צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי יוסף רוזין
פרק ב · הלכה יא
וכן ההפקר כו'. והנה אם הפקיר קודם שהביאו שליש וזכה קודם שהביאו שליש זה ודאי חיוב ואם היה הפקר בשעת הבאת שליש ואח"כ זכה בהם וגדל עוד מבואר בירוש' פ"ה דמעש' ה"ד דתליא בפלוגתא דר"ע ורבנן שם ובפאה ובחולין דף קל"ו ע"א ואנן פסקינן דאזלינן בתר שליש הראשון ואם הפקיר אחר הבאת שליש הנה מלשון הירוש' פ"א דמעש' הובא לק' בהי"ב מוכח דזה פטור ממעש' דא"א לאמר דהך הפקיר קמה ר"ל עד שלא הביא שליש וזכה בה אחר שהביא שליש דהא זה גם בהקדש פטור כמבואר כאן בהל' מעש' פ"ב ה"ח ובירוש' פ"א דמעש' ה"א וכבר הארכתי בזה בהל' מת"ע בח"ג ונ"מ ג"כ אם זכה גם בהשדה או רק בהקמה ע' תוס' תמורה דף ו' ע"א ובירוש' פ"א דקדושין וכ"כ בזה. אך זה ודאי אם הפקיר אחר שליש וחזר וזכה בה ואח"כ נתוסף אחר שזכה בה הני ודאי חייבין במעש' וזה באמת החילוק מה דמבואר בירוש' פ"א דקדושין גבי נכסי הגר שמת דהמחזיק בקרקע חייב בכל ומחזיק בקמה פטור מן המעש' וכ"כ בזה בח"ב ובח"ג:
אך באמת ר"ל כך דמיירי שמת הגר לאחר שהביא שליש וזכה בה ואח"כ נתוסף אם החזיק בקרקע חייב על מה שנתוסף ואם החזיק רק בקמה גם התוספת פטור מן המעש' דגדיל בקרקע של הפקר וכן ר"ל בהך דמבואר בירוש' פ"א דמעש' בזכה בשדה הפקר ובגדוליה ר"ל שהפקירה לאחר שהביאה שליש וזכה בשניהם וקאי אמה שנתוסף אח"כ דחייב במעשר וכ"כ בזה במק"א דהמחזיק בנכסי הגר עדיף מזוכה מן ההפקר משום דזה הוי גדר יורש כמבואר בעירובין דף ע' ע"ב ע"ש בתוס' דכל מי שמחזיק בהם הוא היורש שלו ומ"מ לית ביה דין מצוה לקיים דברי המת ע' תוס' גיטין דף י"ג וב"ב דף קמ"ט כיון דמ"מ הירושה לא באה מכחו רק מכח חזקה:
ונ"מ ג"כ אי יש שנוי רשות גבי מחזיק בנכסי הגר דלא שייך ביה רשות יורש כרשות לוקח וע' במש"כ ה"ה ז"ל פ"ב מהל' זכיה דגר שהיה חייב מעות ומת לא פקע החוב והמחזיק צריך לשלם ע"ש ואם ר"ל משום שא"י להחזיק או משום דגובה ממנו וע' גיטין דף נ' ע"ב גבי שטר פקדתא אי שייך שם הך דין דאין גובין מנכסים משועבדים במקום כו' ור"ל כך דע"י דין בלא פעולה א"א להפקיע זכות שיש לאחר וכמש"כ רבינו בהל' זכיה פי"ב הי"א גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאין ב"ד יכולין להגבות לבע"ח מנכסים של אחריך וכ"כ בזה במק"א:
ובזה י"ל ג"כ מה דמבואר פ"ז דכלאים דאם זרע כרם בשביעית אינו אוסר מחמת דאינו שלו ואמאי הא הגפנים בעצמן אינן הפקר ע"ש בר"ש וא"כ יאסרו הפירות מחמת שבאו מגפני איסור וכע' שהק' בירוש' שם גבי סכך והעביר הסכך דגדל מתוך איסור וע"כ צ"ל דא"א שיאסר ממילא דבר שהדין הפקיעו וכע' מה דס"ל לרבינו בהל' נדרים על הך דנדרים דף מ"ו דלאחר שחלקו השותפים מותר בחלקו דא"א להפקע ממונו וע' ב"ב דף קל"ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר אין לה הפסק ותמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד ולכך ג"כ פסקינן דהך דסנהדרין דף קי"ב דעיסה של עיה"נ אסורה ובהמה מותרת ע"ש וע' ביצה דף ל"ז ע"ב ודף ל"ח ע"ב גבי תחומין והוא ג"כ משו"ז דכיון דרחמנא לא אסרה רק שללה א"א שיאסר עי"ז שלל אחרים:
וכן גבי תחומין זה תליא אם הוא רק דבר התלוי בממון וכדמבואר בירוש' שם ובפ"ב דמעש"ש דתחומין עשו אותן כמידת הדין ר"ל בגדר ממונות לבד או יש בו גם גדר איסור וזהו דמביא בביצה דף ל"ח ראיה מר' יוחנן ב"נ דחפצי הפקר קונין שביתה חזינן דלא תליא בבעלים וה"נ כן משא"כ בבהמה דכ"כ בזה לע' דבהמת עיה"נ לאחר שחיטה פקע ממנה שם עיה"נ דפנים חדשות בא לכאן וכששימש מעשה עץ שימש כע' דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א והבשר אסור רק משום שבא מבהמה אסורה ולכך הכל אסור ונ"מ די"ל דאף דמבואר בתוספ' דקדושין פ"ג דעיה"נ תפסי דמיהם כמו ע"ז וכן אפרן אסור כמבואר חולין דף פ"ט בזה י"ל דאין הדין כן אך אפרן אסור מחמת דהוי נקברין:
ובזה א"ש הך דע"ז דף מ"ד מה דגבי שריפה לא חיישינן לזבל ע"ש בתוס' דף מ"ג ע"ב אך כיון דנשרפו שוב לא נשאר עליהם רק אה"נ ולא דין ע"ז ובשאר אה"נ לא חיישינן כמש"כ התוס' שם ופסחים דף כ"ח דע"ז לא שייך הך לאו דלא ידבק ואף דמע"ז דף ס"ב ע"ב גבי חטא לכא' מבואר להיפך התם שאני דעיקר האיסור שלהם הוא מחמת היין נסך והיין נסך לא נתבער וכה"ג מבואר בתמורה דף י"ח ע"ב גבי ולד ע"ש וע' ע"ז שם דף מ"ב גבי עיקר ע"ז קיימת וזה ר"ל ג"כ הך דשם דף מ"ה ע"ב דגדועי ע"ז קודמין לכבוש א"י וכבוש א"י קודם לבעור משום די"ל ג"כ דאח"כ פקע מהם שם ע"ז ובאה"נ של עכו"ם אין עליו החיוב לבערו וע' תוס' סנהדרין דף פ' ע"א דאין ב"ד נזקקין להרוג אה"נ:
וכן יהיה נ"מ לדם של בהמת עיה"נ דשל שוה"נ אסור כמבואר במכילתא וכ"כ בזה ובמק"א אבאר זה. וע' תוס' מנחות דף נ"א ע"ב דנסכים אינו נוטל מנכסי הגר שמת וצ"ל הטעם דמ"ש מבע"ח דגובה וכ"כ בזה בח"ב בפ"א מהל' ערכין אי נכסים הוה חוב או גדר ממילא אך י"ל הטעם דגבי בע"ח כיון דגם הוא יכול לזכות בנכסי הגר לא פקע לגמרי רשותא מיניה ע' ב"ק דף מ"ט ע"ב כיון דשייכא ידה במקצת ושם דף י"ג ע"ב משמע קצת דאף בשל הפקר כ"ז שלא זכה בו יש עליו שעבוד משא"כ הקדש דשם לא שייך בו גדר זכיה לכך ע"י הפקר שמת הגר פקע השעבוד וע' בהך דזבחים דף ק"ג ע"א דממעט שם קרבן של גר שמת ואין לו יורשים דאין עורות לכהנים ע"ש ברש"י משום דאין לו בעלים וק' למ"ד שם דף ז' ע"ב דיש שנוי בעלים לאחר מיתה ורש"י מפ' שם דר"ל היורשים ולשי' רש"י צ"ל דגבי גר לא הוי היורשים שלו בגדר עצם ואף אם נימא דיכול לזכות בהקרבן ע' בנדרים דף ל"ו ע"א בר"ן גבי בהמה שנמצאת כו' ובנזיר דף י"ב גבי קנים וכ"כ בזה במק"א:
וכן נ"מ למ"ד שעבודא דאור' א"כ אם מת הגר צריך להביא הקרבן מנכסיו וכ"כ בזה די"ל דאף למ"ד אין היורש סומך ע' מנחות דף צ"ג ובזבחים דף ה' ע"ב וברפ"ק דערכין ותמורה זה רק בשהניח האב הקרבן אבל אם הניח נכסים וצריך להפריש מחמת שעבודא דאור' שם שפיר י"ל דגם היורש סומך וכה"ג גבי המחזיק בנכסי הגר י"ל דהוא אינו סומך ולכך בתו"כ פ' ויקרא פרשה י"ג פי"ז ממעט שם גבי סמיכה קרבנו ולא הגר משום דיורש אינו סומך ור"ל כה"ג ובזה י"ל ג"כ משה"ק התוס' מנחות דף ס"א ע"ב ד"ה אין דל"ל קרא לרבות גרים גבי תנופה:
אך ר"ל כה"ג וגבייהו אם שחט שלא לשמן שפיר עולה וא"צ להפריש אחרת וע' בתוספ' פי"א דקרבנות דאמר שם דגם של נשים ועבדים ס"ל לר' יוסי בר' יהודה דאין עורם לכהנים ונ' דר"ל כגון אשה שמתה והניחה קרבן וירשה בעלה ואף דהוא יורשה מ"מ כיון שאינה יורשה מחמת קורבה לא שייך בה בעלים וע' מש"כ התוס' ב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כופל דנ"מ בין ירושת הבעל לירושת הבנים וכן נ"מ גבי מעש"ש אם ירש את אשתו ע' זבחים דף ו' וקדושין דף כ"ד ע"א כיון דהאישה א"צ ליתן חומש אם הוא צריך ליתן חומש וע' תוס' ב"ב דף מ"ט ע"ב ודף קי"ב ע"א וכן גבי עבדים ר"ל כגון דאקני ליה אחר ע"מ שאין לרבו רשות ומת העבד דשוב הוי כזוכה מן ההפקר אך לפי שיטת התוס' פסחים דף ס"א ע"א נ' דשנוי בעלים לאחר מיתה ר"ל אמת עצמו וא"כ מ"ש גבי גר שמת דמקרי אין לו בעלים וצ"ל דרק היכא דיש לו יורשים אז שייך שם המת וכה"ג כ"כ בח"ג בהל' כלאים פ"ט. עכ"פ זה לא מקרי ירושה בעצם וא"כ י"ל דהוי שפיר שנוי רשות:
אבל הזורע שדה הפקר חייב כו'. כ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ו ה"ל דלא אמרינן דכיון דחבריה לשדה של הפקר והשדה לא קנה כמבואר ב"ב דף נ"ד ע"א יהיו גם הזרעים הפקר כמו שי' הראשונ' הביא' ה"ה בהל' זכיה פ"ב ה"ט גבי פלטרין וע' בהך מחלוקת דיומא דף י"ב ע"א ומגילה דף כ"ו ע"א אי משכירין בתים ומיטות בירושלים אף דהבתים והמטות הם שלהם וע"ש בתוס' ד"ה אף ובירוש' פ"ג דמעש"ש דבתים של ירושלים אינן קובעין למעש' לפי שהם של כל ישראל וא"כ מוכח דהיכא דחברינהו לדבר שאינו שלו גם הבית אינו שלו וע' ב"ק דף פ"ב ע"ב גבי ירושלים ובהך דמכות דף י"ג ע"א במחלוקת אם הרוצחים מעלין שכר ללוים. ובאמת מדברי הירוש' פ"א דערלה ה"ב גבי הנוטה לרבים נ' דס"ל דבזה פליגי ר' יהודה ורבנן אי בטלינהו לגבי ארעא או לא וע' מנחות דף ס"ט בהני בעיאי דשם אי בטלינהו לארעא ע"י זריעה ומה שנקלט אח"כ זה נעשה מאליו ובשבת דף מ"ה ע"א ול"ד לבנין דחבריה בידים: