צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי יוסף רוזין
פרק ב · הלכה י
הלקט כו' אא"כ הפקיר כו'. כבר הארכתי בזה בח"ג בהל' מת"ע דלכך מהני הפקר עכו"ם משום דקי"ל דיש קנין לחפור בורות שחין ומערות וזהו מה דאמר בירוש' כיון דיש לו קנין נכסים ע"ש. אך זה יהי' נ"מ אם גזל מן העכו"ם התבואה ומרחו אי נתחייב מה"ת דאף אם נימא דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב ע' בירוש' פ"ה דמעש' וכ"כ בזה לעיל וכן הך דב"ק דף ס"ז גבי הגנב כו' תרומתן תרומה היכא מיירי אי הוטבל אצל בעה"ב או דהוא טבלם וע' בירוש' בכורים פ"א ה"ב מה דאמר שם דזה דאמרינן בפ"ב דשם דתרומה נוהגת בגזלן משא"כ בבכורים ר"ל דא"א לצאת בלי תרומה משא"כ בבכורים אך לפ"ז הא אם נימא דשלא מדעתו לא נטבל הא משכחת לה כה"ג וע' ב"ק דף צ"ד גבי חלה ובתוס' שם דף ס"ז ע"א ומש"כ הרמב"ן במלחמות שם על הך דדף קי"ד:
וכן י"ל דהך דגזלן ישנו בתרומה היינו אם גזל קרקע וזרע דהא מ"מ הזרעים שלו וע' תוס' ר"ה דף י"ג ע"א די"ל במה שנטע אך מ"מ לענין בכורים לא הוי אדמתך וכן ר"ל בהך דפאה ספ"ב גבי קצרוה לסטים במד"א שם בירוש' אפי' תימא בשקצרוה שלא לאבדה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע ור"ל דכיון דאין קרקע נגזלת ועיקר הפאה הוא ע"י קצירה דהיינו פעולה בקרקע לא מצו לסטים לחייבה וע' ירוש' פ"א דערלה גבי גזלן שנטע אך שם לא גרע מעולה מאליו ולכך צ"ל דמיירי ביאוש דאל"כ פשיטא דיש כאן ערלה כיון דהקרקע הוא של הנגזל אך אם יש יאוש ומ"מ לא קנה הגזלן אי נימא דבקרקע לא שייך קנין ע"י יאוש כיון דאינו ברשותו ולא עשה קנין חדש דנטיעה לא הוי קנין וכמו הך דב"ב דף נ"ד ע"א משא"כ במטלטלין וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ס"ט ע"א וא"כ הו"א דהוי כעולה מאליו בר"ה וליכא ערלה וע' מש"כ התוס' סוכה דף ל' ע"ב וב"ב דף מ"ד ע"א. ובאמת נ' דגבי קרקע מהני יאוש טפי מבמטלטלין משום דבמטלטלין יש בו מצות השבה כיון דע"י הגזל יצא מרשותו ובפרט לר' יוחנן דס"ל דשניהם אינם יכולים להקדישו וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דהיכא דאיכא מצוה א"א להפקיע ע"י שום דבר ולכך מ"ד יאוש קונה מוכרח דס"ל דלא כר' יוחנן רק דהנגזל יכול להקדישו כמבואר ב"ק דף ס"ח ע"ב דא"כ אז ההשבה לא הוי גדר מצוה וחיוב רק כמו שצריך להחזיר דבר שאינו שלו כיון שעדיין לא יצא מרשות הנגזל וע' מש"כ התוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה גזל ומש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ז ה"ט:
ויהי' נ"מ מה שצריך לשלם אי בשביל דמים שבשעה שגזל או שבשעת היאוש ע' ב"ק דף ס"ו ע"א דאז הוי כמו שקנה החפץ וע' ב"ב דף מ"ג דמבואר שם דגבי שואל ונאבד ממנו אינו חייב לשלם רק כמו שהיה שוה בשעת האבידה ולא בשעת שאלה ומשמע אף למ"ד ב"ק דף י"א דגם לשואל אין שמין וע' ב"מ דף צ"ז ובתוס' שם וע' סנהדרין דף ע"ב ויבמות דף ס"ו ע"ב דאף דאמרינן דשואל קנה הדבר והוי כשלו מ"מ זה רק כשמחזירו לו אח"כ אבל אם אינו מחזירה אז בטל הקנין וע' ב"ב דף קמ"ו ע"א גבי סבלונות:
וגם יהי' נ"מ לפמש"כ התוס' כתובות דף ל"א ע"ב דלענין גניבה וגזילה דדי בקנין גרוע אף בר"ה וא"כ לפ"ז י"ל דבשעת יאוש דלקנותה צריך קנין אחר לכ"ע וע' ב"ק דף ק"ז ע"ב במה דפליגי אמוראי שם גבי טוען טענת גנב אי דוקא בשלח בה יד וזה ר"ל משום דבעי קנין חדש להתחייב וכן מבואר בירוש' רפ"ח דשבועות דאף אם נימא דא"צ זה רק אם עומדת ברשותו בשעה שטוען טענת גנב וזה ר"ל בעומדת באבוסה בב"ק שם אבל בר"ה לכ"ע פטור וזהו ג"כ מה דמבואר שם דף ק"ה ע"ב במד"א שם הכא במאי עסקינן בדקיימא באגם ר"ל ג"כ דשוב לא קנה אותה בהכפירה ולכך פטור באונסין וע' ב"מ דף ל"ד ע"א עכ"פ היכא דחיוב השבה הוא מחמת מצוה וחיוב ולא מחמת דאינו שלו לא מהני יאוש וע' בדברי רבינו בהל' מלוה פ"ד הי"ג מה דפליגי אי מהני מחילה ברבית וזהו משום דכ"כ בח"ג דהמלוה קנה הרבית מה"ת ולכך מבואר בב"מ דף ס"ב דשייך ע"ז לאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן בב"ק דף ל' ע"ב דקרי ליה שבח ומה שייך לאמר שבח כיון דלא קני ליה כלל וע' תוספ' ספ"ה דב"מ דאם חייב לו רבית ומנכה לו מרבית שהוא חייב לו אם באו לחשבון אסור וע"כ מוכח דיש בזה גדר חיוב דאל"כ מה שייך בזה שם רבית וכע' מש"כ התוס' ע"ז דף י"ג ע"א גבי הנחת מכס דלא מקרי הנאה כלל כיון דבאמת אינו חייב וכ"כ בזה במק"א ולכך ס"ל לרבינו שם דגם בהלוה הוי ניתק לעשה ולא כגרסא דילן ב"מ דף ס"ב דרק מלוה וערב משום דהוא צריך לקבל ולקנות מהמלוה ועליו מוטל זה החיוב:
וזהו ג"כ מה דמבואר בגמ' ב"מ דף ע"ב וכ"מ דחכמים ס"ל דאינו גובה את הרבית ופשיטא אך דנ"מ כגון אם מת המלוה או שהלוה המיר אח"כ דאף דגביה ליכא דין חזרת רבית והוי אמינא דגובה בשטר כמו אם כבר נטל קמ"ל דזה בגדר קנס וע' תוספ' ב"מ פ"ה דהמוצא שטר שיש בו רבית צריך לקורעו וזהו הוי כעין הך דב"ק דף צ"ח ע"ב גבי חמץ דהכל מצווין עליו לשורפו וב"מ דף ס"ב ע"א קום עשה לאקרעוי שטרא ושם אבאר זה. וכן הדין גבי אבידה היכא דבאיסורא אתא לידיה כמבואר ב"מ דף כ"א ע"ב או היכא דזל משו"פ כמבואר שם דף נ"ה ע"א צריך להחזיר משום דכבר חלה עליו מצות השבה וע' תוספ' ב"מ פ"ב זה הכלל כל דבר שיש בו חסרון כיס יש בו משום השב אבידה ושם ממעט פחות מש"פ מקרא דשלמה ולא מהך קרא דגמ' דילן דף כ"ז שם וע' בכלים פכ"ז מה דאמר שם ר"ש לא הוזכרו אלא מפני השבת אבידה ע"ש בפה"מ דגע"ג מבגד חשוב צריך להכריז עליו ור"ל דנ"מ דגבי כלי היכא שאינו שו"פ דלגבי טענה לשי' רבינו בהל' טוען ונטען נשבעין עליו וכשי' הירוש' וכן לגבי מעילה מוכח בדברי רבינו בפ"ח מהל' מעילה דלא בעי פרוטה גבי כלי ולכך בתוספ' ממעט לה משלמה דגבי אבידה אף בכלי בעי פרוטה וזהו דקמ"ל ר"ש בספכ"ז דכלים הנ"ל דגבי דבר חשוב א"צ זה ואף בפחות מש"פ די וע' ב"מ דף מ"ז גבי קונין בכלי ושם דף ז' ע"א דבעי דוקא גע"ג ע"ש ברש"י דדייק משום דהוא כלי ומדברי רבינו בהל' מכירה פ"ה ה"ז מבואר דהטעם הוא משום דמדמי לה לטומאה אך התוס' ב"ב דף קע"ג ע"ב מבואר שם דאין נ"מ בין עור לבגד אף דלענין טומאה לא דמי ע"ש. עכ"פ היכא דחלה עליו מצות השבה לא פקעה ולכך במטלטלין לא מהני יאוש משא"כ בקרקע כיון דליכא בה מצות השבה דבחזקת בעליה קיימא וכמבואר ב"מ דף ז' ע"א לכ"ע מהני בה יאוש וכע' מש"כ רבינו בהל' שבועות פ"ז ה"ד דלא הוי כפירה גבי קרקע כלל ולכך צריך רבוי גבי לעבודת קרקע ע' ב"מ דף ל"א ע"א כיון דהיא ברשות בעליה וע' נדרים דף מ"א ע"ב דמבואר שם דאין עלינו מצוה לתקן של חבירו רק שלא יפסיד דמה שנפסד כבר פקע ואינו שלו ולהכי די בהשבת אבידה לרשותו וא"צ דעת בעלים כמבואר ב"ק דף נ"ז וע' גיטין דף מ"ה גבי עבד אם שייך ביה דין השבת אבידה וזה ג"כ תליא בזה וע' תוס' ב"ק דף נ"ד גבי הך דכל אבידת אחיך ע"ש דמשמע דחסימה דאדם נתמעט מהך דלניחה הקשיתיו ולא לד"א וקשה הא בב"מ דף פ"ח ע"ב ממעט לה מקרא אחרינא. אך באמת נ"מ אם ר"ל חסימת אדם היינו עבדו של פלוני וא"כ ההפסד הוא לאדון או אדם עצמו וע' ב"מ דף צ"ב גבי קוצץ אדם ובאמת בתוספ' דב"ק פ"ה הוי בזה מחלוקת דתנאי וכן נ"מ בהך דהשבת גופו דצריך לזה קרא כמבואר ב"ק דף פ"א ע"ב וסנהדרין דף ע"ג ור"ל דשם עליו מוטל חיוב שיתקן ע"י ע' מש"כ רבינו בפה"מ נדרים דף ל"ח ע"ב גבי מרפאהו וע' רשב"ם ב"ב דף נ"ג ע"א גבי נטל צרור דאף תיקון הוי בכלל מצוה וכמו הך דב"מ דף ל"א אך י"ל דר"ל שלא יזיקו יותר. עכ"פ גבי קרקע ליכא מצות השבה ולכך מהני יאוש וא"כ למה לא מוקי הירוש' הך משנה דפ"ב דבכורים כה"ג:
וגם י"ל דאף אם אח"כ קנה הגזלן הקרקע מאת הנגזל לא יביא בכורים כע' הך דסוטה דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה בח"א בהל' חו"מ. והנה בירוש' רפ"א דבכורים הוי מחלוקת גבי נטע בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו אם הטעם משום גזלן או משום שאינו שלו וע' תוס' ב"ב דף כ"ו ע"ב מש"כ שם בשם ר"ח וכן יהי' נ"מ אם גזל קרקע של גוי אי נימא דגבי ערלה אם יש קנין לגוי דהוי רק כמו בחו"ל ואם גזלה מאי ואף אם נתיאש ובאמת זה תליא אי יאוש הוי כמו שבא מיד הנגזל ליד הגזלן או ע"י ממוצע דזכה ממה שזה נתייאש וע' תוס' ב"ק דף ס"ט הנ"ל ובמה דפליגי הרא"ש ורש"י בנדרים דף ל"ד ע"ב דמדברי הרא"ש משמע שם דהיכא דנתייאש לא הוי כמו שהוא בעצמו נתנו לו רק ע"י אחר ומדברי רש"י לא משמע שם כן וכן הך דב"ק דף ס"ו ע"ב במד"א שם גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דמטי זמן איסוריה איאושי מיאש ובאמת לא ר"ל שם מחמת אה"נ דחמץ רק דר"ל משום דהכל מצווים עליו לשורפו וע' כריתות דף כ"ד גבי שוה"נ ובמש"כ רבינו בהל' נ"מ פי"א ה"ח דלאחר גמ"ד הוי כמי שאין לו בעלים:
וכן מבואר בתוספ' פ"ה דב"ק והנה אם נימא דקנין היאוש נקרא שבא לידו ע"י הנגזל לא שייך לאמר בזה דלא מצי אמר ליה הש"ל דהא כיון דזה אסור עליו בהנאה א"י להקנותו לאחר וכ"כ בזה פ"א מהל' חו"מ בח"א ע"ש. ע"כ דיאוש הוי ממילא וכע' דמבואר בירוש' ב"ק פ"י על הך מתני' דשטף נהר חמורו דר' יוחנן ס"ל דאף אם צווח ואמר לא נתייאשתי לא מהני דפקע מרשותיה ממילא וכע' דאמרינן ב"מ דף כ"ד ע"ב נעשה כמו שצווח כו' ואף אי נימא דלאחר הפסח הוא שלו ומותר כר' שמעון מ"מ צריך קנין חדש כיון דתוך הפסח מוטל החיוב עליו ועל חבירו לבערן וכמו הך דכריתות דף כ"ד ואף דלענין לעבור עליו קאי ברשותיה וע' ב"ק דף כ"ט ע"א במתכוון לזכות בחרסיה משמע דצריך שיזכה בהם ואף דמלשון רש"י שם לא משמע כן אך בדברי רבינו הל' נ"מ פי"ג משמע דצריך לזכות דזהו דבר חדש וע' שבת דף ק"כ ע"א דהוי הפקר ע"ש בר"ן וב"ק דף קט"ו ע"ב ובזה א"ש משה"ק התוס' בכ"מ דאה"נ יהא יכול לקדש בהם מחמת האפר ע' תוס' ע"ז דף ס"ב ע"א אך כיון דמוטל החיוב לבערו הוי האפר דבר חדש ואינו שלא כלל וכמו בצפורי מצורע המשולחת דע"כ צריך לשלחה ואף דאח"כ מותרת זה הוי קנין חדש ונ"מ ג"כ אם שם די גם בשלוח ברגל לבד ע' חולין דף קמ"א ע"ב גבי שלוח הקן דהוי בזה מחלוקת וה"נ כן ובזה א"ש משה"ק התוס' כריתות דף כ"ד ע"א על שי' רבינו אפרים ז"ל גבי שורו שנרבע דמותר בהנאה אך זה רק לאחר סקילה והוי דבר חדש וצריך זכיה וע' ירוש' פ"ב דפסחים מה דבעי שם אי פט"ח שהמית מיתתו בסקילה או בעריפה ובאמת דלכא' קשה לפ"מ דמוכח בסנהדרין דף ט"ו ע"ב דוהיכא דאין לו בעלים לא שייך בו דין סקילה וב"ד דוקא לכך פסק רבינו בהל' סנהדרין פ"ה דנחש א"צ ב"ד וגם א"צ סקילה רק הריגה ומשום דס"ל דהוא לאו בר תרבות וזה ר"ל הגמ' סנהדרין דף נ"ט ע"ב חבל על שמש גדול כו' ר"ל דעכשיו אינו בן תרבות ומ"מ בהל' נ"מ פ"י פסק דהיכא דמשיך את הנחש הוא בסקילה כמבואר בגמ' שם דף ע"ח וצ"ל דכיון דזה בא ע"י אדם חייב כמו בבן תרבות דאית ליה בעלים וכ"כ בזה מהך דחולין דף קל"ט ודף ק"מ דלאחר גמ"ד אם מרדו צריך דוקא סקילה וב"ד וקודם גמ"ד די בכל מיתה ולזה י"ל כפמש"כ לעיל דגבי הרבעה גם בהני בעי סקילה כיון דזה בא ע"י אדם כמו גבי משיך וע' קדושין דף פ"ב מימי לא ראיתי ארי כו' ר"ל דאינו בן תרבות וע"ז דף ט"ו ע"ב סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה ורש"י נזיר דף ל"ה ע"א ע"ש:
והנה גבי פט"ח ע' בכורות דף י' ע"ב ובירוש' פ"ב דקדושין די"ל בעלים לר' יוחנן אך זה רק היכא דפודה אותו אבל היכא דא"א לפדותו שוב לא שייך בו גדר בעלים והנה כ"כ בח"ב דפט"ח אם הרג ונגמר דינו לאו בר פדיון הוא כמו אם מת ומ"מ לאחר גמ"ד צריך סקילה וכמש"כ וקודם גמ"ד עדיין י"ל בעלים דיכול לפדותו. עכ"פ קנין היאוש הוא רק בגדר אמצעי ולכך שייך גבי אה"נ אף דלהפקירו אינו יכול כמבואר פסחים דף ו' ואם נימא דאין גזל קונה הגזלן שמרח הוי כממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכמש"כ התוס' סוכה דף ל"א ע"א גבי סוכה גזולה וכאן גבי לקט של גוי הוי כאלו מרחן ברשות הגוי וא"כ פטור כמבואר לעיל פ"א:
אך י"ל דס"ל לרבינו דאף דאין עליהן שם מת"ע אם נתנן קנו בתורת מתנה וכע' טעותן דב"ק דף קי"ג ע"ב אך הנה במנחות דף ס"ז ע"א מבואר דחלת עכו"ם בארץ מודיעין אותו שהוא פטור וכן כ' רבינו לק' פ"ד הט"ו ובהל' בכורים פ"ו ה"י שצריך להודיעו ומשמע שבל"ז אסור ליטלו אך י"ל משום דכיון דקי"ל דנאכל לזרים צריך להודיעו שגם זר יכול לאוכלה וע' מש"כ התוס' ב"ב דף ח' ורש"י שם דף י"א דהוי גניבת דעת אם יחלקו לגויים דהם נותנים אותו בדעת ישראל וה"נ הוא סבור שרק כהן יכול לאכלה ולכך צריך להודיעם וע' ע"ז דף כ"ח ע"א דצריך להודיע אח"כ דאין השבועה כלום וע' ב"ק דף קי"ג ע"א במה דאמר שם דגוי וישראל שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו כו' וכן בדיניהם והך דיניהם ר"ל דיניהם שפסקה להם תורה כמו הך דבכורות דף י"ג וע' תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב וברשב"ם שם בהא דעכו"ם מכי שקיל זוזי מסתלק ולא אמרינן כע' הך דכריתות דף כ"ד ותוס' ב"ב דף קל"ח דהיכא דאין השני קונה לא נסתלק הראשון דרק אדעתא שיהי' של זה נתן אך י"ל כיון דמ"מ קיבל המעות לא איכפת ליה:
והנה במה דקי"ל דעבד הנמכר לעכו"ם יוצא ביובל אי זה הוי מחמת דין ישראל או זה גם בעכו"ם שייך מדינא דב"נ בדיניהם שפסקה להם תורה וע' רש"י גיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה למעשה ידיו דעבד אף דהוא חייב במצוות מ"מ אם הוא ביד גוי אינו יוצא ביובל וכן מבואר בירוש' גיטין ספ"ד דישראל שמכר קרקע לב"נ אינה יוצאה ביובל אך י"ל דהתם ממ"נ אי נימא דאין קנין א"כ לא הוי רק כמו שכירות וקבלנות ואינה יוצאה ביובל ע' ב"מ דף ע"ט ע"א ודף ק"ט ע"א ע"ש ואם נימא דיש קנין גמור שוב בטלה הקדושה ולא שייך בה דין א"י. אך כ"כ בהל' ערכין מהך דשם דף י"ד דאמר דלכך עכו"ם לא שייך בדין שדה אחוזה כו' משמע דבל"ז היה צריך ליתן נ' שקל והרי אם נימא דיש בו קנין שוב פקע דין א"י וע"כ צ"ל דלא גרע מקדושה ראשונה ע"ש וע' סנהדרין דף נ"ט ע"א דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו ע"ש ברש"י וי"ל אף דיש בו דין כבוש ע"י מלחמה כמבואר גיטין דף ל"ח וכ"מ י"ל דמ"מ אין בזה גדר מצוה משא"כ בישראל דהוי בגדר מצוה ע' סוטה דף מ"ד ע"ב אי זה מקרי מלחמת מצוה וע' שבועות דף ל"ה ע"ב גבי הך דמלכותא דקטלא כו' וזה רק בישראל ע"ש בתוס' עכ"פ י"ל דהך דין שישראל שנמכר לעכו"ם יוצא ביובל זה ג"כ בדיני עכו"ם וע' מש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח לחלק בין גר תושב דאז דן כדיניהם ובין עכו"ם דאז יכול לידון בדיני ישראל ובאמת לפ"ז קשה אמאי הנמכר לגוי אינו יוצא בשש הוא בדיני ישראל יוצא וצריך לדוני בדיני ישראל אם יש זכות ודוחק לאמר דזה רק אגר תושב כדקס"ד בב"ק שם דף קי"ג ע"ב וכמש"כ רבינו וי"ל דזה ג"כ כוונת הגמ' בקדושין דף ט"ז ע"א בעכו"ם שישנו תחת ידך ור"ל דע"כ הוי גר תושב דבל"ז אסור לקיימו כמש"כ רבינו בהל' מלכים אבל בסתם עכו"ם שם י"ל דיוצא גם בשש ובזה יש לבאר דברי התוס' שם דהם תמוהים לכא' דהא קי"ל דגזל עכו"ם אסור אך ר"ל דס"ל דגם בגר תושב יכול לאמר רק דיננו. גם י"ל דהיכא דהם מסורים תחת יד ישראל אז הוי רק מחמת חה"ש וע' רש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א דבעכו"ם גזל אסור רק מדרבנן והוא להיפך מכ"מ כמבואר בכורות דף י"ג ע"ב וע' ב"מ דף קי"א ע"ב ודף פ"ז ע"ב וכ"מ בזה אך ר"ל כך דמהך דב"מ דף קי"א מוכח דלמ"ד גזל עכו"ם אסור גם הפקעת שכירותו אסורה ע"ש ואף דקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי בגדר מלוה והפקעת הלואתו מותרת כמבואר ב"ק שם אך הטעם דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ע' תוס' ב"מ דף ס"ה ע"א וכ"מ י"ל דכיון דקי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וא"כ כל שעה ושעה זמנו הוא וא"כ לגבי בן נח דלא שייך בו הך דפועל יכול לחזור בו שוב הוי השכירות רק בסוף וא"כ הוי בגדר גזל ולכך מוזהר וע' תוס' מעילה דף י"ד ע"ב בשם רש"י גבי אומני הקדש ובב"ב דף ה' ע"ב גבי כל שפא ושפא אך כיון דקי"ל דיכול לאמר כך דיננו וא"כ כיון דגבי ישראל כה"ג הוי מלוה ה"ה לבן נח ושוב הוי הפקעת הלואתו לכן כ' רש"י דמ"מ מדרבנן אסור וקאי רק אעושק. ובאמת לכא' ק' במש"כ רבינו בהל' נ"מ פ"ח ה"ה דלכך בשור של ישראל שהרג שור של גוי פטור משום דבדיניהם דיינינן להו וק' הא מבואר להדיא בירוש' פ"ד דב"ק וכן הוא בתוספ' שם דשור של גוי שנגח שור של גוי חבירו אף בתם משלם נזק שלם וגם נימא דלכך בשור של גוי שהרג שור של ישראל יהא חייב מטעם דאמר ליה כך דינכם אך נ' דנהי דב"נ יהא חייב לשלם מ"מ זה רק מגוף המזיק ולא משאר ממון וזה ר"ל הר"א ז"ל בהשגות שם שתופסין גוף המזיק וע' ב"מ דף ל"א ע"א דהוי קטלי להמזיק וע' סנהדרין דף נ"ו ע"ב דליכא דיני קנסות בב"נ וע' תוס' ב"ק דף ל"ח ודף מ"ב דכל היכא דלא חייב תו פטור גם מועד. גם י"ל כמש"כ רבינו בפה"מ פ"ו דערובין דלכך דירת עכו"ם לאו שמה דירה משום דאין להם קנין גמור בחצר רק זכות שוב י"ל ג"כ דלכך אין עליו חיוב גמור לשמור לענין שיתחייב לשלם אם הזיק וע' במה דמבואר בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו דלגבי דיני ב"נ ליכא חיוב להרוג את הבהמה ע"ש וי"ל דהוא ג"כ מטעם זה וע' סנהדרין דף ט"ו גבי שור סיני. גם י"ל כמו דס"ל לר' יהודה דשור הפקר פטור ממיתה ה"נ גבי של גוי. אך י"ל דלמ"ד בקדושין דף י"ד ע"ב דמוכר עצמו נמכר גם ליתר משש וא"כ גבי ב"נ כיון דמסתמא הוא יותר משש שוב הוי כמו שהתנה ולא שייך לאמר כך דיננו וע' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ב דביובל יוצא אף אם התנה דגבי יובל לא מהני תנאי וכמו גבי קרקע וע' מש"כ רבינו בפי"א מהל' שמיטה ה"א ומש"כ הרמב"ן בסה"מ מצוה רכ"ז אך גבי קרקע ל"ד דכיון דבאמת כל מכירה של קרקע היא לצמיתות רק אפקעתא דמלכא הוא דבשנת היובל תפקע כמבואר ב"מ דף ק"ט ע"א דאף דמהך דגיטין דף מ"ח ע"א לא משמע כן דאמר שם דהוי בגדר קנין פירות אך באמת נ"ל דהא דקי"ל דיוצא ביובל לא ר"ל שיצא מאליו רק דר"ל דהלוקח צריך להקנותו למוכר וראיה לזה דאיך אמרינן בר"ה דף ט' ע"ב דאם לא שמטו נתבטל היובל מה שייך זה הא כיון דיוצא מאליו וקי"ל דקרקע אינה נגזלת הא ממילא הדרא לרשות המוכר לו וע"כ דצריך להחזירם לו בקנין וע' בדברי רש"י ז"ל ב"ק דף ס"ט ובכורות דף נ"ב ע"ב ובגיטין דף כ"ה ושם דף מ"ח ע"ש בתוס' אי גבי אחים ר"ל דביובל תהיה חלוקה חדשה ויחליפו גם הקרקע או שתשאר החלוקה הראשונה וזה תליא במש"כ. וכע"ז ס"ל לספר יראים גבי הלואה בשמיטה וכן גבי שלוח עבדים ביובל וזהו ג"כ כוונת הגמ' בר"ה דף ח' והובא בדברי רבינו פ"י מהל' שמיטה ויובל לא היו עבדים נפטרים כו' ר"ל דתלויים ועומדים דכיון דאם לא שלחום או לא שמטו בטל היובל שוב נשארו עבדים ונ"מ אי זה הזמן מותרים בשפחה כנענית אי הוי כמו משוחררין למפרע ובפרט לשי' רבינו דס"ל בהל' ערכין פ"ד הכ"ד דשייך להמשמר של ר"ה ולא של יו"כ השדה האחוזה שהקדישו ויוצאה לכהנים ביובל וכ"כ שם בזה. ומ"מ הוי רק בגדר קנין פירות כיון שע"כ יש לו חיוב להחזיר השדה ובזה א"ש מה דרבינו מפרש בהל' בכורים פ"ד ה"ז במה דמחלק שם בין יובל ראשון ליובל שני דר"ל בשדה זו אם כבר עבר עליה יובל ראשון אך זה נ' דגבי קונה ב' אילנות בתוך של חבירו דפסק שם רבינו בה"ד דמביא ואינו קורא וצריך להתנות זה אף לעולם כן דהנה באמת רבינו ס"ל בפ"ב הי"ג דאף אם קנה ג' בלא קרקע מ"מ לענין בכורים הוי כמו שקנה קרקע ע"ש והטעם משום דס"ל דכיון דחזינן דהדין הוא דאם קנה ג' סתם קנה קרקע ולא מטעם עין יפה ע' ב"ב דף ע"א ע"א וא"כ חזינן דבג' אילנות יש שם אדמה וארץ עליהם כיון דחשיבי כ"כ דבטלה הקרקע לגביהו ושוב אף בלא קרקע ג"כ חייב להביא בכורים ולקרות וע' מש"כ רשב"ם ב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה מביא ע"ש בתוס' והני אינם יוצאים ביובל כמבואר ערכין דף י"ד ע"ב דאין עליהם שם אחוזה רק בסתם דקי"ל דקנה קרקע ממילא הם יוצאים אגב קרקע וא"כ לפ"ז גבי שנים כיון דהוי ספק אם קנה קרקע או לא וא"כ יש עליהם ספק אי יש בהם שם אדמה או לא וא"כ שוב לא שייך בו דיוצא ביובל כיון דמן הדין אין לו קרקע מחמת ספק ומ"מ צריך להביא בכורים ולהתנות בהקדש דשמא בסתם קנה קרקע וא"כ יש עליהם שם אדמה וע' בירוש' קדושין פ"א ה"ב במה דאמר שם טעם במ"ד דעבד עברי נמכר אף בפחות משש משום דאם נמכר לפני היובל היובל מוציאו אף בפחות משש מוכח מזה דלא ס"ל דהוי אפקעתא דמלכא וחיוב להוציאו רק דהמכירה לא הוי רק עד זמן זה:
והנה יש נ"מ דאם נימא דאי"ז אפקעתא דמלכא אם מכרו בזמן שהיובל נוהג ובאמצע הזמן נתבטל היובל אז י"ל דחוזר כיון דהמכירה לא היתה רק לזמן אבל אי נימא דזה רק אפקעתא דמלכא כיון דנתבטל היובל נשאר המקח לעולם וע' בדברי רש"י בערכין דף ל"ג ע"א בד"ה דכתיב מוכח שם דאם נתבטל באמצע אינו יוצא וע"ש בתוס' דמוכח דעכ"פ לענין עבדים שהיו להם מתחלה מהני שיתקדש למפרע וע"ש ברש"י דף י"ב ע"ב אך לפ"מ דמפרש רבינו בהל' שמו"י פי"א ה"ז הא דמבואר בב"מ דף ע"ט ודף ק"ט גבי יבש האילן או שנקצץ דזה קאי איובל והנה לכא' תמוה דהרי בגמ' שם מוקי לה בזמן שאין היובל נוהג דאל"כ היך יכול ליקח בהם קרקע ומכלינן קרנא לרב וע"כ צ"ל דר"ל כך דמיירי שלקח הקרקע עם האילן בזמן שהיובל נוהג ונתבטל היובל דמ"מ לענין הלקיחה הראשונה כשיגיע שנתהנ' יצא וקודם הזמן נתייבש האילן או נקצץ דאז ימכרנה ויקח בה קרקע ושוב לא הדרא אך באמת דברי רבינו שם אף דכן איתא בתוספתא בערכין אינם מובנים דכיון דזה הוי מכירה גמורה כמבואר ב"מ דף ק"ט למה לא יוכל ליקח האילנות לעצמו וע' מש"כ רש"י ערכין דף כ"ט ע"ב ד"ה וחדא דהלוקח יוכל לקצוץ האילנות אף היכא דהדרי דהטעם של הירוש' המבואר בספ"ד דגיטין משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו לא שייך גבי אילנות דאין עליהם שם מחוזה כמבואר ערכין דף י"ד ע"ב הנ"ל ולכך לא נקט רש"י לחפור בה בורות שיחין ומערות דזה א"א:
וכן להך דב"מ דף ס"ו שמיט ואכיל פירי זה לא שייך משום דביובל הוי הפקר בל"ז ולכך באמת קי"ל דאין שביעית עולה מן הגרוע ע' ב"מ דף ק"ו אפקעתא דמלכא ע"ש ברש"י ותוס' ולכא' ק' למ"ד ספיחין מותרין אי יש שם אילנות הא הוי שני תבואות כמבואר בערכין דף י"ד הנ"ל וע"כ ר"ל דלא מיחשב בהשנים רק מה שאוכל התבואות ע"י הקנין שלקח משא"כ בשביעית דאוכל משום דהפקרו הוא:
והנה בהך דב"מ דף צ"ב גבי פועל אי אמרינן משל שמים הוא אוכל ולא בגדר שכירות מ"מ מבואר שם דאם שכר אותו סתם וצוהו לעשות בנטע רבעי צריך לפדות ולהאכילו דהוי כמק"ט ע"ש ולא אמרינן דזה רק אם יהא יכול לאכול וכמו דאמרינן בע"ז דף ס"ה ע"א במה דאמר שם דמניח עליו לגינו דמ"מ אם לא הניח אינו מנכה לו והטעם דזה לא הוי מחמת שכירות רק כן הוא המנהג דזה בטל לגופו ובאמת לכך בב"מ שם אף לשי' התוס' דס"ל דאם נימא משל שמים עכ"פ מה שהוא לועס הוא קונה ואז הוי בגדר קנין. לא בגדר משלחן גבוה קזכי דאז אף בשעה שלועס אינו שלו רק כאן קנה ולכך צריך למעט שם דף פ"ח דלא יהי' כמקח שיקבע למעשר ע"ש בתוס' דכ' שם דהמקח אינו מתחיל עד שיאכל משמע דבשעה שאוכל הוה מקח וע"ש דף ע"ח ע"ב גבי מגבית פורים לפורים דאז אין המעות יוצאות כלל מרשות הבעלים ע"ש ברש"י ובין היכא שנתן סתם שאז רק משום שאסור לעבור על דעת בעה"ב וכע' הך דקדושין דף כ"ג ע"ב גבי ע"מ שתצא בזה לחירות ומש"כ הר"ן נדרים דף פ"ח גבי ע"מ מה שאת נושאת לפיך וזהו החילוק ג"כ בהך דערובין דף ע"ב ע"ב גבי במקבלי פרס ע"ש בתוס' דף ע"ט ע"ב ובמשפ"י רבינו ז"ל בפ"ד מהל' עירובין ה"ו דר"ל דנ"מ אם אביהם צריך ליתן להם אכילה דאז אף בשעה שהם אוכלים הוי של אביהם וע' מש"כ התוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה הגוזל דהיכא דנותנו לבניו לאכול לא הוי שנוי רשות, ובין מקבלי פרס דאז מה שהם אוכלים הוא שלהם אבל הסמוכים על שלחן אביהם אף מה שהם אוכלים אינו שלהם וע' בירוש' ערובין פ"ו דהך דמקבלי פרס אין אביהם זוכה להם אלא במה שהם אוכלים וע' רש"י סוכה דף ט' ע"א בנוטל פרס וזהו ג"כ הך דנדרים דף ל"ו שה לבית אבות לאו דאור' ר"ל אי מה שהם אוכלים הוא משלהם רק דיכול להמנותם שלא מדעתם או שאכילתם ג"כ משלו ואף שיכול להפריש פסח עליהם והוא לא יהי' מנוי מ"מ אוכלין משלו ונ"מ דאף אם יש שאינם יכולים לאכול כזית לא איכפת לן וכן אם רוצה יכול למנות אותן על הפסח ואז אוכלין משלהם:
כן נ"מ אם אינו רוצה לשחוט את הפסח עליהם אם יכול דאם בגדר מינוי מהני ואם בגדר שהם אוכלים משלו אינו כלום וזה ר"ל הך דפסחים דף פ"ט וכ"מ להס"ד שם זכה ומזכה אחיו עמו ר"ל דמיירי שהאב שוחט ק"פ על בניו בלבד על מי שנכנס ראשו ורובו והוא זוכה בגדר מנוי אוכל משלו והני אוכלין משל אביהם אבל אם זה לא היה נכנס ס"ל דלשחוט פסח בלא מנוי א"א אבל למסקנא דס"ל שה לבית אבות לאו דאור' אז יכול לשחוט פסח בלי שום מינוי:
כה"ג ג"כ נ"מ בהך דערובין דף פ"ב גבי קטן יוצא בעירוב אמו ואח"כ מסיק שם דבצותא דאמא ניחא ליה ונ"מ כך דכשיוצא בעירוב אמו אינו שייך כלל לעירוב ובטל לגבי האם ודי שיהי' בעירוב רק ב' סעודות לאמו אבל אם נימא מחמת דניחא ליה אז גם הוא יש לו חלק בעירוב וצריך שעור גם בשבילו וזה ג"כ הכוונה מה דאמרינן בירוש' מעש' פ"ג דאשה יש לה מזונות ואין לה בית דירה ור"ל דאף אם נימא דמותר מזונות לבעל מ"מ מה שהיא אוכלת זה שלה משא"כ בבית דירה אף שצריך הבעל ליתן לה דירה לא ר"ל שיהא לה קנין בהדירה, רק שתדור אצלו וע' סוכה דף כ"ז ע"ב דלא מקרי זה סוכת שותפין לר"א ע"ש בתוס' וכמו הך דיומא דף נ' גבי כהנים בפר של יוה"כ וע' מש"כ בזה בח"א בהל' אישות, עכ"פ פועלים אף אם משל שמים הם אוכלים מ"מ מה שהוא לועס הוא שלו ולכך יכולים אשתו ובניו ליתן לו ולתקן לו המאכל כמבואר ב"מ דף פ"ט ע"ב ודף צ"א ע"ב לפועל קטן לכ"ע רק מה שלועס הוא שלו כמש"כ רש"י שם דף צ"ב ע"ב משא"כ בהני אז אף מה שאוכל אינו שלו רק דהתורה אמרה לו לאכול:
וכן נ"מ גבי אם שכר בהמה לדוש סתם ודשה בתרומה ומעשר דאז מותר לחסום אי צריך לשלם לבעל הבהמה כשיעור הך דשם דף צ"א וע' ירוש' פ"ז דתרומות דמבואר שם דצריך לשלם זה השעור וזה תליא ג"כ אם התשלומין הוא משום שצריך ליתן לה לאכול או בעבור שלא אכלה אף דמה שהיא צריכה לאכול כדי שלא יעבור על לאו דלא תחסום וכאן לא עבר אך הירוש' לשי' דס"ל בפ"ג דמעש' הב' דשור במחובר כיון דזה יליף מאדם ליכא שם דין דבל תחסום ומ"מ צריך ליתן לה לאכול מה"ת וא"כ חזינן דלא מה שצריך ליתן לה מזונות הוא בשביל שלא יחסום רק זהו דין בפ"ע אך גמ' דילן לא ס"ל כן רק דגם על מחובר יש לאו וי"ל דזה תליא בהילפותא ע"ש דף פ"ט ע"א ולשי' הירוש' י"ל הך דב"מ דף צ"ב ע"ב דלא יקוץ על בהמתו מפני שאין בה דעת ומה שייך זה הא עובר בלאו אך להירוש' א"ש די"ל דמיירי במחובר או י"ל דנ"מ כגון ליתן לה בשעה שהיא דשה בתרומות ומעשר בטרסקל שבפיה כמבואר שם דף צ' ובפ"ט דתרומות והוא רוצה לקצוץ ולא יתן לה וקאמר דלא מהני:
אך באמת כך דהנה בהך בעיא דשם דף צ' גבי ישראל מהו שיאמר לעכו"ם כו' דרש"י פי' דישה שלך ותוס' פי' דישה שלי ע"ש ובאמת כך דזה ודאי דין דאמירה לעכו"ם לא שייך רק היכא דכה"ג היה עובר הישראל וכמש"כ התוס' נידה דף ס"א ע"ב גבי לועג לרש בציצית דלא שייך ע"ש. והנה רש"י ז"ל שם דף צ"ב ע"ב ד"ה שאין מוכח דס"ל דכיון דהעבירה היא רק על הדש בשור חסום ולא על החוסם בשעת דישה ונ"מ אם היו דשים מעצמם או גוי דש בהן והוא חוסמן בקול אם חייב דמדברי הגמ' משמע דפטור ע"ש דף צ' ע"ב ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דירוש' תרומות פ"ט גבי בדישה ולא בדורכה ומפרש כך הך דב"מ דף פ"ט ע"ב גבי פרות המרכסות ע' בדברי רבינו ז"ל ס' הל' שכירות דלת"ק כיון דהוא אינו מכוון לדוש לא איכפת לן אם חוסמן אז וע' מש"כ התוס' חולין דף קט"ו ע"א ד"ה חורש דלא משמע כן:
וכן רבינו דס"ל בס' הל' שכירות דאם אמר לגוי חסום פרתי הוי בגדר גרמא וכ"כ בזה בח"א ואף דל"ד דגבי רבץ לה ארי הוא דש בה משא"כ כאן דהגוי דש בה וא"כ מוכח מדברי רבינו דהאיסור הוא גם שלא יהא נידוש בחסימה על ידו אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן וס"ל דהעיקר הוא על הדישה וס"ל ג"כ דלא עבר רק אם הוא דש בשור חסום בדישה שלו וע' מעילה דף י"ג דממעט דיש של הקדש ול"ל למעוטי וצ"ל דס"ד דיד הגזבר כיד הבעלים בהקדש ע' בירוש' פ"א דתרומות ופ"ה דמעש' ובירוש' רפ"א דמעש' דהקדש לא מקרי יצא מיד הבעלים ופ"ז דב"ק דמקדיש אינו כמוכר ותוס' שם דף ע"ט ע"א ויבמות דף פ"ח ותמורה דף ל"ב וכ"מ בזה. אך תוס' ב"מ דף צ' ע"א לא ס"ל כרש"י ע"ש ד"ה כאן עכ"פ לשי' רש"י הך בעיא היכי מתוקמי דאם נימא דמיירי שאומר לו שידוש תבואה של הישראל וא"כ אין התבואה של הדש וא"כ כה"ג בישראל ג"כ שרי ואיך אפשר של עכו"ם אסור ואם נימא כמש"כ רש"י שהתבואה של גוי ונמצא דבזאת התבואה זה הישראל מותר ואיך אפשר שיאסר לו לאמר לעכו"ם לעשות דבר שהוא עצמו מותר וצ"ל לשי' רש"י דלא קפדינן בדבר הנפעל רק בהפועל וכה"ג אם היה עושה הישראל בדישה שלו היה מוזהר:
גם י"ל כע' דמבואר בתוספ' שבת הובא בדברי רבינו הל' שבת פי"א הי"ד גבי קטן אוחז בקולמס דנראה שיש לחלק היכא שהאחד אינו בן חיוב אז האחרון חייב וכ"כ בזה בהל' כלאים ונ"מ ג"כ היכא דהעבירה היא רק בפועל ולא משום הפעולה כמו הוצאת שבת דאין כאן גדר פעולה כלל דאז ליכא בו כ"כ דין שבות וזה ר"ל בערובין דף ס"ח שבות דלית בה מעשה וע' ברפ"א דכלאים דשם ס"ל לרבינו דלא שייך אמירה לעכו"ם גבי זריעת כלאים והר"א ז"ל ס"ל להיפך דאסור וגבי חסימה כ' הרא"ש ז"ל בשם הר"א דמותר ורבינו פסק דאסור וזה משום דתליא אי איסור זריעה הוא משום הזורע או הפעולה וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ג בהל' כלאים דזה תליא בהך מחלוקת אי זרע ואח"כ חלקן הרוח אם חייב או לא וע' תוס' חולין דף ק"כ ע"ב ד"ה היכא ורש"י פסחים דף כ"ה ע"א וע' מש"כ התוס' ר"ה דף כ"ד ע"ב גבי עשיית צורות אי שייך בזה גדר אמירה לעכו"ם וזה תליא ג"כ בזה אי האיסור הוא הפועל או הפעולה וזה הוי מחלוקת דתנאי במכלתא פ' יתרו ובתו"כ פרשת קדושים גבי העושה ע"ז לעצמו אי חייב ב' או ג' ובזה א"ש ג"כ מה שרבינו ז"ל בהל' ע"ז פ"ג ה"ט נקט קרא אחרינא הך דלא תעשה לך פסל ולא נקט הך לאו דאלהי מסכה משום דכיון דס"ל דהחיוב הוא רק על הפעולה וכן על הפועל ולא על מה שנתהוה הדבר:
והנה לדידן דקי"ל בע"ז דף נ"א ע"ב ובכ"מ דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושל עכו"ם מיד וע' רש"י ע"ז דף י"ט ע"ב דאם ישראל עשה לעכו"ם הוי כמו של עכו"ם לענין זה דאסור מיד וע' תוספ' דע"ז פ"ו גבי עכו"ם שעשה לצורך ישראל. עכ"פ אז אין עליה שם אלוה כמבואר בע"ז דף נ"ב משא"כ אם נימא דעל הנפעל ועל מציאות הדבר אז שפיר שייך זה וכן נ"מ גבי שבת לפמש"כ בח"א דטרחה גדולה לשי' רבינו אסור מה"ת משום מצות שביתה בזה לא שייך אמירה לעכו"ם דמ"מ הוא שובת דאין כאן לא פעולה ולא פועל ולא נפעל רק העדר השביתה ומה שאומר לעכו"ם ליכא עי"ז העדר השביתה ונ"מ בהך דב"ק דף ע"א ע"א מה דמרבינן טביחה ע"י אחר אי ר"ל משום שאחר טבחו והוא חייב בגדר משלח או ע"י שנטבח על ידו ואף אם צוה לקטן לשחוט ג"כ חייב וכהך דמעילה דף כ"א ע"ש בתוס' במעילה שם מה שרצו לחלק בין היכא שנעשה מעשה בידי שמים עכ"פ ר"ל דהוי בגדר כוונת מכוון וכסדר בין דבר שאינו נעשה רק ע"י הכרחיות כמו זיעה וכע' מש"כ רבינו בס' המורה לחלק בין דבר הנעשה כסדר בין דבר הנעשה מאליו ע"י עירוב הסבות ע' מו"נ ח"א פע"א. וע' בהך דסוכה דף י"ב ע"א ובדברי בעהמ"א ז"ל שם גבי אגד בידי שמים ובהך דבכורות דף י"ז ע"ב גבי ביד"ש א"א לצמצם ובהך דכריתות דף ה' ע"א הקב"ה יודע בהכרעות אף דהוי ממילא וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בבכורות דף נ' היכא דפדה הקדש שדה בשנה ראשונה אם די בנ' שקל או צריך נ' ופונדיון כמו שעולה לפי חשבון אם היה פודה בכל שנה ושנה וע' בירוש' פי"א דתרומות גבי מצוי השמן של לוג שמן של מצורע אי הוי זה בגדר יתר ובתוס' מנחות דף כ"ג ע"א ד"ה הוא עצמו:
וכן נ"מ גבי הך דין דחולין שנשחטו בעזרה אסורין אם הטעם משום הפועל או משום נפעל ר"ל אי משום ששחט חולין בעזרה או משום שנשחטו חולין בעזרה וע' בהך דתמורה דף י"א ע"ב גבי היא קודש וולדה חולין דהוה שם בעיא אם יש בו איסר חשב"ע וא"כ יהיה זה תליא בהך דחולין דף ע"ד ע"א ודף ע"ה אי בן פקועה ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא או משום כל בבהמה וכבר הארכתי בזה בח"א במש"כ רבינו פי"ב מהל' שחיטה ה"י גבי מותר לשחוט את המעוברת וע' בהך דמנחות דף מ"ה ע"א גבי אם פודין בפנים אי יש ע"ז שם חולין בעזרה וזה תליא אי האיסור הוא ההבאה לעזרה או שיהיה בעזרה וכ"כ בזה במק"א. וע' רש"י חולין דף פ"ה ע"ב בד"ה וסבר ר"ש. עכ"פ אי מה שצריך ליתן לה לאכול הוא בעבור שלא תהא חסומה או שהם דברים נפרדים תליא בזה:
והנה באמת כוונת הגמ' ב"ק דף ע' ע"ב דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו לא רצה כמש"כ רש"י ותוס' משום חיוב לצי"ש רק כך דאין עליו החיוב ליתן הדבר ומ"מ נתן עי"ז אי זה מקרי שזה גרם או דבר אחר הוא וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' שבת גבי שכר שבת. דהא כיון דהתאנים שלקט בשבת וקנה אותן הא בלא הגניבה היה ג"כ קונה אותם מחמת קלבד"מ רק הגניבה גרמה שיעשה זה אי זה מקרי שמכר הגניבה ואז חילל שבת ופטור מדו"ה:
ובאמת בירוש' ב"ק פ"ז מקשה דאטו המכירה גרמה החיוב הא על התלישה הוא חייב רק הגמ' דילן ס"ל דהקנין שאחר קנה בא ע"י תלישתו וע' קדושין דף ח' ע"ב דהיכא דנתן לה דבר וקדשה בו רק דגם בלא הקדושין היה צריך ליתן לה אי הוי קדושין כמו בהך דכלב רץ אחריה וכ"כ בזה שם בהל' אישות ור"ל דכל דבר קנין ושעבוד צריך שיתחדש לו דבר עי"ז ולא מאליו רק בגדר דין ולכך מבואר בקדושין דף נ"ב ע"ב דהמקדש בחלקו אינה מקודשת דאף דנתחדש לה דבר מ"מ לא קנתה אותו עפ"י דין וכן אם בל"ז ג"כ היה צריך ליתן לה ג"כ י"ל דלא מהני:
ובזה א"ש מה דדחקו בגמ' דב"מ דף פ' ע"ב למה אומנין ש"ש ולכא' הוא תמוה הא מבואר בתוספ' דב"ק פי"א דאם נתן כלי לאומן או בהמה לרועה רשאי האומן או הרועה להשתמש בה וא"כ יהיה עבור זה ש"ש כמו הך דב"מ דף מ"ג וצ"ל ג"כ דזה בגדר ממילא דכיון דהוא אומן מותר לשמש דהכוונה לא הוי ע"ז דהוא נוטל לתקן ולא בגדר שמירה ול"ד למפקיד דשם שייך הך דהואיל ונהנה מהנה וכן צ"ל בהך דב"ק דף נ"ז ע"א דלמה לא אמר שם דלכך בבע"ח הוי שומר אבידה ש"ש משום דמבואר בב"מ דף כ"ז ע"א דגללים מפקיר בעל אבידה להמוצא וע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב דרק באבידה וע"כ צ"ל דזה הוי ממילא ולא משום דבר פרטי בכוונה דבאמת לפה"מ בתוס' ב"ק דף צ"ג ובתוס' כתובות דף נ"ו ע"ב זה הוי ב' דברים. בתחלה שיהיה שומר והב' פרטי השמירה אי ש"ח או ש"ש וכו' וזה ר"ל התוס' ב"מ דף צ"ט ע"א ד"ה כך תקנו דש"ח גם בלא משיכה חייב ואמאי וע"ש דף ע"ט ע"א ד"ה אלא רק דר"ל שיהיה עליו שם שומר וכע' דמבואר שם דף צ"ד ע"ב בעלים באמירה ע"ש בתוס' ד"ה פרה וע"ש ברש"י דף ע"ו ע"ב ד"ה אין להם ובתוס' אך באמת ר"ל כך דכיון שהלכו שוב חל עליהם שם פועל וכ"ז שלא הלכו לא חל עליהם השם. ולכך גבי קרדום של הקדש שם לא שייך כלל קנין בגוף רק בעבור החפץ ולכך צריך משיכה או פעולה וכן נ"מ ג"כ דגבי קרקע אף דאמעיט משומרים זה רק מדין שומרים אבל מ"מ שם שומרים יש עליו אף לשי' התוס' דס"ל דגם מפשיעה פטור משום דס"ל דגם פשיעה הוי דין בשמירה ולא עצם השומר:
ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"מ דף צ"ה גבי פשיעה בבעלים אי פשיעה הוי עצם השמירה ובבעלים ג"כ יש עליהם שם שומר רק דאמעיט מדיני שמירה. ואף דרבינו לא פסק כן כמבואר ברפ"ב מהל' שכירות צ"ל דס"ל דבבעלים הוי הפקעה משמירה כלל. וע' בירוש' פ"ח דשבועות דהוי מחלוקת שם אי יש דין שבועה גבי בבעלים וזה תליא בזה ובתוס' ב"ק דף נ"ז ע"ב ד"ה נמצא ולכך ס"ל לרבינו בפ"ב מהל' שאלה ה"ח דלגבי פשיעה הוי ספק בבעלים חייב דהיכא דצריך הפקעה צריך דבר ברור. וע' במש"כ רבינו בפה"מ פ"ד דפאה גבי הכותב לאשתו קרקע כ"ש דבבריא דהוא בעיא דלא איפשטא בב"ב דף קל"ה ע"ב שם פסק דגובה ובהל' זכיה ומתנה פ"ח ה"ו בחבורו פסק דאינה גובה וזה תליא אי היכא דהוי הפקעה בגדר דין והדין הוא תלוי בדעתה אי הוי כמו ספק מחילה דלא מהני או ספיקא דדינא לדידן דקי"ל כב"ה דלא אמרינן שהלכ"ד כמבואר בסוטה דף כ"ה וכ"מ וה"ה כאן ג"כ כן ולכך בע"ז דף ט"ו ובפסחים דף ז' מייתי ראיה משכירות בתים דלא קניא אף דנוכל לאמר דהטעם דלכך קני משום החיובים שיש עליו וגבי בית ליכא דהוי קרקע ע' תוס' שבועות דף מ"ב ע"ב וב"מ דף צ"ו ע"ב וע"כ צ"ל דרק מדין שומר אמעיט ולא מעצם השמירה משא"כ גבי עכו"ם דאין עליו כלל שם שומר ולכך גם שאלה גביה לא קני כמבואר בע"ז שם אף דגבי תרומה קנה כמש"כ התוס' יבמות דף ס"ו ע"ב ולקמן בדברי רבינו פ"ט ולכך פסק רבינו בהל' שכירות דגם אם לאחר שהפקיד נתגייר אין בו דין שמירה וזה ר"ל התוס' בשבועות דף מ"ד ע"א דב"נ אמעיט משומרים ר"ל לא בגדר פטור הדין רק דאין השם עליו כלל ונ"מ דאם כהן שאל פרה מגוי יהא אסור להאכילה בתרומה וכ"כ בזה במק"א. וע' ב"מ דף מ"א ע"א דמבואר שם דרועה אסור להשתמש בבהמה ובמק"א אבאר זה:
ולכך נקט הגמ' בב"ק שם דחזינן דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו הרי דאף דליכא שום חיוב ליתן לה הדבר וגם היא אם עי"ז לקחה הדבר וקנתה א"צ לשלם לו לא משום שקנתה בעבור השכירות שלו כפועל כמבואר בע"ז דף ס"ג רק משום דגם בה שייך דין דקלב"מ וע' תוס' תמורה דף כ"ט ע"ב וא"כ מה שייך בזה גדר אתנן וע"כ צ"ל דמ"מ הביאה גרמה לה שהוא נתן לה זה הטלה וה"נ כן וע' תמורה דף כ"ט דהיכא דהיה צריך ליתן לה רק טלה אחד ונתן לה ק' טלאים חל על כולם שם אתנן דהביאה גרמה וע' ב"מ דף ס"ה ע"א גבי רבית כה"ג גבי יהיב ליה חמשא ופסחים דף פ"ט ע"ב ומעות כל שהן יפלו לנדבה ובירוש' רפ"ה דע"ז גבי נתן לו הכל בשכרו אי הכל אסור וע' בירוש' חגיגה פ"א ה"ג דהיכא דאמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי זה הוי כמו כאשר נדרת דהמותר מב' סלעים נדר או כאשר הפרשת כיון דכבר חל עליו חיוב באשם מצורע בב' סלעים וע' מש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס פי"ג. עכ"פ חזינן דגרם הדבר הוי כאילו הוא עצם הדבר וה"נ גבי הך דחסימה דב"מ דף צ"א אף דנימא דעיקר מה שצריך להניח לה שתאכל הוא בשביל שאסור לחוסמה מ"מ עכשיו חייב ליתן לה לא עבור שחסמה רק ע"י שלא אכלה ואשתרושי הוא דקמשתרשי ליה כע' הך דחולין דף קל"א וגיטין דף מ"ד וע' בהך מחלוקת דכתובות דף צ"א ע"ב אי המוכר משלם להלוקח באחריות כמו שנשתרש לו עי"ז או כמו ששוה וע' בירוש' תרומות פ"ו גבי המאכיל פועליו תרומה דהוא צריך לשלם להם דמי סעודתם אי רק מחמת שעי"ז נשתכר שלא אכלו משלו או מה שאכלו צריך לשלם להם שיהיה שלו:
השמטה במ"ש בגדר חסימה.
והנה בגמ' דף צ' ע"ב הוה רק פלוגתא גבי חסמה בקול וגבי גרם חסימה ואיך הוא הדין אם הדישה היה בקול או ע"י גרמא וזה יהיה תליא במ"ש מה הוא גדר האיסור אך מה שהוא דש בחסום או מה שחוסם ודש ובאמת לא פי' רבינו בסוף הל' שכירות על הך דין דפרות המרכסות דב"מ דף פ"ט ע"ב ובירוש' פ"ט דתרומות הוה זה מחלוקת דתנאי ר"ש ות"ק היכא דהכונה שלו לא היה לדוש רק הם דשות מאליהן אם חייב עליהם משום חוסם וזהו הגדר מה הוא האיסור אם מה שהוא דש או מה שנידוש:
וכ"כ כה"ג בהל' אס"ב פט"ז גבי מסרס ע"ש בזה בחיבורי ח"א וזהו הגדר דמבואר בשבת דף ק"י ע"ב ודף ק"כ ע"ב ודף קל"ג גבי היכא דכתיבא עש"י אם גרמא מותר וזהו אם האיסור הפעולה שנעשה עי"ז או הפועל ועי' בהל' ע"ז פ"ג מ"ש רבינו גבי עושה ע"ז אף שלא עשאו בידו אם ר"ל כמ"ש רבינו בס' המצות דהיינו שקנה ממנו או ר"ל דעשיית הדבר הוא לא עשה בפועל אבל מ"מ הוא עשה לע"ז ואף דלכאורה כה"ג חייב מיתה דהוה כאומר אלי כו' ע"ש בדברי רבינו שכ' הגביה דבר מה אך י"ל דנ"מ היכא דלא חל עליה שם ע"ז ועי' בירוש' פ"ד אם גבי מחובר או בע"ח דאינם נאסרים אם חייב עליהם משום עושה ע"ז ועי' תוס' ע"ז דף מ"ח ע"א גבי גידעו ופיסלו ובירוש' שם גבי חצב וגבי צורת צלם ובמ"ש בהך דסנהדרין דף ס"א גבי הך דהאומר באו ועבדוני דס"ד שם דהחיוב הוא אם הוה כמו עושה ע"ז אף דהוא בעלי חי: ע”כ השמטה].
ונ"מ היכא דנתן להם מזונות טובים יותר ממה שצריך ליתן להם והם אכלו והיה של תרומה כיצד משלם ע"ש בירוש' וע' ב"ק דף כ' ע"א גבי הך מחלוקת דמשלמת מה שנהנית ובהך דב"ב דף ד' ע"ב גבי הכל לפ"מ שגדר וע' ב"מ דף ס"ה ע"א גבי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא דצריך לשלם כמו שפסק משום דאמרינן סברית וקבילת ובתוספ' דב"ב פ"ו גבי היכא דירדו גשמים ביין אסור ליתן לפועלים ובודאי דלא מיירי דנתחייב לתת יין דא"כ פשיטא ודוחק לאמר דאתיא כר' אחא ע' ב"מ דף ס' גבי בדבר הנטעם. רק דכיון דנותן להם יין שוב הוי זה בכלל המזונות שפסק וצריך ליתן להם יין טוב וע' ב"מ דף פ"ג ובהך דב"ק דף כ"א גבי השוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון ולא מתרץ שם משום דסברית וקבילת וכמש"כ שם התוס' דף כ' ע"ב ד"ה טעמא ובהך דב"מ דף ק"ח ע"א גבי זבין במאה ושוה מאתן דצריך לשלם לו מאתים וע' ב"ק דף ע"ח ע"ב גבי מצי גנב פטיר נפשי' בכבש וע"ש ברש"י דזה אתי כר"ש ולכך נקט שם גבי אם אמר הרי עלי דאף דרבינו פסק וכן מבואר בתוספ' ב"ק פ"ז דצריך לשלם את הקרן גבי הקדש ע' הל' גניבה רפ"ב אך שם רק בגדר היזק ואף דקי"ל כי יאכל פרט למזיק שם ר"ל כגון בשוגג ולא נעשה הקרן הקדש אבל צריך לשלם בגדר מפסיד וצריך להקדיש הדבר כמו גבי הך דמעילה דף י"ב ע"ב בזבל וכ"ד ובאמת דהך דב"ק דף ע"ח ע"ב נ' דר"ל הכפל דלר"ש דמחייב די רק אם שלם כבש או עוף אבל עצם הדבר ודאי דצריך לשלם לו כמו שהוא אם נאבד וגם נ"מ דלרבנן אם אח"כ נאבד באונס אז פטור משא"כ לר"ש ובאמת טעם הפטור לדידן דגניבה גבי הקדש משום דלא שייך ביה גניבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וע' תוס' ב"ק דף ס"ג ע"א ד"ה רעהו והמעוט הוא רק לדידן בקרבן שחייב באחריות:
וזה תליא בהך דחולין דף קל"ט ע"א ואז גם לר"ש אין החיוב עליו רק משום דלא הקריבו אליבא דר"ל שם ושוב די אף אם פירש שור גדול בכבש או בעוף אך לר' יוחנן שם לא מהני זה וע' מעילה דף י"ט בהך דר"י ור"ש שם בע"א ונ"מ למש"כ אם נאבד בעזרה אם אז צריך להקריב רק כמו שנדר או די גם בקרבן קטן וע' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי טבחוהו ואכלוהו דמשלמין דמי בשר בזול ע"ש וכ"כ בזה במק"א דהיכא דצריך להשלים מה שלא קיים אי זה הוי בגדר השלמה על מה שעבר או דצריך עדיין לקיים התנאי מדברי הירוש' כתובות פי"ב ה"א אם לא זנה ה' שנים הראשונות אי וצריך ליתן להאחרות איך הוי ביוקר וזול וכ"כ מזה בח"א:
אך ר"פ ס"ל בב"מ דף צ"א שם דהתשלום בעבור המזונות שנתחייב לה בשעת משיכה וע"ש דף צ"ו ע"א דאמר ג"כ משעת משיכה נתחייב במזונות וע' בירוש' פאה פ"ג ה"ו במה דאמר שם דנ"מ אם הא דהמוכר צריך להפריש הפאה הוא משום דין או משום תנאי אם נשרף חלקו של מוכר דשוב א"ל מה להפריש אז אי נימא דמשום דין אינו מנכה הלוקח למוכר מה שלא הפריש ואי משום תנאי מנכה חזינן דהיכא דהוא הדין הוי רק בזמן שצריך ולא בזמן שא"צ וע' מנחות דף ק"ז ע"ב גבי כבש בסלע הוא ונסכיו ע"ש בתוס' ד"ה כבש דהוי שעור בסלע ל"ש אם י"ל נסכים ל"ש אם א"ל ומש"כ הרא"ש נדרים דף ע"ה ע"ב דאי אמרינן לר' אליעזר דחיילין ובטלין זמן שיעור של אמירת מופר לך עדיין הנדר יש עליו. וע' ירוש' יומא פ"ד גבי הך דגורלות דדי בשל עץ רק שבן גמלא עשאן של זהב ואם אח"כ נאבדו אי שייך בזה מעלין בקודש ולא מורידין שיהא הצבור מוכרחין לעשותן של זהב. ובהך דכריתות דף י"ח ע"ב דאמר שם דאף דקי"ל דיוה"כ מכפר אף בלא ידיעה מ"מ לענין לחלק שיהא במקום אשם תלוי צריך שתהיה ידיעה וכ"כ בזה בהל' גרושין פ"ט הל"ג בח"א:
ובהך דע"ז דף ס"ה ע"א הנ"ל דאין מנכה לו דמי הלגין שלא הניח משכירותו דאינו הכרחי רק סבה וכמו דאמרינן בב"ק דף נ"ט למ"ד דאין מנכה לו דמי חיה מחמת דאי"ז הכרחיות דפקחת לא בעי חיה. עכ"פ היכא דהוי רק גדר חיוב התורה היכא דנתבטל זה לא שייך זה. וכן נ"מ במה דמשמע מגמ' דמכות דף ג' גבי הלוהו לעשר שנים ויש שביעית באמצע הוי כמו שאינו חייב לו כלל וא"כ אף אם נתבטלה השמיטה י"ל דפטור מלשלם וע' ב"ק דף י"ז ע"ב ודף כ"ו ע"ב גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחר כו' ובמה דמבואר בתוספ' ב"ק פ"ט דהקוצץ נטיעות של חבירו אף אם עומדות ליקצץ חייב לשלם לו ובהך דכתובות דף ל"ט ובירוש' שם בפ"ג מבואר דפטור גבי צער וצ"ל דזה תליא בהך מחלוקת דכחש גופני שם ונ"מ יהי' לפ"ז דגבי שוטה דאינה עומדת להנשא אם אין לה אב שוב י"ל דצריך ליתן לה צער ע' כתובות דף ל"ב ע"א ברש"י שם וב"מ דף צ"ב ע"ב דהיכא דאין בה דעת לא מחלה הצער וע' בירוש' דמאי פ"ה דהוי שם בעיא אם מכר שדה לחבירו ע"מ שהמע"ש שלו וזרע דבר שפטור מן המעש' אם צריך ליתן לו עשור הדבר שזרע וע' בתוספ' דב"מ פ"ב דמבואר שם דאם מצא אבידה אם יש בה שיעור כדי ליטול ממנה שכר טפולה ואח"כ ישתייר בה שו"פ צריך לטפל בה ואי לא לא ואף דאנן קי"ל דאין נוטלין שכר על השבתה ע' ב"מ דף ל"א ע"ב ודף ל"ב ודף ל"ג גבי פריקה וטעינה ומדדה ותוס' שם דף ס"ח ובנדרים דף ל"ג ודף ל"ז גבי לימוד ודף ל"ט גבי בקו"ח וכ"מ בזה:
אך זה רק אח"כ שכבר נתחייב בה ושוב אסור ליטול שכר על השבה אבל קודם שנתחייב בה אז אם אין בה חוץ משכר השבה שו"פ אינו מוטל עליו החיוב כלל דאז אכתי ליכא מצוה ואף דאח"כ יהי' שו"פ זה רק הוי בגדר סבה וע' תוס' ב"מ דף כ"ז גבי גיזת זנבו וברא"ש שם. וכה"ג כ' התוס' ב"מ דף ס"ג ע"א גבי רבית ע"מ להחזיר דמתחלה צריך לפרוע הכל ואח"כ מנכה ע"ש. אך י"ל דאם נתבטל היובל קודם הזמן דזה גופא מקרי כמו השלמת הזמן וכע' דאמרינן בכתובות דף ל"ט אי מיתה עושה בגרות דזהו הזמן שלה וכע' מש"כ רש"י ב"ב דף ו' ע"ב גבי סוכה דמצות ז' ימים שלה הוא השנה שלה ולא חלק דהדין הוא עושה הזמן וע' זבחים דף צ"ז במד"א שם אין פיגול ברגל ורשב"ם ב"ב דף צ"א ע"א ד"ה לכל אחד דכל ז' ימי המשתה הוי סעודה אחת ובע"ז דף ז' ע"א דכולי אידיהן הוי כחד יומא ובגיטין דף ע"ו ע"ב כ"ז שאעבור מנגד פניך דכולי הוי חד זמן וכ"כ בזה בח"ב וח"ג דגבי סוכה אין שם סוכה עליה רק בזמן סוכות וזהו כוונת רש"י סוכה דף מ"ז ע"א דלכך סוכה בשמיני לדידן אין מברך משום דזה כ"כ במק"א דרבנן לא חל על הדבר רק על האדם ולכך מבואר בביצה דף י"ח ע"א דולד טומאה דרבנן מותר להטבילו משום דאי"ז תקון וע' גטין דף מ"א ע"א דהוי היזק שאינו ניכר וע"ש בתוס' גבי שחרור וזה ר"ל ג"כ הך דפסחים דף מ"ח גבי מוקצה דבדרבנן יש חילוק בין איסור גופו לד"א וכמו שפסק רבינו ז"ל בהל' מכירה פט"ז הי"ד גבי מאכלות אסורות מדרבנן לא הוי מקח טעות ובאה"נ הוי מק"ט דזה הוי כמו איסור גופו ושם גם בדרבנן כן ובזה פליגי ג"כ ר' יוסי ורבנן בהך דגיטין דף נ"ט ודף ס"א גבי גזל גמור מדבריהם ר"ל אי תק"ח עושה כאילו הממון שלו וא"כ יש עליו שם גזלן או זה רק דין דאסור ליקח ממנו וע' שבועות דף מ"א ע"א במד"א שם דלדרבנן לא נחתינן לנכסי' ע"ש בתוס' וא"ש דזה רק בגדר איסור:
השמטה במ"ש היכא דאם מכר בזמן היובל ובטל היובל איך הדין לענין קרקעות ועבדים:
ועיין במ"ש התוס' גיטין דף ל"ו ע"א ד"ה בזמן דהיכי משכחת שפחה חרופה בבית שני וע"ש בר"ן דאמאי לא משכחת בשפחה של נרצע והמקדש חרב באמצע היובל ועי' בירוש' פ"א דקדושין דבזמן יציאת העבד לחירות פקע החיוב והאישות של השפחה וה"נ החורבן עשה כאלו הוה היובל וכעין הך דכתובות דף ל"ט גבי בגרות בקבר וכמ"ש כאן: ע”כ השמטה].
וכן ר"ל בהך דסנהדרין דף כ"ה ע"ב גבי מציאת חש"ו מפני דרכי שלום בעלמא ר"ל דהא בעי פסול ממון כמש"כ רבינו בהל' עדות פ"ו ה"ד ומעיקרא הוי ס"ד דאי"ז ממון כלל וכן ר"ל בהך דב"ק דף ס"ב וב"מ דף ה' ע"ב גבי לא תחמוד לאינשי כו' ע"ש בתוס' ובסנהדרין שם אך ר"ל דאז לא הוי גדר גזל רק לאו בעלמא וכל שאין לוקין עליו אינו פסול לעדות כמש"כ רבינו. עכ"פ בשמיני דצריך לישב רק מדרבנן הוי רק על האדם ולא על הדבר וא"כ אין שם סוכה כלל וא"א לברך. כן היא כוונת רש"י שם וע' ירוש' קדושין פ"א דאמר שם דלכך יכול למכור לפחות מו' משום דזימנין דמשכחת דיוציא ביובל הרי דס"ל דלא הוי אפקעתא דמלכא וכ"כ בזה ובהך דמכות דף י"א ע"ב גבי נמצא בן גרושה דאמר שם דהוי כמו מתה כהונה לענין רוצח בשגגה חזינן דהדין הוי כמו גמר וע"ש בתוס' ובהך דשבועות דף י"ז ע"א גבי בא לא בארוכה שעור קצרה אי שעורא גמרינן וכן נ"מ למש"כ במק"א דגבי עבד מיתת העבד עושה גמר דלאחר מיתה פקע שם עבדות מיניה וזהו כוונת הגמ' בנדרים דף ל"ח ע"ב למנחרותא עבדי ר"ל דעיקר שם העבד הוא העבדות וכיון דמת פקעה העבדות וע' ב"מ דף פ"ה ע"ב ועבד חפשי כו' אטו לא ידעינן כו' וא"כ נמצא דבשעת מיתה פקעא עבדות ובזה י"ל מה דמבואר בספרי פ' ראה גבי הענקה לו ולא יורשיו וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים דלכא' הו"א להיפך מגמ' דקדושין דף ט"ו ע"א ושם כ' פי' אחר אך לפ"ז י"ל דבגמ' שם ר"ל כגון אם מת העבד לאחר שש דכבר נתחייב ליתן לו הענקה והוי כמו שכיר וצריך ליתן ליורשיו:
אך הספרי ר"ל דאם מת תוך שש דלא נימא דהמיתה גופא הוי כמו חרות ונותן הענקה ליורשים כמו כופר קמ"ל. עכ"פ י"ל דגבי דין שהניח הגוי מת"ע לענין הממוניות י"ל כך הוא דינו דהיינו שהעניים יכולים לזכות בהן ואף היכא דלית בו דין מת"ע וע' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי הך דזה וזה פאה ובמש"כ התוס' גיטין דף י"ג ע"ב גבי דין של מעש' בב"נ ע"ש ול"ד לתרומה בחו"ל וחלה בא"י דצריך להודיע לגוי משום דשם עיקר הנתינה משום הקדושה וגם בעינן נתינה ליד הכהנים ולק' אבאר בהך דטוה"נ שנותן לבעלים אף אם נימא דהוא ממון אם זה הוי קנין למת"כ או לא וזה כוונת הגמ' ב"מ דף י"א ע"ב מתנות כהונה נתינה כתיבא בהון ר"ל דבהן לא זיכתה התורה לכהן רק ע"י קנין של מתנה דהיינו משיכה ולא ע"י שהוא נותן ממון לבעלים דעי"ז לא קנה ואף אם נתן הטוה"נ לבעלים לא זכה בהן כ"ז שלא קיבלן ונ"מ ג"כ דא"י בעה"ב ישראל למוכרן לישראל בטוה"נ וע' בירוש' דמאי פ"ו ה"ג גבי ישראל לישראל ובכורות דף כ"ז ע"א:
ובאמת מדברי רבינו בהל' תרומות פי"ב הכ"א משמע דזה הוי בגדר דאסור לעשות סחורה בדבר האסור וכן נ' דאף אם נימא דטוה"נ ממון זה רק אם חטף ממנו כהן ואכלם דצריך ליתן לו דמי טוה"נ אבל אם אכלן ישראל או הזיקן א"צ לשלם לו ול"ד להך דקדושין דף נ"ח דשם אכל הטבל וע' בדברי רבינו בהל' גניבה פ"ב ה"ד דגריס שם דוקא אכלו וע' בנדרים דף פ"ה הגירסא משום דס"ל דלא כשי' הר"א ז"ל שם דצריך לשלם כופל דס"ל דאין עליו שם ממון גמור וע' תוס' כתובות דף ל"ד ע"א דלר"מ גבי דינא דגרמי אין עליו חיוב דו"ה אך שם י"ל דאין עליו שם שור או שה כיון דאין בו עצם הדבר:
ובזה י"ל מה דמוכח מהך דבכורות דף ט' ע"א ודף ד' ע"ב דגבי פדיון פט"ח צריך לפדות כל פט"ח בשה אחר ואמאי אי נימא דטוה"נ ממון וקי"ל דגבי שה די אף בפטרוזא בר דנקא נימא דהטוה"נ של נתינת השה יהיה כמו שה קטן וכן לעולם וע"כ צ"ל דטוה"נ דשה אין עליו שם שה וה"נ כן. עכ"פ רבינו ז"ל ס"ל דרק אם אכלו ואף דשוב נתבטל הדבר מ"מ כיון שעדיין לא הפריש ויש לו בהם זכות מקרי שפיר שלו משא"כ באם הפרישם אז רק אם נתקיים הדבר דמת"כ וכ"כ בזה במק"א כה"ג בהך דחולין דף פ"ז דרק אם אחר כיסה את הדם אז צריך לשלם י' זהובים אבל אם הפסידן שוב נתבטל לגמרי הדין וא"צ לשלם לו עכ"פ לישראל אינו יכול למוכרן בטוה"נ ולכך מפ' השאלתות הך דקדושין דף נ"ח דר"ל דמקדש בת כהן ונותן לאביה התו"מ ואז אם טוה"נ ממון מקודשת וע' בירוש' דמאי פ"ו שם בהך מחלוקת דריב"ח ור' יוחנן אי ישראל לישראל נותן טוה"נ ור"ל כמש"כ אם ע"י טוה"נ שנותן קנה המ"כ או רק בשעה שהוא נותנן לבן בתו כהן אז קנה וע' תוס' גיטין פ"ג דאמרינן שם האומר הילך מנה ותן לפלוני בן לוי מחלקו אינו יכול לחזור בו חזינן דזה הוי קנין גמור:
אך י"ל דר"ל כהך דב"מ דף מ"ט ע"א גבי דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה ולק' אבאר זה עכ"פ גבי מת"כ כיון דבעי גדר מתנה וכ"ז שלא נתנן י"ל זכות גם בישראל כמבואר בחולין דף קל"א ובכ"מ לכך בב"נ צריך להודיעו משא"כ במת"ע דעזיבה כתיב בהן וקנאן הישראל מחמת הך דא"א יכול לזכהו ולכך אם מרחן חייב דהוי מרחן ברשות ישראל וע' בהך דבכורות דף י"ג ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא שם היכא דיהיב זוזא אי הוי כדמי ע"ז דרבא ס"ל דמחזי ואביי ס"ל דלכך לא הוי מק"ט דאבעי ליה לעיוני וע"ש בתוס' דזה רק בגוי:
ובאמת עוד נ"מ אי מתחלה משך ואח"כ נתן מעות דמלישנא דגמרא שם משמע דכיון דנתן מעות ה"ל לעיוני בשעת משיכה וע' תוס' כתובות דף נ"ח ע"ב ד"ה הני קלא אית להו דדרך הוא לבדוק קודם נתינת המעות ושם דף צ"ג ע"א גבי עד שלא החזיק בה דהוי שם מחלוקת דרש"י ותוס' בזה ובאמת י"ל דרק בעבדים אמרינן קלא אית להו כע' דאמרינן בתוספ' דהוריות פ"ב מפני מה הכל נשאלין על עבדים כו' ר"ל שדורשין אחריהם ובזה מדויק לשון הגמ' כתובות דף נ"ז ע"ב אלא מעתה כהן שלקח עבד מישראל ניחוש לסמפון למה דייק מישראל אך לפמש"כ התוס' בכורות דמעכו"ם צריך לדייק טפי ואף דהתוס' כ' זה רק בע"ז אין נ"מ וע' בתוספ' ע"ז פ"ב דאם לקח בהמה לנסיון אם החזיק בה כל היום הוי כמו שהסכים להמקח ואסור להחזיר לעכו"ם דהוי כמוכרו לו ואמר שם דבזמן שאסור להחזיר לישראל מחמת דין היכא דאינו רוצה אסור להחזיר לגוי אף אם יתרצה דהוי כמוכרו לו וכע' שכ' התוס' ב"ב דף פ"ח ע"א גבי גמר בלבו וע' בירוש' פסחים פ"ד דסתם נסיון לג' ימים וע' תוס' כתובות דף י"א ע"א גבי אם הגדילו יכולין למחות כמה ישהו ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' מלכים פ"א ה"ו דאימתי יש עליו שם בעל מלאכה משיעשה יום אחד אבל מחמת מי שפרע לא הוי דין וכמש"כ התוס' בכורות דף י"א שם וע' תוס' קדושין דף כ"ט ע"א ג"כ כן דמי שפרע לא הוי דין:
ובזה א"ש ג"כ הך דקדושין דף ע"ג ע"ב גבי הנאמן המוכר לאמר ע"ש בתוס' אך כיון דשם מיירי דהמקח בידו רק דקיבל מעות ודי במי שפרע ולא הוי גדר ממון כ"א איסור ונאמן ובמש"כ התוס' שבועות דף מ"ג ע"ב גבי פלוגתא דערבון דזה רק בגדר איסורא ולא בגדר ממונא וגם גדר דברים ליכא בעכו"ם כמב' שם וע' פסחים דף צ"א ע"א גבי ביהא"ס ע"ש בתוס' ובדברי רבינו ספ"ה מהל' ק"פ דאם עבר ושחט עליו אף אם הוא חבוש בבית האסורים של כותים יצא ומיירי בהבטיחוהו לצאת וזה תליא אי מה דאמרינן אשר פיהם דבר שוא כו' אי ר"ל דחוזרין בהם או דאין להם דבור כלל ושם אבאר זה. עכ"פ לאביי י"ל דרק אם נתן מעות ואח"כ משך אז ל"ה מק"ט ולרבא מחמת נתינת המעות מחזי כדמי ע"ז וא"כ קשה מהך דשם דף ל"ז גבי המוכר יין ונמצא יין נסך דצריך להחזיר לו הדמים ולא אמרינן דמחזי כדמי יין נסך ודוחק לאמר דיין נסך קיל לזה כמש"כ התוס' ע"ז דף ס"ד ע"ב ובירוש' שם וע"כ צ"ל דגבי ישראל לא חיישינן לזה משום דעכו"ם פעי כמבואר בערובין דף ע"ה ע"ב וחולין דף קל"ג ע"ב וערכין דף ו' ע"ב משא"כ בישראל וע' פסחים דף ו' ע"א גבי מה דמחלק בין בהמה לבצק ע"ש והנה שם כיון דגבי ישראל הוי מק"ט אמאי לא אמרינן אם אתה יכול לזכהו כו' דבשלמא לענין קנין שם הוי גזיה"כ דישראל מעכו"ם קונה בזה הקנין כדיליף שם מקרא משא"כ בזה:
ובאמת המעיין בדברי רבינו בהל' בכורות פ"ד ה"ה דייק שם גבי ישראל שנתן מעות לעכו"ם בדיניהם ר"ל שהתנו כך ע' תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב וצ"ל דגם בזה י"ל אם אתה יכול לזכהו כו' וא"כ יהיה כמו יד עכו"ם באמצע דפטור מן הבכורה ואף דזה נ"מ לאיסורא משא"כ גבי דמי ע"ז דשם נ"מ רק לענין איסורא בלבד וע' תוס' ע"ז דף ס"ג ע"א גבי אתנן אך שם עיקר אתנן הוא משום גדר ממון ושכירות והאיסור הוי ממילא אם קנתה וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולק' אבאר זה:
וכן נ"מ במה דמבואר בהך דנדה דף מ"ו ע"ב גבי כל הנודרת על דעת בעל נודרת ע"ש בתוס' והנה לכא' קשה היכא דאח"כ מיאנה בבעל אם חלו עליה הנדרים למפרע ואי זה הוי כמו תנאי ע' מש"כ הר"ן נדרים דף ע"ד אך באמת ר"ל כך דאף דאין דעתה כלל בשעת הנדר רק דעתה שיהא בעלה וא"כ כל דבר שנוהג בבעל נוהג גם בה וכע' הך דמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב גבי הך דר' יוסי שתנאי ב"ד הוא ובפ"ד דטבעו"י וע' מש"כ התוס' גיטין דף ט' ע"א ד"ה חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ע"ש דכ' דרק מחמת תנאי ב"ד הוא ע"ש ובירוש' דמאי פ"ה ה"ב בסומך על תנאי ב"ד ע"ש ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ד ושם אבאר זה ובאמת י"ל דלא מהני תנאי כלל גבי מופלא הסמוך לאיש דנהי דהתורה ריבתה אותה דנדרה נדר אבל לתנאי אינו שייך כלל דהתורה לא ריבתה קטנה לתנאים וכ"כ בזה במה דפליגי בהל' אישות רבינו והר"א ז"ל פכ"ב ה"ד גבי חרש שנשא פקחית אם יורשה ע"ש בהשגות דאיך יכולה לשעבד לאחר מיתה אך ר"ל דהיא שעבדה עצמה שיהא דינו כבעל גמור וממילא יורשה וראיה דגם לדידן דקי"ל דבעל מיגז גייז היך שייך לומר הך דכל הנודרת ע' בזה במש"כ הר"ן בנדרים דף ע"ג ע"ב וע' בתוס' נזיר דף כ"ב ע"א במה דאמר ר' שמעון דאם אמר הריני כמותך שתיהן מותרות ומבואר שם בירוש' דרש"י לשיטתו דס"ל שלא התנדב כדרך המתנדבין ושוב השנייה לא חלה עליה נזירות כלל וא"כ לפ"ז בכל נדרים דקטנה לא יחול עליה כלל לר"ש וע"כ כמש"כ וע' בהך דגיטין דף פ"ג ע"ב ובהך דשבת דף מ"ו ע"ב ושם נקט רק על בעל. אך י"ל דהנה ע"ש ברש"י דכתב בד"ה ואמאי ואפי' שרי לה בעל איתסר לה משום מוקצה. ואף דהא בדף קנ"ז מסקינן דמותר להפר אף שלא לצורך השבת אך י"ל דר"ל כך דכיון דעיקר הטעם הוא משום ענוי נפש וכיון דכעת לא תפעל ההפרה דבל"ז תאסר משום מוקצה שוב י"ל דלא מהני הפרה ע' בנדרים דף פ"ז ודף פ"ב ע"ב גבי נדרה משתי ככרות וכ"מ בזה וא"כ לפ"ז לשי' רבינו דס"ל דאף מיפר כל הנדרים שוב לא איכפת לן ושפיר יכול להפר:
וכן התבואה כו' שלא הביאה שליש כו'. הנה ע' תוס' ר"ה דף י"ב דכל הני שעורי המובאין במשנה ולק' בפ"ב מהל' מעש' זה הוי שליש שלהם וגם זורע ומצמיח וע' סוכה דף ל"ו ע"א בהך מחלוקת דר"ש ורבנן דפליגי בזה בדבר הראוי לאכילה אי צריך שיהא נזרע ומצמיח ובסנהדרין דף ס"ט ע"א דקטן כתבואה שלא הביאה שליש דמי ובירוש' כאן פ"ט דתרומות ה"א דקודם הבאת שליש אם הפריש תרומה לא קדשה ור"ל דאין הטעם משום דלא טביל דהרי שם גבי גדולין כבר טבל מעיקרא וראיה דהרי חלה עליו הקדושה גם במחובר ומ"מ פחות משליש לא וצ"ל דא"א לחול עליה קדושה ונ"מ לפמש"כ בח"ג בהל' כלאים דמשכחת דלענין הזיתים עצמם מקרי הביאו שליש ובשמן עדיין לא הביא שליש כמו הך דמנחות דף פ"ו גבי שמן אפיקנון ואם נטבלו הזיתים ואח"כ הוציא מהם שמן לא חלה על השמן קדושת תרומה וזהו כוונת הירוש' הנ"ל וע' חלה פ"ד גבי הנוטל חלה מקב דאמר שם ג"כ דקודם הבאת שליש לא קדשה ע"ש ובקדושין דף ס"ב ע"ב ומש"כ רבינו לק' פ"ה ה"ט ומה דמבואר בירוש' פ"א דתרומות סה"ג ט"ס שם וצ"ל אין תרומתו תרומה ומה דאמר שם אדעתיה דחזקיה ט"ס שם ונחלף וצ"ל כך דהא ס"ל לחזקיה דהא דאמרי ב"ש תרומת עצמן בהן זה רק בזיתים על השמן אבל בשאר דברים דאמרינן דאין תרומתן תרומה גם ב"ש מודי דתרומת עצמן בהן ליכא וא"כ הא דקתני דכל הני לא הוי תרומה כלל אתי גם כב"ש אבל ר' יוחנן דס"ל דב"ש פליג גם אהני וא"כ ע"כ זה אתיא כתנאי וכב"ה וכה"ג אמרינן שם פ"ד ה"ה גבי המרבה בתרומה ע"ש וט"ס שם:
והנה ר' שמעון ס"ל דאין מסתכלין על ראוי לאכילה כ"א על ראוי לזריעה והנה בדברי רבינו בפהמ"ש בפ"ד דמס' שביעית מ"ז ח' דגבי פגי תאנים פי' דגם הם חייבין במעש' והוא תמוה דהוא להיפך מן המשנה ודוחק לאמר דשם קאי אפגי בית הני המובא בערובין דף כ"ח ע"ב דחייבין במעש' משום דאין נגמרין דא"כ גם בתמרים ג"כ כן כמבואר בגמ' שם וע' ב"מ דף פ"ט ע"א בתוחלני וכמו כפנייתא בפסחים דף נ"ב ע"ב וע' ירוש' שביעית שם מה דהביא הך משנה דעוקצין פ"ג דהוי מחלוקת דתנאי אי פגים מטמאי טומ"א ומוקי לה שם דמיירי בפגי תאנים משום דחשובים קצת לאוכל ומ"מ פטורין מן המעש' אך זה נראה דהנה במעש' ירוש' פ"א ובדברי רבינו פ"ב שם מבואר דגבי תאנים וענבים ורמון ושקדים א"צ שיגמרו הכל רק אם גרגר או פרד או תאנה וגבי שקדים די ב"ג שנגמרו היינו שפירשו קליפתן החיצונה ובתמרים הוי בזה מחלוקת דתנאים פ"א דדמאי אם נגמר מקצת אי נגמר הכל וע' בירוש' פאה פ"א ה"ה דכולן מטילין שאור בב"א ובתוספ' שם ע"ש. וס"ל לרבינו דגבי תאנים וענבים דקי"ל דאף אם ביכר פרי אחד חייב גם בשאר זה רק כשהשאר עכ"פ פגין או בוסר ובפחות מזה לא וע' בנדה דף מ"ז ע"א דכתב שם רש"י דהוי כסמדר וב"ק דף נ"ט ע"א מבואר דפגי הוי כבוסר ועדיף מסמדר אך זה רק גבי תאנה דיש בהן חשיבות אכילה כמבואר בירוש' פ"ד דשביעית הנ"ל אבל שאר פגים לא דגם לענין טומ"א אינן מטמאין ולכך מבואר בירוש' ספ"א דערלה דפגי תמרה של רבעי יקברו וזה אתיא או לדידן דס"ל בפסחים דף נ"ב דבשאר פירות גם רבנן מודו לר' יוסי בסמדר או דס"ל כר' יוסי ומ"מ פדיון ליכא עליהו כיון דאינן ראויין לאכילה ובתאנים בזמן שהן יחור דאז הן פחותות גם מסמדר בגפנים כמבואר בב"ק שם אין עליהן שם פרי כלל וזהו כוונת המשנה ספ"א דערלה דלר' יוסי נוטעין יחור של ערלה ע"ש ור"ל ביחור של תאנה של ערלה דאז אפי' ר' יוסי דס"ל דסמדר אסור מ"מ יחור מותר וזהו ג"כ כוונת הירוש' פ"ג דבכורים ה"א דאף דקריאת בכורים חלה על בוסר ופגין מ"מ לענין יחור הוי בעיא דלא איפשטא:
והנה ע' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעש"ש ה"ב דבוסר נקנה במתנה בכרם רבעי וע"ש שהק' עליו דבגמ' מבואר דדוקא סמדר כמבואר בערלה ובפהמ"ש פ"א מ"ז וצ"ל דכיון דמבואר בירוש' שם דלא מהני פדיון בפגי תמרה גם לרבנן נוהג בהן לדידן כמש"כ וע"כ צ"ל דקדושה לא חלה עליהו רק איסור ואין עליהן שם ממון גבוה ובאמת מדברי רבינו נ' דיש חילוק גם בענין זה בין כרם רבעי לנטע רבעי דגבי נטע כ"ז שאינו ראוי לפדיה אין עליו שם ממון גבוה וגבי כרם תיכף חל ולכך גמ' דילן בקדושין נקט לשון סמדר דהוא בגפן לכך נקט דלא כר' יוסי אך זה יהיה נ"מ אם גם בגפן אחת כן או רק בכרם ומחלוקת דתנאי היא בתוספ' ס' מעש"ש וע' בשאלתות דר' אחאי פ' קדושים דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דברכות דף ל"ה ע"א ובזה א"ש דברי רבינו ולכך נקט במשנה דפ"ה דמעש"ש מחלוקת דב"ש וב"ה בפרט ועוללות דזה רק בכרם ולא נקט גם פיאה דשייך גם באילנות די"ל דגבי רמון דקי"ל דאם בכרה אפי' פרדה אחת דחייב כל האילן וי"ל דה"ה גבי פאה כן וכ"כ בזה בח"ג בהל' מת"ע ומ"מ הקדושה דרבעי לא חלה עליה דאין עליה שם תבואה וא"כ נתחייב במת"ע קודם שחלה עליו קדושת רבעי ולכך מבואר בירוש' כאן דקדמאי כרם רבעי ותנינא נטע רבעי. ויהיה נ"מ ג"כ כה"ג גבי מעש"ש בהני דדי בפרי אחד דטבלי מ"מ אי חלה עליהו הקדושה כיון דאינן ראויין לאכילה וא"כ למה דחיק בגמ' בקדושין דף נ"ד ע"ב להעמיד בטבל הא מצי לאוקמו כה"ג וצ"ל דנהי דטבלי מ"מ לקרוא להם שם תו"מ א"א וע' בהך דב"מ דף צ' ע"א גבי מעש"ש אם הקדימו בשבלין יש עליו שם ממון גבוה אף דעדיין אין בו קדושת טבל וכן מבואר בירוש' חלה פ"א. אך י"ל דמב"מ אין ראיה משום דזה לר"מ דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע' ביצה דף ל"ה ובירוש' מעש' פ"ב ה"ד וה"ה וה"ח:
ובזה א"ש משה"ק התוס' ב"מ שם ד"ה כשהקדימו ע"ש אך באמת בתוספ' פ"ב דמעש' ובירוש' מבואר דבשבלין גם לר"מ לא מהני וע' ביצה דף י"ג ולק' אבאר זה. והנה רש"י ברכות דף ל"ו ע"ב פי' הך דמשהוציאו קאי אפרי ובפסחים נ"ב ע"ב דקאי אעלין ורבינו בהל' שמוי"ו פ"ה הי"ח כ' בוסר:
והנה בירוש' פ"ד דשביעית מבעי ליה גבי פגין של שביעית אי מותר לעשות מהן מלוגמא ר"ל אי יש עליהן שם מאכל אדם ואסור לעשות מהן מלוגמא או מאכל בהמה ומותר וע' יומא דף פ"ו ע"ב דאסור לאכול פגין של שביעית אך י"ל דאסור לתולשן בשביל זה דזהו הכוונה שם או כגון שיש להן תקנה לאוכלן כמו בהך דדף פ"ט ע"א בב"מ הנ"ל בתוחלני והנה באוכלי בהמה מספקא ליה להירוש' בשביעית פ"ז ה"א וב' ופ"ט ה"ז אי מותר לאבדן ולכך ס"ל לרבינו דרק אם הוי כמו בוסר אז אסור לאבדן וע' מנחות דף ס"ט ע"א אי הנצה דעלין מקרי כמו השרשה לב' הלחם ע"ש. עכ"פ היכא דדי גם בגרגר אחד י"ל דעל השאר אף דטבילי מ"מ שם תו"מ לא חל עליהו ונ"מ ג"כ למש"כ התוס' ב"ק דף ס"ט ע"א אי חל שם דין שביעית על כרם רבעי דהנה בפ"ז דפאה מבואר בירוש' דעל כרם הקדש שייך שביעית ומבואר שם דאסור לפדותן דהוי כלוקח קרדום מדמי שביעית כיון דשביעית תופסת דמיה וגבי כרם רבעי בשביעית מבואר בפ"ה דמעשר שני דפודה בשוין וע"ש בירוש' דהוי שם מחלוקת אי צריך להוסיף חומש בשביעית עליו ובתוספ' שם מבוארת פלוגתא אי מותר לנטוע אילן ברבעית כדי שלא יחול הרבעי בשביעית ויהא גרם שתפקע הקדושה לחד שיטה אך באמת זה תליא איזה דבר חל קודם אי דינא דרבעי או דין שביעית:
והנה איסור שביעית חל גם על עשבין ע' בפ"ה דמעש"ש ה"ד ולכך ס"ל לרבינו בהל' שמיטה פ"ד ה"ט דאף לפירות האילן לשביעית לא אזלינן אחר ט"ו בשבט רק אחר תשרי ולענין מעש' ס"ל דלענין ט"ו בשבט אזלינן בתר חנטת פרי ולענין תשרי אזלינן בתר חנטת עלין ומשום דס"ל דמהנצת עלין עד גמר פרי הוא ק"ן יום כמבואר בירוש' פ"ה דשביעית ומשליש עד גמר מבואר בר"ה דף י"ג דהוה ב' שבועות ולכך אם תהיה הנצת העלין קודם ר"ה אז תהיה החנטה דפרי קודם ט"ו בשבט והנצה דעלין הוי כמו השרשה כמבואר במנחות דף ס"ט ע"א הנ"ל. וכן ר"ל בהך דסנהדרין דף י"ח ע"ב גבי הך דבטול תאנה ידמך וכ"כ בזה בח"א בהל' קדה"ח פ"א ה"ג אך כ"ז לענין מעשר אבל לענין שביעית ס"ל לרבינו דצריך להיות גמר פרי קודם ר"ה ואם לא חל עליהם קדושת שביעית וע' תוס' סוכה דף ל"ט ע"ב דס"ל ג"כ כשי' רבינו הרי דהקדושה לא חלה רק בגמר פרי ובזה י"ל הך דר"ה דף ט"ו גבי מה דפליגי ר"ש ורבנן לענין אתרוג משום דאזלי לשיט' בפ"א דמעש' וסוכה דף ל"ו אי יש על אתרוג שם פרי בקטנותו ולק' אבאר זה:
והנה גבי שביעית ודאי שם לא אזלינן בתר גרגר אחד רק אחר כל הפירות אם הגיעו לעונת החנטה שלהם וע' בפ"ה דמעש' גבי הך דלא ימכור אדם פירותיו נקט שם דאם ביכרו מקצת נוטל את הבכורות ולגבי מעשר ניחא דכ"ז שלא נקבעו אין כאן חיוב כ"כ ולא איכפת לן אבל גבי שביעית מה מהני שנוטל הבכורות וע"כ צ"ל דלא חלה הקדושה רק אהני דבכרו ומסתמא מיירי בכל מיני פירות. והנה גבי כרם רבעי כה"ג כיון דהוה קדושה הבאה מאליה שפיר חלה ועדיין שביעית לא חלה אך מ"מ י"ל דזה לא הוי רק גדר איסור ולא קדושה כמש"כ וזה ר"ל הגמ' בב"ק דף ס"ט ע"ב במה דאמר שם דלכך כרם רבעי יכול לחלל אף שהוא ביד אחר ע"ש בגמ' דמשני שם הלשון מבמעש"ש:
אך ר"ל כך דאם נימא דהחומש שהוא מוסיף מחמת שיש בו גם דין ממון שלו או משום דהמעש"ש שלו ונ"מ במה דמבואר בפ"ד דמעש"ש ה"ו דהיכא דמשך מעשר בסלע ונתיקר ועמד בשתים דרשב"ג ס"ל דמשיכתו זו היא פדייתו ר"ל דכ"ז שלא נפדה לא קנה במשיכה משום דס"ל ממון גבוה הוא וא"כ לא קנה מ"מ חומש א"צ להוסיף המוכר על סלע הב' של מעש"ש דלענין דיני ממונות קנה הלוקח במשיכה וא"כ הוי למוכר כמו שאינו שלו וא"צ להוסיף חומש וא"כ חזינן דאף דהקדושה שלו מ"מ הממון פקע ולכך שפיר שייך לאמר בו יאוש וגזל ע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב וס"ט ע"א וע' במש"כ הרמב"ן במלחמות פ"י דב"ק גבי תרומה דהקדושה שלה והנתינה הם ב' דברים וע' בתוספ' פ"ז דדמאי בהך מחלוקת דר"מ ורבנן אם נתן סאה ללוי וסאה לעני יכול אח"כ לעשות חשבון ולאכול לפני חשבון שנתן ללוי וחכמים פליגי דרק אם נתן לו עישור אז הוי כמו מעשר אף אם לא קרא שם ובל"ז לא. וכה"ג פליגי בפ"ד דתרומות מ"ב והטעם אם אח"כ יכול לתבוע מה שנתן אי נימא דלא הוי מעשר ואזלי לשיט' שם בפ"ד מ"א דלר"מ לא חל כלל עליו מקצת שם ולרבנן שפיר יש עליו שם ולכך א"א לאכול עליו אח"כ ממק"א ובאמת זה ג"כ הטעם דרש"י ס"ל בבכורות דף נ"א ע"ב גבי פדיון הבן דאם נתן לעשרה כהנים אז דוקא בב"א ולכהן אחד די אם נתנן בזה אחר זה משום דכיון דכ"ז שלא גמר מליתן אין עליו שם פדה"ב רק אם נתנן לאחד כ"ז שלא שילם לא קנה המעות משא"כ לעשרה אך התוס' שם לא ס"ל כן בדף מ"ח ע"ב:
וכן ס"ל לרבינו בהל' בכורים פי"א וע' ב"ק דף ק"י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאין לא יצא והטעם דא"א לצרף משום דהא כ' התוס' במנחות דף ע"ג דלאחר שבא ליד כהן נעשה כחולין ולכך יכול לקדש בו את האשה וקודם לזה הוא ממון גבוה ולכך לא מצטרף וכן הטעם מה דס"ל לרבינו בהל' שקלים פ"א ה"א דשקל שצריך ליתן הוא רק בב"א ואינו מצטרף משום דפקע שם הנותן ממנו כמבואר בירוש' פ"א דשקלים דצריך שיהיו הקרבנות משל צבור דאין ק"צ בא משל יחיד ופקע שמו ולכך לא מצטרף וע' מש"כ בזה בח"א. עכ"פ הם ב' דברים הממון והקדושה ושייך בו יאוש וזה ר"ל הגמ' ב"ק דף ס"ח וכ"ו גבי צנועין ולא אמרינן כל היכא דאיתא ברשות הבעלים כמו דאמרינן שם דף ס"ו ע"ב גבי קרבן וע"ז אמר בדף ס"ט ע"ב די"ל דלא אזלינן כלל בתר הממון רק בתר הקדושה וגבי מעש"ש כיון דהוא קרא שם מוסיף חומש וגבי כרם רבעי אף דהוא קדוש מאליו מ"מ אזלינן ג"כ בתר קדושה ולא בתר ממונות וראיה ממה דמבואר בירוש' פ"ה דמעש"ש דגם בשביעית צריך להוסיף עליו חומש אף דאז לית בו דין ממונות וע"כ משום דרחמנא אוקמה ברשותיה כמש"כ:
גם באמת נ' דאף לדידן דקי"ל נטע רבעי מ"מ יש נ"מ בין כרם רבעי לנטע רבעי דגבי כרם רבעי יש עליו מצוה או לפדותו או להוליכו לירוש' ולכך גם בשביעית זה החיוב לא פקע ממנו וא"כ יש עליו שם בעלים כמו גבי הקדש כע' דמבואר בירוש' פ"א דמעש' דלא יצא מידי הבעלים משום דאומרים לו פדה אתה ראשון משא"כ בנטע רבעי אז רק אם ירצה לאכול אסור או עד שיפדהו או עד שיוליכו לירושלים ובל"ז לא דאין עליו חיוב וא"כ לפ"ז בשביעית י"ל דא"צ להוסיף עליו חומש ובזה א"ש דעל כרם רבעי מבואר בירוש' הנ"ל דב"ה ס"ל דאף בשביעית צריך להוסיף חומש ובמ"ה שם נקט ובשביעית פודהו בשויו וכבר נדחקו בזה הר"ש ורבינו ז"ל שם:
אך נ"ל דשם קאי אנטע רבעי ושם ר"ל דבנטע רבעי בשביעית לד"ה א"צ חומש וע' בספר תמים דעים להראב"ד ז"ל דמשמע שם שיש חילוק בזה בין נטע רבעי לכרם רבעי לענין חיוב הפדיה וע' ביצה דף ה' ע"ב וכ"מ דמוכח שם דיכול להפקיר כרם רבעי אך שם קאי לר' אליעזר דהוא מתלמידי ב"ש וס"ל דממון הדיוט הוא והא דמבואר במ"ה פ"ה דמעש"ש דיכול להפקירו י"ל דמיירי ג"כ כדאוקמא בקדושין דף נ"ד בסמדר או כגון שגדל מקרקע הפקר:
אך זה יהיה תליא בהך דראב"י הובא בסוטה דף מ"ג ע"ב דבעי דוקא אשר נטע ולא עלה מאליו אך זה רק למ"ד כרם רבעי וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולכך עי"ל ג"כ דשוב מקרי שבא על ידו ולכך חייב חומש. אך י"ל דהא דפחות משליש או קודם גמר גם דיעבד לא הוי תרומה זה רק בהני דצריך שיהיו כולם נגמרים אבל גבי מינים דדי אם ביכר אחד מהם ונעשה עונת המעש' בכולם שפיר י"ל דבדיעבד אם קרא עליהם שם תרומה קודם הזמן שפיר חל וע' מש"כ הר"ש בחלה פ"ב גבי קמח אם עירב עם העיסה. ולכך נקט רבינו כאן רק תבואה וזיתים ולא שאר פירות קודם עונתם למעש' המבואר במשנה דשם י"ל דדיעבד מהני וכבר הארכתי בזה בח"ג ולעיל גבי שמן זית שלא הביא שליש דמוכח דחייב במעש' וע' לק' בפ"ב מהל' מעש' דהשיעור הוא לשי' רבינו שיעשה שמן אחד מ"ט כפי מה שראוי לעשות וע"ש בהשג' ובפ"ה מהל' שמיטה הט"ז מפרש כפי' השג':
וכן ג"כ לשי' רש"י ב"מ דף ק"ה ע"א מבואר דזיתים אם עושין ט"ז לוג שמן לכור מטמא טומ"א ומ"מ השמן שלהם אינו מכשיר לפי שי' הר"א ז"ל דבעי לוג לסאה ואז מקרי הביא שליש ומ"מ י"ל דאין הזיתים חייבין במעש' לשי' רש"י וכמו פגי תאנים דעוקצין פ"ג הנ"ל דאף דמטמאין טומ"א מ"מ פטורין מן המעש' ואפשר לחלק בין זיתי כבש דאז די שיהיו ראוין לעשות שמן חלק א' מט' משא"כ בזיתי שמן דאז אזלינן בתר השמן ודוקא שליש וכמש"כ בהל' שמיטה הנ"ל ובזה י"ל הך דתרומות פ"א גבי זיתים על השמן דאינו תרומה וע"ש בירוש' דהק' מהך דעדיות אך י"ל דשם איירי דלענין עצמן הביאו שליש ולענין השמן לא הביאו שליש ולכך מזית על שמן לא הוי תרומה:
[מקונטרס ההשלמה: השמטה
למ"ש בהך דב"ק דף ס"ט ע"ב מה דמוסיף חומש על מע"ש אם משום דהממון הוא שלו או דהקדושה הוא שלו וכן נ"מ להך דמבואר בקדושין דכ"ד ע"ש בגירסת התוס' דאשה א"צ להוסיף חומש על מע"ש שלה איך הדין לפי מ"ש בהך דיבמות דף פ"ו ע"א דנשואה בת ישראל נותנת רשות לתרום ר"ל בגדר עצם לא מחמת שליחות ואם קראה שם למע"ש של בעלה ואח"כ פדתה אם צריכה להוסיף חומש ועי' תוס' גיטין דף ס"ה ע"א ד"ה ופדו ושם בשיטת גמ' דילן בקדושין דף נ"ד ע"ב דאין יכולים ליתן המע"ש במתנה ע"כ המעות נתן להם ומ"מ אין מועיל הפדיון אם לא שיזכה הבעלים ע"ש בתוס' ועי' תמורה דף י' ע"א גבי הך דמתכפר עושה תמורה וע"ש בתוס' דף ז' ע"ב ד"ה שאין דגם המקדיש מימר אך באמת כך דכ"כ במ"א דזהו שני דינים דשותפים וציבור אין ממירים וקרבן של צבור ושל שותפים אין ממירים עי' תמורה דף י"ג דקאי על הם עצמם ודף י"ד קאי על קרבנם ועי' זבחים דף ו' ושם ר"ל בגדר קרבן וכן במה דאמר שם גבי מנחה ומביא שם קרא דנפש ע"ש בתוס' דילפינן מן קרבנו אך באמת זה שני דינים אחד דאין יכולים להקדיש ולנדוב קרבן מנחה בשותפות והב' דמנחה של שותפות אינה קריבה ואמר בכאן קריבה ומחמת נפש וכמ"ש התוס' סוטה דף כ"ג ע"א אבל אם אמר הרי עלי מנחה ומת דלדידן דקי"ל שיעבודא דאורייתא חייבים היורשים י"ל דאז אם יש לו ב' בנים אינם יכולים להקדישה ועי' תוס' מנחות דף צ"ג ע"א. עכ"פ שם קאי מחמת קרבן של שותפות וכן בתוספ' תמורה פ"א מחלק לה לשני דינים ונ"מ דאף אם השותפים אמרו כל הרוצה להמיר יבוא וימיר אף דזה לא בגדר שליחות כמ"ש במ"א ודלא כשיטת התוס' תמור' דף ב' ע"ב וכן במקדיש לשיטת התוס' דף ז' ע"ב וכן הוא שיטת רבינו בפ"א מהל' תמורה ה"ד מ"מ א"א להמיר דהקרבן הוא של שותפות זהו כונת הגמ' שם ומ"ש רבינו בה"א ואחד מן השותפים שהמיר ולכאורה זה קאי אשותף בהקרבן ואמאי הא תמורה בחצי לא מהני ע"ש בה' י"ט ותוס' שם דף כ"ו אך י"ל כגון דהשני אמר כל הרוצה להמיר כו' או דר"ל דהבהמות חולין הוה בשותפות אך שם לא מהני הך כל הרוצה דזה הוה בגדר שליח ובתמורה לא מהני שליחות כמבואר בירוש' רפ"ב דקדושין וכ"כ בזה במ"א בח"א בהל' לולב ע"ש:
חתימה
הדפסתי ב' הקונטרסים השלמה לח"ד בעבור שאחד ע"י עצת מרמה לא בהתר כמ"ש רבינו בפה"מ פ"ה דתמורה העלים לעצמו כמה בויגן כת"י מהח"ד לכן הדפסתי ועוד יש כמה דברים אשר אי"ה בחלקים הבאים אדפיסם ומאן דעקיץ לעקצי' עקרבא בכורות דף ל"א ע"ב ע"ש ועיין נדרים דף מ"א דא"י לשוט בנהר ועיין ברכות דף נ"ח ע"ב אי לאו עיקצי דעקרבא דמנחא בנהר כו' ע"ש וזה מה דמבואר בפ' האזינו הלוא ראש פתנים אכזר כו' כמוס עמדי וזה ראש של עה"ר המונח במערת המכפלה כידוע וזה מה דמבואר ע"ז דף י' ע"א שאין להם כתב כו' דלקחו מאחרים ע"ש בתוס' ואם ישוב ירפא ובגדר נהר יוצק יסודם דחגיגה דף י"ד ע"א ובמ"ש רבינו בסוף הל' מקואות יטהר עצמו במי הדעת ולא יחרוך צייד הרמאי עירובין דף נ"ה וע"ז דף י"ט: ע"כ מקונטרס ההשלמה]