אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי יוסף רוזין

פרק ב · הלכה יג

הלכה יב

נתערב דבר כו' ואם אין לו אלא כו'. הנה כ"כ בזה בהל' מא"ס לפ"מ דמבואר בדברי רבינו כאן בפה"מ בפ"ז דדמאי דהטבל לא דאוסר את התערובת בגדר איסור רק דחל שם טבל על הכל היכא דאין לו פרנסה ממק"א וזהו כוונת התוס' זבחים דף ע"ג ע"ב משה"ק שם דלמה לא פריך מטבל ויי"נ ולכא' הוא תמוה דהרי חשיב שם טבל. רק דר"ל דנ"מ אם הטבל אוסר את התערובת בגדר איסור או דהכל נעשה טבל דמחמת דבר שיל"מ הוא רק בגדר איסור ואם נימא דאוסר מחמת כהיתרו כך איסורו ר"ל דכמו דחזינן דע"י חטה אחת שהרים נתקן כולו ונמצא שיש בחטה זו האיסור שהיה בכולם ה"נ יכולה לאסור כל החטים:
וזה ר"ל ג"כ הך מחלוקת דר"י ור"ל בירוש' חלה פ"ג אי טבל בטל ברוב מה"ת או לא ואמרו שם דנ"מ דלהפריש לכ"ע צריך מחמת איסור רק אם חל על מה שהפריש שם קדושה לענין דאם נפל למק"א אם הוא מדמע כתרומה ויהיה נ"מ דהיכא דנתערב בפירות שביעית או בפירות חו"ל דבהם לא שייך לאמר דנטבלו הכל:
וזהו כוונת התוספ' דמאי פ"ד דמרבין פירות חו"ל כו' ופירות שביעית ומש"כ רבינו בהל' מעש"ש פ"א הי"א ע"ש בהשג' משום דעליהם לא שייך לאמר דחזרו לטבלם וכן נ"מ בהך דמבואר בשבת דף קמ"ב ובירוש' פ"ב דערלה ה"א גבי תרומה שנדמעה במאה של חולין דהפרשה הוה כמו הרמה מתחילה וצריך דוקא גדול ובעלים דזה הוה בגדר תקנה וכמו דהדרא לטבלא מלבד האיסור וכמו דמבואר בזבחים דף ע"ד ע"ב דנוטל כדי דמוע מכל חבית וחבית ובירוש' פ"ד דתרומות הי"ב גבי ב' קופות של נ' נ' סאה דמצטרפין דלענין העלאה יכול להעלות מחצה מזה ומחצה מזה וכן גבי ג' לוגין מים שאובין כה"ג משום דהוא בגדר תקנה וע"ש בפ"ה ה"ה במה דפליגי שם אמוראי אי בסאה שעלתה מתוך ק' אי שייך בה גדר דמוע ובדברי רבינו כאן פי"ג ה"ג. אך זה רק אם נתערב בחולין שהיה שייך בהם גדר טבל אבל אם נתערב בשל שביעית אז הוה רק בגדר איסור וממון והפרשה הוה מחמת ממון וכשי' רש"י בכורות דף כ"ב ע"ב:
ובזה י"ל הך דסנהדרין דף כ"ו ע"א דרק אם נפל לפחות ממאה סאה של שביעית אז אמרינן דידלק ובק' באותה סאה דמעלין לא אמרינן כן וע' בירוש' רפ"ה דתרומות דיתנו לאוכליהן. אך בזה א"ש דאם נפל לשביעית אז לא הוה רק גדר ממון בהפרשה וא"כ די אם יתנו לכהן רק המעות וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בירוש' ערלה פ"ב ה"ג גבי תאנה של תרומה שנפלה לתוך ק' והגביה אחת מהן ואח"כ הוכרה התרומה דצריך להפרישה מה יהיה בדין הראשונה כיון דחל עליה גדר קדושה ואכמ"ל. עכ"פ חזינן דהתערובת עושה אותם כאילו צריכין לתקנה מתחילה וה"ה לטבל:
ובאמת בירוש' חלה כאן אמר דמנחה שנתערבה בחולין דנאסר הכל ולא מהני אף אם יכול לקמוץ ממקום המנחה כמו בהך דמנחות דף כ"ג ע"א וע"ש דף ק"ו ע"א משום דהתורה לא התירה ע"י קמיצה אלא שירים של מנחה ולא חולין שנאסר ע"י התערובת. ומק' שם דא"כ גם טבל שנתערב בחולין נימא כה"ג דלא תועיל ההפרשה ובאמת בפס' תוס' פ' ר' ישמעאל פ' קל"ה כ' שם בשם ר"י דלאחר שנתחמצה העיסה לא מהני הפרשת חלה ר"ל דאז נאסרו זה מזה וע"ז לא מהני תיקון הטבל וכמו דמבואר בירוש' ע"ז פ"ד ה"א דיש מ"ד דשברי ע"ז לא מהני להם ביטול דכעת אין עליהם שם ע"ז רק איסור בעלמא ובמק"א אבאר זה. אך באמת נ"מ כך דהיכא דהפרשה הוא תיקון הדבר ואז שפיר י"ל דזה לא שייך רק בדבר שהעצם הוא כך ולא שנאסר ע"י סיבה ובין היכא דמה שהוא צריך להפריש הוא האוסר אז לא שייך זה דאדרבה ע"י שאנו צריכין לתקן עי"ז נאסר והנה גבי מנחה משכחת לה כמה מנחות דאינן נקמצות ואסורות:
וכן לר"ש גבי מנחת כהנים דאף דנקמצת מ"מ שיריה ג"כ נקרבין כמבואר במנחות דף ע"ב ע"ב וכ"מ וע"ש דף כ' ע"ב בתוס' דאף בקרבן עצים כן דקומצין ושירים נקרבים:
אך זה נ"מ אם לר"ש הקומץ מקרי מתיר וע' בתוס' זבחים דף מ"ג ע"א דמבואר שם דגבי קרבן עצים שייך פיגול כה"ג אך לדברי הירוש' פ"ג דסוטה הובא בתוס' שם דף כ"ג מבואר דהשירים לר"ש הוה בגדר ב' דברים הקרבין וכמו קומץ ולבונה וכמש"כ התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה וכמו גבי שירים בדם כמבואר בתוס' שם דזה לא מקרי מתיר רק בגדר קרב וכמו בהך דשם דף ל"ז ע"ב דמשמע שם דרק ג' מתנות אינן ניתנות בלילה וע' בירוש' יומא פ"ה גבי שירים מהו אף בשירים הפנימיים דקי"ל דמעכב ובהך דסוטה דף כ"ג הנ"ל וכ"כ בזה בהל' מא"ס דאין הכוונה כמש"כ רש"י זבחים דף ל"ח ע"ב דנפסלין בשקיעת החמה רק דאינן באות בלילה וקמ"ל דלא אמרינן דהוה כמו דאמרינן גבי קומץ בזבחים דף מ"ג דמקצתו אסקי אמערכה דהוה כמו קלטו מזבח אך זה רק היכי דמעכבי משא"כ בשאר מתנות ושירים ואף אם נימא דמעכבין כמו שירים הפנימיים כ"כ בזה בח"ג דתליא אם ר"ל דמעכבי לעצמן או דמעכבי להני שכבר זרקו. ויהי' נ"מ בהך דמבואר בזבחים דף נ"ב ע"ב דלמ"ד מעכב דצריך להביא פר ומתחיל בתחילה בפנים ורש"י פי' שם דדי שיתחיל במזבח הפנימי ובירוש' פ"ה דיומא מבואר דשירים אינו עושה רק הפרוכת ולא המזבח וע"ש בירוש' גבי אם קבלו הדם בג' כוסות אי צריך לשפוך השירים מכל כוס מוכח שם דגם של מזבח הפנימי עושה אותם שירים:
ויהי' נ"מ אם חישב בשחיטת הפר שנשחט בשביל השירים לזרוק דמו של המזבח למחר אי שייך בזה פיגול למאן דפליג על ר' יוסי בזבחים דף מ"ד ע"ב או אף לדידן דפסקינן כר' יוסי ע' בדברי רבינו בפי"ז מהל' פסוה"מ ה"ו מ"מ כאן כיון דעיקר הזריקה הוא כדי שיחול עליו שם שירים הוה כמו צורך חוץ ושפיר י"ל דהוה פיגול. ובאמת דברי רבינו שם בה"ב לכא' הוא תמוה איך שייך לדידן פיגול גבי פנים ורבינו כ' שם דהוי כולן כמתנה אחת והנה י"ל דרק מבפנים על חוץ ומבחוץ על פנים לא מהני מחשבה אבל מבפנים אפנים שפיר מהני:
ויהיה נ"מ אם חישב מהזיה אחת על הזיה שניה אי הוה בגדר הקטרה מפגלת הקטרה ע' תוס' מנחות דף ט"ז ע"א ד"ה בין וזבחים דף מ"ג וכן לשי' רבינו דס"ל שם בטבילת אצבע הוה גדר הזיה ולא גדר הולכה:
והנה בזבחים דף י"ג ע"ב מבואר שם דהוה הולכה וכן במה דאמר שם דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן ובאמת לא ר"ל הך ר"ש דמכשיר בהולכה רק במה דס"ל דשלא ברגל אינו כלום וע"ש בדף ט"ו ע"א במה דאמר דחשיב עליה מדפריש עד דמטי למזבח וע"ש ברש"י דס"ל דהוה בגדר הזיה והתוס' ס"ל שם דהוה בגדר הולכה וע"ש דף י' ע"א בתוס' במש"כ דאם חישב לגמור הזריקה חוץ לזמנו ור"ל כה"ג כגון שזרק ע"מ שהזריקה תבוא על המזבח למחר וכ"כ בזה בח"ג דזה ר"ל הך דמעילה דף ז' חישב לנשפכין מהו ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כיון דשוב אינו בידו כמו הך דשבת דף ק"ב ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פא"ד פט"ו ה"ח אם תיכף לאחר שיצאה הזיה מידו דרבינו ס"ל דמקרי נעשה מצוותו וכן כ' שם בה"א אך הר"א ז"ל ס"ל דרק לאחר שנגעה ההזיה בגוף אז מקרי נעשה מצוותו משא"כ קודם שנגעה ולכך לא הוה רק רוב מהני שנעשה מצוותה וזה תליא במה דפליגי שם פ"י ה"ח ט' מה ר"ל הך דמים הנוטפים אם ר"ל מהני שטבל להזות על דבר שראוי לקבל טומאה והזה או כשי' רבינו ע"ש:
וכן יהיה נ"מ לר"ש דבזבחים דף כ"ד דס"ל קיבל בשמאל כשר וע"ש בתוס' דף כ"ה דלדידיה הולכה בשמאל ג"כ כשר ור"ל לר"ש דלדידן פסול כמבואר שם דף י"ד ע"ב. גבי טבילת אצבע אם טבל בשמאל והוליך למזבח והזה בימין מאי. אך באמת מבואר בדברי הגמ' מנחות דף כ"ו דכל דבר שנעשה ביד צריך גם לר"ש דוקא בימין וע"ש בתוס' דף י' ע"ב ד"ה בשמאל משה"ק שם על רש"י דלמה לר"ש כשר בשמאל הא הוה עבודת יד:
אך זה יהיה נ"מ מה דצריך לקדש הקומץ בכלי אי משום דזה גמר בהקמיצה לקדשו או דהוה בגדר קבלה ע' זבחים דף י"ג ע"ב במה דאמר שם אלא נותן בכלי מאי ניהו כו' ובמנחות דף ו' ע"ב דלא נגמרה הקמיצה עד דעביד מתן כלי ושם דף ט"ז ע"ב דלר"ל הולכת הקומץ לכלי יש עליו שם הולכה וע' סוטה דף י"ד ע"ב דאמר שם דקבלת הכלי הוא צורך קידוש אך באמת נראה דשם ר"ל למה נקט ומקדשה בכלי שרת ומלשון הגמ' שם משמע דאף דבקידוש כלי ראשון מבואר שם דדי אף שלא מדעת משא"כ בזה דבעי דוקא לדעת דזה עושה ב' פעולות מה שגומר הקמיצה ומה שמקבלה ולכך קי"ל במנחות דף ז' ע"ב דצריך להגביה הכלי בשעה שמקדשין בה את הקומץ ומבואר ברש"י זבחים דף כ"ד ע"ב דהגבהת הכלי צריך דוקא בימין וע' ת"י יומא דף כ"ד ובמנחות דף ז' ע"א לא משמע כן וע' סוכה דף מ"ד דמגבה והדר מגבה ובזבחים דף ע"ה ע"א גבי מתנה לזה ומתנה לזה:
ובאמת נ"מ ג"כ למד"א יש מנחה בבמה אם היה צריך ליתן הקומץ בכלי כיון דשם ליכא דין כלי שרת כמבואר בזבחים דף קי"ג אך אם נימא דזה מועיל ג"כ לגמר הקמיצה ודאי דצריך וע' תוספ' דמנחות פ"ז וי"ל דזהו כוונת הגמ' בזבחים דף ס"ט ע"א אין קידוש בכ"ש במנחה בבמה ור"ל דבבמה לא שייך גדר קדושה כלל על מנחה דעיקר הקדושה ע"י כלי ובבמה ליכא כלי וע' בלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוה"מ הט"ו ובירוש' פסחים פ"ט ובמכלתא פ' בא דהוה שם מחלוקת דתנאי אי בפסח מצרים הוה שם קבלת הדם בכלי. עכ"פ אם נימא דנתינת הקומץ לכלי הוא גמר לקמיצה ומ"מ מבואר בזבחים ובמנחות שם דלר"ש כשר בשמאל וא"כ י"ל דאם נימא דטבילת אצבע הוה בגדר הולכה מתכשר לר"ש בשמאל וע' תוספ' קרבנות פ"א גבי דם אשמו של מצורע. והנה בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"א הכ"ד מבואר שם דבשעה שנותן הקומץ על האשם יכול ליתנו ביד ובשמאל וע' תוס' יומא דף ס"ז ע"ב ובסוטה דף ט"ו ע"א ולכא' דברי התוס' תמוהין שם דהא במנחות דף כ"ו מבואר להדיא להיפך וע"כ צ"ל דהעלאה ע"ג מזבח ודאי דצריך בכלי ובימין לדידן רק בשעה שנוטל מהכלי ונותן ע"ג מערכה אז די ביד ובשמאל וע' מש"כ הר"א ז"ל בהשג' על בעהמ"א בספ"ה דפסחים וע' במנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצו בראשו של מזבח ומשמע דאף בזמן שהיא בכלי כבר נגמרה ההקרבה ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דטבילת אצבע הוה בגדר הזיה וכשי' רבינו וזהו כוונת רבינו בהל' פסוה"מ פי"ז ה"ב במש"כ שם ואינו פיגול עד שיזה דהיינו אם חישב בטבילת אצבע ע"מ לגמור הזאה למחר ואיך יהי' הדין כה"ג בהפר ששחטו והזה הזיות על הפרוכת או על המזבח בשביל שיהיו שם שירים כמש"כ לעיל מהך דזבחים דף נ"ב ע"ב אי שייך בו דין פיגול כיון דההזיות אינן עיקר העבודה רק לצורך השירים וכן במה דמבואר שם דף מ"ב ע"ב במה דמקשה כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקמדי ע"ש ברש"י ותוס':
אך באמת ר"ל כך כיון דלר"מ הוה פיגול בחצי מתיר בהזיות שעל הכפורת וא"כ שוב כשצריך להזות ההזיות שבהיכל בלא הפיגול יש עליהן פסול מחמת דיהיב מתנות דהיכל מקמי דיהיב לפני ולפנים כיון דהני נעשו פיגול וא"כ נמצא דלא גמרו כל מתיריו דהם נפסלין מחמת ד"א ותירץ דמיירי שאח"כ הביא עוד פר ושעיר והזה מהם על הכפורת בכשרות ושוב מהני הפיגול שפיגל בהראשון ומקרי כמו קרבו כל מתיריו ולכך נקט שם ד' ע"ש בתוס' שכ' משום שירים או משום טהרו של מזבח ובאמת על שעיר ליכא קרא לעכב בשירים דהא אנן קי"ל דמערבין לטהרו של מזבח לכ"ע ע' תוס' יומא דף נ"ח ע"א ובת"י שם ובירוש' שם מחמת דכתיב ז' ולא י"ד וכן גבי שירים ליכא קרא רק בפר וע"ש בירוש' דהוה זה מחלוקת וא"כ למה צריך שעיר אך לפמש"כ א"ש דצריך פר ושעיר כדי שיהיו המתנות כסדרן ומ"מ חל הפיגול בהמתנות הראשונות שנתן דהשני בא מכח הראשון וכע' מש"כ הת"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח דחד שם יש עליהם. וכן נ"מ דאפי' למ"ד בזבחים דף ע"ה דהזיה צריכה שעור ע' בירוש' יומא פ"ה ה"ה דגבי פר משוח ופר של צבור אם נתערבו די בשיעור אחד משל שניהם כיון דלמדים זמ"ז כמבואר בזבחים דף מ' דהוה כמו דבר אחד:
וכן נ' כוונת הגמ' במנחות דף ק"ח ע"ב במד"א שם אם יכול להביא שנים תחת אחד ואמר שם דרבי אוסר לפי שאין בילה ע"ש ברש"י ונ' דר"ל אי יכול לערב הדמים בב"א ולזרוק וע' זבחים דף ע"ה דרבי ס"ל דצריך שיהיה כדי מתנה לזה ולזה אך כאן די בשיעור אחד כיון דבא תחת אחד ואמר משום דאין בילה ע"ש דף פ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' תומ"ס פ"י ה"ח דבשעת נסוך המים יכול לערב המים והיין בב"א וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהא נפסלו הנסכים מחמת מזוג וגם המים צריכין שלא ישתנו אך י"ל כך דכיון דכבר הקריבם בכלי על המזבח ומבואר בתענית דף ג' דילפינן לה מהך קרא דהסך נסך שוב הוה כחד דבר ולא פסלי להדי הדדי:
וזהו כוונת הספרי פ' פינחס פ' קמ"ג ר' נתן אומר הסך נסך שכר להביא נסוך המים ולמה צריך הך שכר אך כך דבתחלה שם אמר דאי אתה מנסך מזוג ויליף מהך ונסכו כו' לכבש ר"ל כדמבואר בבכורות דף י"ז ע"א דילפינן מן אחד דצריך שלא נשתנה וה"ה לנסכים כמבואר שם. והנה רבינו בהל' נזירות פ"ה ה"ט כתב דשכר מקרי היין בתערובת. והיכא משכחת לה גבי נסכים וע"כ עם ניסוך המים וכשי' רבינו וא"ש. עכ"פ חזינן דמצטרפין לדבר אחד וה"נ כן גבי פר ושעיר של יוה"כ. ואידך ס"ל בזבחים דף מ"ב ע"ב שם דכיון דמרצה לפיגולו יש שם מתנות על הכפורת וממילא מקרי מתנות שעל הפרוכת כסדרן והוה קריב המתיר כמצוותו ושפיר יש פיגול וכע' דאמרינן בזבחים דף ל"ו ע"ב התם חדא מחשבה וכן במה דאמר שם התם זריק ומיחזי ואף לדידן דקי"ל דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי פיגול מ"מ הפיגול הוא שגורם לזה כע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ב ודף ע"ו גבי שחיטה שא"ר וע' זבחים דף ס"ט ע"א דמצריך שם קרא שתהא שחיטת עוף חולין בעזרה מיטהר' ואף דאם נימא דאינה מיטהרת אין עליה שם חולין בעזרה כלל מ"מ כיון שזהו הגורם לא איכפת לן:
וכה"ג צ"ל במה דמבואר בתמורה דף י"ז ע"א ודף י"א וכן פסק רבינו שם בפ"ד דאף דקי"ל דוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים מ"מ אם נולדו טריפה יכול לפדותן ע"ש וכן כל הקדשים שנעשו טריפה מוכח שם דפקעה מהם קה"ג ור"ל דהוה כמו חטאות המתות דהוה רק בגדר איסור כמבואר שם דף כ"א ע"ב ובערכין דף ה' ע"ב וע' בכורות דף ט"ז ע"א דיליף שם מקרא דמפריסי הפרסה:
ובאמת לשון הגמ' בבכורות ותמורה דף ל"א ודף י"ז אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אינו מובן דהרי הדין הוא כך דאף לאחר שנעשו בע"מ ופדאן ובכור לאחר שהתירו חכם אם אח"כ נעשה טריפה או מתו אסורין בהנאה להך מ"ד וכיון דנעשו אה"נ מה שייך בהם פדיון וכמש"כ התו"י יומא דף נ"ו וע' תוס' בכורות דף ל"ב ע"ב וזבחים דף ע"א ע"ב ובשבועות דף י"א ע"ב ודברי התוס' בכורות שם צ"ע דמה מדמה הך דאם שחטן קודם היתר חכם דיקבר להך דמתו לאחר שנפדו או לאחר היתר חכם והך דזבחים דף ק"ד בהך דר"ע וכן פסק רבינו שם בהל' בכורות פ"ג ה"י וס"ל שם ובפה"מ שם ובמס' עדיות פ"ד דרק אם התירו מומחה אבל אם היה בו מום והתירו אותו ג' בני הכנסת לא מהני זה להעור וכ"כ בזה בח"ג ובח"א:
ובאמת נ' דהך טריפה בבני מעיים דמבואר שם היינו דהיה טריפה משנולד ע' קדושין דף נ"ז ע"א ואף דגבי בכור יש עליו דין בכור אף בטריפה כמבואר חולין דף קל"ו ע"ב ומנחות דף ו' ע"א ובדברי רבינו פ"א מהל' בכורות מ"מ נ' דקדושת הגוף לא חלה עליו ונ"מ דהנה זה ודאי גבי שאר קדשים שנעשו טריפה הגוזז והעובד בהם אינו סופג את הארבעים דפקעה מהם קדוה"ג כיון דאין ממירין וגריעי מפסוה"מ לאחר פדיונן כמבואר בבכורות דף ט"ז ע"א:
ובאמת נ' דהטעם משום דכיון דקי"ל דא"א להאכילן לגוי שוב לא חל עליהן פדיון ואינם ראויים לשום דבר ולכך אין בהם קדושה כלל וא"כ י"ל דתנא דפליג עליה דר' אליעזר בתוספ' דתמורה פ"א ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים וא"כ כ"ש אם מתו או שנעשו טריפה לאחר שנעשו, בע"מ והפדו ודאי דיכולין להאכילן לכלבים וע' במעילה דף ב' ודף י"ב ודף ט"ו גבי קדשים שמתו ע"ש אך שם ר"ל בתמימים וקמ"ל דמיתה גופא לא הוה מום לפדותן אף למ"ד לא בעי העמדה והערכה ופודין את הקדשים כו' והא דבבכורות דף ט"ו מוקי שם רק מחמת הני טעמי דהעמדה והערכה או אין פודין שם ר"ל כגון שמתו לאחר שנעשו בע"מ כדמוכח לשון המשנה. וע' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ותוס' קדושין דף נ"ז ע"ב גבי מה שלי בשלך:
והנה גבי בכור נ' דאם נולד טריפה ודאי דלא חלה עליו קדושה לאיסור גיזה ועבודה וגם להעבד תמורה משא"כ אם נטרף אח"כ י"ל דבבכור לא פקעה הקדושה עי"ז וע' תוס' חולין דף ע"ז ע"ב וזבחים דף פ"ד ע"ב ודף קי"ד ע"א במה שנסתפקו שם אם נפל חלה עליו קדושה למ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדושים וגבי בכור הא חל כדיליף מקרא בבכורות דף ג' מפטר שגר וגבי טריפה לדידן אף למ"ד ממעי אמן הן קדושים אם נולד כך הוה רק כמו הקדש עצים ואבנים דיפדו וגבי נפל בקדשים קי"ל דיקבר וצ"ל משום דבעי העמדה והערכה:
אך באמת נ"ל דזהו כוונת רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב במה דאמר שם אפי' למ"ד מועלין בגדולין ה"מ בגדולין דחזיי למזבח ופירש"י שם דקאי אולדות והתוס' תמהו ע"ז דולדות לא מטעם גדולין. אך כוונת רש"י דמ"ש מולד טריפה דפקע ומ"ש נפל דיש בו קדושה כיון דקי"ל דיקבר וזה ר"ל דאז אין הקדושה עליו מטעם ולדות רק מטעם גדולין וזה רק בחזיא למזבח ר"ל כמש"כ התוס' בזבחים דף פ"ד ע"ב דאם לא הוה נפל הוה חזי משא"כ בולד טריפה או טומטום הני לא חזי לכך לית בהו לא משום ולד קדשים ולא משום גדולין ולכך יפדו דהוה כמקדישן לכתחלה קדושת פה דהוה בעצים ואבנים כמבואר בתמורה דף י"ז ובדברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"י דהקדושה שחלה במעי אמו הוה כאילו הוא עצמו הקדישן וע' בנדה דף מ"א ע"א מה דמבואר שם לכא' דאם הקדיש לכתחלה רובע ונרבע כו' א"צ כלל עליהם מעוט דאם עלתה תרד וכן כ' התוס' שם וזבחים דף פ"ד ע"ב:
אך באמת נ' דהך דשם לא קאי רק אכלאים ונדמה דלא חלה עלייהו שום קדושה כלל והוה כמו חולין. אבל רובע ונרבע וכו' דחלה עליהם קדוה"ג לרעיה כמבואר בתמורה דף כ"ח י"ל דשפיר בעי קרא למעטם:
ויהיה נ"מ לר"ע דס"ל בזבחים דף פ"ד וכ"מ וע"ש דף פ"ה ע"ב דדוקין שבעין אם עלו לא ירדו זה רק בקדם הקדישן למומן אם ר"ל כמש"כ התוס' שם משום דלא חלה עלייהו קדה"ג וא"כ לפ"ז גבי תמורה דבבע"מ מעיקרא חיילא עליה קדה"ג אם היה לו דוקין שבעין אם עלה אי ירד וע' בכורות דף י"ד ע"ב דמצריך קרא לתמורה שהיא בע"מ דלא תקרב ובת"כ פ' ויקרא ובהך דתמורה דף ז' ע"א ודף ה' ע"ב וכן לבכור שהוא בע"מ מעיקרו בדוקין שבעין איך הדין לר"ע או למעשר בהמה דעבדי תמורה כמבואר בבכורות דף י"ד. או י"ל דמ"מ הקדושה שבהן לא חלה עליהן רק לענין פדיה ואיסור גיזה ועבודה אף דיש בהן תמורה אם עלו ירדו אפי' לר"ע ובפרט לפמש"כ בח"ב דגבי בכור ומעשר בהמה הוה זה שני גדרים בע"מ ותם וע' בהך דבכורות דף ט"ז גבי הך דרב הונא ע"ש ברש"י ותוס' וראיה דהרי עולת נקיבה יש עליה קדוה"ג כמבואר בתמורה דף י"ט ומ"מ מודה ר"ע דאם עלתה תרד כמבואר בגמ' שם והטעם דלענין הקרבה לא היתה לו שעת הכושר מעולם וכן הוא גבי תמורה אם הוא בע"מ ואף דלקי עליה משום גיזה ועבודה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"ד הי"ח גבי הדיוט שהפריש זכר כו' דפסק שם דלא חל עליו שום קדושה ותמה עליו הר"א ז"ל וכן פסק בסוף פ"א מהל' תמורה:
ובאמת כ"כ בזה בח"א דשיטת רבינו דלא חלה קדוה"ג על דבר רק אם תהיה לו איזו פעולה כגון פדיון וכד' אבל אם זה יגרום שילך לאבוד לא חלה קדושה כלל כמו הך דאין מפרישין לאבוד המבואר במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' וע' בירוש' פ"א דדמאי ובדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב הי"ט וא"כ לפ"ז בחטאת אם נימא דחלה עלה קדוה"ג שוב על ידי זה תלך לאיבוד ע"כ א"א ולא חלה קדושה כלל. ולכך פסק ג"כ בהל' מעילה פ"ג הי"ג דאם הקדיש דמי בן יונה לשלמים לא חלה עליהם קדוה"ג ודלא כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ז ע"ב משום דכיון דקי"ל דאין פדיון לעוף א"א שתחול עליהם קדושה שיאבדו ואף דבגמ' תמורה דף י"ט לא משמע כן זה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"א בתמורה דף י"ז גבי המקדיש את הטריפה דאין אדם עושה קדושה למות וע' בירוש' פסחים פ"ט דהוה ג"כ מחלוקת כה"ג ולק' אבאר זה. וע' בירוש' יומא פ"ו דמקשה שם מתמורת חטאת דאיך חלה עליה הקדושה הא אין מפרישין למות:
אך זה תליא אי תמורה הוה כמו הקדושה מכח פיו או גזיה"כ וכ"כ בזה בח"א וע' תוס' מנחות דף צ"ג ע"א וע' תמורה כ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' איסו"מ פ"א הי"א דולדי קדשים של בע"מ יקרבו ואף דהא מבואר בתמורה דף י"ז ע"ב דלא קדשי רק לרעיה י"ל דשם קאי אם נימא בהויתן הן קדושים דהלידה גרמא משא"כ אם נימא במעי אמן הן קדושים, גם י"ל דשם קאמר זה בר פדא ואזיל לשי' דס"ל בתמורה דף י"א דמקדיש ולדתם במעי בע"מ לא חלה עליו קה"ג ומיירי שם שנתעברה כשהיתה בע"מ והקדושה דממילא לא עדיף משאם הוא עצמו הקדישן. אך לפ"ז יהי' נ"מ בין אם נתעברה כשהיא תמימה דאז לכ"ע קרבה. גם י"ל דלא גרע מבע"מ שנתרפא וע' תמורה דף י"ט ע"א דמבואר שם דאם הקדיש נקיבה לפסח והיתה מעוברת זכר למ"ד אם שיירו משויר חלה קדה"ג על הולד ובירוש' פסחים פ"ט מחלוקת ר' ירמיה ור' יוסי. וע' תמורה דף כ' וכן מוכח לפי שיטת הירוש' שקלים וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ה ה"ה:
