אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי יוסף רוזין

פרק א · הלכה ה

הלכה ב

כל שהחזיקו כו' כיון שעלו כו'. הנה רבינו פסק דלקדושת הארץ כבוש שני לא בטל וע' מש"כ רבינו בהל' ביה"ב ספ"ו דלא הוי גדר כבוש רק חזקה שכל אחד ואחד החזיק לעצמו וכ"כ דמבואר בירוש' שביעית פ"ו דבבית ראשון כל זמן שלא נכבשה כל הארץ לא נתקדשה משא"כ בבית ב' ראשון ראשון קדיש והנה בגלות ראשונה כיון דקיי"ל ובאו בה פריצים וחללוה כמבואר בע"ז דף נ"ב ע"ב ובנדרים דף ס"ב ע"א בטלה הקדושה ואין עליה שם א"י וגם משום דמבואר בירוש' ר"ה פ"ג דכשהוציאם ממצרים היה על תנאי לקיים מצות שלוח עבדים וכיון שעברו ישראל על זה בטלה היציאה ולכך נענשו כמבואר בירוש' שם וע' ערכין דף ל"ג ע"א וזהו כוונת הגמ' סנהדרין דף צ"ו ע"ב עמא קטילא קטלית ר"ל דכיון דהם עברו על התנאי שוב נעשו עבדים למפרע ובטלה הקדושה דכיון דבטלו היובל דכולם מעכבים בו כמבואר בר"ה דף ט' ע"ב וע' ערכין דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה מנו ובירוש' שביעית פ"ד ה"ט מה היא קודש. משא"כ בשני דאז לא היה בה קדושה גמורה ושוב לא שייך בה הך דין דובאו בה פריצים וחללוה וכע' דמבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב ודף ט"ז ע"א ודף ל"ב וזבחים דף מ"ט ומנחות דף מ"ז דהיכא דאין בה קדושה גמורה לא אלים למיתפס פדיונו ולא פקע' וכע' דמבואר בשבת דף קט"ז ע"א דגבי גליון קדיש אף היכא דנמחק הכתב ולא פקע וכן בירוש' פ"א דמגילה גבי סמוך לכרך ואח"כ חרב הכרך דמ"מ קוראין בט"ו. ולכך בבית ב' נשארה הארץ בקדושתה וע' תוס' מגילה דף י' ע"א ושבועות דף ט"ז ע"א דלענין קדושת בית למ"ד קדושה א' לא קדשה לע"ל בטלה הקדושה אף אם נימא דקדושת מחיצה לא בטלה ובזה א"ש דברי התוס' יבמות דף פ"ב ע"ב מה שהקשו שם דר' יוחנן אדר"י ולא תירצו משום קדושה ב' וע' תוס' זבחים דף ס"א. ובאמת רבינו בס' הל' מעה"ק נקט רק מי ששחט קדשים בזה"ז וכן בספ"ו מהל' ביה"ב נקט ג"כ לשון קרבנות ולא נקט מנחה ודלא כמש"כ תוס' יומא דף ס"ג ע"א וזבחים דף נ"ט ע"ב דרק מנחה משום דא"צ מזבח ובאמת במנחות דף ה' ע"ב מבואר להיפך משיטת התוס' דגם במנחה פסול אם נפגם המזבח [השמטה אך באמת ר"ל כך דאף דמנחה לא נפסלה מ"מ ליכא פיגול כיון דאין המזבח ראוי לשחיטה ולהקרבת קרבן למקרי אינו ראוי לעבודה. ע”כ השמטה] רק רבינו כתב רק קרבן והטעם משום דאין כ"ש מקדשין אלא בפנים וא"כ ליכא קידוש כלי גבי מנחה וזה ר"ל הגמ' בזבחים דף ס"ט ע"א אין קידוש בכלי שרת בבמה וכן כתב רבינו שם בהל' פסוה"מ פ"ג ה"ט וכאילו לא נתקדש כלל וע' זבחים דף קי"א גבי קרבו נסכים במדבר. עכ"פ כיון דבית ב' לא נתקדש בקדושת אורים ותומים ונביא אף אם נימא כמ"ד דדי באחת מכל אלו בשבועות דף ט"ז מ"מ נתבטל וזהו כונת הר"א ז"ל בהשגות בהל' ביה"ב פ"ו ע"ש. ולפי גרסת הירושלמי והתוספתא פ"א דסנהדרין דתחתונה חברים אוכלים שם קדשים קלים ולא מעשר שני משום דהקדושה שלהם לא הועילה רק לענין שלא יקרא חוץ אבל לא שיהא נקרא פנים ולמעש"ש צריך דוקא בפנים וכ"כ מזה בהל' כלאים פ"א:
והנה בזבחים דף נ"ד ע"א מבואר דחלקו האויר לבנימין והקרקע ליהודה במזבח ואף דמבואר בירוש' פ"א דקדושין ופ"ו דדמאי דאין יכולים למכור אויר לחוד אך לפמש"כ התוס' בזבחים שם דף ס"א ע"ב דזה היה רק בבית ב' ואז לא היה בגדר חלוקה רק בגדר חזקה והחזיק יהודה בהקרקע והאויר הניח לבנימין ובאמת מה דאמרינן שם דף ס"ב ע"א מה בית ס' אף מזבח ס' ר"ל דהיינו מזבח עם הכבש ע"ש דף ס"ב ע"ב דהוי הכבש ל"ב אמה וא"כ הוי עם המזבח ס' אמה והכבש דינו כמזבח כמבואר שם דף פ"ז ודף כ"ו ע"ב בתוס' ובתוס' יומא דף מ"ה ע"ב ותמיד דף כ"ח ע"א במפרש. רק בבית ב' דהוסיפו על המקדש כמבואר בב"ב דף ג' ורש"י סנהדרין דף ק' לכך עשו גם המזבח גדול והנה רבינו ז"ל בפ"ב מהל' ביה"ב כתב דאין משנין אותו ממקומו לעולם וע"ש בה"ג והטעם משום דמבואר בזבחים דף ס' ודף ס"ב ע"א ברש"י דצריך לקדש מקום שמעמידים בו את המזבח משום דכל העזרה הוי בעיא דלא איפשטא בזבחים דף כ"ד אם קדשו התהום וע' תוס' פסחים דף ס"ז ע"ב גבי מחילות אך מקום המזבח כיון דהיה בנוי ע"ג שיתין ע"כ היה צריך לקדש גם השיתין והם חלולים עד התהום כמבואר סוכה דף מ"ט ומעילה דף י"א ע"ב וזה ר"ל בגמרא שם כשם שנסוכה בקדושה כך שריפתו בקדושה ר"ל דלא נימא דהוי כמו קדשי קדשים שנפסלו בחוץ עי' בדברי רבינו פי"ט מהל' פסוה"מ ובזבחים דף ק"ד ע"ב ובשקלים פ"ט וא"כ שריפתן ג"כ בחוץ קמ"ל דשם גם התהום קדוש ולכך דייק קרא תוך החצר ואמר בגמ' לקדש בו מזבח וע' תוס' זבחים דף נ"א ע"ב דלר' יהודה לא קדשו תחת הריצפה משום דאזיל לשיטתו פ"א דבכורים דתחת הקרקע אינו שלו אך במקום המזבח גם ר"י מודה וע' ירוש' פ"ז דנזיר דאדם נברא מתרווד עפר שניטל ממקום המזבח והובא בדברי רבינו בפ"ב מהל' ביה"ב ולכך יש לו קנין בזה דע"י נעשו השיתין וע' כתובות דף י' ע"ב מזין ע"ש ברש"י ובתוספתא ס' מעש"ש בזכות מזבח אדמה ורש"י סוכה דף מ"ה ע"ב ד"ה לך ושם דף נ"ה ע"ב ומשום דהוא מקור בריאת מין האנושי וע' בספרי פ' בהעלותך פ"ס צ"ב דמזבח קיים לעולם ר"ל כה"ג וגם משום דמבואר בזבחים שם דראו שהיו מקריבים שם ובחגיגה דף י"ב ע"ב ובמנחות דף ק"י ע"א לעולם זאת כו' ובירוש' ברכות פ"ד ה"ה ולא פליגי בית קד"ק שלמטה כו' ובתענית דף ה' ע"א גבי ירושלים שלמטה:
והנה במכילתא פ' יתרו מבואר דמזבח אף דלא הוי רק ריצפה כמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב מ"מ צריך לבנותו בקדושה וכמו גבי כ"ש כמבואר בירוש' פ"ג דיומא דעשייתם בקדושה ואין בונים בחול ואח"כ מקדישים וזהו ר"ל במנחות דף כ"א דמזבח צריך שיהא משל צבור ר"ל דכיון דצריך שיהא בשעת בנין קודש שוב לא מהני שהיחיד ימסרנו לציבור וע' תמורה דף ל"א ע"ב ועשו לי משלי ותו"י כריתות דף ו'. ולכך מבואר בספרי פ' תצא פ"ס רכ"ט דהיכל חייב במעקה וכבש פטור מן המעקה משום דמבואר שם בספרי דצריך לעשות המעקה בשעת חדושו דהיינו בשעת בנינו וא"כ היכל דבונים בחול צריך לעשות מעקה ולא איתמעיט מגגך בחולין דף קל"ו ע"א וכבש של מזבח דבונין בקודש א"צ ולכך מבואר ביבמות דף ז' ע"א דבנין המקדש הוי גדר הכשר מצוה ולא עצם המצוה אף דבנין המקדש הוי מ"ע בפני עצמה ע' תוס' שבת דף קל"א ובדברי רבינו בהל' ביה"ב משום דבזמן הבנין עדיין אינו קודש וא"כ חזינן דזה לא הוי עצם המצוה והחינוך שמחנכין אותו דוחה שבת כמבואר במו"ק דף ט' ע"א דקרבן הנשיאים דחי שבת וע' בדברי רבינו בהל' מעה"ק ספ"ב ושם הביא דרק במשכן ולע"ל דחי שבת ואבית שני לא כתב דדחי שבת משום דס"ל כמ"ד שבועות דף ט"ז ע"א דקידוש של עזרא הוי רק זכר בעלמא ובאמת רבינו שם מדייק חנוכת המזבח וזהו משום דבנינו היה בקודש וע' בירוש' פי"ו דיומא דמספקא ליה שם אי המילואים הוי משל ציבור או משל יחיד ותוס' ביצה דף כ' ע"א. וגם נ"מ אם שבט אחד איקרי קהל בהוריות דף ו' וכ"מ וירוש' רפ"ט דברכות ובחגיגה דף ו' ע"ב מבואר דקרבנות תמידים שבמדבר הקריבו משבט לוי ואף דבעי משל ציבור וע"כ צ"ל דאיקרי קהל וכמסקנא דהוריות שם דגם שבט לוי איקרי קהל וע' רש"י יומא דף נ' ע"א דמבואר שם להיפך. אך שבט אפרים לא איקרי קהל כמבואר בגמ' שם ולכך מבואר בפסיקתא פ"ח דהוי שלא כהוגן מה דקרבן נשיא שבט של אפרים דחי שבת וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל במנין המצות אם בנין המזבח נחשב למצוה בפ"ע ומש"כ בזה בחבורי ח"א דזה תליא אם הבנין של המזבח הוא רק לצורך קרבן או דבר בפ"ע ובזה א"ש מה שהקשו התוס' זבחים דף ס' למה דס"ד שם דגם זריקת דמים סגי על הריצפה דהא בעי לרבי יהודה קרן ויסוד למעכבי אך זה רק דבלא זה אין עליו שם מזבח אך כשיש מזבח כשר אף על הריצפה וע' ירוש' פ"א דסנהדרין דהוי מחלוקת אם בונין ואח"כ מקדישין או מקדישין ואח"כ בונין. עכ"פ מזבח בעי שיהא קדוש בשעת בנין וע' זבחים דף ס"ב ע"א גבי כרכוב לכהנים דלא משתרקי משמע קצת דהוי זה בגדר מעקה ומש"כ התוס' סוכה דף מ"ט ע"א דגבי אבני מזבח מותר אבני גזית קודם הקדש ורק בשעת הבנין לא משא"כ בהיכל וזה משום דמזבח צריך לבנות בקודש וההיכל בונים בחול וע' רש"י חולין דף י"ז ע"ב דהטעם דפגימת המזבח פסול משום וזבחת עליו ולא משום אבנים שלמות ושם דף י"ח ע"א ומנחות דף ה' ע"ב אך יהי' נ"מ אם כלה מזבח פסול או רק אותו האבן וע' מש"כ רבינו פ"א הט"ז מהל' ביה"ב דמשמע דאם נפגם לאחר שנבנה אז רק האבן פסול אבל אם בנה בשעת הבנין אבן פגום אז כל המזבח פסול וע' תוס' סוכה דף מ"ט וזבחים דף נ"ד ע"ב וכן נ"מ להא דמבואר בתמיד דף כ"ח ע"ב דאין בונין עץ במקדש וע"ש במפרש דף כ"ט דרק גדר בנין ובירוש' פ"א דמגילה ומש"כ רבינו בהל' ע"ז ובפ"א מהל' ביה"ב ובעירובין דף ג' גבי אמרטלאות אך זה רק אם מקדישין אותם אבל אם היא של חול לא איכפת לן ולכך לפי שעה לא אסרו בהבימה שעשו בשעת הקהל וכמבואר במגילה דף ל"ב ע"א דאין בה משום קדושה רק שיהי' שם איזה ימים בלי הקדש אסור משום חולין בעזרה ולהקדישה א"א משום עץ. זהו כוונת הירוש' פ"א דמגילה שם וכן הך מחלוקת דשבת דף קט"ו אם יש טיט בהר הבית וע' רש"י יומא דף ל"א ע"ב גבי מעזי בה ובב"ב דף ג' וזהו ג"כ נ"מ אי בונין ואח"כ מקדישין או מקדישין ואח"כ בונין וע' שבועות דף ט"ו ע"ב במה דאמר שם בעינן קדוש בשעת בנין והנה עיקר המחלוקת דחולין דף י"ח ע"א דראב"י ור"ש כמה פגימת המזבח אזלי לשיטתיהו דהנה ראב"י ס"ל בזבחים דף נ"ט דמזבח בדרום היה וע"ש בתוס' דף ס"ג ע"א ד"ה כל דמ"ד כן ס"ל דהמזבח הוי רק ג' אמות ור"ש ס"ל שם דף נ"ג דמזבח בצפון היה וא"כ ס"ל דהוי עשר אמות גובה והנה ע' חולין דף נ' ע"ב דסלע הוי בערך שליש טפח וע' שבת דף ע"ח ע"ב דסלע וגרוגרת הוי חד שיעורא וע"ש דף צ"א דגרוגרת הוי מעט יותר מכזית וא"כ נמצא דכזית נגד טפח הוא כמוג' לעשר ובזה א"ש פסק רבינו ספ"ב מהל' ביה"ב. וגם נ"מ דמזבח צריך לבנותו דוקא דרך בנין כמבואר בזבחים דף ק"ח ע"א דצריך שיבנה מזבח משא"כ בבמה דדי אף שיהא מאליו ע' ברש"י שם דף קט"ז ע"ב ובע"ז דף נ"ג ע"ב דמזבח היינו אבנים הרבה ומצבה אבן אחת ומשמע בירוש' דע"ז שם דא"צ לבנותו אך מלשון רבינו בס' הל' מעה"ק משמע דגם במה צריכ' בנין והך אסור לסייען המבואר בזבחים דף קט"ז ר"ל בנין הבמה ע' נדרים דף כ"ב דהוי איסור לאו וכ"כ בזה בח"ב בס' הל' ערכין וע' ירוש' פ"א דמגילה גבי אנטונינוס דאמר ליה רבי שיבנה מזבח ויגנוז אבניו וזהו כוונת רבינו בהל' ביה"ב פ"א הי"ג אלא בונים אבנים אבנים ר"ל לא מאבן אחת ולחד גירסא דגריס גזית ר"ל שיהי' תלושים מן הקרקע ויהי' דרך בנין לא מחוברות. אך זה ס"ל לרבינו ספ"א דכאן דאף דמבואר בנדה דף מ"ז וכ"מ דרק גבי חלה בעי ביאת כלכם מחמת הך דבבואכם וכע' דמבואר בזבחים דף כ"ו ע"א דכל היכא דכתיב והביאו או בבואם צריך כולו בפנים ואף דהתוס' כתבו שם דזה לא מעכב הנה רבינו בפ"א מהל' פסוה"מ הי"ד ס"ל דזה מעכב וראיה לזה דלמה א"ש במסקנא דמיירי דחתך עד העצם ולא הוי מום וע"כ משום דבעינן כולו בפנים אך י"ל דזה הוי כמו בע"מ עובר וכמו חרוץ במקום בשר ע' בכורות דף מ"ד ע"א וע' חולין דף י"ז ע"ב תוס' ד"ה פגימת ושם דף כ"ח ע"ב בתוס' דאם הפריד העור מן הבשר הוי מום וע' רש"י שם דף כ' ע"ב דלא איכפת לן אם ניטל העור של בית הצואר אך שם קאי אעוץ וע' נדה דף נ"ה ע"א אם בשר עושה חליפין ובכורות דף ל"א ע"ב גבי זכרות. עכ"פ ס"ל לרבינו דביאת כולה מעכב וע' בזבחים דף ק"ז ע"ב גבי שחוטי חוץ כולו מבפנים וצוארו מבחוץ ותוס' סנהדרין דף מ"ב ע"ב ד"ה שכן. והנה רבינו פסק בהל' ביא"מ דביאה במקצת לא שמה ביאה ע"ש בפ"ג ובזבחים דף ל"ג ושבועות דף י"ז דבראשו ורובו חייב וע' ירוש' ס' עירובין גבי הך מחלוקת דר' יהודה ורבנן בנגעים פי"ד דאמר שם דהטעם גזירה שמא יכניס ראשו ורובו ובעירובין דף נ"ב ע"ב מקום שרובו שם נזכר ובפסחים דף פ"ט ע"א דראשו ורובו נקרא כנוסה וע' בכורות דף ס' ע"ב כמה צריך שיצא הטלה מן הדיר לענין מעשר בהמה ובגמ' שם נקט רק רובו ורבינו בפ"ח מהל' בכורות פ"ח הי"ב נקט ראשו ורובו וע' תמורה דף כ"ה ע"א ותוס' שם דף כ"ו ע"ב אך נ"מ אם ר"ל דדי ברובו או דאז הוי גם המיעוט כמו שיצא וזה ר"ל הגמ' ביבמות דף ק"ג ע"ב וא"א כמיכתת דמי כו' ע"ש ר"ל דס"ל דהוי כמו שנכנס כולו ובכתות לא מהני למשוך אחריו מה שבאמת לא נכנס דזה רק בגדר דין וצורה דמיונית. עכ"פ ביאה לא הוי רק רובו או כולו והא דאמרי' דתרומה דאורייתא גם בב"ש צריך לאמר דכיון דתרומה נתחייב' ע"י ירושה וישיבה לא פקעי ע"י הגלות וע' תוס' זבחים דף ס"א ותוס' יבמות דף פ"ב ע"ב ד"ה ירושה מש"כ שם בשם ר"ח ז"ל דקדושת יהושע לא בטלה גם לקדושת הארץ אך זה רק לדבר דבעי כבוש אבל חלה כיון דלא צריך כבוש לא מהני הכבוש אך אנן לא ס"ל רק דכיבוש הראשון בטל לגמרי כמבואר בירוש' פ"ו דשביעית אך קדושה ב' נהי דבעי ביאת רובה ע"כ זה רק מדבר דלא הוי משום קדושה רק משום איסור והאיסור הוא משום קרקע וכמו דאמרינן בנדרים דף נ"ח ע"ב גבי ערלה וכלאים משא"כ טבל דבעי מעשה בידי אדם ולא מעצמו וכמש"כ התוס' קדושין דף ל"ח ע"ב וע' תוס' חולין דף ק"כ ע"ב וגבי שביעית יש נ"מ בין קדושת שביעית לאיסור שביעית ע' בירוש' פ"ה דמעשרות דגבי קדושת שביעית אזלינן בתר עשבים וגבי איסור אזלינן בתר שליש וכן לענין עבודת קרקע דזה תליא בהקדושה וע' תוס' ר"ה דף י"ב ע"ב ד"ה מנהג אם אסור לעשות עבודת הארץ בפירות של שביעית בשמינית ובירוש' שביעית פ"ו ה"ב דבסוריא בשמינית מונה לעשות אף במחובר של שביעית ובשביעית פ"ב מ"ה בר"ש בשם תו"כ דמותר לעשות באילן בשמינית אף שהוא מלא פירות שביעית וס"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן שם אבל בפירות עצמן אסור לעשות וזה רק משום דין אבל לא משום קדושת שביעית ולק' בהל' שמיטה ויובל אבואר זה:

והניחו אותם ולא פטרום כו'. ר"ל כך דנהי דמן הדין הם פטורים מן המעשרות מ"מ צריך ע"ז מנין לפוטרם כמו כל דבר שבמנין כמבואר בכ"מ וע' מש"כ בהל' גרושין פ"ז ה"י והנה זה לא שייך רק בדבר שעליו היה הדין כמבואר ביצה דף ה' ולא דבר שנאסר ממילא ולכך איסור ספיחין בשביעית על אותן שלא כבשו עולי בבל לא נגזר כמבואר בהל' שמיטה פ"ד ה"ו משום דספיחין לא גזרו רק על א"י וכיון דהני מקומות עכשיו אין עליהם שם א"י מותר וע' מש"כ הר"ן ז"ל נדרים דף פ"ד ע"א אם האיסורים הם חלים כמו שהם בשעת האיסור או אח"כ כמו גבי נודר מיושבי העיר אם אסור גם בהני שבאו לאחר הנדר או להיפך אם מותר באותן שיצאו וע' בריטב"א פ"ג שם דפליג ע"ז ונ"מ לנודר מישראל אי מותר בגרים שנתגיירו אח"כ וע' יבמות דף ע"ח ע"א דצריך קרא גבי מצרים דנאמר להם לדורות ולא רק להני וע' ב"ב דף קכ"א גבי ממנו ולא מבנינו וכן נ"מ להא דמבואר בגיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול אם תיקן לדרא או לעולם ואם רק לדרא אז אף אם נימא דנשאר כן ולא נתבטל מ"מ יהי' נ"מ עכשיו אף דתקנו דגובין מן המטלטלין מ"מ לא כתבינן פרוזבול עלייהו. אף אם לא ס"ל לטעמא דיכול להטמינו ע"ש בתוס' גבי עציץ נקוב ובכ"מ ומ"מ כיון דבשעת התקנה לא היו גובין רק מן הקרקע נשאר כך וע' במש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ב מבואר כך דכל תקנה שהיא בגמר משמרת וסייג יכולים לגזור לעולם בלי הפסק ושוב אין שום ב"ד יכול לבטלה ושאר תקנות אין גוזרים רק לזמן וסתמא וב"ד שאחריו אם הם קטנים ע"כ מוכרחים לקיים הגזירה ואם הם גדולים אז הרשות בידם לבטל וע' יבמות דף ע"ט גבי נתינים משה גזר לההוא דרא וע' מש"כ הנ"י בספ"ה דנדרים דגם בקנינים הוא כן דכל אחד צריך להסכים למה שעשו מורישיו וע' רש"י ז"ל ב"מ דף צ"ו ע"ב ד"ה נמעלו ב"ד דזה הב"ד שבכל דור ודור הם המתקנים אך נ"מ דעושי התקנה רק לזמן גם עכשיו אינו נוהג רק כמו שהיה אז וע' מש"כ בזה בח"א בהל' שקלים גבי מטבע וע' ירוש' ברכות פ"ז ה"א וערלה פ"ב ה"א גבי דמאי דבשעה שגזרו על הדמאי היו רובם מכניסים לבתיהם וא"כ הני צריכים לעשר ודאי כמבואר בירוש' פ"ב דמעש' ה"א וא"כ הני דמכניסין לשוק הוי רק מיעוט וא"כ הגזירה דדמאי לא הוי רק על מיעוט ולכך נשאר כן רק בגדר מיעוט ולא בגדר ספק וע' ב"ב דף קכ"ח ע"ב גבי הך דתטול אשתי כאחד מן הבנים ע"ש ברשב"ם וברמב"ן ובירוש' תרומות פי"א דגם גבי היתר כיון שהתירו פעם אחת להדליק בשמן שריפה נשאר כן וכן מבואר בירוש' שביעית פ"ד ה"ב גבי טיוב בזה"ז דאף שאין המלכות אונסת מ"מ מותר ובעירובין דף ק"ד גבי באר הקר דכיון דהתירו אותו פעם אחת מותר לעולם ובירוש' שם גם גבי פסי ביראות כן דאף דבזה"ז ליכא כמבואר בעירובין דף כ"א מ"מ אותם שהתירו מותרין גם עכשיו וע' שבת דף ס' גבי סנדל המסומר דלא אסרו רק בכנופיא דאיסורא ור"ל דבאמת הא נתבטלה הגזירה רק משום דלא עמד ב"ד וביטל וכמבואר בירוש' שם ולכך לא אסר רק כמו שהיה ומה דאמר שם וביבמות דף קט"ז ע"ב דלכך לר' חנינא בן עקביא ירדן חלוק משאר נהרות ר"ל משום דלענין טומאה ס"ל לרחב"ע בשבת דף פ"ג ע"ב דרק ספינת הירדן טמאה ולכך שאני ובזה א"ש דברי רבינו בהל' פרה פ"י ה"ב ע"ש דס"ל במקצת כרחב"ע ומ"מ לגבי נהר וספינה לא חלק משום דאנן לא פסקינן כרחב"ע בהך דספינת הירדן ג"כ ושם אבאר זה וע' תוס' ע"ז דף ב' ע"א גבי לשאת וליתן עמהם ודף ל"ה וכ"מ וזה תליא במש"כ לעיל אי סתם תקנה הוי לעולם או רק לשעה וזהו כוונת הספרי פ' פנחס פ"ס קל"ו במ"ש שם צו הוא על תלמוד או על הגבעונים ר"ל דהא מבואר ביבמות דף ע"ט דאף דלא גזר עליהם משה רק לשעה מ"מ אח"כ נגזר עליהם לעולם ומבואר בירוש' פ"ד דקדושין הובא בתוס' ב"ב דף קכ"ב דאף לימות המשיח לא יטהרו וזהו הא דאמרינן בקדושין דף כ"ט ע"א ובירוש' פ"א דב"ק דצו הוא מיד ולדורות ר"ל דלא דהמצוה נוהגת לעולם רק שהוא לשעה וגם לדורות דמילי דנהגי באותה שעה לא נהגי לדורות כע' דאמרינן בשבת דף קל"ה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכן מה דמבואר בירוש' דב"ק הנ"ל ובספרי ר' פרשה נשא גבי מנורה ושילוח טמאים הוא ג"כ דלשעה היתה עיקר המצוה בהדלקה כמש"כ בזה בח"א ובח"ג ושם היה צריך דוקא כהן להדלקת הנרות וע' תו"י יומא דף כ"ד ע"ב וכ"כ בזה שם ולדורות א"צ זה וכן גבי שלוח טמאין דאף דהתם הוי כמו נטמא בפנים דבעי שהייה וע' בגיטין דף ס' ע"א דנאמר בזמן שנעשו מחיצות ואם זה הוי כמו טמא שנכנס או כמו נטמא בפנים ע' פסחים דף פ"ו ע"ב גבי נפרשה מחיצה ביניהם ובשבת דף צ"ט ע"ב וכ"מ בזה וא"כ ל"ד שילוח טמאין דאז לשילוח טמאין דלדורות. וכן הוא שיטת רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ז דגבי כהן דהיכא דאינו יודע משמרתו דכה"ג אם היה בזמן המקדש היה מותר לשתות דאינו ראוי לעבודה מותר לשתות יין גם בזה"ז אף דיוכל להיות דזה הכהן כשיבנה ביהמ"ק יבואר שהוא ראוי לעבודה מ"מ כיון דזה רק מחמת דבר שבמנין ולא עמד ב"ד וביטל א"א לאסור יותר משהיה כן זה בזמן הבית וע' ברש"י תענית דף י"ז ע"א ותוס' עירובין דף מ"ג ע"ב דלא חיישינן לשמא יבנה ופסחים דף נ' ע"א ודף ק"ח ע"א גבי הך דרב ששת הוה יתיב בתעניתא אך זה רק בדבר שתיקנו סתם דאז הוי הב"ד שבזמן ההוה כמו מתקני התקנה כמש"כ לעיל בשם רש"י דב"מ דף צ"ו ע"ב וע"ש דף ע' ע"א גבי ב"ד אביהם של יתומים אך באמת לא ר"ל שהב"ד בעצמו הם עושים הדבר רק התאר והמציאות של הב"ד וכע' דמבואר בירוש' כתובות פי"ב גבי הך דאמר רבי תדור אלמנתי בתוך ביתי משום דבית של נשיא הוא משועבד לנשיא לא בגדר מציאות הגוף וירושה רק בגדר מציאות התאר ולכך לא שייך לאלמנתו של הנשיא וכן ר"ל הך דנדרים דף מ"ח ע"א גבי כתבו חלקיהם לנשיא אף דכעת הוא נשיא אחר וכע' הך דיומא דף נ"א גבי בי גזי דאהרן רחמנא אפקרא ותוס' מגילה דף ט' ע"ב גבי פר של יוה"כ ותו"י יומא בכ"מ וזה ר"ל הך דתוס' גיטין דף ס' ע"ב גבי שיפורא וכן ר"ל הך דסנהדרין דף כ' ע"ב אוצרות מלכים למלך ר"ל לא לגוף המלך רק להתאר וע' ע"ז דף מ"ד גבי ראוי' להניח על ראש דויד וכן הא דהוריות דף ו' ובמעילה דף ט' ע"ב ובכ"מ דאין מיתה בציבור וקרבנות ציבור לציבור ר"ל דהציבור לא הוי רק המין ולא הפרטי והמין עומד לעולם וזהו כוונת רש"י בגיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי ליה בדינא וכתב שם רש"י דהפקר ב"ד כו' לא ר"ל כמש"כ התוס' שם דף ל"ו ע"א דלכך לא משמט משום הפקר ב"ד וע' תוס' מכות דף ג' ע"ב רק דר"ל כך דהב"ד קונין השטר ואף דבעי כתיבה ב"ד א"צ משום הפקר ב"ד וגבי ב"ד לא שייך לא יגוש משום דלא האנשים הם הב"ד רק התאר והדין וזהו ג"כ הא דב"ב דף ע"ט דאין קנין חצר בהקדש דזהו לא עצם רק תאר ומה שייך בזה חצר ולכך אינו משמט וכמו גבי אונס ומפתה דהדין אינו נשמט וזהו ג"כ הא דב"ק דף ל"ז ע"ש בתוס' דיתומים א"צ פרוזבול אך נ"מ בין חוב של אביהם לחוב של עצמם וע' בירוש' פ"י דשביעית ומה דמבואר בתוספתא שם שמוט כל בעל כו' ולא היורש שם ר"ל אם מת הלוה דכיון דהם לא לוו לא שייך בהם לא יגוש ובאמת הנ"מ בין אונס ומפתה ובין בע"ח כ' רבינו בפיה"מ פ"י דשביעית שם דהטעם משום דחוב די שלא יהי' חייב ולזה מהני השמיטה להפקעת החיוב משא"כ בקנסות דצריך לפרוע והשמיטה אינה משלמת וע' תוס' ב"ק דף מ' ע"ב אם יכול לעשות איזו פעולה שלא לשלם ושם דף פ"ט ע"ב אי צריך לעשות קיומין שישלם לו ותוס' ר"ה דף ו' וכ"מ בזה וזהו ג"כ כוונת הגמ' ב"ב דף קמ"ה ע"ב גם שושבינות דלכך אינה נשמטת דלא קרינן כו' ר"ל ג"כ כן דגבי שושבינות לא הוי תשלום דמעיקרא רק תשלום דהאידנא וזהו דר"ל שם דלכך אין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה וזה תליא במה דפליגי רבינו והרשב"ם שם (בפ"ז מהל' זכיה ומתנה) אי מה דאמרינן שם דמנכה לו דמי אכילה אם ר"ל מה שלא אכל עכשיו כשיטת הרשב"ם או ר"ל מה שאכל אז כשיטת רבינו שם וא"כ לא הוי גדר פריעת חוב רק גדר חיוב דהשתא ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתן וע' גיטין דף ל' ע"א ע"ש וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"ט מהל' שמיטה ה"ז ח' גבי שבועה דנשמט אם ר"ל דהשבועה עצמה נשמטת או רק דהממון שע"י נתחייב בשבועה דהר"א ז"ל הקשה לשיטת רבינו דס"ל דכפרנות אינה משמטת א"כ למה נשמטת השבועה. אך רבינו ס"ל דכיון דכפר שוב לא שייך מה לשמוט כיון דא"י לתבועו וכע' הא דשבת דף קמ"ח ע"ב גבי הלואת שבת וגם משום דהוי כמו יאוש וכע' מש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ז ה"ט וע' ירוש' פ"ג דהוריות ה"א דכ"ז שלא נודע לו שחטא לא שייך למימר דהנשיאות תכפר וכה"ג כ' התוס' מכות דף י"א ע"ב גבי מיתת כה"ג קודם גמ"ד וזבחים דף ו' גבי עשה דסמיכה דכ"ז דלא שחט לא עבר ולא שייך כפרה. וגם י"ל לפי המבואר ברש"י רפ"א דסנהדרין גבי לוה ולא שילם דלא מיקרי גזלן אך י"ל דזה רק בלא כפירה וע' ב"ק דף ק"ה ע"ב דכופר עבר אלאו דלא תשקרו ומבואר בדברי רבינו בפ"א מהל' שבועות דגם בכופר במלוה כן ע"ש בה"ח אך י"ל דשם איירי היכא דייחד לו כלי כמבואר בב"מ דף מ"ח ושוב ליכא לטעמא דאשמוטי כו' עכ"פ י"ל דהוי גדר גזל ושוב הוי כמו הקפת החנות ושאר דברים דאין שביעית משמטת וזהו כוונת רשב"ם ב"ב דף קע"ה במש"כ שם דלמ"ד שעבודא לאו דאור' הך יוציא אליך העבוט קאי אמשכנו שלא בשעת הלואתו וע"ש בתוס' דתמהו ע"ז אך ר"ל כך דזה קאי אשליח ב"ד וכמבואר בכ"מ ור"ל שאינו רוצה לשלם לו ושוב הוי בגדר גזל והוי כמו מלוה הכתובה בתורה דשעבודא דאור' לכ"ע ולכך מבואר בירוש' פ"ה דגיטין דגובה מן העידית דהוי כמו גזלן וע' ב"מ דף קי"א ע"א גבי עושק. לכך ס"ל לרבינו דהשבועה בעצמה נשמטת וכ"כ בזה בח"ג דזה תליא בדרשת הגמ' דילן בשבועות דף מ"ט ע"א דילפינן מן דבר דאפי' דיבור נשמטת דמשמע דהשבועה גופה נשמטת ובירוש' נפיק מן בעל דר"ל דהחיוב דע"י באה השבועה נשמט וכבר הארכתי בזה במק"א דזה תליא אי שבועה הוי חיוב או רק בירור ע' תוס' ב"ב דף ל"ד ע"א גבי מחויב שבועה ובסנהדרין דף ל' במחלוקת דצירוף ובב"מ דף ל"ה ע"ב ע"ש בתוס' לענין הך דר' יוסי ורבנן אי שבועת שומרים קונה במה שנפטר ור"י אזיל לשיטתי' בהך דשבועות דף מ"ז גבי חזרה שבועה כו' וע' בירוש' ב"מ שם דטעמא דר"י דלא חיבה התורה שבועה רק להקל שיפטור עי"ז ובירוש' שבועות פ"ז ה"י דר' זירא כהדא דר' יוסי וצ"ל דלא כהדא כו' וזה הגדר ג"כ בהך מחלוקת אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דכיון דזהו חיוב שחייבה התורה לא מהני ע"ז מיגו וכע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו דלא מצי לפדות היכא דחל חיוב התורה לשרוף וזהו ג"כ הגדר דב"מ דף כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת וזה ר"ל הך דבאיסורא אתא לידיה דכבר נתחייב במצות השבה וא"א שיפקע ע"י יאוש וכמו הך דב"מ דף נ"ה ע"א אע"ג דזל פי' משום דכבר נתחייב במצות השבה וזהו ג"כ כוונת הגמ' שם דף כ"ב ע"ב ואיסורא דומיא דהתירא ר"ל כך דע' בדברי רבינו בהל' גזילה פ"ו ה"א ב' דס"ל גבי מציל כו' וגבי קורות דרק אם ידוע שנתיאשו הבעלים אף מאטו של ים וכו' וע' בהשגות שם אך כוונת רבינו היא כך דס"ל דהך דב"מ דף כ"ד ודף כ"א ע"ב ודף כ"ב ע"ב הובא בדברי רבינו פי"א ה"י ופי"ד ה"ד ופ' ט"ז ה"ח ע"ש זה רק בדבר שאינו יודע של מי הם רק בגדר השבת אבידה אז אמרינן דבאופן כזה לא חל עליו מצות השבה ושוב ממילא הוי של מוצאו דעיקר הדין דבאבידה לא הוי שלו הוא משום מצות השבה ולא כמו גזל וחוב דגבי גזל מחמת שאינו שלו לכך צריך להשיב וגם משום מצות השבה כמבואר בב"ק דף ק"ה וכ"מ וכ"כ בזה בח"א וח"ב ובחוב רק מחמת שהוא חייב לכך צריך להחזיר אבל גבי אבידה רק משום מצות השבה לכך לא הוי שלו ומשו"ה ס"ל לרבינו בפט"ו ה"ו גבי ספק הנוח דאם עבר ונטלן ה"ה שלו וע"ש בהשגות ור"ל דכיון דליכא כאן גדר השבה ה"ה שלו ע' תוס' ב"מ דף כ"ג ע"א ג"כ כה"ג גבי רוב עכו"ם דרק משום מצות השבה ואף דמשם דף כ"ד ע"ב מבואר להיפך דגבי רוב עכו"ם לרבנן א"צ להכריז ואסור ליטלו ע"ש וא"כ אמרינן כך דהיכא דאבודה ממנו ומכל אדם שוב אין עליה גדר מצות השבה וממילא היא שלו וא"כ חזינן גבי היתירא דעיקר הטעם דהיא שלו הוא מחמת דלית בה מצות השבה ואין שום נ"מ אז בין יש בה סימן לאין בה סימן והטעם הוא דפקע ממנה שם הבעלים כמש"כ רבינו בפט"ז ה"ח ואף דכעת מצויה לבנ"א מ"מ לא אזלינן בתר השתא וא"כ גם לאיסורא כן דכיון דהיה זמן דנתחייב בהשבתה שוב א"א שתפקע ממנו מצות השבה ושוב אינה שלו. ובאמת זהו הגדר דסימנים בב"מ דף ס"ז ובב"ק דף ס"ו בתוס' דר"ל דהוא דבר המיוחד שהוא של אחד ולא נעשה מאליו וזהו ר"ל תובעים וא"כ הוי דבר המוחזק ושייך בזה מצות השבה וכע' דס"ל לרש"י ב"ק דף ס"ג למעוטי דבר שאינו מסוים וזהו ר"ל ג"כ לענין השבה לאחר שבועה והא דב"ב דף ל"ה ע"ב גבי גזלן של רבים דלא שייך בו השבה וא"כ ממילא לגבי אבידה אין בה חיוב להחזיר וממילא היא שלו. אך כ"ז באבידה אבל היכא שיודע של מי הוא לא שייך בזה גדר אבידה רק ממון שאינו שלו ואין בזה דין זכיה וזהו בעצם מבואר במשנה ב"ק קי"ד ע"א המציל מן הנהר כו' אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וע' תוספתא ב"מ פ"ב דאמר שם המוציא אבידה אם יש בה כדי לטפל בה וליטול שכרה וישאר שוה פרוטה חייב כו' ולכ"א זה דוחק לאמר דמיירי כהך דב"מ דף ל' ע"ב בבטל ממלאכתו וע' תוס' שם דף ס"ז ובכורות דף כ"ט ע"ב וע' נדרים דף ל"ג אי מותר ליטול שכר לא בגדר השבה ובמק"א אבאר זה אך כונת התוספתא כך דזה ודאי דאם חל עליו מצות השבה אסור ליטול שכר משום מה אני בחנם כו' כמבואר בכורות דף כ"ט אבל כ"ז שאחר נכוי ההוצאות לא ישאר שו"פ לא הוי אבידה כלל ושוב לית בזה חיוב לטפל כלל וכה"ג כ' התוס' ב"מ דף ס"ג ע"א גבי רבית ע"מ להחזיר ע"ש וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ודף ס"ז ע"ב גבי יאוש באבידה היכא דלא מהני ע"ש אך באמת כוונת הגמ' שם גבי יאוש בגזל ר"ל דנ"מ אם נתייקרו אח"כ ותברא או שתיא דמשלם כדהשתא אך אם נימא דיאוש קני לא מהדר אבל אי ישנה בעין ודאי צריך להחזירה אפי' אי יאוש קני וכע' מש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ב הט"ו גבי שבר הכלי וזהו משום שבח בית אביו כמו הך דיבמות דף ס"ז ע"א וכתובות דף ע"ט ובאמת זה ג"כ נ"מ גבי שינוי בין אם נשתנית מאליה לשינוי בידים דגבי נשתנית מאליה נהי דקנה ע"י שינוי מ"מ עצם הדבר שייך להנגזל ע' רש"י דף ס"ה ע"ב ודף ס"ו ע"א רק דטו"מ ליכא בה וגם שינוי בידים אז כל הדבר הוא שלו וע' תוס' ב"ק דף ס"ח ע"א אליבא דר"א וזה באמת תליא במחלוקת דרב ור"י ור"ל ור"נ כו' שם אי יצאה מרשות הנגזל בגזילה או לא דלמ"ד דהנגזל אינו יכול להקדישה א"כ שוב גם אם נשתנה מאליו לא הוי ברשות הנגזל משא"כ לרב ולר"ל כיון דעומד ברשות הנגזל גם השינוי הוא ברשות הנגזל וע' תוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה גזל בסה"ד וזהו ר"ל בגמ' שם דף ס"ז ע"א גבי מנין לשינוי שהוא קונה ולא"ד יליף דאינו קונה ור"ל דכיון דכתיבא השבה חזינן דשוב אינה ברשותו דאל"כ מה שייך בזה השבה ושוב שינוי קונה אך אם נימא מחמת מצות השבה אז בשינוי הבא מאליו יש לומר דמצוה להשיב הדבר וזהו ג"כ ר"ל הגמ' בתמורה דף ו' דאם נימא דאי עביד לא מהני שוב לא פעל הגזל כלום והוי ברשות הנגזל ולא שייך בזה גדר שינוי דברשות הנגזל נשתנית וע' במה דמחלק רבינו בהל' גניבה ובהל' גזילה גבי גיזותי' וולדותיה בין לפני יאוש ללאחר יאוש משום דלאחר יאוש אף אם לא קנה מ"מ אינה עומדת ברשות הנגזל וזה פעל הגזל וראיה דגבי אבידה ולדותיה וגזותיה צריך להחזיר ע' ב"מ דף כ"ז שה לגזותי' ותענית דף כ"ג גבי הך דרחב"ד ע"ש ובאמת י"ל דלזה בעי קרא דשה דלא נימא דהגזות לא שייכא לבעל האבידה וזה ודאי גבי יאוש שלא מדעת אף דצריך להחזיר לו הדבר דלא כמש"כ התוס' מ"מ הגזות אינן של בעל האבידה וזהו באמת כונת הגמ' דף כ"ו ע"ב שם גבי ואע"ג דאהדרה ע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל לא בגדר השבת אבידה רק בגדר גזל ודמים ובהל' גזילה ואבידה אבאר זה. עכ"פ עיקר גדר אבידה הוא מחמת מצות השבה וזה רק בזמן שאינו יודע של מי היא וזה ר"ל הגמ' בגיטין דף מ"ה ע"א גבי הך דר"ח ואביי דברח עבדו ולענין חמורו דשם לא שייך גדר סימנים כיון דיודעין שזה חמורו ולא נאבד כלל וע' תוס' ב"מ דף כ"ב ע"א גבי שטף ובתוספתא ב"ק פ"י ובמה דפליגי רש"י והר"ן ז"ל בשבת דף ק"כ ע"א גבי דליקה אי הוי הפקר וב"ק דף קט"ו ע"ב אמאי לימא מהפקירא קא זכינא ואכמ"ל. עכ"פ חזינן דהיכא דחלי עליו המצוה והחיוב שחייבה התורה אם כוונת התורה היא הדבר בעצמו א"א שיפטר מזה וה"נ גבי שבועה כן ולכך לא מהני מיגו. עכ"פ ספיחין לא מיקרי דבר שבמנין ולכך בשל עולי מצרים מותרים ובזה ג"כ פליגי הך דר"ה דף י"ח ע"ב גבי בטלה מגילת תענית אם זה הוי כמו תקנה נמשכת או רק לדור ההוא ומשום דהיכא דליכא סנהדרין קבועין א"א לתקן יו"ט כמבואר בירוש' סוטה פ"ט וזהו דר"ל הירוש' כתובות פ"א דהיו ממנים זקנים בבית המשתאות ור"ל לענין זה לתקן יו"ט וע' שבת דף י"ג ע"ב ע"ש:

ורבינו הקדוש התיר כו'. והנה גבי בית שאן נקט לשון התיר ולא נקט נמנו וגבי אשקלון נקט נמנו משום דמבואר בתוספתא ס' אהלות דהתירוה שבלא במנין וע' בירוש' שביעית פ"ו ודמאי פ"ב דהוי מבעלי מסין וכיון דאח"כ בטלה הקדושה א"צ מנין ולכך מבואר בחולין דף ז' דמתחילה לא הסכימו בהיתר של בית שאן משמע שלא היה ע"ז מנין משא"כ באשקלון היה צריך מנין כיון דכבשוה כמבואר בירוש' שביעית שם ונ"מ ג"כ אי יש בהן גזירה דארץ העמים ע' בר"ש באהלות ובירוש' פ"ז דיבמות ושביעית פ"ו בהך דר' ישמעאל בר' יוסי משום דעל הני דבעלי מסין פקעא ממילא משא"כ בהני שכיבשו ובזה הוה מחלוקת בירוש' פ"ו דשביעית אם גזרו מיד או צריך להמתין מ' יום כמו גבי מדור וזה תליא אי פקע רק מכאן ולהבא או דהוי טעות למפרע וזה ג"כ אי צריך מנין או דבטיל מאליו תליא בזה דכל דבר שצריך ב"ד להתיר נקרא ההיתר רק מכאן ולהבא וכ"כ בזה במק"א בהא דמבואר ביבמות דף ע"ז וכ"מ כל ת"ח שמורה הלכה אם קודם מעשה כו' ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת ר"ל דלאחר מעשה לא מהני ההיתר שלו אלמפרע רק אלהבא וכן מוכח בירוש' סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא ובירוש' יבמות פ"ח גבי רות דאמ"ש דאם באת מאתמול לא הי' מקבלין אותה דהיום נתחדשה הלכה משמע דשוב לא יקבלוה כלל. וע' בירוש' שביעית פ"ו ה"ב דצור הוא מסוריא ולק' בהל' מעשרות פי"ג ה"ה דקרובה לא"י ובה"ז מבואר דצידון יותר קרובה וצידון טמאה משום ארץ העמים כמבואר בע"ז דף י"ג וכ"מ ובתוספתא ס' אהלות בהך דרשב"ג וע' הל' קדה"ח פ"ה הי"א דגם אשקלון הוה מסוריא ורבינו חשב שם נוב בכבוש שני ובירוש' פ"ב דדמאי מבואר דהוי בכבוש ראשון ע"ש בס' ה"א ואפשר דזה ר"ל בירוש' פ"ו דשביעית הדין חוטא דנאה ר"ל דיש בו מכבוש א' ומכבוש ב' וע' לק' בה"ט דאשקלון היא מתחום א"י ובירוש' פ"א דגיטין ה"ב אמר דעיירות שבתחום עכו והן סמוכות לציפורי מהו לענין בפ"נ וע' בתוס' מעש"ש פ"ב גבי עיירות שבתחומין ובבכורות דף נ"ה ע"א גבי ירדן ותוספתא דב"ק פ"א ובירוש' פ"ד דחלה ה"ח ותוס' גיטין דף ו' גבי אקטיספון ובסנהדרין דף ה' וכבר הארכתי בזה בח"ג בפ"א מהל' כלאים בהך דירוש' דחלה פ"ב ה"ב גבי ספר של א"י אי קדיש או לא ובזה יובן מש"כ בספרי ס' ברכה פ"ס שנ"ה דכל הסמוך לספר נמשל כאריה ר"ל כך לפמש"כ במק"א דמיצר הוא דבר הבא משניהם ולא שייך לומר מחצה לזה ומחצה לזה כיון דיש לשניהם רשות בו וע' בהך מחלוקת דעירובין דף ע"ו ע"ב גבי כותל שבין ב' חצירות לענין תשמיש דפליגי בזה רב ור"י ואזלי לשיטתי' בירוש' ס' ב"מ גבי מיצר דאם מצאו שם מציאה אי שייך לזה הכל ולזה הכל או יחלוקו ובהך דב"מ דף ק"ז ע"א גבי אילן העומד על המיצר דפליגי רב ושמואל בכעין זה וכ"כ מזה בח"א פ"ה מהל' שבת דגבי ביה"ש דאף רגע האחרון הוא כלול משניהם ולכך אף דלענין זריקת הדם אין שם לילה עליו מ"מ נפסל הדם מחמת ששקעה עליו חמה וזה ר"ל הך דזבחים דף ל"ח ע"ב דג' מתנות אין נקרבות בלילה לא משום דנפסל בשקיעת החמה וע"ש דף נ"ו ובמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס אי שייך בזה גדר קליטו מזבח וכן נ"מ לגבי במה למ"ד דלילה כשר ע' זבחים דף ק"כ מ"מ שקה"ח פוסל בו וע' תוס' ב"מ דף ק"י ע"ב גבי אי בעי לינת כל הלילה ולק' אבאר זה. עכ"פ היכא דהדבר כלול משניהם יש בו ב' השמות רק היכא דהחסרון הוא מחמת דיש בו שם האחר אז יש בו גדר פסול אבל רק מחמת שנסתלק ממנו הראשון אז ביה"ש כשר והנה גבי אויר קי"ל דאוירא מבלבל ולא שייך בזה זה הפסול ע' גיטין דף כ"ב וזה מחלוקת בעירובין דף פ"ה אם אדם אוסר על חבירו דרך אויר ושם דף פ"ח ע"א וזה ר"ל בזבחים דף נ"ה ע"א כך התנו אוירא דבנימין קרקע דיהודה ר"ל כך דשם היה המיצר שבין יהודה לבנימין ועל האויר נשאר שם דבנימין והנה מבואר בספ"ד דמדות דלכך נקרא ביהמ"ק אריאל משום דקצר מלמטה ורחב למעלה וע' פסחים דף פ"ז ע"א כתבנית היכל ור"ל דאשה ג"כ כן כמבואר ברכות דף ס"א וזהו ג"כ כוונת הגמ' סנהדרין דף צ"ח ע"ב דסנטר דמה כארי ע"ש ברש"י ור"ל אף דלגבי קרקע הוי דינא דמלכותא דינא ושלוחא דמלכא כמלכא כמבואר ב"ק דף קי"ג ע"ב מ"מ באויר לא מהני הפקעה שלהם וכן גבי קדושת א"י באויר לא שייך הך דובאו בה פריצים וחללוה דאין להם בו קנין וכבוש וע' ב"ב דף נ"ו פ"א כל שהראהו כו' ובספרי פ' פנחס ופ' ברכה ור"ל דהוא קידש בראיה שלו האויר וע' סוטה דף ט' ע"א דלא שלטו שונאיהם במעשי ידיהם ולכך נשאר קדוש לעולם דאין בו כבוש וכן מה שקידש דויד ג"כ לא בטיל ע' זבחים דף כ"ד ע"א ובהל' ביה"ב פ"ו הי"ד רק דהמחיצות נתבטלו ע' תוס' שבועות דף ט"ז וכן היכא דבעי בירה כמב' זבחים דף קי"ט ע"א וב"מ דף נ"ג ע"ב ומה שהקשו התוס' שם מבכורים שם הטעם דכל זמן שלא ראה פני הבית לא חל עליו שם ביכורים כלל לפי גירסא דידן במכות דף י"ט וע' בתוספתא ס' שקלים דהטעם משום דכתיב בית והא דאמר במכות שם משום מזבח ר"ל היכא דכבר הובא או כגון נוב וגבעון דיש עליהם שם בירה וע' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ו דאמר שם רואין את המחיצות כאילו הן עולות ובירוש' סנהדרין פ"א גבי הא דבונין ואח"כ מקדשין וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים פ"א ור"ל דאף דבמעילה דף י"ד מבואר דצריך לחלל דוקא במחובר שיהא שם בית עליו וע' שבת דף קכ"ה גבי תנור קמ"ל דאף אם הן עולות מן הארץ יש עליהן שם מחיצה וע' בכורות דף ח' ע"ב לבנא לן ביתא באוריא. אך כך דהנה ע' ברמב"ן ז"ל במלחמות ע"ז פ"ד דלגב כ"ש ליכא הך דובאו בה פריצים וחללוה והנה בנדרים דף ס"ב ע"א מבואר להיפך וע' בירוש' יומא פ"ג ה"ו דכ"ש צריך שיהא עשייתם בקודש ובתמורה דף ל"א ע"ב יליף שם מקרא ועשו לי משלי וזהו רק בעבודת צבור וא"ש הך דיומא דף ל"ה ע"ב דנקט עבודת יחיד ע"ש בתו"י ומה דמבואר בתענית דף כ"ז ובירוש' מגילה פ"א וכ"מ דיחיד מתנדב עצים ומבואר ג"כ במכות דף ח' ע"א דחטיבת עצים רשות וא"צ להיות חטוב לשם קרבן צ"ל בין ב' גזירים לשאר עצים גם י"ל דכיון דמשפי להו אח"כ כמבואר במנחות דף ק"א די בזה וע' במנחות דף כ"ב דמזבח ועצים ואש באים משל ציבור דוקא וע' ב"ב דף קכ"א ע"ב במ"ד שם דמוסיף יוסיף כו' ור"ל כך דקאי אעצים דהגזבר אסור לו לקצית מכאן ואילך מחמת תולעת ואסור להקדישו כמבואר במנחות דף פ"ה ע"ב ואף אם ישתייר השיעור בעץ המבואר בזבחים דף ס"ב ע"ב בלא תולעת וע' במנחות דף פ"ה גבי רוב חיטי ובב"ק דף צ"ח ע"ב כאן בהרקיבו מקצתן ושם ג"כ י"ל אם הכוונה דמקצת כאו"א או דמקצת החיטים כמו במנחות וע' בירוש' שם בב"ק דמחלק אם מחמת כנימא או מחמת תולעת ורש"י סוכות דף ל"ו ע"א גבי אתרוג תפוח וחולין דף מ"ח ע"א גבי כבד שהתליף. עכ"פ הגזבר אסור ליקח העצים שנקצו אח"כ אבל יחיד מתחילה הוא נוטלן ומתקנן ואח"כ מתנדבן לציבור וכן גבי פ"א גבי הני דצריך שיגוד או יתלוש ע' בכורות דף כ"ה ודף מ"ד זה צריך לעשות קודם שיבוא ליד גזבר וע' ע"ז דף כ"ד ע"א דהא דאסור לקנות פ"א מגוי זה רק ציבור אבל יחיד שרי ואח"כ מוכר לציבור. עכ"פ היכא דהוי גדר כלי שרת צריך לעשותן בקדושה ולכך אין בהם הך דובאו בה פריצים וחללוה משא"כ גבי בנין כיון דקי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין שייך בהו ובאו בה כו' דהוי כקודם ההקדש משא"כ האויר אינו יכול להפקיע כמש"כ עכ"פ בסמוך לספר האויר רחב מן הקרקע ולכך נקרא ארי כמש"כ:

[מקונטרס ההשלמה: (השמטה. לדף ה' ע"ד.)
למ"ש בהך דרב ור"י אם הנגזל יכול להקדישו. וזה ר"ל הך דקדושין דף נ"ב מי אמר רב כו' ע"ש בתוס' ור"ל דע"ש ברש"י בע"ב ד"ה בדשדיך דכתב שם דאחילתי' והנה בירוש' קדושין פ"ב ה"א פליגי שם אם חטף סלע מידה דמקודשת אם קיים גם חזרת הגזל או לא וע"ש דמחלק בין כלי לסלע דסלע דרכו להתחלף אך גמ' דילן שם דף י"ג לא ס"ל כן. והטעם דתליא במ"ש במ"א אם גם במטבע צריך להחזיר רק זה המטבע שגזל עי' תוס' ב"מ דף כ"ט ע"א וב"ב דף צ"ב ע"ב. וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות ועי' סנהדרין דף ע"ב גבי הגונב כיס לכאורה מוכח דגם גבי מטבע צריך להחזיר דוקא הני אך בשבת דף צ"א מוקי לה בנסכא והנה לר"י י"ל דאף אם האשה נתרצית להקנות לו המטבע מ"מ לא מהני דהנגזל אינו יכול להקנותו שיהי' שלו לגמרי אך רב לא ס"ל כן ולזה אמר ר"י מי אמר רב כוותי אך טעמי' דרב משום דאמרינין דלא נתרצית כלל וא"ש: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: (השמטה. לדף ו' ע"א.)
במ"ש דצור הוה סוריא. אך באמת נראה דר"ל דהוה ג"כ כיבוש יחיד משום דמבואר בכ"מ שבת ד' כ"ו וב"מ ד' מ"ג ע"ב דהוה מעלות ומורדות וכן בעירובין ד' כ"ב ע"ב ושם מבואר דיהושע לא מסרן רק ליחיד וחילוק יהושע הי' קודם הכבישה כמ"ש רבינו בפ"א מהל' תרומות ולכך אין עלי' רק גדר כבוש יחיד וא"ש: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: [השמטה לדף ד' ע"ב].
במ"ש שם גבי אבן שנפגם דמשמע שם מדברי רבינו דרק אם נפגם לאחר בנין אז שאר המזבח כשר כו'. אך עי' במכלתא פ' יתרו דמבואר שם ר' נתן אומר דגם אם בנה בתחלה במזבח אבנים שהניף עליהם ברזל שאר המזבח כשר אף דבשעת הבנין עבר בלאו. ועי' בהך דכתובות דף י' ע"ב מכפר ובספרי פ' נשא פסקא מ"ד מבואר שם דכ"ז שלא נתקדש כולה לא נתקדשה כלל וצריך לחלק בין מזבח של משכן דהוה כ"ש כמ"ש בכ"מ ובין מזבח אבנים דמקדשי ועי' בתמורה דף כ' ע"ב אין מכפרין בדבר הבא בעבירה: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: השמטה לדף ו'.
במ"ש בדבר הכלול משני שמות וכ"כ בזה במ"ש רבינו בהל' מעה"ק פי"א ה"ה וה"ו דגבי אכילה נקט חוץ לעזרה וחוץ לירושלים דלוקה וגבי פסול דיוצא נקט חוץ לחומת משום דנפסל רק בחוץ ולאכול רק בפנים ונ"מ למקום מחיצה. ובזה א"ש מ"ש התוס' מכות דף י"ח ע"א תיפק לי' מקרא דבשר בשדה טרפה ע"ש. אך נ"מ לזה ואף דרבינו בהל' מע"ש פ"ב ה"ה נקט שם גבי אכילה כלשון המשנה דמכות דף י"ז חוץ לחומה. ועי' בהל' ק"פ פ"ט ה"ב ובשבועות דף ט"ז ע"א ובתוספ' דסנהדרין דגרסינן להיפך וכ"כ בזה בהל' כלאים. צ"ל כיון דעיקר חיוב דמלקות רק בשנכנס לפנים מחומת ירושלים כמבואר במכות דף י"ט חזינין דהמלקות ע"י היציאה ומקום המחיצה לא מיקרי יציאה ועי' עירובין דף צ"ד. וכ"כ בח"ג אם צריך רק נכנס או די במה שהוא שם כמו פירות שגדלו בירושלים עי' תוס' נדה דף מ"א ע"ב גבי פולטת ושבועות דף ט"ו ע"ב גבי חיצונה. וכן נ"מ כשנפל מחיצות לאחר שנכנס לירושלים אם שייך אז גדר יוצא עי' תוס' זבחים דף ס"א וב"מ דף נ"ג ועי' מנחות דף צ"ה היכא דנסתלק הענן ועדיין המחיצות קיימות אם שייך פסול יוצא ובמ"ש התוס' נזיר דף י"ד ע"א דלאחר פטירת משה לא היו יכולים להביא קרבן נזירות והטעם דנסתלק הענן עי' תענית דף ט' והוה רק במה ואנן קי"ל דאין נזירות קרב בבמה. אבל איסור יש במקום המחיצה גם במע"ש דלזה לא בעי יציאה. ובאמת רבינו בהל' ביהב"ח פ"ו מפרש הא דפסחים דף פ"ו שורא ובר שורא ר"ל הך דשבועות דף ט"ז תחתונה ועליונה ולכך לא הביא זה ואף דלגבי לשכות מבואר בזבחים דף נ"ו דאוכלין שם קק"ד אף דליכא חיוב טומאה צ"ל דשם יש עליהם שני השמות ושפיר מצי אכיל אבל אימורים או בשר עולה אם נכנס לשם ודאי נפסל דלגבי דבר דבעי הקרבה שייך שם גדר יוצא. ועי' בדברי רבינו בהל' פה"מ פ"ב גבי פר ושעיר של יוהכ"פ אם יצא להיכל חל עליהם שם יוצא ובחולין דף ס"ח גבי מקום חתך דאם חזר לפנים הוה כפנים ואם יצא לחוץ הוה כחוץ וכן גבי ערי מקלט עי' מכות דף י"ב גבי מחילות וגבי תחומין דאף דא"י לדור שם מ"מ קלטה וכן גבי נוף שם ובהל' רוצח פ"ח הי"א ס"ל לרבינו כך דאם נוף בפנים ועיקרו בחוץ והרוצח על העיקר נהרג עליו גואל הדם ואם העיקר בפנים והנוף בחוץ ורוצח בנוף הוה ספק ובירוש' ספ"ג דמעשרות מבואר דאם עלה דרך העיקר ויצא על הנוף קלטו ולא מיקרי יוצא. וגבי שרפת קדשים אף דרש"י ס"ל פסחים דף כ"ד ודף מ"ט דגם בקק"ל במקום אכילתו שרפתו ומ"ש רש"י שם בע"ב ד"ה חזירתו דזה דרבנן זה רק אפסול יוצא דהחוץ גרם לה. ועי' ירוש' ספ"ג דפסחים מספ"ל אם טומאה של יוצא נקרא נטמא בפנים או בחוץ, ומ"ש רבינו בהל' מעה"ק פ"ז ה"ג ובפה"מ פ"ט ה"ג דשורפן בעזרה שם משום דהוה בעייא דלא אפשטא אם נפסל ביוצא וכונת הגמ' ר"ל פסול אחר בעת שיצא. ומבואר בפסחים דף פ"א ע"ב דשורפן על הגג אף דלא חזי לאכילה עי' דף פ"ו. ובאמת רבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ג השמיט גגין ולגירסא דידן צ"ל דרק היכא דנפסל שם אינו יכול לשרוף משא"כ בגגין זה רק דאין האדם יכול לאכול אבל לא מחמת הקדשים ושפיר שורפן שם וכ"כ במה דס"ל להירוש' ספ"ג דפסחים דגם עד צופים יש גדר קדושה וזה נקרא חומת בית פאגי ב"מ דף צ' ומנחות דף ע"ח וכ"מ וזהו חומה שני' דשבועו' דף ט"ז ובר שורא דפסחים הנ"ל:
ובזה א"ש מ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א גבי אויר עזרה לפסול ביוצא וזבחים דף פ"ח ודף כ"ו. וכ"כ בהשמטה לח"ד מהך דזבחים דף כ"ד גבי רגלו אחת על הכלי כו' דכיון דע"י הכלי לא הוה כנתלה נפסל כמו בגיטין דף כ' ע"ב גבי הנייר שלי. וצ"ל דגט שאני דהוה כמו משיחה בידו גם י"ל דנתלה רק משום דאין דרך שירות ולא משום אויר עי' תוס' זבחים דף י"ד ודף ל"ב וכ"כ במ"א גבי פסול דשמאל אי משום דבעייא ימין או דפסול בשמאל עי' חולין דף כ' גבי מליקה וזבחים דף י"ד. וגם ראי' מדלא אמר במנחות דף כ"ה וביומא דף מ"ח דשמאל יש לו הכשר גבי חפניו ואכמ"ל:
אך כל זה בהני דצריכים שלא יהא בחוץ אבל הני דבעייא שיהא בפנים לא מהני וזהו ר"ל רבינו בהל' פה"מ פ"א ה' ל"ב ול"ג גבי אימורים של קק"ל ע"ש בהשגת ובזבחים דף כ"ו ושם הי"ג. אך כך דודאי אם יצאו חוץ לחומת העזרה מקום שנפסלות נפסלו גם האימורים של קק"ל וכמו דאמרינין בירוש' פ"ו דיומא גבי פרים הנשרפים אם יצאו חוץ לחומת ירושלים אף לר"י דזבחים דף פ"ט ע"ב ומנחות דף ע"ח ע"ב גבי תודה דהוא חד טעם כמבואר בירוש' שם נפסל. רק ר"ל אם יצאו ללשכות דשם ליכא פסול באכילת קק"ד רק בפנים לא הוה ובזה פליגי ואם נזרק הדם והם בלשכה לא פעל בהם הזריקה ואין בהם מעילה ולהקטירן י"ל דמותר וע' זבחים דף פ"ה ומעילה דף י' לשיטת רבינו דהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו ואין בהם מעילה וכאן אף לכתחילה מקטירן כיון דכבר נזרק הדם וכן ס"ל לרבינו בבשר דאם הי' בחוץ נהי דלא נפסל מ"מ הזריקה לא פעל בהם להתירם באכילה עי' מעילה דף ח' ומה דאמר שם דף ז' ע"ב לשורפו ר"ל להך דזבחים דף ק"ד ע"ב אם הוה כמו שנפסל קודם זריקה או לאחר זריקה וכונת רש"י שם למ"ד בשר קק"ל שיצא לפני זריקת דמים פסול מ"מ לא מיקרי פסולו בגופו דאין הפסול בהם מחמתם וכמו הך דזבחים דף פ"ג ע"ב לאו מחוסר מעשה בגופייהו. וכ"כ בזה בהשמטה דלכך לא מיקרי לידה גבי יבום תליא במעשה משום דשם אין הלידה פוטרת רק המציאות שיש ולד:
ובזה א"ש מ"ש התוס' נזיר דף י"ב איך הם מותרות להנשא לאחרים. ובזה א"ש דהם כיון דאינם נאסרים רק ע"י מעשה דהקדושין לא חיישינן לזה אבל הקרובות דנאסרות ממילא שפיר חיישינן. ועי' מ"ש התוס' פסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה בדם ובירוש' שם ספ"ו דהיכא דיכול למשוך לא מיקרי פסול הגוף ותוס' זבחים דף ק"ג ע"ב גבי עור דאשם גזל הגר. ונ"מ ג"כ במ"ש התוס' פסחים דף ע"ג ד"ה ושחטו ונמצא טרפה דאמאי פטור הא לא עשה מצוה ואמאי לא נימא כהך דזבחים דף ק"ד דטרפה בסתר מרצה לעורו. אך כיון שהוא פסח שעיקרו לאכילה לא שייך זה ע"ש דף ס"ב ואם נעשה טרפה אח"כ י"ל דזה גופה הוה משיכה ונעשה שלמים ועי' קדושין דף נ"ז ע"א גבי נמצא טרפה בבני מעים ע"ש בתוס' ורש"י ר"ל כגון שהגליד פי המכה ולקחן תוך ג' ימים ועי' זבחים דף ס"ט גבי מלק ונמצא טרפה ומנחות דף ע"ח ע"ב גבי תודה ותמורה דף י"ז. אבל אימורי קק"ד נפסלו ודאי היכא דיצאו ללשכה, וכ"כ בהך דזבחים דף פ"ב ע"ב גבי פר ושעיר של יוהכ"פ שהזה מדמן כו' ורבינו לא הביא לשון הגמ' והוציאן למזבח רק חוץ להיכל ופסק דודאי פסול משום יוצא דס"ל דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן במנחות דף כ"ז ע"ב אם יש נ"מ בין מבית לפרוכת בין לפני הכפורת. ובאמת למה לא מתרץ ביומא דף נ"ג הני קראי דבענן דהתיקן הי' מבית לפרוכת והענן על הכפורת עי' תו"י שם דף מ"ד ע"א ד"ה כיון. אך י"ל דגבי בית שני אף לר"י אין נ"מ כיון דלא הוה כפורת עי' מנחות שם מקום המקודש:
והנה למ"ד יומא דף נ"א ע"ב דלא הי' נכנס להדיא ולפי שיטת התוס' מנחות שם הוה זה דרך משופש ומה מקשה הגמ' דף נ"ג דהוה ביאה ריקנית. וצ"ל כמ"ש במ"א דביוהכ"פ אין נ"מ דהחיוב הוא מה שהוא שם. ואף דזה רק אם הקטרת כשרה כמבואר בירוש' הובא בתו"י דף י"ט זה היכא דגם הגחלים נפסלו כיון שנתן עליהם הקטרת מבחוץ ע"ש דף מ"ח גבי מכשירי קרבן ודף מ"ו ע"ב ובדברי רבינו בס"ה עבודת יוהכ"פ ועי' ע"ז דף מ"ז ע"א אבל כאן עכ"פ המחתה של גחלים כשרה ועי' זבחים דף פ"ג ע"א ובתו"כ פ' אחרי דמבואר דגם כשנכנס להזות ולהקטיר קטרת צריך שלא יהי' שם שום אדם דגם על ההולכה יש שם עבודה:
ובאמת נראה דמה דאמר ביומא דף מ"ד ביציאתו מנין ר"ל אף בשעה שנכנס להוציא הכף והמחתה אף דיש עליו רק שם עבודת יחיד כמבואר ביומא דף ל"ה ע"ב. ושם י"ל דמועלין לעולם לא כמו בשאר קטרת דבשאר קטרת הוה רק שרפה כמבואר בירוש' פ"ב דיומא ותוס' מעילה דף י' ע"ב. משא"כ בקטרת דלפנים ולכך בעי שם להחזיר עוד הפעם למכתשת משום דהוה קדוש חדש ולכך בעי שם מעלה עשן גדר הקטרה לא גדר מכשיר ונ"מ לשיעור. וכ"כ בזה בח"ג וההוצאה הוה בגדר תרומת הדשן לא דישון מזבח הפנימי עי' יומא דף כ"ד ותוס' שם דף נ"ט ע"ב. ומה דמבואר בתוספ' יומא פ"ד דגבי הוצאה לא קפדינין אלא כסדרן ועי' יומא דף ס' ורש"י בתו"י וע"ש דף מ' י"ל כיון דקרא שלא כסדרן לא הוה קפידא כל כך וכעין מ"ש רבינו בהל' ק"ש גבי למפרע דפרשיות ומה דמבואר בתו"כ פ' אחרי שיהא סממני' לתוכה ר"ל אף דבכל מקום די בהקטרת כזית עי' כריתות דף ו' כאן בעי מלא חפניו עי' זבחים דף ק"ט ע"ב. עכ"פ שפיר חייב גם בשעת הכנסה ועי' ירוש' יומא פ"ה גבי הכניסן אחת אחת על איזה מהן חייב ולכך חייב שפיר משום ביאה ריקנית דהוא עצמו לפני ולפנים בזמן שיש עכ"פ שם מכשירי קרבן:
ובאמת לפי מ"ש דמעלה עשן ביוה"כ הוה עצם וצריך שיהא בהקטרת בשעת הקטרה ונ"מ בזר שהקטיר קטרת ביוה"כ לפני ולפנים עי' בדברי רבינו בפ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ד דמפרש הך דזבחים דף ק"ט הנ"ל דעל קטרת ההיכל חייב זר אף בכזית ואף בלא מעלה עשן כיון דשם הוא רק בגדר הכשר ורק לכהן ולא לזר משא"כ ביו"כ אינו חייב רק על מלא חפניו ועם מעלה עשן אך מ"מ יש עליו חיוב אם נכנס מחמת הך דלא יהי' בזמן הקטרה כזו. אך נ"מ דס"ל לרבינו בס' ה' עבודת יוהכ"פ אם הקטיר מקטרת של לפני ולפנים כזית בהיכל חייב והטעם משום דהוה קטרת חסרה לגבי הך קטרת אבל בפחות מכזית פטור משום דאין בה שיעור הקטרה עי' תוס' זבחים ד"ה מר סבר. אך לקטרת אין ראי' משום דלא מהדרינן פוקעין וע"ש דף ק"ח ע"ב וברש"י דף ק"ט ע"ב דלמ"ד דלגבי לבונה די בקורט אחד חייב בחוץ ג"כ ובמנחות דף י"א ע"ב ורש"י כריתות דף י"ד ובתוספ' פרה פ"ב ובדברי רבינו בהל' פרה פ"ד הי"ב ובספרי בזה. אך אם הקטיר בלא מעלה עשן בהיכל אף קטרת דלפני ולפנים י"ל דפטור ועי' בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ב ה"ח דלא חשיב מעלה עשן ע"ש. וכן נ"מ למ"ש הר"א ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"א הט"ז דצריך קרא היכא דשתה בחוץ ונכנס להיכל דחייב ועי' ב"מ דף צ' ע"ב ובירוש' פ"ט דתרומות. וכ"כ בזה במ"א דגם גבי חסימה יש מחלוקת אם שלא יהיו דשים בזמן שהם חסומים או שלא יהא התבואה נידושת בפרה חסומה וזה תליא בלשון הגמ' דילן והירוש' ועי' תוס' חולין דף קט"ו ע"א וכ"כ בזה:
אך נ"מ דזה רק משום הכהן שהוא שכור לא משום השתי' אז גם אם שתה בחוץ וגבי יין דהוא גזיה"כ אף אם לא נשתכר כגון ששתה בתוך הסעודה וכה"ג. והנה רבינו בריש פ"א מהל' ביאת מקדש [כ' שתה] רביעית יין בבת אחת ע"ש בגמ'. והטעם דרבינו ס"ל בכ"מ דגבי רביעית בשתי' ושהה יותר מכדי שתיית רביעית לא מצטרף. עי' הל' שביתת עשור פ"ב ובהל' תרומות פ"י ובכ"מ. ואף דמדברי רבינו בהל' מא"ס נראה דאם שהה באכילה יותר מכשיעור אך בלא הפסק חייב וכמו בהך דשבועות דף י"ז ע"א גבי הילוך וחולין דף ל"ב גבי שחיטה והך דכריתות דף י"ב ע"ב דלכאורה פליגי בזה ר"מ ורבנן לפי מה שפי' רבינו בפה"מ שם. שם מיירי שהי' פירורין אבל אם הוא דבר אחד בכמות חייב אפי' שהה באכילתו יותר מכשיעור:
ובזה מדוייק לשון הגמ' פסחים דף קי"ד ע"ב דרק היכא דבא מדברים מפורדים אז צריך כדי א"פ וכן הך דמנחות דף ע"ה ע"ב דבא רק ע"י חבורי אדם עי' נזיר דף נ' ע"ב דאינו חבור ע"ש בתוס' ובחולין דף קי"ח ודף קכ"ב ע"ב ועי' מעילה דף י"ז ע"א גבי רביעית דם אם האהיל על מקצתו דנ"מ אם בא משם אחד. וכ"כ בזה במ"א דאם לש עיסה ע"י מים נעשה כדבר אחד וע"י מי פירות הם רק כנשוך עי' ירוש' חלה פ"ג ותרומות פ"ב וזבחים דף ק"ה ע"ב בתוס' וכ"מ ועי' תוס' מנחות דף י"ג ע"ב גבי סדר של לחה"פ דהוה כמו דבר אחד בעצם ושם דף י"ד ע"ב דרק היכא דהכתוב עשאן ב' גופים אז יוכל לחלקם במחשבה וע"ש דף ע"ט ע"ב גבי שמן דגופה דמנחה היא וא"א לחלקן ע"י תנאי ב"ד ובהך דזבחים דף מ"ג ע"א גבי קומץ וע"ש בתוס' דלמסקנא קומץ עדיף מאימורים די"ל כמאן דמפרתי דמי:
ובזה יש ליישב מהך דזבחים דף ל"א ע"ב דהקטרה הוה יותר מאכילת פרס ואמאי הא לא הפסיק אך משום דכמאן דמפרתי דמי. וא"כ היכא שמזגו במים אף דהמים עצמן נהפכו (למים) [ליין] כמ"ש התוס' חולין דף כ"ו מ"מ לא מיקרי שתה בלא הפסק. וכ"כ בזה למ"ד שבת דף צ"א ע"ב דאגד כלי לא שמי' אגד גבי משקין כה"ג אם זה הוה כמו דבר אחד או כמו דברים מצטרפין עי' ע"ז דף נ"ט ע"ב גבי חבית וב"מ דף מ"ד ע"א ונדה דף י"ז ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ג הי"ז דגבי מלא הקופה לא הוה נזיר נזירות רק נזיר עולם וס"ל דחזקי' ור"י דנזיר דף ח' אזלי לשיטתי' בשבת דף צ"ב הנ"ל. ולדידן דקי"ל דאגד כלי שמי' אגד הוה כאן ג"כ כמו דבר אחד המפורד והוה נזיר עולם לשיטת רבינו דס"ל שם דאף נזיר לעולם הוה כמו נזיר עולם אך הר"א ז"ל ס"ל דנזיר בלא זמן לא הוה נזיר עולם רק נזיר עד עולם וא"י לגלח כלל וזה תליא אם הכלל הוא מתחלק לדברים נפרדים או הדברים מפורדים מצטרפים ונעשים כלל. ועי' בדברי רבינו בס' המורה בסוף ח"א בשיטת המדברים גבי עצמים הפרדים ובהך דברכות דף נ"ה יודע הי' בצלאל לצרף כו' ובהך דהוריות דף י' גבי כמה טפין יש בים ובהך דחגיגה דף ט"ז אין כבודו של מלך כו' במ"ש רבינו בפה"מ פ"ב דאהלות רקב שגבלו ועי' נדה דף י"ז דשלג אינו מתחבר ובמ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פכ"ז בשם פרקי דר"א משלג שתחת כסא הכבוד ע"ש. ועי' תוס' נדה דף ל"ה ע"א גבי זיבה בד"ה לעולם דמוכח שם דס"ל דהכלל מתחלק לפרטים והוא דבר אחד ועי' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ובהך דשבת דף קל"ג ע"ב גבי ציצין שאינם מעכבים את המילה ע"ש ברש"י ד"ה כל זמן ובירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי מן הארכובה ולמטה ברקב. וזה לא שייך רק בחתוך אז נעשה גלגלין דהוה כמו דבר אחר אבל במחובר הוא מציאות אחד. ועי' בירוש' גיטין פ"ג גבי תופס הגט היכא שנכתב שלא לשם גט זה אז הוה כמו ענין אחר בגט דפוסל כל שהוא כמבואר שם אבל כשנכתב לשם גט זה הוה כמו דבר אחד. וזהו שיטת רש"י במנחות דף ל"ב ע"ב גבי אגרת דבגט פוסל יתרות ור"ל לא באמצע התיבה רק דבר נפרד. וכ"כ בזה בהשמטה לח"ד גבי אותיות אם הוא דבר המצטרף לתיבות או תיבות מתחלקות לאותיות וביבמות דף נ"ב ע"ב גבי הך דבעי ר"ח כתב גט למאמרו כו' וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב דף קל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן וכן ר"ל הך דגיטין דף נ"ה ע"א טעה בדר"י כו' לא ר"ל שאינו יודע הדין רק דזה הוה פסול עצם דכיון דאמר דלא עיבד את הגוילין לשמן ממילא פסולה ועי' תוס' ב"ב דף ל"ג משא"כ גבי אזכרות זה הוה דבר אחר רק דהס"ת נפסלה עי"ז ולכך שפיר י"ל נאמן כו' וכה"ג פליגי בירוש' פ"ד דקדושין גבי הך דיבמות דף מ"ז נאמן אתה כו' אם רק גבי בנים כן אבל האשה עצמה פסולה ממילא והוה כמו עצם אחד וכמו שמן במנחה הנ"ל. או הפסול רק מחמת דין ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אס"ב פי"ח ה"ט גבי אשת כהן להנשא לכהן אם הוה חד"א ואם באשת ישראל כה"ג אם אמרה נאנסתי כיון דאז אין לנו שום נ"מ בזה י"ל דאם מת מותרת לכהן. ועי' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי אם יש עדים שנשבית ואומרת טמאה אני אף אם אח"כ באו עדים שהיא טהורה אמרינן דשויא חד"א אף דאז בשעה שאמרה לא הי' נ"מ כלל באמירתה דכיון שיש עדים שנשבית ובמה דס"ל לרבינו בהל' נחלות פ"ד דשם אף אם יש לבן בנים נאמן לומר שאינו בנו וממילא גם הם אינם יורשים אותו משום דירושה הוה חד גדר וא"א לחלוק ועי' ב"ב דף קכ"ה ע"ב ודף קנ"ט ע"א אם שייך לומר היכא שיש הבן דבן הבן הוא היורש ועי' תוס' ב"ק דף ק"ח ע"ב גבי נותן לבניו ע"ש ובהך דב"ב דף קכ"ה ע"ב משמע דהם נקראים ירתי דירתי. וע' ירוש' רפ"ט דכתובות אם התנה שלא יירש אשתו מי יורשה ר"ל משום דהתוס' ב"ב דף מ"ט ע"ב כתבו דבמקום בעל יורשי האשה הם כנכרים ע"ש ועי' ערכין דף כ"ה ע"ב גבי שדה אחוזה וא"כ אז לא הוה בגדר ירושה רק שנותן לקרובים ולא בגדר נחלה דאין לה הפסק עי' ר"ה דף י"ב ע"ב וב"ב דף קל"ג ותוס' שבועות דף ט"ז ושוב י"ל דבן ובת שוין וכמו גבי ב"נ וכמ"ש רש"י יבמות דף ס"ב ובירוש' ב"ב פ"ח. וכ"כ בזה במ"א ועי' ירוש' כתובות שם סה"א הלין דכתבין כו' תחזיר מדלא לבי' אבוה וכן הוא בב"ב פ"ח ר"ל דאף למ"ד דמהני תנאי שלא ירשנה בעלה זה רק בנכסי מלוג דבאמת הם של האשה רק לאחר מיתה יורשה משא"כ בנכסי צ"ב לא מהני תנאי דכ"ז שלא גירשה או שלא מת הבעל הם שלו וצריך גבי' כמבואר ביבמות דף ס"ו ובירוש' ובתוספ' ועי' ב"ק דף פ"ט וביבמות דף ל"ח וכ"מ וא"כ לא שייך בזה תנאי רק אם האב מתנה שאם תמות יתבטל הנתינה שנתן לה וכמו הך דכתובות דף מ"ז ע"ב לשיטת התוס' וזהו ג"כ כונת הירוש' ספ"ו דכתובות ר' ברכי' בעי כו' ואינו חב לאחין כצ"ל ור"ל דכשהמעות ביד שליש אין הבעל יורשה וגם הוה בגדר נכסים שאינם ידועים משא"כ כשיתן לה עכ"פ נתבטל הנתינה ויהי' נ"מ ג"כ מי קוברה דאם אבי' יורשה י"ל דהקבורה על האב וכהך דכתובות דף פ"א ודף צ"ה ע"ב ואם נימא דלא נתן לה אבי' אם יהי' כן הוה כמו שאין לה כתובה ועי' ירוש' יבמות פ"ד וכתובות פ"ח ורש"י שם דף פ"א ע"א אטו אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה. וזה תליא במה דפליגי רש"י ורבינו דרש"י ס"ל כתובות דף ס"ט ע"ב ד"ה הא דמוטל קבורה על הנכסים מצידו והוה ש"ד וכמו גבי קרבנות לאחר מיתה. ורבינו ס"ל בהל' זכי' פי"א הכ"ד דמוטל הקבורה על היורשים שירשו נכסי' ועי' רש"י שבת דף ק"ה ע"ב ובירוש' פי"א דכתובות דמחלק שם בין הניח קרקע למטלטלין ע"ש. עכ"פ מציאות אחד א"א לחלק:
ובאמת רבינו מפרש הך דיבמות דף מ"ז יש לך עדים לא ר"ל כפי' התוס' שם על הגירות רק דר"ל כך. דהנה ר"י ס"ל שם דבחו"ל א"צ להביא ראי' שנתגייר. וזהו ג"כ מה דאמר שם דף מ"ו ע"ב מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך ואמר שם דמטביל בשבת ע"ש. אך הירוש' בקדושין שם מפרש כך דר"י דס"ל דגר א"צ להביא ראי' בחו"ל וס"ל דדי במילה לבד וא"כ נאמן וא"צ להטבילו רק למצוה מן המובחר עי' בדברי רבינו בהל' אס"ב פי"ג ה"ט וזה מותר בשבת עי' שבת דף קמ"ח ע"ב גבי הקדש עילוי וביצה דף י"ט גבי מגב לגב ע"ש בפה"מ. אך מ"מ אם אומר שנתגייר שלא כדין אז מסלקין אמירתו לגמרי וכמו שלא אמר כלום וכמבואר בירוש' דמאי פ"ו ובתוספ' דמאי פ"א ופ"ד גבי כל ששתיקותו פטור נאמן כו' לפיכך כו' ועי' תוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב גבי גדר דהפה שאסר וב"ב דף ל' ע"א בתוס' מ"ש מהך דכתובות דף ק"ט ע"ב גבי חזרתי ולקחתי ע"ש. ועי' תוס' ריש גיטין מ"ש דאם לא טענינין ליתומים מזוייף א"כ יעשה כ"א שטר מכירה דלא שייך פרוע. אך י"ל דניטען להם חזרתי ולקחתי ע"ש בתוס' כתובות. אך באמת יש נ"מ בין שטר ראי' בין שטר עצם דבשטר ראי' שפיר י"ל מזוייף משא"כ בגט ובשחרור דזה עצם וכן גבי שטר מכירה היכא דהוא שטר קנין ולא שטר ראי'. ובאמת גם בגט אם באה להנשא נוכל לומר כשיטת הר"א ז"ל פ"ב מהל' גירושין דצריכה לקיים וע"ש בפ"ז ה"א והכ"ד ובפ"ט מהל' עבדים. ואף דלכאורה מהך דגיטין דף ח' ע"ב גבי עבד דמבואר שם דנכסים לא קנה מבואר דגם בשטר קנין צריך ראי' שאינו מזוייף צ"ל דכיון דהקנין תליא בהשחרור ונהי דלענין שחרור הוה משוחרר מ"מ לבירור י"ל דלא מהני אף בפ"נ וכמ"ש בקונטרס ההוספה מחמת שיטת רבינו ז"ל בהל' אס"ב פי"ג דלענין גירות בחו"ל צריך ראי' מבוררת וה"נ כן. ובאמת אף דמדברי רבינו פ"ז מהל' גירושין מבואר דבא"י אין השליח צריך לראות הכתיבה והחתימה מסוגיית הגמ' דגיטין דף ה' ע"ב ודף ד' ע"ב דהחתימה בעי שיראה רק לא הכתיבה רק דא"צ לומר שראה ואכמ"ל. ועי' תוס' ב"ב דף קע"ה ע"א גבי פרעתי וברמב"ן שם במלחמות על דף ל"ג גבי קריבי' דרב אידי ובמ"ש רבינו בפה"מ דמאי פ"ו מי"א. וזה ר"ל ג"כ התוספ' ב"מ פ"א גבי הודאת בע"ד כמאה עדים אימתי כו' הפה שאסר כו' ור"ל דבלא תביעה יכול לטעון טענה אף דמבטל ההודאה וסותר ההודאה כמו שלא להשביע עי' סנהדרין דף כ"ט ותוס' ב"ב דף קע"ד ע"ב ובדברי רבינו פ"ז מהל' טוען ה"ז גבי מי שהודה וב"מ דף י"ז ע"א גבי חייב עצמו שבועה ובירוש' שבועות פ"ו וב"ב דף קע"ה מהך דגיטין דף י"ד ע"א גבי גינאה ע"ש. וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות דף י"ז ע"ב וכשיטת רש"י שם רפ"ב דדוקא בלא תביעה ר"ל כך דהנה זה מבואר בב"ב דף ל"ג ול"ד דגבי קרקע כל היכא דלא החזיק ג' שנים ואין לו שטר הוה בירור שזה הקרקע אינו שלו. וכ"כ בזה בהשמטה לח"ב עי' תוס' ב"ב דף ל"ג ושם דף ק"ע וסנהדרין דף כ"ג ע"ב אם ר"ל השטר ראי' או השטר קנין דשם משמע דקאי אשטר קנין. אך מ"מ כיון דאין אדם תובעו והוא אמר שלקח ממנו הוה כמו שלא אמר כלום. וכן ר"ל הך דשם גבי לויתי ממך ופרעתי לא ר"ל סתם דזה הנאמנות לא מטעם הפה שאסר רק דזה טענה טובה רק דר"ל שהוא אומר שלוה ממנו בעדים ופרעו דאז למ"ד צריך לפורעו בעדים י"ל דלא מהני מיגו עי' ב"ב דף מ"ה ע"ב ודף ע' ושבועות דף מ"ה וקדושין דף מ"ג. אך כל זה אם יש עדים או שיש תובע אבל כיון שהוא בעצמו אומר זה וסיפר את דבריו הוה כמי שלא אמר כלום ועי' גיטין דף פ"ט גבי יצא שמה בעיר מקודשת ומגורשת דהוה קול ושוברו עמו ע"ש בדברי רבינו בהל' אישות ובהל' אס"ב ובהשגת שם:
אך באמת נראה דמותרת אף לכהן דהוה כמי שאינו ועי' בכורות דף ל"ו גבי לא הי' מוחזקין שהוא כו' דאף דגבי כהן תקנה הוא שאינו נאמן ולא חלקנו בין חבר לע"ה כאן הוא כמו שלא אמר כלום. וזה ר"ל הך דיבמות דף מ"ז הנ"ל דאם יש עדים שהי' נכרי אף לר"י דס"ל דנאמן לומר שנתגייר זה רק אם אומר שנתגייר כדין אבל כיון שאומר שנתגייר שלא כדין הוה כמו שלא אמר כלום וא"כ אפי' אם יש לו בנים ג"כ לא מהני אבל ליכא עדים שהי' נכרי אז רק בלא בנים נאמן. ועי' רש"י כתובות דף י"ד ע"א דהפסול של הבנים הוא דבר אחר. ובאמת דברי הירוש' שהביאו התוס' ברכות דף ל"ט ויומא דף ע"ט דברי' שאני לא ר"ל כמ"ש התוס' שם דלא בעי כזית ועי' חולין דף קי"ט רק דר"ל דאז לא מיקרי גרעין כלל ומצטרף הכל ועי' עוקצין פ"ב ומנחות דף נ"ד ורש"י פסחים דף ל"ג ע"ב גבי נתפח וכמו גבי חלה בסובין ומורסן עי' שבת דף ע"ו ע"ב ומעילה דף י"ז ע"א ומ"ש התוס' מכות דף ט"ז ע"ב גבי נמלים דבזמן שהם שלמים הם גדולים משהם מרוסקים וכמו גבי מי חלב שהוא עדיין עם החלב ומים עם הדם דעדיין הם דבר אחד עי' חולין דף פ"ז ע"ב ודף קי"ד. וזה ר"ל הירוש' פ"ו דנזיר גבי כזית מצה שריסקו וכן מה דאמר שם גבי פרידה של רימון אף דיש בו משקין ועליהם אין סופגין את הארבעים כמבואר בכ"מ מ"מ כיון שהוא שלם והמשקין מובלעין בתוכו הוה כמו עצם ואין שם משקין עליהם עי' תוס' חולין דף קי"ז ע"ב ובתו"כ פ' שמיני ועי' ירוש' ערלה פ"ב בטעמא דשמאי דדבר המעמיד מטמא אף בפחות מכביצה כתפוח עשו אותו ר"ל כמו דחזינין דאף דמה שבתוכו אינו כלום מ"מ כיון שנראה לעינים שיש בו שיעור מטמא ה"נ גבי מעמיד ועי' תרומות פי"א גבי עוקצי תאנים וכו' ועוקצים פ"ב ובירוש' שם מבואר דרק בזמן שהם מובלעות באוכל ע"ש:
עכ"פ המים שביין אף שהוא משלים לרביעית מ"מ הוא מפסיק לזמן השיעור אבל בזמן שיש בהיין ששתה יותר מרביעית אף שיש מים חייב. ונראה דמיירי ששתה בזמן רביעית וא"כ שתה רביעית יין בזמן רביעית ולא דמי להפסיק וחייב או ר"ל דיש ביין יותר מרביעית לבד המים ועי' זבחים דף פ':
והנה מ"ש רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ה שתה כדי רביעית ובאמת נראה דמיירי כגון שהי' בתוך הסעודה דאינו משכר או דט"ס הוא וצ"ל אם ישן מעט. וא"ש מ"ש הר"א ז"ל וכ"כ בזה בהל' מא"ס דהיכא דהוא פחות מרביעית אז אין בו הטעם משום שתי' רק משום מה שפעל בו ועי' בדברי רבינו בהל' תפלה פט"ו ה"ד גבי שתה רביעית יין בשני פעמים ור"ל דאז רק מחמת שפעל בו ומבואר בבכורו' דף מ"ה ע"ב דלדידן אף שנשתכר מ"מ לא מחלל עבודה והפסול הוא מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן אם לא הוה דין שתי' וזה לא שייך רק בעבודה ולא בנ"כ. אך באמת כ"כ בח"א דיש ג' מיני נ"כ עי' סוטה דף ל"ח וערכין דף י"א דנ"כ יש עליו גדר עבודה ושירות. והנה רש"י סוטה שם ס"ל דגם שלא בזמן עבודת ציבור הוה ג"כ נ"כ ובתוס' חלקו על זה ועי' במגילה דף י"ח דילפינן מהך דוירד אהרן נ"כ ובירוש' פ"ד דתענית יליף מזה למוסף מקודם הקרבת הקרבן ועי' בתו"כ פ' שמיני דאמרינין שם דביאה ויציאה שניהם טעונין ברכה ועי' תוס' שבת דף י' וכריתות דף י"ג ע"ב דלכאורה סתרי אהדדי דבשבת כתבו דנ"כ לענין שכרות חמור מתפילה ובכריתות כ' להיפך. אך כך דהנה בתענית דף כ"ו ע"ב אמרינין דלכך מנחה אין בו נ"כ משום שכרות וע"ש בתוספ' פ"ג ובירוש' דילפינין דשחרית ומוסף יש בהם נ"כ מהך דאהרן ובירוש' שם מבואר דנ"כ דוקא בתפילה ואחר הקרבה ועי' מגילה דף י"ח דעבודה והודאה חדא מילתא היא ובתו"י יומא דף ל"ד דלאחר הקרבה היו מתפללין חצי שעה ועי' מגילה דף כ' ע"ב תפילת המוספין כמוספין שוויא כו' ובסוכה דף נ"ג מבואר דגבי שחרית ומוסף היו תחילה מקריבין ואח"כ מתפללין וגבי מנחה להיפך תפילה קודם וא"כ לא שייך נ"כ אז כיון דעדיין לא הקריבו ובלא תפילה ליכא נ"כ ועי' תוס' ברכות דף כ"ו ע"ב ובירוש' שם דתפילת המנחה כנגד קטרת ובדברי רבינו בס"ה תפילה דבמקדש לא היו אלא פ"א נ"כ. אך באמת כך דהנה עי' בזבחים דף י"ט ע"א אמר שם דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם פטורים מן התפילה ובסוכה מבואר שם דהיו מתפללין ועי' תוספ' דסוטה פ"ז דאמר שם דהכל כשרים לעלות במעלות האולם לנ"כ גם בע"מ ועי' תוספ' סוף סוכה דבזמן שמחלקין לחה"פ אסור לכהן בע"מ ליכנס לשם ושם דף מ"ד ע"א גבי ערבה ובהל' ביאת מקדש פ"א הט"ו גבי שכור ופ"ו ה"א גבי בע"מ ותוס' יומא דף ה' ע"ב וסנהדרין דף פ"ג וסוף פ"א דכלים. והנה רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ו מוכח דס"ל דגבי בע"מ עובר אינו לוקה על ההכנסה רק על העבודה וכמו דס"ל בפ"א מהל' אסורי מזבח גבי בע"מ למזבח דעל מום קבוע חייב אף על הקדש וגבי בע"מ עובר רק על ההקרבה וכ"כ מוכח מירוש' דפ"ו דנזיר וה"נ כאן אך באמת נראה דזה רק אם נכנס לעבוד אבל סתם הכניסה לא ועי' בדברי רבינו פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד ובחגיגה דף כ"ו ותוס' מנחות דף כ"ז ע"ב דמותר לכנס להיכל לצורך השתחואה. וא"כ לפי"ז גם בע"מ כן ורק אם נכנס לצורך עבודה אז עובר מיד ועי' מו"ק דף י"ד ע"ב דיליף דנוהג צרעתו במועד מכה"ג דכולה שתא כרגל ובדברי רבינו בהל' טו"צ פ"י ה"ו דלכך מותר הכה"ג לקרוע בגדיו דעשה דוחה ל"ת. ולכאורה קשה הא מבואר בהל' ביאת מקדש פ"א ה"י דהטעם משום דהוא לעולם במקדש ואמאי גבי מצורע הא מבואר בכורות דף מ"ה ע"ב דגם בעלי נגעים טהורים פסולים לעבודה רק דאינם מחללים וא"כ אסור ליכנס למקדש ואיך הוה כרגל גבי' ועי' הוריות דף י"ב ע"ב. וע"כ צ"ל דכיון דדיעבד עבודתו כשרה אין עליו זה האיסור דביאה ריקנית:
ובאמת למה לא כתב רבינו כעין הדין גבי שתיית יין דכה"ג לא ישתה יין לעולם מה"ת אך כך דעי' בסנהדרין דף י"ח וי"ט בהך דמן המקדש לא יצא ובתוספ' שם ספ"ד דזה קאי אשעת עבודה וכמ"ש בפ"ב מהל' כלי המקדש ה"ה אך כיון דכה"ג עובד כ"ז שירצה וגם בזמן שהוא אונן ועי' יומא דף י"ז ע"ב ודף י"ג ע"ב וזה ר"ל הירוש' סנהדרין פ"ב מתניתא דר"ש היא וט"ס שם ועי' רמב"ן בס' המצות רק זה קאי אמשנה דהוריות דכה"ג פורם מלמטה ור"ל בזמן שיוצא מן המקדש אבל לר"י דס"ל דנכנס לכתחילה א"א ולכך ס"ל דלא יפרום כלל וכיון דקרועי בגדים ופרועי ראש לא מחללי עבודה עדיין שם כה"ג עליו ולכך אסור מה"ת משא"כ ביין כיון דמחלל עבודה שוב לא איכפת לן מה"ת ולא עבר. ועי' בדברי רבינו בס' המצות מצות ל"ת קס"ד וע"ש בהוריות דף י"ב ע"ב דגם משוח מלחמה כן אף דאינו עובד עי' יומא דף ע"ג ועי' בהל' כלי המקדש פ"ה ה"ז דיהי' לעולם בירושלים ומשום דמפרש כן הך דסנהדרין דף י"ח רק עד פתח שער העיר. אך מרש"י שם ד"ה וכשהוא משמע דיכול לצאת חוץ לעיר אך י"ל כגון לפנים מחומת בית פאגי דלקבור שם מותר ומ"מ לא מיקרי חוץ לעיר ועי' תוספ' פ"ח דפסחים מספידו בבית פאגי והוא הך דשבועות דף ט"ז ע"א וכ"כ בזה, ואף דכעת דטימא אותו כהן אסור ליכנס זה מצד אחר ואינו חסרון בעצם הכהונה:
עכ"פ בע"מ אסור בין האולם ולמזבח ודוחק לומר דברכות כהנים לא הי' שם. אך כך דיש ב' מיני נ"כ במקדש אחד בגדר קרבן והוא עבודה כמבואר במנחות דף י"ח וזה ר"ל בפנים והוה עבודה גמורה ושם בע"מ אסור ואחד בחוץ ר"ל שלא בין האולם ולמזבח ואף דנקרא עבודה מ"מ בע"מ כשר. וזה ר"ל הך דתענית דף כ"ז הנ"ל ותוספ' דסוטה. והנה גבי שירות דלויים לפי מה דס"ל לרבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ובהל' תו"מ פ"ו מבואר כך דעי' בתענית דף כ"ז במה דפליגי שם אם כהנים ולוים וישראלים מעכבים קרבן וחד אמר כלי שיר ובירוש' סוף עירובין ופסחים פ"ד ותענית שם. וזהו כונת רש"י בע"ז דף מ"ז ע"א כלי שיר מעכבין את הקרבן. והנה בירוש' שם מוכח דהכהנים אין ר"ל מקריבי הקרבן רק הני דתוקעין בחצוצרות והלויים ר"ל מחמת שיר וכלי שיר או משום טעם גמ' דילן דעיקר שירה בכלי או כמו דמבואר בירוש' דמ"מ כלי שיר בעי לכ"ע. והנה לפי המבואר בירוש' נראה כך דיש ב' גדרים בשיר אחד מצוה ואחד עבודה ולכך בירוש' יליף מהני קראי דערכין דף י"א דעיקר שירה מה"ת אמר שם בירוש' דהוה עבודה ומעכב. ובאמת בירוש' בפסחים ובתענית גרס שיר ובעירובין גרס כלי שיר והא דבגמ' דילן לא חשיב רשב"א ישראלים כ"כ בח"א דזה תליא אם כהנים ולויים יש עליהם שם קהל עי' הוריות דף ו' וחגיגה דף ו' ע"ב דהם הקריבו תמיד משלהם ע"כ איקרו קהל:
והנה רבינו ס"ל בהך דערכין דף י' גבי חליל הוא ב' דינים דיש ב' מיני שיר בחליל דבכל השנה הי' על הדוכן ואז הי' רק בגדר מצוה דשירה ואז הי' די גם בזר כמבואר שם דף י"א וע"ש דף י"ג ע"ב דמפרש רבינו דהך דלא היו עולין למנין קאי אהני דמשוררין בכלי והני די אף בזרים והני מיקרי צוערי הלויים ומייתי ראי' מקרא דבני יהודה לנצח ר"ל הני דמנצחין את השיר ר"ל בכלי כפי' רבינו שם הוו בני יהודה דהוו זרים והני עומדים על הדוכן ועי' סוכה דף נ"א ויומא דף ט"ז. וזה ר"ל הך דקדושין דף ע"ו מעלין מדוכן ליוחסין ועי' בהל' ביהב"ח פ"ו ה"ו ואז יכול גם אונן לשורר כמבואר בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ג וגם בחצוצרות יכולים הלויים לשורר כדמשמע בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ד רק שני כהנים היו עומדים על השולחן ואח"כ באו אצל בן ארזא על הדוכן ושם היו תוקעין הפעם ועי' תוס' סוכה דף נ"א ד"ה מחצצרים וזה דר"ל שם להשמיע קול אחד דהיינו בלא כלי שיר ועי' תוס' ע"ז דף מ"ז וזבחים דף ס"ח ומנחות דף כ"ח אם החצוצרות היו של זהב או של כסף והתוס' שם הביאו גירסא אחת שהיו של זהב. אך זה הי' בזמן הקהל כמבואר בתוספ' פ"ז דסוטה ואז כשרים גם בעלי מומין ועי' בהך דמנחות דף כ"ח דשל משה פסולים לדורות ובאמת בתוספ' דר"ה פ"ב מבואר דבתענית היו תוקעין בשל משה ועי' ר"ה דף כ"ז ע"א. אך באמת בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ה גרס דפסולים לזרים ר"ל דבניו שהיו לויים ומשוררים להם הי' פסול חדא דבעינן משל ציבור עי' יומא דף ג' ע"ב וגם דשל לווים לא הו' משל כסף כמ"ש התוס' הנ"ל ועי' ערכין דף י"א דעיקר שירה נצטוה משה דהוא הי' משורר ע"ש ברש"י על עסקי קול ועי' ב"ב דף ט"ו דהימן הוה משה ובהך דפסחים דף קי"ז דמשכיל ע"י מתורגמן ור"ל ע"י כלי שיר דלבסומי קלא כמבואר בסוכה דף נ"א ובערכין דף י"ג ע"ב:
אך כל זה בזמן שאין מוסף אבל בזמן שיש מוסף אז התקיעה בחצוצרות הוה לפני המזבח וכהנים כשרים דוקא ומעכבים את הקרבן כמבואר בירוש' הנ"ל ומה דמבואר בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ז דאין חצוצרות מעכבין את הקרבן זה רק בחול וזה ר"ל בסוכה דף נ"ה דמרבין בתוקעין וגבי שירה של לויים דפליגי ר"מ ורבנן בערכין דף י"א אם מעכבים ועי' תוס' ר"ה דף ל' ע"ב ובהך דמנחות דף נ"ב דהוה דאי' דלכתחילה אסור לעשות ועי' מנחות ד' מ"ד ע"ב דס"ל לר"ש דיותר טוב להביא פר אחד עם נסכים מהרבה בלא נסכים וע"ש בפה"מ דפסק דלא כר"ש ובתוספ' פ"ג דעדיות דאמר שם ר"י שוחטין אף עפ"י שאין נסכים ור"ל כה"ג. גם י"ל דר"מ ס"ל שצריך שיהיו לויים לשירה או דר"מ לשיטתי' דס"ל במנחות דף ט"ו ע"ב דהוקבע בשחיטה דהוה הנסכים כמו עצם הקרבן אך באמת כך דבזמן מוסף לכ"ע הויא שירה עבודה ומעכב ואז גם אונן פסול וכ"כ בהך דערכין דף י"א ע"ב דשם גרסינן דריב"ח הי' משורר והלך לסייע בהגפת דלתות ויש גירסא להיפך בספרי ועי' רש"י סוכה דף נ"ג ע"א ובקדושין דף כ"ז וברכות דף ס"ג ובתוספ' פ"ב דשקלים:
והנה רבינו ספ"ג מהל' כלי המקדש ס"ל דבן לוי אף רק מסייע לעבודה אחרת חייב מיתה והוא לכאורה להיפך מהגמ' דערכין. אך כך דהנה רבינו ס"ל בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"ה דאם הניח עבודתו ויצא חייב מיתה וה"ה לבן לוי אם הניח עבודה שלו ג"כ כן. אך זה רק בזמן עבודתו אבל הגפת דלתות דהי' בלילה שלא בזמן שירה אז רק גזרה ועי' יומא דף פ"ז ע"ב גבי נעילת שערים וירוש' ברכות פ"ד ומ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ח דאם נפסל קולו יכול להעשות משוער ר"ל דשוב לא שייך לומר משורר ששיער:
גם י"ל כך דהנה מבואר בירוש' ספ"א דחגיגה ובדברי רבינו בהל' סנהדרין פ"ד דאין ממנים זקנים לדברים יחידים אא"כ הם ראויים לכל וקמ"ל דזה רק מתחילה אבל אם מתחילה הי' ראוי לכל ואח"כ נפסל מאחד אין מעבירין אותו. וזהו כונת הספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ג ע"ש וט"ס שם וצ"ל כך דאף דפסול שנים דאוהל מועד שבמדבר המבואר בחולין דף כ"ד זה רק לעבודה בכתף עי' בדברי רבינו בס' המצות מ"ע ל"ו וברמב"ן שם. אך זה רק בהני שכבר היו כשרים בתחילה עי' מ"ש הרמב"ן בס' המצות בשורש שלישי אבל הפחותים מבן ל' אינם כשרים לכל דבר דבתחילה צריך שיהיו ראוים לכל ועי' ירוש' יומא פ"ב גבי כהן שאין ידו מחזקת כו'. ואף דמשה רבינו הי' בן שמונים ומ"מ הי' משורר כמ"ש רש"י ערכין דף י"א ע"ב וגם הי' שומר כמבואר ריש תמיד ומשום דס"ל דשמירה אינו בזמן שירה דזה רק בלילה וזה רק ביום וכ"כ בזה במ"א צ"ל דזה עפ"י הדיבור:

עכ"פ רבינו מפרש הך דערכין דף י"א הטעם משום דמניח עבודתו וא"כ אין נ"מ בין מסייע לעושה. ובאמת נראה דהא דאמר במגילה דף ג' כהנים בעבודתם כו' ר"ל דלא נימא דאסור להניח עבודתו ולצאת קמ"ל. אך כל זה אם נימא דשירה הויא עבודה ועי' תמורה דף י"ד ע"א דהך דאדם מביא נסכיו למחר או בלילה קאי אנסכים של מוסף שבת ביו"ט ועי' ערכין דף י' ע"ב ופסחים דף צ"ה דאף דאין שירה בלילה מ"מ לילה המקודש לחג גם אז יכול לומר שירה. וזה תליא בהך דשם דף י"א דאין כפרה אלא ביום זהו שירה שהוא בגדר כפרה אבל לא זה שהוא בגדר מצוה וכן ר"ל שם גבי בכורים ע"ש ברש"י ותוס'. ובאמת דבריהם תמוהים דזה משנה מפורשת בבכורו' פ"ב ובסוכה דף מ"ז ע"ב דבכורים טעונים שיר. אך אם זה גדר עבודה או רק מצוה עי' פסחים דף ל"ח ע"ב אם יש עליהם שם קבוע לו זמן ואז בעי שיר כמבואר בערכין שם וגם אם שייך לומר על זה ציבור עי' ירוש' פ"ג דבכורים גבי יחיד שנתעצל ומביא בכורים בפ"ע מביא גדי ומצופה כסף ועי' ר"ה דף כ"ז דכל כנופיא הוה בכסף ויו"ט בזהב ויהי' נ"מ אם צריך היחיד לומר שירה ועי' בר"ן ספ"ב דמגילה דגרס דקריאת בכורים א"י להיות רק ביום ועי' ירוש' פ"ג דבכורים גבי הניחן בלילה ובמנחות דף כ' גבי נסכים אם הוה לצורך כפרה או לצורך אכילה ותוס' ערכין דף י"ב ע"א ד"ה ותסברא ובירוש' פ"ד דתענית פלוגתא דר"י ור"ל אם אומרים שירה על נסכים הבאים בפ"ע והשירה אומרים של יום העבר ועי' ירוש' שקלים פ"ח דשוחט מוסף שבת ואומר עליו שיר של ר"ח:
עכ"פ שיר של מוסף הויא עבודה וכן ס"ל לרבינו בהך דערכין דף י' ע"א דבי"ב ימים אז הי' החליל עבודה ודוקא לפני המזבח ולא בדוכן ודוקא לויים ודוחה שבת ויו"ט וזה ר"ל הך דסוכה דף נ' ע"ב שיר של קרבן דאז הויא עבודה. ועי' מ"ש הרקח בהל' ברכות סימן שס"ט דגבי לויים בשיר כיון שצריך לכוון שיהי' קול אחד פטורים מן התפילה ומן התפילין וכן כהנים ר"ל בשעת התקיעה שהיו תוקעין בחצוצרות אצל בן ארזא וישראלים בזמן שהם מתפללין על הקרבן. וזה ר"ל הך דזבחים דף י"ט ע"א אבל הני דהוו שוערים לא פטירי. וא"ש לפי גירסת רש"י הך דסוכה דף נ"ג:
עכ"פ בין גבי כהנים בחצוצרות בין גבי לויים בשיר ובין גבי ב"כ ב' מינים אחד גדר עבודה ואחד גדר מצוה וביו"ט הי' בשעת הקרבן וכן בר"ח הי' במוסף וכן בשבת כמבואר בספרי פ' בהעלותך והויא עבודה ועי' בערכין דף י"ג גבי הך דמוסיפין עד ק"כ ע"ש בתוס' ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה' ד' ה' ובהך דסוכה ד' נ"ה ע"א גבי הך דמרבה בתוקעין וזה ודאי דלא ירבה יותר מן ק"כ. ובאמת הך דראב"ח תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה דעירובין ד' מ' אם יש לכל אחד ברכה בפ"ע ועי' סוכה ד' כ"ז ע"א דכל היכא דבעי למיעבד היכר לצורך דבר אחר צריך לעשות במין אחר ועי' מגילה ד' י"ט גבי מגילה הכתובה בין הכתובים ובעירובין ד' ה' ע"ב גבי לחי ותוס' מו"ק ד' כ"ו ע"ב גבי קריעה ובר"ה ד' כ"ז גבי פסוקי תקיעות:
והנה בירוש' פ"א דיומא וכ"מ פליגי ר"ע ור"ט אם כהנים בעלי מומין כשרים לתקיעת חצוצרות ועי' זבחים ד' י"ג ע"א אם יש על בע"מ שם בני אהרן ובדברי רבינו בהל' אבל פ"ג הי"א ותו"כ פ' תזריע גבי ראיית כהנים את המצורע ובסנהדרין ד' נ"א ע"ב דמרבה שם מקרא אחרינא ועי' בה"ג בהל' בכורות דמרבה שם מהך קרא דכהן סומא פודה את הבן. ועי' מ"ש בזה בהשמטה לח"ד ובהוריות דף י"ב ע"ב ובפה"מ לרבינו מכות דף י"א גבי מחזיר את הרוצח ובירוש' ספ"ח דשקלים ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"ג ה"כ גבי חביתין אם נעשה כה"ג בע"מ ועי' זבחים ד' צ' ע"ב דאמר שם דיו"ט ור"ח אהני גם לקרבן של שבת. ובכל השנה הוה רק גדר מצוה ולצורך עבודה ולאחר הקרבן וזהו שיטת הירוש' דתענית גבי נ"כ דאהרן. וזה ר"ל ג"כ הך דסוטה ד' ל"ח ר"ח עבודת ציבור ר"ל בשעת עבודה ובהך דמגילה ד' י"ח ר"ל אמה דמקשינן בתו"כ פ' שמיני יציאה לביאה ואז בע"מ כשר ומ"מ שכור אסור וכל זה במקדש אבל במדינה הוה רק מצוה ושכרות רק משום גדר כונה וכמ"ש התוס' כריתות בשם בה"ג:
ובמ"ש גבי נסכים אם גדר כפרה או גדר אכילה ושתי' זה תליא במ"ש במ"א אם נסכים הוה חיוב ממילא או בגדר נדרו. וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין ובח"ד ועי' מנחות דף ק"ז ע"ב גבי שור במנה. ונ"מ ג"כ במה דמקשה בגמ' בר"ה דף ו' גבי נדבה היכא משכחת לה דלא אפריש ואמאי לא נימא כגון דאמר הרי זו ונסכיו לא הפריש ועי' מנחות ד' נ"א ע"ב ואם נימא דאינו חייב על זה בב"ת. אך אם נימא דזה רק דין ולא חיוב ובגדר שתי' לא שייך כלל לנדרו וכ"כ במ"א דרבינו ס"ל דגבי נדר וחיוב מלבד שצריך שיקריב וגם מוטל עליו שהוא יקריבם עי' חולין ד' קל"ט ומעילה ד' י"ט דצריך דעת בעלים. אך מ"מ לזה מהני יאוש ומ"מ חזרה קרן לבעלים. וא"ש מ"ש הר"ן נדרים ד' ל"ו ע"א מהך דשקלים פ"ח היכי מצי מקריב ומבואר שם במשנה דהמוצא מחוייב להביא הנסכים. חזינן דזה לא שייך להגוף הקרבן רק להקרבת הקרבן וגבי נדבה מבואר בדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו הי"ב ובהל' פה"מ פ"ו ה"ד דיכול ליתנו במתנה לאחר וחל שם בעלים בהקרבה לא בעצם הקרבן על אחר וסומך והוא מקריב. אך בזה נ"מ דלריה"ג הוה זה גדר מכירה וקנין וא"כ ממילא הדמים שייך למוכר ולרבנן רק בגדר מתנה וסילוק וכמו דס"ל להירוש' במס' מע"ש פ"א דאף דאינו יכול למכור מ"מ יכול ליתנו במתנה וכן הדין לגבי מתנות כהונה לדידן כמבואר ב"מ דף י"א ע"ב וכ"כ בזה. וזה ר"ל הגמ' דפסחים ד' פ"ט ע"ב ודף צ' ע"א ומ"מ נהי דלריה"ג חל עלי' שם אתנן מ"מ לא נפסל מהקרבה דזה רק לענין בעלים ולא לענין עצם הקרבן. וכ"כ בזה במ"א גבי חלק הבעלים לשיטת רש"י ב"ק דף י"ב וכ"מ היכא דא"א לאוכלן כגון ב"נ למ"ד מנחות דף ע"ג ע"ב דמקריב שלמים איך יהי' הדין שם דזה ודאי אף כהן בקרבנו אין לו רק זכות שיוכל להקריב בכ"ז שירצה אבל זכי' בעצם אין לו רק לאחר שחיטה משולחן גבוה כמבואר סוף ערכין. אך זה רק בחלק הכהנים אבל לא בחלק הבעלים ונ"מ דלכך מבואר בירוש' פ"ב דקדושין דגבי בכור גם בתם יכול לקדש אחר שחיטה. וזה תליא בהך מחלוקת דתמורה דף ז' ע"ב דלאחר נתינה לכהן מיקרי קרבן כהן וכ"כ בזה. ועי' ב"ק דף ק"ט ע"ב ובדברי רבינו והר"א ז"ל שם. ונ"מ ג"כ במה דמבואר בירוש' ב"ק ספ"ט דאם נתן קרבן לקרב למשמר שלו ולא הקריבו אותו נוטלין מהם ע"ש. אך זה רק בכל הקרבנות דלא זכה כלל כמבואר בתמורה שם אבל גבי בכור אף לשיטת הירוש' חלה פ"ד ותוספ' סוכה דצריך ליתנו לכהן של אותו משמר י"ל דזכה בו ונעשה קרבן שלו ויכול להקריבו בכל זמן שירצה וכ"כ במ"א בשיטת רש"י זבחים דף ק"ב ע"ב דלא שייך משמר גבי בכור ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ה ומה דמשמע בתמורה ד' ח' דלית בי' ב"ת ולפי"ז י"ל דאם אמר הרי זו ונתן לכהן שבאותו משמר יכול הכהן להקריבו בכל זמן שירצה ועי' במ"ש רבינו בפה"מ פ"ח דשקלים שם שאם אח"כ באו הבעלים צריך לשלם להם דמי הבשר וכ"כ בזה בח"ד דזה רק בגדר הנאה ולא בגדר גזל וכמו הך דפסחים דף פ"ו ע"ב לפי פי' רבינו בפ"ט ה"ו מהל' ק"פ:
ואם שתה רביעית שאינו מזוג כשיעור אז לא מהני שינה דהוה פסול עצם עי' מ"ש רבינו שם בה"ז גבי כהן בזמה"ז אם הוא ראוי לעבודה דאז אין נ"מ אם הוא שכור או לא וגבי יין מבואר בפ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו דרק אם כשר לעבודה וכן מבואר בתו"כ פ' שמיני ופ' אחרי דבע"מ פטורין ולא כמו גבי טמא דבע"מ חייב כמ"ש רבינו בס"ה ביאת מקדש ועי' יבמות דף ל"ב ע"ב ע"ש בתוס'. אך י"ל דזה רק על ביאה לחוד וכשיטת רבינו דגם אביאה ריקנית חייב מה"ת:
עכ"פ בזמה"ז כיון דליכא עבודה אם מכיר משמרתו וא"כ נקרא ראוי לעבודה דלעבודה בעינן מיוחס עי' יבמות ד' ק' ע"ב וכתובות דף כ"ד ורש"י תענית ד' י"ז ע"א חל עליו התקנה שאסורים לשתות יין והוה כמו דבר שבמנין ועי' פסחים ד' נ' ע"א וד' ק"ח ע"א גבי הך דר"ש וכ"מ וכיון דחזינן דגזרו על כל המשמר אף שאינם עובדין ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל גבי בית אב בלילה דאינם שותין אם משום למחר או משום הקטרה דהלילה. וזה תליא אם הפיכת הצינורא המבואר בשבועות ד' י"ז וכ"מ דהויא עבודה אם זה הוה חיוב או לא עי' תוס' מעילה ד' י' ורש"י זבחים ד' ק"ט ע"א. וא"כ לשיטת רבינו קאי על בית אב של מחר ולהר"א ז"ל קאי על בית אב של היום:
עכ"פ כל היכא דהויא תקנה לא נתבטלה וכמו כל דבר שבמנין ועי' ביצה ד' י"ח גבי טבילת כלים ביו"ט אף דליכא כלל הטעם דד"א וכמו בנדה ד' ה' ע"א גבי כתמים דמחמירין טפי וביבמות ד' ל"ה וד' מ"א גבי הבחנה ובר"ה ד' י"ט גבי לאחריהם דמגילת תענית אף היכא דיש יו"ט מה"ת. ובמ"א הארכתי בדברי רבינו בהל' פה"מ פ"ב הי"ב אם לא שאל ונתן כו' דאמאי לא נימא דנדחה כמו שם בהכ"ג גבי דם קדשים כיון דשחוטין נדחים. אך י"ל דאף דדיחוי הוה פסול עצמיי מ"מ לא עדיף מהדבר שנדחה ע"י וכיון דקי"ל דשלא במקומו כמקומו דמי עי' זבחים ד' כ"ו ע"ב ובעלים נתכפרו ה"נ כן ועי' בכורות ד' כ"ה ע"ב גבי בע"מ יבקר ובזבחים ד' ע"ג ע"ב ברש"י דלמ"ד בע"ח נדחים אף אם אח"כ הוכר הפסול לא מהני ואמאי לא נימא דבזה פליגי ת"ק ור"י ועי' יומא ד' ס"ב וס"ד וצ"ל כיון דעיקר הדיחוי הוא מחמת התערובות של בע"מ לא עדיף מיני' וגבי בע"מ יש קרא ביומא שם דעבר מומו מרצה. גם י"ל דכיון דהמום ניכר לא מיקרי תערובות כלל דהוה כעומד בפ"ע וכ"כ בזה במ"א בדברי רבינו בהל' מא"ס גבי גבינות עכו"ם ורש"י סוכה ד' י' ע"ב ועי' בירוש' קדושין פ"א במה דאמר שם כהנת מותרת לצאת חו"ל דלא כן כו' א"כ אתה מדחה כו' ר"ל דעיקר הטעם דגזרו טומאה על חו"ל כדי שלא ירגילו לילך שם ועי' נזיר דף י"ט ע"ב ובתרומות פ"ב הי"ז ובהל' בכורים פ"ה ה"ז וכ"מ ואח"כ גזרו על כהן שלא יצא לחו"ל אף באקראי בעלמא וכל הני דמבואר בקדושין דף ל"א וכתובות ד' קי"ב וכ"מ דלא היו מתירין לצאת לחו"ל אף באקראי מבואר בירוש' דזה רק על כהן עי' רפ"ג דמו"ק בירוש' וכ"מ ומחמת טומאה א"כ לפי"ז לא שייך גבי כהנת אף דבאמת עיקר הטומאה שלא יהי' בחו"ל וזה שייך אף בכהנת דגם אשה כן המבואר בכ"מ ואמר שם דאתה מדחה פ' טמאות ר"ל דאתא לזלזולי בטומאה דשם מותרין נשים וכעין זה אמרינן בערכין ד' י"א נפיק מני' חורבא ע"ש ועי' בעירובין ד' ק"ה דגבי טומאת ע"ז מוכח שם דכהן אסור לטמא ועי' בכורות ד' כ"ט ור"ה ד' ט"ז ובירוש' פסחים פ"ט טומאת ע"ז עשו אותה כזיבה וצרעת. וכן נ"מ להך דנזיר ד' מ"ג גבי גוסס למ"ד דכהן מוזהר אם קרובים מותרים אז להיות שם כיון דאז ליכא חיוב לטפל עי' ב"מ ד' ט"ז וירוש' פ"ה דכתובות ועירובין ד' מ"א ע"ב ור"ה ד' י"ז ע"א אך אם נימא דאזלינן בתר עיקר לא חמיר גוסס ממת ועי' שבת ד' ג' ע"ב גבי ידו של אדם וד' קי"א גבי יוהכ"פ לגבי טבילה ובירוש' גיטין פ"ט ע"מ שתבעל לפ' כו' ובהך דמנחות ד' כ"א גבי דם שקרש דאמרינן שם הואיל ונדחה אם ר"ל מחמת דנדחה לקרבן ידחה גם לאיסור וע"ש דף נ"ד ע"א דר"י ס"ל אין דיחוי באיסורין וכה"ג בירוש' ערלה פ"ב דבר שיש בו איסור וטומאה היכא דנתבטל האיסור בטל גם הטומאה וכ"כ בזה. והנה בהל' מא"ס כתבתי דהא דאמר חולין ד' צ"ז ע"ב וביצה ד' ל"ח וכ"מ ועי' תוס' ע"ז ד' ל"ד וד' ס"ו וס"ט ובפה"מ ערלה פ"ב ר"ל כך דכל דבר שהתורה אסרה אותו בפרטות א"א בשום ענין שיותר אף אם אין בו טעם עי' חולין ד' קכ"א ומנחות ד' ס"ט רק היכא דנעשה ע"י סיבה כמו ע"י תערובות וזה הוה רק ממילא ולכך אם נתבטל מותר דהוה כמו שלא הי' כלל הסיבה עי' ביצה ד' ה' ע"ב ביצה במנין מי הוה משא"כ דבר דעיקר המציאות שלו לתקן אחרים זה לא מיקרי סיבה ואסור וכמו שאור ותבלין ומלח עי' חולין ד' ו' והך לטעמא עבידא ר"ל שהדבר לא נעשה רק לזה וכמו שפי' רבינו בהל' טוען דברים העשויין להשאיל כו'. וכה"ג י"ל מה דמבואר בנדרים ד' מ"ז ע"ב דמביא ראי' מהמקדש בערלה ור"ל דס"ל דקאי אף על ערלת חו"ל דיכול לספק וליתנה לאחר אך זה רק בה אבל בדמי' אם נימא דאסור שם אין נ"מ דיש עליהם שם איסור לא שם ערלה וכן נ"מ גבי דבש תמרים וכה"ג לשיטת רבינו בספ"י מהל' מא"ס דהאיסור הוא מחמת שבא מדבר האסור וזה ר"ל פסחים דף כ"ה וכ"מ זיעה בעלמא והני אסור אף בערלה של חו"ל ולא מהני ספקא משא"כ ביין ושמן דחל עליהם שם האיסור עצמו של ערלה קיל ועי' ב"ק דף ק"א ע"א בתוס' גבי משקה של קליפין ושבת דף קט"ז גבי גליונים וב"ק דף ס"ט ע"ב גבי מע"ש דכיון דממון גבוה ומ"מ קרי' רחמנא מעשרו אף אם אינם ברשותו לא איכפת לן ועי' פסחים דף צ"ג ע"ב אין דרך רחוקה לטמא ובזה יש ליישב מ"ש הר"א י"ל בהל' מח"כ פ"ב ה"ד גבי גר שראה כו' דהא ע"כ מיירי שלא מל וא"כ מיירי שנתגייר כשהוא מהול ואם הטפת דם ברית מעכב לגירות היכא משכחת לה אך כיון דראה קרי וגבי ישראל כה"ג אינו מטמא בזיבה רק אם ראה כשהי' גוי מחמת גזה"כ כמבואר נזיר דף ס"ו אין נ"מ אם יש עוד דבר לתלות ועי' זבחים דף צ"ט ודף ק"י ומנחות דף נ"ז וכ"מ. אך זה תליא אם הטפת ד"ב הוא דבר בפ"ע או שע"י הוה כמו שמל הכל וכמו גבי חצי קנה פגום לענין שחיטה בחולין דף י"ט ע"ב ודף כ"ט ע"ב וכ"כ בזה במ"א גבי הפרה וגבי פיגול במעילה דף ג' ע"ב אם לאחר שיגמור הדבר מתחיל הפעולה למפרע ולכך בשבת דף קל"ג ע"ב קרי להני דיש בו ציצין המעכבין ערל וביבמות דף ע"א ע"ב מצריך קרא לזה גבי פסח ע"ש בתוס' ובירוש' אך כך דלגבי מי שהחיוב עליו שיפעול אז ההתחלה ג"כ מיקרי פעולה עי' ב"ק דף י' ודף נ"א אבל לגבי הנפעל כ"ז שלא נגמר אין עליו שם הפעולה כלל ועי' תוס' חולין דף קכ"ג ע"א ד"ה טלית ובפלוגתא דב"ש וב"ה בנדה דף ע"ב גבי ראי' ראשונה של זיבה גבי היסט ואנן קי"ל כב"ה מ"מ מבואר בתו"כ בסוף פ' מצורע דבועל שומרת יום בראשון שלה אם אח"כ תראה שני ושלישי הוה כמו בועל זבה גדולה וגם הוא צריך לשמור ז' ימים אף דבכל שומרת יום אין הבועל צריך לשמור רק יום אחד ובזה א"ש מה דצריך תרי קראי לטמא את בועלה בנדה דף ל"ה ע"ב ודף ע"ג ע"א אך נ"מ לכה"ג לשומרת יום כזה וכמ"ש התוס' שם דף ל"ה ע"א בד"ה לעולם גבי רוקו ומ"ר ועי' כריתות דף ח' ע"א דקרי לראי' ראשונה ש"ז בעלמא וכ"כ בזה דנ"מ במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"א מהל' מו"מ הי"ב במ"ש שם בין איש קטן ע"ש בהשגת משום דאזלי לשיטתייהו דרבינו פוסק כמ"ד בנדה דף מ"ג דכל ש"ז שאינו מזריע טהור ושל קטן אינו מזריע עי' סנהדרין דף ס"ט וא"כ גבי זיבה דא"צ זה גם של קטן טמא. משא"כ להר"א ס"ל דזה הוה מחמת גזיה"כ וכ"כ בזה בח"א דמוכח בחולין דף נ"א דגבי קטן ראי' ראשונה שלו אינו מטמא באונס הרי חזינין דהראי' ראשונה בקטן הוה משום זיבה ובאמת י"ל דאף לב"ש דס"ל דמסיט ראי' ראשונה של זוב תולין מ"מ אם הוה באונס לכ"ע טהור ועי' נדה דף ל"ז ע"א מבואר שם דגם זיבה של אונס לאחר שנעשה זב מטמא במשא והוה כמו מעיין ונ"מ לגבי ראי' ראשונה של מצורע דקי"ל דמטמא במשא ובאמת רבינו ס"ל דגבי מצורע ליכא מעיינות רק בגדר משקין טמאים עי' בהל' מו"מ פ"ה ה"ה רק גבי ראי' א' גזיה"כ ואם הי' אונס אינו מטמא במשא וכן נ"מ גבי זב קטן שראה קרי תוך מעל"ע אם מטמא עי' נזיר דף ס"ו וב"ק דף כ"ה ונדה דף כ"ב דאם הטומאה מחמת מעיין או מחמת צחצוחי זיבה שפיר מטמא ועי' רש"י נדה דף נ"ו ע"א ובמחלוקת דסוף מכשירין ונזיר דף ס"ד וכן יהי' נ"מ דהנה מפה"מ מקואות פ"ח מ"ד נראה דס"ל דהא דקי"ל דש"ז של ב"נ במעי ישראלית טהורה זה רק הזרע אבל האשה יש עלי' גדר פולטת לדידן דקי"ל נדה דף מ"ב רואה הויא וכן משמע מהך דאחמור בסיני אף דבשעת שימוש עדיין הוו ב"נ עי' רש"י סנהדרין דף פ"ב ותוס' שם דף ס"ח ע"ב. והנה באמת גם בב"ק כן דעי' בנדה דף כ"ב ובדברי רבינו פ"ה מהל' אה"ט ה"א ובמ"ש רש"י נדה דף מ"ב ע"א דצריך בנוגע כחתימת פי האמה ע"ש ברש"י ותוס'. אך כך דכ"כ דהא דקי"ל דגבי נדה וזבה מטמא בפנים וגבי זב וב"ק עד שתצא אם ר"ל דאין שם זב וב"ק עליו או דאין חל על הראי' שם זיבה עד שתצא. והנה הך דשם דף מ"ג גבי ב"נ שהרהר וירד וטבל י"ל דהבעייא דשם לא הוה רק לענין הקרי אבל הוא עצמו שפיר הוה ב"ק ומלשון רבינו שם בה"ד לכאורה משמע דהך דאם אינו מרגיש אין מטמא זה רק על ש"ז אבל לא על האדם ונ"מ גבי ב"נ שהרהר ונעקר ויצא בלא הרגשה דלכאורה טהורה ממ"נ דאם בתר עקירה אז הי' ב"נ ואם בתר יציאה אז הי' בלא הרגשה אך אם נימא דהראי' גופה יש עלי' שם ב"ק אף דהש"ז אינה טמאה וא"כ כך דהרואה בכ"ש זה רק היכא דהוא והש"ז טמאים אבל היכא דרק הוא טמא אבל הש"ז אינו טמא אז צריך כחתימת פי האמה. וזה ר"ל הגמ' בנדה דף כ"ב תיפק לי' דהוא עצמו אינו מטמא ר"ל דהיכא דהטומאה רק על עצמו אז אינו טמא רק אם הי' שיעור כנ"ל משא"כ הכא דש"ז טמא אז א"צ זה. אך מ"מ כ"ז שלא יצא לחוץ אינו טמא דאין עליו שם ש"ז ועי' חולין דף ע' גבי נתרחבו כותלי רחם וכן נ"מ גבי דם טהרה של מצורעת דקי"ל דטמא די"ל דשם בעייא שיוצא לחוץ כיון דלא הוה בגדר רואה רק מחמת דין ועי' בדברי רבינו בהל' מו"מ פ"ה ה"ג דנקט חוץ לבין השיניים ורש"י ותוס' שם לא ס"ל כן ולשיטת רבינו אמאי לא דמי להך בעייא דשם דף מ"ג גבי נעקר מ"ר צ"ל כשיטת רבינו דהטבילה מועלת לדם שיטהר ועי' במ"ש התוס' נדה דף מ"ב ע"ב דלענין דם לידה אינו מטמא רק חוץ לפרוזדור. וכ"כ בזה בח"א דגבי לידה יש ב' מיני דמים דם לידה זה דם טמא מין אחר ולא מצטרף לזיבה ודם שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה עליו שם דם נדה או דם זיבה. ועי' במ"ש התוס' כריתות דף י' ל"ל קרא ללידה שהיא טמאה תיפק לי' מטעם דא"א לפתיחת הקבר ע"ש. ולכאורה קשה הא נ"מ אם ילדה בימי טוהר כמבואר שם דף ז' ע"ב. וכ"כ בזה בח"א אם גם הדם שרואה אז טמאה או רק מחמת לידה אך לפי שיטת ר"א נדה דף ל"ח ע"ב גבי קושי בימי טוהר טמא אלמא דימי טוהר לא הוה טהרה רק אם רואה בלא סיבה וה"נ כן ואכמ"ל. גם י"ל דכיון שאח"כ נתגיירה וקיבלה המצות יש עלי' שם גיורת למפרע ועי' חולין דף ס"ט ע"ב ע"ש:
וכ"כ לחלק כה"ג בעיר הנדחת אם יש שם עיר הנדחת על כל דברים פרטים שבתוכה או אינם נקראים רק איסורי הנאה עי' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ד הי"ב וי"ג דדייק שם כשור הנסקל וגם בבהמה חצי' חולין דייק שם שהיתה בתוכה אך י"ל דלכך נקט זה משום דכשהיתה הבהמה בתוך העיר חל עלי' האיסור ממילא והבשר אסור משום שבא מבהמה אסורה ועי' ביצה דף ל"ז ע"ב גבי תחומין ודף ל"ח ע"ב והטעם דהוה כמו פנים חדשות ואסור ממילא משא"כ כשהיתה חוצה לה רק בשעת גמר דין נקבצה לתוכה כמ"ש רבינו אז א"א לחול גמר דין ולאסור נכסים של אחרים ועי' נדרים דף מ"ו גבי חצר השותפין אם אסור גם לאחר שחלקו וע"ש בר"ן וכ"כ בח"ב גבי עבד היכא שהרג בשוגג דאין רשות ביד גואל הדם להורגו וכן גבי שפחה מעוברת היכא דהולד של אחר. וכ"כ בזה דנ"מ לגבי פרש של בהמה של עיר הנדחת דאם מטעם איסור הנאה מותר ואם מטעם שללה וכל אשר בה אסור ועי' ירוש' ע"ז פ"ב גבי מצא בה טבעת ובנזיר דף נ"א גבי גלגלין אם הוה כגופה עי' מעילה דף י"ב ע"ב גבי פרש שבחצר דאמר שם דלא הוה כגופה. אך באמת מדברי רבינו בהל' מעילה פ"ה ה"ו נרא' שמפרש דלא דהפרש הוא מהבהמה של הקדש רק מחמת דהחצר הוא של הקדש ומה דאמר שם מעלמא אתיא קאי אשוורים כמו ב"מ דף ק"ב בתורא דאתיא מעלמא ומשום דהחצר הוה בסיס להם וכמו גבי קן שבאילן שם דף י"ד. ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ה ה"ז ופ"ח מהל' ע"ז ובע"ז דף כ"ט ע"ב גבי קיבה של עולה וחולין דף ע"ב. וכן נ"מ גבי קטן בציצית עי' תוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה היודע דאף למ"ד חובת טלית מ"מ צריך שיהי' יודע להתעטף וגם נ"מ לשיטת הראשונים בהך דמנחות דף מ"א גבי טלית שצריך שיהא קטן מתעטף בו רובו והוא בן ט' א"כ קטן מזה אף שהוא בר חינוך מ"מ פטור דאין בו שם טלית. ועי' חגיגה דף ו' ע"א גבי קטן חיגר ומגילה דף כ"ד גבי פוחח וב"מ דף ק"ב גבי קן בחצירו של קטן דבגדול לא שייך דין גזל כה"ג משום דחייב בשלוח ומ"מ יש בקטן גזל מפני דרכי שלום. וזה תליא במחלוקת הראשונים אם שייר גדר חנוך גבי אבלות בקטן עי' מו"ק ד' י"ד משום די"ל דלא מיקרי שמיעה וע"ש ד' כ' ע"ב גבי שמע שמועה קרובה בשבת או ביו"ט ובמוצ"ש נעשה רחוקה דלא הוה שמועה כיון דליכא אבלות וה"נ כן ועי' בנדרים דף פ"ו ע"ב גבי הפרה כה"ג. וגם יהי' נ"מ במ"ש במ"א דגבי אבל חל אבלות גם על החפצים שלו וכמו הך דביצה ד' י"ז ע"א דקמחו נאסר ועי' רש"י מו"ק ד' י"א ע"ב:
ובזה א"ש דברי ר"ת ז"ל דס"ל דהך דמו"ק ד' י"ב ע"א גבי קבולת בשבת ויו"ט קאי על אבל ע"ש בתוס' ובע"ז דף כ"א ע"ב. וכבר עמד על זה בעהמא"ו דהא אז ליכא אבלות. אך לפי מ"ש א"ש דמ"מ על נכסים שלו חל אבלות גם אז דבהם לא שייך יו"ט והוא דבר בפ"ע לא תליא בו ולכך מבואר שם דף י"ט דלאחר הרגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים דאבלות שלהם כבר נגמר ועי' רש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב וכן גבי שותפין ע"ש ד' י"א ע"ב דחל אבלות ממילא על הנכסים ועי' בדברי רבינו בפ"ה מהל' אבל ה"ט וכן שיטת רשב"ם במו"ק דף כ"א ע"א וע"ב דמותר לאבל לעשות לאחר ג' אך זה רק מלאכה של אחר אבל נכסיו חל עליהם אבלות כל ז':
ועי' במה דס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש פ"ד הי"ד דלדידן דפסקינין טומאה דחוי' כמו דאמרינין דאם איכא טהורים בבית אב אחר הם מקריבים ה"ה במשמר אחר ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' כלי המקדש פ"ד ה"ז גבי כהן שנתן קרבנו לכהן אחר אם האכילה והקטרת אימורים הם שייכים לו או לכהן העובד. וזה ר"ל מ"ש לעיל אם זה כמו מתנה או שליחות ועי' בתמורה דף כ' ע"ב ובתוס' יומא דף מ"א ע"ב דעבודה נקרא הקטרה ועי' רש"י ב"ק דף ק"ט ע"ב ובתוס' יבמות דף צ"ט ע"ב בשם הירוש' ואכמ"ל:
עכ"פ היכא דהוה רק גזיה"כ לא מחמת הפעולה שנפעלה ס"ל להר"א ז"ל דזה רק אם נעשה במקום החיוב דהיינו כגון ששתה בפנים ועי' פסחים דף ס"ז ע"א דאמר שם ר"ח מצורע שנכנס הכתוב נתקו לעשה ר"ל אם צריך שלא יכנס למחנה או שלא יהא במחנה או שיהי' לבדו. ונ"מ אם נכנס דרך גגין למחנה אם עבר ועי' נזיר דף מ"ג ע"א וכ"כ בזה בכונת הספרי פ' נשא שאף הטמאים לא עכבו ר"ל כיון דאז נצטוו עי' גיטין דף ס' א"כ לא מיקרי שנכנסו לשם דבשעת כניסה עדיין לא הי' מחיצה קמ"ל וא"כ נמצא דצריך שלא יהי' שם והוה לאו שאין בו מעשה. ועי' מ"ש רבינו בהל' מלכים גבי כניסה למצרים וכן גבי עשיית ע"ז הוא מחלוקת בתו"כ פ' קדושים דר"י ס"ל דיש בו ג' אזהרות דהיינו על הפועל שלא יעשה ועל הפעולה שלא יתהווה ע"י ועל הנפעל שלא יהי' ונ"מ דאם עשה ע"ז במחובר לשיטת התוס' ע"ז דף מ"ה דלא מיקרי ע"ז כלל א"כ אין כאן לא פעולה ולא נפעל מ"מ יש פועל ועי' ירוש' ע"ז פ"ד גבי חצב צלם לע"ז מתרין בו על כל סיתות ומבואר שם דאם לא נעקרה אין כאן עשי' ואם נעקרה חייב על כל פעולה ופעולה וע"ש ברפ"ד מוכח דאף דעדיין אין עלי' שם ע"ז מ"מ חייב דאמר שם גבי מרקוליס דעל אבן שני' חייב מלקות ועל אבן שלישית דאז עושה ב' פעולות שגומר ע"ז ועובד ע"ז כמבואר שם דף נ"א וקמ"ל דבא בב"א. אך אם לוקה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בחולין דף פ"א ע"ב גבי מלקות ומיתה ועי' ברכות דף נ"ח ע"ב דעל אבנים יש ב' דברים ושם דף נ"א ויהי' נ"מ למה דמבואר בקדושין דף ע"ח דגבי מחזיר גרושתו לא לקי רק בביאה והוי' אם קידש בביאה מאי אם חל כאחת דזה גורם לזה וזה גורם לזה וכן נ"מ למ"ד ביבמות דף י"א ע"ב במחז"ג מן האירוסין פטור דבעייא הוטמאה. ולכאורה קשה דהרי אנן קי"ל דביאה אירוסין עושה ולכאורה כה"ג אמאי לא חל עליו דין אחרי אשר הוטמאה וצ"ל דכיון דזה גופה הוה קנין אין עלי' שם ביאה כלל וכעין מ"ש התוס' כתובות דף ז' ע"ב גבי כלה בלא ברכה כו' דהיכא דבא עלי' לשם קנין לא איכפת לן:
ובזה יש ליישב הך דיבמות ד' נ"ח ע"א גבי ארוסה למה לא מוקי כה"ג כגון שקידשה בביאה אך זה לא מיקרי שכיבת בעל ועי' ירוש' רפ"א דקדושין דס"ל שם דהיכא דקידשה בביאה שלא כדרכה נעשית בעולה ובגמ' דילן קדושין ד' ט' ע"ב משמע דלא ס"ל כן. ועי' יומא ד' ס"ד דחייתו לצוק כו'. עכ"פ גבי מחובר אם שייך בו גדר עושה ע"ז וע"ש בע"ב גבי אילן שנטעו ובסוף עבדו. אך נ"מ דגבי הר יש שני טעמים אחד משום מחובר ואחד דאין בו תפיסת יד ע"ש ד' מ"ו וד' מ"ח בתוס' וסנהדרין ד' מ"ז ע"ב ובנטעו ובסוף עבדו לא הוה רק כמו בע"ח ונ"מ לגבי תקרובות עי' בתוס' שם ד' מ"ה ונ"ב וחולין ד' מ':
עכ"פ בע"ז יש ג' איסורים וגבי חמץ מבואר בב"ק ד' צ"ח ע"ב דהכל מצווין עליו לבערו. חזינן דהביעור אינו לא משום העבר דהי' אינו שלו ולא משום העתיד דאם ילך אינו שלו רק משום ההווה. ובזה תליא במה דפליגי הראשונים אם שייך בחמץ ניתק לעשה ועי' בפסחים ד' צ"ה וד' כ"ט בתוס' דזה ודאי מה שע"י שישרפנו אינו זה אינו כלום דהא אינו ומה שייך בזה תיקון וגם אם נאכל כך ועי' מ"ש הבעהמא"ו ועי' תוס' מנחות ד' כ"ב ע"ב גבי משקין לכי נסרחו אינו וא"כ לא מיקרי אפשר לנבלה כו' כיון שנסתלק המציאות כלל ועי' פסחים דף מ"ד ע"ב בתוס' גבי ערלה ומכות ד' ח' ע"א גבי שליח ב"ד דאם אינו שליח ב"ד הרי אינו ואין זה מציאות כלל ועי' ירוש' פסחים פ"ב דר' ס"ל דצריך לשרוף חמץ כדי שלא יהא ולא על הווה אלא על להבא ולר"י הוא על הווה דיליף לה מנותר ונותר הוא בגדר תיקון לכ"ע כמ"ש בח"ד מדע"כ צריך להמתין בשלמים מליל שלישי עד יום שלישי. ועי' רש"י פסחים ד' ג' ע"א ותוס' שם ובהך מחלוקת דזבחים ד' נ"ו ע"ב חזקי' ור"י אם משום דעדיין אין חל עליו דין שרפה או משום דא"י לשורפו עי' תוס' שבת ד' כ"ד ע"ב וכ"כ בזה וכן בשאר קדשים דלינה הוה באילת השחר דהיינו קריאת הגבר עי' זבחים ד' כ"א וסוכה דף כ"ט ודף נ"א ותענית דף י"ב וכ"מ ומשרף לא משרפינן עד שיעלה עהש"ח ועי' ירוש' רפ"א דברכות ורפ"ג דיומא ע"ש דיש ג' זמנים. וגם באמת זה ר"ל רש"י במנחות דף ס"ח ע"א גבי האיר המזרח דכ' הנץ וע"ש ד' ה' ע"ב גבי בעצם היום ובירוש' פסחים פ"י ה"ו אלו ממתין כו' ועי' באדר"נ פ"ב דאמר שם בק"ש דר"ג עד קרות הגבר. וכ"כ במ"א דר"ל אם ישלש כמבואר ביומא ד' כ"א. וגם נ"מ דגבי דיני נפשות וכדומה אז מהנץ עד שקיעת החמה משא"כ בשאר דברים עי' סנהדרין דף ל"ו ע"א ואכמ"ל:
ובאמת זה תליא אם האיסור הוא הכמות או האיכות והנה בע"ז דף מ"ג ע"ב מביא ראי' מהך דר"א הקפר דגוי מבטל ע"ז שאינו שלו ואח"כ אמר שם דאף דמייאש מ"מ לא מייאש רק מגוף ולא מאיסור וא"כ מה ראי' שיכול לבטל ע"ז של אחר הא נתייאש. אך באמת גבי ע"ז של ב"נ כיון דחזינן דמהני ביטול הרי האיסור רק האיכות ולא הכמות וכמו דאמרינן במנחות ד' כ"ג גבי טומאת נבלה דחזינן דהטומאה רק איכות ולא כמות ולא כמו גבי איסור דהוא עצם ומה דאמרינן בכ"מ דנבלה שאינה ראוי' אין בה חיוב שם לא משום שאין זה נבלה רק משום שאין זה אכילה ועי' בכורות ד' כ"ג וכ"מ ולכך גבי טומאה יש ממוצע בין מיתה לחיים ועי' חולין דף קכ"א ע"ב דחיותו מטהרתו כמ"ש התוס' שם ד' פ"א ע"ב וד' קכ"ח ע"א ועי' תוס' בכורות ד' ז' ע"ב דהיכא שיש דבר הממוזג משנים ואחד חי ואחד מת אינו מטמא חזינן דלא דהמיתה מטמא רק דהחיות מטהר. וכ"כ בזה דגבי בב"ח דהתורה גלתה לנו דע"י הרכבה של הבישול זב"ז נולד לנו מזה איסור חדש וזה ר"ל דרך בישול אסרה תורה דעי"ז הוה הרכבה מזגיות ולא שכוניות וזה ר"ל הך דסנהדרין ד' ד' יכול בחלב ע"ש. אך באמת ר"ל כך אם כונת התורה בשר עם חלב או בשר בחלב. וזה תליא בפלוגתא דרב ולוי בחולין ד' ק"ח ע"ב גבי חצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלו זה עם זה ועי' רש"י מעילה ד' י"ז ע"ב גבי פיגול ונותר וזבחים ד' ק"ט גבי לבונה. וכ"כ בזה במ"א דגבי כלאי הכרם המבואר במעילה ד' י"ח דמצטרפין זה עם זה ר"ל דאם אכל חצי זית מן הענבים וחצי זית מהזרע חייב עכ"פ זה תליא אם שניהם אבות בהאיסור או לא ומביא ראי' כיון דרק דרך בישול אסרה תורה חזינן דהוו שני אבות שוין. וכ"כ בזה במה דפליגי תנאי בתוספ' דנגעים ובירוש' פ"ג דערלה באבנים מנוגעות ששרפן ונעשו אפר אם מטמאין ובהנאה אסורין לכ"ע וגבי בגדים אפרן אסור בהנאה כמבואר בתוספ' דערלה ומטמא אינו מטמא לכ"ע ועי' נדה ד' כ"ח ע"ב וד' נ"ה ע"א ונ"ו ע"א גבי יבש ושרוף והופרך מחלוקת דר"י ור"ל ועי' נזיר ד' נ"ג ע"ב וע"כ משום דאבנים מנוגעות אינם מטמאים מחמת עצמן רק מחמת שהם באים מבית המנוגע כמבואר בחולין ד' קכ"ח וא"כ כל שהבית קיים אף אם נשרף האבן טמא וכהך דברכות ד' ל"ז ע"ב בבא מלחם גדולה דעיקרו קיים משא"כ בבגד מנוגע ומת דהטומאה הוא עצמיית וכיון דנאבד העצם פקע הטומאה וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' אה"ט פ"ו ה"ה דמשמשי ע"ז מטמאין לאברים ג"כ מהך טעמא דאין הטומאה באה מחמת עצמה ועי' ירוש' פ"א דיבמות גבי אשת אח דבר הבא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור ובכלאים פ"ז ה"ה גבי זרע כרמו בשביעית. וכ"כ בזה לפי מ"ש הר"ש דהגפנים נאסרו ואמאי לא נאסר גם הפירות כעין דמקשה שם בירוש' פ"ה גדל מתוך איסור כו'. אך לפי המבואר בירוש' וכ"כ בזה דכ"ז שאין הדגן והענבים נגמרים אף שהם אסורים מ"מ הזמורות והקשים מותרים וא"כ נמצא דהאוסר הוא הענבים והתבואה וכיון שבטל הגורם בטל האיסור ועי' מנחות דף ט"ו וירוש' פ"ז דכלאים ומה האוסר אינו נאסר כו'. ועי' בתוספ' פי"ב דתרומות דאף דגבי מע"ש מבואר בתרומות פ"י גבי חבילי תלתן א"צ רק לבטל הזרע ולא העץ מ"מ לפדות צריך גם לעץ וכמו יד למע"ש עי' פ"א דמע"ש וספ"ג וכ"כ בזה:
עכ"פ הטומאה הוא תואר ולא עצם וכן פיגול ונותר עי' זבחים ד' מ"ג שנפקע איסורן ע"י מזבח. והנה ע"ז של גוי כיון שיש לו תקנה ע"י ביטול והביטול הוא בהתואר לא בהעצם כמבואר בכ"מ. וא"ש הגמ' בע"ז שם דמבטל ע"ז שאינו שלו ר"ל התואר אינו שלו ועי' תוספ' דע"ז פ"ו דר' ס"ל דאם עשה ב"נ ע"ז לישראל לא מהני ביטול. חזינן דלא אזלינן בתר העצם רק בתר התואר ועי' רש"י ע"ז דף י"ט ע"ב ד"ה של ישראל דמפרש שם שעשה ישראל לסחורה ועי' פסחים ד' ל"ח ע"ב גבי חלת תודה וב"ק ד' ס"ו ע"ב וכ"מ דאם עשה לסחורה הוה עליו רק שם כללי ולא פרטי רק משום דאמר איפק בה אנא וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס גבי טבילת כלים. וזה הנ"מ ע"ז ד' ל"ה ע"ב גבי פת פלטר וזה ג"כ ר"ל רש"י ע"ז ד' ס"ג גבי אתנן וע"ש בתוס' גבי נתן לה דזה ודאי אם לא יבוא כו' צריכה לחזור לו רק זה על עצם הדבר ולא על תואר הדבר ואתנן לא חל רק על תואר מה שראוי לקרבן וגם כיון דעדיין לא בא כו' ולאחר הביאה כבר אינה לא שייך בה גדר אתנן ובאמת כל היכא דצריך שיתבטל הדבר אם אין הדבר בעין לא שייך על מה שיחול הביטול וכ"כ בזה במ"א:
ובזה א"ש הך דשבת ד' קמ"ח ע"א גבי ע"פ שחל בשבת דמניח טליתו ומשמע שם דאף דלא פסק יוצא בו ע"ש ואמאי הא יכול לחזור בו וכמבואר ב"ב ד' פ"ה ע"ב וע"ז ד' ע"א ע"ב וע"כ כיון דכבר קרב הפסח ליכא על מה שיחול הביטול ונ"מ גבי אתרוג דשם לא מהני זה דשם נשאר הדבר בעין ושפיר בטל המקח ושוב אינו יוצא בו ועי' ירוש' מעשרות פ"ג גבי דמים מהו שיטבלו כיון דאם הבעלים באים נתבטל המקח ואמר שם דאם יבוא בזמן שנתן לתוך פיו שוב נטבל למפרע כיון דהמקח נתקיים דא"א להחזירו ועי' רש"י שבת שם מדייק דלאחר שבת ויו"ט אז יטול הדמים ופי' ליום שלישי ור"ל משום דמבואר בירוש' פ"א דע"ז ופ"ד דפסחים דעד ג' ימים י"ל דהוה רק נסיון ולא מקח ועי' בתוספ' ע"ז שם דיום אחד הוה נסיון וכעין הך דב"מ ד' מ"ט ע"ב גבי הך דתגרי לוד ועי' תו"י כתובות ד' י"א גבי כיון שהגדולה ובדברי רבינו בהל' מלכים פ"א ה"ו ע"ש. ובהך דתמורה ד' כ"ד דחל שם חטאות המתות על בשר בקדרה. אך י"ל דשם רק גדר איסור עי' בכורות ד' ט"ז. ובאמת רבינו ז"ל אף דנראה דפסק כראב"ש כמבואר בהל' פה"מ פ"ד ה"ג מ"מ לא הביא הך דבשר בקדרה משום דס"ל דתבשיל כמבוער עי' מע"ש פ"ה ע"ש בירוש' וא"כ אינו והך בעיא דע"ז שם גבי הקדיש משום דמבואר בירוש' פ"א דפיאה דהקדש כשרוף ר"ל כמו שאינו דכבר זכה בו רחמנא ועי' רש"י גיטין ד' ט' ע"א גבי אינו חוזר בעבד דזכה בו שמיא ושם ד' ע"ז ע"א:
ובזה א"ש מ"ש רש"י ותוס' פסחים ד' מ"ו ע"ב וד' מ"ח ע"א למה לא נימא הואיל ואי בעי כו' גבי הקדש רק משום דהוה כמו שאינו וזה ר"ל התוס' שם משום דכתיב לד' ור"ל כנ"ל. ואף דמבואר בירוש' פ"א דמעשרות דקדשי ב"ה לא יצאו מידי בעלים הראשונים ועי' ב"ק ד' ע"ו וע"ט ויבמות ד' פ"ח ותמורה ד' ל"ב. ובפרט לפי מ"ש התוס' מנחות ד' ע"א ע"ב ותמורה ד' כ"ז ע"ב דלגבי בעלים לא מעכב לא שומא ולא העמדה. מ"מ כאן גבי חמץ לא שייך זה דאין עליו מצות פדי' עכשיו. וזה תליא במה דפליגי ב"ב דף ע"ב ע"ב אי אזלינן בתר פדיון גבי הקדש ר"ל אם הקדש הוה דבר הנמשך ע"י פיו כיון דיכול לשאל עליו ולבטלו מהקדושה וכעין מ"ש התוס' בכורות ד' מ"ט ע"ב גבי פדה"ב דהחיוב הוא נמשכי ובאמת נראה דרבינו ס"ל בהל' בכורים פי"א דיש נ"מ בין פדיון האב לעצמו דאב יש עליו ב' חיובים המצוה של הפדיון והמתנה ולכך חזינן גבי בן חלל אם מת האב לאחר ל' הוה כמו שפדהו כמבואר שם ד' מ"ז ע"ב ור"ל דהוה כמו שקיים המצוה אף דלא נתן כלום. וזהו ג"כ מה דמבואר שם ד' נ"א המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות והוא לכאורה תמוה מה שייך בזה אחריות דהרי לא עשה כלום וע"ש ד' י"ב ע"ב. אך דנ"מ דאף דקי"ל שם ד' נ' דא"א לפחות זה רק מן שיעור של תורה אבל מהוספה של יחזקאל י"ל דודאי ב"ד הגדול יש בידם כח לפחות. והנה זה ודאי דאזלינן בתר זמן הפדיון. וכ"כ בזה במ"א מהך דערכין דף י"ח ומהך דבכורות ד' י"ב ע"ב ומוסיפין עד עולם א"כ אם הפריש ועדיין לא נתן גבי אב דיש בו גם דין מצוה אם בזמן הפרשה הי' צריך ליתן יותר ובשעת פדיון נפחת מ"מ חל עליו חיוב הראשון ועי' תוס' כתובות ד' י' וירוש' שם רפי"ב גבי חמש שנים וכ"כ כה"ג בהך דסנהדרין ד' ט"ו גבי מתפיס מטלטלין לערכין וכן בהך דרו"ש דבכורות ד' מ"ט ודף י"ב גבי פודה בתוך ל' ג"כ נ"מ אימתי קיים המצוה אליבא דרב דפריעת החוב ל' ודאי לא הוה רק לאחר ל' אבל קיום המצוה י"ל מיד ועי' תוס' ב"ק ד' ע' ושם ד' ע"ט גבי נתנו לפדיון בנו ע"ש ברש"י ותוס' וכן במה דס"ל לרש"י מנחות ד' ל"ז ובכורות ד' מ"ט משום דנפל הוא וע"ש בתוס' י"ל ג"כ דאף דליכא אם נהרג תוך ל' חיוב מ"מ מצוה יש וכן אם הוא נפל אף שהוא חי יותר מל' מ"מ אין בו המצוה ולא החיוב דאין עליו שם בן ולקמן אבאר זה:
עכ"פ גבי אב יש עליו גדר מצוה מלבד החיוב של מתנות כהונה. וא"כ ממילא הוה דבר נמשך לא בגדר פטור ולכך מברך על פדיון אבל הבן עצמו הוה רק כמו פריעת חוב שצריך ליתן מתנות כהונה. וזה ר"ל הגמ' שמצותו על אביו שהמצוה הוא רק על האב ועל הבן הוא רק בגדר חוב דמתנות כהונה ולכך הוא עצמו מברך לפדות. ועי' נדרים דף כ"ט ע"א גבי הקדש וקנין אם הוא נמשך או לא וברש"י ב"מ ד' ק"ג ע"א ד"ה הוא ושם דף צ"ח ע"ב ד"ה מי אם זה הוה כמו קנין חדש או מחמת קנין הראשון. ובאמת שם י"ל דמיירי שבשעת שאלה התנה שתהא אחר זמן השאלה שכורה והוא מחמת קנין ראשון וע"ש ד' צ"ז ע"א. ובאמת הא מבואר שם ד' פ"א ע"א דכל שואל לאחר זמן שאילתו הוה ש"ש כ"ז שלא החזירה. וזה תליא אם דיני שומרים הוא מחמת שיעבודו או מחמת גזה"כ ועי' תוס' כתובות ד' מ"ו ע"ב דתליא בשני תירוצים דשם וכ"כ בזה. ונ"מ למ"ש התוס' ב"מ ד' צ"ג ע"ב דיכול השומר להתנות לפטור מפשיעה וע"ש ד' צ"ט וע"ט אם צריך גבי שומרים קנין על החיוב וכן גבי אבדה למ"ד כש"ש דמי ועי' ב"מ ד' ל"א דיש ריבוי באבדה גם על קרקע איך הדין שם דגבי קרקע ליכא דין שומרים ומה חיובו אם ר"ל ההצלה אם גם חיוב הגוף ועי' במה דפליגי הראשונים בנדרים ד' מ"א ע"ב אם מוטל רק חיוב להציל או גם להשביח וברשב"ם ב"ב ד' נ"ד ע"א וב"ק ד' נ"ח ע"א. ובאמת מדברי התוספ' ב"ק פ"ג גבי שור שהי' רודף מבואר דכמו דגבי נפשות כ"ז שיכול פעולה שלא יהרגנו עושה וא"צ התראה ולא שום דבר ועי' סנהדרין ד' ע"ב ע"ב גבי קטן הרודף:


והנה רבינו בס' המצות מצוה מל"ת רצ"ג כ' דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה כן אך בחיבורו לא כ' זה. והטעם דהנה בסנהדרין שם אמרינן דגם לרודף צ"ל ראה כו' והטעם דאמרינן שמא עי"ז יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו וזה רק באחר אבל הנרדף עצמו פסק רבינו בהל' רוצח דא"צ זה ע"ש בפ"א הי"ג ועי' במ"ש רבינו בהל' גנבה פ"ט ה"ז ורשות ביד כל אדם ואמאי לא קאמר נמי דהוה מצוה וחיוב כמבואר שם בספ"א מהל' רוצח וסנהדרין ד' ע"ג. אך כך דגבי מחתרת אם ר"ל דעכשיו שאמרה התורה חזקה כו' עי' יומא דף פ"ה אם כעת הוא בא רק על נפשות אז אם הי' מניחו ליטול הממון לא הי' הורגו וזה תליא בהך דיומא הנ"ל ועי' בהל' גנבה פ"ט ה"ח ע"ש בהשגת ובירוש' סנהדרין פ"ח וכתובות פ"ד מה דמחלק בין יום ללילה ועי' רש"י רפ"א דפסחים ע"ש בתוס'. אך נ"מ כך דאם אינו מכיר בו מי הוא ושמא הוא אביו אז אם נימא דמחתרת הוה גדר בירור אסור ואם נימא משום ספק גם כאן מותר ועי' ע"ז דף ט"ו ע"ב גבי שמוטא דהוה מחלוקת אם יש עליו שם רוצח או לא. ועי' בדברי הר"א בה' י"א שהשיג שם על רבינו במ"ש דאם יש עדים אינו נהרג וטעם רבינו דזה לא הוה דין רק כמו הוראת שעה עי' כתובות דף ל"ג ע"ב וזה רק ידוע לו והוה כמו דאמרינן בכריתות ד' י"ב ע"ב לעצמו ובינו לבין עצמו ואף דבסנהדרין ד' ע"ב ע"ב מבואר שם דבשבת א"צ לפקח עליו את הגל והוה כמו גברא קטילא זה תליא בהך דמכות ד' י"א ע"ב גבי היכא דגואל הדם מותר להורגו אף בלא מצוה אם הרגו אחר אם חייב ע"ש וה"נ כן. ועי' נדה ד' מ"ד בתוס' שם גבי עובר ובירוש' שבת בפ' ש"ש גבי רודף שנעשה נרדף וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב. וכן הדין לגבי דחיית שבת דהנה בשבת ד' כ"ט ע"ב חשיב שם מפני רוח רעה ובר"ה דף כ"ג ע"ב גבי הבא להציל לא חשיב שם זה. אך בתוספ' פ"ג דעירובין מוכח דגבי רוח רעה רק הוא בעצמו יכול לחלל דזה רק דמיון לא בירור ולכך רבינו ז"ל בפ"ב מהל' שבת הביא דין דמכבה על אחר והשמיט זה וכן מדוייק לשון המשנה ועי' רש"י תענית דף כ"ב ע"ב ובכריתות דף ג' ע"ב גבי חובר חבר ע"ש בתו"י מ"ש וברש"י סנהדרין דף ס"ה. אך לפי מ"ש א"ש דרק הוא מותר משום דזה רק דמיוני ובפרט לשיטת רבינו בפה"מ יומא דף פ"ג וכ"כ בזה בח"א. גם י"ל אם לא יועיל אינו עובר כלל ועי' סוטה דף מ"ד ע"ב גבי למעוטי עכו"ם שלא יבואו אם זה הוה מצוה או חובה ובירוש' שם ועי' עירובין דף מ"ה ע"א ודף י"ז ע"א ובמה דמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב גבי נחשים כו' אם הוה סכנה וברצין אחריו מחללין ע"ש ובהך דע"ז דף י"ב ע"ב גבי דר"נ דהתיר להחם חמין ע"ש בתוס' שכ' שיש בה סכנה ר"ל לא דהאדם מסוכן רק דהדבר אם תהי' באדם הוה סכנה. וכה"ג כתבתי בח"א גבי אשתא צמירתא דע"ז דף כ"ח ועי' יומא דף פ"ד ע"ב בין להשקותו בין להברותו ע"ש ברש"י. אך כך דהנה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' שבת פליגי גבי מדורה אם מסוכן כ"ז שצריך לא מחללין או רק דבר רפואה או דבר שאם לא יעשה יש חשש שנתוסף בו סכנה. וזה ר"ל בין להשקותו דהיינו שצריך לשתות וא"י לשתות צונן או שצריך לשתות חמין משום רפואה ועי' עירובין דף ס"ח וזה רק גבי חולה שהוא מסוכן אבל בולע נימא דבעצם אינו מסוכן רק שיש בו דבר שיוכל להביאו לידי סכנה זה רק מה ששייך לרפואה מותר אבל לצרכו לא וכן מוכח מלשון רבינו בפ"ב מהל' שבת ה"ו ונ"מ אם נאמנת אשה וגוי על זה ועי' רש"י יומא שם ובע"ז דף כ"ח גבי צפדינא וב"ק דף קי"ג. ועי' ירוש' ב"ק פ"ח סה"ג לא אשת שני ר"ל דהנה שם דף כ"ח ע"א ובדברי רבנו בפ"א מהל' רוצח מפרש לה דמיירי במקום סכנת נפשות רק דיכול להציל ע"י דבר אחר ואמר בירוש' דאשת השני אף שיכולה להציל ע"י ד"א אין עונשין אותה וי"ל משום דאשתו כגופו עי' בכורות דף ל"ה וכתובות דף כ"ז ודף ס"ו ותוס' ד' נ"ב וכ"מ ובשבועות ד' מ"ו ע"ב ועי' בכורות ד' ל"ה ע"א גבי הי' רודפו ובעטו שיש שם ב' לשונות אם דוקא בשעת מעשה או אף אח"כ ובכתובות דף ל"ד ע"ב גבי מחתרת ע"ש רש"י ותוס' ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בסוף הל' גנבה גבי גנב ויצא דרבינו ס"ל דיש לו דמים והר"א ז"ל כ' דרק בורח וזה מחלוקת בירוש' סנהדרין פ"ח אם חוץ למחתרת או הפך ובתוספ' דסנהדרין פ"י בין בעיר בין בשדה ועי' בהך דברכות דף ס"ג גנבא אפום מחתרתא ושם דף ס"ב ודף נ"ח ובירוש' ב"ק פ"א הדא אמרה אדם שחבל בחבירו ושם דף קי"ד ע"ב דרק בבא במחתרת אז בדמים קנינהו אבל בנכנס ברשות תכף שהגביה הגנבה נתחייב לשלם ואף שאח"כ יצא במחתרת לא נפטר:
עכ"פ היכא דיכול לעשות פעולה גם גבי רודף צריך לעשות וגבי קטן כיון דאף אם הגיע לו לא הפריש א"צ והורגו מיד אבל גבי ערוה ע"כ מיירי שהוא קטן בן ט' א"כ הוה בר דעת עי' ע"ז דף ל"ו ע"ב דידע לארגולי ותוס' כתובות דף ק"ז וכ"מ כיון דהוא כעונת הפעוטות. ועי' בדברי רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ד דרבינו ס"ל דשייך קינוי גבי קטנה והר"א לא ס"ל כן ועי' ירוש' פ"ד דכתובות דקטנה שהתרה בה כגדולה שלא התרה בה ולכך גבי קטן הרודף אחר ערוה ע"כ צריך להודיעו. וגבי נזקין היכא דעדיין לא עלה השור ע"ג חבירו יכול הוא או אחרים להרוג את השור בגדר רודף ולא אמרינין הי' לו לשומטו כהך דב"ק דף כ"ח ובירוש' שם פ"ג ראה אמת המים שוטפת כו' עד שלא הגיע לשדהו מותר לפנותה ובתוספ' ב"ב פ"ב ע"ש. עכ"פ פשטות הגמ' דב"מ הנ"ל מוכח דגם היכא דליכא קנין יש עליו שיעבוד של תורה ועי' במה דס"ל לרבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ג דגבי פשיעה חייב אף בשאר דברים והטעם דס"ל דפשיעה הוה עצם השומר לא פרט. וכ"כ בח"ד דגבי קרקעות שם שומר יש רק לא החיובים ועי' בהך דיבמות דף מ"ו במה דאמר ר"א חזו דמנייכי קבעינא אך קודם שטבל הוה רק גדר ממון ולא עבד. ולכך פסק רבינו בהל' שאלה פ"ב ה"ח דספק פשיעה בבעלים חייב משום דזה הוה עצם והוה כמו תנאי ועי' ב"ק דף צ"ח ע"ב אייתי ראי' דממחית ואם לא בירר חייב לשלם כמ"ש רבינו פ"י מהל' שכירות ה"ה ועי' במ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי קיום התנאי ופ"ז דגיטין ופ"ג דקדושין דצריך בירור וכ"כ בהך דגיטין דף ע"ו ע"א גבי אין אחד מן הראשונים כו' ר"ל דצריך עדים שקיים התנאי בגדר עצם וכמבואר בתוספ' שם ומשום דשם מיירי שעדיין לא נתן לה הגט כמ"ש שם רש"י והתנאי בעצם הגירושין לא במה שתתגרש וכעין מ"ש הר"ן בנדרים דף ע"ט גבי רחיצה ובירוש' פ"ג גבי נטיעות וכ"כ בזה בח"א. וכ"כ בח"ד במה דס"ל לרבינו בפה"מ פיאה פ"ד גבי הכותב לאשתו קרקע כ"ש גבי בריא דהוה בעייא דלא אפשטא פסק דלא הפסידה ובהל' זכי' פ"ו ה"ט פסק דהפסידה. וזה תליא אם זה הוה בגדר תשלום הוה כמו איני יודע אם פרעתיך וחייב ואם זה הוה בגדר עקירה פטור עי' פי"ט מהל' אישות הי"ב ופכ"ב הט"ז ובמ"ש התוס' ב"מ דף צ"ז ע"ב דהוה איני יודע אם הלוויתני ועי' ב"ק דף י"א ע"א ודף קי"ב ע"א וב"מ דף צ' וכן נ"מ להך דב"מ דף פ"ב גבי בע"ח קונה משכון וע"ש ברש"י דנטלו לגוביינא ומהו הקנין שלו י"ל דהוה כמו קנין מעות ואף אם נימא כשיטת הראשונים דמלוה לא קנה זה רק גדר קנין אבל גדר גוביינא קנה עי' ב"מ ד' ל"ה ע"ב ודף מ"ח ע"א ודף ס"ו ע"ב ועי' תוספ' ב"ק פ"י גבי משכן לו בית משכן לו שדה כו' ואמר שם אם קיבל על עצמו פטור ואז הוה כמו הך דגיטין ד' ע"ח ע"ב גבי זרוק לי חובי ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב אם זה הוה גדר מחילה ושם ד' ע"א ע"ב וד' צ"ט ע"א גבי הכישה במקל ע"ש ברש"י ובראשונים אם הטעם משום שיעבוד או משום ערבות עי' בר"ן פ"א דקדושין וא"כ אם נימא דאש לא הוה אונס עי' תוס' עירובין ד' פ"א ע"ב וכ"מ וב"מ דף מ"ב ע"א ודף ל"ה ע"א שיש עדים וא"כ לחייב שם מטעם משכון ועי' תוס' ב"מ ד' פ"ב ע"ב ושבועות ד' מ"ד אם זה הוה קנין או שיעבוד:
וא"כ י"ל דגבי קרקע לא שייך זה ועי' פסחים ד' ל"א וע"ז דף ע"ה ע"ב גבי ישראל מב"נ או ב"נ מישראל ג"כ כן וב"מ ד' ק"ד גבי הך דריב"ק אם הוה קנין גמור להמלוה או לא ע"ש בתוס' ד"ה אהני כתיבה דהא דמשלם לו הפחת הוא רק מחמת לשון הדיוט ולא הוה בגדר שואל וע"ש ברש"י ד' קט"ו ע"א ד"ה למה ושם ד' קי"ג ע"ב עלי קרמית ר"ל אם בשעה שמחזיר המשכון ללוי אם הוה של לוי או של המלוה ומחוייב להשאיל לו ותוס' שם ד' ל"ה ע"ב ד"ה אגרה וקדושין ד' ח' ע"ב ד"ה צדקה וזה הקנין לא הוה רק ע"י שליח ב"ד דאמרינן מאן שם לך עי' כתובות ד' צ"ח וב"מ ד' ל"ב וד' ל"ח ובהך דפסחים ד' י"ג ועי' בדברי רבינו פ"ז מהל' שאלה ה"ג וה"ה. וכ"כ בזה במ"א דזה ר"ל הגמ' דנדרים ד' מ"ח ע"ב גבי קנה ע"מ להקנות ובפיאה פ"ד גבי זכה מימינו לשמאלו וזהו מה דר"ל בגמ' דנדרים שם הא מני ר"א היא ר"ל הך דפיאה ע"ש בירוש':
והנה נ"מ אם אח"כ בא המפקיד והפירות עדיין ישנן בעין אם יכול לבטל המקח עי' תוס' ב"מ דף כ"ט ע"א ד"ה דהוה ובירוש' מעשרות פ"ג הנ"ל גבי מצא כלכלה ועשאן דמים דיכול בעה"ב לבטל המקח. וכ"כ במ"א דכל היכא דיכול לבטל ולא ביטל אם הקנין הוה למפרע או מכאן ולהבא עי' גיטין ד' י"ד ע"ב ורש"י שם ד' ט"ו גבי מתנת שכ"מ דאם לא חזר בו חל למפרע ובירוש' פיאה פ"ג ה"ח דמבעי לי' שם אם אוכלין בתרומה ואמר שמא יחזור בו חזינן דבל"ז הוה אכיל והוה קנין למפרע ועי' גיטין ד' מ"ג גבי גמרי או פקעי ומוכח שם מדברי רבינו דזה רק אם לא קיבלה קדושין מאחר ושם דף ט' ע"א גבי עבד ודף ס"ו גבי עובדא דגניבא ובמ"ש הרי"ף סנהדרין גבי אם העדים קרובים לשכ"מ ורחוקים להיורשים ע"ש. וזה ג"כ ר"ל רש"י בכתובות דף ע"ד וכ"מ גבי הנאת מחילת מלוה ר"ל בגדר גוביינא לא בגדר קנין:
עכ"פ אף דכ"כ בח"ד דשואל לא מטעם שומר רק בגדר קנין וצריך ליתן עבור הדבר עי' סנהדרין דף ע"ב ע"א אך שם ר"ל רק היכא דאח"כ נתקיים החזרה אז הוה קנין אבל אם אח"כ מתה וכדומה אז התשלום רק בגדר חיוב ועי' ב"מ דף ק"ג ע"א גבי הך דשואל אדם בטובו כו' ומהדר לו קתי' וזה ודאי אם גם זה נאבד צריך לשלם לו הכל:
ובזה יש ליישב הך דערכין דף י"ח ע"א גבי ספינה דרבינו יליף מזה בהל' נחלות פ"ג דאין לבכור פי שנים ע"ש בהשגת. אך באמת י"ל דר"ל להיפך דהספינה היתה מושכרת כעין דאמרינן בנדרים דף מ"ו ע"ב גבי טסקא ע"ש בר"ן דאין לו רק זכות אבל אם נטבעת אז משלם לו הכל ולכך לא הוה מוחזק ומ"מ לא חיישינן גבי הך דיבמות דף ס"ו ע"ב לשיטת התוס' שם דכהן ששאל פרה מישראל מותר להאכילה בתרומה ואמאי שמא תמות הבהמה ונמצא בהמת ישראל אוכלת בתרומה עי' בקדושין דף מ"ה ע"ב שמא יבוא אבי' וימחה וצ"ל דלמיתה לא חיישינן עי' יבמות דף ס"ט ע"ב גבי תרומה אם מותרת לאכול מיד ובהך דכתובו' דף י"א דאמר שם דיתיב לה כו' ואזלא ואכלה כו' וע"ש בתוס' ד"ה אביי. אך גבי קנס י"ל כיון דיכולה למחות שוב אין ב"ד יכול לפסוק שצריך ליתן לה קנס דכל דבר התלוי בפסק ב"ד צריך שלא יהי' יכול להתבטל כמבואר בב"ב דף קי"ג וקי"ד ע"ש בתוס' ורשב"ם ד"ה ניחוש וד"ה רצו בסוטה ד' כ"ה ע"א גבי קינוי אמר שם דאין ב"ד עושין דבר שהבעל יוכל לבטל אח"כ. אך באמת כ"כ בח"א דיש שני מיני קינוי אחד קינוי לשתי' ואז הוה העדים של הקינוי והסתירה לדידן לא בגדר בירור רק בגדר עצם כמו גבי קדושין וגירושין וכמו דמבואר בירוש' סוטה פ"א שם דיליף לה מקדושין והעד של טומאה הוה בגדר פעולה לא בירור וכ"ז שלא העיד לא וכשיטת רבינו בהל' סוטה פ"ב דסוטה שיש לה עד טומאה במדינת הים המים בודקין אותה ולא כשיטת התוס' שם וגם היכא דאין היחוד יחוד גמור כמו אם קינא לה ממאה ב"א או מאבי' אז רק היכא דמביא לידי שתי' אבל בל"ז לא כלום וכן מחילת הקינוי צריך דוקא עדים לא בגדר בירור רק בגדר פעולה וכמו גבי ביטול הגט לשיטת התוס' גיטין דף ל"ב ול"ג וכן מוכח בקדושין דף פ"א ע"א דלהעיד שבעלה בא עלי' בדרך ועי"ז לא תשתה צריך ג"כ שני עדים וגבי קינוי של ארוסה וכה"ג לא מהני אם מקנא לה ממי שמותרת להתייחד דזה רק לשתי' ועי' סוטה דף כ"ו דאמר שם דמקנא לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ועי' ביבמות דף נ"ח ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. אך נ"מ אם בשעת קינוי אמר שאין חושדה רק על אחר נשואין וגם אהני דבאירוסין לא שייך עליהם קינוי כלל כמ"ש ועי' בכורות דף מ"ט בהך דרו"ש וביבמות דף נ"ב גבי כתוב גט כו' ור"ל דהכתיבה יהי' לאחר האירוסין רק דלא מצי כעת לעשות שליח. וגם נ"מ במה דמבואר בקדושין ד' פ"א דבעלה בעיר אין בה משום יחוד וכ"כ דזה רק על האשה דבה אין היחוד איסור רק משום תקלה משא"כ האיש דהיחוד בו איסור משום עצם מחמת קריבות. וא"כ י"ל דגבי קינוי וסתירה כה"ג רק לצורך השקאה ובל"ז לא:
ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' סוטה פ"ד הי"ח דכ' מצות חכמים ע"ש ועי' בדברי רבינו בהל' אישות פ' ט"ו הי"ז שכ' וחובה ע"ש. אך נ"מ בין הני שאסור להתייחד עמהם או שלא בפני בעלה אז הוה הקינוי חובה מה"ת ובין הני דאין בהם איסור יחוד ועי' תוס' יבמות ד' ל"ז ע"ב:
ובזה מדוייק לשון הגמ' ברכות ד' ל"א ע"ב אלך ואסתתר בפני אלקנה ע"ש. ור"ל כך דעי' בירוש' סוטה פ"ד דגם אם היא טהורה נענשה מפני שהכניסה עצמה לספק הזה ועי' רש"י סוטה ד' י"ז ע"א וד' כ"ז אך זה רק בהני שיש איסור יחוד אבל בפני בעלה דאין בה איסור יחוד לא ולכך אמרה כן וא"ש:
וגבי קנס בלא ב"ד לא כלום. וזה ר"ל הך דב"ק דף ל"ט משום דהוה ממון שאין לו תובעין ועי' סנהדרין ד' כ"ה דגבי חשוד על השביעית צריך שיקבל על עצמו שיתן מה שירויח לעניים וע"ש. ודוחק לומר משום דשביעית שייכא לעניים עי' בפ"ט דמס' שביעית ובס"פ שם בירוש' גבי הך דיתן לאוכליהן ופ"ה דשם גבי לוף ועי' תוס' ע"ז ד' ס"ב ע"ב ופסחים ד' נ"ב ע"ב ועי' יבמות דף פ"ו ע"ב גבי קנסא דמעשר. אך כך דכיון דאונס ומפתה הוא קנס דאורייתא וצריך ב"ד לפסוק כמבואר ב"ק ד' ל"ג ע"ב וכ"מ וכיון דליכא תובע לא שייך על זה פסק ועי' שבועות ד' ל"ג ע"ב ע"ש ברש"י דגבי קנס לא מהני גם הרשאה כיון דלא הי' בידו מעולם וא"כ הוה כמו קודם גמר דין וליכא קנס. ובאמת רש"י בכורות ד' מ"ז ע"ב גבי הך דלא הוכרו משמע דס"ל דאף גם חלק פשוט אם לא הוכרו מעיקרא לא מהני הרשאה. אך לכאורה לדברי התוספ' ב"ב פ"ט גבי שני זכרים שנולדו במחבא מבואר שם דאף בלא הוכרו גובין. אך שם י"ל כמ"ש התוס' בכורות ד' מ"ט ע"א דהיכא דשניהם לפנינו א"צ כלל הרשאה. וזה ר"ל התוספ' ב"ק ספ"ג בזמן שכולן באין לב"ד וט"ס שם ועי' ירוש' יבמות פ"ד גבי ספק ויבם דאמר שם שפיות באחין הפסד כו' ר"ל אם הספק ויבם עושין שלום הפסד לאחין ואף דהא יבם איתקש לבכור שאין נוטל אם לא הוכר שאני התם דהאחין ממ"נ אין להם עי' ב"ב ד' ל"ה ע"ב גבי אם בא אחר ותקפה ורש"י ב"מ ד' ח' ע"א ד"ה הא דאחד מן השוק א"י לתפוס. ובאמת לכאורה קשה הך דב"מ ד' ו' גבי תקפו אחד בפנינו ע"ש מי גרע מבא אחר ותקפה. ודוחק לומר דזה אתיא כר"א ועי' ב"ק ד' קי"ז ע"א גבי ההוא שותא כו' ופליגי שם אביי ורבא אם הוה גדר מסור ואף דמי גרע מבא אחר ונטלה לר"ח וצ"ל כיון דזה נעשה ע"י אחד מהם גרע דהוא בעל דין ובאמת רבינו ז"ל בהל' טוען פ"ט ס"ל דאף אם תקף מ"מ אם חזר ונטלו הימנו חולקין דס"ל דלא מה שהוא אצלו ראי' שהוא שלו רק דאין ב"ד נזקקין לו ונ"מ גבי הך דשם ד' ז' גבי שנים אדוקים דזה נוטל עד כו' אם שם מהני תקף אם זה הוה כודאי שלו וע"ש דף ד' ע"א אנן סהדי כו' ודף ה' ע"ב וכי מאחר כו' וזה ר"ל שם כמאן דפסק דמי וע"ש גבי טלית מוזהבת ושם בע"ב גבי שטר גבי תורף ודף ק"ז ע"א גבי אילן ור"ל אי אמרינן דהדבר שהוא בידו הוה בעצם שלו או זה רק ראי' שיש לו בטלית כל כך וע"ש בתוס' ד' ח' ע"ב ד"ה או אם זה קנין או מוחזק. וזה ג"כ ר"ל מה דאמר שם גבי שטר לדמי ר"ל לא דהטענה הוא אם פרע אם לא רק דהוה כמו שטר של אחר והטענה אם שייך לו או לאחר ובגדר שויא ע"ש בתוס'. וכן נ"מ גבי טלית למה דמבואר בירוש' מע"ש פ"ד אם שמין בפדיון מע"ש לפי ערך שלם או לפי ערך חתוך ועי' ערכין ד' י"ט ע"ב במה דפליגי אביי ורבא גבי יד וב"ק דף מ"ז ע"א ונ"ח ע"ב וה"נ אם אמרינן כמו שהוא שוה עכשיו לפי חשבון או אם הי' נחתך:
וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"מ שם האי סודרא כיון כו' עי' בדברי רבינו פ"ה מהל' מכירה ה"ז דס"ל דלא מהני הך דיכולה לנתקו רק אם עי"ז יהי' כל הכלי בידו ואז לא מהני ג' על ג' והטעם משום דרבינו כ' שם דצריך שיהי' בגד כמו גבי טומאה עי' תוס' ב"ב דף קע"ג ע"ב דלא ס"ל כן ועי' זבחים דף צ"ה גבי מעיל גבי עבים ורכים דרק היכא דחשיבי ע"י אביהם אז די בג' על ג' ואם נימא דכמאן דפסק שוב אין עליו שם בגד ועי' שבת ק"מ גבי סודר ע"ש בגירסת הרי"ף ועי' סוכה ד' ט"ז ע"א ע"ש ולכך היכא דאינו חשוב מחמת עצם רק מחמת תואר צריך שיהא הדבר בידו ועי' עירובין ד' י"ט ע"ב גבי תרי רואין כו'. וא"כ לפי"ז מה ששוה יותר כשהוא שלם משהוא חתוך שייך לשניהם אף בדבר שהוא בידם ועי' ב"ב דף ק"ז ע"ב גבי הך דמשמנין ביניהם ע"ש בראשונים ומ"ש הר"א ז"ל בהשגת ספ"ג מהל' גזלה גבי חוטף ותוס' שבועות דף ל"ב ע"ב. אך באמת זה רק בשיש עדים שראו שחטפו ובלא עדים אף לפי דבריו אין עליו שם גזלן. ובאמת הך דשם דף ו' גבי הקדישה בלא תקפה ר"ל להיפך דאף דהחצי שתחת ידו כיון דאם תקפו אחר אין מוציאין מידו הוה גם זה כמי שאינו ברשותו ועי' נדרים דף ל"ד ע"ב ובחולין דף קל"ט ע"א וב"ב דף ע"ט ע"ב דהוה אינו ברשותו ולא אינו שלו ועי' ב"ק דף ע"ט ע"ב כיון דשייכא ידו במקצת כו' ובירוש' גיטין פ"ח ה"א גבי אם הי' נשוי לבת אחיו או נפל לו ולה לא מהני כתיבה. וכ"כ בזה ועי' שבת דף קמ"ח ע"ב גבי תפיסה ע"ש בר"ן. ואף דאם כן לשיטת רש"י בכורות הנ"ל מה נ"מ בין בכור לפשוט גבי לא הוכר ולמה צריך קרא שם י"ל דנ"מ דלא מהני תפיסה כמ"ש רשב"ם ב"ב דף קכ"ו ע"ב משום דכתיב יכיר וכן כ' הר"א ז"ל בהשגת פ"ב מהל' גנבה הי"ב ועי' בהל' חובל פ"ד הי"ב. ועי' ב"ק דף ל"ג גבי מחלוקת דיוחלט או יושם משמע אף בלא קנין וע"ש ד' ל"ו ע"ב גבי תפסו ניזק ובירוש' שם ובמה דפליגי רבינו בהל' גזלה פ"ב גבי גזל כלי ושברה והנגזל רוצה השברים ועי' יבמות ד' ס"ו ע"ב גבי שבח בית אביה עכ"פ י"ל דגם שואל יש עליו התחייבות בגדר שומר עי' ב"מ ד' פ"א וא"כ קשה מהך דד' צ"ח ע"ב גבי שאלה בבעלים. אך י"ל דכיון דשכרה ממנו הוה כמו שהחזירה לבעלים ועי' ב"ק ד' ס"ח ע"ב וד' ע"ו גבי חזרה קרן לבעלים. וכ"כ בזה במ"א למה דס"ל הירוש' רפ"ח דשבועות דשואל לא הוה רשותו כרשות הבעלים ושאר שומרים רשותם כרשות הבעלים ועי' ירוש' פ"ח דב"מ גבי שאלה היום ושכרה למחר הלילה שבנתיים מהו אם מיקרי עדיין תוך שאלה או שכירות ובהך מחלוקת דב"מ ד' קי"א ובירוש' דאמר דאם שכרו בתחילה ואח"כ שאלה ומתה בתוך שאלתה יכול לומר משיעבוד הראשונה מתה הרי חזינין דזה הוה דבר חדש ולא מתחילה קנה לזה:
ובזה מדוייק לשון המשנה ב"מ דף צ"ז דגבי פרה אחת נקט מתחילה שאלה ואח"כ שכירות משום דאם להיפך גם אם מתה בזמן שאלה פטור ועי' תוס' שם דף ק' ע"א:
עכ"פ גבי הקדש י"ל דהוא דבר נמשך ולא נגמר כיון דתליא ע"י פיו וישנו בשאלה ועי' יומא דף פ"ג ע"ב דאמר שם אפשר בחולין כו' ואמאי לא אמר דנ"מ אם החולה הוא כהן אך כך דכבר הקשו במ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דעובר בכל פעם ופעם גרע וא"כ ה"נ. אך זה לא מיקרי כלל דנגמר הדבר דהא יכול לשאול ורק אימתי נגמר בשעה שאוכל והוה הדבר נמשך לא נגמר אך כל זה היכא שהוא ביד הישראל אבל ביד כהן דאז א"א לשאול עליו כמבואר בנדרים דף נ"ט הוה גמר ובל"ז מתקנינין לו. אך באמת כך דהנה שם נקט גוזזין את הכרישין וא"כ לא הוקבע עדיין ואנן קי"ל דשבת לא קבע רק אם גמר כמבואר ביצה ד' ל"ה אך הא מבואר בדברי רבינו פ"ג מהל' מעשר ה"ו דרק לאכול מעט מעט מותר ולא הכל וצריך לשייר וכעין זה מבואר בירוש' פאה פ"ג ה"ג ובדברי רבינו בהל' מ"ע פ"ב ה"ו וסוף פ"ד וא"כ נמצא גם אוכל בלא הרמה לא עבר אלא בשעת גמר אכילה. וכ"כ במ"א בהך דמע"ש פ"ד הובא ביבמות ד' קט"ו ע"ב גבי מצא כלי כו' דל"ל ב' הטעמים שמות בני אדם וגם פינן אך נ"מ כך דגבי שאר דברים די במה דאמרינין פינן ולפנחיא שבקי' כו' אבל גבי הקדש וקרבן אמרינין כיון שנתן לכלי זה גופה הוה הקדש ולכך צ"ל הך טעם דשמות בני אדם ועי' תוספ' ב"ב פ"ח אם העלה בערכיים על שמם זה גופה הוה קנין וכ"כ בזה ועי' כתובות ד' ט"ז ע"ב היכא דלא עביד מעשה אם זה הוה סימן להיפך ושם ד' י"ז ע"ב ארמלתא לית לה כיסנא וב"מ ד' ק"ג ע"ב גבי תיבנא ועי' יומא ד' מ"א ע"ב גבי סימנין של השעירים ורשב"ם ב"ב ד' קע"ב ע"א גבי ארוך וגוץ וע"ש ד' ל' ע"ב דאמתלא דהראשון נוח לא אמרינין היכא דעשה מעשה ועי' תוס' כתובות ד' ק"ט ע"א וגיטין ד' נ"ח ע"א בתוס' גבי סיקריקין דפליגי רו"ש אם לכתיבת השטר לא מהני אמתלא ועי' גיטין דף ל"ב ע"ב בדר"נ ור"ש אם זה הוה מעשה. וזה ר"ל התוס' כתובות שם דמקשו מדף מ"ג ע"ב דזה מבואר בגמ' דף ל' ע"ב רק דר"ל משום דר"ש לא ס"ל דחשוב כמעשה ולכך כתבו דבר הנראה כו' ועי' קדושין דף נ"ב ע"ב מלקטין ומוסיפין ובאמת לפי מ"ש במ"א דהא דהודאת בע"ד כו' לא הוה בירור רק מכאן ולהבא ולכך גבי קנס לא שייך זה משום דזה א"א בלא פעולה ובחד גופא לא פלגינין דיבורא כמבואר ב"ב דף קל"ד ותוס' גיטין דף כ"ז. וא"כ יקשה מהירוש' הובא בתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה אימר בעובדא דר"י ור"י אמאי לא הוה כמו הודאה. וצ"ל משום דשותפין לא קפדי כמבואר ב"מ דף קי"ז וכ"מ ועי' סנהדרין דף מ"ד ע"ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא ובתוספ' פ"א דב"מ הודאת בע"ד כו' אימתי בזמן שתבעו ר"ל טענה שלא להשביע וזה ג"כ אמתלא ובב"ד לא שייך זה דהוה כמו מעשה עי' ירוש' רפ"ד דגיטין ב"ד שכחו מרובה וברפ"ג דסנהדרין ובר"ן נדרים דף כ"ז ע"ב ועי' סוטה דף כ' ע"א גבי איני שותה וב"ב דף מ"ט אתא שטרא כו' וכתובות דף מ"ד וגיטין דף ס"ז וכ"מ:
עכ"פ הקדש הוא נמשך וזה ר"ל הך דמעילה דף ט"ו גבי קדשים שמתו כו' אקדיש אשפה כו' ע"ש בתוס'. אך כך דהנה דהך דר"י שם ובתמורה דף ל"ב מחוורתא אין מעילה כו' ר"ל כך דעי' במנחות דף ד' ע"ב בהך דלא נהנין פי' רש"י ותוס' מחמת עולה ולא פי' כמו דאמרינן בכ"מ דגם בשלמים אסור ליהנות מה"ת ועי' פסחים דף כ"ז ע"ב ור"ה דף כ"ט ותו"י נדרים דף י' וכ"מ ועי' תוס' סנהדרין דף פ' אך שם ר"ל מחמת עבודה בקדשים לא מחמת מעילה וכן ר"ל הך דנדרים. אך כך דעי' תוס' נזיר דף כ"ו ע"ב גבי הך דיפלו לנדבה דמ"מ אין מעילה בהדמים עד שיקח מהם הקרבן דכיון דזה בא ממילא לא ע"י פיו והנה במעילה דף י"א מקשה שם וליתני נמי כו'. ולכאורה קשה איך מועלין בתרומת הלשכה הא מביאין מהם כתנות כהונה ועי' קדושין דף נ"ד דאין מועלין בהם וכן מלח ועצים כמבואר מנחות דף כ"א ע"ב ועי' תוס' שם דף כ' ע"ב וכן בפרה כיון שמצותה שתעשה אפר ואין מועלין באפרה כמבואר מנחות דף נ"א אך מתרומת הלשכה י"ל כיון דע"כ צריך להביא מהם גם שאר דברים לכך יש בו מעילה דכל המעות שבלשכה משועבד לזה ועי' במ"ש רבינו פ"ד מהל' מעילה ה"ג דמועלין במקצתה ומ"ש בפ"ז ה"ז גבי כיסין ושוורים דכולם משועבדים זה לזה. אך נ"מ בין קדשי מזבח דהוה תמימים דאז א"א שיחול הקדושה על כולם ויפקע מאליו דקה"ג לא פקעה עי' תוס' זבחים דף ד' ע"א ובין קדשי בדה"ב ועי' בירוש' פ"ז דדמאי ובמעילה דף י"ג ע"ב דמועלין בכולם לפי חשבון כו' מחמת דהם משועבדים שיהי' מהם ג' לוגים:
ובאמת זה ר"ל במעילה דף כ"ב ע"א כוסין אלוגין רמי כו' ר"ל הך לוגין דמעילה ד' י"ג ע"ב ומקשה לר"ל לשיטתי' דאין מועלין אלא בג' ותירץ דאומר לא יפטור והוה כמו מפריש לאחריות וכמבואר בכ"מ ועי' תוס' זבחים ד' מ"ג ע"א דגבי דם דכל טפה חזיא לזריקה נקרא כולה מתיר וע"ש ד' ל"ד ע"ב פלוגתא דראב"ש ורבנן:
והנה בזבחים ד' כ"א דאמר שם דמי כיור אף למתירין אינם נפסלים כאברים וא"כ למ"ד בירוש' סוטה פ"ב דמי סוטה אינם נפסלין בלינה א"כ לא יהי' לינה שייך בכיור כלל כיון דבא מהם לסוטה וצ"ל משום דאז פקע מהם שם כיור כלל ועי' מנחות ד' פ"ח ע"ב ובירוש' פ"ג דאין במים משום קדושה ושם קאי לאחר מחיקה ולפני מחיקה יש ב' לשונות וע"ש בתוס' ד' כ' וט"ס שם ובדברי רבינו בהל' סוטה פ"ג וגם משום דנשתנה עי' סוטה ד' ט"ו ע"ב ובתוס' שם ובדברי רבינו בהל' במ"ק פ"ה הי"ב וצריך שלא ישתנה מראיהם אף דמים עצמן אין בהם שינוי עי' בתוס' שם ובתוס' יומא דף ס"ד ובדברי רבינו בהל' פרה פ"ט הי"ג דמחלק שם נשתנו מחמת עצמן או מחמת עשן ולכך מבואר בזבחים ד' ס"ד דמים המעושנים פסולים לניסוך ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"י ובהל' פרה מחלק שם בין נימוח ע"י חמה או ע"י אור משום דמבואר במנחות ד' כ"א דמעשה חמה הדר ובדברי רבינו בהל' מקואות פ"ז הי"ב גבי מקוה ועי' במס' פרה פ"ח מי"א גבי נפל לתוכו כו'. וזהו כונת הגמ' חולין ד' ק"ז ע"א קפדיתו אחזותא ור"ל היכא דנשתנו מחמת עצמן וא"ש מ"ש התוס' וכן מוכח מדברי רבינו בהל' ברכות פ"ו ה"ז ועי' ברכות דף נ' ע"ב וזבחים דף כ"ב דנטילת ידים חמיר וכמו גבי חמי טבריא. ובאמת י"ל דהמחיקה של האותיות לא הי' כלל במים אף דמדברי התוס' סוטה דף י"ח לא משמע כן רק כמו דאמרינן בסוטה ד' ט"ז ע"ב גבי שחיטת הצפור דבלא קרא ה"א סמוך למים ה"נ כאן ועי' סוטה דף ז' ע"א ובנדרים דף ס"ו ע"ב ושבת דף קט"ז ע"א ועי' בירוש' פ"ב דסוטה מחק בעפר מהו ושם דף ט"ו ע"ב כשם שממעט בכתב כו':
עכ"פ נפקע מהם שם מי כיור ועי' זבחי' ד' פ"ט ע"ב וד' ק"ד גבי סופו לצאת ובהך דיומא דף מ"ו ע"ב גבי גחלת היכא דאינתיק אך כך דיש שתי קדושות אחד קדושת פה ואחד קדושת דין וכמו גבי ולדות עי' תמורה ד' ל"א ע"ב וגבי גידולין במעילה ד' י"ג. וכ"כ במ"א אם כה"ג אם נעשו בע"מ ופדאן אם צריך להוסיף חומש אם נקרא אז בעלים דזה ממילא וכן גבי מקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דנפשט קדושה בכולה אם זה ממילא או הקדש פיו ונ"מ ג"כ לגבי פדיון ועי' ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי כרם רבעי ומע"ש דמשנה שם הלשון משום דמע"ש בא ע"י דלקרוא שם מע"ש בעי בעלים משא"כ בכרם רבעי דמאליו. וכ"כ במ"א דהנה נ"מ גבי כרם רבעי בשביעית אם צריך להוסיף חומש ע"ש בירוש' ובתוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא וס"ט ע"א ד"ה והצנועין. ובאמת קושיית התוס' לכאורה לא קשה מידי כיון דאז יכולים המלקטים לפדות בלא דעת בעל הכרם שוב שפיר יכול בעל הכרם לחלל בגדר זכות וכמ"ש התוס' קדושין דף נ"ו ע"א בשם ר"מ ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספ' מע"ש פ"ד ובתוספ' ערכין פ"ד וט"ס שם אם גבי מע"ש ג"כ פדייתו זו משיכתו ועי' ירוש' מע"ש פ"ד ה"ו ופ"ה ה"א ר"ל דהא מבואר בחולין דף קל"ט הך דר"נ לפי שמצינו בהקדש ומעשרות שמתחללין כו' ע"ש בתוס'. אך ר"ל כך דכ"כ בח"א ובח"ב דמבואר מדברי רבינו ומתו"כ דגבי הקדש של אחרים אף שתיכף שמחלל נעשה המעות קודש וההקדש חול מ"מ לא קנה עד שיבוא המעות לגזבר ואז הוה קנינו אך זה רק של אחרים אבל שלו תיכף קנה בחילול אבל כשבא המעות ליד הגזבר הוה קנין גמור אף בהקדש של אחרים וגבי מע"ש פליגי היכא דפדה מע"ש של חבירו מדעת רק לא משך הפירות וקודם המשיכה נתייקרו אם יכול בעה"ב לחזור בו דרשב"ג ס"ל דבאמת הפדיון הוה משיכה גם במע"ש רק בלא דעת של חבירו א"א לפדות המע"ש והיכא שהסכים זכה בו הפודה ואנן לא ס"ל כן רק דאף דממון גבוה היא מ"מ יש בו גם ממון הדיוט וצריך לזה משיכה וכן להיפך בלא פדיון ומשך י"ל דקנינהו לענין זה דאם פדאן אח"כ מוסיף חומש. אך י"ל דלדידן דס"ל דמשיכה לא הוה קנין רק מדרבנן לא הוה לענין זה קנין שיהא צריך להוסיף חומש ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ט ע"א וכן גבי נטע רבעי כה"ג ולפי מ"ש בח"ד דיש חילוק בין נ"ר ובין כ"ר דגבי כ"ר מוטל עליו חיוב לפדותו שוב י"ל לפי מ"ש לעיל דאף דגבי נדבה אם החרים הקרבן גם אחר יכול לפדותו ונעשה בעלים עליו כמ"ש רבינו בהל' ערכין ובהל' פה"מ מ"מ גבי אם אמר עלי עי' מנחות ד' ק"ח ע"ב ועירובין דף כ' ע"ב עלי להביאו קאמר ולא לאחריות ואף דלכאורה הא בכל הקרבנות כן כמבואר ר"ה דף ד' ע"ב ותמורה ד' י"ח דמוכח שם מהך דקרא דתשא דמחוייב לילך ולהביאה לביהמ"ק. וכ"כ במ"א דר"ל אף שאינו עולה לרגל וכיוצא בו ודוחק לומר דר"ל תכף וכעין דאמרינן בירוש' רפ"א דר"ה הרי עלי כו' להביאו בשני בשבת ועי' נדרים דף ד' ע"א. אך באמת נ"מ דאז א"י להחרימה עד שיפדנה אחר או ליתן לאחר במתנה רק דעליו מוטל החיוב להביאה וי"ל דאף בכ"ר כן משא"כ בנ"ר או במע"ש שם יוכל להפדותה ואחר יוכל לפדותה ועי' בדברי רבינו בסוף הל' מע"ש ואף דמבואר בקדושין דף נ"ד ע"ב וכן פסק רבינו בהל' מע"ש דמ"ד ממון גבוה אינה יכול ליתנה לאחרים י"ל דהקדש שאני ועי' בתוספ' מע"ש פ"ה מחלוקת דב"ש וב"ה אם מותר לנטוע אילן ברביעית שעי"ז יהי' הרבעי שלו בשביעית. וכ"כ בזה והך דר"א דביצה ד' ה' שרצה להפקיר כ"ר או דמיירי כשהי' סמדר או דהוא מתלמידי ב"ש דס"ל ממון הדיוט הוא:
עכ"פ זה הוה רק קדושת דין וכן אימורים לאחר זריקת דמים ובשר עולה לאחר זריקה. וכ"כ במ"א דגם עולה לאחר זריקה הוה מעילה חדשה ובקק"ד לפני זריקה יש בו ב' קדושות קדושת פה וקדושת דין והזריקה מועלת לשניהם והרי גם בעורות קדשים לפני זריקה יש בהם מעילה כמבואר זבחים דף מ"ג ומעילה דף ט' ועי' רש"י חולין דף קט"ז ע"ב ובזבחים דף ק"ג ע"א עור תפיס ע"ש ברש"י ור"ל דעור לא קדוש מחמת עצם רק ממילא ובגדר מעשה עץ ולכך לאחר זריקה אין עליו שם משולחן גבוה עי' חולין ד' קל"א וד' קל"ג ע"ב דלא חשיב לה ממתנות של ביהמ"ק ע"ש בתוס'. וכ"כ במ"א במה דמותר לקדש בהם אשה ועי' בכורות ד' ל"א ע"ב דלשיטת התוס' גם במעשר בהמה כן ולכך חל עליו קדושת בדה"ב ועי' תוס' יומא ד' נ"ט ע"ב וחולין ד' קי"ז והא דמבואר בזבחים ד' צ"ח ע"ב ודף ק"ג דעור הולך אחר בשר ועי' ב"ק ד' ק"י. אך כ"כ במ"א דזה לא מחמת הבשר שלו רק מחמת הקרבן שלו ונ"מ לב"נ אם נימא דיכול להביא שלמים למי שייך העור. ועי' בלשון רבינו בפ"י מהל' מעה"ק הכ"א וכ"ג ובהל' כמ"ק פ"ד דמבואר שם דטמא בקרבן ציבור יש להם זכי' בעורות אף דאינם יכולים לאכול דמ"מ הקרבן שלהם. וכן נ"מ לפי מ"ש במ"א דמוכח מהך דחולין ד' קל"ה ותמורה ד' י"א ע"ב דאף בקדשי מזבח יכול לשייר את העור ועי' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ז ה"ג אם אז שייך העור לכהנים אם זה מחמת קרבן או מחמת הקדושה וגבי מעילה מחיים ודאי דמועלין בו אף כה"ג בגדר מעשה עץ רק דנ"מ לאחר הפשט קודם זריקה וכבר הארכתי בזה גבי בכור אם העור שייך לכהן מחמת הקרבן או מחמת שהוא שלו. ועי' זבחים ד' פ"ה דמבואר שם דאימורים שהעלן לפני זריקת דמים לא מיקרי קדשי ד' ואין בהם מעילה. אך כ"כ במ"א דכלי שרת עדיפי ממזבח מקדשו למעילה אף שלא מחמת פיו רק מחמת דין עי' זבחים דף כ"ז ע"ב וכן גבי תמימין שנעשו בע"מ המעילה שבהם הוא מחמת פה ולא דין ולכך אין בהם מועל אחר מועל כמבואר מעילה ד' י"ט ע"ב. וזה תליא אם מום הוה פסול חסרון או פסול הגוף עי' תמורה ד' י"א גבי הך דבר פדא במקדיש עובר במעי בע"מ דלבר פדא לא חל קדה"ג אף בזכר במעי נקבה חל כמבואר שם דף י"ט וע"כ דס"ל דזה פסול גוף וע"ש ד' י"ז ע"א וע"ש ד' ו' ע"ב דאף היכא דבע"מ כשר מ"מ אין בו קדה"ג ויכול לחללו. וכן נ"מ גבי ב"נ דכשר לגבי דוקין שבעין בבמה אם מותר לישראל להקריב אותו בחוץ בזמן המקדש כיון דאינו ראוי לפתח אה"מ ועי' תוס' מנחות ד' ק"ט ע"ב גבי חוניו. ובאמת נראה דזה הוא דמצריך בתמורה דף ז' קרא לבמת יחיד אף דכבר נתרבה מהך דבכורות דף י"ד ע"ב. אך נ"מ כה"ג לקרבן ב"נ בדוקין שבעין דאסור לישראל להקריב בבמה. וכן נ"מ במה דמבואר בבכורות ד' י"ד דעל מום עובר חל קדה"ג להך דבכורות ד' ל"ט גבי אכל ולא איתסי אם נימא דמכאן ולהבא הוה מומו ואם הקדישה אז מתחילה אם חל עליו קדה"ג. וזה תליא אם זה רק מחמת פסול חסרון חל דעדיין אין בו החסרון ואם פסול הגוף לא חל וכן קלוט אליבא דר"ש בולד אם חל על העובר דכשיוצא נעשה בהמה טמאה ועי' זבחים ד' קי"ד בגירסת התוס' ותמורה דף י"ז. והיכא שהקדיש מעות לצורך קרבן אף דחל עליהם הקדושה עי' נזיר דף כ"ח וכריתות דף כ"ז ע"ב. וכ"כ בזה בח"ב מ"מ הוה רק מחמת פיו ולא מחמת דין ולכך מבואר בתו"כ פ' ויקרא דאף דקי"ל הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא מ"מ המעות לאשם יכול להקדיש קודם דזה רק קדושת פה. והנה כך דבר שהוא קדושת דין הוה זה עצם ולא תואר ובזמן שהוא כך הוא כך ובזמן שאינו כך אינו כך ולא שייך בזה לומר שסופו להיות כך דאז הוא דבר חדש וזה לא מיקרי כלל מציאות כמ"ש התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב וזה בעצם הגדר מה דאמרינן אי בעי מפקיר לנכסי' ועי' בנדרים דף פ"ד דיש בזה מחלוקת אך זה תליא אם זה מיקרי שינוי בעצם או רק בגדר קנין והעדר קנין ועי' תמורה ד' כ' ע"א גבי הדיוט ונשיא ע"ש ברש"י ותוס' אם עני ועשיר מיקרי חד גופא ובהוריות ד' ט' גבי נשיא שנצטרע דאמרינן שם דלא שייך בו עניות ר"ל דהתואר של נשיא לא שייך בו עניות ועי' ערכין ד' י"ז בהך דר' ורבנן ע"ש ברש"י ותוס' ועיקר הדבר הוא כך אם עני פטור בעצם או רק מחמת עוני וגם איך מיירי אם קודם שהעמידו לפני כהן או לאחר שהעמידו ואם אז הי' עשיר והעני. וגם נ"מ אם אמר לפטור או סתם ועי' חולין ד' כ"ג ע"ב אם אמר לפטור לא יצא עד שיפטור ואם סתם די בגדר דין וגם נ"מ אם אמר קרבנו של מצורע זה עני עלי ועי' בדברי רבינו בסוף הל' מחוסרי כפרה ועי' בתוספ' ערכין פ"ב במה דפליגי שם ר"מ ורבנן האומר ערך פ' זה עלי ע"ש, ולכאורה ט"ס שם וחסר שם הך לשון המשנה דערכין דף ז' ע"ב אך י"ל דמיירי כגון שאמר של פ' עני ולכך דייק שם זה ואכמ"ל. ועי' נדה ד' ע' ע"א דנקט שם כותב נכסיו לאחרים. ולכאורה קשה למה לא נקט מפקיר נכסיו אך כך דהנה בתו"כ פ' מצורע ובתוספ' מבואר דא"צ ללוות ומשמע דאם לוה מיקרי עשיר ועי' בדברי רבינו בהל' מ"ע פ"ו הט"ז ובירוש' ספ"א דפיאה וא"כ דרק ללוות אינו מחוייב אבל אם יכול להביא קרבן עשיר יש עליו שם עשיר לענין זה א"כ אם מפקיר נכסיו לא מהני דהא יכול לזכות בהם ועי' נדרים דף ל"ד ע"ב ובירוש' פיאה פ"ד גבי הך דהקדשתי בעניי דאמר שם שהי' מקדיש סעודתו ור"ל דרצה שיהא המקדש בא משל ציבור וגם הוא הי' המקדיש וזה הי' סעודתו דהיינו סעודת מלכים ומה שלא הי' אוכל לא הי' שלו דהיינו מותר מזונות ועי' תוס' נזיר ד' כ"ד ע"ב וירוש' פ"ו דעירובין וכ"מ ומ"מ הי' יכול הוא להקדיש משום שאם הי' רוצה הי' שלו ועי' תוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב:
עכ"פ כאן אם הי' מפקיר נכסיו הי' מחוייב לזכות בהם ולהביא קרבן עשיר ולכך צריך לכתוב נכסיו לאחרים. וגם נ"מ להיפך עי' נזיר דף י"ב ע"ב ובירוש' שם גבי חצי נזיר דהיכא דאמר לפטור די בקרבן אחד וסתם צריך קרבן וחצי וכן גבי עני ומדירו עשיר. וגם י"ל דזה הוה כמו ערך מפורש או כמו נדר דמים דלא שייך השג יד. וכ"כ במ"א למ"ד במנחות דף י"א ע"ב דלבונה הבאה בפ"ע אם חסרה כשרה ועי' רש"י מעילה דף י"ט דלר"י כ"ז שלא הקריב לא קיים נדרו כה"ג אף דכשרה מ"מ לא קיים הנדר שלא הקריב קומץ ועי' מנחות דף ק"ו ע"ב גבי חמשה קמצים ומ"ש התוס' שם בשם הירוש' אי אזלינין בתר יד הנודר או הכהן ור"ל ג"כ אם הנדר כפי הדין או כפי הלשון ועי' נזיר דף ה' ודף ו' אם גבי נזיר מפורש שייך מקצת היום ככולו ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל אם זה גדר דין או מחמת קבלת הפה ונ"מ להך דשם ודף ט"ז דלר"א נטמא יום ל' סותר ל' אם זה מחמת סתירה או מחמת דהתורה אמרה דביום מלאת צריך לנהוג דין נזיר ועל זה שייך שפיר לומר מקצת היום ככולו דזה דין לא מחמת פיו וכ"כ במ"א דמחלוקת דמו"ק דף ט"ז ע"ב אם גבי נזיפה אמרינין מקצת היום ככולו ועי' בדברי רבינו בהל' אבל פ"ח הי"ב דגבי קריעה לא אמרינין מקצת היום ככולו. וזה מחלוקת בירוש' מו"ק פ"ג ה"ה והטעם דזה שייך רק על האדם דכבר נהג הזמן שצריך אבל גבי קריעה דזה על הבגד כמבואר במו"ק דף כ"ו דגם אחר אסור לאחותו שם לא שייך לומר שכבר נהג דאטו מקצת שנשאר אינו מן היום רק היכא דעיקר הטעם שהאדם ינהוג כך זה הזמן אז י"ל דע"י מקצת היום הוה כמי שנהג זה הזמן אבל היכא שזה תליא בעצם הזמן לא שייך זה ועי' בדברי רבינו בהל' אבל פ"ד ה"ט דמחלק שם בין יום ראשון לשאר הימים דביום ראשון צריך לישב על מטה כפוי' ובשאר הימים צריך רק לכפות את המטות ועי' בירוש' דהוה זה מחלוקת שם ומביא שם ראי' מהך דכה"ג יושב על הספסל ומ"מ מבואר בירוש' שם דכה"ג חייב בכפיית המטות וצ"ל דלגבי עצמו כיון דקי"ל דכה"ג כולה שתא לגבי' כרגל דמי כמבואר מו"ק דף י"ד ע"ב ע"ש דף ט"ו ע"ב דגם בקרבנות שלו אמרינן ג"כ דכ"ג מקריב אונן אף דבאמת לא דמי כלל דרק מחמת שפסול אונן לא שייך בכה"ג אבל שלם לא מיקרי וזה ר"ל הך דיומא דף י"ד אטרודי מי לא מטרד ור"ל דאין עליו דין שלם ע"ש ברש"י ותו"י ובתו"כ פ' שמיני וכ"כ במ"א גבי מ"ש התוס' זבחים דף צ"ט ע"ב גבי פסח די"ל דהיכא דהוה רק מן החבורה לא איכפת לן מחמת ההקרבה ועי' פסחים דף צ"ח ע"א גבי בנו ממונה עמו כו' דבחוה"מ יכול להקריב אף שהוא עדיין אבל להך דס"ל במו"ק ד' י"ט דוקא ג' ימים ועי' רש"י זבחים ד' ק' ע"ב גבי יו"ט:

ובזה יש ליישב ג"כ למה צריך קרא למעט בכל מקום ערל לב מן ק"פ הא הוה מומר ואין מקבלין ממנו שום קרבן. אך דנ"מ לגבי חבורה דאין שמו עליו דהוא רק טפל וכ"כ בזה במ"א במה דמבואר בתוספ' פ"ח מפסחים דיש לו חלק בעורות ר"ל דיש לו חלק גם בקרבן לא רק בהדין ועי' תוס' מו"ק ד' כ' וד' כ"ו דמספקא להו שם אם יש הבראה ברגל אף דמצינו בכה"ג ומלך דין הבראה ועי' סנהדרין ד' ס"ג דאמר דאין מברין על הרוגי ב"ד אף דלא שייך בהו אבלות כלל ומה שייך בזה גדר הבראה וע"כ דלא תליא זה בזה. ובאמת מה דאמרינין בסנהדרין שם דיש בהם אנינות הוה רק כמו אנינות של כה"ג וכן ברגל דמקריב ואינו אוכל וכן באחותו הנשואה לשיטת רבינו דס"ל דיש בה אבלות דאורייתא וכהך דיומא הנ"ל. עכ"פ גבי כה"ג חזינין דלענין עצם הוה רגל ולענין מה ששייך להזמן יש בו דין אבל ועי' פסחים ד' נ"ה וד' פ"א גבי מקצת היום וכ"מ ומ"ש התוס' שבועות ד' כ"ט ע"ב ד"ה שבועה דמחלקים שם דגבי לא אוכל דהדבר הוא על האדם אף על כזית חייב ובאוכל דהדבר שייך על הככר דפועל בו אז כ"ז שלא אכלו כולו לא קיים ועי' ירוש' רפ"ג דשם. ועי' ברכות דף י"ד ע"א בתוס' ד"ה או גבי טעימה ור"ל דבתענית הכתוב ודאי שרי טעימה דשם ר"ל רק כמו הדין ועי' ירוש' רפ"ח דנדרים ומ"ש התוס' שם דאין בו הנאה ר"ל מן הטעימה אין בו הנאה אבל מהדבר יש בו הנאה וזה ר"ל שם הגמ' וע"ש ד' ל"ו ע"א כיון דאית לי' הנאה כו' ושם דף ל"ה ע"א וב"ק דף ק"א ע"ב גבי צבע ע"ש בתוס' ד"ה שהנאתו ור"ל דצבע תכף שנצבע הבגד נעשה הנאה שלו ועי' ירוש' ב"ק פ"א דאמר שם ובסיכה הגוף נהנה כמה דתימא תמן השן אוכלת כו' ור"ל עי' תוס' שם ד' כ' ע"ב ד"ה הא אם החיוב הוא על ההנאה אף דאז לא שוה כלום או תכף בשעת אכילה נקרא אז הנאה ועי' תוס' שם ד' כ"ג גבי פי פרה וד' ק"א גבי שבח סמנים וזה החילוק בין סיכה לכל הנאות מה דאמרינין סיכה כשתי' דזה הוה כמו עצם דמעצם הסיכה הוה הנאה וכן צבע גבי צמר ועי' במחלוקת בירוש' פ"ב דמע"ש גבי תבלין של מע"ש ובדברי רבינו בהל' מע"ש פ"ג הי"ג וי"ד דרק אם יש היכר בעצם הדבר וגם בטעם אזי יש חלק לחולין ובל"ז השבח לשני משום דהוה כמין נטפל למע"ש דנעשה כמוהו כמבואר בפ"א ופ"ג גבי כדי יין וקנקנים ולכך קי"ל דגבי מע"ש לא חשבינין יציאה כמבואר בדברי רבינו ספ"ד ועי' בתוספ' ספ"א אם בשעת פדיון חשבינין מה שנשבח ע"י טירחא שלו לשני ע"ש ולא הוה כמו יציאה דזה אינו ניכר בגוף ועי' בירוש' ספ"א דנדרים גבי קונם ידי עלי אם חשבינין רק השכר או גם השבח וע"ש ד' נ"ז ע"א בר"ן בשם ר"י ומ"ש התוס' מעילה ד' י"ד ע"ב דגבי דבר שאין השבח ניכר בעצם כמו גבי צייר לא מחללין עלי' הקדש ונ"מ ג"כ גבי הך דאומן קונה בשבח כלי זה רק אם ניכר השבח בהדבר ע"י פעולתו ונ"מ גבי ס"ת לשמה דשם אין ניכר השבח בהדבר כלל ולא שייך הגדר דאומן קונה ועי' תוס' ב"ק ד' קי"ב וב"מ ד' ס"ט ע"ב גבי ספינה וחנות ונדרים ד' נ"ה גבי עללתא ומ"ש התוס' ע"ז ד' ע"ה ע"ב ומה דמבואר ב"ק ד' צ"ט דהיכא דשקל אגר ידו לא שייך בזה אומן קונה ע"ש ברש"י. אך באמת ר"ל דשוב הוה ידו כיד בעה"ב ולא שייך בזה אומן קונה דזה שייך לבעה"ב ועי' ב"ב דף נ"ד ע"א ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה דצריך שבח בעצם ע"י פעולה חוציית וכן נ"מ להך דקדושין ד' ס"ג ובתוספ' שם דמבואר דבין בתנאי בין אם מקדש בזה צריך ש"פ רק דאם מקדשה בזה אז בעי שיהא השכירות ש"פ ואם תנאי די שיהא בהשבח הפעולה ש"פ וכ"כ בזה במ"א ועי' במ"ש התוס' עירובין ד' מ"ג ע"א דמותר לשמור בשכר בשבת ולכאורה הוא תמוה הא מבואר בנדרים ד' ל"ז דאסור ודוחק לומר דרק משום שהוא ג"כ משמר לו ועי' בדברי רבינו בהל' פרה פ"ח ה"ו דזה מיקרי שכר ע"ש ועי' תוספ' ב"מ ספ"ה דמותר לנכות בשטרי ריבית עבור ריבית אך שם י"ל משום דאינו מחוייב ליתן וכמ"ש התוס' ע"ז ד' י"ג ע"א גבי נהנה וסנהדרין ד' כ"ז גבי הך דבר חמא ע"ש ברא"ש ונדרים ד' ס"ב ע"ב גבי צורבא מרבנן גבי כרגא משום דעפ"י דין פטור מכרגא ועי' מע"ש רפ"ג וע"ז ד' ס"ב אך באמת הפ' דנדרים דהך שונין בראשון ר"ל דמה שלא למדו בשבת צריך להשלים באחד בשבת ואמר שם כך דאם הטעם משום שימור למה לא יקרא בשבת ויקרא עמו בראשון הא על הלימוד אינו מקבל כלל שכר רק על השימור ויש שימור שמותר לקבל שכר עליו זהו כונת הגמ' משום דיש ב' מיני שימור דשימור שלא יהא סיבה בהדבר הוה פעולה ושימור שלא יגנבו אין זה כלום עי' ב"מ ד' צ"ג. ועי' תרומות פ"ח גבי לעוס. ומהך דכריתות ד' כ"ו ע"ב וכ"ז ע"א מוכח דעני ועשיר הוה עצם ולא מחמת העדר דאל"כ איך שייך לומר עני שהביא קרבן עשיר ול"ל קרא על זה וגם ל"ל קרא לומר דאם הפריש בזמן עשירות קרבן עשיר והעני שלא ידחה ועי' במה דפליגי גמ' דילן בגיטין ד' ל' ובירוש' אם שייך לומר גבי מעשר עני גדר יורשים ומכירים. וזה תליא במ"ש אם זה עצם או רק העדר ועי' תוספ' שבועות פ"ג דאין שייך שבועות שוא על דבר שאין בו ממש וכ"כ בזה. ועי' תוספ' ב"ק פי"א גבי האומר תנו שדה פ' לעניי עולם לקט כו' שייך לעניי העיר אבל אם אמר שדה פ' לעניי העיר לקט כו' לעניי עולם מחמת דלהזהיר עני על שלו כמבואר גיטין ד' י"ב. וא"כ לפי"ז בזמן שהשדה לעניי עולם איך שייך כלל מציאות דלקט כיון דכל העניים הם בעלים והוה כמו הך דחולין ד' קל"ד לא לעורבים כו' וע"כ כיון דאינו בפרטות רק בכללות ועניות אינו בעצם רק העדר לא שייך על זה גדר קנין ועי' יבמות דף ע"ט גבי חלק מזבח וב"ק ל"ט ע"א וכ"כ בזה:
עכ"פ דבר שהוא עצם לא שייך לומר שאפשר שישתנה דאז אינו הוא משא"כ דבר שאין בו רק קדושת פה זה בו ודאי כלול כל הדברים שיכול להיות עי"ז דפיו גרם זה וא"כ אם יש מציאות שנפקע ממנו הדבר מתחילה יש בו הדבר. ועי' מ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פ"א הקדמה כ"ג כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו כו' ר"ל דזה ודאי כל שיש בכח מחמתו הרי הדבר הוא ממנו ולא ממקום אחר וא"כ מוכרח שהדבר ימצא בו משא"כ דבר שאפשר שלא יהי' זה מחמת עצמו הוה זה רק סיבה ואינו הכרח ועי' מ"ש רש"י כתובות דף ג' ע"א גבי גט בד"ה קדוש בשלמא גט כשר כו' ר"ל כמ"ש בח"ד דהאישות הוא דבר נמשך וכל זמן שאין אישות אין גט ואין גירושין עי' יבמות ד' נ"ב גבי לאשה בעלמא אינו גט ובדברי רבינו שם ועי' רש"י גיטין דף ט' ע"ב ודף י' ע"א ודף ס"ו ע"א וכתובות ד' ב' ע"ב בטעם דאין גט לאחר מיתה אם משום דליכא אישות על מה לחול הגירושין אם משום דליכא מי שיגרש או משום דהוה פסול בהמגרש ועי' תו"י יומא דף י"ג ע"ב אם מהני קיום התנאי לאחר מיתה של האשה ע"ש ומ"ש רש"י כתובות שם ד"ה דילמא גבי זמנו של שטר מוכיח דהי' לו לכתוב אם לא באתי ליום פ' ואף דלכאורה הא ס"ל לרש"י בגיטין ד' פ"ד ע"ב דאם כתב התנאי בגט פסול וכשיטת רבינו בהל' גירושין וצ"ל דזה רק אם התנאי הוא בהגט ולא בהגירושין ועי' בפ"ח מהל' גירושין ה"ד. גם י"ל דזה הוה כמ"ש רבינו בפ"ט ה"ד דלא דהוה תנאי רק דהגירושין לא יתחיל רק מזה הזמן ועי' מ"ש רשב"ם בב"ב ד' קע"ב ע"ב דהזמן בהגט הוא שיהא מוכח בתוכו רק זה בהגירושין לא בהגט ועי' בדברי רבינו בסוף הל' זכי' בה' ט"ו שכ' שיקנה שדה פ' ולא כ' סתם משום דהוא פסק כרבנן דר"י בגט משום דהזמן לטובת הגט הוא ולכך ס"ל דמאוחר פסול בגט כמבואר בפ"א מהל' גירושין. ועי' תוספ' כתובות פ"ח דאם נתן סתם כל נכסיו צריך לברר באיזה יום נתן שמא נתוסף לו אח"כ נכסים וא"כ נמצא דהזמן הוא מוכרח בשטר ולכך כ' רבינו שדה פ' דשוב אמרינין דזמנו של שטר מוכיח עליו:
עכ"פ ע"י קנין האישות נעשה מציאות הגט והוה כמו הך דקדושין ד' ס"ב מעיקרא בהמה כו' ולא דמי לקדושין דשם המציאות והפעולה הוא דבר אחד גבי קדושי כסף משא"כ כאן דהם נפרדים. ונ"מ גבי הולכת גט לאשתו שוטה דשם שפיר עושה שליח דשם לא הוה חסרון לא בגוף הגט ולא בגוף הגירושין רק בהמגרשת וגם לא מחמת דין רק מחמת סיבה והוה רק פומייהו הוא דכאיב להו ועי' יבמות ד' ס"ו וד' מ"ד ע"א וד' צ"ט ע"ב וד' ק"ד ע"ב ובהך דב"ב ד' קכ"ז ע"א. וא"ש מ"ש התוס' נזיר ד' י"ב. ומ"מ הגט נקרא כריתות האישות מכאן ולהבא דאין גט בלא אישות אך זה רק דין וגזה"כ ולא ע"י וזה מה דאמרינן בגיטין דף פ"ג ע"ב כיון דפסקי' פסקי ועי' מנחות ד' ק"ב ע"א גבי קדושה במה הדר כו' ולכך לא מהני תכ"ד בגירושין. ונ"מ ג"כ דאף דגבי קיום הנדר מהני תכ"ד כמבואר בנדרים דף ס"ט ועי' בדברי רבינו בהל' נדרים פי"ג הי"ט התם שאני שיש שאלה בהקם אבל גבי הפרה י"ל דלא מהני חזרה תכ"ד ועי' ירוש' פ"ז דדמאי גבי תמורה ומ"ש רבינו בפה"מ פ"ה דתמורה:
והנה גבי מיאון אם מהני תכ"ד חזרה עי' יבמות ד' ק"ז ע"ב דמשמע שם דיכולה לבטל המיאון וע"ש ד' ק"ט ע"ב דילמא גדלה ומחרטא. אך י"ל משום דהיא קטנה ועי' בהך בכתובו' ד' י"א ע"ש בתו"י ובר"ן. גם נ"מ אם מיאון הוה ביטול גמור למפרע או רק דין עי' ירוש' פי"ג דיבמות מהו שתמאן בו ותטול קנס כו' ותחזור למזונות כו' ובהך דכתובות ד' נ"ג ע"ב במחלוקת דר"י ורבנן וד' ל"ה ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. וראי' לזה מ"ש התוס' יבמות ד' ק"ז ע"ב דאף למ"ד מיאון א"צ ב"ד מ"מ צריך שני עדים לברר וכן מוכח מתוספ' דיבמות שם ואמאי לא נימא כהך דב"ב ד' קל"ד ע"ב הואיל ובידו ה"נ כן ועי' קדושין ד' ע"ט ע"ב במכחישתו וצ"ל כיון דעי"ז עוקרת הדבר למפרע לא מהימנה. ועי' בדברי רבינו בסוף פ"כ מהל' מכירה דעל הטבח להביא ראי' שנטרפה ומ"ש התוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב דהיכא דלפי טענתו בטל השטר לא שייך לומר שטר העומד לגבות ועי' תוס' ב"ק דף ל"ח ע"ב ד"ה ועל הכותית דמוקמינן לה בחזקת אבי' אף דאם נשא שפחה אין לה אב כלל:
עכ"פ הגירושין הוא דין. וזה ר"ל הך דר"י במעילה שם דזה ודאי אם הקדיש חטאת ואשם יש בו מעילה מה"ת מחמת דין ולא מחמת פיו ולכך אף דלאחר זריקה הבשר מותר לכהנים מ"מ לא שייך לומר שיש בהקדש חטאת היתר דזה רק דין וממילא אבל דמים שהקדיש להם ודאי דזה רק קדושת פה שייך לומר שיש בהם דבר שסופו להיות היתר ואף דההיתר הוא משולחן גבוה עי' ביצה ד' כ"א וכ"מ מ"מ דבר דהקדושה רק ע"י פה שייך זה וע"ש בתוס' דף כ"ז ע"ב גבי צליית הפסח אם זה מיקרי צורך גבוה או זה רק תיקון והדין הוא כן ועי' זבחים ד' ל"ו ע"ב אם חייבים עליו משום טומאה עד שלא הוצלה משמע דזה מיקרי חסרון עצמי ולא בגדר תיקון הדבר ועי' תוס' פסחים ד' מ"ז ע"א ובחולין ד' צ' ע"ב ופסחים ד' פ"ג וזבחי' ד' צ"ח גבי גיד הנשה. ונ"מ למ"ש בח"ג בהך דפסחים ד' ע"ה גרפו דאין זה צלי אש דאין ר"ל כמ"ש רש"י שם בע"ב גבי נגע בחרסו דלא דמי כלל דשם הוה פסול הגוף כמבואר בירוש' שם משא"כ גבי תנור שגרפו ר"ל שצלאו באויר. ועי' ירוש' שם רפ"ז צלאו בהבל ומה דאמר של קדרה ט"ס וצ"ל של תנור ור"ל אם צריך שיהי' נצלה בעצם האש ואף דהא כרעיו ובני מעיו בתוכו לטעמא דהוה כירך עבה הוה כאלו נצלה באש אבל בהבל פסול אבל אם נימא מחמת גזיה"כ הרי חזינן דדי בהבל ועי' יומא ד' מ"א גבי קלטתו שלהבת ע"ש בתו"י אך זה רק היכא דהאש בתוך התנור אבל היכא שגרפו ס"ל לר"י דלא מהני ולא מיקרי פסול רק בגדר חי וכמו שלא נצלה כלל. אך יהי' נ"מ אם מהני אח"כ שיצלה אותו עי' פסחים דף מ"א גבי שוויא חרוכא וגבי בישלו ואח"כ צלאו ובע"ז ד' ל"ח גבי בישל עכו"ם ובזבחים ד' כ"ז ע"א דלא מהני שיזרוק עוד הפעם דכיון דהזריקה לא עשתה פעולה בהקרבן א"א שתתיר הבשר לאכילה וברש"י שם ד' ס"ד ע"א ד"ה מאי קאמר ותוס' חולין ד' ל' ע"א ד"ה השוחט ובעירובין ד' כ"ה גבי מחיצה ע"ג מחיצה. וכ"כ בזה בהל' גירושין פ"ג. ועי' מנחות דף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ובדברי רבינו שם ובהשגת וכ"כ בהך דב"ק דף ע"ה גבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים דהודאה לא מיקרי רק היכא דפעל בזה כלום דאל"כ מה שייך בזה ב"ד רק בפלגא נזקא קנסא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"א בשם הר"א ז"ל דאי תפיס לא מפקינן מיני' וא"כ פעל בהודאה. וא"ש הך דב"ק ד' י"ד ע"ב דמבואר שם דפטור אף שלא חייב עצמו וכן לשיטת הירוש' ספ"ג דכתובות דחייב לצאת ידי שמים ועי' מכות ד' ה' ע"א לשיטת רש"י שם דהודאה פוטרת גם גבי מיתה אך רק ברציחה משום דלשיטת רבינו י"ל דגואל הדם מותר להורגו ע"י הודאת עצמו עי' בהל' רוצח פ"ג ה"ה גבי עד אחד ובהל' סנהדרין פי"ח ה"ו דבדין המלך יכול להרגו ועי' סנהדרין דף פ"א ע"ב גבי כיפה ובירוש' חגיגה פ"ב דפליגי בהך דב"ד מכין ועונשין כו' אם צריך עדים ובהך דסנהדרין ד' כ"ז ע"א בהך דבר חמא ובדברי רבינו בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד ופ"ב מהל' רוצח ה"ד ובהל' מלכים ספ"ג דאף ע"י אומדנא יכול להרוג וכן משמע בירוש' סנהדרין פ"ו ה"ו דאמר שם דדוד יאמין לו כו' ועי' יומא ד' ס"ו ע"ב דאמר שם דבידי שמים ע"י עדים וזה ג"כ הוה גדר דין המלך. וזה ר"ל בר"ה דף כ"א ע"ב ביקש שלמה לדון כו' ר"ל דין המלך לדון באומד לבד וזה א"א רק לעתיד לבא ידון כן משיח. וזה ר"ל סנהדרין דף צ"ג ע"ב מורח ודאין ר"ל בראיית השכל עי' ברכות ד' מ"ג דבר שהנשמה נהנה ובהך דשבת דף ס"ב ע"ב דפליגי בזה אם ריח יש בו מישוש ותוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ע"ש. וזה ר"ל בסנהדר' ד' צ"ח ע"ב קיסר ופלגא קיסר ובהשגת הר"א ז"ל הל' מלכים פ"א ובירוש' דסנהדרין פ"ז דגבי מגדף דאין מבזין ע"י קול בעלמא אך בדבר שנוגע לרבים מבואר ירוש' סוטה פ"א דמבזין על הספק. וזה ר"ל ביומא ד' י"ח ע"ב שליחנו ושליח ב"ד ר"ל דהוא נוגע לרבים ויכולים לחשדו ועי' ב"ב דף קנ"ד ע"ב אנן זוזי יהבינן כו' ובסנהדרין דף ע"ח גבי חבישה ובקדושין דף ס"ו שלח אחווי ובמה דס"ל לרבינו בספ"ב מהל' שבת וכן מוכח בתוספ' פ"ד דעירובין דגבי רבים אף בסתם מחללין עליו שבת:
עכ"פ גבי רציחה פועלת הודאה וכמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"ט דכיפה רק לרוצח והטעם דכיון דשם גם מצמצם חייב הרי דהחיוב הוא על הפעולה ועל הנפעל ולכך ס"ד דשמאי בקדושין ד' מ"ג דגם ע"י שליח חייב. ומ"מ זה ודאי אם השליח שוגג פטור גם המשלח דהא דשוגג פטור לא משום הפועל רק דהמעשה ג"כ לא הוה חיובית. ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים פ"י ה"א דס"ל דב"נ בשוגג פטור לבד מהריגה היכא דאומר מותר עי' מכות דף ט' ובדברי רבינו בפ"ה מהל' רוצח שם קאי אגר תושב ולא כרש"י סנהדרין דף נ"ד דס"ל דב"נ חייב בשאר דברים בשוגג וע"ש בתוס' ד' ס"ה ע"ב ד"ה יצאו ועי' סנהדרין ד' פ"ח ע"ב גבי זקן ממרא ובדברי רבינו פ"ג מהל' ממרים ה"ח דמשמע דמפרש מה דאמר בגמ' אי אמר טעמא לא משגחינן בי' ר"ל אם נותן טעם שאינו זקן ממרא לא על ההוראה. ועי' יבמות דף צ"ב ע"א דהיכא דהורה הוראה וחזר בו מן ההוראה ואח"כ יהיב טעמא על הוראה לא מהני ר"ל דשוב הוה כהוראה חדשה וצריך שיסכימו כל הב"ד כמו בהוראה חדשה ועי' הוריות דף ג' גבי הורו ב"ד חלב מותר וחזרו כו':
ובאמת מה דאמר שם דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז ג"כ מצטרפין הנה לכאורה תמוה היך מצטרפין משני דברים אך כך דע"ש ד' ו' ע"א דמביא ראי' דאין מיתה בציבור משעיר ר"ח ומדחה זה ואח"כ אמר דהי' שם אותם שחטאו ע"ש בגמ' ר"ל כך דעי' תו"י יומא דף נ' ותוס' מעילה ד' י' ע"ב גבי ציבור דאי משום דהקרבן הוא ממציאות המין לא מהפרטים והני לא מייתי או משום דאין בהקרבן זה הדין. והנה כל הקרבנות ציבור אף דהם מכפרים מ"מ ההבאה שלהם לא בשביל כפרה רק חיובית כמבואר בירוש' שבועות פ"א אלו היו כשרים שמא אינם מביאים ומה דאמר בזבחים ד' ו' ע"ב ולוקי ולימא מקרא כו' ע"ש בתוס' ר"ל כך לא החיוב רק מה דמבואר בכתוב שהם מכפרים זה יהי' רק אם הפרישם זה אחר זה:
עכ"פ זה הוה חיוב וגבי העלם דבר אם הוה זה חיוב או כפרה על הוראה כ"כ במ"א דזה תליא בהך מחלוקת דהוריות דף ג' ע"ב ומנחות דף נ"ב אם באים מתרומות הלשכה או מגבין עליהם וע"ש בירוש' דזה תליא ג"כ הך דמנחות ד' צ"ב מי סומך עליהם ב"ד או מכל שבט וע"ש דף ה' דידיעה בעי דוקא שידעו ב"ד ולא שידעו החוטאים ושם ד' ג' ע"ב דידיעה דההוא ב"ד דהורו וגם לר"י דס"ל דשאר השבטים ג"כ מביאין כמבואר שם ד' ה'. וא"כ חזינן דזה גדר חיובית. אך עי' מ"ש התוס' שבועות דף י"ד דגבי שעיר המשתלח אם אין מעות בלשכה אז גובין רק מן המתכפרים ע"ש. וא"כ חזינן לכאורה דגם בקרבנות הקבועים יש דאין מביאין רק המתכפרים וזה דר"ל בגמ' שם דמחלק בין שעיר ר"ח להעלם דבר דהני דלמא לא מייתי מציבור ר"ל דאין מביאין מן הציבור רק מתרומות הלשכה וזה מגדר מין הכללי ולא שייך על זה כלל גדר מיתה משא"כ גבי העלם דבר דמגבין להם מתחילה שייך שפיר לומר על זה מיתה ואכמ"ל. וזה תליא היכא דב"ד הורו דין מחמת טעם אם העיקר הוא ההוראה או הטעם. וזה ר"ל הך דיבמות שם אין זה הוראה אלא טעות ר"ל דחזינן דהטעם שלהם אינו עיקר. ועי' הוריות דף ו' ע"ב אם שכח מאיזה טעם הורה דמ"מ מיקרי הורה ועשה. וגם היכא דב"ד אחד הורה וב"ד של אחריו ידעו שהם טועים רק ששגגו במצוה לשמוע דברי חכמים אם זה מיקרי הוראה עי' ירוש' רפ"ב דהוריות גבי משיח כה"ג וברש"י סנהדרין ד' ס"ב ע"א וכ"כ בזה. וכן הך מחלוקת דר"א ור"י ביבמות דף צ"ב גבי זינתה אם זה הוה עשתה בהוראת ב"ד ר"ל כך דמה שמאמינים עד אחד לומר שמת בעלה הוא רק בגדר הוראה והוא דבר נמשך ועי' ב"מ דף צ"ו ע"ב נמעול ב"ד חזינן דכל מקום שיש תקנה כ"ז שנעשה הפעולה הוה כמו תקנה חדשה דנמשך וע"ש ברש"י ותוס' אם קאי על הקדש שהי' לה בעת הנשואין או גם של אח"כ ולפי מ"ש רבינו בהל' זכי' ומתנה פ"ט ה"י גבי מצוה לקיים דברי המת דבעבירה לא תיקנו. עכ"פ הוה תקנה חדשה והב"ד הם הגורמים וגבי מעילה דאף גרם חייב כמבואר במעילה דף כ"א ע"א ה"נ מחייבי ב"ד. אך כיון דעל זה לא תיקנו שוב לא קנה אותם הבעל כלל ולא שייך בהו מעילה. וכ"כ במ"א דגבי קדשי מזבח דאינם יוצאין לחולין לא מעל רק הפועל ולא שייך בזה שליח כיון דלא נפעל כלום ועי' נזיר ד' כ"ח שהרי לא מעל כו' כיון דלא נעשה שום פעולה אך שם שאני דהוא מהקדש להקדש וע"ש פ"ו הי"א דרק היכא שיש זריקת דם אך שם רק בקדשי ב"ה דבאמת לשיטת רבינו יכולים לשנות מקדשי ב"ה למזבח כמבואר בסוף הל' תמורה ובהל' שקלים פ"ד רק היכא דבעי כפרה ועי"ז כיפר לכך מעל ונ"מ היכא שזרק שלא לשמה גבי אשם דכשר ולא עלה אם מעל עי' בזבחים ד' ז' ומה דכ' רבינו שם דגם לחמי תודה לא מעל ועי' בתוספ' ספ"ח דמנחות דמבואר שם דלחמי תודה ומנחות אם הביאם פסולים וכן הוא בתוספ' פ"א דשקלים ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"ט וזבחים ד' פ"ח ושם לא חשיב לחמי תודה ולכך לא מעל דרק היכא דמעל אז יצא לחולין כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"ז פ"ד גבי קרקע. וכ"כ בזה במ"א ושם חשיב גם מע"ש ואף דמבואר בזבחים ד' נ' דלחמי תודה אם הוא נדבה מביא ממע"ש כמו שלמים ועי' מנחות ד' פ"א הא מבואר שם דזה רק אם לקח בכסף מע"ש חטים לתודה ובירושלים משום דמבואר בירוש' פ"א דמע"ש ופ"ג דכך הוא הדין דבירושלים אם לקח בכסף מעשר בהמה לשלמים וחי' לבשר תאוה פקע מהם קדושת מע"ש לגמרי והך דחולין ד' ל"ג גבי חי' שלקח בכסף מעשר דמוכח שם דיש על הבשר קדושת מעשר שם מיירי או לאחר שתיקנו שלא יעשה כן כמבואר בירוש' שם ובתוספ' ועי' תוס' מנחות ד' פ"ב ובכורים פ"ב ובתוספ' או כגון שלקח חי' חוץ לירושלים ועי' מע"ש פ"ג מ' י"ב. וכ"כ בזה במ"א וספ"א דמע"ש דהוה שם מחלוקת בירוש' שלקח קינין ממעות מעשר אם חל עליהם קדושה או לא אם נתכפר או לא. אך יש נ"מ בין דרך מקח לדרך חילול ע"ש בירוש' ובסוכה ד' מ' וכ"כ בזה בח"א פ"י מהל' מא"ס אבל תודה ושלמים בירושלים אם לא נדר דלא יהי' דבר שבחובה לוקח מהמעות של מע"ש לזה ופקעי קדושת מע"ש. וזה ר"ל בזבחים ד' צ"ט ע"ב מרבה אני תודה שנאכלת בשמחה ע"ש ברש"י. אך ר"ל דבאו מכסף מע"ש וכמ"ש דהוא נאכל בשמחה כמבואר בכ"מ אבל שאר מנחות ותודה ממע"ש גופה אף בנדבה הם פסולים ולא הוה ממשקה ישראל וכמו מן תרומה דלא כתוס' זבחים ד' פ"ח הנ"ל וע"ש בתוס' ד' נ' ע"א. ועי' מ"ש רבינו בהל' נזירות פ"ח הי"ד ובהל' חגיגה פ"ב הי"ד ובהך דביצה דף כ' וברמב"ן שם במלחמות. ואף לשיטת הרמב"ן זה רק על שלמים אבל שאר קרבנות ודאי דא"י להביא מהם מחמת דהם פסולים דלא הוה ממשקה ישראל ולא מהני תנאי ועי' מנחות ד' ק"ט גבי ע"מ שאגלח בבית חוניו ובשיטת התוס' כתובות ד' נ"ו א"צ להביא קרבנות כלל. אך באמת לשיטת רבינו דס"ל בכ"מ דגם הקרבנות הם בגדר נדר ע"י פיו ודאי דצריך להביא עולה ושלמים אך לא בגדר שלמי נזיר ועי' נזיר דף כ"ד ע"ש בתוס' לגבי דין זרוע בשלה. ועי' בירוש' ערלה פ"ב דמבואר שם ג"כ דא"י להביא קרבנות ומנחה מן מדומע דתרומה. ועי' בתו"כ פ' אמור דשם משמע דזה קאי על טבול יום אם מותר לאכול מדומע. ועי' נדה ד' מ"ז וירוש' פ"ו דתרומות גבי גידולין ואכמ"ל:
עכ"פ גבי קדשי ב"ה אם נפעל פעולה שיוצא ע"י לחולין מעל. אך בזה פליגי ביבמות שם אם אמרינן שב"ד התירוה לינשא או שב"ד אמרו שנעשית פנוי'. וזהו ג"כ מה דאמרינן ביבמות שם הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא כו' ור"ל דכ"ז שהיא נשואה לבעל השני הוא מחמת היתר ב"ד והדבר נמשך ועי' תוס' חולין ד' צ"ו ע"א דאם זנתה אחר שנשאת לשני אין עלי' חיוב מיתה. וא"כ חזינן דכל פעם ופעם הוה בגדר התרה וא"כ הוה כמו קודם נשואין:
עכ"פ גבי הוראה לא אזלינן בתר הטעם רק בתר ההוראה ועי' ירוש' סנהדרין פ"א והוריות פ"א אם מצטרפין לרוב בשני טעמים ובחולין דף ל"ו וכ"מ ובירוש' הוריות פ"א אמר שם דאם הי' היחיד שידע שטעו כהן ואכל חלב זה שהתירו בשוגג והקריב קרבן לעצמו נתכפר אף לדבריהם הוה חולין בעזרה ועי' זבחי' דף י"ב. אך נ"מ אם אכל קודם שהורו או לאחר שהורו ועי' בכריתות דף י"ב ע"ב לא אמר ר"מ אלא לעצמו ובינו לבין עצמו ונ"מ דאף אם הכהן יודע ג"כ שהב"ד טועים לא יוכל להקריב הקרבן בשביל יחיד אחר. ועי' סנהדרין ד' פ"ט ע"ב דמייתי ראי' מאלי' ומיצחק ולא מביא ממנוח עי' זבחים דף קי"ט והטעם משום דמנוח הי' בינו לבין עצמו:
עכ"פ בזקן ממרא לא מהני גם אם נותן טעם לדבריו ומ"מ מבואר בספרי פ' שופטים פסקא קנ"ה דוקא מזיד הרי חזינין דמלבד שאינו נענש העושה בשוגג משום דחס רחמנא גם המעשה בעצמו אין עונשין עליו ולכך א"א לחייב המשלח אף דהוא מזיד בפעולה שנעשה בשוגג:
עכ"פ הריגה דהחיוב הוא מצד הנפעל הוה נמשך אך זה ברוצח גופא ולכך יכולים ב"ד או נשיא להרוג עפ"י עד אחד או עפ"י אומדנא משא"כ בע"ז דלא עשה כלום וגזה"כ זה הוה דין ואם אינו חייב עפ"י ב"ד א"א לעשות מגדר מילתא:
ובזה יש לבאר הך דמכות ד' ה' ע"ב גבי הך דיהודא בן טבאי ואכ"מ דשם לא שייך מגדר מלתא. וזה ר"ל מה דאמר שם קולו של נהרג היינו דהדבר הוא נמשך ועי' סנהדרין ד' ל"ז דאמר ודם זרעו כו' אך זה רק ברוצח אבל בשאר מיתות ושאר קנסות אין בו הודאה שום פעולה כלל ולא מהני וכן בהך דמבואר במכות ד' ו' גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ובאמת זה תליא אם מהני ידיעה בלא ראי' עי' שבועות ד' ל"ד א"כ נמצא הראי' גורמת לעדות ולכך גבי דיני נפשות י"ל כשיטת רש"י דבראי' לחוד נתבטל. ועי' במה דפליגי רבינו והרמב"ן ז"ל ובתוס' כתובות ד' כ"א ע"ב אם ידיעת עדי קיום של השטר מהני בלילה דאף שראו בלילה מ"מ הקיום לא הוה רק הידיעה ואין נ"מ לנו איך הם יודעים. ועי' מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ג ה"ד ומ"ש רבינו בהל' סוטה פ"ד הטעם דפסול בלילה לא מטעם משפט ועי' בפי"ג מהל' אס"ב גבי גרים ע"ש. וגם כיון דקי"ל דעדות המיוחדת פסולה בעדי נפשות והטעם דצריך שיהא כל אחד יודע שחבירו ג"כ יודע עי' מ"ש רבינו בהל' יסה"ת פ"ח ה"ב ותוס' ב"ק ד' ע"ג ע"א ולכך ראיית הפסול מפסקת ביניהם ונעשו כמפורדים. וזה ר"ל ג"כ הך דסנהדרין ד' פ"ח ע"ב דאם ציצית צריך קשר מה"ת גרוע ועומד הוא וכן גבי לולב אם צריך אגד דעיקר האגד והקשר הוא שיהי' אלו המינים נפרדים מאחרים. וכן מפרש הר"א ז"ל בהשגת בהל' ציצית ובהל' ממרים. וכ"כ במ"א דזהו כונת הגמ' קדושין דף כ"ז ע"ב גבי עשר בהמות באפסר אחד דאם לא הקנה לו רק אחד במסירה לא קנה כלל דלא מיקרי מסירה כיון שיש ביניהם דבר שלא קנה ועי' סנהדרין דף י"א גבי השכימו ז' לעלי' כו' ומצא ח' ומבואר בירוש' דעי"ז בטל כל הזימון וכמ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ב הי"ד דאסור לאדם חכם כו' ר"ל דאף שהוא מומחה ודי בו אם הוא עם אינם מהוגנים גרע. וזה ר"ל בסנהדרין דף כ"ו קשר רשעים ובר"ה דף כ"ז וכ"ח גבי תקיעה דגרע אם יש בו מקצת פסול ובבכורות דף ג' עריבא בי' כו':
עכ"פ כיון דבעי אגד וצירוף ע"י מין אחר נתבטל וא"כ לשיטת זקן ממרא דהוסיף עוד דבר גרוע ועומד הוא. אך כל זה בעצם ההוראה אבל דבר המסתעף מן ההוראה שוב אח"כ נעשה רק מציאות ולא איכפת לן. וזה ר"ל הך דיבמות דף י"ד עשו ב"ש כדבריהם ועי' ירוש' ברכות פ"א ודמאי פ"ג ופסחים פ"ז וע"ז ספ"ג וכ"מ אם היחיד עושה כדברי עצמו ובהך דיומא ד' פ' גבי שיעורין. ור"ל כך דאם נעשה עפ"י הוראה דבר שאינו נוגע לדין אזלינין בתרה אף הני דלא ס"ל לזה. ועי' סנהדרין דף כ"ט ע"ב גבי כבר הורה זקן ובירוש' ב"ק פ"ו בעי שם אם יכולים הקטנים לתבוע מן הגדולים חלקם בזה החצי שקבלו ר"ל אם זה הוה דין מה שאין מוציאין מידם מה שנטלו או רק כמו סיבה והפקר ב"ד ואמרינין משמיא רחימו עלי' וכמו מתנה ועי' ב"ב דף נ"ה גבי פרדכת. וזה ר"ל ג"כ בחולין דף נ' אינהו מיכל אכלי ולדידן לא סתים ר"ל כך דאם הוה מה דאינו סותם בחלב טמא מצד האיסור בודאי לדידן דס"ל דאסור לא סתים אבל עיקר הטעם משום דלא מיהדק וזה דבר התלוי בטבע ושפיר נוכל לומר דסותם אף דאנו אין אוכלים אותו ועי' בירוש' שביעית פ"ב ונדה פ"א וקסמי' בידם ר"ל דאף דהוא טבע מ"מ תלוי בדין בין גבי מעיינות של נדה ובין גבי גידולין ובירוש' תרומות פ"ג גבי בדיקה של קישות ובכלאים פ"א וחלה פ"א ומע"ש פ"ג גבי אדם מצוי להרבות בהקדשו וכתובות פי"ג גבי קנקנים ותוס' ע"ז דף ס"ו גבי נ"ט לפגם ודף ס"ט ומנחות דף ס"ג וכ"מ ועי' ירוש' עירובין פ"א גבי ההוא מבוי דר"י לא טלטל ומ"מ לא אסר הרשות. וכן נ"מ במה שמקשין דאיך כ' רבינו בהל' ממרים דציצית אין נ"מ לחיוב חטאת וסקילה והרי נ"מ להך דין דשבת ד' קל"ט ע"ב גבי אינה מצוייצת דחייב חטאת. אך כך דעיקר הטעם עי' בדברי רבינו בהל' שבת פי"ט ה"כ שהחוטין חשובין אצלו כמו הך דבכורות דף י' איסורו חישובו ופסחים ד' מ"ו וב"ב ד' צ"ז וא"כ כיון אם יסבור דא"צ לתקן שוב הם בטלים ועי' גיטין ד' ל"ד גבי גילוי דעת וערכין ד' כ"ב ע"ב בתוס' גבי תנו דאין שייך מצוה לקיים דברי המת דהוא סבור משום חוב ובירוש' פ"ו דגיטין גבי גנבה דאף דר"ל משום חוב מ"מ מקשה משום מצוה לקיים ותוס' שם ד' ל"ט ע"ב גבי כומסא ועי' ר"ה ד' ט"ו ע"א דיד הכל ממשמשין כו':
ובאמת נראה דהא דאמרינין ביבמות שם דיש דין דלא תתגודדו זה רק היכא דלדברי זה צריך גם השני לנהוג כן אבל היכא שגם זה מודה שזה צריך לנהוג להיפך לא קפדינין ועי' פסחים דף נ"ב צא והבא לך כו'. ומה דמקשה ביבמו' שם ממגילה לא מקשה רק אעיקר התקנה איך תקנו לעשות כן אבל עכשיו לאחר התקנה שוב אף במקום אחד יכולים לקרות זה כך וזה כך. וא"ש מ"ש התוס' ביבמות ד"ה כי אמרינין. ומה דאמר שם דשני בתי דינים בעיר אחת זה רק היכא שצריך להיות כן דהיינו שיש בעיר משני שבטים כמבואר בסנהדרין ד' ט"ו ע"ב:
ובזה א"ש מה דרבינו לא הביא זה בסוף הל' ע"ז משום דרבינו לא הביא כלל הך דין דעיר שיש בה שני שבטים דצריך שני בתי דינים ועי' סנהדרין ד' קי"א ע"ב פלוגתא אם חולקין עיר אחת לשני שבטים ובתו"י יומא ד' י"ב ובירוש' ריש סנהדרין דיכולים לחלוק השדות בפ"ע והעיר בפ"ע. וכן יהי' נ"מ לגבי ע"ע עי' יומא דף כ"ג ע"א ומה דמבואר בתוס' פסחים ד' י"ד דבירושלים היו נוהגין הכל מנהג אחד אף דבאו ממקומות אחרים ועי' ב"מ ד' פ"ג ע"ב בנקוטאי משום דמבואר בירוש' פ"ז דב"ק ופ"ג דחגיגה דבירושלים צריכים להיות הכל שוים עיר שחוברה לה יחדיו. וזה ר"ל הירוש' פ"ג דבכורים וכי יש קטן וגדול בירושלים ועי' בירוש' פ"ט דשבת אין גדולה כו':
עכ"פ בדיני נפשות הראי' לחוד פועלת משא"כ בדיני ממונות כיון דדי בידיעה לבד בלא ראי' נמצא דהראי' אינו פועלת כלל לעדות רק דעי"ז יודעים העדות וכן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות לכך אף לדידן בראי' לחוד בדיני ממונות לא נתבטל בקרוב או פסול ובאמת לפי מ"ש במ"א דעדות המעידה בב"ד אם נתכונו לעדות בשעת ראי' אז חל עליהם תיכף שם עדות ובב"ד הם אומרים שהם עדים ואם לא נתכונו אז רק בזמן שהם מעידים בב"ד אז הם נעשים עדים:
ובזה א"ש הך דכריתות ד' י"ב ע"ב במה דאמר שם דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות ע"ש בתו"י ור"ל דשבועות העדות הוא גזה"כ עי' שבועות ד' כ"ה ע"ב וד' ל"ו ע"ב ברש"י ד"ה ושאני לכך כ"ז שאין עליהם שם עדים לא שייך בהו כלל גדר שבועת העדות ונ"מ ג"כ דאז צריכין להעיד בפני ג' מומחין אבל בפני יחיד מומחה או בפני ג' הדיוטות לא מהני כלל עדותן כיון דעדיין אין עליהם שם עדים וצריכין להעשות עדים צריך לזה ב"ד מומחין. וע"ש מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ב הי"ד ופ"ה הי"ח ועי' סנהדרין ד' כ"ט ע"ב גבי הך אודיתא דרק אם כנפינהו איהו משום דכיון דאז נעשה הדבר צריך דוקא לעשותם ב"ד ועי' נדרים ד' ח' ע"ב ע"ש ובהך דב"ב ד' קי"ג ע"ב גבי הך דג' שנכנסו לבקר את החולה ע"ש ברשב"ם משום דהא כ' התוס' שם דיכולין להיות דיינים אף שיש גדול מהם ולדונו בע"כ ולכך מדייק שם רש"י דע"כ דלא אמר להם אתם עדיי דשוב לא נתכוון להיות דיינים וא"א לדונו בע"כ:
ובאמת נראה דזה ר"ל המשנה דר"ה ד' כ"ה ע"ב דאמר שם שאין היחיד נאמן ע"י עצמו ע"ש בגמ'. ור"ל דהנה שם ד' כ"ד מבואר דראש ב"ד צריך לומר מקודש ואח"כ השאר וע"ש ד' ל"א ע"ב דאין העדים צריכין לילך אחר ראש ב"ד ע"ש ברש"י ועי' סנהדרין ד' י"ב גבי עיבור השנה צריך שיהי' שם נשיא ואם אין שם נשיא צריך להתנות ע"מ שירצה ואם הנשיא כאן והוא אינו מסכים י"ל דלא איכפת לן כיון דהרוב אומרים לעבר צריך ג"כ הוא להסכים עמהם. וכ"כ בזה במ"א דגם בהוראת ב"ד כן עי' בהוריות ד' ג' ע"ב ובירוש' שם דאם סלקו אותו הוה הוראה אך לדברי רבינו בהל' שגגות פי"ג ה"א לא משמע כן רק דהיחיד מוכרח להודות להרבים וע"ש דף ז' ע"א מבואר שם דאם היחיד מופלא אין מחוייב להודות. ועי' בפה"מ לרבינו בהקדמה שם מבואר דצריכין שיורו כולם ורבינו מחלק בין אם אמר להם טועים אתם אף שרבו עליו אח"כ המתירין כיון שלא חזר בו מטעמו הוה כמי שאינו. וכ"כ בזה במ"א דבזה פליגי בסנהדרין ד' ל' ובירוש' שם אם גם היחיד מצטרף עמהם או כמי שאינו וא"כ נמצא שלא הורו כולם ובטל דין של הוראת ב"ד דבעי שיורו כולם. ועי' במחלוקת דהוריות ד' ה' אם הורו ב"ד של אותו שבט וע"ש בתוספ' דגבי יחיד שעשה בהוראת ב"ד יש מ"ד דגם בהוראת ב"ד של שבט אחד אם הוא משבטו פטור משום דהשבט קבל אותו עליו ובהך דסנהדרין ד' ט"ז ע"ב דהוה מחלוקת שם אם ב"ד של אותו השבט צריך שיהי' דוקא מאותו השבט ובדברי רבינו בהל' סנהדרין פ"ב ה"ב דצריך להיות בסנהדרין כהנים ולוויים וכן הוא בירוש' ועי' רש"י שבת ד' קי"ד ע"ב ובירוש' הוריות פ"ג דממנים זקנים משבט לוי וביומא ד' כ"ו ורש"י זבחים ד' נ"ד ע"ב. ועי' בספרי פ' קרח פסקא קט"ז דיש עון המסור רק לכהנים ר"ל הך דמבואר בסנהד' ד' פ"א ע"ב גבי כהן ששימש בטומאה דפרחי כהונה כו' וכן גבי שלא רחוץ ידים ורגלים כמ"ש התוס' יומא ד' ה' ע"ב וכן מחוסר בגדים עי' מנחות ד' ק"ט ע"ב וזה הוה בגדר קנאים ולמגדר מילתא וזה שייך רק לב"ד של כהנים ועי' תוספ' סנהדרין פ"ג וכתובות ד' י"ב ור"ה ד' כ"ב וכ"מ דהיו ב"ד של כהנים וכמו מלך משום דס"ל דמהני קבלה גם לענין איסור עי' רש"י עירובין ד' נ"ט ע"א דמהני רשות ריש גלותא גם לענין בכור ודלא כשיטת רבינו:

עכ"פ צריך להסכים עמהם אך זה רק בזמן שהוא שם אבל בזמן שאינו שם אין המיעוט מתבטלין להרוב ועי' בהך דסנהדרין ד' י"ד ע"ב דאמר דילמא הני דאיכא גוואי סברי כוותי ואמאי הא הוה רק מיעוט וע"כ כיון דהם שלא בפני הרוב לא בטלי וה"ה כן כאן דבלא הנשיא א"א לעבר רק בתנאי ואף דאז הי' הנשיא בחו"ל ושם א"י לעבר מ"מ הוה מעובר. ואפשר שיבא הנשיא לאחר אדר ששוב א"י לעברו מ"מ הוה מעובר:
ובזה מדוייק מה דהגמ' שלנו שינתה בסנהדרין שם מלשון המשנה פ"ז דעדיות דשם נקט רק על תנאי ר"ל אף היכא דאין התנאי מעכב. ובאמת בלא התנאי לא הי' מעובר כלל מחמת שהוא בלא נשיא רק התנאי עושה שיהי' עיבור והוה כמו שהנשיא שם. וזהו דדייק רבינו בפ"ד מהל' קידוש החודש ה"י והוא שיהי' הנשיא או שירצה ר"ל דהיכא שהוא שם א"צ שירצה רק אזלינין בתר רובא והוא ג"כ צריך שיסכים. ועי' חגיגה ד' ט"ז ע"ב דלכאורה משמע שם להיפך. אך כ"כ בח"ב דאם נימא דמופלא של ב"ד אינו מחשבון הסנהדרין עי' תוס' סנהדרין ד' ט"ז ע"ב וסוכה ד' נ"א ע"ב ואז ממנים אף מי שאינו סמוך ואינו ראוי להוראה והוא יכול לחלוק על הרוב וכמו דואג האדומי דבאמת הוה גר ומ"מ הי' מופלא שבב"ד ולא הי' מחשבון ואב ב"ד הי' אז יהונתן כמבואר במו"ק ד' כ"ו ועי' סנהדרין ד' ס"ו ע"א. וכ"כ בזה בהשמטה לח"ב במה דפליגי אביי ורבא ברפ"ב דהוריות ולרבא ר"ל הך תלמיד וראוי להוראה לא שידע שטעו רק דאף הוא סובר כמותם רק כיון דהוא ראוי להוראה לא מיקרי תולה בב"ד רק תולה בעצמו והוה כמו שעשה בהוראתו וזה הוה מחלוקת ר"מ ורבנן שם ד' ג' ע"ש בירוש' וד' היכא דמופלין שניהם. ועי' במ"ש רבינו בפה"מ בכורות פ"ד דמחלק בין מומחה לרבים בין מומחה לב"ד. וכ"כ דיש מחלוקת בין הירוש' והתוספ' גבי עיבור השנה אם מתחילין מן הצד או מן הגדול דהירוש' ס"ל מן הצד בפ"א דסנהדרין ובתוספ' פ"ז ס"ל דמתחילין מן הגדול ועי' סנהדרין ד' י"ח ע"ב אין מושיבין מלך בעיבור משום אפסניא ולא אמר טעם משום דמתחילין מן הצד. אך י"ל כיון דהוא נוגע אין לו בזיון אם ישתוק כמ"ש התוס' שם ד' ל"ו ועי' בירוש' כאן פ"ב משום כבוד:
עכ"פ תליא בראש ב"ד וכ"כ בח"א בהל' קידוש החודש דזה רק היכא דמעברין או שמקדשין משום צורך כמו הך דסנהדרין ד' י"א מפני גליות או דרכים וזה ר"ל הך דר"ה ד' כ' כשם שמעברין לצורך ולא ר"ל אביב ותקופה דזה הוה דין ולא צורך. והנה כאן במשנה גבי ראוהו ב"ד לא אמר שיאמר הראש ב"ד והטעם או כמ"ש כיון דהוא עפ"י הראי' או רק היכא שהעידו העדים בפני ב"ד דאז כולם שמה בב"א אז די אף אם הם אח"כ מתחלקים אבל כאן כיון דלא הי' קבלת עדים כלל צריך שיאמרו בב"א מקודש וכמו הך דברכות ד' מ"ה דבשעת תחילת אכילה לא התחילו בב"א צריך לגמור ביחד וע"ש ד' נ' וב"ב ד' קס"ה:
עכ"פ צירוף הפסולים מבטלן. אך זה רק היכא דהוה בגדר ראי' ובירור אבל גדר עצם לא שייך בו פסול כלל כיון דאינו פועל כלום וכמי שאינו. וכן נראה לפי מה דמבואר בסנהדרין ד' ל"ו ובדברי רבינו פי"ד מהל' סנהדרין וס"פ ט"ז מהל' עדות ובתוספ' דסנהדרין פ"ג ובירוש' פ"א דאף היכא דהקרובים כשרים מ"מ אב ובנו אינם נחשבים אלא לאחד היכא דהם בדיעה אחת שוב י"ל דכה"ג לא אמרינין נמצא אחד מהם קרוב בטל כל העדות והוה אחד וכמו הך דמכות ד' ו' גבי רובע כו' ועי' ר"ה ד' כ"ב ע"א וגיטין ד' ס"ו ע"א מי משוו אינשי כו':
עכ"פ כל דבר שלא פעל כלום אין עליו שם עשי' ועי' פסחים ד' מ' ע"א גבי שמירה דאמרינין שם דאם ליכא לתיתה לא שייך שמירה אך כך דהנה בירוש' תרומות פ"א ה"א מבואר דר"י ס"ל דחרש הוה בר דעת גם לגבי תרומה א"ש דכתיב בו מחשבה ורבנן ס"ל דרק לשמירה בשביל סיבה כמו טהרות מהני גם חרש עי' ב"ק ד' ט' ע"ב בתוס' וביבמות ד' קי"ג ע"ב דגבי גירושין באשה דבעי יד ושמירה לא מחמת גזה"כ אז בחרשית מהני ולא בשוטה דרק לדין אז לדידן חרש כשוטה אף דחריף טפי כמבואר בגיטין דף ע"א ועי' ירוש' סוטה פ"ב דגבי שוטה לא משכחת קטנה דאינה נאסרת וחרשית דאינה יכולה לענות וע"כ שם מיירי בחרשת דאינה יכולה להפריש קרבן ומ"מ נאסרה על בעלה וגם הא צריכה לקבל קינוי ובקטנה בת פעוטות ס"ל לרבינו דיכולה לקבל כמ"ש לעיל. וזה תליא בגירסת הגמ' בגיטין ד' ס"ה ע"ש בגירסת הרי"ף ויבמות ד' ק"ז ע"ב ובעהמ"א שם מי עדיף חרש או פעוטות ועי' ב"מ ד' ח' וב"ק ד' פ"ו גבי בושת במחלוקת ובדברי רבינו בהל' מכירה פכ"ט ה"ב ע"ש בהשגת אם חרש יכול למכור קרקע ברמיזה ובהל' תרומות פ"ו אם קנה להם אפוטרופוס עבדים ומ"ש התוס' בכורות ד' י"ט ע"ב דבדיעבד חליצת קטנה כשרה ועי' ביבמות ד' ק"ט ע"א. וכ"כ במ"א דדברי התוס' תמוהים מהך דיבמות ד' ס"א ע"ב ובתוספ'. אך צ"ל דהתוס' קאי היכא דלא הוה רק קדושין דרבנן וע"ש ביבמות ד' ק"י הנ"ל. אך י"ל דהירוש' דסוטה מיירי דנתחרשה אח"כ או כשיטת רבינו בהל' מכירה שם גבי מדבר ואינו שומע. דגבי קנין הוה מדרבנן וס"ל להירוש' דה"ה בהפרשת קרבן ואכמ"ל. ועי' ב"מ ד' צ"ג פלוגתא דרו"ש אם משמר כמעשה:
עכ"פ ר"י ס"ל דחרש בעל מחשבה הוא וביומא ד' מ"ג ס"ל דחרש לא מהני גבי פרה ע"ש בתוס'. אך כך דהנה בכריתות ד' י"ט ע"ב מבואר דמחשבה נקראת שמחשב לעשות דבר שהוא עושה וכונה נקראת שמחשב לעשות מה שנצרך לו ע"ש. והנה גבי חליצה כ"כ דפליגי ביבמות ד' ק"ה ע"ב היכא דליכא מיעוט מקרא רק מ"מ בעי בן דעת אם די בפעוטות או צריך שתגיע לעונת נדרים וע"ש ד' ק"ב ע"ב דיש שם ב' לשונות אם צריך כונה לחליצה או לפעולת שעושה החליצה וכן הדין גבי גירות בטבילה ובטבילת קדשים עי' יבמות ד' מ"ה ע"ב ע"ש ברש"י ובחולין ד' ל"א ובירוש' ספ"ב דחגיגה ובתוספ' שם אם צריך כונה לטבילה או לטהרה וכן גבי קרבנות עי' רפ"א דזבחים. וזהו הנ"מ בין הך דשם ובין הך דד' מ"ו ע"ב דשם לשם הכונה וכאן לשם הפעולה. ובאמת מה דאמר בגמ' סתם בגט פסול דלאו לגירושין עומדת ר"ל כך דגבי גט הוה שני פעולות מתחילה צריך לעשות הגט ואח"כ הגירושין ובעשיית הגט צריך לשמה ולא ר"ל לשם זה האיש וזאת האשה רק לשם האישות של שניהם דבל"ז אין כאן גדר גט כלל כפי מ"ש לעיל ואח"כ כשנעשה גט כ"ז שלא קיבלה אינה מגורשת. וזהו דר"ל בגמ' אשה לאו לגירושין כו' ר"ל דהלשמה לא על גוף האשה רק על האישות ובאישות לא שייך סתם דמציאות האישות הוא היפך הגירושין וע"י עשיית הגט עדיין לא נעשה הגירושין וגם י"ל דהך לשמה ר"ל לגרשה בגט זה ואח"כ כשנעשה הגט אף דע"כ צריך ליתן לשם גט עי' גיטין ד' ע"ח וברמב"ן שם בשם ספרי מ"מ עי' גיטין ד' פ"ו ע"ב דאביי מסיק שם דלא בעי נתינה לשמה ועי' רש"י יבמות ד' כ"ט ע"ב גבי הפרה דדבר שאינו מבואר לא מהני ממ"נ ועי' עירובין ד' נ"ב ע"ב וכ"מ. וכ"כ בזה בח"א בהל' שבת פי"ט ה"י. וזה ר"ל הירוש' ספ"ה דנזיר דר"ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהא ר"ל דבר ברור ולא בגדר ממ"נ ומ"ש רש"י סוטה ד' י"ח ע"א ד"ה לשמה בספר לעצמו וכל שאינו עומד בפ"ע לא הוה גדר לשמה ובירוש' תרומות פ"ג מה מחשבה במסויים ובקדושין ד' י"ד ע"א ע"ש:
עכ"פ אביי ס"ל דלא בעי נתינה לשמה ובאמת גם גבי קרבן לעשות הקרבן פליגי תנאי בנזיר דף מ"ה אם מהני סתם ועי' תו"י נדרים דף ד' ובמנחות דף ס"ג ע"א דר"ש ס"ל דצריך שיהא הקדשו לשם תנור. וזה ר"ל התו"כ פ' ויקרא שיקדים הקדשו כו' ועי' חולין דף מ"א בתוס'. ובאמת נראה מה דאמרינין בסוטה דף כ' ע"ב עשי' מחיקה. והנה שם דף י"ח ע"א הוה שם בעייא אם בעי מחיקה לשמה. והנה בגיטין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אפילו מוכח דלא אמרינין גבי גט דדי אם התחיל לשמה רק דאמרינין דודאי גמרה ג"כ לשמה ורש"י שם דף ט"ו ע"א דבשיטה ראשונה כתב שם שם האיש כו' ועי' רש"י שבת דף ע"ט ע"א ובתוס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא ופסחים דף ס'. אך כך דהיכא דהם שני דברים נפרדים לא מהני בהתחלת זה על זה וכן בגמר זה על זה ואף דמצינו גבי הטפת דם ברית דמהני זה על למפרע וכ"כ בזה ועי' סוכה דף י"א קציצתן זה כו' ובגיטין דף כ"ב ע"ב שאין קיום הגט אלא בחותמיו וע"ש ברש"י דף כ"א ודף כ"ג ודף כ"ו ע"א דקאי אמציעתא. ומ"ש רבינו בפה"מ בעדיות פ"ב ורש"י דייק שם כותבת גיטה לשמה ר"ל דכ"כ בח"א בכונת הגמ' דגיטין דף כ' גבי ונתן דנתינת גט ר"ל דזה ודאי אם הבעל לא יגרשה הנייר שייך להאשה א"כ מה נתן לה ואמר דנתן לה הצורה דע"י נעשה גט. וא"כ לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ר"ל דחל עליו שם גט בשלימות ע"י החתימה רק שהיא לא נתגרשה וכ"ז שאין הנייר שלו אין עליו שם גט י"ל דצריך האשה שתקנה להבעל קודם החתימה וגם איך שייך כלל לשמה כ"ז שאין עליו שם גט וכ"ז שלא גירשה אין הנייר של בעל א"כ נמצא בא בב"א. אך זה רק לר"א ולא לר"מ דהם דברים נפרדים כמ"ש. וכ"כ במ"א דיש בגט ג' תוארים הגט והגירושין וראי' שנתגרשה והך הרי את מותרת הוא רק להגירושין לא להגט ולכך רש"י גיטין דף ט"ו לא כ' זה גבי שיטה ראשונה ובשבת ד' ע"ט כ' זה והטעם דאף דזה בעי לשמה כמבואר שם ד' כ"ו מ"מ זה לא צריך שיאמר השליח דהשליח הוא רק להגט ולא להגירושין:
עכ"פ מענין לענין לא אמרינן דמהני מתחילה על סוף ומסוף על תחילה עי' פסחים דף ס' וחולין ד' ל"ט ומנחות ד' ט"ז וכ"מ. אך גבי פ' סוטה הכתיבה אין בה שום דבר בפ"ע רק עם המחיקה ובאמת זה תליא בהך דסוטה דף י"ז מה כותב אם כל הפרשה אם רק המציאות לא הסיפור ועי' יומא דף ע"ג ע"א דפליגי כה"ג גבי או"ת ובמה דס"ל לרבינו בהל' סוטה פ"ד הטעם דבלילה פסולה משום דאתקש לקרבן ולא משום משפט וגם א"צ לשמו רק לשמה עי' תוס' עירובין ד' י"ג ולכך די במה שאח"כ מוחק לשמה דהוה פעולה אחת ועי"ז נעשה כמו שנכתב לשמה ועי' בחגיגה ד' י"ט ע"א דיכול להחזיק עצמו אף שיצא מן המים כ"ז שהוא לח וביבמות דף מ"ו ע"א במה דהניחו על ראשו זילטא דטינא ע"ש ור"ל ג"כ שלא יחזיק עצמו לגר כ"ז שהוא לח. וזהו כונת הירוש' גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה ר"ל דבעי לשמה אף דבגט עצמו אין שייכות לה ועי' ירוש' גיטין פ"ב ה"ב דדי שיכתוב אני פ' מגרש את אשתי ור"ל ג"כ לגדר גט ולא לגדר גירושין וא"צ שם האשה רק האישות אך גמ' דילן דף פ"ה ע"ב לא ס"ל כן רק דצריך שמה בלא שם אבי' ולגירושין צריך גם שם אבי' ע"ש דף ל"ה ע"א וביבמות דף קט"ו ע"ב וקט"ז ע"א ושם ר"ל ג"כ אגוף הגט. ועי' ירוש' פ"ד דגיטין מחלוקת שם אם צריך שיהא מכיר את האשה בגט ובתוספ' פ"ד מבואר דא"צ והך דב"ב דף קס"ז ע"ב ר"ל אם שמה כך ובירוש' ר"ל לידע שזו אשתו דאל"כ הוה כמו רפויי מרפיא בידו ולא הוה לשמה ועי' ב"ב דף קמ"ב ע"א. וגם נ"מ אם שם הוה עצם או רק סימן. ועי' בזבחים דף ח' גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון ע"ש ברש"י ותוס' דהוה כמו שינוי קודש. חזינן דזה אינו סימן רק בעצם הקרבן. ובאמת לפי המבואר בירוש' ברכות פ"ד דגבי תמיד צריך שישחטנו לשם היום וא"כ י"ל דאם שחטו לשם תמיד של מחר הוה שינוי קודש ואם שחטו לשם מחר י"ל דהוה בגדר שינוי בעלים ואיך אמרינין בזבחים דף ד' דאין שינוי בעלים בקרבן ציבור. אך י"ל דלא דמי דכיון דהזמן של מחר עדיין אינו כלל במציאות ולא שייך בו כלל גדר שינוי מחשבה. וכ"כ במ"א דאף לדידן דס"ל בזבחים ד' ט' ע"ב דחטאת חלב לשם חטאת דם פסולה נראה מדברי רבינו בפה"מ דרק לשם חטאת דם ולא לשם דם אך י"ל דאז רק לא עלו. וזהו דדייק רבינו בפה"מ וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת וכן דייק בגמ' ולא כמו הך דזבחים ד' מ"ו ע"ב לשם חטא. ועי' בלשון רבינו בהל' פה"מ פ' ט"ו ה' ו' וברש"י מנחות ד' ג' ע"ב ושם אמר גבי מנחת מחבת אם זה סימן או עצם וע"ש ד' ס"ג ע"א ובזבחים דף כ"ב גבי מי כיור אם זה מיקרי שינוי עצמיי או תואר ובכורות דף נ"ה גבי מי פרח. וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים ועי' סנהדרין ד' ט"ז דבעי שם אם שורו של כה"ג אם דינו בע"א או בכ"ג ר"ל אם גבי שור משתנה הדין מחמת שם הקנין הפרטי שלו ועי' תוס' יומא דף ה' ע"ב בשם התוס' דכלים:
עכ"פ קודם שנתן הגט לאשה אין שייך לה כלל ומ"מ התורה זכתה שצריך לשמה וצריך כתיבת הגט לשם גירושין אשתו פלונית. ונ"מ דגבי קדושין דג"כ בעי לשמה כמבואר בקדושין ד' ט' אך שם רק להגוף ולא להתואר ולכך סתמא כשר כמבואר בירוש' רפ"ג דגיטין וכ"כ בזה. אך שם לא הוה רק מחשבה ולא כונה וגבי מי פרה כ"כ דיש מחלוקת דרבינו והר"א ורש"י עם תוס' אם צריך כונה שיטהר עי"ז או רק מחשבה להזות וכן בכל הפעולות וע"ש בגמ' אם גרסינן קטן שיש בו דעת או שאין בו דעת ובפ"י מהל' פרה ובהשגת:
והנה גבי תרומה כ"כ במ"א דיש בו ג' מיני גדרים ההרמה והקריית שם והקביעות מקום אחד לברר ואחד לקדש ואחד לפטור את הכרי ועי' מנחות ד' ז' ע"ב ודף ח' ע"א ודף י"א ע"ב ושם ג"כ יש ג' גדרים גבי קמיצת המנחה דהיינו לברר את הקומץ ולקמוץ ולקדש ובאמת מה דמבואר במנחו' דף י"ט ע"ב מחלוקת דרו"ש שלא יעשה מדה לקומץ וע"ש דף ס"א וביומא דף מ"ז ע"ש בתו"י אך באמת לברר ודאי בעי ביד ולקמוץ זהו מחלוקת דרו"ש ולקדש זה תליא בהך דיומא דף מ"ז הנ"ל וע"ש גבי הך דבין הביניים ובדברי רבינו פי"ג הי"ג מ"ש אם הוסיף בקומץ ור"ל אהך דבין הביניים ולכך השמיט מה דאמר בגמ' דקמצי שמני:
ובזה א"ש הך דמנחות דף ט' ע"ב דאיכא למ"ד שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מותר באכילה וע"ש בתוס' מ"ש מהך דשם גבי לחה"פ דקתני הלחם פסול אך שם ר"ל רק אם כבר נתן הקומץ בכלי אבל קודם נתינה אף דיכול להקטיר אם חסר השיריים כמבואר שם מ"מ אסור באכילה לד"ה ועי' תו"י יומא דף כ"ד דמספקא לי' גבי תרומת הדשן אם העיקר הוא הנחה ע"ג הריצפה או הרמה מעל המזבח. ובאמת זה הוה פלוגתא בירוש' שם גבי תרם והפריחתו הרוח ע"ש בירוש' דאמר שם ר"מ דרבנן מדמי להקטרה והוא מדמי לקמיצה אך מלשון רבינו בהל' תו"מ משמע דעיקר הוא ההנחה ועי' מעילה דף י"ב משמע ג"כ כן. ובאמת זה תליא במחלוקת דרב ור"י במעילה דף ט' אם מועלין לאחר הרמת הדשן ואנן קי"ל דמועלין וא"כ נמצא דהרמה אינו פועלת כלום בהשיריים. וגם רבינו ס"ל דהא דקי"ל ביומא דף כ"ג ע"ב דהוצאה לאו עבודה זה רק מה שמוציאין חוץ לעיר אבל מה שמרימין מן המזבח ולמטה אף לאחר תרומת הדשן הויא עבודה וזהו ההרמה דר"י ביומא דף כ"ג ע"ב לא תרומת הדשן דזה לכ"ע הויא עבודה ע"ש דף כ"ד וכ"ז ובירוש' פ"ב דיומא גבי חתה שאר הדשן ר"י לשיטתי' דס"ל דגם אפר התפוח יש בו מעילה:
ובזה א"ש ג"כ מה דרבינו לא הביא הך דמבואר בירוש' דאין והרים אלא אם שייר אך רבינו לא ס"ל כן ומפרש הך דתמורה דף ל"ד ושמו כולו ר"ל אף אם לא נשאר כלל והטעם כיון דאין נ"מ בין תרומת הדשן לשאר הדשן לא בעי שיריים עי' פסחים דף ל"ג וחולין דף קל"ו ולכך השמיט רבינו ג"כ הך דיומא דף ל"ד דבעי שיור קומץ כיון דאין זה קמיצה כלל וס"ל דתרומת הדשן לעולם מועלין בו ועי' תוס' יומא דף נ"ט ע"ב ומעילה דף י"ב וכ"מ. וא"ש דברי רבינו בסוף הל' פה"מ ועי' מעילה ד' י' גבי אמורי קק"ל לאחר שהעלן ע"ש ברש"י ותוס' ורבינו מפרש דמיירי קודם זריקה כמו הך דזבחים ד' פ"ה. אך באמת נ"ל לפי שיטת רבינו דס"ל בהל' אס"מ פ"ה הי"ב אם הקריב האימורים בלא מלח אף דלוקה מ"מ הקרבן כשר והורצה ר"ל דהקטרה לא מעכבא אך מ"מ אף דלא הוה הקטרה מ"מ לא נפסלו והני אין בהם מעילה לאחר שהעלן על המזבח דמ"מ אין עליהם שם לחמו של מזבח ועי' תו"כ פ' ויקרא פ"ט פי"א דיליף שם מהך קרא דוהנותרת אעפ"י שלא הומלחו ובגמ' דילן במנחות ד' כ' לא מייתי זה ונראה דקאי אלבונה דבמנחות שם מבואר דגם לבונה הבאה עם המנחה צריכה מלח וע"כ דמיירי כמ"ש בח"ג דעי' בסוטה דף י"ד ע"ב מבואר דקודם הקמיצה אסור לסלק הלבונה מעל המנחה עי' תוס' זבחים דף מ"ג ודף פ"ג ע"ב ורש"י מנחות דף י"ג ע"ב ודף ט"ז ע"ב אך לא דאין הלבונה מותרת רק בקמיצה כמ"ש התוס' רק דא"א לקמוץ המנחה אם אין לבונה עלי' והך דמנחות דף י"א היינו בשחסרה לאחר שקידש הלבונה בכלי שמקדשין בו את הקומץ עי' בזבחים דף ל' דיש הולכה בלבונה ושם דף י"ד. וכ"כ בזה בח"ג בהל' מ"ע. והנה בתו"כ פ' ויקרא פ"ט יליף מקרא דבשעת קמיצה צריך שיהא כל הלבונה על המנחה. אך כ"כ דאם ירצה יוכל ללקט את הלבונה מן הכלי שקידש את הקומץ ולהקטירה בפ"ע ואז בעייא מליחה בפ"ע כמבואר במנחות הנ"ל ואז אם חסרה ונשארה כשרה ואם לא מלחה הוה רק כמו שחסרה מהלבונה לא פסול בהלבונה ולכך המנחה כשרה אם הקטיר הלבונה בלא מלח וא"ש:
עכ"פ יש בתרומה ג' תוארים ועי' תוספ' סוף ברכות אימתי מברך עליהם ובפ"ג דתרומות הי' הולך להפריש כו' אין בהם קדושה כו' ובתוספ' מע"ש פ"ד הוה שם מחלוקת דתנאי אף אם דעתו לקרות להם שם אם נתקדשו בשעת הפרשה ע"ש ובשבועות דף כ"ו ע"ב דמחלק שם כה"ג ובירוש' תרומות פ"א ה"ח הדא אמרי שצריך לקרות שם. אך ר"ל דלהתיר הפירות ודאי די בהפרשה רק דנ"מ לענין הקדושה ועי' תרומות פ"ד ה"ג מבואר שם דא"צ לכוון לפטור לכ"ע וא"כ דא"צ בתרומה כונה רק מחשבה ולכך ס"ל לר"י דמהני חרש ובהך דיבמות דף קי"ג שם קאי לגבי קדושה של תרומה ועי' בתוספ'. ובזה י"ל דבעי כונה כמ"ש:
והנה גבי פרה הנה בחגיגה דף כ"ג ודף כ' ובירוש' שם ספ"ב מבואר דאף דברים שאין בהם גדר טומאה מ"מ הם טמאים לחטאת ובירוש' שם מחלק בין כלים ריקנים ואדם וכלים מלאים דהני בעי שמירה מעולה ומה שטהרתי בכ"מ טמאתי כאן:
ובזה א"ש דברי התוספ' הובא בר"ש ספ"י דפרה. ועי' במ"ש רבינו בהל' פרה פי"ג ה"ט אך שם ר"ל בכלי ריקן ולכך נקט כלי ולא לגין וע"ש בהשגות בה"ז ובהך דעדיות פ"ג מ"ב גבי סתם ידים אם צריך טבילת כל גופו. וכ"כ בזה דנ"מ אם צריך לטבול כל גופו בעצם או רק לצורך הידים ונ"מ לחציצה עי' זבחים דף ע"ט. וכן נ"מ להיפך אם רוב הידים הי' חציצה דאם נימא הטבילה בכל הגוף הוה רק מיעוט ואם משום הידים הוה רוב ובמה דפליגי בפ"י דפרה גבי מדף וגבי קלל של חטאת וע"ש במ"ה ובהך דחגיגה דף כ"ה גבי צ"פ דאין מציל בחטאת ורפי"א דפרה ובהך דעדיות פ"ז מ"ה ואם הטעם משום דיש בו חשש טומאה או משום דהוה פסולי' משום דבעי מקום טהור ונ"מ בין פסולים לטמאים ובמ"ש הר"ש פי"ב דפרה מ"ח ובמה דפליגי בפ"ג דפרה מ"ד אם התינוקת בעי הזאה. והנה רבינו ס"ל שם דאף דקי"ל דהזאה לקידוש בעי דוקא גדול מ"מ הני שמזין על הכהן השורף דהוה רק מעלה די בקטנים אך התוס' זבחים דף קי"ג לא ס"ל כן ועי' ביצה דף י"ט גבי מטבילין מגב לגב ובפה"מ שם. ועי' ר"ש כאן וברש"י סוכה דף כ"א דצריך שיהי' בן ז' בן ח' לא יותר והטעם שלא יהי' חשש ב"ק אבל זה תליא בהך דנדה דף כ"ב אם נוגע הוה או רואה הוה. וכ"כ דזה מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם חלת חו"ל יכול ב"ק לאוכלה:
ובזה יש ליישב דברי רש"י שבת דף נ"ט אם ב"ק אסור להניח תפילין מהך דסוכה דף כ"ו אך שם לר"י דס"ל דנוגע משא"כ לדידן דס"ל רואה י"ל דאסור. ועי' בכורות דף כ"ז א"כ כך היכא דהשמירה רק גדר סיבה די גם בחרש וכמ"ד היסח הדעת פסול טומאה פסחים דף ל"ד והיכא דבעי מחשבה פליגי ר"י ורבנן גבי תרומה וכן שימור של קדשים אף אם נימא דהוה פסול הגוף מ"מ צריך שיהא עליו גדר חשש ולכך ספק טומאה ברה"ר טהור ובירוש' פ"ב דשבועות מבואר דגם גבי פרה כן רק דליכא תלוי בפרה ואף דלכאורה הא הוה כמו היסח הדעת עי' תוס' פסחים דף ל"ד וירוש' תרומות פ"ח ושקלים פ"ח גבי חתיכות ותוס' חגיגה דף כ"א וכריתות דף כ"ו ע"ב גבי חטאת העוף. וכ"כ דעיקר הגדר דבע"ח אינם נדחים משום דעיקר הדיחוי הוא חשש היסח הדעת וזה לא שייך בבע"ח ואף דפסול הגוף כר"ל לא שייך רק היכא שאפשר שיפסול אף שבודאי לא יפסול וכן הדין לשיטת רבינו בהל' אישות ובהל' נ"ב ובהל' אס"ב דנשואין וחופה הוה מה"ת לפסול אף דודאי לא נבעלה ומ"מ בעי שיהא הסתירה כשהיית ביאה ועי' יבמות דף קי"א ע"ב:
ובזה י"ל כונת רש"י קדושין דף ג' ד"ה למעוטי דכ' אם מסרה אבי' משום דס"ל דהיינו יחוד וא"כ יקנה בגדר ביאה עי' יבמות דף כ"ט ע"ב ובתוספ' פ"ה דכתובות. אך כיון דזה תליא באב והאב לא רצה שתתקדש לו רק בחופה ועי' סוכה דף מ"ו ע"ב דמחלק שם בין ביהש"מ דסוכה לגבי אתרוג ומשמע דלא משום דאתרוג רק דרבנן ולכך אם לא הי' לו אתרוג ביום ז' אף בה"ש א"צ ליטלו וכה"ג ביום ראשון חייב. וכ"כ בזה במ"א במ"ש התוס' ביצה דף ל' ע"ב גם י"ל לגבי אתרוג מלבד הפטור יש בו גם מציאות מלילה דאז לא שייך בו אתרוג. אך באמת כך דגבי סוכה דהוא תיקון דאסור לאכול חוץ לסוכה ויש בו גדר אתקצאי למצוותא דמ"מ בלא זה א"י לאכול משא"כ באתרוג אף אם נימא דצריך ליטול זה רק מחמת ספק וממ"נ:
ועי' הוריות דף ד' גבי הקריב חטאתו ביהש"מ דכיפר וכ"כ בזה במ"א ובירוש' פ"ב דשבועות הנ"ל דגבי פרה ספק הוה ודאי טמא דהוה גזיה"כ שיהי' בטהרה וכמו גבי בכור לענין יכיר עי' רשב"ם ב"ב דף קכ"ו וקכ"ז וקכ"ח לחד שיטה דהכרה מעכבת ומ"ש התוס' ב"ק דף ע"ז גבי פרה ובפלוגתא דר"י ורבנן בפרה פי"א מ"ג בתרומה טהורה שנפלה למי חטאת דלכאורה זה תליא בהך דחולין ד' ל"ה אם אמרינן גבי פרי טהרתו טומאה כו' וה"נ גבי פרה כן וגם נ"מ איך הדין בפירות חולין וי"ל דבזה ר"י מודה ועי' ירוש' סופ"ב דחגיגה ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אה"ט פי"ד ה"ח אם שלישי של תרומה מטמא אוכל של קודש או רק פוסל וע"ש בהשגת. וגם נ"מ היכא דהפירות עדיין לא הוכשרו ונפל למי חטאת דאם נימא מחמת הך דחולין ד' ל"ה אז רק בהוכשרו ועי' בפרה פי"א מ"ז גבי איזוב של תרומה טהורה וע"כ בלא הוכשר ומה דרבינו פוסק בהל' פרה פי"ד ה"י דהאוכל חייב מיתה או דקאי על זר ומבואר בירוש' בכורים פ"ב ובתוספ' פ"ז דתרומו' דגבי זר בתרומה אין נ"מ בין טמאה לטהורה וכן פסק רבינו בהל' סנהדרין פי"ט או דזה הוה רק טומאת מעלה ולא מיקרי מחוללת וכ"כ בזה בח"ד. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"י מהל' פרה ה"ח ט' ובתו"י יומא ד' י"ד דהיכא דנשא שלא לצורך הזאה טמא ונפסלו המים דלא כמ"ש התוס' זבחים ד' ק"ה ועי' פסחים ד' ס"ט ומה דמבואר בפרה הובא בדברי רבינו פ"י ה"ט דמים המנטפים כשרים ואמאי הא נשא האיזוב ונעשה טמא וא"כ נפסלו. וצ"ל דמיירי שלא הי' בו כשיעור הזאה ומ"מ כשר להזות דהוה כמו שירי טהרה עי' זבחים ד' פ' וד' צ"ג או י"ל דהוה כמו בלוע באיזוב ואין בה משא ועי' מ"ש רבינו בפה"מ כלים פ"א מ"ב דרק אם נשא לצורך הזאה והזה וזהו המחלוקת דיומא ד' י"ד ר"ע ורבנן דקאי על המזה ולא על הניזה ומה דאמר שם טהור שנפל עליו הזאה ר"ל דאם אחד נושא מי חטאת לצורך טהור וא"כ הוה שלא לצורך ונפסלו ושוב אינו מטמא אחרים עי' מ"ש הר"א ז"ל בהשגת פי"ד ה"ז והך מחלוקת קאי על המזה ורבנן ס"ל דרק אם טבל לצורך בהמה אז נטמא אבל לצורך אדם לא נטמא ועי' רש"י מנחות ד' נ"ב ושבת ד' י"ל ואכמ"ל:
א"כ אם נימא דכשנפל התרומה במי חטאת אז חל עלי' טומאה וא"צ הכשר וכמו כל משקה טמאים. ובאמת זה תליא במ"ש במ"א אם הכשר טומאה הוא תיקן בהאוכל שעי"ז נגמר קבלת טומאה כמבואר בחולין קי"ח או זה לצורך הטומאה וזה תליא בהך דחולין ד' ל"ג גבי שחיטה מכשרת ע"ש ברש"י ד' ל"ו ובדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ב ובהל' טומאת אוכלים פ"ב דנקט הוכשרו בשחיטה אף דבאמת אנן קי"ל דדם מכשיר. אך דרבינו ס"ל בכ"מ דצריך להחשיב להמשקה עי' ב"ב ד' צ"ז וחולין ד' פ"ז אך משום דמבואר בשבת ד' ע"ה דשחיטה מחשיב להדם דניחא לו בדם זהו כונת רבינו וכן הך מחלוקת דחולין ד' קי"ח אם יש יד להכשר תליא בזה. וכ"כ בזה במ"א במה דאמר שם ד' ל"ד משקין עלולין לקבל כו' ונ"מ ג"כ במ"ש התוס' ב"ק ד' ק' ע"ב דטומאה הוה היזק שאינו ניכר אף אם רואים השרץ שמא לא הוכשר ולכאורה קשה במשקין מאי אך אפשר לומר למ"ד פסחים ד' ט"ז דטומאת משקין דרבנן הוה היזק שאינו ניכר ועי' גיטין ד' מ"א ומ"ש רבינו ס"פ ט"ז מהל' מכירה גבי איסורים דרבנן וכ"כ בזה. אך כך דכל דבר שאין המזיק בלבד עושה ההיזק רק צריך לדבר שיסייע הוה היזק שאינו ניכר ולכך אם נימא דההכשר הוא תיקון לצורך הטומאה וזה לא עשה המזיק וזהו ג"כ מה דמבואר בערכין ד' כ' ותוספ' ב"ק פ"ט דבית שחלטו כהן הוה היזק שאינו ניכר ולא כמו שפסלתו מלכות והטעם משום דבעי לזה דיבור הכהן ולא נעשה ע"י אין זה כלום ועי' גיטין ד' ס"ז ויבמות ד' כ"ה וכ"א דכל דבר הנגמר ע"י פיו נקרא מעשה:
ובאמת נראה במה דאמרינן ב"מ ד' כ"ג ע"ב דמקום לא הוה סימן כי היכי דאתרמי כו' ור"ל כך דכ"כ אם הטעם מחמת הידיעה דאינה מבוררת או מחמת עצם הסימן. וזהו באמת רק לשון משותף הך דחולין ד' ס"ד גבי ביצים וד' ע"ט גבי פרידות וד' נ"ט גבי שתי וערב וע"ז ד' מ' גבי ראש ושדרה ויבמות ד' פ' עם הנך דב"מ ד' כ"ז ויבמות ד' ק"כ וכ"מ דשם ר"ל על ידיעת הסימנים וכך הוא כל דבר שהמציאות שלו הוא סיבה וצימצום המקום זה הגדר דסימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פ' דגיטין ד' כ"ז וב"מ ד' י"ח וכ"ח ובירוש' ס"פ בת' דיבמות ה' שבו הי' נקוב משום דהנקב הוה סיבה וצימצם המקום הוה זה ידיעה בעצם ומהני. ובאמת רבותא קמ"ל באיזה אות וכ"ש באיזה תיבה דאותיות יש יותר מתיבות:
וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"מ ד' כ"ח דגבי גט לא מהני מידת ארכו ורחבו וגבי חוט מהני ומ"ש והטעם דכיון דיש דבר מוכרח שיהי' לו אורך ורוחב ולא מהני אם מצמצם משא"כ חוט דזה רק סיבה ולכך אם מצמצם ומכוון הוה עצם וידיעה ומהני וכן גבי מקום כיון דע"כ היא באיזה מקום הידיעה לחוד לא מהני ולכך נראה דאם אמר שאותה השיטה מתחלת בזה האות לא מהני כלום כיון שזה האות מוכרח שיהי' בגט. ומ"ש רבינו בהל' גזלה פי"ג ה"ה מקום האבדה ר"ל מאיזה מקום הוא כמו גיזת צמר מן האומן ועיגולי דבלה מבצרה כמבואר בירוש':
והנה מה דמבואר בגמ' שם דלכך אין שומא סימן מובהק משום דעשוי' להשתנות ע"ש ברש"י דשחורה נעשית לבנה ועי' בכורות ד' כ"ח אם ודאי משתנה א"כ נמצא דאם הי' בו השומא כמראה שהי' בחיים ודאי דזה אינו ואף דא"כ למה לא נימא דיהי' מהני השומא אם צמצם המקום מה איכפת לן אם נשתנה כיון דצריך להיות כן והסימן לא המראה רק העצם והמקום ועי' מנחות ד' מ"ב ע"ב ומ"ג ע"א גבי הך דאישתני ע"ש מה דפליגי שם רבינו ורש"י דרבינו ז"ל פי' בהל' ציצית דהך אישתני למעליותא היינו קודם שנשתנת לגריעותא ורש"י פי' דנשתנה מן קודם בדיקה ראשונה:
עכ"פ שינוי לא איכפת לן רק שלא יהי' עי"ז גריעותא בהדבר. אך כך דכך נקט הגמ' אין מעידים על השומא ור"ל דעדים האומרים שזה פ' עי"ז זו השומא לא הוה עדות לענין שלא יהא צריך היתר ב"ד וכדומה משום דאף דודאי הוא זה מ"מ אין מעידין על הדבר שהי' כן כיון שע"כ נשתנה וכעין זה ס"ל לרבינו בהל' גירושין פ"ד הט"ז ע"ש בהשגת אך כיון דכעת נשתנה הגט לא מהני מה שאנו רואין אף שאנו יודעין שמתחילה הי' טוב ועי' חולין ד' צ"ו ע"א גבי פלנייא דהאי סימנא כו' ומה דאמר שם אילו אמר לשלוחו ר"ל דאין עליו שם שליח דשליחות בעינן על דבר מסויים ועי' גיטין ד' כ"ג ע"ש שאינו יודע כו' ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר זה:
והנה בהל' פרה פ"א ה"ו גבי היתה בו יבלת דלא מהני אף שצמח בה שער אדום וע"ש בהשגת ופליגי בזה שם ר"י ור"ש ולפי מ"ש א"ש דר"י ס"ל דגבי פרה הוה גזיה"כ וגם בע"ח נדחים ולא כמו שאר קרבנות עי' ביומא ד' ס"ד. וכ"כ בזה במ"א דבעינן דבר ברור מתחילה משעת לקיחה וכה"ג בהך דסוטה ד' מ"ו גבי נחל איתן וע"ש בגמ' בפה"מ דר"ל ישן ורבינו לא הביא זה ועי' נדה ד' ח' ע"ב גבי מצא בה חרס אך זה אתיא כמ"ד בסוטה ד' מ"ו דצריך שגם לשעבר לא נעשה בה עבודה. ועי' באהלות פי"ח ובפ' ט"ז דבים ובנהרות ובנחל ליכא גדר מדור עכו"ם ואין שם חשש שעבדה בה ולכך צריך שנדע שהנחל הוא ישן ולא נעבד בו מעולם וא"כ לדידן דאף אם נעבד מותר א"צ זה וא"ש ועי' בר"ש ס"פ ט"ז דאהלות על הך דנדה ד' ח' הנ"ל דמצא חרס ועי' מו"ק ד' ו' ע"א בגירסת התוס' דשם חרס. ובאמת משום דמבואר בירוש' דמע"ש רפ"ה דקבר יחידי מציינין בחרס:
עכ"פ ר"י ס"ל דגבי פרה אם הי' לה מום ונתרפא ג"כ פסול דכל הפעולות דשם הוה בגדר כונה ולכך שם מודה ר"י דחרש פסול וכ"כ דגם גבי מצה כן דהני דבעי לצורך הכשר של פסח עדיף משל מצוה וצריך שמירה אף היכא דליכא שום חשש וזה הנקרא חיטי דפסחא עי' חולין ד' ז' ופסחים ד' מ"ג וד' צ' דקרי לי' מכשירי פסח וזה הגדר דאפיקומן ודלא כשיטת התוס' ברכות ד' מ"ב ע"א ע"ש. ועי' זבחים ד' נ"ב ע"ב גבי שיריים דלמ"ד מעכבא צריך להביא פר ולהתחיל בפנים ע"ש אף דלכאורה קשה דאם נימא דמה דאמר שיריים מעכבים ר"ל בפ"ע לא שנפסלו למפרע גם הני שנתן רק שלא נשלם הדין וא"כ איך חל עליהם שם שיריים כיון דעל המזבח א"צ ליתן כלל ומה מהני וכעין דאמרינין ב"מ ד' כ"ו ע"ב ובכורות ד' ג' ע"ב. אך כך דהנה בזבחים ד' פ"א ע"ב אמרינין דקמ"ל דאף דשיריים מעכבים חסרו אין מעכבים ומה קמ"ל מי עדיף ממתנות הדם עי' תוס' ד' ס"ו וביומא ד' מ"ח ובכ"מ ועי' ירוש' יומא פ"ה ה"ז דמחלק שם בין התחיל ליתן ואח"כ נשפך ובין נשפך מתחילה וא"כ ע"כ צ"ל דע"י השיריים נגמר כל המתנות שנתן מתחילה ולא דבר בפ"ע ועי' יומא ד' ס"א. וכ"כ בזה במ"א גבי ז' הזיות אם כל או"א דבר בפ"ע:
ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ז ה"ט דלכאורה דבריו תמוהים עי' בגמ' דזבחים ד' ס"ד וע"ש ברש"י ד"ה מאי קאמר. ובאמת הטעם דגמ' דילן לא כפי' רש"י דמיירי בהזה כל דמי' רק כיון דקי"ל שם ד' כ"ו דשלא במקומו כמקומו דמי שוב הוה שיריים ולא מהני. וכ"כ בזה בהשמטה בח"ג דמוכח מדברי רבינו פ"ב מהל' פה"מ ה"ח ט' וכן הוא בתוספ' יומא פ"ג וקרבנות פ"ו דהיכא שהקפידה תורה על קרן שם לא שייך שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' זבחים ד' ל"ח ע"א ד"ה וכיפר וד' נ"ב ע"ב ד"ה אותה וד' ס"ו ע"ב ד"ה אלא. אך כאן גבי הזאה קשה אמאי לא משווי לאינך שיריים. וצ"ל כך דהנה רבינו בהל' פרה פ"ד ה"ז כ' דטבל אצבעו טבילה ששית והיזה ו' ז' פסול. והנה כה"ג באמצע הזאות נראה דיכול לתקן דרק היכא דנגמר בפסול אז לא מהני תיקן ועי' מ"ש התוס' חולין ד' ל' ע"ב בד"ה החליד גבי שחיטה כה"ג ורש"י בכורות ד' ס' גבי מעשר בהמה ובזבחי' ד' מ"ב ע"ב תוס' ד"ה כי מדי דכל כמה דלא נגמר בפסול יכול לתקנו ע"ש. ומה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פרה פ"ד ה"ח גבי הוציא את הדם דרבינו ס"ל דנפסלו לגמרי והר"א ס"ל דרק הזיה פסולה התם פליגי בזה דהנה שם בה"ד פסק דאם קיבל דמה בכלי פסול דמפרש הך דמנחות דמקנח אצבעו במזרק ר"ל בשאר קרבנות ולכאן רק ידו בגוף הפרה ואם נתן בכלי נפסל והטעם משום דעי"ז נחסר דם וצריך לשרוף כולו כמבואר בתוספ' ובספרי פ' חקת ועי' בתוספ' פ"א דקרבנות כה"ג גבי מצורע דפסול משום חסר אם נתנו בכלי ובתוספ' פ"ד דאהלות גבי מנחה ועי' תו"י פ"א דיומא. והנה היכא דהיזה בגיתה או במערכתה דשם הוא מקום שרפתה לא איכפת לן דהא הדם נשרף שם רק בה"ח דהזה חוץ למקום מערכתה וא"כ חסר הדם ולכך פסול. והנה שם בהי"ב מחלק בין אם חסר מתחילה דאז אפילו כ"ש מעכב ובין אם אח"כ דאז הוה בגדר פוקעין ורק כזית ועי' זבחים ד' ק"ח ע"ב וכ"מ. ועי' בספרי פ' חוקת פסקא קכ"ד ובר"ש פ"ג דפרה והר"א ס"ל דגבי דם לאחר שקיבלו ביד אין עליו גדר הקרבה ולא איכפת לן אם חסר ורבינו לא ס"ל כן. ועי' בהך דזבחים ד' צ"ב ע"ב גבי נשפך על הריצפה ע"ש ברש"י ובתוספ' פ"א דקרבנות מבואר דגבי עוף פסול כלי אך זה רק בגדר קבלה ואף דשלא מדעת ג"כ פוסל אך נשפך שאני עי' זבחים ד' ס' מה דמביא שם ראי' דרצפה אינו מקדש דאל"כ היך נאסוף הדם מעל הרצפה הא קדשינהו ר"ל דמבואר שם ד' כ"ז דהיכא דקלטי' שוב א"א לאוספו רק דחה שם דמאליו לא מקדש רצפה ועי' מנחות ד' ז' ע"א ובירוש' סוכה ספ"ד דמזבח דהוא רצפה לכ"ע בעי דעת ועי' מ"ש בזה בח"ג בהל' כלאים פ"י הכ"ט. וה"נ כיון דאנן קי"ל דמיצוי בחטאת העוף מעכב ולפי מ"ש לעיל בשיריים הם תיקון בהזיות דמעיקרא ה"נ כן המיצוי עי' בזבחים ד' נ"ב ע"ב וא"כ לא מיקרי גמר בפסול ואפשר לתקן וא"ש דברי רבינו והברייתא דשם אזלא כמ"ד מיצוי לא מעכב ואנן לא קי"ל הכי:
עכ"פ דבר שהמעשה שלו הוא שיהא פועל בהדבר אם עי"ז לא הוה תיקון לא מהני אבל דבר שצריך רק שיעשה זה אין נ"מ ועי' שבת דף קל"ה גבי ערלה כבושה דצריך להטיף ממנו דם ברית ולכאורה הא מ"מ לא מל ומה יועיל ההטפה אם נימא דההטפה לא הוה מצוה בעצמה אך צ"ל דהוה תיקן דגם מה שנעשה מאליו הוה כמו שעשה הוא. וכה"ג כתבתי במ"א גבי חצי קנה פגום וחצי שיעור אליבא דר"ל עי' בירוש' רפ"ו דתרומות ובהך דמכשירין פ"ג מ"ה אליבא דר"י דצריך לעשות איזה מעשה המוכיח וכ"כ בזה וא"כ אם נימא דצלי של פסח הוא מחמת גדר דין ולא מחמת תיקן אף אם נצלה שלא ע"י האש רק בלא פסול מהני אם יחזור ויצלנה וכמו גבי תגלחת נזיר במרוט עי' נזיר דף מ"ו וע"ש דף נ"ה גבי הך דר"ח שם וכ"כ בזה בהל' נזירות:
עכ"פ כך בקדושת פה כל דבר שעי"ז יהי' דבר הוה כמו שעכשיו ישנו ולכך ס"ל לר"י דאין בהם מעילה מה"ת וקאי על הדמים רק בדמי עולה ומקשה מהך דקדשי מזבח מצטרפין ר"ל דהנה בירוש' שבת פ"ז ה"ב מקשה דאם נימא כהך דכריתות דף ט"ו דהיכא דהם גופים מחולקים חייב על כל אחת וא"כ לא יצטרפו וע"ש ד' י"ב ע"ב גבי תמחויין ושבת דף ע"א ובשבועות דף כ"ב ע"א ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה מתוך. אך כל זה מחמת קדושת דין דהוה כל אחד שם בפ"ע אבל בקדושת פה הוה הכל דבר אחד וכמו גבי נזיר ועי' פסחים ד' מ"ה וכ"מ ולכך מצטרף וא"כ מוכח דיש גבי קדשים הנאכלים קדושת פה ואח"כ מקשה משחטן בדרום דהא כיון דנפסלו לא שייך בהו דין עי' ריש מעילה דלא מיקרי קדשי ד' וליכא עלייהו רק קדושת פה וכן גבי מתו וכן מקשה מהך דאימורים דהרי חזינן דאם העלן לפני זריקת דמים דאין בהם מעילה וע"כ דהמעילה הוא ע"י פיו וכן לר"מ דס"ל בכריתות דף י"ח ודף כ"ב ע"ב דאשם תלוי אין עליו שם קרבן ודאי ומ"מ ודאי מעל וע"כ לא משום קדשי ד' רק מחמת פיו ואח"כ מביא מהך דקדשים שמתו ר"ל כך דכבר הקשו שם ד' י"ב וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אך צ"ל כמ"ש התוס' קדושין דף ס"ח כל היכא דעכשיו א"י לעשות הפעולה פקע הפעולה שעשה כבר ועי' במעילה ד' י"ט ע"ב גבי קדשי מזבח ששחטן אף דאין בהם פדיון מ"מ יש בהם מעילה וצ"ל הטעם דרק היכא דההפקעה הוה ע"י סיבה כמו מיתה דהוה הפקעה מקדושה אבל כאן אדרבא ע"י המעלה שלהם דהם קדושה חמורה דבעי העמדה עי"ז אין להם פדיון זה א"א לגרום חסרון ועי' ערכין דף ה' ע"ב דכל היכא דנגנז אין בהם משום מעילה וראי' לזה דהנה רבינו בפ"ד מהל' תמורה ה"ח פסק דאף דאנן קי"ל דולדי קדשים במעי אמן הם קדושים מ"מ אם נולדו דרך דופן או טרפה וכדומה פקע מהם הקדושה ופודן וכן מוכח מהך דתמורה דף י"א ודף י"ז דפקע מהם הקדושה ואף דבתוס' בכורות פ"ג מבואר להיפך צ"ל דפליגי בזה או דתליא אם יוצא דופן הוה פסול הגוף כמו לדידן אף לר"ש הוה רק פסול קדשים ולכך ג"כ כ' רבינו בהל' תמורה שם בה"ג דרק אם הי' בן ד' חי אבל בן ה' אז אף לדידן דקי"ל דניתר בשחיטת אמו מ"מ הוה שם בפ"ע וא"כ הוה כמו יתום או יוצא דופן דפקע ממנו קדושת הגוף ונפדה ולא בטל לאמו. גם י"ל דהוה כמו מותר חטאת משא"כ כשהוא בן ד' אז הוה כמו עצם האם ואף דהא קי"ל דגבי הקדש עצמו אם נעשה טרפה ירעה עד שימותו ויקברו כמבואר בהל' אס"מ פ"ב ה"י וכ"מ עי' תמורה דף ל"א ואף אם יש בו מום אחר ואף אם נפדה כבר ולא אמרינן דיפקע לגמרי הקדושה כמו גבי ולד ועי' זבחים דף ק"ד. וצ"ל דנ"מ דהיכא דחזיא להקרבה דאז א"א שישתנה לפנים חדשות ע"י הסיבה שנולדה בו. וכ"כ בזה בח"ד דהא דמבואר בתמורה דף י"ז ודף י"א דקדשים שנעשו טרפה אין עושים תמורה זה רק אם נימא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל אם פודין י"ל דלא פקע מהם קדושת הגוף. אך כל זה הני דחל עליהם שם הקרבה אבל ולדות אף דיש עליהם קדושת הגוף מ"מ לא הוה עדיין בר הקרבה ולכך אם נולדו טרפה פקע מהם הקדושה. גם י"ל דרק לכשנולדו אז חל עליהם קדושת הגוף למפרע ועי' תמורה דף י' ע"ב ולכך אין אסורים בעבודה רק מדרבנן עי' בספ"א מהל' מעילה. אך י"ל דשם לא מיקרי עבודה בהעובר רק בהאם והאם חולין ועי' תוס' ע"ז דף כ"ד ועי' תוספ' ערכין פ"ג דאם שחט את אמה דהיא חולין הולד אסור באכילה ר"ל דצריך פדיון ואף דקי"ל דקדוש קדושת הגוף פקע מחמת שנעשה יוצא דופן ואם מתה אסור בהנאה או משום דבעי העמדה והערכה או משום דאין פודין את הקדשים כו'. אך זה יהי' נ"מ דהנה כ"כ בח"ד לגבי קדשים שהפילה נפל דהתוס' מסתפקים בזה עי' חולין דף ע"ז ע"ב וזבחים דף פ"ז ע"ב ודף קי"ד ע"א אם זה גם למ"ד בהווייתן הם קדשים איך הדין במקדיש עובר במעי אמו והפילה ולא דמי לבכור דשם רביי' רחמנא בכורות דף ג' ואם נימא דהוה כמו קדשים שמתו. וגם לפי מ"ש שם דלכך פי' רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב משום גידולין וכאן לא שייך זה. גם עוד יש נ"מ אם צריך להוסיף חומש על ולד קדשים כשיפדה אם זה מיקרי הקדשו או רק בגדר דין. וזה דנ"מ לטעם רש"י דגידולין אך י"ל דהוה כמו הקדש שני ועי' בדברי רבינו פ"ז מהל' ערכין ה"ד ובתמורה דף ט' ע"ב גבי תמורה וכמ"ש שם בדברי רבינו:
עכ"פ חזינן דמן העובר אף שחל עליו קדושת הגוף פקע ע"י שינוי הגוף בדין כיון דלא חזיא למזבח ועי' תמורה דף ל"ג דמחלק כה"ג וא"כ אמאי שייך כלל זה הדין דולד חטאת הא לא חזי לשום דבר וע"כ דאדרבא זה הוא הגורם וא"א שתפקע עי"ז וה"נ כן ועי' ירוש' סנהדרין פ"י דפליגי שם ר"י ור"ל גבי קדשי עיר הנדחת אם יש בהם מעילה דר"י אזל לשיטתי' משום דגם דמיהם לא חזי, ולכך ס"ל לרבינו בהל' סנהדרין פי"ט וכן הוא בירוש' דזר שאכל תרומה טמאה במיתה אף שהיא מחוללת והטעם דכ"כ דבתרומה יש איסור וקדושה ולזרים הוא איסור ולכהן הוא קדושה והחילול הוא רק על הקדושה לא על האיסור וע"י המעלה של הקדושה לא פקע האיסור. ועי' בירוש' פ"ב דבכורים דמוכח שם דזר אף שהוא טמא טומאת הגוף אין עליו חיוב אם אכל תרומה רק משום זרות אף לרב דס"ל דזר על תרומה רק לאו וכמו גבי עבודה במקדש וכמ"ש רבינו בס"ה ביאת מקדש ותוס' יבמות דף ל"ב ע"ב ע"ש וא"כ חזינן דהטומאה הוא רק עבור הקדושה ולא עבור האיסור. וא"כ גבי קדשי בדה"ב דעכשיו יכול להקדישה דלא גרע מאשפה שוב לא פקע גם הקדש ראשון נמצא דההקדש הוה דבר נמשך ולא נפסק:

ובאמת הא דאמרינן בכתובות דף מ"ז ע"ב שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ע"ש בתוס' מ"ש מלוקח פרה אך כך דהא גבי קנין נעשה הדבר שלו וממילא אם היא שלו שלו מתה ומה שייך בזה גדר ביטל וכה"ג מקשה בירוש' פ"ד דב"מ גבי הך דנשרפו חיטיך בעלי' דאם באמת מעות קונות אם נשרפו שלו נשרפו ומה איכפת לן רק היכא דיש בו עוד דבר כמו נתינת הכתובה לאשה וכמו שהבעל יזכה במה שכתב לה האב דבאמת עדיין לא זכה כיון שלא נשאה רק בגדר חיוב ועי' ב"ב דף קמ"ה ע"א תנו לי בעלי כו' וב"מ דף ע"ט גבי ספינה שם שייך שפיר לומר אדעתא דהכי כו' ועי' ב"ק דף ק"י גבי חטאות המתות כו' משום דהקדש לכתחילה כה"ג לא חל דאין מפרישין לאיבוד כמבואר במנחות דף ע"ד וכ"מ ובהך דתמורה דף י"ז גבי מקדיש את הטרפה ובירוש' רפ"ו דיומא וע"כ הוא מחמת שעבר ולא מחמת עכשיו ותירץ דזה בגדר דין ועי' סוטה דף ו' ע"ב וכ"מ ועי' בנדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטר מן העולם כו' ובדברי רבינו בהל' נזירות פ"א ה"ד ובהל' ערכין פ"ז ה' ל"ג ע"ש בהשגת דמבואר שם דהיכא דמחייב עצמו להתחייב בדבר כלל הדבר חל עליו תיכף ולא הפרטים וגבי נזירות חל עליו העשה של קדוש יהי' וכן ס"ל לרבינו בהל' מכירה פ' כ"ב ה' ט"ז גבי הקדש וצדקה רק דזה הוה דין ואיסור ולא ממון ונ"מ דדי לכתחילה בפרוטה וא"צ להוסיף חומש ועי' סנהדרין דף ט"ו גבי מתפיס מטלטלין לערכין אף דבאמת עדיין לא קדשי כלל כמבואר בחולין דף קל"ט מ"מ חל עליהם קדושת פה וכמ"ש ונ"מ ג"כ דשוב לא יעבור על ב"ת:
ובזה א"ש הך דמבואר ביומא דף ס"ו וכ"מ אין מעריכין כו' ולכאורה הא כיון דלא נתן לגזבר אין עליהם קדושה כלל רק דר"ל כה"ג דמתפיס מטלטלין שלא יעבור על ב"ת וזה א"צ גזבר וכ"כ בזה בהל' ערכין ובמה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ז וספ"א דהל' מעשר דאף דלא חל שם תרומה ומעשר עליהם מ"מ הוה חיוב עליו שיקרא תרומה מכאן דוקא ולא ממקום אחר ובירוש' מע"ש פ"ג דאם עבר טבל של מע"ש בירושלים מחוייב להפריש מע"ש רק מהני ולא ממקום אחר ועי' תוספ' תרומות פ"ב גבי מי שבא בדרך וכלכלה בידו דרק לעשותו תו"מ על מקום אחר יכול קודם שיגיע לעיר אבל להפריש ממקום אחר עליו לא. ובאמת נראה דהך דגיטין דף כ"ח ע"א גבי הרי זה גיטך שעה אחת כו' דאסורה לאכול בתרומה וכן פסק רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"א אף דלא חייש למיתה רק משום דס"ל דחל עליו תכף גדר גירושין וריח הגט עי' גיטין דף כ"ה ע"ב ודף ע"ג ע"ב בשיטת רש"י:
וא"כ לפי מ"ש במעות אם הקדיש אין עליהם קדושת דין רק קדושת פה. והנה שלמים כיון דלא מיקרי קדשי ד' ליכא בהם רק גזיה"כ אך כיון דמחוייב לקנות שלמים ממילא חל עליהם קדושה אך זה רק בשפירש אבל לא פירש לא. וא"ש לשון רש"י במנחות דף ד' ע"ב הנ"ל. וכ"כ במ"א דגם גבי מכירה י"ל דעדיין לא נפסק כחו ונ"מ דאם חזר ולקחה אם זה מיקרי דבר חדש או לא עי' ב"ב דף ס"ג דמבואר משם דהוה קנין חדש ויש לו זכות של לוקח שני ובירוש' פ"ו דדמאי פלוגתא דאמוראי בזה ע"ש בהל' ג' וכ"כ בזה ועי' ריטב"א נדרים פ"ה על הך דדף מ"ח דדברים של אותה העיר לא הוה עולמית רק נמשך דור אחר דור:
עכ"פ כל שהדבר אינו וכבר זכה בו שמיא לא שייך בו גדר חזרה ועי' רש"י גיטין דף ט' גבי אינו חוזר בעבד ונ"מ למה שכתבתי לעיל גבי אתנן אם בא עלי' בין שחיטה לזריקה ובירוש' תרומות פ"ח אם נודע בין קבלה לזריקה שהוא בן גרושה וחלוצה ובהך דמעילה דף ז'. וכ"כ במ"א דלמה לא מוקי בזבחים דף קי"ד ע"א גבי אתנן כגון שהקדישה ואח"כ בא עלי' ועי' נדרים דף ע"ב ע"ב במ"ש הר"ן שם דלגבי אב לא מהני לכי שמענא משום דאז יצאה מרשותו לגמרי ועי' ערובין דף ע"א ע"א שמבואר שם דמהני אף לזמן דאז א"י לעשות:
ובזה א"ש הך דב"ב דף נ' גבי המוכר עבדו ופסק עמו כו' דהא מ"מ אין העבד שלו ולגירסת הירוש' פ"ג דקדושין א"ש דקנין השני לא חל לאחר ל' אך לגירסת דילן קשה וצ"ל כיון דמ"מ לא נתקיים הדבר שלא בא ליד השני נשאר של ראשון וכמו שכ' התוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי מחוסר גט שחרור כיון דבסוף לא נתקיים והך דגיטין דף מ"ב הוא לס"ד דטרפה יש לו כופר. אך זה תליא במ"ש במ"א אם כופר נוטלין היורשין בשביל ירושה או בתחילה פסקה התורה דהכופר שייך להיורשים. ובזה פליגי רש"י ותוס' ערכין דף כ' גבי אין דמים למתים ולכך אם אין לו יורשים א"צ ליתן כלל כמבואר בגיטין דף מ"ג ולא הוה כמו הך דב"ק דף ק"ט דצריך להחזיר לארנקי של צדקה דכאן לא נתחייב כלל. והנה גבי גזל יש בו ג' דברים בחזרה אחד שלא יהי' חייב להנגזל והב' נתינה להנגזל ולקיים מצות השבה והג' להוציא גזלה מתחת ידו ועי' ב"ק דף ק"ו מצות השבה לא קיים וע"כ בבעה"מ ובמלחמות ובהך דב"ק דף ק"ג ע"ב ודף ק"ט ע"א במחלוקת דר"ע ור"ט. וכ"כ במ"א במה דפליגי בזה רבינו והר"א ז"ל בהל' גזלה פ"ח ה"ה אם עיקר הטעם משום דצריך להביא מתחילה הגזל ואח"כ הקרבן אי משום שצריך להוציא הגזל מתחת ידו ולכך אף לרב דס"ל ב"ק דף ק"ו שבועה קונה מ"מ היכא שכבר נתחייב קודם שנשבע וכמבואר בירוש' שבועות פ"ז ופ"ח אם שלח יד קודם אף לרב לא קנה השבועה דכבר נתחייב תחילה ומה דלא מוקי בב"ק דף ק"ו הך משנה כן משום דס"ל כמ"ד שם דף ק"ז ע"ב דשוב לית בו דין כפל. וזה תליא אם בשעת כפירה דנעשה עליו גזלן לר"ש כמבואר ב"ק דף ק"ה ע"ב אם גם לזה צריך קנין חדש או מה שמונח ברשותו זה גופה הוה קנין. וזה ר"ל הך דב"ק שם דף ק"ז ע"ב בעומד באבוסו ר"ל ברשות השומר. וכ"כ בזה במ"א דזה ר"ל הגמ' דדף ק"ה ע"ב דקיימא באגם ר"ל דאינה ברשותו ואף דהרשות שייך להמפקיד כ"כ משום דכיון דכפר פקע גדר שומר וכלתה שמירתו עי' ב"ק דף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ בזה מהך דירוש' רפ"ח דשבועות וכן מבואר בדברי השאלתות דר"א פ' ויקרא פסקא ע'. וזה ג"כ הטעם דב"מ דף מ"ח דצריך יחוד לכלי גבי הלואה וש"ש משום דאז צריך קנין חדש ולכך צריך דבר בעין או הקנין שעשה מתחילה הוא נמשך לכל הפעולות שיעשה אח"כ. וזה ר"ל הך דב"ק דף ק"ז ע"ב וצריך לשלוח בו יד ר"ל קנין חדש עי' רש"י ב"מ דף מ"א ע"א ובירוש' רפ"ח דשבועות ע"ש. אך זה לכ"ע צריך שיהא ברשותו וכ"כ בזה:
עכ"פ גבי הני יש ג"כ חיוב שלא יהא הגזל תחת ידו ועי' מ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מהל' גזלה בשם הר"א ז"ל גבי גזל הגר משא"כ בהלואה די רק כשיעשה פעולה שלא יהי' חייב לו וזה ר"ל הגמ' בכתובות דף פ"ו ע"א פריעת בע"ח מצוה ר"ל דהחיוב הוא רק שלא יהא חייב לו ולא לפרוע והיכא שמפקיע החוב והשיעבוד מהנכסים אין עליו חיוב. ונ"מ במה דפליגי בירוש' חגיגה פ"א ובנדרים פ"ט ובגיטין פ"ג דאף למ"ד דאין גובין ממטלטלין מ"מ אומרים לו שיפרע ועי' תוס' ב"ק דף מ' ע"ב דמותר להבריח את השור שלא ישלם לו ושם דף פ"ט ע"ב בתוס' אם צריכה לעשות שיעבודים להניזק ע"ש ובערכין דף כ"ג ע"ב דמוטל על הלוה ללוות דינר ולפדות את ההקדש שיהא בע"ח יכול לפרוע ממנו עי' ברא"ש כתובות על דף פ"ו ע"ב וסנהדרין דף מ"ג ע"א גבי סייף שהורגין בו שזה מוטל על הציבור. ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דב"ק דף קי"ב ע"ב גבי שטר פתיחא דהלוה נותן שכר אם בזמן שמתירין אותו או בזמן שמשמתין אותו כמבואר בדברי רבינו בפכ"ה מהל' סנהדרין. ועי' במ"ש ה"ה בהל' מלוה פכ"ה במה דאמרינן דהבעל נותן שכר השובר עי' ברשב"ם ב"ב דף קס"ז וקס"ח ובהך דשבת דף ע"ט ע"ש ברש"י ותוס'. ונ"מ גבי סוטה היכא דשוברת כתובתה כמבואר בסוטה דף ז' ע"ב דאז אינה נוטלת כלום מי נותן השכר. אך זה תליא אם זה נקרא פשיעה עי' כתובות דף נ"ד יצרה אנסה ודף נ"ג ע"א וב"ק דף מ"א גבי כופר ודף נ"ח ע"א ברש"י ד"ה אלא ובתוס' כתובות דף ל' ע"ב גבי כשתחב לו חבירו ותוס' סנהדרין דף ח' ע"ב ומעילה דף י"ח ע"ב דמה שמזנה לא הוה מרידה בבעל. ועי' ירוש' פ"ח דנזיר ה"א דנאנסתי ע"י כשפים אף דאין קושי אלא לדעת ולכך אם לאו משום דנאסרה על בעלה ע"י זנות אין עלי' רק שם עוברת על דת יהודית עי' רש"י סוטה דף כ"ה ועי' בהך דיבמות דף פ"ה ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' בהך דר' מתיא בן חרש. ולשיטת רש"י ע"כ צ"ל כגון שקינא לה מהני שמותר להתייחד עמה ולרבנן היכא דא"א להשקותה נתבטל האיסור ולרמב"ח תכף חל עלי' שם זונה ועי' מ"ש התוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה מה תלמוד לומר:
עכ"פ גזל יש בו ג' גדרים אחד לשלם הדבר והשני לקיים מצות השבה והג' להוציא גזלה מתחת ידו וא"כ כך אחד בשביל להבא ואז אם נימא דשינוי קונה לא שייך זה ואחד בשביל ההווה ואחד בשביל העבר. וזה תליא במה דמבואר בחולין דף קמ"א דגנב וגזלן הוה לאו הניתק לעשה ורבינו לא ס"ל כן בהל' סנהדרין פי"ח דרק משום שניתן לתשלומין וזה אם הוא בשביל לעבר או בשביל להבא. וכ"כ במ"א במה דס"ל לרבינו דמלקות דבן סורר הוא משום לאו דלא תגנוב ועי' מ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד ה"ט דלגבי חבלה לא אמרינן אין לוקה ומשלם וגבי גנבה לא ס"ל כן חזינין דס"ל דלא משכחינן כלל דילקה על לאו דגנבה. אך יהי' נ"מ אם הכה את העבד יום אחרון של הל' ומת ברשות האדון השני נתקיים הקנין של האדון השני וכ"כ בזה בח"ד ועי' גיטין דף מ"ג ותוס' ערכין דף ב' דעבד טרפה יש עליו שם עבד ושפיר חל עליו קנין רק אם הרגו אז הוה כגברא קטילא למפרע ועי' סנהדרין דף ע"ח ובדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ז נראה דס"ל דלכך טרפה שהרג אין הורגין אותו רק בפני ב"ד משום דהוא כמת וא"כ לא שייך בו גדר אחד מארבע מיתות וכן מוכח מהך דב"ק דף פ"ד ע"א דטעם דטרפה הוא דא"א לקיים בו המיתה שציותה התורה אך זה רק למצוה של מיתה דהפעולה הוא המצוה אבל הך דובערת הרע זה רק על הנפעל וזה אין לנו נ"מ באיזה מיתה שיהי' ולכך גם טרפה כן. וזה כונת רש"י בסנהדרין שם בד"ה שלא ועי' במ"ש רבינו בהל' סנהדרין פי"א ה"ח ופי"ג ה"ז ובמ"א אבאר זה. ובמ"ש רבינו בפה"מ פ"א דערכין גבי מי שנגמר דינו דגברא קטילא לא מיקרי רק בדין ב"ד ולא בדין מלך וכ"כ בזה:
והנה באמת מ"ש התוס' בחגיגה דף ד' הנ"ל לא קשה דעיקר הדין מה שכופין האדון לשחרר הוא רק בחצי בן חורין דיש בו חיוב מצד חירות שבו רק שצד עבדות מעכב אמרינן דלמשנה אחרונה לא הוה עיכוב אבל החיוב על צד החירות ולא דמי למה דמבואר בירוש' פ"ד דגיטין בשעה שאין עובד את רבו שם קאי אפסח דגם עבד חייב רק דרבו מעכב עליו שלא יאכל רק משלו וזה רק בזמן שעובד את רבו ולא בזמן שאינו עובדו משא"כ גבי ראי' דעבד פטור לא שייך זה ולא כמ"ש התוס' ערכין דף ב' ע"ב. ונראה ג"כ דגבי שאר מחוסר גט שחרור לבד מראשי אברים דשם חיוב התורה לשחרר לא כפינין כלל ולא כמ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ד"ה אותו ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ו ה"ד דנקט שם רק על שפחה די"ל משום קושיית התוס' הנ"ל ולגבי שפחה לא שייך זה. אך באמת כה"ג לא כפינין כלל דעיקר הטעם דכופין משום הך דלשבת ר"ל דהמצוה זו לא בהפועל רק בהנפעל וא"כ שוב אין נ"מ בין הוא עצמו לאחר דזה מוטל על כל אדם שלא יתבטל זה ע"י וכמו שיטת רש"י בחולין דף פ"ג ע"ב גבי או"ב וכשיטת רבינו בסוף הל' כלאים גבי לבישת כלאים ובהל' אבל גבי טומאת כהן וכן מה דמבואר בגיטין שם דף ל"ח ודף מ"ג דגם בשביל מילתא דאיסורא והפקר כייפינן וע"ש בתוס' דף מ"א ע"ב וכ"מ. אך באמת כ"כ במ"א דמהך דשבועות דף מ"ז ע"ב גבי עוקב כו' מבואר דגרם לזה הוה בגדר עצמיות ועי' בדברי רבינו בהל' נערה פ"ב הי"ז ותו"כ פ' קדושים:
ובאמת נראה דגם הך סיכת שמן המשחה דכריתות דף ז' ובדברי רבינו פ"א מהל' כלי המקדש ע"ש דמחלק בין סיכה לנתינה וס"ל דסיכה הוה שפשוף ונתינה הוה בלא שפשוף וזה ר"ל התוספ' מכות פ"ג ועי' תוס' מנחות דף ס' ע"א ובתו"י יומא דף נ"ט ע"ב דנראה דס"ל דהא דאמרינן כה"ג שנטל משמן המשחה ונתן על מיעיו חייב אתיא כמ"ד דהסך למלכים ולכהנים חייב ולא כשיטת רבינו דמחלק בין סיכה לנתינה גם יש לחלק דהא דלמלכים ולכהנים פטור זה רק במקום שדרך ליתן עליהם ולא על מיעין וכעין מ"ש התוס' מנחות דף מ"א גבי כלאים בבגדי כהונה ועי' בדברי רבינו בס' המצות ל"ת פ"ד דעיקר הכרת הוא על הניסך. אך באמת נראה דזה הוה חיוב אחד וכמו גבי מגלח נזיר דר"ל דהדין שהנזיר לא יגולח. אך מלשון התוספ' מכות פ"ג לא משמע כן רק דהוה ב' חיובים וא"כ אם סך לעצמו חייב שתים. אך נראה דהא דקי"ל דהסך למלכים ולכהנים פטור זה רק סך אבל ניסך חייב ולכך נקט כה"ג גבי כה"ג שחייב ולא נקט שחייב שנים וגם באמת למה דייק הגמ' כה"ג ולא נקט מלך ודוחק לומר משום דגבי כה"ג יוצקין הרבה על ראשו ולא גבי מלך. אך באמת י"ל כך דהא דקי"ל דגם לאחר סיכה עדיין נקרא שמן משחת קודש זה רק גבי כה"ג משום דיליף זה מקרא בכריתות דף ז' דשמן משחת קודש ולכך מבואר בהוריות דף י"ב ע"ב דמשוח שנצטרע נשאר עליו שם כה"ג לכל דבר וע"ש בפה"מ דדייק כן ועי' בתוס' יומא דף מ"ד ע"א. משא"כ גבי מלך ע"ש דף י' ע"א ועי' בתוספ' פ"א דשבועות ובהך דמעילה דף י"ט ע"א ועי' ירוש' סנהדרין פ"ב דאמר שם דיש נ"מ דכה"ג אין מעבירין אותו לעולם אף אם חטא ונשיא מעבירין אותו. גם יהי' נ"מ גבי משוח מלחמה כה"ג דלענין הני דברים הוה דינו ככה"ג כמבואר בהוריות שם ובדברי רבינו בהל' אס"ב פי"ז ועי' בתו"י יומא דף ע"ג ודף ל"ט ובירוש' פ"א דיומא מבואר שם דמשוח מלחמה נתמנה להיות כה"ג ועי' זבחים ד' ק"ב גבי פנחס וסוטה ד' מ"ג ע"א:
והנה רבינו פסק בהל' כלי המקדש פ"ד דכהן משוח מלחמה משמש בד' בגדים והוא להיפך מגמ' דילן ביומא ד' ע"ג ועי' בירוש' הטעם משום דס"ל דנשאל בשמונה ר"ל דהמשוח מלחמה לובש שמונה בגדים במלחמה א"כ יהיו אומרים ראינו כה"ג משמש בד'. אך רבינו לא ס"ל כן כמבואר בסוף הל' כלי המקדש וס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דתוספ' דסוטה הובא בתוס' ד' מ"ב ע"ב גבי כלי הקודש דחד ס"ל דקאי אבגדי כהונה וזה משום דשם הוא לובשם וחד ס"ל וכן גמ' דילן שם ד' מ"ג ס"ל דקאי אארון וא"כ לא הי' לובשם כלל וא"כ יכול לשמש בד'. ועי' במה דפליגי גמ' דילן וירוש' בסוף תענית דגמ' דילן חשיב סגן קודם במעלה. וזה תליא בהגירסות דהוריות ד' י"ב ונזיר ד' מ"ז ע"ב ובדברי רבינו פ"ד מהל' כלי המקדש הי"ט דחשיב שם המעלות להיפך. וא"כ לפי"ז בזמן שכהן משוח מלחמה נתמנה להיות כה"ג צריך משיחה אחרת דהמשיחה הראשונה אינה אלא לשעה וכמו של מלך ולכך אין בנו מתמנה תחתיו כמבואר בגמ' ביומא שם:
ובאמת רבינו בפ"י מהל' כלי המקדש הי"ט מפרש דבזמן שהוא נשאל באו"ת צריך שיהי' ארון וזה תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ד ה"א ופ"י ה"י אם או"ת הי' כמו חלק מבגדי כהונה מלבד השאלה ואף בזמן שאין משיבין או רק לזה ועי' ברש"י יומא ד' ה' ע"ב בד"ה דלא דמבואר שם דצריך לזה קרא דמעכב. ועי' שבועות ד' ט"ז דבבית שני אף דהיו נביאים לא הי' או"ת משיבין ועי' סוטה ד' מ"ח ע"ב וביומא ד' כ"א ע"ש בתוס' ורשב"ם ב"ב ד' קל"ג ע"ב אך הם מפרשים דאו"ת הי' עצם החושן אך באמת אינו כן ועי' ירוש' סנהדרין פ"א דמקשה כיון דיש נביא למה צריך או"ת ועי' עירובין ד' מ"ה דמידי דאיסור והיתר לא שייך או"ת וביבמות ד' ע"ט פני ד' ועי' תוס' גיטין ד' ס"ח וברכות ד' י"ב ע"ב ועי' שבועות ד' ל"ה בהך דר"א ור"י וביומא שם ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אם הך דבולטות ומצטרפות הי' זה ניכר לעיני הכהן או רק במראה הנבואה. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דיומא שם ר"י ורבנן אם צריך לומר כה אמר ד' או לא ר"ל אם האמירה הי' ג"כ נבואה או הי' אומר רק מה שהוא רואה:
עכ"פ היכא דהדבר הוא רק שעי"ז יהי' איזה פעולה אז גם גרם חייב. אך זה רק אם העושה הוא בר חיובי ולכך רק אז כופין בחצי בן חורין ועי' בהך דיבמות ד' צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אינם מטמאין דלכאורה דברי' תמוהים דשם מיירי בקטן. אך י"ל דס"ל להתוס' דכיון דמבואר בקדושין ד' ל' וכן פסק רבינו בהל' אישות פט"ו דרק מבן כ' אז עובר. א"כ י"ל דכשהעבד הוא פחות מבן כ' אין כופין לשחררו ועי' בהך דסוטה ד' כ"ד וד' כ"ו דשם נקט לשון והרובא כו' ועי' בהך דתמיד ד' כ"ז ע"א דמשמע שם מרש"י דהם קטנים ועי' בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב בהך דר' ורבנן ובתוספ' פי"א דקרבנות דצריך שיתמלא זקנו לכ"ע לגבי עבודה ועי' תוספ' פ"א דחגיגה. גם י"ל דס"ל דפחות מבן כ' או מבן י"ח א"י לשחרר עבדו שהניח לו אביו דהוה כמו קרקע עי' ב"ב ד' קנ"ה וגיטין ד' מ' ע"ב ע"ש בתוס' דלכאורה לא משמע כן. אך י"ל דשם ג"כ לא הוה קנין גמור בהעבד ע"ש ד' מ"ב בתוס'. אבל מחוסר גט שחרור אין עליו עדיין שום חיוב כלל ולא כפינין לאדון ויהי' נ"מ ג"כ היכא דקודם שהי' עבד הי' לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נמכר לעבד ונעשה חצי בן חורין לדידן דקי"ל כר"י ביבמות ד' ס"ב דעכו"ם ונתגייר קיים פ"ו הכא מאי מי כפינין לי' דעי' רש"י סנהדרין ד' נ"ח ע"ב דגבי עבד מותר כו' אם ר"ל במה שנולד לו קודם שנעשה עבד או אח"כ. גם י"ל כיון דבזמן שנעשה עבד נתבטל זה אצלו והוה כמו דיחוי ואינו יוצא בהנך בנים ועי' בה"ג הל' מיאון גבי קטן ובירוש' יבמות פ"ח אם חשבינין לעבד מצרי בגדר ג' דורות:
ובזה יש ליישב מ"ש התוס' גיטין ד' מ"א ע"ב אמאי לא אמרינין כן גבי חצי' שפחה משום גדר שבת. אך באמת שם משכחת לה כה"ג דהיתה לה בנים קודם וגדר דיחוי לא שייך בזה דאינו מצוה דהיא אינה מצווה ועי' תוס' ב"מ ד' קי"ב אך באמת בחצי' שפחה יכולה להנשא לעבד עברי וא"ש. וגם נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' מלכים פ"ו דנ"מ בין ז' אומות ועמלק לשאר אומות. א' דבשאר אומות אם לא השלימו או לא קיבלו ז' מצות אין הורגין לא את הנשים ולא הקטנים משום דנשים לאו בנות כיבוש נינהו עי' יבמות ד' ס"ה ע"ב וקדושין ד' ב' ע"ב והא דפסק רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דאם לא רצתה להניח ע"ז הורגין אותה הטעם כך דכ"כ על מ"ש התוס' קדושין ד' כ"ב ויבמות ד' מ"ח ע"ב דזה אינו דרק פליגי אם צריכה לקבל בגדר גר תושב קודם ביאה ראשונה ומ"מ הבנים אין מתייחסין אחריו דרק אז ליכא הדין דקנאין פוגעין בו כמ"ש רבינו בהל' אס"ב פי"ב וע"ש בפה"מ ספ"ט דסנהדרין ואנן פסקינין דחידוש הוא וא"צ לקבל. אך זה רק אם אח"כ תקבל על עצמה זה ומשלחה לביתה אבל אם אינה רוצה א"כ נמצא שבא על עכו"ם ופסק רבינו בהל' אס"ב פי"ב ה"י דצריך להורגה בכל זמן וא"ש. אבל גבי ז' אומות ועמלק אינו כן רק אם אינם משלימין ואינם מקבלין ז' מצות צריך להרוג כולם. גם נ"מ דבשאר אומות א"צ לעשות מלחמה ומותר לכרות עמהם ברית ועי' תוס' יבמות ד' כ"ג וע"ז ד' כ' משא"כ בהני דמחוייב לעשות מלחמה ומה שחלקו בין קודם שעברו הירדן לאחר משום דמבואר בערכין ד' כ"ט וכן פסק רבינו בהל' ע"ז ובהל' שבת ובהל' אס"ב דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ולאחר שעברו קודם ירושה לא נהג היובל וא"א אז לקבל אבל להתגייר גירות גמורה מקבלין לעולם. וכן מבואר מדברי רש"י בסוטה ד' ל"ה ע"ב רק בחתנות אסור כמבואר ביבמות ד' ע"ו ועי' תוס' מגילה ד' י"ד ע"ב וכ"מ רק לחזור בתשובה דהיינו לשמור ז' מצות אז לר"ש דסוטה שם מקבלין הני חוץ לא"י ואף דאז אין מקבלין ג"ת כמ"ש כ"כ בח"ב ובח"ג דרבינו ס"ל דיש ג' דינים עכו"ם היינו אינו משמר וב"נ משמר רק בלא קבלה בב"ד או בזמן שאין מקבלין וג"ת היינו בקבלה:
ובזה א"ש מ"ש התוס' סוטה דף ל"ו ד"ה כמאן דילמא ר"י ג"כ מודה ביפ"ת ע"ש. אך כך דהא דיפ"ת לא נהגא בכנענים שבתוכה זה משום דבמלחמו' חובה צריך להרוג גם הנשים אם אין מקבלין עליהם גירות ואף דרבינו פסק דדי בז' מצות זה רק אם רוב העיר מסכמת לשלום וכמבואר בספרי פ' שופטים פסקא ר' רק בחוצה לה אמרינן דגם כנענית יש בה דין יפ"ת ושם מבואר דאם אין רצונה להתגייר לגמרי משלחה לנפשה ולר"י לא. וגם נ"מ ביפ"ת של כנענים אם מתגיירת לגמרי נהי דמותר להחיותה אם מותר לקיימה תליא בפלוגתא דרו"ש קדושין דף כ"א ע"ב גבי כהן משום דאז הוה גיורת וחל עלי' איסור זונה ועי' יבמות דף ס"א בתוס' וסנהדרין דף פ"ב וע"ז דף ל"ו ע"ב ותמורה דף כ"ט דפליגי אביי ורבא אם יש גבי כותית לאו דזונה. ובזה פליגי רו"ש בקדושין דאם נימא דשייך שוב י"ל הואיל ואשתרי כו' ואם הוה איסור חדש לא וכן הדין לגבי כנענים כה"ג תליא בהך דיבמות דף ע"ו ותוס' שם דף ע"ט וכ"מ ועי' תוס' סוטה שם ובגיטין דף מ"ו ומגילה דף י"ד ע"ב מ"ש שם ברחב ועי' בה"ג שכתב דרחב היתה רוסתקא ר"ל דהיתה רק ממגרש ירחו עי' ערכין דף ל"ב גבי בית שבחומה ומביא שם ראי' מרחב. וכ"כ במ"א מה שקיבלו בני המן להתגייר וגם משום דהי' עבד כמבואר במגילה דף י"ד עי' במ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו ה"ו ובהל' עבדים פ"ט ה"ג אם גבי' אזלינן בתר הזכר ואכמ"ל:
עכ"פ גבי ע"ז הביטל והאיסור רק בתואר ולכך מבואר שם ברש"י דף מ"ב דאפשר לזכות בו ר"ל דהישראל זוכה בהגוף וממילא הוה ע"ז של ישראל וגבי חמץ תליא במחלוקת דר"י ור"ש אם חמץ לאחה"פ אסור בהנאה דמאן דס"ל אסור ס"ל דהאיסור חל על העצם ומאן דס"ל מותר ס"ל דלא הוה רק תואר וכשהלך הזמן בטל התואר וכ"כ בזה במה דמבואר בחולין דף קכ"א אם יכול לבטל את הבשר להעור שיתבטל ממנו גם איסור נבלה וע"ש דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו כו' ובירוש' שביעית פ"ט בתבן של שביעית אם נתנם בכר או בטיט ובזבחים דף פ"ו גבי עצמות קדשים ע"ש בתוס' ומנחות דף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ע"ש בדברי רבינו ותוס' שם דף ס"ט ופסחים דף נ"ה ע"ב וכ"מ. אך זה רק קודם שחל עליהם מצות שרפה דשוב אין בידו לבטל החיוב של תורה כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו וכ"מ. וכ"כ בזה בהל' ערכין דגבי עצם לא מהני ביטל ולכך גבי כלי חרס בטומאה אין לה טהרה עולמית כמבואר בדברי רבינו בפ"א מהל' מקואות והך דפסחים דף ל"ד ע"ב דאין זריעה להקדש תליא בהך דחולין דף קל"ט אם שייך בהקדש גדר יאוש ומרידה וכ"כ בח"ג דכונת הגמ' פסחים דף ו' וב"ק דף כ"ט שני דברים ר"ל אם קנה חמץ לאחר זמן איסורו כמו בור ברה"ר דר"ל דע"י שהתורה אמרה שזה חייב על חמץ וזה חייב על נזקי בור נמצא דהויא ברשותם ועי' ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי מע"ש דאף דממון גבוה הוא כו' ומ"מ לא דמי דשם אדרבא ע"י הבעלים נעשה מע"ש דכ"ז שהבעלים לא הפרישו מעשר לא חל עליו ועי' קדושין ד' נ"ד ע"ב ובשיטת רבינו דס"ל דאף לדידן דקי"ל ממון גבוה הוא מ"מ כ"ז שלא הפרישה אין עליו זה השם וכן טבל ס"ל לר"ל לחד גירסא דלא מהני מירוח שלא מדעת בעלים עי' פ"ד דמעשרות וכ"מ:
ובזה א"ש שינוי הלשון דב"ק שם בין מע"ש ובין כרם רבעי דשם גם בעולה מאליו יש רבעי וכ"כ בזה בהל' מא"ס. וגם יש נ"מ בין פדיון לחילול ולכן גבי רבעי בעי החילול דרך ב"ד ולא שומא בעלמא עי' בר"ש רפ"ה דמע"ש:
ובזה מדוייק מה דרבינו בהל' נזקי ממון פי"ב ה"ג השמיט גבי בור יורש ובירוש' פ"ה דב"ק נקט לה משום דבור ברה"ר א"א רק ע"י קנין וחזקה ועי' ירוש' ב"ק פ"א ה"ב וזה לא שייך גבי יורש ועי' גיטין דף מ' ע"א גבי איסורא לא מוריש:
עכ"פ תליא אם התיקון הוא על להבא או בהווה. וכ"כ דזה כונת הגמ' במכות דף ט"ו ותמור' דף ה' גבי הך דלו תהי' לאשה אם ר"ל הפעולה דהיינו מה שכונסה או המציאות מה שהיא אשתו ונ"מ אם כהן שעבר וכנס מוציא ש"ר שלו אחר שגירשה אם קיים עי"ז העשה ועי' יבמות דף ס' ע"א כו'. ובאמת בירוש' ספ"ג דכתובות מבואר דס"ל דגם מפותה הקנס שלה כתובה שלה אם נשאה ולא דאין לה קנס ואף דהכתובה שייך לה לדידן בכתובות דף מ"ג ע"ב ולכך ס"ל שם בירוש' דמפותה לית לה כתובת בנין דכרין דהכתובה לא מחמת הכתובה רק מחמת הקנס ואם מתה אין לה כלום. וכ"כ במ"א בלשון רבינו בהל' ציצית פ"ג ה"ו בדין שיהא מותר כו' ולכאורה מאי נ"מ הא מ"מ אסור. אך כך דהנה רבינו בהל' שחיטה פי"ג הי"ט כתב דעשה ול"ת דוחין עשה ר"ל דלא נימא כשיטת התוס' חולין דף קמ"ה דעכ"פ הלאו נדחה רק דגם הלאו נשאר. אך באמת יש נ"מ בין היכא דזה רק סיבה ובין היכא דנשאר העשה. וכ"כ בזה בדיוק לשון רבינו ספי"ד מהל' גזלה הי"ח וי"ט דבהל' י"ח נקט לשון נסתר מבטל ועובר ובהל' י"ט נקט לשון נוכח ביטל ועבר וזה משום דבהל' י"ח אם עבר ונטמא מ"מ קיים העשה של השבת אבדה אבל בהל' י"ט לא חל כלל כאן העשה דכבוד וא"כ ביטל בידים העשה והל"ת ועי' בירוש' ספ"ג דשבועות גבי נשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאכל סתם אם אכל ככר זה אם עכ"פ קיים השבועה השני'. וכן נ"מ בהך דיבמות דף כ' ע"ב גבי אפשר בחליצה היכא דהיבם אין לו רגל. וכ"כ בזה במ"א בהך דפסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה דלמ"ד רחמנא פטרי' דאם עשה פסח יצא אם חל בשבת אם מותר לשחוט את הפסח. וזה תליא אם חיוב עשיית הפסח דוחה שבת או שיהא הפסח נעשה דוחה שבת דהרי חזינן לשיטת רבינו בפ"ה מהל' ק"פ ה"ז דקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני דחייב לעשות פסח שני מ"מ אם שחטו עליו בראשון נפטר ועי' בדברי רבינו שם בהל' ו' דמילת זכריו ועבדיו של קטן ואשה אין מעכבים ובמכילתא גרסינן דמעכבים. וזה תליא אם העיכוב הוא מה שעי"ז אינם יכולים לאכול בפסח דאז גם בנשים כן או מה שאינם נימולים ואין זה מוטל על האשה. וזה ר"ל הגמ' בע"ז ד' כ"ז אשה לאו בת שמירת ברית היא ר"ל דאין עלי' מוטל חיוב למול אחרים. וא"ש מ"ש התוס' שם דל"ל קרא בקדושין למעט מן חיוב למול בניהם ע"ש. אך באמת זה רק אחר דכתיב המיעוט דקדושין הנ"ל אז נקראת לאו בת שמירת ברית ועי' זבחים דף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אלא ור"ל דהא זה בעייא בגמ' אם אשה עוברת על ב"ת וא"א שהיא תענש עי"ז ע"י הבעל ועי' תוס' ב"ב דף קס"ו וספרי פ' מטות ובדברי הרמב"ן בס' המצות מ"ע צ"ד. ובאמת זה ג"כ נ"מ גבי חיובי דמילה אם החיוב למול רק הני שיהיו חייבים בזה המצוה. וכ"כ במ"א דבאמת י"ל דעבד אין מוטל עליו כלל דין מילה רק זה מוטל על האדון למול אותו ובאמת זה הגדר דפלוגתא דשבת דף קל"ה ע"ב גבי הך דכל שאמו טמאה לידה כו' ר"ל אם חיוב המילה לצורך הנימול או לצורך המל וכ"כ די"ל דמ"ד אין מקיימין עבדים שאינם מלין ר"ל אף שיהי' עבד תושב ועי' כריתות דף ט' ובאמת הא דממעטינן שבת קל"ה וקל"ו נפל ממילה י"ל אף למ"ד יבמות דף פ' לשיטת רש"י שם דחי עד כ' שנה מ"מ אין עליו שם איש ופטור מן המצות ואין עליו חיוב למולו ועי' סנהדרין דף פ"ד ע"ב גבי מכה איש ובתוס' שם ד"ה הא דעדיפא מעוברים ועי' נדה דף מ"ג ע"ב ודף מ"ד ע"ב ומה דאמר בשבת שם דהוה מחתך בשר ר"ל כיון דא"צ למולו הוה רק מקלקל. וגם י"ל דאין עליו שם זכר כלל ולכך אינו נטמא כמבואר ב"ב דף כ' דאין עליו שם איש כמ"ש התוס' נדה דף מ"ג ע"ב ועי' נדה דף נ"ז דאינו בר נחלה ומ"ש רבינו בהל' אבלות פ"א דאף אם חי ל' יום אין מתאבלים עליו. וזה ר"ל ג"כ הך דנדה דף כ"ד ע"ב דאינו ראוי לברית שמונה ר"ל דאין עליו שם זכר כלל ועי' בספרי פ' חקת פלוגתא דתנאי אם דמו מטמא ואף דרבינו בספ"א דהל' נחלות פסק דנוחל כ"כ דמ"מ שם ולד יש עליו אבל היכא דצריך לשם פרטי אין עליו וכמ"ש התוס' חולין דף פ"ט ע"ב וע"ש דף ע"ה ע"א גבי חלב וכ"מ ועי' ב"ב דף קמ"א ע"ב ונזיר דף י"ג. וכ"כ בזה בח"ד דיש ג' מיני נפל וגבי יבום נ"מ בין אם נולד קודם מיתת האב או לאחר מיתת האב ומדברי רבינו בהל' יבום פ"ה מוכח דבן ח' ודאי לא פטר אף אם חי ל' יום דלא עדיף מעובר בן קיימא ואף דבהל' רוצח פסק בפ"ב דחייבים עליו מיתה אם הרגו רק לענין יבום צריך שיהא בן בשעת לידה עי' ירוש' רפט"ז דיבמות ובגמ' דילן שם דף קי"א ע"ב ורש"י סנהדרין דף פ"ד ע"ב ממעט רק הני נפלים דהוו בגדר גוף אטום וע"ש דף נ"ז ע"ב ד"ה אף ודף ע"ח ע"ב דכ' שם רש"י הטעם דהוה כגברא קטילא ועי' בדברי רבינו בפ"ט מהל' מלכים דפסק שם דב"נ חייב אף על הטרפה ובירוש' נזיר פ"ו מבואר דנפל הוה כמו מת שחסר ולכך ממעט בתו"כ פ' אמור הובא בתוס' פסחים דף ט' גבי נפל דאסור לטמא לו דזה הוה בגדר מת שחסר או כמו שאין לו אב וכ"כ בזה בח"ד. ומה דאמר רשב"ג בשבת שם כל ששהה וראי' מפדיון ר"ל להיפך דמדחזינן דהתורה חייבה לפדות לאחר ל' ש"מ דשוב אין עליו חשש נפל דאם יש עליו עדיין חשש אין עליו גדר אב וגם אין עליו שם פרטי שזה זכר או נקבה כמ"ש. וכן ר"ל גבי בהמה דע"כ כשהוא בן שמונה ימים הוה ודאי יצא מכלל נפל דאל"כ איך יכול להקריבו ובאמת איסור מחוסר זמן לא שייך רק על כלו לו חדשיו דנפל הוה כמו דקלא בעלמא ובשרא בדקולא ועי' בכורות דף ג' גבי פטר שגר ותוס' חולין דף ע"ז ע"ב וכ"מ. וזה ר"ל הגמ' בשבת שם גבי כתנאי אם שחיטה מטהרת בן ח' ר"ל אם יש עליו שם בהמה שתהא שחיטה מטהרתו ועי' תוס' נדה דף כ"ג גבי בהמה במעי אשה ע"ש בתוס' לענין רביעה ואף דטרפה חיי' עי' סנהדרין דף ע"ח וחולין דף ע"ד ע"ב ודף קכ"א ע"ב ומה דבתו"כ שם יליף מאביו מה אביו בן קיימא י"ל כמ"ש בעהמ"א ז"ל בהך דיבמות דף פ' דאף למ"ד דנפל חי כ' שנה מ"מ הוה סריס ואינו מוליד ורק על נפל זה חייב ב"נ:
ובאמת נראה דהא דב"נ חייב על העוברים זה רק היכא דיושבת על המשבר עי' תוס' נדה ד' מ"ד ותוס' ע"ז דף כ"ו דשוב לא מיקרי עוקר דבר מגידולו ועי' תוספ' ערכין פ"א דמבואר שם דהוצאת יד הוה התחלת הלידה ועי' נדה דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בהל' אס"ב פ"י ה"ז מהך דנדה ד' ל' ע"ב דידיו על צדעיו ושם ד' כ"ט ע"א משיראה קרני ראשו:
ובזה י"ל שיטת רש"י ערכין דף ז' דנקט קודם גמר דין ע"ש בתוס'. אך נ"מ דאז גם לאחר גמר דין צריך דוקא ראשו וקודם ג"ד די ביד:
עכ"פ ב"נ ג"כ לא מחייב רק אם הוא גוף אחר ועי' חולין דף ע"ב ובר"ש פ"ז דאהלות דהך מחלוקת אם עובר מת במעי אמו טמא זה רק אם הוציא ידו ובל"ז לא. ובאמת נראה דהא דפסקינן דבהוציא עובר ידו טמאה אמו לידה מדרבנן זה רק שהוציא לחוץ אבל בפרוזדור דהוא בין השיניים עי' רש"י שבת דף פ"ו ע"ב ובמ"ש רבינו בס"ה טומאת מת ובהל' אה"ט פ"ה הי"א דגם לבין השיניים טמא בפולטת ואף דבין השיניים כלפנים כמבואר בנדה דף מ"א ע"ב וכ"כ בזה בהל' אס"ב דיש נ"מ בין דבר דהמציאות כבר חל עליו רק צריך שלא יהא בפנים או דבר דכ"ז שלא יצא לחוץ אין עליו זה השם כלל. וכבר הארכתי בזה אם גבי דם נדה דכ"ז שלא יצא לבית החיצון לא אי משום דלא הויא רואה או משום דאין עלי' שם דם ועי' נדה דף מ"ב ע"א גבי יולדת שירדה לטבול ונעקר הדם דהתוס' שם ס"ל דאף אם עדיין לא הגיע לבין השיניים חל טומאה על הדם ולא מהניא טבילה לדם ורבינו בהל' מו"מ פ"ה כ' דרק חוץ לבין השיניים ובל"ז מועלת הטבילה גם לדם. וכן נ"מ במה דמבואר בבכורות דף מ"ו ע"ב גבי יצא פדחת וולדה ואח"כ נתגיירה דאין לה ימי טומאה לפי שיטת הירוש' דס"ל בפ"א דנדה דז' של זכר וי"ד של נקבה הלידה הוא שגרמה שהדם יהי' טמא אך גמ' דילן בדף ל"ו לא ס"ל כן וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא וכן לדידן דם לידה עצמה לא מחמת פתיחת הקבר זה ודאי לידה גרמה עי' ד' ח' ע"ב ושם נקט ג"כ דם מחמת נשואין ור"ל או מחמת חימוד והוה בגדר אונס ע"ש ד' כ' ע"ב או מחמת בתולים וע"ש ד' מ"ה וכמ"ש בח"א דבאמת דם בתולים לדידן ג"כ הוה מן המקור רק דהתורה טהרתו ומה דמבואר בירוש' ספ"ב דברכות שמא יצא דם נדה כו' שם י"ל דע"י חימוד ובא ע"י סיבה וכמו לר"א גבי דם קושי בימי טוהר עי' נדה דף ל"ח ע"ב וע"ש ד' י' ע"ב אם נתגיירה אח"כ אם אז טמאה נדה כיון דהלידה של קודם גירות גרמה לזה. וכן נ"מ להיפך גבי נבעלה קודם שנתגיירה וראתה דם בתולים אחר שנתגיירה לפי מ"ש ועי' נדה דף מ"ג גבי הרהור וד' כ"ב גבי ראה בקיסם ושם דף מ"א ע"ב לדברי המטמא כו' ובתוס' ד' מ"ב ע"ב מה דמחלקי בין נדה ללידה ולכך אצלינו בטל דין דם טוהר דהוא דבר אחד עם הדין דדם בתולים ואכמ"ל:
עכ"פ י"ל דאם נימא כמ"ד אין לידה לאברים חולין ד' ס"ח ע"ב הך דנדה ד' כ"ח רק אם יצא חוץ ממש אבל אם נימא יש לידה לאברים רק דמה"ת אין האשה טמאה עד שיהי' לידה גמורה י"ל דדי ג"כ אם יצא לבית החיצון וזהו מקום חתך דחולין. אך גבי כהנת שילדה מזר בן ח' חי י"ל דשפיר פוסל דשם א"צ להדבר הפועל רק שיהא ועי' יבמות ד' ס"ט ופ"ז ומה דמבואר בתוספ' שבת דאינו פוסל כ"כ בהשמטה לח"ד דר"ל לעבדים מחמת דאין לו נחלה:
ובאמת מ"ש התוס' שבת ד' קל"ה להוציא את הספק י"ל דנ"מ בפסח כה"ג דאינו מעכבו מלאכול ולכך צריך קרא. אך י"ל דלא גרע מחבושים בבית האסורים ביבמות דף ע"א ע"ב:
עכ"פ למ"ד פסחי' דף צ"ב ע"ב דאם זרק הורצה י"ל דגם שבת דוחה ועי' ירוש' פסחים פ"ח וקדושין פ"א פסחן של נשים רשות ודוחה שבת אך גמ' דילן לא ס"ל כן וכ"כ בזה. אך נ"מ לשיטת רבינו דס"ל דהיכא דרחמנא דחיי' כמו טמא מת שהנזיר מגלח וכן בדרך רחוקה למ"ד לא הורצה דאז אף אם לא עשה פסח שני במזיד ג"כ פטור כמבואר בפ"ה. וכן מפרש בפה"מ לרבינו פסחים רפ"ט פטורים מן הכרת ר"ל אפסח שני וע"ש בתוס' ד' צ"ג בד"ה אלא וד"ה לר"י וד' צ"ד שם גבי סוסים ופרדים אך זה אינו דאז רק בגדר אנוס וא"כ חייב אפסח שני אם לא עשה במזיד אף אם לא הי' מעיין לטבול ע"ש בירוש' פ"ז גבי צבור מגעי נבלות ואין להם מים לטבול ורבינו פוסק דאין עושין בטומאה רק אם רוב הצבור טמאים טומאת מת אז גם שאר טמאים לבד מזב ומצורע דהוה טומאת הגוף עושין דג' דינים יש דזב אין עושה לעולם בטומאה וטמאי מתים אם הוה רוב צבור עושים ושאר טומאות וכן מח"כ למ"ד לאו כזב כריתות ד' י' אם הציבור טמאי מתים עושים הם עמהם וגבי פ"ש אם לא עשו במזיד לבד מטמא מת חייבים כרת ועי' פסחים ד' ס"ט ע"ב אך שם קאי למ"ד אם שחט על דרך רחוקה הורצה. וא"כ י"ל דקרא קאי גם אטמא שרץ ונבלה ע"ש דף צ"ג:
ובאמת לפי"ז י"ל למה דמקשה בפסחים דף צ"ג למה נאמר טמא ע"ש בגמ' רק די"ל למה נאמר טמא נפש ע"ש דף ס"ו ע"ב וד' ס"ז ואמר דנ"מ לכרת ר"ל כרת דפ"ש אם לא עשה במזיד דטמא נפש היינו טומאה מן המת שנזיר מגלח כמ"ש רבינו בפה"מ באהלות אז פטור מכרת וכמ"ש וכן דרך רחוקה לדידן ומשום דרחמנא דחיי' אף בז' שלו כמ"ש רבינו אבל בשאר טומאות חייב כרת על פ"ש:
ועי' במה דפליגי בירוש' רפ"ט דפסחים ותוספ' פ"ח וספרי פ' בהעלותך פסקא ע' ר"י ורבנן אם כל הציבור זבים ולא עשו פ"ר כלל אין עושין פ"ש דאין ציבור עושין פ"ש עי' זבחים ד' קי"ח ע"א ורש"י פסחים דף ס"ז ע"א ודף ס"ט ע"ב וד' פ' דלא משמע כן אך כה"ג אם היו טמאי נבלה ושרץ ולא הי' להם מים אז עושין פ"ש רק בגדר תשלומין לכ"ע. ונ"מ דאז לד"ה אינו דוחה שבת ועי' בהך דיומא ד' נ"א ע"ש בתוס'. משא"כ בזב וזבה שם אין הציבור צריכים כלל לעשות פ"ש. וכעין דמבואר בירוש' ובתוספ' שם היכא דישראל בנו ביהמ"ק בין פ"ר לשני אין צריכין לעשות פסח ועי' שם דף צ"ד ע"ב מה דאמר ר"א מאסקופת העזרה ולחוץ ומקשה שם מערל ר"ל ג"כ שהי' אנוס שלא מצא מי שימול או כגון שחל בשבת ומ"מ חייב כרת אפ"ש וגבי דרך רחוקה כה"ג כגון שלא ידע היכן הוא העזרה פטור ועי' ירוש' פ"ו ופ"ט דאמר דזה רק לפוטרו מכרת ור"ל דאם שחטו עליו הורצה לכ"ע וע"ש דף פ' דלא משמע כן וגם נ"מ אם עליו יש דין שלא למנוייו וגם דהא לפי המבואר שבת דף פ"ו ע"ב הי' בפסח מדבר ע"פ בשבת. וזה כונת הספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ה ויעשו למה נאמר כו' ת"ל ויעשו ר"ל דלפי החשבון ע"כ הי' אז ע"פ בשבת אך שמא עיברו איזה חודש ואמר דנצטוו לקבוע במועדו וכן אמר שם בפסקא ס"ו אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצא כו' ולכך אז אף אם נימא כמ"ד הורצה בד"ר מ"מ אז לא הקריבו מחמת שבת ועי' פסחים ד' צ"ה ע"ב אם פ"ש דוחה טומאה וביומא דף נ"א וכ"כ במ"א דשמא שם ר"ל אכהן דמקריב בטומאה ומטעם דקבוע לו זמן וכמו שבת. ועי' הוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע ושם ד' ט' אך ר"ל אם בע"מ פסול הגוף ומבטלו מדין כה"ג או פסול חסרון ומיקרי כה"ג פסול וכמו ארי' דרביע עלי' וזה ג"כ פליגי ר"ט ור"ע גבי מקוה שנמצא חסר רק דשם אמר דבע"מ לכ"ע פסול הגוף נראה דזה רק בהני דמחללי עבודה ולא בשאר מומין. ועי' מכות דף י"א דרק גבי בן גרושה אמרינן דמתה כהונה ולא גבי בע"מ ומה דמבואר שם במשנה דכה"ג שעבר מחזיר רוצח ע"ש ברש"י ובהוריות ד' י"ב ע"ב דלא קאי על בע"מ אך בפה"מ לא ס"ל כן אך זה לכ"ע מה דנעשה בע"מ לא אמרינן מתה כהונה משום דהבנים נשארו כהנים ונ"מ לגבי חביתין כמ"ש. וכן נ"מ למ"ש אם יהי' באנוסה די באירוסין דיש על זה שם אשה והוי' עי' נדרים ד' ס"ז וביבמות דף ס' וכתובות דף נ"ג ע"ב וסנהדרין דף נ"ג ע"א ברש"י וא"כ יקשה מהך דכתובות דף מ' אם נימא כמ"ד דאין איסור של תורה בקדושין וגם משום דמוציא ש"ר ע"כ אחר נשואין עי' בירוש' פ"ד דכתובות דאף אם בא עלי' עודה ארוסה ליכא מש"ר וגם משום דכ"כ דקנין אירוסין הוה גזיה"כ ולא מיקרי קיימו. וכ"כ כה"ג בח"א ס"ה שחיטה ולכך כ' רש"י גיטין דף י' דאירוסין לא מיקרי זכות דאינו מתחייב במזונות. ולכאורה קשה הא מ"מ מה"ת עי"ז מותרת לאכול בתרומה וע"כ דזה ממילא וגזיה"כ ועי' מ"ש רבינו בפה"מ שם דף י"א ע"ב על הך מפני שהוא קנינו דזה לא בגדר זכות ומעלה רק סיבה ע"י קנין וכ"כ בזה: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: השמטה

למ"ש לעיל. דמלך יש לו רשות להמית בגדר הוראת שעה ולענוש. ועי' סנהדרין ד' כ"ז גבי הך דבר חמא דבלא עדי' לא וצריך שיהי' עדי' כשרי' ועי' בירוש' סוטה פ"ט ובתוספ' פט"ו במה דאמר שם אם העלם יעלימו כו' בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ואמר שם משל כו' מסרו לשלטון והחזירו לקמון ר"ל דמולך הוא מן הנסקלין ואתה יכול להמיתו בכל מיתה שירצו כמבואר בסנהדרין ד' נ"ג וכ"מ אך זה רק במיתה הכתובה אבל בשאר דברים לא ועי' תוס' ריש מכות. וכן משמע מלשון רבינו בהל' סנהדרין פי"ד וגבי רוצח יכולים גם בזה וכמו כיפה ולכך מדייק רבינו בהל' סנהד' שם בכל דבר. ועי' מ"ש רבינו בפ"ד מהל' רוצח אך זה רק סנהד' אבל שלטון יכול גם זה. וזה ר"ל קמון עי' ע"ז ד' י' ע"ב ורש"י גיטין ד' כ"ח ע"ב. ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים פ"י ה"ו דב"נ שהכה ישראל חייב מיתה אבל אינו נהרג בידים מהך דויפן והוא דרשה גמורה כמ"ש רבינו בהל' חובל פ"ה ה"ג ועי' סנהד' ד' פ"ד ע"ב ונזיר ד' ד' ע"ב דכל היכא דכתיב הכאה סתם לא הוה מיתה גמורה: וזה ר"ל דמרע"ה לא הרגו בידי' רק הכה והטמינו בחול דהיינו קמוניא חלילא ובגדר שלטון ולכך אמרו לו מי כו' לשר כו' ועי' בדברי רבינו שם בה"ט דהיכא דעפ"י דין א"י להורגו בידים מ"מ מודיעין אותו שחייב מיתה. וזהו דדייק בפסוק הלהרגני אתה אומר כו' ר"ל דצ"ל לו שחייב מית' וכך הודיעו להמצרי: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה