשות כך כדי שיצאו מנ' שערי טומאה אל נ' שערי קדושה, שבזה הכח יצאו ממצרים, וכמבואר בכתבי האר"י זללה"ה שזהו תואר פסח שפסח ודילג וכו', יעו"ש. ואם כן כשהם בתכלית מעלה העליונה בשער נ' דקדושה, על כרחך מוכרחין לירד, שלכך שער נ' חוזר ומתחיל מלמטה למעלה כנ"ל, לכך כפה עליהם ההר. והענין כתב בזוהר פרשת נשא דף קך"ו (קכה.) ברעיא מהימנא: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) אם תקבלון תורתי מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, הכי יימא בפורקנא בתרייתא אם תקבלון עליכם ת"ח כאדם דרכיב על סוסיא ועבדא דמשמש לי' מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם בגלותא וכו', יעו"ש. ומה שהי' הוא שיהי' (קהלת א, ט) - כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגו' (מיכה ז, טו), ועל כן ביציאתן מגלות מצרים הי' גם כן בחינה זו שכפה ההר, אם תקבלון תורתי, הת"ח, מוטב וכו'.
אמנם להבין התועלת היוצא מזה שכפה ההר, לא לתועלת התלמידי חכמים לבד כי אם לתועלת אנשי החומר, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, כי מצד האחדות בבז זולתו את עצמו הוא בוזה וכו', יעו"ש. וכתבתי במקום אחר דקאי על אנשי החומר עם אנשי הצורה, שיתחברו זה עם זה וכו'.
וכעת נראה לי, דשמעתי מפי מוהר"ן זללה"ה גם שהחיות רצוא ושוב שיש קטנות וגדלות בעולם שנה ונפש, מכל מקום מצד האחדות במקום שיש קטנות שם יש גדלות, כי בחינת אנשי החומר הם בבחינת הקטנות ושלומי אמוני ישראל הם בבחינת הגדלות, ובהתחברם יחד הם גם כן בסוד גדלות, וזהו כלל גדול שלא ימוט לעולם, והבן ודפח"ח. וכן כתבתי ביאור פסוק (דברים כט, כ) והבדילו ה' לרעה וכו'. ובמקום אחר כתבתי אם אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד) שהגדולים נסבלים על הקטנים, שהקטנים נשמעים לגדולים, אז אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו וכו', והטעם מבואר כאן, כי הפרצה מצוי בימי הקטנות, מה שאין כן בימי הגדלות כנודע, ומעתה בהתחבר קטנים סוד קטנות, עם הגדולים סוד גדלות, אז אין פרץ וכו', והבן.
ובזה יובן שכפה עליהם ההר ואמר אם תקבלון תורתי, התלמידי חכמים, שיהיו הקטנים נשמעין לגדולים אז אין פרץ וגו', ואם לאו שם תהא קבורתכם, בפרודין מהת"ח גורם לעצמו גלות וצרות, לכך מה דטבא להו עבדי להו, שכפה ההר, והבן.
ובזה יובן קושית התוספות, ותירצו שמא מתוך האש הגדולה - שהיו כולם בתכלית במעלה העליונה שער נ', ע"כ הוכרחו לחזור לבחינת קטנות, כי שער הנ' הוא התחלת קטנות כנ"ל, לכך כפה עליהם ההר שיקבלו תורתי, התלמידי חכמים הגדולים, שיהיו אלופינו מסובלים, ואז אין פרץ, והבן.
ובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, גם הקטן בחינת קטנות, כי אל תהי מפליג לכל דבר, שהכל אחדות אחד, ובמקום קטנות שם יש גדלות, והבן.
ובזה יובן ויהי בשלח וגו' וחמושים עלו בני ישראל, שהיו בתכלית העלי' עד שער נ', ושם חוזר לירד לקטנות כנ"ל, לכך ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שהוא בחינת גדלות של צדיק א' שנקרא עצמות, בסוד עצמות וכלים שכתוב בפרי עץ חיים וכו'. ומעתה לא ימוט לעולם מבחינת גדלות, וכן ראוי לעשות לדורות על פי זו, והבן.
וכדי לבאר שאר הספיקות, נ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מצות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב), משיעבוד גלות הנשמה אצל הגוף וכו'. ובזה ביארתי (ישעיה נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, כי אם בזהב וכו', כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), אשר שם יצר הרע שנקרא צפוני (סוכה נב.), והגאולה - מה שהי' הנשמה בגלות הגוף ויצר הרע, עכשיו יהי' היצר הרע והגוף משועבד לנשמה וכו', יעו"ש.
אך להבין איך נעשה זה מהיפך להיפך, נראה לי דכתבתי במקום אחר מה שקבלתי ביאור כוונת כל הברכות, למתק שמאל דינא קשיא, בימין חסד, על ידי ממוצע קו אמצעי דינא רפיא וכו', מה שאין כן בלי ממוצע אי אפשר לעשות מהיפך אל היפך וכו', יעו"ש. והכא נמי כך, מצד שהאדם בעל בחירי ויש לו יצר הטוב מימין ויצר הרע משמאל, כי לא טוב היות האדם לבדו, וצריך שיהיה לו עזר וכנגדו (בראשית ב, יח) כמו שכתב בעקידה (שער ח), והתכלית שיכניע השמאל בימין כמו אברהם אבינו עליו השלום ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח) שהכניע יצר הרע שמאל בימין, וזהו (בראשית כד, א) וה' בירך את אברהם שהשליטו ביצרו והבן, ולהכניע שמאל דינא קשיא בימין החסד הוא על ידי ממוצע שהם אברי האדם וחושיו, שהם נמשכין יותר אחר היצר הרע וכח הדמיון ממה שנמשכו אחר הנשמה וכח השכלי, מצד ג' טעמים שכתב הר"ן כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את הע"ם, כי הנשמה, וכל איברי הגוף שנקרא העם, היו בגלות מצרים הוא הגוף בעל מיצר, והיצר הרע הנקרא פרע"ה העור"ף, ואח"כ בגאולה ויהי בשלח פרעה הנשמה, נטפל לה את העם, שאר איברי הגוף גם כן מהגלות. גם שלא נתכוין פרעה לשלח רק את ישראל, הוא הנשמה, מכל מקום ממילא נמשך משילוח הנשמה שגם העם נשתלחו עמה כאשר יבואר.
וזהו ויגד למלך מצרים כי ברח העם, שהגידו לו בחכמה, מה שהי' מלך מצרים, הוא היצר הרע, מושל על כל איברי הגוף, שהגוף נקרא עולם קטן, ומלך מצרים מושל מצד הגוף על כל העולם, ועכשיו שברח העם שוב לא נקרא מלך, כי אין מלך בלא עם, ונשאר רק תואר פרעה. נוסף לזה שעל ידי ממוצע זה ויהפך לבב פרעה ועבדיו א"ל הע"ם דייקא, ר"ל על ידי העם נהפך לב יצר הרע להיות נכנע בימין. וזה שתמה על עצמו מה זאת עשינו, מלבד שגרמנו לעשות יחוד מ"ה עם זא"ת על ידי שנכנע שמאל בימין, כי זא"ת בשמאל ומ"ה בימין כנודע סודו, אלא שנוסף עוד כי שלחנו את ישראל מעבדי"נו, שהם לא יעבדו לנו אבל שנהי' אנחנו עבדים להם, זה לא עלה בדעתינו כלל שיהי' מהיפך אל היפך, וכמו שכתב הט"ז בהלכות פורים (סי' תרצ"ה סק"א) שנעשה נס כפול וכו', יעו"ש, והכא נמי כך, והבן.
ועל פי זה נבאר פסוק ויחד יתרו וגו' ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וגו' (שמות יח, ט-יא). והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל וכו', יעו"ש. וכעת נ"ל, א' כפל אשר הציל אתכם וגו' אשר הציל את העם וגו'. ב' הקשה האלשי"ך תחלה לנוכח אתכם וכו'. ג' גם כן הקשה, תחלה מיד מצרים וסיים מתחת יד מצרים וכו'.
וקושיא א' אפשר לתרץ על פי הנ"ל, ששיבח יתרו להשם יתברך על טובה כפולה שעשה לישראל, א' שהציל הנשמה שהי' משועבד להגוף וכנ"ל, וז"ש אשר הציל אתכם מיד ורשות מצרים ופרעה כנ"ל שהוא גאולת הנשמה מיד שיעבוד הגוף. ב' שהציל את העם, איברי הגוף שהם תמיד תחת יד מצרים שנמשכו אחר כח הדמיון מחמת ג' טעמים וכנ"ל, ועתה הציל א"ת הע"ם, היצר הרע והרמ"ח איברי הגוף, מתחת יד ורשות הסטרא אחרא, להיות נכנע בקדושה, שהוא הכנעת שמאל בימין, שזהו יחוד גדול, וזש"ה ויחד יתרו שעשה יחוד וכו', וזהו גם כן שעתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, כי בדבר אשר זדו עליהם, שהוא היצר הרע שנקרא זדון, נעשה סניגור וזכות, והבן.
אמנם לבאר שאר ספיקות הנ"ל, נבאר ש"ס דחלק דף ק"א (ע"א) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך (שמות טו, כו), אם לא שם מחלה רפואה למה, ומשני וכו', יעו"ש. ואני כתבתי במקום אחר, אח"כ מצאתי בעקידה, פרשת בשלח שער מ"א, דף ק"י ע"ג, וזה לשונו: ויורהו ה' עץ (שמות טו, כה) ירמוז על עץ החיים אשר בתוך הגן, כי בהשקפת התכלית כל הפעולות הנעשות בשבילו נחשב מתוק מה שהי' תחלה נחשב מר וכו', ומשל לרופא ששאלו החולה אם אחי' מחולי זה והשיבו חי' תחי', אך בשלשה תנאים, א' שתשמע אל דברי הרופא. ב' שתכריע רצונך אל דעתו, לא שתשתדל שתכריע דעתו לרצונך כמו שיקרה לחולים העקשים. ג' שתשים בפועל כל מה שיצוך בענין הרפואות וכו' אז ואני רופאך. וזה הענין מבואר בחולי הנפשיי, שאמר לו הרופא ודאי יש תקוה לאחריתך, אך אם שמוע תשמע לקולו. והישר בעיניו תעשה, ולא הישר בעיניך וכו'. ואז כל המחלה אשר שמתי במצרים - לבלתי שומעים בקולי, כשאמרתי שלח עמי ויעבדוני וגו' (שמות ח, טז), ואני אקשה לב פרעה ולא ישמע וגו' (עי' שמות ז, ג), לא אשים עליך כי אני ה' רופאך כשתשמור הסדר וכו', יעו"ש.
וכעת נראה לי, דכתבתי במקום אחר כל זמן שיש תוכחה בעולם, דהיינו שיש מקבל ומשפיע, ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם (תמיד כח.) וכו', דשמעתי ענין רומ"ח וכו', יעו"ש.
והנה כתב בזוהר (ח"א קצה., ח"ב נב:) דפרעה לא ידע רק שם אלקים ששמע מיוסף, ומשה בא אליו בשם הוי"ה, וזהו ויחזק ה' את לב פרעה וכו' (שמות ט, יב), יעו"ש, כי בגלות לא הי' יחוד קבה"ו, שלא רצה לקבל ולשמוע מוסר ה', עד שנגאלו נעשה יחוד שמא שלים הוי"ה אלקים, שהי' מקבל בעל כרחו מן המשפיע. וז"ש עתה ידעתי כי גדול יהו"ד מכל [ה]אלקי"ם, על ידי יסורין מן אלקים הי' מקבל מן משפיע, ונעשה למעלה יחוד זה, והבן.
ובזה יובן כל המחלה אשר שמתי במצרים, מצד שהי' השכינה בלי יחוד, שאין מקבל מן משפיע, לא אשים עליך כי אני ידוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' על ידי מקבל ומשפיע, זה רפואתך בגשמי וברוחני, והבן.
העולה מזה, על ידי שתשמע לקול ה' אלקיך, לשמוע ולקבל מוסר מן משפיע, שהיא גאולת הנשמה ברוחני, ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', וגורם גאולה גם בגשמי, שזהו טעם כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, וכנ"ל.
ובזה יובן וישמע יתרו וכו', על ידי ששמע וקיבל מוסר לנפשו ממה שנעשה לפרעה וכו', ובזה ויחד יתרו, נעשה יחוד למעלה כשיש למטה מקבל מוסר. וז"ש עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל [ה]אלקים וכו', וכנזכר.
וז"ש ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, שניצלו מקשה עורף פרעה ומצרים שסירבו שלא לשמוע בקול ה', והם יצאו ונצולו מבחינה זו, רק לקחו מוסר לעצמם ממה שנעשה לפרעה, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. וכאשר (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה אז על ידי זה הי' גאולה בגשמי גם כן, וז"ש אשר הציל את העם בגשמי גם כן מתחת סבלות מצרים, וכתרגומו, והבן.
עוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור (שמות טו, כו) כל המחלה, של חולי ריבוי דמים, ששמתי במצרים, ורפואתו יראה ופחד, לא אשים עליך, כי על ידי המכות של מצרים יראו ופחדו ישראל, ואז זהו רפואתן, וז"ש אני ה' רופאיך וכו', יעו"ש.
אמנם דיראה זו היא בחינת המוני עם, מה שאין כן שלומי אמוני ישראל יש להם יראת ה' הפנימי, שכל יראת הנ"ל הם לבושי יראת ה', כמו שכתבתי במקום אחר ששמעתי הוי ערום ביראה וכו' (ברכות יז.), ודפח"ח. וכן כתבתי שם, רק אין יראת ה' במקום הזה (בראשית כ, יא), רק לבושי היראה וכו', יעו"ש. אם כן אחר שיש להם יראה פנימיות אין צריכין ליראה הנ"ל שהוא לבוש, וכמו שכתבתי במקום אחר. וז"ש כל המחלה אשר שמתי במצרים להמוני עם בעלי מצר וגבול, שעוסקין בעסק העולם הזה, ורפואתן על ידי לבושי היראה, לא אשים עליך אנשי הצורה שלומי ישראל, כי אני ה' רופאך, שיש להם יראת ה' ולא לבושי היראה, וז"ש אנ"י שנק' יראה כנודע, ואיזה יראה אנ"י ה', יראת ה', רופאך, והבן.
ובזה יובן ברוך ה' אשר הציל אתכם, שדיבר לנוכח משה ואהרן ושאר שלומי ישראל שיש להם יראה פנימיות, ומכח זה הציל אתכם מלבושי היראה, שהוא יראת מכות ויסורין של מצרים ופרעה, שנקרא יד, כמו שאמר הכתוב (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך וגו', וכן פסוק ויד ה' היתה בם וגו', וז"ש אשר הציל אתכם מי"ד מצרים ומי"ד פרעה. מה שאין כן בחינת הע"ם שאין להם יראה פנימיות, ודבר להם שלא לנוכח, ואמר אשר הציל את העם על ידי לבושי היראה מתחת יד מצרים, כי על ידי היראה ממכות ויסורין של פרעה נגאלו, כמו שכתבתי במקום אחר כי במכות דצ"ך עד"ש באח"ב נרמז גאולתן של ישראל מטעם הנ"ל, והבן.
ועל פי זה נבאר פסוקי פ' מצורע (ויקרא יד, ב-ג) זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו'. וכתבתי ביאור זה לעיל, ושאר הספיקות וביאורן כתבתי במקום אחר.
וכעת נראה לי, דזכרתי מה שכתב העקידה הנ"ל, ג' תנאים התנה הרופא, והעיקר שיכריע דעתו ורצונו לרצון הרופא ולא בהיפך וכו'. ובזה יובן וזאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו, בין החולי בגשמי בגוף, ובין ברוחני בנשמה, עיקר טהרתו תלוי והובא אל הכהן ולא שיובא הכהן למצורע, דהיינו שיכריע רצון החולי לדעת הרופא, לא שישתדל להכריע דעת הרופא לרצון החולה כמו חולים העקשים.
וזה שמפרש יותר, שאם יעשה בהיפך שישתדל החולה, ויצא הכהן מחוץ למחנה וגו' - שיצא הכהן, הוא הרופא, מגדרו אל רצון החולה, הוא המצורע, שמחוץ למחנה, ואז וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל שיראה הכהן ונדמה לו שנרפא נגע הצרעת, ובאמת עדיין הוא צרוע, וז"ש מן הצרו"ע שהוא כפל, והבן, לכך עצה יעוצה והובא אל הכהן, אז יהי' טהרתו באמת, וק"ל.
עוד יש לומר, דשמעתי מן מוהר"ן, לצאת מגלות היצר הרע הוא על ידי שידע בכל עצת יצר הרע הרעים יצא ממנו לו טובה, כמו שדרשו בש"ס (דב"מ) [דב"ב] (טז.) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו בא ונשקי' אכרעי', וכן בכל ענין נגדיות שיש לאדם נגד רצונו על ידי היצר הרע, יצא ממנו טובה. כגון שפיכות דמים, שביישו ושפך דמיו ברבים, זהו לטובתו בגשמי וברוחני, כי בגשמי הוא רפואה על ריבוי דמים וכנזכר לעיל, וברוחני יש פשיטא תועלת. וכן בגלוי עריות, מן המורגש ישכיל במושכל, ומחשק הגשמי יבוא לחשק הרוחני, כמו שכתבתי במקום אחר. וכן באינך יש יתרון לאור שנמשך מן החושך, כמו ששמעתי ממורי זלל"ה וכתבתי מזה במקום אחר ודפח"ח.
ובזה יובן ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, שניצול מגלות הנשמה מיד היצר הרע שנקרא פרעה ומצרים כנ"ל, והיינו על ידי שהציל העם ולקח לעצמו טובה מה שהי' תחת יד מצרים כנ"ל, יתרון אור מן החושך וכאמור, והבן.
[ו]נבאר ש"ס דסנהדרין בחלק דף ק"א (ע"א) אמר לו אבא לרבה בר מרי, כתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה, אמר לו הכי אמר רבי יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, אם תשמע לא אשים, ואם לאו אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאך. והקשה מוהרש"א, מאחר שהם ב' דברים מאי כי אני ה' רופאך נתינת טעם למעלה וכו', יעו"ש. ועוד יש להבין תואר ב' מדות אני ה' רופאך דוקא.
ולדברינו יבואר קושיא חדא באידך, על פי קושיא ד' מאי כפל שמוע תשמע. ונראה לי דזכרתי לעיל שיש ג' בחינות, א' המרבה, דהיינו איש פנוי. ב' אחד הממעיט כשאינו פנוי. ג' בתורת ה' חפצו על כל פנים, שאין דוחה האחדות על כל פנים. מה שאין כן מי שאינו בג' בחינות הנ"ל, שדוחה חלק האחדות לגמרי, זה נקרא מעוות שאינו יכול לתקן, שדרשו בש"ס דחגיגה (ט:) זה תלמיד חכם שפירש מן התורה לגמרי, ר"ל גם במחשבה, שאין חפצו בתורת ה' לגמרי. אמנם גם שאין לו תקנה מצד עצמו, מכל מקום מצד זולתו, אם יש יתרון לאור של החכם מן החשך של זה נעשה זה כסא לזה, אז נעשה יחוד חושך וערב עם הבוקר, ונעשה יום אחד, והוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', שהשכינה נקרא אני כנודע והקב"ה נקרא הוי"ה, והם ערב ובקר שנתייחדו ונעשו יום אחד (בראשית א, ה), על ידי יתרון האור הנ"ל.
ובזה יובן, אם שמוע בחינה א', תשמע לעתיד בחינה ג' בתורת ה' חפצו, והישר בעיניו תעשה, בחינה ב'. או שמוע בחינה ב', תשמע בחינה ג', והישר וגו' בחינה א', אז בג' בחינות, אז לא אשים, ואם לאו, שאין בו אחד מג' בחינות הנ"ל, אז אשים. ואף על פי כן אם יש יתרון לאור מן החושך של זה שנעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', ואז אני ה' רופאך, ושפיר יש נתינת טעם, כי יחוד ב' מדות הוא רפואתו, והבן.
עוד יש לומר דשמעתי ממורי זללה"ה ענין מחשבות זרות איך להעלות הפנימי ולתקנם, וחיצונית יתפרדו, ואם אינו יודע דרך פרט, על כל פנים ידע דרך כלל, שבכל דבר ודבר יש בו יחוד ב' שמות הוי"ה אדנ"י וכו', ודפח"ח. וכעין זה שמעתי ממנו סוד רומח וכו', וביאור פלוגתא בית שמאי ובית הלל כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא וכו' (כתובות טז:), כמו שכתבתי לעיל, יעו"ש.
ובזה יובן, אם שמוע תשמע להבין איך לתקן ולהעלות פנימיות של מחשבות זרות, שהוא מחלה של מצירים ומקטריגים, אז לא אשים. ואם לאו שאין יודע לתקן כך אז אשים, ואף על פי כן אם יודע שיש שם ב' שמות אני ד' דרך כלל, אז רופאך, והבן, והשם יתברך יכפר.
•
במדרש פ' בשלח (שמ"ר כ, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו (יג, יט), עליו הכתוב אומר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עוסקין בביזה ומשה הי' עוסק בעצמות יוסף, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן במדבר מ' שנה, אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך (בראשית נ, כא) אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרים עמהם במדבר מ' שנה שנאמר (במדבר ט, ו) ויהיו אנשים אשר הם טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם, וכתיב (שם, סז) וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושין פסח קטן וכו'. והוא תמוה, עיין לקמן הספיקות וביאורם.
ותחלה נתרץ מכילתא והי' ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי עולמים, והיו אומות העולם אומרין מה טיבן של ב' ארונות הללו, והן אומרים זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם אומרין מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי העולמים, והן אומרין המונח בארון קיים זה מה שמונח בזה, בזה כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלקים אחרים, וביוסף כתיב (בראשית מב, יח) את האלקים אני ירא וכו', יעו"ש. ויש להבין איך מכוון זה כנגד זה.
ותחלה נבאר המשך הפסוקים עצמו (יג, יז-יט) ויהי בשלח וגו', ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ויש להבין, דהל"ל ויקח משה את עצמות יוסף וגו' למעלה בנסיעה ממצרים, וכל ישראל עסקו בכסף וזהב וישאילו ממצרים וגו' (יב, לה), שם הל"ל ומשה לקח את עצמות יוסף, ואתי שפיר דרשת חז"ל חכם לב יקח מצות, זה משה. ב' עמו מיותר. ג' כפל פקד יפקוד. ד' ל"ל כלל פקוד יפקוד, דהל"ל כי השביע והעליתם את עצמותי וגו'. ה' להבין תואר שם אלקים האמור כאן ולא שם הרחמים השייך אצל פקידה לטובה. וד' קושיות הנ"ל הקשה האלשי"ך יעו"ש.
ותחלה נבאר משנה פרק קמא דאבות (מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא הי' אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם. וכבר הקשו רבים וכן שלמים למה כפל הדברים אל תהיו וכו'. ב' מה ענין מורא שמים לכאן. ג' להבין תואר מורא שמים מהו. והחסיד מוהר"י יעבץ פירש שיהי' היראה מצד רוממותו וגדלות השם יתברך לא מצד העונש, כי הנמנע לחטוא מצד העונש אינו ירא האל רק את עצמו ירא וכו', יעו"ש.
אך כדי לבאר ב' קושיות הנ"ל, נראה לי דאיתא בפרק ה' דברכות (לג:) אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו', אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, אין לגבי משה מלתא זוטרתי, משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו.
והקושיא מפורסמת הא משה אמר זה לישראל, והדרא קושיא וכי זוטרתי היא לישראל. ועוד הקשה המו[ה]רש"א דהוה ליה להקשות כך אפסוק דכתיב כי אם ליראה, משמע דשואל ממך דבר קטן, דהיינו היראה, הא כתיב יראת ה' היא אוצרו. ותירץ דיש ב' מיני יראה וכו', יעו"ש.
וכעין זה שמעתי ממורי זללה"ה לבאר ענין קושית הפילסוף, מאחר שהקב"ה נקרא נורא למה צריך לצוות בתורה על היראה, הא יבוא ממילא, כנודע ממורא מלך בשר ודם שהוא ממילא בלא צווי. וביאר, כי ענין היראה הוא ירא מן העדר כבוד ועושר וחיים וכיוצא, מה שאין כן אחר ההעדר אין יראה, שאם הוא נעדר מהחיים ומת שוב אין לו יראה מהעדר חיים, וכיוצא בעושר ואינך. והנה יראה זו הוא יראה חיצונית שהוא בכל הנבראים, כי העכבר ירא מחתול, וחתול ירא מכלב, וכלב מזאב. וכיוצא בזה יש באדם אחד ירא מחבירו, ולמעלה מזה יש יראה פנימיות יראת הבורא יתברך. אמנם גם יראה (חיצונות) [חיצונית] הבאה על האדם, היא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית, והוא חסד ה' יד ימינו פשוטה ושואל ומבקש מהאדם שיתעורר מזה אל יראת ה', וז"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', שהוא יראה פנימיות, וההעדר ביראה פנימיות הוא כאשר מדבק את עצמו אל חי החיים ושם הוא העדר המציאות. וכאשר אין לו יראה זו אז ידע שכבר הוא נעדר מהחיים, שכבר מת, וכמ"ש (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרוים מתים, ולכך אין לו יראה.
ובזה סרה קושית הפילסוף, שבאמת א"צ צווי על היראה, כי היא ממילא, ומה שנאמר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה', היינו, מאחר שיש מידת היראה בכל הנבראים אם כן ראוי שיהי' לאדם מעלה יתירה זו שנתעורר מן יראה חיצונית אל יראה פנימיות אחר שידעו שידו יתברך פשוטה לעוררו בזה. וז"ש מה ה' שואל מעמ"ך דייקא, וכנ"ל, והבן.
והנה אם ידע האדם זה החסד ואהבת בורא יתברך עליו בחמלתו, ששלח לו יראה חיצונית כדי לעוררו אל יראה פנימיות, אז נעשה מיראה אהבה, שמקבל היראה חיצונית באהבה, ואז נפטר מיראה חיצונית. אך אם כוונתו בזה כדי לפטור מיראה חיצונית לא מהני כלום. וזה שהזהירה תורה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' בכל לבבך, שיהי' בלב שלם כאשר בא היראה חיצונית בנפשך ובמאודך, שיהי' בכוונה הראוי וכנ"ל, והבן, ודפח"ח.
(ונראה שזהו מעלת יוסף שאמר (בראשית נ, כ) אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וגו'. ור"ל שאתם חשבתם עלי רעה, שיבא עלי יראה רעה חיצוני, לעבד נמכר יוסף (תהלים קה, יז), ובאמת אלקים חשבה לטובה, שהי' זה אהבתו יתברך וטובתו לעורר אותי על ידי יראה זו חיצונית אל יראה פנימיות, ואז באמת נפטר מן יראה רעה חיצונית ונעשה הטובה באמת, להחיות עם רב, ואנכי אכלכל אתכם, והבן).
ובזה תבין כוונת מוהרש"א בקושיא הנ"ל, ותירוצו גם כן על דרך הנ"ל, וגם שאינו כותב בפירושו כך, דעל פסוק אין להקשות דמשמע שהוא דבר קטן שנאמר כי אם ליראה את ה' וגומר. דיתור א"ת מתרץ זה, דקאי על היראה חיצונית שהוא קטן וטפל אל יראה פנימ[י]ות הנקרא יראת ה', וזהו יתור א"ת לרבות, ומכל מקום מאחר שהוא כסא אל יראה פנימיות וכנ"ל, שיכול האדם להתעורר מיראה חיצונית אל יראה פנימיות, לכך ליראה את ה' וגו', והבן. ואם כן לק"מ על פסוק גופיה.
מה שאין כן לרבי חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמי"ם, שהוא יראה פנימיות, שידו"ד נקרא שמים שהוא נורא המתיחד עם המלכות הנקרא יראה, וזהו יראת שמי"ם. ומביא ראיה על יראה פנימית מדכתיב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה', וע"כ מפרש דהפסוק קאי גם כן על יראה פנימית, כי א"ת הוא מלכו"ת הנקרא יראה כנודע, ידו"ד הוא שמי"ם הנקרא נורא, המתייחד עם יראה ונקרא יראת שמים, ואפילו הכי נקרא דבר קטן. ולכך מקשי שפיר, והא כתיב יראת ה' היא אוצרו משמע שהוא דבר גדול.
ומשני, אין לגבי משה זוטרתי וכו'. ונשאר קושיא הנ"ל, הא אמר זה לישראל וכו'. וממורי זללה"ה שמעתי ביאור קושיא זה, דשמעון העמ(ו)סוני הי' דורש כל אתין שבתורה, עד שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים ו, יג) פירש, עד שבא רבי עקיבא ולימד את לרבות תלמידי חכמים (קדושין נז., ב"ק מא:). והקושיא מפורסמת, מ"ט לא דרש שמעון כך. ועיין פירוש רש"י ומוהרש"א בפרק ב' דקדושין ובפרק ד' דבבא קמא, יעו"ש דפירשו דאי אפשר להשוות שום דבר למוראו יתברך, לכך פירש מדרשה זו, מה שאין כן רבי עקיבא כשהי' עם הארץ והי' שונא לתלמידי חכמים והי' מרוחק ממורא השם יתברך, ועכשיו שנעשה תלמיד חכם דחיל מרבנן מקורב למורא השם יתברך גם כן, לכך דרש את לרבות תלמידי חכמים, כי מורא תלמידי חכמים מביאו למורא השם יתברך.
והנה ישראל שבמדבר הי' להם יראה מת"ח שנאמר (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, אם כן בנקל הוא להם שי(ו)זכו הם גם כן ליראת ה'. ובזה יובן אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל מאחר שהי' יראה להם לגבי משה, וזכו ליראת הת"ח, אם כן זוטרתי היא שיזכו גם כן ליראת ה', והבן, ודפח"ח.
ואני ביארתי במ"א, כי משה פתח צינור היראה, ואהרן איש החסד פתח צינור אהבה, וז"ש (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, גם שחבירך אינו מבקש שלומך, מ"מ רודף שלום, גם שהוא בורח רדוף ופתח צינור אהבה אתה תחלה לאהוב הבריות כדי לקרבן לתורה, ואז כמים פנים אל הפנים גם כן יאהבוך. ורבי חנינא בן דוסא פתח צינור השפע ומזון בעולם, כמו ששמעתי ממורי זללה"ה כל העולם ניזון בשבי"ל וצנור של חנינא בני (תענית כד:), ודפח"ח. ואחר שנסתלק משה נסתם צינור היראה וקשה להשיגו. ובזה יובן, אין לגבי משה, הדור שהיו לגבי משה, זוטרתי, שהוא פתח צנור היראה להם לבני דורו, מה שאין כן אח"כ היא דבר גדול וקשה להשיגו ויראת ה' היא אוצרו, וק"ל.
ובזה יובן המשנה הנ"ל, דנודע כי עבודת ה' מאהבה נקרא בן, ומיראה נקרא עבד, וכמשמעות הש"ס דיומא פ"ח (פו.), יעו"ש. וזהו שכיון אנטיגונוס בצחות לשונו אל תהיו כעבדים וכו', דיש ב' סוגי יראה שנקראו עבדים, ואמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, כי תיבת פרס משמע שכר, ומשמע עונש כמו (דניאל ה, כח) פרס פריסת מלכותך וגו', וכך הוא עבודת העבד, בטוב עבודתו מקבל שכר וברוע עבודתו מקבל עונש, שהוא יראה חיצונית, ואמר אל תהיו כעבדים וכו', שלא ישארו בהוית העבד העובד מיראה (חיצונות) [חיצונית] שלא יעדר ממנו השכר ויקבל עונש, שנקרא על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים כו', שיתעורר מיראה חיצונית ליראה פנימית שלא על מנת לקבל פרס, ואז יפטור מיראה חיצונית ויהא רק מורא שמי"ם עליכם לבד, בלתי יראה חיצונית, והבן.
ובזה יובן המשך הפ', ויבואר הפסוק שהתחלנו בו, ויהי בשלח פרעה את העם וגו', דנודע פרעה היא בינה, ששם נפרעו ונתגלו אורות עליונות, וכמ"ש בזוהר (ח"א רי.), ובינה נקרא יראה פנימיות כמו שכתב בשער היחודים בסוד הפסוק (משלי כא, כד) ירא את ידו"ד ר"ת גימטריא אהי"ה, בני ומלך וגו', יעו"ש. והכונה כאשר נכנסו ישראל ליראה פנימיות שנק' פרעה, אז נפטרו מגלות מצרים שהי' יראה חיצונית, וז"ש ויהי בשלח פרע"ה את העם ולא נחם אלדי', ר"ל שלא נחם ונהגם ביראה הנק' אלקים, רק ביראה עליונה בינה אהי"ה, כאמור.
וז"ש וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כאשר עלו ונכנסו בשער נ' דבינה, שיראו יראה עליונה, אז נפטרו מגלות ארץ מצרים שהי' יראה רעה חיצונית.
וכל זה זכו על ידי משה שהי' אמצעי ומוכן, שהי' נשמתו מבינה כנודע, ופתח להם צינור היראה עליונה מבינה, וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף, ר"ל מהותו ועצמותו של יוסף לקח עמו, שעל ידי יראה חיצונית נתעורר יוסף ליראה פנימיות וידע שהוא טובתו יתברך, וכאשר ביארנו לעיל אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב ואנכי אכלכל אתכם וכנ"ל.
וראי' לזה שכך היה עצמותו ומהותו ומדתו של יוסף, כי כך השביע לדור ההוא שישביעו לבניהם אחריהם בגלות האחרון, כי סיבת גלות מצרים הוא סיבת גלות האחרון, וז"ש (ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה, חסרון יראה פנימיות הנק' אהי"ה, וכן סיבת גאולת מצרים שגאולה אחרונה גם כן סיבה אחת להם, וכמ"ש (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וז"ש פקד לשון חסרון, כמ"ש (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד, היינו על ידי יסורין וחסרונות יפקוד אתכם אלדים במידת הדין ויסורין תואר אלקים, בין בגלות הזה של מצרים בין בגלות האחרון, והעליתם את עצמותי ומהותי ומדתי, להתנהג במדתי ולהתעורר מיראה חיצונית ליראה פנימית, להבין על פי דעת ושכל הקודש שהוא טובתו יתברך, ויד ימינו פשוטה באלו היסורין שיתעורר האדם ליראתו פנימיות ויפטר אז מיראה חיצונית.
וכך עלתה להם, שנאמר בפ' שמות (ב, כג) ויהי בימים רבים ההם, ר"ל שהי' להם ימים רבים של צער ויסורין על ידי יראה רעה וחיצוני', ואז נתעוררו ליראה פנימית וימת מלך מצרים, שמת המיצר ונפטרו מגלות מלך מצרים, ויאנחו תואר בני ישראל רק מן העבודה, שהיא עבודת ה', ויזעקו, שלא יוכלו לעבוד עבודת ה' ולדבק ביראתו ועבודתו יתברך, ואז ותעל שוועתם אל האלדים מן העבודה דייקא. וכל זה היה באמצעות משה, וז"ש מיד אח"ז (ג, א) ומשה הי' רועה וגו', והתשועה באה על ידו, וכפירוש רש"י שם, והבן, שלקח משה מדת יוסף ומזה באה תשועה לישראל על ידו, שעל ידי זה נפטרו מגלות על ידי שנתעוררו כו', ואתי שפיר.
ובזה יובן מכילתא הנ"ל, קיים זה מה שכתוב בזה כו', כי יראה חיצונית נק' אלדים אחרים כמבואר בכתבים, וזה שהזהירה תורה לא יהי' לך אלדים אחרים שהוא יראה חיצונית, רק יראה פנימית, וזה קיים יוסף, שנאמר את האלדים אני ירא ולא יראה חיצונית שהוא ירא את עצמו, וכמו שכתב היעבץ הנ"ל. וע"י כי האלדים גימטריא צ"א מספר הוי"ה אדנ"י, שהוא יחוד יראה עם נורא, ת"ת ומלכות, והבן.
ובזה יש לבאר פסוק (תהלים קיח, ה-ו) מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה ידו"ד לי לא אירא מה יעשה לי אדם וגו'. ור"ל כאשר באה יראה חיצונית והמיצר, גם שקראתי מן המיצר לא ענני, עד שהבנתי שזה ידו פשוטה ממנו יתברך להתעורר מזה ליראה פנימיות, והוא טובתו יתברך שהרחיב, אז ענני במרחב י"ה, ונפטרתי מיראה חיצונית אחר שידעתי שידו"ד לי, לכך לא אירא, כי מה יעשה אדם לי וגו', וק"ל.
ובזה תבין פסוק תהלים סימן ד' (ב) בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי. ר"ל בצר, שהיא יראה חיצונית, הרחבת לי - להתעורר על ידי זה ליראה פנימיות שהיא הרחבה ודאי, וק"ל.
וכעין זה שמעתי ממורי זלה"ה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, על ידי הצר וחסרונו יודע חסרון השכינה להתפלל שימולא שם החסרון, ונעשה על ידו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', וזהו מעלת התפלה, וסרה קושית הקדמונים למה צריך תפלה הלא השם יתברך יודע מה שצריך האדם, כי הוא בוחן כליות ולב וכו'. ומורי ביאר על פי הנ"ל, כי תפלה הוא צורך גבוה, שידע האדם מחסרונו שהוא נמשך מחסרון של מעלה, ויתפלל שימולא החסרון שם למעלה בשכינה, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, וממילא ימולא החסרון שלו גם כן, רק שלא יכוין לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה, ודפח"ח.
ולי נראה תועלת התפלה הוא באופן זה, ונבאר גם כן פסוק הנ"ל ויקח משה את עצמות יוסף עמו באופן אחר, דנודע מ"ש בזוהר (ח"ב קמה.:) בסוד ג' אלפים משל (מלכים א ה, יב) שהוא ביסוד הנקרא יוסף. ומשה במילוי כזה מ"ם שי"ן ה"א גימטריא מות, כמ"ש בכתבים סדר הקטרת, יעו"ש. ועם א משל דיוסף נעשה ואמת מן מות, וזה אומרו ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי משה בגימטריא מות, ובהצטרף עצמותו ומהותו של יוסף עמו שהוא אות א נעשה מן מו"ת ואמ"ת, שהוא חותם זעיר אנפין שמקבל מן בינה אהי"ה פעמים אהי"ה גימטריא א"מת. והוא תועלת התפלה, כי בלילה יורדת בעולמות התחתונים אשר רגליה יורדות מו"ת, ועל ידי תיקון התפלה עולה מדרגה אחר מדרגה ונעשה יחוד אמת ואמונה, והבן.
ובזה תבין טעם הנ"ל למה בהכנס אל יראה פנימיות נפטר מיראה חיצונית, כי יראה היא במלכות אשר רגליה יורדות מות (משלי ה, ה), וכאשר נכנס אל יראה פנימיות סוד הבינה א' אלף בינה אז נעשה מן מו"ת ואמ"ת שהיא חיים, ונפטר מן מות יראה חיצונית, כי מקשר מלכות ה' תתאה אל ה' עילאה ונעשה מן אנ"י אי"ן, ומבטל כל גזירות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה, והבן, והשם יתברך יכפר.
ובזה נבאר משנה (ח) פרק ג' דראש השנה, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ה) עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן כו', היו מתרפאין כו'. והוא תמוה.
ונראה לי, דבארתי כי יראה היא במלכות ויראה פנימיות היא בבינה, כמו שכתוב ביחודים ירא את ידו"ד בני ומלך (משלי כא, כד), ראשי תיבות גימטריא אהי"ה כו', יעו"ש. ובמקום אחר מבואר כי החכמה נקרא יראה פנימיות כו', ובזה בארתי משנה (טז) פרק ג' דאבות, אם אין יראה אין חכמה כו', יעו"ש. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי הם תרין רעין דלא מתפרשין, והבן.
ובזה יובן, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ר"ל כי משה גימטריא מו"ת, וכאשר ירים יד"ו, לצרף עמו אות יו"ד ציור כזה, נעשה מן מות ואמת, והיינו כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ר"ל לכנוס על ידי יראה חיצונית דעמלק, ביראה פנימיות שהוא בחכמה הנק' אבינו שבשמים, כמ"ש בכתבים בפסוק (תהלים קכג, א) היושבי בשמים, וזה לשונו: אמא נקראת יושב בשמים זעיר אנפין, ויסוד אבא מלובש בה בסוד יו"ד, וזהו היושבי בשמים, עכ"ל. ואם כן כאשר נכנסו ביראה פנימיות נפטרו מיראה חיצונית, וגבר ישראל כו'.
וכדי להבין ולפרש זה על כוונה זו, ביאר יותר, כיוצא בדבר עשה לך שרף ושים אותו על נס, וכי נחש ממית או מחיה, כי אין ערוד ממית אלא החטא (ברכות לג:), ואם כן איך יתוקן החטא על ידי שיסתכלו לנס שלמעלה, אלא הכוונה כי כל הנשוך על ידי יראה חיצונית, אם יסתכל למעלה לכנוס על ידי זה ליראה פנימיות, שהיא לשעבד לבם לאב"יהם שבשמ"ים, מתרפאין ונפטרו מיראה חיצונית. והכל על ידי כח יד"ו של משה, שהוא אמצעי ומוכן להעלות לישראל אל בחינת משה, שהיא יראה פנימיות וכנ"ל, והבן.
ובזה יבואר פסוק תהלים סימן נ"ה (ה-ז) לבי יחיל בקרבי ואימ[ו]ת מות נפלו עלי, שהיא יראה חיצונית שהם בחינת רבים. והתקנה לזה יראה ורעד יבוא בי, ר"ל שיתעורר בזה לבא ליראה פנימי' ונעשה מן ער"וד אותיות ורע"ד, שאין ערוד ממית כו'. וז"ש (שם) מי יתן לי אבר כיונה וגו', כי אבר הוא יסוד שבו ג' אלפי"ן משל וכנ"ל, ונעשה מן מו"ת ואמ"ת, והבן.
עוד י"ל ויקח משה את עצמות יוסף עמו, דביארתי במקום אחר ביאור טהרת המצורע (עי' ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ואזוב, ודרשו חז"ל שאם גס רוחו כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא כו'. והקושיא, הא איירי כאן בטהרת המצורע שכבר נתרפא והשפיל את עצמו, ול"ל ארז. ועוד איך ב' הפכים בנושא אחד, אם אזוב למה ארז.
ובארתי על פי משל ששמעתי ממורי זלה"ה, מלך אחד ביקש רפואה שיחי' לעולם, ונתנו לו רפואה להרחיק מגאוה כו', וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר שהוא מלך גדול ועניו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו, על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם כו', ודפח"ח. וכן שמעתי פירוש הפסוק (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, הוא הגאוה מדת מגונה כו', לכך אמר לצורך הנהגת המלוכה צריך לבוש הגאוה כו'. וכעין זה כתב בספר יד יוסף, דף קס"ו (ע"ב-ע"ג), ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א), מבחוץ לבשה כך, ובקרבה היתה אבודה והדיוטות כו', יעו"ש. וז"ש ולקח עץ ארז, להנהגת מלוכה ונשיאות יקח לבוש הגאוה, ובקרבו ישפיל דעתו כאזוב, וק"ל.
ונראה דזהו מה שנאמר במגילת אסתר (ח, טו) ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו'. ר"ל כאשר יצא להנהיג המדינה לבש הגאוה בלבוש מלכות להנהגת המלוכה, אבל בקרבו השפיל דעתו, וק"ל.
ובזה נבאר פסוק (בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו'. דקשה, ל"ל כפל. ובסנהדרין בחלק (צב.) דרשו הלומד תורה לתלמידו זוכה לברכות יוסף, שנאמר (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, שזהו יוסף שנאמר הוא המשביר וכו', וכתב מוהרש"א יעו"ש. ולדברינו יאמר, ויוסף הוא השליט על הארץ, ר"ל על הארץ הנגלה נהג מלכות ושליט, אבל בקרבו הוא המשביר, שהי' לו לב נשבר, והושווה לכל עם הארץ, שהם המוני עם הפחותי ערך שהשווה בערכם, וק"ל.
ובזה יובן, ויהי בשלח פרעה וגו', ואין עם בלא מלך, ומשה הי' מלך בישראל, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ר"ל שלקח עצמותו ומדתו של יוסף עמו, להיות לו לבוש מלכות מבחוץ להנהגת העם, ובקרבו הי' משה עניו מכל אדם (במדבר יב, ג) והשפיל דעתו, וק"ל. ולקמן ביארתי ענין זה בסגנון אחר יותר נכון.
פרק ג
פן ג' י"ל על המשך הפסוקים ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו', ויסב אלדי' את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' (יג, יז-יח). דכתבתי במקום אחר בשם הר"ן (הדרוש העשירי) דיש ב' כוחות באדם, א' כח הדמיון, ב' כח השכלי, וכל האיברים והחושים שבאדם נשמעין יותר לכח הדמיון מכח השכלי מחמת ג' סיבות, א' שהוא גשמי. ב' שהוא נגלה. ג' קדימת הזמן, י"ג שנה קודם הדעת כו', יעו"ש.
ומעתה י"ל כח הדמיון נק' פרעה, שהיא נגלה כמו פרוע אהרן (שמות לב, כה). גם העורף שם השכחה וכח הדמיון, היפך הדעת שנקרא משה וכח השכלי. וכאשר באו המכות והצרות נכנע פרעה כח הדמיון, וגברה כח השכלי, ויצאו האיברים והחשים שבאדם חפשי מתחת ממשלת כח הדמיון ונכנסו תחת ממשלת כח השכלי, וכמ"ש הר"ן (שם) בזה ביאור משנה (קנים פ"ג מ"ו) זקני ע"ה דעתן מטורפת כו', יעו"ש.
אמנם גם שיצא חפשי מכח הדמיון לא יאחז מיד בקצה החסידות, שזה גורם ביטול הכל, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (עי' בראשית לג יב) נסעה ונלכה לנגדיך וגו', יעו"ש.
אך דתקשי ממה דכתבתי במ"א ביאור קושית התוספות דף פ"ט דשבת דאמר רבא מכאן (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא כו', והקשו התוספות, הא אמרו נעשה ונשמע ברצון נפשם הטוב. ומשני, שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין, לכך הוצרכו לכפיית ההר, ע"כ. והוא תמוה אדרבה מתוך האש הגדולה היה ראוי להתלהב יותר בתורה ועבודת ה', וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים ד, לג) השמע עם קול אלדי' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, וכתבתי במקום אחר דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים מח, טו) הוא ינהגינו על מות, דדרך האב להנהיג את הילד לילך ברגליו, וכאשר יוכל לילך בעצמו אז יניח האב את הילד שילך בעצמו בלי סיוע. וכן הענין בעבודת ה', בתחלה מסייעו הב"ה ומחזיק בידו ואז מתלהב ועולה, ואח"כ מניח לו שילך בעצמו ואז הוא קשה לאדם כו', וכתבתי מזה במ"א, וזהו ענין שפסח ודילג להתלהב ישראל שלא בהדרגה בעבודת ה' על ידי סיוע הב"ה בהתחלה, כדי שיצאו מן נו"ן שערי טומאה, ואח"כ הניח אותן שילכו מעצמן בהדרגה, שהוא סוד ספירת העומר עד נ' יום מתן תורה. וזהו כוונת התוספות, מתוך האש הגדולה וסיוע הקב"ה בתחלה, אי אפשר שזה יהיה קיים, כי יחזרו אח"כ לילך מעצמן בהדרגה, ושמא לא ירצו לילך מעצמן אח"כ, והוצרך כפיית ההר, והבן. אם כן מוכח מזה שאחזו מיד בתחלה בקצה החסידות, שהיא האש הגדולה, להתלהב בתורה ועבודת ה', והוא סותר הנ"ל שילך בהדרגה.
אפס שאין זה קושיא כלל, כי רק ביציאת מצרים הוצרכו לאחוז בקצה מידת החסידות, כדי שיצאו מהטומאה אל הטהרה והקדושה, אבל אח"כ חזרו לילך בהדרגה שילכו ממדרגה למדרגה, והבן.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה וגו', ר"ל על ידי המכות והצרות נכנע כח הדמיון, הנק' פרעה, ושילח את העם, הם איברי האדם והחשים שהורגלו בהנהגת כח הדמיון, ונכנסו עתה בהנהגת כח השכלי והדעת, אך מפני ההרגל לא ישמחו בהנהגת כח השכלי, לכך הרגילם לאט לאט, וז"ש ולא נחם אלדים וגו', ר"ל שיהיו קרוב להשי"ת מיד על ידי זה שיאחזו בקצה מדת החסידות, כי אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה של כח הדמיון ויצר הרע, ושבו מצרימה, לבטל לגמרי, לכך ויסב אלדים וגו', ששם קצת קליפות, וכמ"ש במדרש שמואל (אבות פ"ב מי"א) איזה דרך ישרה שיבור האדם, שיהי' תפארת לעושי', שיעשה שלא לשמה תחלה כו', וכמו שאמר יעקב לעשו ואני אתנהלה לאיטי (בראשית לג, יד) וגו', וז"ש דרך המדבר ים סוף, שיתחיל ממטה סוף המדריגות ויעלה מעלה מעלה. וכי תימא הא ישראל אחזו מדריגה עליונה מתוך האש הגדולה כו', ומשני הפסוק עצמו כי הוצרכו מחמת הוראת שעה כי וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כדי לצאת מטומאת מצרים הוכרחו לאחוז בקצה החסידות, שהיא בינה שנק' חסידה, וממנה יצא חסד, וכמ"ש בזוהר (ח"א קסג.), ועל ידי בינה שער החמישים דקדושה וחסידות עלו בני ישראל מארץ מצרים, מן נ' שערי טומאה אל נ' שערי קדושה, והוא החירות וסדר הכוסות ליל א' דפסח, ואח"כ נסתלק זה והוצרכו לילך בהדרגה, שהוא סוד ספירות העומר נ' יום עד מתן תורה, וכן האדם, והבן.
פרק ד
פן ד' ביאור פסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקי' וגו', ויסב אלקים את העם וגו', ויקח משה את עצמות [יוסף] עמו כי השבע השביע וגו', והעליתם את עצמותי מזה אתכם וגו' (יג, יז-יט). והקשו, ויקח משה את עצמות הל"ל לעיל בסדר היציאה, מה שאין כן בפרשה זו הוא רק חזרת דברים ויהי בשלח פרעה וגו'.
ואגב נבאר שאר ספיקות שכתבתי לעיל, ושם כתבתי ביאור קושית התוספות דשבת (פח. ד"ה כפה) מכאן (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא והקשו התוספות, הא מעצמם אמרו נעשה ונשמע. ומשני, שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין, והוא תמוה. וכתבתי ביאור זה לעיל שהוא כוונת הספירה וסדר ארבע כוסות וליל פסח, כמו שהוא בעולמות העליונים כך הוא בעולמות התחתונים באדם, והוא על פי פסוק (תהלים מח, טו) הוא ינהגינו על מות כו', כי תחלת הוא הגדלות במדרגה עליונה, ואח"כ חוזר על פי הטבע כו', וזהו כונת התוספות שמתוך האש הגדולה היו חוזרים, והבן, יעו"ש.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם, כי פרעה הוא בחינת בינה, ששם נפרע ונתגלה אורות עליונות (זח"א רי.), שהוצרכו ישראל לעלות במדריגות עליונות עד הבינה ששם שורש החירות, כדי שיצאו ממצרים מעבדות לחירות. וזש"ה ויהי בשלח פרעה את העם, כי מצד פרעה נשלחו ממצרים. ואחר שיצאו חזרו אל הטבע לעלות ממטה למעלה במדריגה, וז"ש ויסב אלקי"ם את העם דרך המדבר ים סוף, מן סוף המדרגות חזרו לעלות עד שבאו וחזרו למדרגתן העליונה, וז"ש וחמשים עלו בני ישראל, כי בינה הוא שער החמשים, והוא כוונת הספירה עד חג השבועות, והבן.
והנה אחר שחזרו ביציאתן ממצרים למדרג' תחתונות, כמ"ש ויסב אלקים וגו', ויש חשש סכנה שמא לא יוכלו לחזור ולעלות למדרגה העליונה שהיו בו, לכך לקח משה רבינו עליו השלום עצה לנפשו להנצל מזה, וזש"ה ויקח משה את עצמות [יוסף] עמו, והענין, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידיני על רגל אחד, כי יש ג' בחינות בסדר עבודת השי"ת, א' שמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, שיעלה גם הקטנות בימי הגדלות כו'. בחינה ב', אם חושש שמא לא יזכה לבא למדריגת הגדלות, מ"מ אם יודע שהוא במדרגת הקטנות אז ממתיק הדינין על ידי מנצפ"ך כו'. בחינה ג', כשהוא בגדר השכחה בלי דעת, וזש"ה (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ודפח"ח. ובזה יובן ויקח משה [את] עצמות יוסף וגו', כי הוא הי' חושש שלא ישאר בבחינת הסתר אסתיר, ולכך נזהר מזה ולקח עצמות יוסף עמו, שהוא בחינת הדעת, כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וגו'. וזש"ה כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, כשיקחו בחינת עצמותי אתכם שהוא בחינת הדעת, אז יוזכו לעלות למדרגתן העליונה, וכאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), אז יהי' גאולה בכלל ובפרט בגשמי וברוחני, והבן.
פרק ה
פן ה' ביאור פסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלקי' את העם וגו', וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג, יז-יח). ויש להבין, תחלה אמר תואר עם ואח"כ תואר ישראל. ועוד, אכתי ק' למה ויסב את העם, אי משום פן ינחם העם בראותם מלחמה, הלא גם השתא נמשך כמה קלקולים עבור עיכוב מה שהסיבם.
ויותר תמוה, דאיתא במדרש ילקוט פרש' בשלח (רמז רכו) ולא נחם אלקי' דרך ארץ וגו', ולא נחם כדרך כל הארץ, דרך ארץ עבד טוען את רבו שמא אדונו טוענו, ברם הקב"ה לא נהג עמהם כך, שנאמר (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', וכל כך למה, כי קרוב הוא, שנאמר (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, והוא תמוה.
ונ"ל בדרך מוסר, דאיתא בחלק דף ק"א (ע"א) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו), אם לא שם רפואה למה, ומשני. וכתבתי מזה לעיל ובעקידה (שער מ) פירש, יעו"ש.
ונ"ל, דכתב הר"ן בדרשותיו דרוש ו' דף ל"ג עמוד ב': ולפעמים יתחדשו מקרים רעים כדי שיתעוררו ישראל בתשובה מפחד שלא יגיעם הפרעניות ההיא, וזש"ה (עי' צפניה ג, ו-ז) (הכיתי) [הכרתי] גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי ותקחו מוסר וגו', וכשאינו מתיסר ברעות אחרים אז נתקרב אליו וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר מה שכתב הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"ג) אם תלכו עמי קרי וכו', וק"ל. ובזה ביארתי (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', יעו"ש.
ובזה יובן כל המחלה וגו', דכתב היעבץ (אבות פ"ג מ"א) דהגאוה היא שורש כל העבירות וכו', וז"ש כל המחלה, היא הגאוה שורש כל המחלה, אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, והטעם כי אני ה' רופאך. דנודע ב' מדות אלו, א' דין וא' רחמים, בחינת נשר הנ"ל שהוא רחמ[נ]י לבניו ודין לאחרים, על ידי עונש ודין לאחרים ראו בניו ולקחו מוסר, והי' רחמים לבניו. והכי נמי אני מדת הדין לאחרים, למצרים שנענשו עבור הגאוה כנ"ל, ועל ידי זה ישראל ראו ולקחו מוסר לקנות מדות ענוה, והי' שם הוי"ה רחמים לישראל, שזהו רפואתן, וז"ש אני ה' רופאך והבן.
ועל דרך זה יתפרש פסוק אתם ראיתם וגו' על כנפי נשרים, והבן. וז"ש (עי' בראשית טו, יד) וגם הגוי דן אנכי, כדי שיזכו בזה לשפלות וענוה וכנ"ל, והבן.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, ולא נחם כדרך כל הארץ שהעבד טוען את רבו, ר"ל שטוענו ומגביהו, כי מגדלות העבד ניכר גדלות רבו, ורצון אדונו ורבו שיתגדל העבד ויתפאר ויתרומם בגאוה וכבוד, שזהו חשיבות רבו, מה שאין כן הקב"ה לא נהג עמהם כך, רק חפצו ורצונו שיתפארו במדת ענוה ושפלות, וזהו שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כמו נשר יש לו ב' מדות, רחמים לבניו ודין אכזריות לאחרים, כך נהג הקב"ה עמהם כנשר, על ידי דין ועונש למצרים ופרעה עבור הגאוה, לקחו מוסר לקנות מדת ענוה ושפלות, ובזה ואביא אתכם אלי, שנתקרבו אליו יתברך, כי (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא, וז"ש וכל כך למה עשה כל כך שיבואו לידי ענוה יותר משאר מעלות ומדות. ומשני, כי קרוב הוא שנאמר לבני ישראל עם קרובו, ר"ל כי חפצו ורצונו ית' שיהי' קרובים אליו, וכמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, שיהיו ישראל היכל ה', והיינו על ידי שפלות וענוה אשכון את דכא, מה שאין כן גסי הרוח אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם (סוטה ה.), והוא שנוי ומרוחק ממחיצתו ית', לכך ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', והבן.
עוד נראה לי לבאר מדרש הנ"ל, על פי מ"ש לקמן ביאור פסוק (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה. דהל"ל ויתנו לי תרומה. דהקשה המוהרש"א בש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע כו'. דכתב הרמב"ם (יסוה"ת פ"ה הי"א) ובית יוסף ובלבד שלא ישתומם, דהיינו שלא יתרחק מבני אדם כו'. ובזה יובן ויקחו לי לשמי (רש"י עה"פ), על ידי שיקחו יתקרבו לי לשמי, והבן.
עוד יש לומר, דכתבתי שם ביאור משנה (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס וכו'. והספיקות וכו'. ונראה לי דכתבו הש"ס (קידושין ז.) והפוסקים, נתנה היא כסף קדושין וקבל הוא, באדם חשוב מקודשת בההיא הנאה שקיבל ממנה וכו'. ובזה יובן ויקחו לי תרומה, כי הנתינה שיתנו לו הוא נחשב להם כאלו יקחו כמו באדם חשוב הנ"ל, והבן, יעו"ש באריכות.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, ולא נחם אלקים דרך ארץ, כדרך כל הארץ, כי דרך ארץ העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו בתמי', הכוונה כי דרך ארץ של הנהגת העולם כשהעבד טוען את רבו ומשמשו יש בזה הנאה רק לרבו, אבל עבד אין לו בזה השימוש בעצם הנאה מרבו, וז"ש שמא אדונו טוענו בתמי', ברם הקב"ה לא נהג כך כו', כי בזה שהם משמשין להקב"ה וטוענו, יש הנאה להם על שמקבל מהם השימוש, ונחשב הנאה זו כאלו אדונו טוענו.
וזש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, דהיינו על ידי שמקבל הקב"ה מהם שימושם ועבודתם, עבודת ה' נחשב להם הנאה, ונקרא הגבהה שטוענם הקב"ה על כנפי נשרים וגו'.
והקשה המדרש בעצמו, וכל כך למה, ר"ל למה באמת הקב"ה מקבל שימוש בני אדם פחותי הערך הלא אלף אלפין ישמשוני' (דניאל ז, י), וכמ"ש התוספות סוף סוכה (נג.) בד"ה אם אני כאן הכל כאן כו', יעו"ש, ומשני כי קרוב הוא, ר"ל כי הוא רוצה לקרבם בזה, על ידי שמקבל מהם הנאת שימושן ועבודתם בזה נתקרבו אליו ית', ולתכלית זה נברא העולם ובני אדם, שיתקרבו אליו ית', והיינו על ידי הנאת שימושן נחשב להם הנאה כאילו קבלו ממנו יתברך פרס, ועל ידי זה נתקרבו אליו, והבן.
אמנם לבאר שאר ספיקות הנ"ל, נ"ל, דהקשה הרמב"ם (מו"נ ח"א פ"ב) בפסוק (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו וגו', הא מעלת הבושה הוא מעלה גדולה, ומ"ט קודם החטא לא יתבוששו ואחר החטא יתבוששו, ותירץ וכו'. וביאר תירוצו הרבני מוהר"ז ש"ן, כי ההפרש שבין עץ החיים ובין עץ הדעת טוב ורע הוא זה, כי יש ב' סוגי בני אדם, א' המתלהב בעבודתו ית' ואינו חושש לבני אדם המלעיגים עליו או שאר מניעות, זה מבחינת עץ החיים. מה שאין כן סוגי בני אדם שהוא מתבושש מבני אדם המלעיגים או שאר מניעות שחושב אם ימנע מהתלהב מכח איזה מניעה או לאו, והוא מכח מלחמת היצר הרע כנודע, הוא מבחינת עץ הדעת טוב ורע, וכתבתי מזה במקום אחר בביאור יותר, יעו"ש. וכעין זה כתב [ה]אלק"י מוהרח"ו בספרו שערי קדושה (ח"א ש"ג) הפרש בין צדיק וחסיד, כי זה שצריך מלחמה נגד היצר הרע הוא בחינת צדיק המתגבר על יצרו, מה שאין כן מי שאינו צריך מלחמה שכבר נתגבר על יצרו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קט, כב) לבי חלל בקרבי, וזהו בחינת חסיד כו', יעו"ש.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם, שהם סוגי המוני עם, ובזה שייך פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו', לכן ויסב אלקים את העם, כי הם מבחינה של עץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן תואר ישראל שהם מבחינת סוגי עץ החיים שאין שייך בהם מלחמה כנ"ל, לכך וחמושים עלו בני ישראל, מזורזין בהתלהבות עבודת ה' בלי שום מלחמה ובלי שום מונע, והבן.