ובאמת י"ל דהא דמבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב דנתעברה קודם פדיון וילדה לאחר פדיון דכונסן לכיפה מיירי שנתעברה לאחר שנעשו בע"מ וע"ש ברש"י שכ' דרק מדרבנן אסורין שפקעה קדושתן בפדיון אמן וזה רק כשנתעברו כשהן בע"מ דאל"כ איך חל פדיון עליהן ובתמורה דף י"א ע"ב היא בעיא דלא איפשטא אם הקדיש עובר של בהמה אי יש בו איסור גיזה ועבודה:
אך י"ל דאגב שחל פדיון על הבהמה חל נמי על הולד רק אם התפיסו לאיזה זבח הוה גם בפדיון גדר אם שיירו משויר ונ"מ די"ל דאף לגבי חטאת כה"ג אם נתעברה לפני פדיון והתפיס הולד לאיזה זבח וילדה שפיר קריב ולא מת דגם איסור חטאת לא חייל רק לאחר גמר ולידה ולכך קי"ל בתמורה דף י"א הובא בדברי רבינו פ"ד מהל' תמורה ה"ג דהשוחט חטאת מעוברת ומצא בה בן ד' מותר לאכול הבשר. ודוקא בן ד' דלא כלו לו חדשיו ודלא כשי' התוס' בתמורה שם משום דרבינו לשי' אזיל דס"ל בהל' מא"ס דשאר איסורים חוץ משחיטה לא ניתרו גבי ב"פ רק בלא כלו לו חדשיו וה"ה לאיסור ולד חטאת וכן מוכח בתוספ' דחולין פ"ד ואף דהא שם טריפה לא חל על ב"פ שכלו לו חדשיו שם משום דכל איסור טריפה הוה רק דהתורה גילתה לנו דלא מהני לה שחיטה להתירה באכילה כמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולכך חלב טריפה אסור כע' הך דחולין דף ס"ט ע"א דל"ל היתר בשחיטה. ונפקא מחד קרא דבשר מן החי ובירוש' פ"ו דנזיר דהוה שם מחלוקת וע' בזבחים דף ס"ט ע"ב וכו' דמוכח שם דאף למ"ד במעילה דף ט"ז ע"א דאיסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה טריפה לכ"ע לא חל דלא כשי' התוס' חולין דף ל"ב ע"א ואף דבשר מן החי יש בבהמה טמאה לחד תנא כמבואר במעילה דף ט"ז ע"א ותוס' כריתות דף כ"א ע"ב וע' רש"י כריתות דף י"א ע"א ד"ה נהי:
ובאמת זה תליא במש"כ בח"ג סה"ל כלאים בגדר של טומאת נבילה ובאכילה והוא כך. דכבר הארכתי בזה במק"א דיש דברים שעצם הדבר הוא הפועל ולא הוה דבר מורכב ולכך תיכף שהסתלק הדבר. מוכרח שתתבטל הפעולה וא"א שיהיה עוד קצת ממנו עליו ויש דברים שהדבר פועל פעולות נמשכות ולא נפסקות ושוב י"ל דהוה גדר מורכב וכבר הארכתי בזה בקניני אישות והעדריהם דיש דבר שנעשה תיכף ע"י הקדושין ולא בגדר פועל נמשך וממילא בהסתלקות הקדושין ע"כ אפסק הדבר. ויש דברים שהאישות פועלת בהם גדר פעולה נמשכת וממילא העדרי האישות הם ג"כ בגדר פועלים נמשכים אבל לא הפסקת הדבר ובזה א"ש הך דגיטין דף פ"ה גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' אם תנשא לכהן אי תאכל ולכא' תמוה למה לא פירש"י ז"ל כגון שהיא בת כהן לישראל וגירשה ע"מ שלא תאכל בתרומה כמו חוזרת. וע"כ כך דכ"כ בזה דהדברים דהם קניני הנשואין הם קנינים נמשכים וסילוק הקנינים הוא ג"כ פעולות מצדו ונמשכות. אבל פעולה של האירוסין הוא בגדר דין ועצם ונפעל ממילא וכשפקע לא פקע בגדר פעולה רק בגדר הפסק וכריתות ולא מכוחו. ואדרבה העדר הכח אף דהוא גרם זה:
וזהו כוונת הגמ' יבמות דף נ"ח ע"ב וכ"ת ה"נ דיש להאכיל בחוזרת כו' פסקא מיניה ור"ל דהרי חזינן דד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולהיפך בת כהן לישראל לא אכלה משעת אירוסין וא"כ הוה זה בגדר עצם והיכא דנסתלק הוה זה הפסק וכריתות ולא שהוא עשה זה וזהו ג"כ מה דפליגי אמוראי ביבמות דף צ"ב ע"א גבי זינתה אי חייבת בקרבן. אי פנויה הוא גדר האישות ממילא וזה נעשה ע"י הוראת ב"ד וא"כ פטורה מן הקרבן או זהו בגדר תואר וא"כ לזה לא נתנו לה רשות וחייבת בקרבן. ולכך אם אומר כך בשעת גירושין דלא תהא חוזרת לתרומה זה ודאי הוה שיור וא"א וכע' הך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו' וכ"מ ונ"מ ג"כ לענין בת כהן לישראל אם חוזרת לתרומה ע"י פסולי עדות שהעידו שמת בעלה אם זה הוה בגדר עצם כמו הך דיבמות דף קי"ז ע"א גבי נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ כו' ר"ל דזה בגדר עצם ולא דברים חלוקים ולכך בזה די לכ"ע בביאת שוגג כמזיד כמבואר שם דף נ"ו וכן אם ייבם הקטן מאחיו זכה בנכסים ואין להבכור עליו תביעה כמבואר ביבמות דף כ"ד ע"א וע"ש בתוספ' ובחולין דף פ"ב ע"א גבי שחיטת או"ב כה"ג ואין עליו תביעה לאמר שהפסיד ממנו הירושה ויהא זה בגדר שבת דהדקיה באנדרונא וע' בירוש' פ"ה דב"מ גבי המבטל ספינתו וחנותו וע' כתובות דף פ"א ע"ב וביבמות דף ק"ו ע"א דמצי אמר ליה משטה אני בך ומשמע אף היכא דהפסיד ע"י החליצה הירושה וע' קדושין דף ט"ז ע"ב וברש"י ב"מ דף י"ב ע"ב דהיכא דמגבהת מציאה דעי"ז נתבטלה ממלאכתה צריכה לשלם שכר בטלה לרבה וזה הוה בגדר שבת כמו הך דב"ק דף פ"ה ע"ב דהדקיה דאדרונא:
אך באמת רבינו ז"ל בהל' אבידה לא הביא זה ע' ה"ה ספי"ז וע' ב"ק דף פ"ו ע"א גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו ע"ש בתוס' דגבי חלה די במלאכה קלה אף דהא אם לא חלה והיה מהדקו באדרונא היה מחייב לשלם שבת מלאכתו מ"מ עכשיו כיון דזה פטור עפ"י דין אין לו לשלם ההפסד וע' בתוספ' ב"ק פ"ט גבי עבד שחבל בעצמו כשיצא לחירות צריך לשלם לרבו מה שהפסידו אך י"ל דשם קאי אעבד כנעני. ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ב דב"ק דגבי עבד אף אם היה סמוך לא מהני מה שהעבד לא נטל דאינו יכול למחול ע"ש:
אך נ"מ אם העבד צריך זה לשלם מה שהניח עצמו להיות ניזק וע' ב"ק דף צ' ע"ב וכו' גבי החובל עצמו ע"ש בתוס' משה"ק דמה שייך בזה גדר פטור אך י"ל דר"ל גבי עבד כה"ג אם הוא חייב לשלם לרבו וע"ש דף ד' דבאמת מן הדין היה הרב חייב לשלם על ההיזק של עבד רק משום גזירה שמא יקניטנו וגבי עצמו לא שייך זה וכמש"כ התוס' ב"ק דף ק' ע"ב גבי כלאים וע' תוס' ב"מ דף ק"ד ע"א ד"ה ה"ג דגבי נזירות לא חיישינן שמא תדיר כדי שיפסיד. וא"כ שוב י"ל דאז מוטל זה על האדון בעצמו וע' ע"ז דף י"ג ותוס' ד"ה מנשר דדי בקנס דעיקור ובירוש' ס' ערלה גבי נפלו ונתפצעו דקנסא בידיה ר"ל מה שנתפצעו. אך י"ל דגבי חבלת עצמו לא חל על האדון כע' דאמרינן בכתובות דף צ"א ע"ב אחריות דנפשא כו' ע"ש ברי"ף ובבעה"מ ושם דף צ"ז ע"א ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי צאן ברזל. וע' בירוש' סנהדרין פ"א דאמר שם דהמטמא לכהן צריך לשלם דעי"ז נפסד שאינו יכול לאכול תרומה ומביא ראיה ממה דמותר ליתן לו מה שנפסד ע"י טומאה ולא הוה כשכר עדות. ובמש"כ הריטב"א רפ"א דמכות גבי עדים זוממים דבן גרושה דא"צ לשלם לו מה שהפסידוהו שלא יתנו לו מתנות ולא הוה בגדר שבת דכיון דלא נתנו לו שוב עפ"י דין אינו שלו:
ונ"מ להך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי תבעוהו ע"ש בהאבעיות ואמאי לא יאמר לו דגורם לו היזק דע"י תביעתו נפטר מקנס אך זה הוה כמו שם דף נ"ו ע"א דשויה טמון באש ע"ש בתוס'. עכ"פ זה הוה בגדר עצם ולכך יורש חלק אחיו וה"נ גבי תרומה כן וע' בדברי רבינו בפ"ט מהל' תרומות גבי יוצא ליהרג בדין ישראל ושם נקט רק לענין בת ישראל לכהן אבל גבי בת כהן לישראל השמיט רבינו ולא כ' דתאכל בתרומה אף דהוה מוטל בבית הסקילה והטעם משום דזה הוה בגדר ידיעה בלא ראיה דשבועות דף ל"ד וא"א לב"ד להתיר זה וע"ש בתוס' ד"ה דאי משה"ק מהך דשם דף מ"ו ע"ב גבי עלתה לו נשיכה בגבו כו' אך באמת כך דהנה לכא' קשה דהרי בתוספ' דשבועות פ"ג מפיק דלא מיירי בנפשות משום דאף בלא תביעה שיעיד מחויב להעיד:
אך נ' דכאן ר"ל אף לענין גואל הדם ע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ה אם יכול להרוג ע"י ע"א וס"ל להר"א דעדים בעי עכ"פ לגוה"ד והך דמכות דף י"ב ע"א מ"ד אם הרגו נהרג עליו זה רק אם יש אופן שיהי' נגמר דינו בב"ד לכן קודם גמ"ד אם הרגו נהרג עליו אבל היכא שא"א לגמור דינו אז נהרג ע"י גוה"ד כמבואר בספרי פ' מסעי פ' קס"א דבעי עדים לכ"ע וזהו הכוונה מה דמבואר באדר"נ פ"ל דשוגג חמור ממזיד לגבי גוה"ד ור"ל לענין היכא שיכול לגמור דינו וכשי' ר' יונתן בספרי וכהא דמכות הנ"ל:
וכה"ג מבואר בב"ק דף כ"ח גבי הך דין דעביד אינש דינא לנפשיה וכן הך דשם דף קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורים דמהלך בתוך שדה חבירו להציל כו' ומבואר בירוש' כתובות פי"ג ה"ז הטעם דנחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור ר"ל דהא אם מרדו שוב אינם שלו וכ"כ בזה בח"א בהל' שחיטה פי"ג ה"ג וא"כ אית ליה פסידא לכך יכול לכנוס לתוך שדה חבירו להציל את שלו משא"כ בפרה דהא יוצאה בדיינים:
וזה ר"ל הירוש' שם בב"ק ובכתובות ספ"ב דהא דנאמן קטן לאמר היינו רק במפריח דאז הוה רק גזל מדרבנן דהא הוה גדולים וכמבואר בירוש' גיטין פ"ה הדא דתאמר ברברבתו אבל בדקיקתא גזל גמור וכמש"כ התוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב וע' ע"ז דף מ"ב ע"ב ואפרוחים שצריכים לאמם כו' וביצה דף כ"ה ע"א וכ"מ. עכ"פ לגבי גוה"ד צריך עדים ובלא ב"ד ולכך די באומד גדול כהך דר' אחא אך ר' שמעון בן שטח ס"ל דגם לגוה"ד לא די בזה:
ובאמת לכא' קשה למה דחיק הגמ' במכות דף ט' ע"ב מה דאמר שם ר' יוסי שונא נהרג הא בעי התראה דילמא י"ל דגוה"ד יכול להורגו וזהו כוונת הספרי פ' מסעי פס' ק"ס נמצא חומרו קולו. ר"ל דכיון דא"ל ערי מקלט יכול גוה"ד להורגו. עכ"פ הך דר"ש בן שטח ר"ל רק לענין גוה"ד וא"ש משה"ק שם התוס' הא בעי התראה. אבל זה ודאי דב"ד א"י לגמור שום דין עפ"י אומד דבעי ושפטו העדה כו' כמבואר בכ"מ (פסחים דף י"א) וע' גיטין דף פ"ט ע"א דבר ברור:
וזה ר"ל הגמ' יבמות דף כ"ד ע"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי ובהך דכתובות דף ט' גבי פ"פ דזהו אומד גדול כשני עדים כו' ובמה דמבואר בירוש' תענית פ"ד גבי מרע"ה מכאן שאסור לאדם לדון אומדות אף דהוא ידע באומד שישראל עובדים את העגל וע' מש"כ רבינו בהל' שו"פ גבי הך דכתובות דף פ"ה ובהל' נ"ב פ"א ה"ב כל הנעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה ע"ש ובהשג' וזהו כוונת הגמ' בשבועות דף ל"ד שם דגבי קנס ידיעה בלא ראיה משכחת לה ר"ל כה"ג דרק מאומד ידעינן דזהו אונס והוה כהך דשם דף מ"ו ע"ב הנ"ל וזהו ג"כ בגדר תקנת נחבל כמבואר שם ובדברי רבינו בהל' חובל פ"ג ובתוספ' ב"ק פ"ט גבי שן ועין ובזה א"ש הך דב"ק דף ע"ג ע"ב ובמק"א אבאר זה וע' תוס' כתובות דף ט' דאונס קלא אית ליה:
אך י"ל דבנשואה סתמא באונס דאית לה אימתא דבעל ע' ירוש' כתובות פ"א גבי הך דביהודה וע' סוטה דף כ"ה וקדושין דף פ"א וב"ק דף כ"ח ע"א גבי עבד ותוס' כתובות דף ס"ג ע"ב ע"ש. עכ"פ ב"ד היכא שצריכין לפסוק צריך עפ"י דבר ברור או אומדנא גדולה שא"א לזה שום סיבה וע' בדברי רבינו בהל' איסו"ב פט"ו הכ"ו גבי אשת שחנקי ע"ש ובסנהדרין דף ס"ט ולכך ס"ל לרבינו בס' הל' ממרין דהיכא דצריכין להורגו אז צריך לבודקו שמא הקיף והוא מהך דיבמות דף פ' גבי סריס ובמק"א אבאר זה. ולכך במים שאל"ס בע"א אף אם הית' אומדנא גדולה שמת א"א להתיר על פיו כמש"כ רבינו בהל' גירושין פי"ג ה"כ וגבי שני עדים שם בהט"ז לא כתב דאבד זכרו ונשתכח שמו ואף דבהל' נחלות פ"ז ה"ג כ' על ב' עדים ג"כ זה דאבד זכרו. שם לא קאי אעדותם:
וכן משמע שם מלשון רבינו דגבי ב' עדים לא בעי היתר ב"ד ולכך לא איכפת לן ומ"מ גבי ע"א אם נישאת לא תצא דנהי דההיתר שהתירוה ב"ד אינו כלום כיון שהיה שלא כדין וכע' מש"כ ביצה דף כ"ו ברש"י ז"ל גבי ראית בכור ביו"ט ע"ש בתוס' דאמאי לא מהני דיעבד. אך כיון דצריך היתר חכם בבכור אם התיר שלא כדין לא מהני וע' בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי בכור שהיתה לו ביצה אחת אם לא מעך דיקבר ומשמע אף אם לא נמצאה השניה בכסלים והטעם דהוה כמו בלא ראית חכם וכ"כ בזה במק"א. מ"מ לגבי אשה דיעבד אין היתר מעכב וע' ביבמות דף כ"ה לר' יהודה שם דס"ל דהרגתיו לא תנשא ע"ש בגמ' ובירוש' דאמר ממ"נ קטליה חשוד הוא כו' ולכא' הא אם קטלה היא פנויה דזה הוה רק עדי בירור ולא עדי פעולה וע"כ משום דא"א לב"ד להתיר על פיו. ולפי שי' רבינו דהא דאמרינן שם דף כ"ה ע"ב דאם כנס לא יוציא קאי על כל המשנה וא"כ אף לר"י כן וע"כ דהיתר בדיעבד לא מעכב וע' ר' הוריות ובת"י שם והא דלא מוקי שם בגמ' דלכך בהרגנוהו תנשא משום דמיירי בב' עדים דא"צ היתר ב"ד דע' תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב דע"כ מיירי בע"א:
וכן מוכח ממש"כ רש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב דלמ"ד מלקות בכ"ג אם לקה בג' צריכין לשלם לו מחמת חבלה וכן כ' רבינו בהל' ממרים וע"כ דקאי אשליח וזה לא מקרי רשות ב"ד כמו הך דמכות דף ח' וב"ק דף כ"ח ודף ל"ב וכתובות דף ל"ב דכיון דטעו אין עליהם שם ב"ד כלל. אך י"ל דכיון דבעי כ"ג ר"ל דהגמ"ד בעי כ"ג והם לא דנו רק בג' וא"כ הוה קודם גמ"ד דחייב בכ"מ וע' בתוספ' כתובות פי"א במה דמבואר שם בירדה לשדה עשויה אפותיקי לאחר דמוציאין ממנה דאם שמו לה ב"ד מה ששמו שמו ותוס' כתובות דף נ"ה ע"ב גבי הך דין דהרשאה דב"ק דף ק"ד ע"ב דכיון דעושה בפסק ב"ד לא איכפת לן אם נתברר שאינו כן. עכ"פ לגבי חזרה לתרומה הוה דבר אחד רק משום הפסק הקנינים והוה גדר העדר וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס אם עכו"ם בשחיטה הוה רק כמו העדרי או פעולה להפסיד ונ"מ אי שחט עם ישראל יחד:
וכה"ג כ' בח"א בהל' אישות דאף אם נימא כמ"ד בגיטין דף מ"ג ע"א דחצי שפחה וחצי ב"ח תפסי בה קדושין זה רק משום גדר שפחה דלענין קדושין הוי כמאן דליתא דמעיקרא בהמ' כמבואר בקדושין דף ס"ב. משא"כ לר"ע דמלבד זה יש בה דין דחייבי לאוין ואין קדושין תופסין לדידיה וזה הוה בגדר פעולה ומציאות ולכך אף כה"ג אין קדושין תופסין בה וכן הכוונה בגמ' מכות דף ו' גבי קרוב או פסול ועצם דזה ישנו וזה כמי שאינו כלל וכשי' הראב"ד ז"ל בהך דסנהדרין דף י' ע"א. עכ"פ הנבלות בבהמה לטומאה הוה בגדר ממילא וא"כ היכא שהמיתה עשתה איזו פעול' שוב אי"ז מיתה ואינה מטמאה וכמו עריפה ודחיה לצוק אבל לגבי אכילה לא שייך זה והטעם דהרי חזינן דאבר מה"ח מן הבהמה יש בו גדר טומאה ושם לא הוה פעולה בהבהמה וחזינן דזה אתיא ממילא אבל גבי נבלת עוף טהור דטומאת בה"ב לא הוה רק במת ולא באבר מה"ח כמבואר בהל' אה"ט פ"ג וא"כ לגבה המיתה הוה גדר פעולה ולא ממילא ולכך בלא רבוי מקרא לא אמרינן גבי מליקה דזו היא שחיטתה וא"ש הך דזבחים דף ס"ט ע"א דמק' שם יכול תהא מליקתה מטמאה ולכך גבי שוה"נ לא אמרינן דהמיתה הוה בגדר פעולה דשם הוה להעדר ולא משום פעולה וע' בסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי הך דר' חסדא:
ונ"מ ג"כ בהא דמבואר בחולין דף קכ"א גבי השוחט בהמה טמאה לעכו"ם לענין טומ"א אף כשהיא מפרכסת איך הוא הדין גבי עריפת פט"ח אי מטמא טומ"א כשהוא מפרכס ע' רש"י בכורות דף י' ומנחות דף ק"א ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי פט"ח שהרג את הנפש וכ"כ בזה. אך כ"ז לגבי טומאה אבל לגבי אכילה הנה רבינו פסק בפ"ד מהל' מא"ס ה"ג דגבי עוף אם אכלו כולו כשהוא חי חייב משום נבילה א"כ חזינן דזה בלא פעולה רק כיון שלא נשחט וכ"כ בזה בח"א:
וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ס"ט אם שחיטת עוף טריפה מטהרת מידי טומאה ולכך י"ל שי' רבינו בפ"ב מהל' מא"ס דאף דס"ל דגבי טמאים ליכא דין נבילה י"ל דזה רק גבי בהמה דלא חל רק לאחר מיתה אבל גבי עוף גם בטמאים כן וכן נ' קצת מדקדוק לשון רבינו בפ"ד שם בהי"ז וא"ש הך דספ"ב גבי נמלים וע' בהך דבכורות דף ח' ע"ב גבי רצוצי דמית ר"ל ג"כ אי שייך לאמר היכא דלא הוה בחיות ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דיש שם גדולין גם על הולד כשי' רש"י בתמורה דף ל"ד ע"ב הנ"ל והא דליכא איסור מה"ת גבי נתעברה לפני פדיונן י"ל משום דלא חזי ליקרב וכמבואר בתמורה שם וי"ל דכוונת הגמ' על זה:
ובאמת נ"מ אף לשי' התוס' בתמורה שם דקאי על המקיז דם דמעילה דף י"ב איך יהי' הדין לענין דם התמצית אי חייב בו משום מעילה כיון דלא חזיא למזבח וגם במעילה שם אמר הטעם משום דלא מקיימא בלא דם וע' כריתות דף ד' ע"ב גבי דם קדשים דיש בם לר' יהודה ג' לאוין ומוכח שם דרק בדם שראוי לכפרה. וג"ז תליא אי המעילה היא משום הדם עצמו או משום חלק מן הבהמה:
ובזה יהי' ג"כ נ"מ למה דקי"ל דדם קדשים לפני זריקה אין מועלין בו אם הוא רק לאחר קבלה או תיכף משעת שחיטה ומשום דסכין מקדש לה כמבואר בסוטה דף י"ד וכ"מ ואם נימא דעל דם התמצית ליתא מעילה בהקזת דם א"ש בזה הך דכריתות דף כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי הקיז דם לבהמה וקיבל בב' כוסות ע"ש ברש"י ותוס' דדברי הגמ' אינם מובנים. אך כך דהנה כ"כ בזה בח"א דאף לר' יהושע דס"ל תמחויין מחלקין מבואר בכריתות דף ט"ז ע"א ושם דף ד' דרק אם יש להם עכ"פ שם אחר וא"כ לפ"ז כך דלר"ל דס"ל דדם המאדים הוא דם הנפש בין מקלח בין שותת ולכך חייב עליהם אם קיבלם בב' כוסות דהוה כב' תמחויין ולר' יוחנן הוה כמו תמחוי אחד כיון דהוא חד שם והנה אנן פסקינן דלא כר' יהושע בתמחויין אך זה רק גבי שאר איסורין אבל גבי מעילה פסקינן דמחלקין כמבואר בפ"ט מהל' שגגות ה"ט ולכך דייק רבינו בפ"ו ה"ג הקיז דם לבהמתו וקיבל בב' כוסות ודייק בהמתו משום דגבי בהמת קדשים נ"מ לענין מעילה דאז י"ל דתמחויין מחלקין. אך זה אם גם על דם התמצית יש מעילה בדם הקזה של קדשים:
וכן יהיה נ"מ גבי ולדות קדשים אף למ"ד בהויתם הם קדושין אם נולדו כשהיו בע"מ אי יש עליהם דין כמו תם ונעשה בע"מ או בע"מ מעיקרא וע' בכורות דף י"ד ע"ב מה דצריך קרא למעט ולדות קדשים שאינם קרובין כשהן בע"מ אך י"ל דשם קאי למ"ד במעי אמן הם קדושין וע' בתוס' שם דף ט"ו ע"ב שכ' דאין מתפיסן לכל קרבן שירצה ולכא' הוא תמוה דמבואר במשנה להיפך אך ר"ל לקדושה גרועה וע' תוס' תמורה דף ל"א ע"ב דמשמע שם דרק אם נולדו תמימים ואח"כ נעשו בע"מ אבל בע"מ מעיקרא לא ובמק"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דגבי מנחה הקומץ הוא המתיר. לא האוסר וראיה ג"כ דלמ"ד יש מנחה בבמה והמנחה מותרת לכל אף לזרים כמבואר בכ"מ ולא שייך בה מה דמבואר בירוש' שבת פ"ב דלזרים נשאר בה האיסור של קודם וע' בזבחים דף ק"א ע"ב דמוכח שם דשייך למי שעובדה כמש"כ התוס' ביבמות דף מ' ע"א:
וכן יהיה נ"מ גבי תודה דשם י"ל דהוה התרומה שלה בגדר טבל ע' זבחים דף ל"ו ע"ב גבי תרומת לחמי תודה שלא הורמו ובהך דמנחות דף ע"ז ע"ב דמשמע שם דהוה בגדר טבל וע' זבחים דף קי"ז ע"ב וקי"ט ע"ב דאין תרומת לחמי תודה בבמה וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים פ"א. וזהו כוונת הגמ' נדרים דף י"ב ע"ב הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו הוא ור"ל דהוא הטובל ע"ש ברש"י וע' ירוש' פ"ז דפאה ובמק"א אבאר זה. וע' במעילה דף ו' ע"ב ודף ז' ע"ב גבי היו לו ב' חטאות דהיכא דנשחטו שניהם כאחת זריקת דם האחד פועלת להוציא מידי מעילה גם את השני וע' בירוש' פ"ב דקדושין ה"ז דמבואר שם דשניהם אסורין באכילה ואף דלשי' התוס' שם ובזבחים דף קי"ב ליכא דין מותר חטאת גם על השניה ולמה אסורין באכילה. צ"ל דהמעילה לא הוה רק משום שצריך לזרוק וכאן א"צ לזרוק מהשניה והאיסור הוה דלהתירה באכילה צריך שיזרוק:
וזהו שי' רש"י בקידושין דף נ"ז ע"ב גבי שחוטי חוץ וכמו למ"ד בזבחים דף כ"ו ע"ב גבי שלא במקומו כמקומו דמי וכ"כ בזה במק"א. וע"ש בירוש' בקדושין דאם שחטאת הראשון שלא לשמו והשני לשמו דאין השני כשר כו' והנה לכא' נראה דקאי שם אאשם ואף דבל"ז אשם שלא לשמו כשר לדידן ודוחק לאמר דמיירי כהך דזבחים דף קט"ו היכא דהוה מחוסר זמן או לרב בהך דמנחות דף ד' ע"ב דאשם נזיר ואשם מצורע פסול שלא לשמו אך גבי הפריש ב' אשמות כיון דאחד מהם נופל לנדבה שוב גם שלא לשמו כשר וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשג' בהל' פסוה"מ פ"ג הי"ג דלכך אם העלה אמורין של אחד מהם אם עלו ירדו משום דהוה כמו מחו"ז ר"ל דכ"ז שלא נזרק דם האחד עדיין אין על השני שם מותר אשם דהוה עולה. אך מדברי הירוש' כאן לא משמע כן וכן מהך דזבחים שם דף קי"ב דחייב על ב' החטאות בחוץ ואף דהוה כמו מחו"ז כיון דעדיין לא נקרבה הראשונה בפנים:
והנה בירוש' יומא פ"ה מבואר דהיכא דנתערב דם של ב' קרבנות דצריך לזרוק לרבנן רק מתנה אחת לשם שניהם ואם אז חישב ע"מ להקטיר או לאכול בשר או אימורין חוץ לזמנו של אחד מהם. הוה גם השני פיגול הרי חזינן דמה שנפגל הקרבן לא משום שחשב לעשות בו איזה דבר שלא בזמנו רק משום שחשב בהזריקה או בעבודה אחרת מחשבת שלא בזמנו:
וזה מה דר"ל בפסחים דף ס"א ע"ב מאי חומרא דזריקה דלא קבע פיגול כו' ע"ש ברש"י דהטעם שמא יחשוב פסול אחר וזה לא הוה חומרא דזריקה וע' ברש"י זבחים דף כ"ח ע"ב ד"ה לא יקרב ובמעילה דף ג' ע"ב דהוה שם ספק אי זריקה הוה גמר פיגול וברש"י זבחים דף ל"ו ע"ב ד"ה אמר רבא אך באמת ר"ל דחזינן דלא דהטעם משום דחשב לעשות איזה דבר בהקרבן רק משום דהזריקה היתה במחשבה וע' זבחים דף י' מה דיליף שם הך דמחשבין מעבודה לעבודה וזה ג"כ אי הפסול הוא משום עבודה ראשונה או משום עבודה שניה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פט"ו ה"י דכ' שם דהוה כמחשב בעבודה שניה ונ"מ למה דמבואר בירוש' פסחים פ"ה ה"ב גבי מחשבת אוכלין בפסח דשם לא הוה רק בשחיטה וכן גבי פסח שלא בזמנו אי מהני זה לאכשורי כמו בהך דפסחים דף ס' ע"ב גבי לשמו ושלא לשמו כה"ג:
ובאמת זה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף ל"ו ע"א מה דמק' שם על מה דאמר דר' יהודה בעי מקום משולש הא ר' יהודה אמר דקרא דדבר רע קאי על חטאת שנכנס דמה לפנים ע"ש ברש"י שדחק דקאי אמחשבת פנים. אך כך דע' בירוש' פ"ז דפסחים ובזבחים דף פ"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי מה דנכנס דמה לפנים פסול אי הוא משום דנפסל כל הדם וממילא פסול הקרבן או דזה הוה פסול בעצם הקרבן וע' תוספ' דמנחות פ"ה דחטאת שנכנס לפנים אפי' כ"ש פסולה ומשמע אף פחות מכדי הזאה ע' תוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה בל תוסיף ופסחים דף ל"ב ע"ב גבי נתינה:

והנה באמת הפי' דמקום משולש ר"ל דהמקום עושה פסול בכל הדברים ע"ש בתוס' והוא ס"ל דדם שנכנס לפנים הפסול הוא רק שנפסל כל הדם וממילא פסול הקרבן והק' דהא ר"י ס"ל דזה מקרי דבר רע חזינן דהפסול הוא בעצם הדבר וא"כ שפיר מקרי מקום משולש:
ויהי' ג"כ נ"מ כגון אימורין שהעלו לפני זריקת דמים דקי"ל דלא ירדו ואין בהם מעילה ומשמע אף לדידן דקי"ל בנשפך הדם אם עלה ירד אם העלה את האימורין ע"ג המזבח קודם שנשפך ואח"כ נשפך לא ירדו דכבר נעשה לחמו של מזבח וי"ל דאף אם ירדו ג"כ יעלו דלא היה עליהם שם פסול ע' זבחים דף פ"ג ע"ב לא מיחסר מעשה בגופייהו ואם נכנס הדם של חטאת בפנים אף שהעלה כבר האימורין מ"מ אם ירדו אח"כ לא יעלו דגם הם נפסלו. עכ"פ הפיגול והפסול עושה פעולה בבשר ובאימורין והזריקה עושה הפיגול לא משום דחישב בהקרבן כמו דמוכח בהך דמנחות דף י"ז ע"א גבי דפשטה מחשבה בכולה מנחה. רק משום מחשבת הדם נתפגל כל הקרבן וע' תוס' זבחים דף ל"ו ע"א ד"ה הכא דחשיבא משה"ק שם א"כ בטלת תורת פיגול אך באמת כוונת הגמ' כך דלר"י אף הדם שנכנס ג"כ כשר משא"כ במחשבת חוץ אם יצא בחוץ ע"כ זה הדם שיצא פסול ולכך מבואר בזבחים דף פ"ז ע"ב דלמ"ד אין לינה בראשו של מזבח לא מהני מחשבת פיגול אם לא חישב ע"מ להורידה ואף למ"ד לינה מועלת מוכח שם דבעי שיחשב להורידה ואף דהא מוכח שם דלרבא לא הוה רק כמו פסול שעלה ע' תוס' יומא דף כ"ט ע"א ודף ז' ע"ב ד"ה הא ומהך דפסחים דף נ"ט ע"א לא משמע כן רק דאח"כ אם הורידה למחר אז הוה פסול למפרע וכע' הך דנדרים דף ע"ה לר' אליעזר בהפרה קודם שחל ונ"מ אי יש בהם מצוה להפוכי בצנורא ע' מעילה דף י' ע"א דלפי שי' הרמב"ם דמפרש שם בפ"ג בהל' מעילה הי"א דקאי אאמורין לפני זריקה דקי"ל דאף דלא ירד מ"מ אין בהם מעילה אי יש בהם עוד פעולה להפוכי בצנורא ובלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוה"מ הי"א:
אך ע' רש"י זבחים דף ק"ט ע"א מבואר שם דגם גבי פסולים דאם עלו לא ירדו יש בהם מצוה דהפוכי בצנורא. ע"כ מבואר דרק אם היה מועיל פסול אם היה עושה אז פוסל במחשבה וכן היכא דמחשב חוץ למקומו אפי' למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי ע' דף כ"ו ע"ב ודף ל"ו נ' דלא פסיל רק היכא שאם יצא לשם או אם עבד שם מיפסל או חייב כרת ונ"מ לגגו של היכל ע' זבחים דף ק"ז ע"ב דלמ"ד דשם אם שחט פטור אם חישב להזות שם ג"כ לא פסיל וע' מנחות דף י"ב ע"ב לגי' דידן דדייק שם דלר"א דס"ל דאינו חייב במוקטרי חוץ רק בכל המנחה גם מחשבת חוץ למקומו לא הוה ומשמע דמחשבת חוץ לזמנו שפיר מהני אך בזבחים דף מ"ב ע"א מבואר להיפך דגם במחשבת פיגול כן עכ"פ נ' דאין מחשבת חוץ לזמנו היכא דאין הדם נפסל בכה"ג:
ונ"מ ג"כ לפמש"כ בח"ג דרבנו ס"ל בהל' מעה"ק פי"א ה"ה ו' דמקום המחיצות אף דהאוכל שם חייב משום אוכל חוץ מ"מ לא נפסל וכן הוא שי' רש"י בהך דזבחים דף קי"ז ע"א דבשעת סילוק המחנות נהי דאינן נפסלים משום דלא מקרי חוץ מ"מ גם נאכלין אינן דגם פנים לא הוה וכ"כ בזה בח"ג גבי הך דמנחות דף צ"ה גבי לחם הפנים אי נפסל במסעות וכן בהך דזבחים דף כ"ו ע"א גבי פרכסה ויצאה לחוץ וגבי אימורין ושם דף פ"ט ע"ב ובשי' רבינו פ"א מהל' פסוה"מ דנהי דלא מפסלא מ"מ הזריקה לא חלה עליהם כיון שלא היו במחיצתן וע' רש"י זבחים דף י"ד ע"א ד"ה שכן דלכך גבי במ' לא שייכא מחשבת חוץ למקומו דכל מקום מקומו ושם דף כ"ח ע"ב כ' דאין לה מחיצות משמע מחמת דאין לו מקום:
ובאמת מלשון המשנה דזבחים דף קי"ב ע"ב משמע דבזמן נוב וגבעון אף שהותרו הבמות זה רק בא"י וע"ש בפה"מ לרבינו ובאדר"נ פכ"ו ובמכלתא ר' פ' בא דמשמע שם דרק א"י ובמק"א אבאר זה. וע' סוטה דף כ"ג גבי מנחות של נשואות לכהנים דלדידן השירים מתפזרין על בית הדשן דלמטה כמבואר במנחות דף ע"ד ושם הוה הקומץ מתחילה שלא להתיר השירים ושם ע"כ יש דין שירים מחמת חלק שלה ובאמת לכא' ק' שם וביבמות דף ק' גבי מנחה של אחד מהתערנרת דע"כ צריך שיהיו השירים מתפזרים אבית הדשן שמא הוא כהן וא"כ הוה כמו שחסרה המנחה דאף אם עלה ירד וע' תוס' זבחים דף ק"ט ע"א ומנחות דף ט' ע"ב דחסרון כבע"מ:
ובאמת ד' התוס' בזבחים שם לכא' תמוהים דזה מבואר במנחות דף כ"ו ע"ב דמהדרינן פוקעין מקומץ וצ"ל דשם מיירי עד שלא השלה בהן האור ואז ע"כ צריך להחזיר דאל"כ יהיה כמו חסר הקומץ והתוס' ר"ל לאחר שמשלה בהן האור וע' ירוש' יומא פ"ב ה"א קומץ שנתנו ע"ג האישים והפריחו הרוח כו'. עכ"פ ק' מהך דיבמות וסוטה הנ"ל איך מהני מה שמקטירים הקומץ לבדו על המערכה שמא הוא מנחת כהן וצריך להעלות הכל וצ"ל כמו דאמרינן בזבחים דף מ"ג גבי קומץ שהניח מקצתו על המזבח דפקע הפיגול גם מהמקצת שלא הניח ע"ש בתוס' וה"נ י"ל כאן דכיון שמשלה האור בהקומץ הוה גם הנותר כמו שהעלה ע"ג מזבח ולא מקרי חסר:
אך כ"ז שייך בהך דיבמות דהוה ספק וסבה אבל בהך דסוטה דהוה ודאי ע"ש בתוס' ובפרט גבי מנחת סוטה של אשת כהן דא"א בענין אחר ומ"מ מועיל הקומץ לעשות חלק האשה בגדר שירים וע"ש בתוס' בשם הירוש' דלר"ש דס"ל דמנחת חוטא של כהן נקמצת והקומץ קרב בפ"ע והשירים קרבין בפ"ע אין השירים קרבין בלילה וכ"כ בזה לעיל. עכ"פ חזינן דאף במקום שהקומץ בגדר מתיר לא איכפת לן אם לא יועיל להתיר:
ובאמת י"ל דדמי להך דמנחות דף כ"ו גבי נטמאו כל שיריה ובדברי רבינו בהל' פסוה"מ פי"א ה"כ דאם הקטיר הורצה וכ"כ בזה בח"ג משום דהקומץ גופא יש בו ב' דברים מתיר והקטרה שלו נעשה לחמו של מזבח וע' מנחות דף כ"ו ע"ב מאימתי מתיר שירים ונ"מ ג"כ למנחת סוטה אימתי נבדקת אם נימא דמשקה ואח"כ מקריב אם תיכף בשעה שמניח הקומץ על המזבח וזה הוה כמו זריקת מתנה אחת ע' זבחים דף ל"ח ע"ב וע"ש דף צ' ע"א דמנחת סוטה לברר עון אתיא וכריתות דף כ"ד ע"א ובפ"ד מהל' סוטה הי"ד ושם מיירי אם עדיין לא השקה וע' רש"י פסחים דף ע"ח ע"ב ד"ה אלא דמשמע דס"ל דהא דר' יהושע אמר דבדיעבד הורצה זה רק במנחה ומשום דהקומץ הוה ג"כ לחם ושם דף ע"ז ע"ב הוה ס"ד כן בגמ' לחלק בין מנחה לדם ואף דבאמת גם גבי דם יש ב' פעולות א' הכפרה וא' מה שמתיר הבשר לאכילה וראיה דשלא במקומו למ"ד כמקומו דמי כיפר ואינו מתיר:
וזהו כוונת הגמ' בפסחים שם דיליף ק"ו מאימורין דדם היכא דאינו מעכב כ"ש היכא שישנו והוא תמוה דשם משום דבלא זריקה אין עליו עדיין שם קרבן משא"כ היכא דעומד לזרוק וע"כ צ"ל כגון שזרקו שלא במקומו דאז הדם אינו ומעכב הבשר מלאכול ואף אם נימא דעומד ליזרק כזרוק מ"מ אינו עומד ליזרק במקומו וכע' הא דשם דף ס' ע"ב סתמא לאו להני אוכלין וא"ש הך דשם דף י"ג ע"ב ומנחות דף מ"ז:
ויהיה ג"כ נ"מ אם כה"ג אי זרק שלא במקומו חייב על הבשר משום טומאה דמבואר במנחות דף כ"ה ע"ב דכל שלא ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וע' תוס' זבחים דף צ' ע"א דכ' שם טעם דשם דף מ"ה ע"ב ומעילה דף י' דצריך להיות כשר ליקרב וא"כ לפ"ז אם זרק שלא במקומו י"ל כיון דמכפר שפיריש עליו שם כשר ליקרב וע' מנחות דף י"ב ע"א גבי שירים שחסרו אך י"ל דנ"מ לגבי עולה ואימורין כיון דבל"ז לא ראוי לאכילה גם בזריקה שלא במקומו מחייב משום טומאה ע' פסחים דף כ"ד ע"ב וברש"י ותוס' שם ושם דף צ"ו ע"א ותוס' שבועות דף כ"ד ע"ב גבי זרות באימורין ובבשר עולה ומנחות דף ע"ד:
ויהיה ג"כ נ"מ לענין זרות מהך דמכות דף י"ח ע"ב וע' ירוש' פסחים פ"ט ה"ד אכל עולה אכל אימורין אי יש בה טומאה ולכא' הא זה מרבינן מקרא בפסחים וע"כ דר"ל היכא דהזריקה היתה שלא במקומה ובזה י"ל כוונת הירוש' שבת פ"ב והרי קמיצה עד שלא כו' ואמר שם שניא דכתיב וכל זר כו' ולכא' הא גם בחטאת ואשם כן ע' מכות דף י"ח ויבמות דף ל"ג וזבחים דף ל"ג וכ"מ וצ"ל משום דנ"מ כה"ג דגבי קדשים משכחת לה דאף דנתכפר מ"מ הבשר אסור גם לכהנים משא"כ במנח' רק גבי שירים שחסרו וס"ל דהקומץ הוא פעולה ואח"כ חל על השירים איסור חדש וע' תוספ' ספ"ז דחולין:
ויהי' ג"כ נ"מ אם נימא דחדש קודם לעומר אסור מה"ת י"ל דעל השירים דלא הותרו רק לכהנים יש עליו גם איסור חדש וכע' דאמר שם במנחות דף ה' ע"ב גבי שביעית ע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' מנחות דף ט' ע"ב ד"ה אותם ושם דף י"ב ע"א דגבי יוצא אף דאסור באכילה כיון דאיתא בעינא לא הוה כמו שירים שחסרו ואף דכאן בשעת הקמיצה היה ידוע שהשירים יהיו אסורים מ"מ שייך שפיר בה קמיצה וכע' דאמרינן בירוש' שקלים פ"ד ה"א גבי עומר הבא בשביעית ממה שזרע ע"מ כן אף דהשירים אסורים באכילה מ"מ מקטירין הקומץ עליהם דכ"ז שלא הוקמצו לא חל עליהם איסור של שביעית ובאין כאחד וע' מנחות דף י"ב ע"א דמוכח שם דאם חסרו שירים לאחר קמיצה קודם שקידש הקומץ בכלי אף דמבואר שם דף ו' דגמר הקמיצה הוא בשעה שמקדשה בכלי וע' רש"י זבחים דף פ"ג ע"א ד"ה את הראוי דכ"ז שלא נתקדש בכלי לא הוברר חלק גבוה וצ"ל דר"ל דלא נעשה עדיין חלק גבוה וכמו גבי לבונה אף דמבואר במנחות דף ח' דמברר בריר קומץ דידה מ"מ לא מקרי שנתקדשה הלבונה בבזיך כשהגיע זמנה לפרק כמבואר שם דף ז' ע"ב דגבי קידוש קומץ לא מצינו שיכולין לקדש בכלי שע"ג קרקע ולא אמרינן דנילף מלבונה בבזיכין כשהגיע זמן לפרק וע"כ דבלא סלוק הדבר לא מהני וע"ש דף י"א ע"ב דקודם סלוק בזיכין לא הוקבעו ולא אמרינן כמאן דפריקי דמי ובתוס' זבחים דף פ"ג ע"ב ד"ה למעוטי דאם העלה לבונה קודם קמיצת הסולת תרד וע"ש דף מ"ג ע"א וזה הוה כמו שחיטה דאף דמבואר בסוטה דף י"ד ע"ב וכ"מ דדם סכין מקדשא ליה מ"מ לקדש הדם בפ"ע בעי קבלה בכלי ע' זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ק"ב ע"א דקמיצה במקום שחיטה היא וצ"ל דהדם שנתקדש בצואר ע"י הסכין אין עליו עדיין שם דם רק לאחר שיצא לכלי ע' זבחים דף צ"ב ע"ב ברש"י ד"ה או דלמא:
וזה מבואר בזבחים דף צ"ב ע"א דהיכא דאירע פסול בדם עושה לו מערכה בפ"ע ושורפה ר"ל משום הך טעם המבואר שם דף צ"א ע"ב שלא יכבה את הגחלים ושם לא קאי רק איין דמכבה ולא אשמן ע' יבמות דף קכ"א ע"ב וחולין דף קי"ב ע"א ברש"י עכ"פ מבואר דדם שורפו ובכ"מ מבואר דדם פסול שופכין אותו וגם באמת לפי שי' רבינו דס"ל דפסקינן כמ"ד משקי בי מטבחיא דכן כמבו' בהל' טומ"א פ"י הט"ז וכן פסק בספ"א מהל' פסוה"מ וכמבואר בהך דפסחים דף ט"ז ע"ב דלדידן ליכא דם שנטמא, ובפה"מ בפסחים פ"ז ע"ש ולכך לא הביא רבינו הך דין דשוגג הורצה גבי דם ואף דלכא' ק' א"כ היכי משכחת לה הך דין דזבחים דף צ"ג הובא בפ"ח מהל' מעה"ק ה"ט גבי ניתז על בגד טמא דאינו טעון כבוס וצ"ל דכיון דאם נימא דטעון כבוס שוב אינו ראוי להזאה כמבואר שם דף צ"ב ע"ב ואין עליו שוב שם משקה בי מטבחיא וכן נ' דקודם קבלה ג"כ אין על הדם שם משקה בי מטבחיא וכ"כ בזה בשם הירוש' דפסחים פ"ז נעשה כמקבל מים ואז מקבל טומאה ואז צריך לשורפו במערכה וא"ש וע' בהל' איסו"מ פ"ו ה"ה. עכ"פ הקומץ צריך לסלקו ולקדשו בכלי ומ"מ מוכח במנחות דף י"ב ע"א הנ"ל דאם חסרו השירים קודם מתן כלי מקריבין את הקומץ דנקט שם וכיון דבמתן כלי כו' חזינן דלא איכפת לן והקומץ נתקדש אף דידעינן שהשירים אסורין באכילה וע' זבחים דף כ"ו ע"א גבי רגלי חוץ דנקט שם חותך עד עצם ואף דנפסל ביוצא מ"מ לא הוה כמו חסר קודם קבלה ובמק"א אבאר זה. עכ"פ בקמיצת מנחה אין עיקר הקמיצה בשביל היתר השירים ולכך שפיר נוכל לאמר כמש"כ בירוש' חלה הנ"ל דאין ניתר ע"י הקומץ רק דבר שצריך ליתנו לכהן אבל לא שהקומץ יעשה פעולה להתיר חולין לכן אף לאחר הקמיצה נשארה התערובת באיסור:
וכן י"ל דנ"מ להך מ"ד בשבועות דף כ"ח דרק אם נשאר כזית מככר אז מהני שאלה משמע דאם נשאר פחות מכזית אף לשי' רבינו דס"ל דחצי שיעור גם גבי שבועה אסור מה"ת מ"מ זה לא הוה איסור גדר שבועה רק גדר דין וממילא ולא אלים לחול עליו שאלה כמו הך דמנחות דף מ"ז גבי פדיה וע' רש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי אין שאלה בהיפר ושי' בעה"מ ורש"י גבי הך דב"מ דף מ"ז ע"ב דלר"י דס"ל ד"ת מעות קונות לא מהני חזרה רק אם הדבר ישנו בעין וכ"כ בזה במק"א משא"כ גבי טבל ותרומה עיקר ההפרשה הוא כדי להתיר השירים וע' פסחים דף ל"ג דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר לא חל עליו שם טבל כלל והא דאם היה שעת הכושר שפיר חל זה רק משום דעכ"פ האיסור שע"י הטבל פקע ממנו משא"כ היכא דנשאר עליו האיסור שע"י הטבל לא וע' פסחים דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה אמר קרא ושם ד"ה תתן בע"א. ע"ש שכ' דהיכא דהוא אה"נ אף אם היתה לו שעת הכושר ג"כ לא מהני:
אך יהיה נ"מ לשי' הירוש' רפ"א דתרומות דהיכא דתרם כרי של הפקר לאחר שנמרח מהני אם הכרי היה של חמץ ושם יכול להשהותו עד לאחר הפסח אי מהני הפרשה לדידן דס"ל דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה או כיון דעכשיו אינו ראוי לנתינה לא חל עליה שם תרומה וכע' הא דערכין דף כ"ד אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו אך ע' בירוש' תרומות פ"ה ה"א דזה רק בששוה קצת אבל אם אינו שוה כלל ממתינין עד שישביח ובפרט לשי' רמב"ן ז"ל בפ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח דכל שאינו ראוי לאכילה אין עליו קדושת תרומה. וע' בירוש' פסחים פ"א ה"ד דאמרו שם חבריא דאם הפריש תרומה בשעה ה' לר"י לא חלה עליו שם תרומה דלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד אך י"ל דזה רק ר"י לשי' דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה משא"כ לדידן ובפרט לפ"מ דקי"ל דטוה"נ אינה ממון וא"כ יכול להשהותה עד לאחר הפסח ולראב"י בפסחים דף כ"ט וכן ס"ל לר"י בירוש' פ"ב ה"ב דאף לר' יהודה חמץ של אחרים מותר בהנאה א"כ גם בתרומה כן:
והנה באמת ד' הירוש' לכא' אינם מובנים איך גרע מתרומה טמאה דהרי אז מותר בהנאה וצ"ל דס"ל דרק גבי טמאה דילפינן מהך קרא דשבת דף כ"ה בשני תרומות הכתוב מדבר משא"כ היכא דהוה בגדר איסור וגם גבי טמאה כ"ז שאין עליה שם תרומה אין עליה איסור אכילה והתרומה הוא שגרמה וא"א שהתרומה עצמה תגרום שתפקע ממנה הקדושה וכמש"כ התוס' זבחים דף ק"ה ע"ב בשם הירוש' גבי מי חטאת ובזה א"ש ג"כ מש"כ התוס' שם דף ס"ט ע"ב ד"ה ר' יהודה דאיך חל נבילה על איסור קדשים ולכא' ק' הא קי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה:
אך אם נימא דאינו חל שוב לא יצאו מידי מעילה דעיקר הטעם הוא דאין בהם שום דבר שיהא שייך בהם דין של הקדש ע' ערכין דף ו' ע"ב ובמעילה דף ב' ודף ט"ו ובירוש' סנהדרין פ"א גבי קדשי עיה"נ מחלוקת אי יש בהו מעילה וע"ש בגמ' דילן דף קי"ב ע"ב אם יש בתרומה של עיה"נ גדר מעלה דלא ישרף רק ירקב. משא"כ אם נימא דלא חל איסור נבילה שפיר יש בהם דין הקדש אך באמת נהי דמעילה ליתא מ"מ יש בהם איסור תורה וכ"כ בזה לעיל וע' מנחות דף ק"א גבי עצם ולבונה דלא מהני בהו פדיון מחמת טומאה כיון דעיקר הטומאה באה להם ע"י המעלה של הקדושה וכ"כ בזה בח"א בהל' יבום בהא דירוש' תרומות פ"ג החילוק בין טמא למגולה דגבי טומאה בעינא שגרמה טומאה ר"ל דאדרבה ע"י שהוא אוכל ודבר שלם לכך מקבל טומאה ובהך דגיטין דף מ' ע"א גבי הך דאמימר דלא אמרי' דע"י התקנה שתקנו שהמוכר עבדו לגוי יצא לחירות יפקע עי"ז רשותו לאמר שלא יהא יכול להוציאו לחירות כיון דהתקנה גופא גרמה לו. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בזבחים דף פ"ד וכ"מ כל שפסולו בקודש כו' ע"ש דף ס"ח ע"ב אך ר"ל כך דכל היכא שעיקר הפסול הוה ע"י שהוא קודש שפיר אמרינן דאם עלה לא ירד משא"כ בפסול שלא הקודש גרם זה הפסול אז אם עלה ירד:
אך לפ"ז ד' הגמ' בפסחים דף ל"ג ע"א אינם מובנים דמה מדמה הגמ' חמץ לטומאה דהחמץ אין התרומה גורמת לאיסור ושפיר שייך לאמר תתן לו ולא לאורו משא"כ גבי טומאה דזה נעשית ע"י התרומה. וע"כ צ"ל כך דכ"כ בח"ג בפ"א מהל' מת"ע דגבי תרומה טמאה לכהן אף דמוכח בשבת דף כ"ה דמצות שריפה והנאה הוה ב' דברים ע"ש ברש"י ותוס'. ותוס' פסחים דף פ"ב ע"ב מבואר דמצות שריפה דתרומה הוה לא מטעם קודש ור"ל מהך קרא דלא בערתי וע' בירוש' תרומות פ"ה דיליף מלמשחה דר"ל הדלקה ותוס' סוכה דף ל"ה ע"א דכ' שם דגבי אתרוג של תרומה טמאה שייך גדר כתותי מיכתת מחמת מצות שריפה ובגמ' שם לכא' מבואר להיפך:
אך כך דכ"כ במק"א דיש ג' גדרים בדין שריפה. א' בגדר מצוה עצמיית וכמו גבי קדשים שנטמאו או נעשו נותר ע' מעילה דף י' ע"א הכל מודים כו' ואית בהו מצות שריפה ופסחים דף פ"ב ולכך כ' התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דא"א לגרום שתתבטל המצוה של שריפה ובהני לא שייך כתותי מיכתת דאדרבה זהו פעולה שלהם והגמ' במנחות דף ק"ב ע"ב לא מק' רק לר"ש דכל העומד לישרף וא"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב וע' רש"י חולין דף פ"ט ע"ב ולכך מבואר בכ"מ דנותר הוה לאו הניתק לעשה וזהו בגדר פעולה דהרי יש זמן דיש עליו שם נותר ועדיין ליכא דין שריפה עליו כמו לאור שלישי ע' זבחים דף נ"ו ע"ב וכ"מ ואף דהטעם הוא משום דאין שורפין קדשים בלילה כמבואר בכ"מ מ"מ כיון דאי"ז סיבה שפיר שייך לומר דלא אינתק לשריפה כמו אריא דרביעא עליה ע' כריתות דף ז' ע"ב גבי המפלת ביום פ"א שחל להיות בשבת ובירוש' פ"ב דנזיר הגע עצמך שנולד בשבת ותוס' חולין דף מ' ע"א גבי השוחט בשבת וע' יבמות דף ע"ב ע"ב ובירוש' שבת פ"ב ה"א גבי שמן שריפה. עכ"פ שריפת נותר הוה מצוה בגדר פעולה וכן בחמץ לר' יהודה דיליף מנותר. וכמבואר בירוש' שם ובפ"ז דפסחים וערלה וכה"כ שם הוה חיוב שריפה כדי לכלות הדבר ולכך אפרן מותר דהדבר כלה וע' פסחים דף כ"ז ע"ב גבי אפר הקדש ובמנחות דף נ"ב ע"א ד"ה ואין מועלין וגבי ע"ז ועיה"נ ע' בע"ז דף נ"ב ע"א דע"ז של ישראל יליף מושם בסתר דטעונה גניזה ע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' יבמות דף ק"ד ע"א כ' דע"ז של ישראל אין בה חיוב שריפה וע' תוס' חולין דף פ"ח ע"ב דלא ס"ל כן וע' שבת דף צ' ע"א דלענין הוצאת שבת בהני דצריך לגונזן צורך מצוה לכ"ע בכ"ש חייב ובתוספ' פ"ח דשבת מבואר דהמוציא מעצי בית מנוגע כ"ש חייב וכ"כ בזה בח"א בהל' שבת די"ל דס"ל כמ"ד בנגעים פי"ג דמטמא בכ"ש:
והנה רבינו לא הביא הך דר"י דשבת דף צ' אף דס"ל דמשאצל"ג חייב וכן פ' בהל' מא"ס פי"א דיין נסך לוקה בכ"ש ובהל' ע"ז פ"ד ה"ז גבי עיה"נ ובפ"ז הט"ו גבי תקרובת ע"ז וע' שבת דף פ"ג ע"ב דאמר שם לענין איסורא אין לה שיעור אך באמת שם ר"ל דאסור לעבוד אותה ולא לענין אה"נ ובאמת נ' דרבינו ס"ל גבי עצי אשירה לענין שבת דאף אם יש בה שיעור גדול פטור וכמו שפסק לגבי דם הנדה בהך דשבת דף ע"ה ע"ב כמבואר בפי"ח מהל' שבת וגרע משופכים דחייב ברביעית [-ובזה א"ש משה"ק התוס' שבת דף ס"ד ע"ב ד"ה ובמוך דהא הוי משוי ע"ש] וכן ר"ל הירוש' שם בשבת פ"ז ה"ה במה דאמר שם לשיעורין את אמרת ור"ל דאף אם יש בה שיעור ג"כ פטורין וע"ש בפ"י ה"ו גבי מת דס"ל להירוש' דר"ש לא פליג רק אכזית מן המת משום דס"ל דבעי דוקא כגרוגרת כמבואר דף ע"ה ע"ב:
והנה בסנהדרין דף נ"ה ע"א אמרינן שם אמרה תורה השחת שרוף וכלה ור"ל דאף לאחר שריפה צריך לכלותה א"כ חזינן דאין השריפה דין כדי לסלק איסור ע"ז רק דצריכין לשרוף ושם הוה ע"ז של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל כמבואר בע"ז דף נ"ג ע"ב ותוס' יבמות דף ק"ד הנ"ל:
אך באמת נ' דיש נ"מ בין ע"ז של גוי לע"ז של ישראל דאפר ע"ז של ב"נ האיסור הוא משום דבא מע"ז וכל שאתה מהיה ממנו כו' או משום לא ידבק ע' ע"ז דף כ"ט ע"ב גבי חומץ אטו משום דאחמיץ כו' ושם דף ל"ד ע"ב גבי פרש וברש"י שם דף מ"ו ע"ב גבי קמח וכן בחולין דף פ"ט ע"א גבי עיה"נ וגבי בגד ובית המנוגע:
הנה בירוש' פ"ג דערלה הוה שם מחלוקת אם אבנים מנוגעות שנעשו אפר מטמאין ומבואר שם דבהנאה אסורין לכו"ע וכן פסק רבינו בפט"ז מהל' טע"ץ ה"א וע' תוספ' דנגעים פ"ז מחלוקת ר"ש ורבנן אם הם מטמאין וגבי בגד מנוגע מבואר בתוספ' דערלה פ"א דאפרן אסור בהנאה וע' בדברי רבינו פי"ג מהל' טו"צ דרק אם קצצן ועשאן מוכין מטמא משמע דאפרן אינו מטמא ובהך מחלוקת דנדה דף כ"ח ע"ב במת שנשרף ושם דף מ"ו ע"א בשרץ שנשרף ובזבחים דף ק"ו במחלוקת ר"ש ורבנן היכא דשויא חריכא וי"ל דר"ש לשי' כאן גבי אבנים מנוגעות:
ונ' דגבי בית כיון דשם כתיב רק נתיצה לכך לא מהני שריפה להפקיע מטומאה ונשאר שם מנוגע עליו משא"כ בבגד דכתיב שריפה אף דעפרו אסור מחמת דבא מאה"נ דכתיב צרעת ממארת וגם שם בגד עדיין יש עליו ע' יבמות דף ק"ג ע"ב מ"מ שם מנוגע פקע ממנו וכן הדין גבי ע"ז דגבי ע"ז של גוי כיון דחזינן דמהני ביה ביטול א"כ לא הוה זה עצם האיסור והא דעפרן אסור הוא רק מחמת שבא מן הדבר ולא עצם משא"כ בע"ז של ישראל לעולם יש עליו שם ע"ז גם לאחר שריפה וזהו ר"ל גניזה ולכך רבינו ז"ל בהל' ע"ז גבי עיה"נ נקט מצוה לשרוף אף דגם שם אפרו אסור מ"מ הוה השריפה גדר מצוה וע' סנהדרין דף קי"א ע"ב מעלה אני עליכם כאילו הקרבתם עולה משא"כ גבי ע"ז נקט רבינו מצוה לאבד ולא נקט לשרוף משום דיש מציאות דדין ביטול ואז נאבד שם ע"ז ולא הדבר וע' סנהדרין דף צ' ע"א דנקט שם גבי נביא שהדיח מ"ע של ונתצתם ולמה לא נקט שאר מ"ע דאבוד ע"ז רק משום דהך ונתצתם קאי על מצבה דהיינו בימוס ומזבח וע' ע"ז דף נ"ג ע"ב גבי בימוס שנפגם ובירוש' שם דחזקיה ס"ל דגם במזבח אם נתצת די ור"ל דשוב נתבטל כמו נשתברה מאליה ואף דרבינו ז"ל בפ"ח מהל' ע"ז ס"ל שם דבבימוס די אף ע"י ישראל ובמזבח בעי דוקא ע"י עכו"ם י"ל משום דכ"כ בח"ג בשם הראב"ד בת"כ פ' בהר פ"ו פ"ט דבימוס נאסר מיד וע' בתוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב ואז מהני גם אם נפגם מאליו וע' בע"ז דף נ"ג ע"ב גבי בימוסאות של מלכים ובירוש' שם בה"ד דכל שאילו מאליו בטל גם ישראל מבטל דבאמת בביטול ע"ז יש ב' גדרים. א' מטעם גזה"כ ע' ע"ז דף נ"ב ע"א דגוי מבטל ע"ז ושם בעי דוקא מעשה בפועל ולכך פחתה מבואר דף נ"ג דהוה ביטול ושם רק מחמת גדר גזה"כ דהרי מבואר שם דף מ"ב ע"ב דזה לא הוה פגם ולא נשבר:
ובאמת נ"ל דרק כה"ג אמרינן שם דף ס"ד ע"ב דב"נ שאינו עובד ע"ז אינו מבטל ע"ש בתוס' ובירוש' פ"ח דיבמות ה"א מבואר שם דשפיר מבטל ור"ל כה"ג ושם י"ל דלא מהני ביטול בע"כ כהך דע"ז דף מ"ג וע' תוס' שם דף מ"ד ע"א ד"ה כאן ורש"י שם דף נ"ג ע"ב ד"ה מכדי:
דהנה באמת בתוספ' דע"ז פ"ו יליף שם מהך קרא ביטול דאת שנוהג בו בשם אלוה וע"ש דהוה מחלוקת דר"מ ור"ש אי צריך דוקא מעשה בידים וע"ש דף מ"ד ע"ב במה דאמר רבא פעור יוכיח ודף מ"ג ע"א דמשמע דביאוש בלבד מבטל לה ושם דף ס"ד דהיכא שהוא מגייר עצמו במכירה לבד הוה ביטול. ובאמת הא דגילוי דעת דמבטלה מהני זה רק בע"ז שלו אבל בע"ז של חבירו צריך מעשה שביטול דאל"כ יתבטל כל ע"ז ע"י שמגייר עצמו וכמו באיסור ובכל הדברים אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק ע"י מעשה ה"נ בביטול ע"ז ובפחתה י"ל דע"ז של חבירו לא בטיל עי"ז וע' ב"ק דף צ"ח ע"א:
וכה"ג מבואר בסוכה דף י"ג ע"ב גבי טומאה וכ"כ בזה בח"ב. והנה בירוש' ע"ז פ"ד ה"ד מבואר דהא דבימוס בטל ע"י שהכומרין מניחין אותו זה רק בשלא עבדו עדיין ובעבדו לא בטיל עי"ז אך י"ל דטעם הירוש' דאז הוה כמו תקרובת ע"ז ולא מהני ביטול ע' תוס' ע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה כיון דכלים של תקרובת לא בטלי דהוה עליהו שם כ"ש דע"ז והוה כעין פנים ע' כתובות דף ק"ו בהך בעיא דכ"ש ממה נעשה אי הוה צורך קרבן או צורך מקדש אך בתוספ' דע"ז פ"ח מבואר דגם כלים המשמשין בגופן וגנבון כומרין הוה ביטול וע' תוס' ע"ז דף נ' ע"ב דיכולין לבטל את המחתה וצ"ל דזה לא מקרי כ"ש כמש"כ התוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב וכן משמע במנחות דף צ"ט ע"א:
והנה בתוספ' דע"ז פ"ז מבואר דהא דאבנים שנטלן מן המרקוליס מותר' מפני שהוא כע"ז שהניחו בעליה ולא אמר הטעם משום ביטול כמבואר דף נ' וצ"ל הטעם דכ"כ בזה בח"א בהל' ע"ז דגבי מרקוליס הנטילה שנטלו אבנים לא הוה ביטול דזהו גדר עבודה אצלה לכך נקט רק חיפה בהן דרכים והא דמבואר בירוש' פ"ד סה"א דהוה ביטול זה רק היכא דפיזר כל המרקוליס גם ג' אבנים הראשונים אך מ"מ ס"ל להתוספ' דהאבנים שנטלו ממנו מותרות דהוה בגדר שיפה לצורכן ע' ע"ז דף מ"ט ע"ב דשפאי מותרין ושם גבי עובדין לשברים במרקוליס ודף מ"ב ע"א ודף מ"ח ע"ב. נמצא דיש מין ביטול דהוה בגדר גזה"כ ויש מין ביטול דהוה בגדר ששוב לא יעבוד אותה וע"ש דף נ"ב ע"ב דגבי ע"ז של ישראל לא מהני ביטול מחמת הך דושם בסתר ור"ל אף הביטול דשוב לא יעבוד אותה וגבי שותפות ס"ל שם לס"ד דבשעה שעובדה עובדה ע"מ דפלח לה גם גוי והטעם דקי"ל דלא מהני משום דגבי ע"ז לא מהני תכ"ד כמבואר ב"ב דף קכ"ט ע"ב וע' תוס' נזיר דף ט' ומנחות דף ק"ג. עכ"פ גבי מצבה ומזבח הוה הנתיצה דרך תיקון ולא איבוד וע' בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דס"ל דגם ב"נ מצווה על זה ולכך שייך שפיר לאמר על זה מ"ע דע"ז משא"כ בשאר חיובי דע"ז הוה רק גדר דין ולא שם ע"ז וליכא בזה גדר נביא שהדיח וע' סנהדרין דף ע"ד ע"ב דפליגי שם רש"י והרמב"ן ז"ל אם נתינת כלים לע"ז הוה גדר ע"ז או איסור גרידא. עכ"פ בע"ז של ישראל השריפה והאיבוד שלה הוא רק גדר כילוי ולא פעולה ולא כע"ז של עכו"ם וזהו כוונת הגמ' פסחים דף כ"ז ע"ב ותמורה דף ל"ד ע"א במה דלא עריב ותני להו ע"ש. והנה גבי מצות שריפת תרומה ע' רש"י גיטין דף מ"ז ע"ב דהפרשת טבל אינה מצוה רק תיקון ובתו"י נדרים דף ל"ו ע"ב כ' ג"כ דהוה מצוה פורתא ונ"מ דזה כ"כ במק"א אם הטבל גורמת לתרומה או התרומה גורמת שיהי טבל. והנה גבי נזירות אף היכא דעדיין לא חל' עליו מ"מ כשקיבל עליו שיקבל ע"ע הוה עליו גדר נדר וחיוב כמבוא' נדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטר ע"ש בר"ן וברא"ש ושם דף ד' ובנזיר דף ט"ז ע"ב גבי נזיר בביה"ק דאף למ"ד דלא חל כלל מ"מ מוטל החיוב עליו שיקבל ע"ע וע' תוס' ב"ק דף ל"ו ע"ב גבי דבר שלב"ל דמבואר שם ג"כ דמ"מ חל עליו בגדר חיוב וכן כ' רבינו בהל' ערכין פ"ו הל"א:
וכן הדין גבי ערכין אף דמבואר בחולין דף קל"ט דכ"ז שלא נתן הדמים להגזבר הוה חולין מ"מ מבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"א דאם התפיס מטלטלין לערכין חל עליהם גדר הקדש וצריך פדיון וע"כ דזה ג"כ גדר נדר וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' תרומות פ"ג ה"ז ובהל' מעש' פ"א הט"ו דרבינו ס"ל דנהי דהיכא דלא חל עליהם שם תרומה מ"מ חל עליו בגדר נדר שיפריש דוקא מכאן תרומה ולא ממק"א ור"מ במשנה שם חולק ע"ז וס"ל דבתרומה לא שייך רק דין התרומה ולא משום מצוה וא"כ לא הוה בגדר נדר ואם הפריש ממקום אחר שוב אין כאן טבל ולא איכפת לן והר"א ז"ל פליג ע"ז וס"ל דגם לרבנן כן לא חל כלל גדר נדר ע"ז וע' מש"כ התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב כה"ג גבי חרמי כהנים וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ו הל"א:
וכן יהיה הדין גבי הך דמפריש חלה מן הקמח אם עכ"פ חל החיוב שאם יש בו חיוב חלה באותו הקמח אם יגלגלנה אי יפריש חלה דוקא ממנה ע' מש"כ רבינו רפ"ח מהל' בכורים ובדברי התוס' תרומות פ"ב דמוכח שם דקודם שנתקיים התנאי יכול לעשות תרומה ומעש' על מק"א אבל לא ממק"א עליו וע' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ו וה"ה גבי מחיצה להיקלט בטבל שאינו יכול להפקיע שלא יהא בכלל מעש"ש דהיינו שיפריש ממק"א עליו ולהיפך אם עשה כל הטבל שהיה בירוש' מעש"ש אם נקלט הכל או רק לפי חשבון מעשר שבו וזה תליא במש"כ אם הטבל הוא עצם והתרומה הוא תיקון או הטבל איסורו מחמת התו"מ וגם זה תליא במה דפליגי גמ' דילן והירוש' דבגמ' דילן בר"ה דף ד' מוכח דס"ל דגבי טבל ליכא דין בל תאחר ע"ש בתוס' ובירוש' שקלים פ"ה מבואר דשייך בל תאחר בטבל וע' בירוש' ספ"ה דמעש"ש דיש על טבל שם קודש גבי ביעור:
ובאמת נ' דזה רק היכא דאח"כ הפריש ובזה א"ש משה"ק התוס' פסחים דף ל"ח ע"א גבי מצה של טבל לפ"מ דמוכח בסוכה דף ל"ה דטבל אינו שלו ע"ש אך לק"מ דזה רק בדבר שישנו בעין דמוטל עליו החיוב להפריש גם לאחר שיצא בו ולכך שפיר לא מקרי לכם משא"כ במצה של טבל כיון שאכלו שוב בטלה ממנו ההפרשה כלל וכמבואר בחולין דף קל"א ע"א ולכך מבואר שם דף ל"ה ע"ב דלכ"ע הוה מהב"ע אף בדרבנן דע"י המצוה נעשה עבירה ונתבטל מה שצריך לתקן:
וכן בהך בעיא דנדרים דף ו' ע"ב גבי אם יש יד ולא חשיב שם תרומה ואף לשי' התוס' ר"ה דף ד' דגם תרומה איתקש בהך היקשא כמו צדקה אך זה תליא במה דכ"כ בח"א בהל' מא"ס דהא דתרומה די במחשבה זה רק על קביעת מקום וכן אם הפריש רק לא קרא עליה שם וזה להתיר השיריים אבל להקדיש התרומה עצמה הוה בזה מחלוקת בתוספ' דמעש"ש פ"ד ר' יהודה ור' יוסי ורבי. ורבי ס"ל דאם רוצה לקראת להם שם לא נתקדשו במחשבה וכע' הך דשבועות דף כ"ו ע"ב דאם מתכוין להוציא בשפתיו לכ"ע לא מהני בלב וע' תוספ' תרומות פ"ג דשם סתם כמ"ד דנתקדשו מיד ובירוש' תרומות פ"א סה"ח משמע שם גבי הך דאם קרא שמן על זיתים ואח"כ דרך הזיתים דצריך לקרות דוקא שם ובסתם לא וזה משום דכבר חל עליהם שם תרומה וע' נזיר דף י"ג ע"א גבי הפריש מעות לנזירותו והפילה אשתו ע"ש:
והנה בתוספ' ברכות פ"ו מבואר שם דמברך עליהם בשעה שמפרישן ר"ל קודם קריאת שם מחמת דצריך עובר לעשייתן ואף דרבינו כ' כאן בהט"ז דמברך קודם הפרשתן זה יהיה תליא אי נימא דהקדושה כבר חלה עליה משעת טבל אז תיכף משיפריש כבר חלה עליהן הקדושה ואם נימא דרק אח"כ אז צריך קריאת שם לקדושה וע' לק' בהל' בכורים פ"ה הי"א ובהשג' מש"כ בשם השאלתות:
ובאמת כוונת השאלת' כך דע' בספר בה"ג כ' כך בהל' חלה דמקום שצריך להפריש ב' חלות דאחת נשרפת ואחת נאכלת היינו אחת יש בה הקדושה דנשרפת ואחת שיש בה מצות נתינה והקדושה נקראת תרומה ושיש בה מצות נתינה נקראת חלה וזהו דר"ל אם הברכה הוא על מה שמקדיש התרומה או על מה שעי"ז צריך ליתנו לכהן ומקיים עי"ז מצות נתינה ובפרט לפמש"כ בח"ג דתיכף שהפריש הוה בגדר נתינה וכמש"כ התוס' בכורות דף י"א ע"א גבי פט"ח או הברכה היא משום דהותרו השיריים באכילה וכמו גבי ברכת שחיטה וזהו דמדייק השאלת' וקורא לה שם ואומר ה"ז תרומה ור"ל על הקדושה וע' מש"כ בזה בהל' שבת ובירוש' דמאי ספ"א מבואר דאף דקי"ל דאסור להקדים תרומה למעשר זה רק לקריאת שם אבל לקבוע מקום מותר לכ"ע וע' בפ"ז מהל' מע"ש ה"ג ובהשג' שם ובמה דפליגי בירוש' פ"ז דדמאי אם צריך להזכיר בשבת התנאי בפה ובדברי רבינו בפ"ט מהל' מעשר ה"ט דצריך להזכיר וע' עירובין דף ל"ח ע"ב דלומר אסור לכ"ע בשבת היכא דהוה גדר קנין שביתה ובנדרים דף ע"ז ע"ב גבי הפרה בשבת וע"כ צ"ל דזה לא הוה הקדש וכן מוכח בירוש' פ"א דדמאי ה"ג גבי עובדא דרחב"ד וא"כ משמע דהאיסור לקרוא שם בשבת הוא משום הקדש ונ"מ לגבי מעשר עני דלית ביה דין הקדש רק משום תיקון אם היה לו תנאי מותר לכ"ע ובזה א"ש הך דדמאי פ"ד מ"ד דגבי מ"ע אף של ודאי מותר ליתנם בשבת ע"ש בר"ש דשם כיון שהוקבע מעשר עני שוב אין בו שום חשש:
ובאמת לפה"מ בד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ד הי"ב דגם גבי נדר אם גמר בלבו הוי רק חיוב להביא קרבן אבל שיהא לקרבן צריך לקדשו מפורש ולא מהני בלב וכן מוכח בירוש' תרומות פ"ג סה"ח מה דאמר שמואל לקרבן ע"ש וזהו ג"כ כוונת הת"כ פ' ויקרא פר' ב' קרבן לה' שיקדים הקדישו להקרבתו ור"ל דצריך להקדישו מתחילה וע' נזיר דף מ"ה ע"א מחלוקת דרשב"ג ורבנן גבי הפריש ג' בהמות אי צריך להפרישן בפה ובת"י נדרים דף ד' ע"א:
והנה בתוספ' פ"ח דדמאי אמר שם ראה אחד שהפריש תרומה ומעשר ואמר הריני במה שאמר זה דבריו קיימין ר' יוסי אומר בסומך תנאי ב"ד ור"ל כך דכ"כ בזה בח"ב דת"ק ס"ל דרק דיעבד משום דהרי השני עושה תו"מ בבת אחת ועובר בעשה כמש"כ התוס' תמורה דף ד' ובירוש' פ"ז דדמאי ופ"ג דתרומות הוה מחלוקת בזה אך זה יהיה נ"מ אם זה כמו שהוא אומר כל הדברים בפירוש או רק כמו מתפיס וע' בעהמ"א ז"ל ביצה דף כ' דהיכא דהוא אומדנא א"צ תנאי כפול וכע' דמבואר בירוש' פ"ב דגיטין אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ר"ל דבתיבת גרשתי נכללו כל הלשונות וע' גיטין דף ל"ה ע"ב דלכך א"צ לפרט את הנדר דסתם עדיף ובירוש' פ"ב דחגיגה אמר שם דאם טבל סתם לטהרה די אף לקדשים ולכך אמרינן בנדרים דף ה' ע"ב דידות בעי הפלאה ע"ש בר"ן ר"ל דלא נימא דביד א"צ לפרש ועדיף כמש"כ בבעהמ"א שם גבי אומדנא וע' ס' מס' טבו"י דאמר שם ר' יוסי מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה כו' ובזבחים דף מ"ו ע"ב לא אמר לשון זה וע"ש דף ב' ע"ב וצ"ל כך דהנה כ"כ בזה במק"א במש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ג ה"ו דלא מהני אומדן הדעת ורמיזות גבי פסח בשליחות ואף דבקדושין דף מ"ה ע"ב מבואר דדי בגילוי דעת בשליחות וצ"ל דכיון דשם אמרינן לא חציף די בגילוי דעת משא"כ היכא דמצי לפרש ומדלא פירש חזינן דלא גמר בדעתו לעשותו שליח וכע' הך דב"ב דף ע"א ע"א החילוק בין מתנה למכר ע"ש ברשב"ם ובר"ן נדרים דף כ"ח ע"א גבי דברים שבלב:
ובזה א"ש משה"ק התוס' על רש"י בגיטין דף ל"א ע"א במה דס"ל דבעי דוקא דיבור בתרומה מהך דאלם דשם כיון דא"א לו לדבר שפיר הוה מחשבה שלו גמר משא"כ היכא דיכול לדבר. וקמ"ל ר' יוסי בטבול יום דאף אם יש לו דעת לדבר מ"מ בתנאי ב"ד די בסתם וע' תוספ' תמורה פ"ג גבי הך דה' שהביאו זבח כו' וט"ס שם ואכמ"ל. עכ"פ זה הוה מחלוקת אם חל בהפרשת התרומה ג"כ גדר נדר ולשי' רבינו הנ"ל פליגי בזה ר"מ וחכמים ברפ"ד דתרומות וגבי פיאה מבואר בירוש' ספ"א דפאה דאם אמר על מחוברין מכאן אני מפריש פאה חל עליו לענין דאם התחיל לקצור אח"כ מזה חלה עליו פאת קציר ולא פאת קמה ומשום דכיון דזה לא מטבל חל עליו בגדר חיוב מצוה ושפיר חל עליו חיוב בגדר נדר ולכך י"ל דיש יד לפאה. עכ"פ גבי תרומה הוה בזה מחלוקת אם העילה הוה הטבל והעלול הוה התרומה או להיפך:
והנה בהך מחלוקת דתרומות רפ"ב הובא בדברי רבינו פ"ה ה"ז דאין תורמין מן הטהור על הטמא ובהל' בכורים פ"ה הי"ד ופ"ז הי"ב ע"ש בדברי רבינו במש"כ לפיכך ב' עיסות וע"ש בהשג' אך באמת כוונת רבינו כך דהנה אנן קי"ל דאין תורמין מן הטהור על הטמא ור"א ס"ל דתורמין ומה דאמר שם בסוטה דף ל' ע"ב דדי בפחות מכביצה זה רק לר"א וחכמים אוסרין משום דאין תורמין מן הטהור על הטמא ומה דאמר שם בגמ' סברוהו כו' קאי אליבא דר"א לפ"מ דפליגי שם אליביה אם כביצה או כפחות מכביצה אבל לדידן דס"ל דאסור לתרום מן הטהור על הטמא דוקא כביצה ועושה כך דנוטל מתחלה עיסה כדי חלת שתיהן מן הטהורה ומניחה אצל הטהורה מצד אחר ואח"כ נוטל כביצה מהטמאה ומניחה על הטהורה מצד אחר וא"כ נטמאת העיסה הטהורה ואנן קי"ל שמותר לטמא חולין שבא"י כמש"כ רבינו בפה"מ דמאי פ"ו ובפ"ח ה"י דבכורים וכן פסק שם בהי"א דיעשנה בטומאה וכר' עקיבא וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ב וע"ז דף נ"ז ונדה דף ו' ע"ב דבאמת מותר לטמא טבל רק דאסור לגרום שתנתן לכהן חלה טמאה וא"כ אם בל"ז יש ספק טומאה לא איכפת לן אך זה רק בספק טומאה השייך גם קודם גלגול משא"כ בספק טומאה דלא שייך רק לאחר גלגול דהיינו בחולין הטבולין לחלה דהוה רק טומאה דרבנן אז אסור לטמאות ובטומאה ודאית דאור'. כן ס"ל לרבינו לפרש המשנה וע' תוס' בכורות דף ל"א ע"ב גבי שומן גיד אי מותר להאכילו לעכו"ם בבכור בע"מ לשי' ב"ש ובמש"כ רבינו בהל' תרומות פי"ב ה"א וכ"כ בזה במק"א וא"כ לפ"ז כך דהחלה עצמה תשאר בטהרה והעיסה שממנה נטלו החלה נטמאה וזה מותר לטמא כיון שהחלה עצמה תנתן בטהרה ושוב הוה כמפריש מן הטמא על הטמא ולכך צריך דוקא כביצה. זהו שי' רבינו שם. עכ"פ חזינן דהא דאין מפרישין מן הטהור על הטמא לא משום דיש גדר מצוה בשריפת תרומה וע"י הפרשה מן הטהור מפקיע זה דהרי כאן החלה תשאר טהורה ומ"מ מותר להפריש וע' בירוש' תרומות פ"ב דאף לר"א דשרי להפריש מן הטהור על הטמא זה רק שהיה טהור מתחלה:
והנה רבינו בפה"מ רפ"ב דתרומות שם מביא הטעם דמבואר בירוש' על ת"מ דטול מן המקודש שבו ר"ל דס"ל שם דהוה מצוה בתרומה טמאה לשרוף ואסור לגרום לבטל זה. אך כ"ז בת"ג אבל בת"מ תורמין מן הטהור על הטמא כמבואר לק' פ"ה וע' ב"ק דף קט"ו ע"ב ובירוש' שם הטעם ובדברי רבינו דטול מן המקודש שבו ור"ל דגבי ת"מ עיקר הדבר הוא הנתינה וע' בכורות דף י"א ע"ב דיש ת"מ דליכא בו מצות נתינה משא"כ בת"ג אך בלוקח מן הגוי כיון דמחויב להפריש ע"כ צריך ליתנו לכהן והוא משום דגבי ת"ג ההפרשה הוא ג"כ בגדר מצוה כמש"כ משא"כ בתרומת מעשר וגם משום דבת"ג מחויב לראות שיקיים בו הכהן מצות אכילה ע' במש"כ רבינו בסה"ל תרומות דצריך לברך על אכילתו משום דהוה עבודה כמבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב וע' תוס' תענית דף י"ז ע"ב דמשמע שם דס"ל דאכילת תרומה שייך בה שם עבודה יותר מאכילת קדשים וביומא דף ס"ח ע"ב קרי לה רק צורך עבודה ובתוס' שם דף כ"ה ע"א והטעם מחמת דקדשים יש בהם היתר לזרים לכך לית בהו גדר עבודה כ"כ וכע' דאמרינן בזבחים דף ק"א ע"ב גבי חומר בקדשים קלים כו' הותרו לזר וזהו באמת כוונת הגמ' מנחות דף ח' ודף ט' ע"ב אם יכולים לאכול קק"ד בהיכל ור"ל משום דלא נימא דעובר על ביאה ריקנית כמבואר במנחות דף כ"ז וע' בת"כ פ' שמיני פר' א' פ"א גבי מנחת שמיני אצל מזבח ולא אצל היכל וי"ל משום דקדשי שעה שאני וכע' דמבואר בזבחים דף נ"ו וע' רש"י ברכות דף מ"ח ע"ב ובתוספ' ברכות פ"ה דמבואר שם דגם על קדשי במה צריך לברך על אכילתן אף לזרים ובמק"א אבאר זה:
ויהיה נ"מ לגבי ת"מ כה"ג אם צריך לברך אף דבשל חו"ל צריך לברך כמש"כ רבינו שם וע' ספרי פ' קרח פס' קי"ט גבי הך דאמר שם חוץ מדבר שיש לו זיקת תרומה ואפשר דר"ל על הך דבכורות דף י"א ע"ב הנ"ל ויהיה לפ"ז נ"מ גבי ת"מ שאכל כהן ונמצא ב"ג וב"ח. עכ"פ י"ל דגבי ת"מ אם הוא טמא אין בה מצות שריפה רק מחמת הך דלמשחה משא"כ בת"ג יש בה ג"כ גדר מצוה בשריפה ואסור להפקיעה וע' ב"ק דף קט"ו ע"ב דהוה שם מחלוקת אם יכול לתרם מן הטמא על הטמא בת"מ והוא מחמת זה ובזה מדויק לשון רבינו כאן בהי"ד ובהט"ו דגבי ת"מ כתב וניתנת לכהן להנות בשריפתה ר"ל דעיקר הדבר הוא מצות הנתינה ליהנות בשריפתה:
וכן יהיה נ"מ לפמש"כ רבינו כאן בהי"ז דאין מוציאין תרומה טמאה מחו"ל לארץ והוא מהך משנה דפ"ו דשביעית דאין מוציאין שמן שריפה ונ' דזה דוקא בת"ג דזה ג"כ בגדר מתנה בפ"ע וכמו גבי מעשר עני כמבואר לעיל בהל' מת"ע משא"כ בת"מ וע' ירוש' בהך דפ"ד דחלה ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ו ה"ב דמותר ליתן לע"ה תרומה טמאה והטעם דלית בה מצות נתינה וכ"כ בזה במק"א:
ויהיה נ"מ לפ"ז לפמש"כ לעיל אי שייך גבי תרומה טמאה כתותי מיכתת שעורא וכן מבואר בדברי רבינו כאן בפ"ג הט"ז ובהשג' שם דיש חילוק בין תרומת מעשר טמאה דפחות מכשעור אין בה מצות נתינה לכהן וזה כמש"כ דגבי ת"מ ליכא בשריפה שום מצוה רק ההנאה משא"כ בת"ג. וכן יהיה נ"מ גבי הך דאין מדליקין בשמן שריפה בהך דשבת דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב ע"ש. אך באמת נ"מ בין שמן של תרומה שהיתה טמאה בשעת הפרשה ובין שמן של תרומה שנטמא אח"כ דהיכא דעיקר ההפרשה הוה למצות שריפה ודאי דיש עליו איסור דאין שורפין קדשים ביו"ט משא"כ אם נטמא אח"כ וכ"ש אם נטמאו ביד כהן דאז הוה זה רק מחמת דאינו יכול לאוכלו והשריפה הוה רק מחמת ההנאה דלמשחה וזהו דדייק הגמ' שבת דף כ"ג ע"ב הכא בשמן של תרומה שנטמאה עסקינן ר"ל שנטמאה אח"כ וכע"ז מחלק הירוש' לעיל רפ"ב דתרומות לר"א גבי טבל כמש"כ:
וזה ר"ל הגמ' בשבת דף כ"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר ר"ל בשעת הערמה והך דיליף מלא בערתי שם ר"ל גם אם נטמא אח"כ כדאמר שם שנטמאת וע' ביצה דף כ"ז ע"ב ועל החלה שנטמאת ובתוס' שבת דף כ"ד וע' בירוש' תרומות פ"ב ה"ב הובא בדברי רבינו פ"ה כאן דגבי ת"מ לא איכפת לן אף אם יעלה שלא בשלום וזהו כמש"כ דאם אין מה ליתן ליכא מצות נתינה ובל"ז לא איכפת לן וע' מש"כ רבינו בפה"מ פ"ב דתרומות מ"ב דאם נטמא קודם גמר מקרי ג"כ דלא הוה לו שעת הכושר ודלא כגמ' דילן ובמק"א אבאר זה. וע' בירוש' תרומות פי"א ה"ד במה דאמר שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן דאינו אסור לסלת רק קב לסאה ומק' שם מברייתא ומתרץ דנ"מ בין היכא דהרבה בתרומה אז יכול לסלת עד שיעור תרומה חזינן דרק בתרומה החיובית יש בה חיוב נתינה ולא בדין תרומה וי"ל דזהו כוונת הספרי הנ"ל חוץ מדבר שיש לו זיקת תרומה:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה