אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי יוסף רוזין

פרק א · הלכה ב

הלכה א

ומפני זה כו' כדי שלא יהיה כבוש יחיד כו'. ואף דעדיין לא נתקדשה מ"מ הא מבואר בירוש' חלה פ"ב ה"א דלאחר כבוש זכו למפרע מהך דנתתי וזה ר"ל הך דב"ב דף קי"ט וע"ז דף מ"ו ודף נ"ג א"י מוחזקת היא אף דבעי כבוש כמש"כ התוס' קדושין דף ס"א ע"ב מ"מ משנתכבשו זכו למפרע ולכך הוי כמו שכבשו יהושע וגם הפירות חייבים בחלה ובמעשרות למפרע וע' תוס' ר"ה דף י"ג ע"א ד"ה ולא דנהי דלמפרע זכו בהם מ"מ נ"מ אם משום דצריך שיהא של ישראל או שלא יהא של עכו"ם וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל על הך דבכורות דף ל"ט ע"א גבי הך דבעי פנחס אם למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא ונ"מ למעול בפדיון דרש"י ז"ל מפרש דאי אמרינן למפרע הוי מומא אם נהנה תיכף מהפדיון מעל אם אח"כ לא נפסק החולי ע"י הרפואה. ורבינו ס"ל דקודם שנתברר שזה הוי מום קבוע לכ"ע לא מעל רק דנ"מ אי מהני הקריאת שם שקרא לזה שיהי' בגדר פדיון קודם שנתברר אלאחר הבירור או דצריך לקרוא לאח"כ וזה תליא אם למפרע או מכאן ולהבא וכמש"כ רבינו בספ"ב מהל' איסו"מ וע' נזיר דף ט"ז ע"ב וברש"י שם למ"ד אין נזירות חלה בביה"ק אם לכשיצאו צריך להזיר פעם ב' או די שיזכיר שנזר. ובירוש' דמאי פ"ז הובא בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר ה"ט דצריך לרחוש בשפתיו התנאי ושם בפ"א ה"ג בעובדא דרחב"ד וע' ירוש' נזיר פ"ה ה"ה גבי נזיר על הבהמה שיש לו ונמצאת שנגנבה עד שלא נזיר דלא הוי נזיר ואח"כ החזירוה הגנבים בלילה ר"ל דעדיין לא נודע לו שנגנבה דאל"כ כבר נתבטלה הנזירות ולא מהני שוב החזרה וכע' מש"כ התוס' כתובות דף ע"ד ע"ב גבי הלך אצל חכם דאף היכא דאמרינן דנתבטל למפרע מ"מ אם נודע לו קודם שוב בטלו הקדושין ודלא כמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ד ע"א. וע' בירוש' כתובות שם ובקדושין פ"ב דמוכח כשיטת הר"ן ז"ל דגבי התרה אף שנודע לו קודם שהתיר החכם לא נתבטל משא"כ גבי מימין משום דמאיס וע' בגיטין דף פ"ו ע"א דאמר שם מאי אסותא משמע לכא' דמשעת הקנין כבר נרפא שוב לא הוי מק"ט ולא מאיס וע"ש דף מ"ג ע"א אבל זה ודאי דמה שיש לו רפואה אח"כ לא מהני. וע' פסחים דף ד' ע"ב דגבי בדיקה היכא דאינו בדוק הוי מק"ט ולא מהני מה שיבדוק אח"כ. אך י"ל דהתם שאני דהוי כדבר חדש וזהו כונת רבינו בהל' מו"מ ספי"ז גבי עריבה של עץ וקורת בית הבד דצריך דוקא כצורתן ולא מהני מה שיתקן אח"כ וזהו כונת הגמרא בנדרים דף כ"ה גבי קורת בית הבד דגבו טרוף ונ"מ למו"מ כו' ר"ל דלא מהני מה שיתקן אח"כ וע' תוספתא ב"ב פ"ד גבי המוכר ס"ת לחבירו ונמצא שיש טעות בכל דף דהוי מקח טעות ור"ל דלא מהני תיקון וע' בנדרים דף ס"ה ע"ב גבי פלונית כעורה ובר"ן שם ושם דף ס"ו ע"א מש"כ הרא"ש ז"ל אליבא דר' ישמעאל דהיכא דיכול ליפותה לא הוי מום מתחילה ובתוס' שבת דף כ"א ע"א גבי פסולתא דדובשא אם רק לאחר התיקון יש עליו שם שעוה או תיכף ובחולין דף קל"ח ע"א גבי מלובן דאינו צריך ליתן לו מלובן רק שיתן לו כשיעור שישאר לו אחר הלבון ה' סלעים וזה תליא על מי מוטל הטורח של מתנות כהונה. ע' חולין דף קל"ד ע"ב ושם נקט הטעם משום הפסד כהן ובירוש' רפ"א דדמאי נקט שם משום השיב אבידה ובתוספתא ס' תרומות הובא בדברי רבינו בהל' תרומות פי"ב הי"ז נקט הטעם משום חלול השם אך בתוספתא פ"ג דמעש"ש מחלק שם דהיכא דעדיין לא קרא שם תרומות ומעשרות כשהביא מן הגורן לעיר אינו נוטל שכר הבאה משא"כ אם כבר קרא אז נוטל וראשית הגז כל זמן שלא נתן לכהן הוי כמו שלא קרא עליהם שם ולכך חייב באחריות וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"א וכ"כ בח"ג בהל' מתנות עניים. ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' בכורים פ"י הט"ז דאף דכתב שם דנותן לכהנת אף שנשואה לישראל מ"מ לא כתב כמו בפ"ט ה"כ דמותר ליתנו גם לבעל הכהנת ישראל. משום דכיון דכ"ז שלא בא ליד כהן אין עליה כלל שם ראשית הגז ול"ד למתנות דכבר חל עליהם שם מתנה ודלא כמש"כ התוס' קדושין דף ח' גבי פדיון הבן. וע' בכתובות דף נ"ח ע"א גבי טורח מזונות על מי מוטל ומה דפליגי בירוש' תרומות פ"ו ה"ג ר"מ ורבנן ואמר שם דפליגי בטפילה אי על בה"ב או על הפועלים ובמק"א אבאר זה. ובאמת הך דפסחים הנ"ל תליא במה שכבר הארכתי בח"א בהל' חמץ אי איסור דרבנן מיקרי איסור גברא או איסור חפצא וזה ר"ל הגמ' דפסחים דף מ"ח ע"א דמחלק בין איסור טבל לאיסור מוקצה ואמר שם דהחילוק הוא רק אי הוא דרבנן ואף דמדומע הוי ג"כ דרבנן ומ"מ אסור צ"ל דמדומע דאיסור הנאה שאני וכעין דס"ל לרבינו בספ"ז מהל' מכירה גבי מק"ט וזהו ג"כ כונת הגמ' ביצה דף י"ח ע"א דולד הטומאה מותר להטביל ביו"ט משום דלא הוי מתקן כיון דאין האיסור על הגוף וזה ג"כ כונת רש"י בסוכה דף מ"ז ע"א דלא מברכין בשמיני דכתב דאין שם סכות עליו ור"ל דכ"כ בזה בח"ב ובח"ג בשם הירוש' דשם סוכה לא הוי על סוכה רק בזמן מצוה ולכך מברכין עליה בכל יום כמש"כ בזה בח"א בהל' סוכה. וא"כ לפ"ז בשמיני דהוי רק דרבנן דאז החיוב רק על הגברא ולא על הדבר שוב לא שייך ברכת סוכה דהרי אינה סוכה כלל זהו כונת רש"י ז"ל שם. וע' בזבחים דף פ"ח גבי מדומע במה דפליגי רש"י ותוס' אם של אה"נ או של תרומה. ובאמת י"ל דהך מדומע ר"ל של טבל כמו הך דעירובין דף ל"ו ע"א ע"ש. וע' שבת דף קכ"ז ע"ב תוס' ד"ה כיון וזהו משום דדבר דמותר לאחד א"א לאמר דהאיסור הוא על העצם משא"כ בטבל דאסור לכל וכבר הארכתי בזה בח"א. וזהו בעצם כונת רבינו בהל' סוטה פ"ב מה דמחלק בין מעוברת חבירו לארוסה דמעוברת חבירו לא הוי עלי' שם אינו מנוקה מעון דזהו איסור נפרד והוי כעין מוקצה בפסחים שם ובעירובין דף ע"ח עכ"פ גבי מים לשיטת הרא"ש בנדרים דף ס"ו לר"י כיון שבידו לתקנו לא מיקרי מום כלל. וראיה לזה מהא דמבואר בירוש' פ"י דעירובין גבי הך דחותכין יבלת דס"ל דקאי אכהן וכן פי' רבינו שם בפיה"מ ע"ש והטעם אמר שם בירוש' מפני קלקול פייסות וזה דוחק לאמר דמיירי דנולדה היבלת לאחר הפייס וכן מוכח בירוש' פסחים פ"ו דפריך שם הגע עצמך שנולדה יבלת בשבת חזינן דלא מיירי בכה"ג ואמאי לא נימא דהוי פייס בטעות כיון דלא היה ראוי כלל וע"כ צ"ל דכיון דבידו לתקנו לא הוי בכלל טעות וע' כתובות דף ע"ה ע"א גבי זיעה עוברת ובתוס' שם גבי שומא ותוס' בכורות דף ל"ח ע"ב. ומ"מ גבי גניבה דלא הוי בידו מבואר בירוש' נזיר שם דאף אם נימא דהחזירה הגנבים מהני למפרע מ"מ אם נודע לו קודם שהחזירוהו בטלה הנזירות ותו לא הדר רכבא עליה וכע' הא דמנחות דף ק"ב ע"א גבי קדושה דלא הדר רכבא וע' תמורה דף כ"ב ע"ב גבי אבודת לילה דלא שמה אבודה ובירוש' ספ"ג דסוטה גבי היה גונב ומוציא בלילה אי הוי כגניבה אחת או כב' גניבות ע"ש. עכ"פ חזינן דאף בדבר דלמפרע מ"מ כ"כ דלא ידעינן זה א"א לחול ולהתבטל וכ"ע מש"כ התוס' יבמות דף ל"ה ע"ב דא"א לנו לידע עתידות ובכ"מ. וע' חולין דף כ"ו ע"א גבי תמד שלקחו בכסף מעשר דהיכא דסופו להחמיץ חל הפדיון תיכף ומה דאמרינן בעירובין דף ל"ו ע"א גבי ככר זה היום קודש ולמחר חול ופירש"י דהיינו במחללו על המעות ואמר שם דמספיקא לא פקע ואמאי לא מפרש כמו הך דנדרים דף כ"ט דלגבי קדושת דמים יכול לאמר לכשיהי' לילה מפקע ההקדש וכמו שפסק רבינו ספ"ד מהל' מעילה וצ"ל דאז הוי הפקעה תיכף כשיהי' לילה לענין דין ולענין עירוב מהני שפיר כ"ז שאין אנו רואין שהוא לילה וכמש"כ התוס' שם דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש. משא"כ גבי חילול דכ"ז שלא חלה הקדושה על המעות לא פקע ממנו וכ"ז שאין אנו רואין שהוא לילה לא חלה הקדושה על המעות וממילא נשאר הככר קדוש וע' תוס' ב"ב דף קמ"א ע"א גבי טומטום ותנאי ב"ד דהכל כפי כוונת האדם ובב"מ דף ו' ע"ב מאי קמדמית כו' ובנדרים דף י"ח גבי כוי ובביצה דף ח' דאין דעתו רק על הודאי. ולכך בהיום חול ולמחר קודש שפיר חל אף אם נימא דתחילת היום קונה וכמש"כ התוס' שם ד"ה מ"ש. גם י"ל דהיכא דהתנה מתחילה שיהא היום קודש ולמחר חול או להיפך אם ר"ל שיהא מהיום חל הדבר אלמחר וע' בתוס' נדרים דף ס"ט ע"ב ודף ע' ע"א גבי מופר ליכי למחר ובירוש' ערלה פ"א גבי נטע שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך למאכל ואמר שם דחייב מחמת דעירב בו מחשבת חיוב ור"ל כך דבשעת נטיעה חשב כך שיהא שנה א' לסייג ומכאן ואילך למאכל וחל שם ערלה גם אשנה א' ול"ד לחיצון לסייג והפנימי למאכל משום דמעורב כמבואר בירוש' שם וכ"כ מזה בהל' מא"ס ולק' בהל' מעש"ש אבאר זה. וע' קדושין דף ז' ע"ב גבי חציך בפרוטה היום כו' ובתוס' פסחים דף ס"ג ע"א גבי סי' ראשון למולים דזה שמקדי' כוונתו דגם על הב' יחול זה. עכ"פ י"ל דאדם אין דעתו אלא על הדבר המבורר וע' ירוש' נדרים פ"ג גבי האומר נטיעות האלה קודש כו' דפליגי שם אמוראי אי למפרע קודש או מכאן ולהבא. והנה התוס' בכורות דף ל"ח ע"ב הנ"ל כתבו לחלק בין מום עובר ע"י רפואה או רק שע"י איזו פעולה מתברר דלא הוי מום מעולם ובפרה פ"ב גבי היתה בה יבלת וחתכה במה דפליגי שם. ובדברי רבינו בהל' פא"ד פ"א ה"ו וע"ש בהשגות וי"ל דהטעם דמאן דפסיל דכמו דבעינן שתהא פרה משעת לקיחה ע"ש בה"א ובדברי הר"א ז"ל ובתוס' ב"מ דף ל' ע"א כן צריך שתהי' תמימה בשעת לקיחה והך דהיתה בה יבלת ר"ל דנחתכה אחר הלקיחה ובספרי פ' חקת פ"ס קכ"ג מרבה שם מקרא דמום עובר כשר בפרה ורק כגון שני זנבות דבידו להעבירו ע"ש. ובזה א"ש מה דמבואר ב"ב דף ק' ע"א דלרבנן לא קנה הליכה גם בא"י והא רבינו בפיה"מ שם פ"א על הך דף ג' כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק דר"ל דקנה בהליכה ואף דקיי"ל דהילוך לא קנה זה רק בקנין חדש אבל לברר חלקו די בהליכה וזה ר"ל הך והחזיק וא"ש מש"כ שם בתוס' דזה קמ"ל דכאן מהני חזקה בהליכה ובדרושים הארכתי בזה במה דמבואר בתו"כ ר' פ' בחוקותי דאם בחקותי תלכו דתהיו עמלי' בתורה ור"ל דעמל נקרא אף דאינו עושה חזקה טובה ואף לא במקום זה שצריך מ"מ קונה וע' רש"י סנהדרין דף צ"ט ע"ב גבי הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר דר"ל דנתגלו לו טעמים אפי' במק"א וזה ר"ל הך דיבמות דף קי"ז ע"א גבי קרא דכמים הפנים כו' ההוא בד"ת כתיב ע"ש ברש"י וזה גדר הליכה ור"ל ג"כ משום דלכולם יש חלק בזה רק בגדר בירור ולזה מהני הליכה ומ"מ בא"י לא מהני הליכה לדידן וע"כ דהוי גדר קנין לא בירור וע' רש"י חולין דף צ"א ע"ב מלמד שקיפל כל א"י כו' ר"ל דהוי בגדר מציע מצעות דב"ב דף נ"ג ע"ב ואף דהתוס' כ' שם דרק אם הוא עשה מצעות ולא בשמצא מצעות וכאן לאחר שהציע מצעות אז קיפל כבר הארכתי בזה בדרוש דלכך לקח יעקב אבינו אבנים משום דמבואר במס' כלים פ"כ בתוספתא הובא בר"ש שם גבי מקום מושב הסתת דרק בזמן שהוא יושב יש עליו שם ישיבה והוא טמא וכשעומד ממנו פקע ונטהר משום דהוי ישיבה של צער וכמבואר בירוש' פ"א דביצה אבנים שישבנו עליהם כו' עשו עמנו מלחמה הובא ברמב"ן במלחמות פי"ז דשבת על דף קכ"ה ע"ש נמצא לפ"ז דהני אבנים שעשה למשכב הוי פעולה נמשכת לא פועל נגמר ויש עליו שם עילה וכמש"כ רבינו בס' מו"נ ח"א פס"ח וכמו גבי הקדש דפעולת המקדש עושה פעולה תמיד בההקדש כיון דאם נשאל עליו בטל ממנו ההקדש וכ"כ בזה בח"ב וגם כאן כן וא"כ נמצא דהוי כמציע עכשיו המצעות ולכך קנה. עכ"פ מבואר דאף דא"י הוי מוחזקת מ"מ מתחילה בעי קנין גמור ואח"כ נעשית מוחזקת למפרע וע' תוספתא ב"ק ספ"ח ובגמ' דילן דף פ"א ע"ב גבי תלושין שבא"י דמשמע שם דלא קנו אותם אגב הקרקע וע"כ משום דהקנין בקרקע הוה רק גדר בירור משא"כ בהתלושין וכבר הארכתי בזה בהשמטה לח"א ובח"ג היכא דעשה חזקה בדבר אחד דלא הוי חזקה גמורה אי מהני לשדה אחרת דבעי חזקה גמורה:
והנה לפי המבואר בירוש' שבועות פ"ו דלדברים הצריכים ירושה וישיבה כ"ז שלא ירשו הכל לא נתחייבו ולכך הוצרך יהושע לחלק הכל וע' ירוש' סוכה פ"ב ה"י דושבתם בה ר"ל לשון דירה וכ"ע הך דקדושין דף כ"ו במה קניתם כו' ורשב"ם ב"ב דף נ"ג ע"ב וכעין מה דס"ל לרבינו בהל' מכירה פ"א דאם צבר לתוך הבית קנה ובירוש' סוטה פ"ח גבי בנה בית חדש וחנכו דאם הכניס חפצים לתוכו ונעל בפניהם הוי כמו שחנכו ונ"מ ג"כ להך דעירובין דף ס"ד במה דאמר שם ומנח בה מידי אם ר"ל דזה הוה גדר קנין המקום וכמבואר בירוש' שם או משום דיש לו רשות להניח ונ"מ אם צריך דוקא דבר שאינו ניטל בשבת כמו יתד של מחרישיה כמבואר עירובין דף פ"ו ע"א. ומשום דמבואר בשבת דף קכ"ג ע"ב דאינו ניטל בשבת ע"ש:

[מקונטרס ההשלמה: (השמטה לדף ג').
במ"ש בגדר סוכה לאחר ז' דאז אין שם סוכה עלי' דרק זמן שמחוייב לישב בה אז יש עלי' שם סוכה. ועי' ב"ב דף ו' ע"ב גבי כשורא דמטללתא ע"ש ברש"י דמצוה דז' ימי הסוכה הוא השנה של סוכה. וכ"כ בזה בח"ג מדברי התוספ' פ"ד דנדרים עד שיעקר סוכות דביו"ט האחרון מותר ולא כתוס' ב"ב דף ו' ע"ב הנ"ל. ועי' מ"ש בח"א במה דמבואר בירוש' פ"ב דסוכה דזה צריך לכ"ע ליתן דעתו שיהא הסוכה לז'. ובירוש' שם אמר דילפינן מוירשתם וישבתם דתשבו ר"ל תדירו. ועי' ב"ב דף נ"ג ע"ב ברשב"ם גבי מציע מצעות מקדושין דף כ"ו ע"א. ולכך מבואר בסוכה דף כ"ח ע"ב דמצעות נאות מעלן לסוכה אף דשם לא חשיב כלל שינה כמ"ש בח"א רק דעי"ז היא נעשה לקביעות. ועי' מ"ש רבינו בהל' מכירה פ"א הט"ו וט"ז דאף דגבי מכירה קי"ל דניר לא הויא חזקה אף בחזקת קנין כמבואר בדברי רבינו בהל' זכי' פ"ב ה"ג ד'. ועי' ערכין דף ל' ע"א דהמוכר א"צ לשלם עבור הניר ולא הוה כמו שבח דב"מ דף ק"ט. ועי' תוספ' דב"מ פ"ט דאם נרה ולא זרעה מנכה לו מה שהניחה נרה וע"ש דף ק"ד ע"ב גבי כחשא. עכ"פ חזינין דניר אינו שבח חוציי רק עצם ולכך גבי מכירה לא הוה קנין וגבי הפקר הוה קנין משום דגבי מכירה עושה הקנין ב' פעולות מה שיוצא מיד המוכר ובא ליד הלוקח וזה א"א רק ע"י דבר הנתוסף ולא ע"י עצם דכל שינוי הוא ע"י חוץ לגוף כמ"ש רבינו בס' המורה ח"ב הקדמה י"ח. וזה ג"כ כונת הירוש' פאה פ"ד וקדושין פ"א נעשה כזוכה מימינו לשמאלו דאינו כלום. ועי' מ"ש ה"ה ז"ל בהל' עירובין פ"ו ה"כ גבי פת ובהל' אישות פי"ז ה"ד. וכ"כ בזה בח"א על הך דמנחות דף ק"א ע"א גבי עצים ולבונה דלא מהני להו פדיון אף אם נטמאו דכיון דמה ששייך בהם טומאה הוא ע"י שהם קודש א"א שהמעלה יגרום להם חסרון בזה וכמ"ש התוס' זבחים דף ק"ה בשם הירוש' פ"ו דיומא אין מי חטאת מטמאין שעי"ז יטמאו הם. וה"נ כן דע"י עצם א"א שיהי' שינוי בעצם. משא"כ גבי קנין הפקר לא מקרי שינוי עצמיי מה שהוא קונה שהרי לא יצא מרשות אחר ולא נתחדש בה דבר. ועי' ר"ש פיאה פ"א מ"ש שם אם זוכה מן ההפקר הוה כמו לקוח לענין מעשר ורש"י ב"ק דף קי"ג ע"ב דברה"ר לא מיקרי שינוי רשות. וכ"כ בזה בח"ג בדברי התוס' מעילה דף י"ט דהפקיר הקדש בשוגג לא מעל ונדרים דף מ"ג. ומ"מ כ' רבינו בהל' מכירה שם דאם נכנס ונרה קנה ר"ל שהוא עושה מעשה ומראה שהשדה שלו וכמו שם גבי אם נתן סל פירות לשיטת רבינו וכה"ג ס"ל גבי גירות בהל' אס"ב פי"ג ה"ט וגבי שחרור בהל' נזירות פ"ב הי"ח וכ"כ בזה. וה"נ ר"ל גבי סוכה שעי"ז נראה שעושה אותה קבע. ועי' תוס' ב"ק דף ק"א גבי שבח סמנין דאם אין השבח בעצם א"צ לשלם ובירוש' פ"ג דערלה דאם צבע בע"ח בקליפה ערלה אינו נאסר דאין עושה פעולה בעצם ועי' שבת דף צ"ד ע"ב דאין צביעה בבע"ח ודף ע"ה ע"ב. והך דבכורות דף נ"ח משום סקרתא שם קאי אצמר ויהי' נ"מ גבי בגד מוסגר דאם צבעו נטהר ומותר כמבואר בדברי רבינו בהל' טו"צ פי"ג הי"א. וכן ר"ל הירוש' דערלה שם גבי מוכין אבל מוחלט אסור דגם אפרו אסור משא"כ במוסגר דהאיסור הוא רק צורת הבגד ולא עצם. ועי' תוספ' ערלה פ"א אפר בגדים כו' ובירוש' שם פ"ג. ובהך דב"ק דף צ"ג ע"ב אם צבע הוה שינוי עצמיי ומנחות דף ל"ח ע"ב אטו צבעא קגרים ודף מ"א ע"ב ע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ב דהל' ציצית ה"ח דס"ל דאזלינן בתר צבע. אך י"ל בין צמר לפשתים ועי' בכורות דף י"ז ע"א פשתן שלא נשתנה ובירוש' רפ"ט דכלאים פשתן כברייתו ושם ובנדה דף ס"א ע"ב צובע ומותר ובנגעים פי"א ע"ש בפה"מ וכן ס"ל לרבינו בהל' תפילין פ"ג הי"ד גבי אחורי הרצועה ומ"ש שם ונוי הוא לתפילין כו' ר"ל דזהו כונת הגמ' מנחות דף ל"ה ועירובין דף צ"ז ונויין לבר ע"ש ור"ל שנוי הוא שיהי' פנים כמו בחוץ:
עכ"פ עיקר סוכה צריך לקבוע בליל א' לז' וכ"כ בזה בח"א מ"ש רבינו בפיה"מ ספ"ב דסוכה דרק בתחילת הסוכות הוה גשמים סימן רע והא דאמרינין בריש תענית דכל ז' כן זה רק לר"א לשיטתי' דס"ל כל ז' חובה. ובאמת בספרי פ' ראה פסקא ק"מ וכן גרס הרי"ף ז"ל בפ"ב דסוכה דר"א דפוסל שאולה זה רק בלילה הראשונה. ועי' סוכה דף מ"ג ושבת דף קל"א ע"ב דמצריך קרא לרבות לילות ע"ש בתוס' למה לא יליף מתשבו. ועי' ערכין דף ג' ע"ב לחד גירסא:
אך נ"מ אם זה דין על האדם או על הדבר עצמו. וזהו ר"ל שם דף ט' דעצי סוכה אסורין כל ז' אף בנפל וכ"כ בזה אם איסורים הוא רק תואר בהדבר או עצם. ובזה פליגי ב"ש וב"ה ביבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דב"ש ס"ל דאיסור הוה עצם וכמו איילנית שם דף י"ב וע"ש בתוס' דף ח' ואבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א וכמו הך דמכות דף ו' ע"א גבי הרוג יציל ומ"ש הר"א ז"ל בהל' עדות פי"ב ובר"ן פ"א דגיטין ע"ש. וכ"כ בזה בדברי הירוש' הוריות פ"א הובא בתוס' דף ד' ע"ב דכל שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן ונ"מ לקבלת פסול וקרוב. עי' רשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א דמחלק שם. ובירוש' סנהדרין פ"ג וכי מצינו עדות יוצא מפי פסול ובגיטין דף פ"א ע"ב דאף במקום שקרוב מהני פסול לא מהני דזה אינו בגדר עדות כלל. אך זה רק בפסול דאורייתא וגם לאחר שפסלוהו ב"ד. ובזה לכ"ע לא אמרינין למפרע הוא נפסל ורק מכאן ולהבא נעשה אינו בגדר עדות ולמפרע רק דאין מאמינים לו. ונ"מ דמומר להכעיס אינו נפסל רק מכאן ולהבא דזה פסול הגוף וכן בדרבנן צריך רק לתאבון עי' ב"מ דף ע"ב ע"א בתוס' ורש"י ר"ה דף כ"ב וסנהדרין דף כ"ו ע"ב ברש"י. וזהו ר"ל הירוש' סנהדרין פ"ג דפסול צריך שיפסול בב"ד ועי' ירוש' פ"ח דתרומות דפסול משפחה צריך שיפסול בב"ד ובסנהדרין פ"ד דמתחילין מן הצד וכן ג"כ גבי חשוד על השבועה דיש שאין מאמינים לו ויש שאינו בגדר שבועה כלל עי' תוס' ב"ק דף ק"ח וב"מ דף ה' ודף צ"ח:
ועי' סוכה דף מ"ו ע"א דמשמע שם מרש"י דאף אם לא יצא מסוכה צריך לברך בכל יום דהוה חיוב חדש וי"ל דזה תליא בהך דדף כ"ז אם עושין סוכה בחוה"מ. אך כך דהנה כ"כ דכל דבר שיש לו שטח זמן או מקום או מנין אם זה מקרי דבר מצורף או עצם. ועי' ע"ז דף ס"ה גבי העבר לי מאה חביות במאה פרוטות דאם לא השלים לא קיים כלל וצריך לשלם לו רק מחמת השוי' לא מחמת השכירות. גבי זמן כה"ג מאי למ"ד אין פועל יכול לחזור בו ועי' רשב"ם ב"ב דף פ"ז ע"א גבי מאה יום במאה דינר נ' דס"ל דהזמן הוא מצורף לא עצם אחד ובירוש' ב"מ פ"ו על מה דאמרינין עד כדי שכרו ובעי שם אם של כל הימים או של אותו יום. ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' שכירות פ"ט ה"ד גבי קבלן אם חזר בו באמצע המלאכה ואינו שוה רק שקל אם משלם לו סלע כפי השכירות או שקל כפי שוויא וע"ש בירוש'. וכן במה דאמרינין בנדה דף ל"ג יכול יעלה לרגלה כו' ויליף שם מקרא דטמא ז' וגבי בא על שומרת יום מבואר בת"כ ס"פ מצורע דהבועל אינו טמא אלא יום אחד ע"ש וע"כ דמספר הז' הוא מספר עצם לא מצורף. ועי' נדה דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ע אם מצרפין הימים ובכריתות דף י' דבעי רצופין. ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ פ' תזריע דאם נעשה הפסק ע"י לידה בימי טוהר אין לה כלל. וזה ר"ל הך דנדה דף ל"ח ע"ב תשב ישיבה אחת לכולם. וכן הך דנדה דף ס"ח ע"ב דמייתי שם מנזיר בסככות ופרעות ולמה לא מייתי מנזיר בימי חלוטו דאינו סותר ואינו עולה כמבואר בנזיר דף נ"ד וע"ש דף י"ד ע"ב אם נטמא בימי חלוטו אם סותר ובערכין דף י"ב ע"ב גבי יובל דאם גלו באמצע היובל וחזרו מצטרפין השנים ושם דף ל"ג ע"א דמוכח ג"כ כן. וצ"ל דהזמן דא"א שיעלה הוה כמו שאינו ולא מפסיק ועי' נדה דף ל"ז גבי לידה דאינו סותר ואינו עולה ובמה דמבואר בירוש' נדרים פ"י נשתקק תוך מעל"ע אם נחשב לו הזמן ואמר שם דתליא במחלוקת אם הזמן גורם או היום גורם ועי' ברא"ש נדרים דף ע"ב דגמ' דילן לא ס"ל כן. ובאמת י"ל דזה כונת המשנה בנדרים שם ויש בדבר להקל ולהחמיר ע"ש בר"ן וברש"י סוף שבת. ולשיטת הירוש' א"ש דר"ל לענין דלא מצרפין השעות. וגם י"ל דנ"מ לענין דמותר להפר בשבת כל נדרים ועי' תוס' כתובות דף ע"א ע"ב ונדרים דף ס"ט אם קיים לה הנדר ואח"כ נשאל אם זמן הקיום נחשב לו. וכן נ"מ להך דקדושין דף י"ז ע"א אם ברח תוך שש שצריך להשלים מהו ההשלמה אם תשלום על העבר או שהוא כעת עבד. ונ"מ לענין ש"כ גם איך אמר שם בורח ופגע בו יובל דיוצא ביובל מה שייך יובל שתפקיע ההשלמה אם הוה רק חוב. אך צ"ל דהזמן שברח אינו נחשב כלל וכמאן דליתא ומשלים העבדות ובזמן שהוא בורח י"ל דאסור בשפ"כ. ועי' נזיר דף ס"ב ע"ב גבי ע"כ שנזר וברח אם מותר לשתות יין. ובאמת הנה מדברי הגמ'. ומדברי רבינו בהל' עבדים משמע לכאורה דעיקר מה שהוא מותר בשפחה שיהא הוולדות לאדון. אך מהך דתמורה דף ל' דשם הוא בשפחה של אדון אחר ומבואר דשרי:
ובאמת נראה דמה דצריך קרא בקדושין דף ט"ו לבע"כ ר"ל בע"כ דאדון אף שאין האדון רוצה דהוא היתר עי' קדושין דף כ"א ע"ב וכן מוכח ב"ק דף כ"ח ע"א גבי נרצע ע"ש. וכן הך דערכין דף ל"ב גבי הך דהילל גבי נטמן יום י"ב חודש ר"ל גם כן דהנה בנתינת המעות יש ב' דברים אחד הדין והב' הקנין שקונה הבית דצריך קנין חדש. ובאמת זה תליא בהך דר"א ור"י דף ל"א ע"ב חלוט למי ע"ש ברש"י ובדברי רבינו פי"ב מהל' שמיטה דרש"י מפרש שם דלר"י נסתלק לגמרי הראשון אף שמזמן מכירה של לוקח ראשון ללוקח שני ליכא שנה אך באמת י"ל דזה ודאי דהראשון יכול לפדותו מהשני רק דפליגי אם נחשב השנה מיום שמכר הראשון לשני או מיום שנחלט הבית ביד הראשון דכ"ז שלא נשלם השנה לא מקרי כלל מכירה לשני וקמ"ל ר"י דחשבינין מזמן המכירה והטעם משום דבאמת הוה מכירה טובה רק שהתורה נתנה לו זכות שיוכל לפדותה וזה תליא במה דאמרינין שם אם הוה זה גדר ריבית. וכן משמע מלשון רבינו שם בה"ד דנקט הגיע י"ב חודש ע"ש. ועי' כתובות דף צ"ה ע"ב ובירוש' דקדושין פ"א ה"ב אם גאלו אחר אם עובד שש שנים או רק משלים ובערכין שם גבי בית עיר חומה שהקדיש ופדה אחר מן ההקדש דחשבינין יב"ח מזמן הפדיון וע"ש בתוספ'. עכ"פ צריך ב' פעולות:
והנה ודאי אף אם נימא דנתינה בע"כ שמה נתינה ואף לתקנת הילל זה רק שהשלים התנאי של הדין אבל מ"מ הבית לא קנה ולכך מוכרח שישבור הדלת ויכנוס אז ביום האחרון ואז יקנה ובל"ז חלוט אך למה לא נימא דהזמן שנטמן לא נחשב לו והוה כמו שהוא תוך יב"ח. וזה ר"ל הירוש' פ"ג דקדושין דהאונס עושה כמו שלא עבר עדיין הזמן. ובאמת זה תליא אם הזמן והתנאי הם שני דברים או דבר אחד. ועי' בר"ן נדרים דף ס"ג ע"א דלא מהני השלמה ובמ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ט הל"ג גבי תניהו לו ביום פ' כו' ושם בהכ"ד ע"ש. ומ"ש רבינו בס' המצ' ל"ת קנ"ז דאם עבר ג' רגלים עובר גם על בל יחל. והרמב"ן ז"ל במ"ע צ"ד השיג עליו. אך רבינו ס"ל דכיון דהתורה נתנה זמן גם הנודר דעתו כן והוה כמו שלא קיים מקצת הנדר ומה שמביא אח"כ הקרבן הוא רק מחמת הקרבן ולא מחמת הנדר. ועי' בירוש' ר"ה פ"א הרי עולה עלי להביאה בשני בשבת עובר מיד בב"ת וכן ס"ל לרבינו בהל' חגיגה פ"א גבי עולת ראי' ועי' בכורות דף נ"א ע"ב ור"ה דף ו' ע"ב דיש בזה ב' חיובים אחד מצד שלא יעבור על הלאו וב' מצד חיוב הקרבן. ונ"מ דלאחר הרגל אז ליכא חיוב על היורשים אף אם כבר הפריש ומת הקרבן עי' תוס' ר"ה דף ה' ע"ב ואם לא הפריש אף דהי' בעזרה היורשים פטורים דהתורה לא חייבה עולת ראי' רק משום שהי' בעזרה ולא דמי לחגיגה דשם משועבדים הנכסים ממילא. וזה ר"ל הירוש' פ"א דחגיגה גבי הפריש ע"ש משא"כ היכא דאין החיוב עליו רק שלא יעבור על לאו לא שייך כלל שיעבוד על הנכסים. ובאמת נראה דלא יתוקן כלל הלאו אם יביאו היורשים אף בתוך הרגל וכמ"ש רבינו בהל' שחיטה פי"ב גבי שלוח הקן:
ובזה א"ש דברי רבינו בפ"א מהל' חגיגה ולא קשה עליו מהירוש' דשם קאי אחגיגה וכן יהי' נ"מ דהני דפטירי מראי' ר"ל דא"צ להראות פנים בעזרה וממילא לית בהו קרבן אבל אם באו לעזרה אז מחוייבים להביא קרבן. אך י"ל דביו"ט אין יכולים להביא אף לב"ה וכן ר"ל בהך דחגיגה דף ז' גבי ר"י ור"ל אם יש לה שיעור וזה ר"ל שם בעיקר הרגל כו' דביו"ט אסור להקריב כיון דעפ"י דין אינו מחויב ובזה פליגי שם. וא"ש דברי רבינו בפ"ב מהל' חגיגה ה' ו' דנקט שם בתוך ימי החג דהיינו בחוה"מ וע"ש דף ח' ע"ב וכ"כ בזה למ"ד פסחים דף צ"ב ע"ב בדרך רחוקה דאם שחטו עליו הורצה אם הי' שבת ע"פ י"ל דאסור להקריב וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ח גבי נשים בפסח שני דרק בשבת אין שוחטין עליהם ומשמע שם דהא דהוה נשים בשני רשות זה רק היכא דהוה שוגג או אנוס בפסח ראשון אבל במזיד ודאי חייבים להביא פסח שני ורק מחמת הקרבן ולכך לא דחי שבת דרק תשלומי פסח דוחה שבת ולא קרבן ועי' תוס' יומא דף נ"א:
ובאמת מדברי רבינו בהל' חגיגה שם מוכח דרק אם הביא בעזרה קרבן או כסף אז לא עבר אם הקריב אח"כ וזה ר"ל הגמ' בכורות דף נ"א שלא יביא סיגה לעזרה ע"ש אבל אם לא הביא כלום לא מהני כלל מה שמקריב אח"כ וכן אם כבר הקדיש הקרבן אז אחריות וכן הקרבה רק בגדר חיוב ולא מחמת הלאו כיון דאפרשי' ולא כרש"י בכורות שם וזהו ר"ל ג"כ הך דמעילה דף י"ט ע"א כיון שהביאו לעזרה ע"ש ברש"י. ור"ל דאז רק החיוב להקריב קרבן והנדר כבר השלים. ונ"מ למ"ד מנחות דף ק"ו וק"ז דקטן והביא גדול לא יצא ומשמע דאף אם הקדישו בשעה שהוא עגל ואח"כ נתגדל ונעשה שור ג"כ לא יצא וכן בהך דחולין דף כ"ג גבי פלגס אם הקדישו כשהי' כבש ונתגדל ונעשה פלגס משמע דלא יצא אבל אם הביאו לעזרה ואח"כ נתגדל יצא ועי' חולין דף קל"ט ע"א בתוס' ד"ה לפי. אך כך דהנה גבי ערכין אף דכ"ז שלא נתן להכהן לא חל עליהם שום קדושה מ"מ הא מבואר בסנהדרין דף ט"ו דאם מתפיס מטלטלין לערכין ובא לפדותם צריך שומא הרי חזינין דחל עליהם קדושה ומ"מ אם נאבדו חייב באחריות וכן נ"מ אם אח"כ העני או העשיר ועי' ערכין דף ז' ע"ב ודף י"ז ע"ב ודף כ"ד דיש בזה סתירה אם אזלינן בתר הנתינה או בתר העמדה בב"ד וקמ"ל דכיון דהתפיס מטלטלין נקבע ומ"מ אם נאבדו חייב באחריות:
גם י"ל דנ"מ אם צריך להוסיף חומש על המטלטלין אם זה הוה גדר הקדש שלו או רק דין. וכן לגבי פדה"ב ע"ש ברש"י בכורות דף נ"א ע"ב שכ' שמתו שניהם הבן והאב ור"ל דאם אחד מהם קיים אז לא שייך לומר יורשים חייבים דמשמע רק גדר חוב רק משום פדיון. ונ"מ ג"כ לקולא דאז שייך לומר חמש ולא חצי חמש ע"ש דף מ"ח ע"ב. משא"כ אם רק בגדר חוב אז אין נ"מ:
ובזה י"ל דברי רבינו בסוף הל' בכורים גבי פדה"ב ע"ש ועי' חולין דף קל"א ע"א במה דקרי לי' נכסי כהן ע"ש. ועי' פסחים דף פ' ע"א דמקשה שם אתה מדחהו מחגיגתו ולא מקשה מראי' משום דכ"ז שאינו עולה לעזרה אין בו גדר חיוב קרבן כלל ולא איכפת לן. ואף דהתוס' ריש חגיגה בשם הירוש' לכאורה משמע להיפך ועי' תוס' ערכין דף ב' ע"ב דזה רק אסמכתא ועי' עירובין דף צ"ו ע"א גבי אשתו של יונה דמבואר דנשים פטורים מראיית פנים. אך באמת נראה להיפוך דגם אשה אם עלתה לרגל וראתה פנים מחוייבת להביא קרבן אך לא ביו"ט וכמ"ש בדר"י ור"ל הנ"ל. וכ"כ בהשמטה לח"ב על הך דחגיגה דף ח' במחלוקת דטופלין ואף למ"ד דרק מעות ולא בהמה זה רק ביו"ט אבל בחוה"מ גם זה יש עליהם שם שלמי חגיגה. וזה ר"ל בתוספ' פ"א דחגיגה זה וזה שלמי חגיגה ולמ"ד טופלין גם בהמה גם ביו"ט מותר להקריב וב"ש פליגי וס"ל דכה"ג ביו"ט אסור להביא ממעות מע"ש אבל בחוה"מ גם לב"ש יש עליו שם שלמי חגיגה. וזה ר"ל הירוש' בפ"ב דחגיגה ובת"כ פ' אמור:
עכ"פ שיטת רבינו גבי אמר ולא אפריש דאחר ג' רגלים אז החיוב עליו רק משום הקרבן ולא משום הנדר דהנדר כבר עבר ואין לו תקנה. ונ"מ אף אם פירש וקבע מין גדול די אם הביא מין קטן. ועי' תוס' תמורה דף כ' ע"א ד"ה ר"ש ומנחות דף ק"ג ע"א כאשר נדרת ולא כו'. וכה"ג פליגי ר"י ור"ל בירוש' ספ"ג דשבועות היכא דנשבע על דבר אם אמרינן דכונתו כדין וממילא אם עשה שלא כדין לא קיים כן ס"ל לר"ל ור"י ס"ל דמ"מ השבועה קיים ועי' שבועות דף כ"ד. והטעם דר"ל ס"ל דהשבועה והקיום הוא עצם אחד ור"י ס"ל דזה רק פרט וכה"ג כ' במ"א דהיכא דהדבר הוא חידוש וגזיה"כ כמו במה שיכולין למנות על פסח שהוקדש כבר. עי' פסחים דף צ' היכא דנמנו שלא כדין לא הוה מנין וזהו מחלוקת בירוש' פסחים פ"ז אם נמנה על מוח שבעצם אם בדיעבד הוה מינוי ר"ל אף אם אח"כ לא יאכל כלל דאכילה אינה מעכבת. רק י"ל דעל זה לא כיונה התורה שיוכל להמנות וכן גבי אתנן דכ"כ בח"ב דרבינו ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ד דכל דבר שאינו בעצם ראוי לקרבן לא חל עליו כלל גדר אתנן אף אם נימא שינוי אסור וגבי מעות או משום דהוה כמו עצם כמ"ש התוס' סנהדרין דף מ"ח וב"מ דף מ"ה גבי פרי מפרי. ועי' ע"ז דף י"ב ע"א אם שייך על דמים גדר תקרובות ע"ש ברש"י ותוס'. אך באמת כך דרבינו מדייק שם נתן לה מעות ולקחה מהם קרבן דלכאורה זה פשיטא ובמשנה ליתא רק בתוספ' שם איתא כך אך באמת למאי דקי"ל דגם אתנן זכר אסור וא"כ נ"מ דאסור לו ליתן המעות של אתנן לשקל משום דהשקל גופה הוה קרבן של יחיד ואח"כ נעשו של ציבור ולוקחין מהם ק"צ ולכך זה אסור בודאי אף למ"ד שינוי מותר ואף דמביאין מהם קרבנות שאין שייך בהם דין אתנן כמו פרה עי' תמורה דף ל' ע"ב וע"ז דף מ"ו ע"ב ודף י"ז ע"א ע"ש ועי' מנחות דף נ"ב ע"א ברש"י ד"ה לרבות דמשמע שם דצריך שיהא הכונה של המביאים לצורך הקרבנות ולא דזה דין וגזיה"כ ומאליו הוא בא וכמו דאמרינין בירוש' פ"א דשקלים וע"ש במנחות דף ס"ה מה דיליף שם מהך קרא דתשמרו ובאמת לכאורה קשה מה מקשה במגילה דף כ"ט ע"ב מה שייך הך פ' לשקלים והא יליף מהך קרא דינים של שקל:
עכ"פ שקל יש עליו שם קרבן בפ"ע ולכך מבואר בתוספ' ספ"א דשקלים דיש עליהם שם כפרה ולכך פסק רבינו רפ"א מהל' שקלים דצריך להביא מחצית השקל בב"א וכמו הך דב"ק דף ק"י ע"א אשם קריא רחמנא ע"ש ברש"י ושם דף מ' ע"א גבי כופר ועי' בדברי רבינו פ"ג מהל' שקלים סהי"א גבי הי' של עיר הנדחת לא עשה ולא כלום ור"ל דתחילה נתן השקל בשופר ואח"כ נעשה עיר הנדחת דיש על השקל גדר זבח רשעים כו' אף למ"ד בסנהדרין דף קי"ב דהיכא דאשתנו לא אמרינין דזה הוה כמו קרבן בעצם וזה ג"כ ר"ל רבינו בסוף הל' שמיטה דבן לוי שנטל חלק בביזה לוקה ובא"י מעבירין ולא לוקה ומשום דלא מהני והטעם דקנין הגורל הוה רק גדר גזיה"כ עי' ב"ב דף קכ"ב ע"א ודף ק"ו ע"ב וסנהדרין דף ט"ז ע"א וי"ז ודף מ"ג ע"ב ובירוש' שם וביומא רפ"ד ולכך כיון דהוה שלא כדין לא מהני כלום. וגם י"ל משום דקרקע אינה נגזלת וכ"כ בזה במ"א:
עכ"פ זמן אם הוא מחובר מפרטים או עצם פשוט הוה מחלוקת ועי' נזיר דף ז' ע"א דהוה פלוגתא דאמוראי בזה וברש"י תענית דף י"א ע"ב גבי לן בתעניתו ע"ש ועי' ירוש' ר"ה פ"א גבי ב"ת דשנה בלא רגלים אם עובר עליו בכל יום וס"ל שם דעובר וברגלים בלא שנה ס"ל דאינו עובר רק בכל רגל ורגל ואם עובר בין רגל לרגל על עשה בירוש' הוה שם בעייא דאיפשטא דלא עבר אך גמ' דילן ס"ל בתמורה דף י"ח ע"ב דעבר ע"ש ברש"י ובעהמ"א פ"א דר"ה ועי' מ"ש בזה בח"א בהל' נ"ב:
עכ"פ זה תליא אם שנה הוא דבר מקובץ מכמה פרטים וכשנשלם השנה חל על כל פרט ופרט שם הדבר ועי' בהך דשבועות דף י"א מוכח דהא דזמן ולינה פוסלין הדבר הוא משום שהן עושין שינוי בהדבר נמצא דפעולת הזמן נכרת בהדבר משא"כ בקטרת דאין הזמן פועל בה כלום לא שייך בו גדר זמן כלל מה"ת ע"ש:
והנה בזבחים דף פ"ח ובמנחות דף ח' אמרינין שם דאין כ"ש מקדשין אלא מלאים ואם דעתו להשלים ראשון ראשון קדוש וגם הם מקדשין ליפסול אף אם אינם מלאים. אך רבינו בהל' פסוה"מ פ"ג ה"כ מחלק כך דגבי מידות דשם נעשה השיעור מפרטים אז הדין כן אבל בכ"ש אינו מקדש כלל אם אין בו כשיעור וזהו השיעור הוא עצמיי ואינו מתחלק. ועי' תוס' נדה דף ל"ה ע"א גבי ראי' ראשונה דלגבי עצם הראי' אין לחלק בין טפה ראשונה לשני' ומ"מ רוקו וממר"ג טמאים מיד לאחר שראה טפה ראשונה. ועי' בתוספ' הובא בר"ש פ"א דזבים מ"א גבי ראה אחת מרובה כשתיים דהמסיט טפה אחרונה ד"ה טמא ותוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה בסה"ד גבי נגע בשרץ אף פעם אחת כו'. ובהך דחולין דף ל"ו ע"א דאם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף חל על הדם שבתחילת שחיטה שם דם שחיטה להכשר אף דהדם נתקנח קודם גמר שחיטה. אך רבינו בהל' טוא"ו לא ס"ל כן וכ"כ בזה במ"א. וכן יהי' נ"מ לגבי כיסוי הדם. וי"ל דבזה פליגי הני תנאי דחולין דף פ"ח אם צריך לכסות כל דמו וכן בעוף סימן שני אם יש על זה שם דם שחיטה וכ"כ בזה בח"ג. ואפשר דזה ר"ל הגמ' שם דם שבין אגפיים ע"ש ברש"י ועי' סוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים ור"ל דעולת העוף בעי הבדלה בסימן שני ולא חטאת העוף ואכמ"ל. וכן נ"מ בהך דנדרים דף ס"ג גבי שנה מעוברת ובפלוגתא דערכין דף ל"א אם עיבור הוא מכלל השנה או לא ובמגילה דף ו' ע"ב ור"ה דף י"ט ע"ב. ובאמת הא דמבואר בנדרים דף ס"ג ע"ב הא דידע דמעברה כו' ר"ל כמו דאמרינין בירוש' דשקלים דנ"מ אם עברוה ב"ד קודם שנדר או קודם שהשכיר או אח"כ. וכן נ"מ ג"כ אם העיבור הי' עפ"י החשבון ואז הוה כמו שנתברר למפרע או מחמת הני דסנהדרין דף י"א דאז לא הוה רק מכאן ולהבא. וזה ר"ל ג"כ כוונת הירוש' ר"ה פ"א וסנהדרין פ"א דצ"ל בשעת העיבור הרי השנה הזו מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ע"ש בירוש' דאמר ראה הלשון שלמדנו כו' ר"ל דהא דצריך לקדש שנה מעוברת. וזה ר"ל הגמ' ר"ה דף ט' וכ"ד שנים אתה מקדש כו' ועי' תוס' סנהדרין דף י' ע"ב זה רק היכא דהעיבור הי' עפ"י חכמים אבל עפ"י חשבון א"צ לקדש וכן ס"ל להירוש' בשקלים פ"א דהא דאין מעברין בשביעית זה רק שלא ע"י חשבון וגבי שכירות אם נתעברה אח"כ י"ל משמיא רחימא עלי' עי' ב"ק דף קט"ז וב"ב דף נ"ה וב"ק דף צ"א וכ"מ. אך זה נ"מ במה דמבואר בירוש' פ"א דמגילה הובא בתוס' ר"ה דף י"ט ע"ב אם אדר ראשון תוספות או שני ובתוספ' ספ"ח דב"מ ובמ"ש רבינו בפיה"מ בערכין דף ל"א דבשנה מעוברת לא חשבינן רק שנת הלבנה עם העיבור. עכ"פ עכשיו דהחשבון כבר נתחשב אין נ"מ אם שנה מעוברת או לא ועי' ירוש' תענית פ"א מחלוקת אם כסדרן או חסרה או מלאה וערכין דף ט' ע"ב ע"ש:
והנה בירוש' שבת פ"א מחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ואכלה דחייב וגבי הוצאה בשבת חצי גרוגרות כה"ג פטור דגבי חלב החיוב הוא על הפועל וגבי הוצאה החיוב הוא על הפעולה. ונראה דזה יהי' נ"מ בין מצה למרור דגבי מצה צריך שיעור בהדבר ואם אכל חצי זית מצה והקיאה ובלעה לא יצא וגבי מרור כה"ג יצא דשם החיוב הוא רק על האדם ועי' פסחים דף קי"ד ע"ב. וכן נראה דגבי יוהכ"פ אם אכל חצי כותבות והקיאה ובלעה דאינו חייב כרת דלא הוה יתובא דעתא כיון דאין בו שיעור ועי' חולין דף ק"כ ע"א וביומא דף פ"א. אך באמת נ"ל דכותבות ביוהכ"פ הוא רק לכרת אבל למלקות די בכזית ועי' ביומא דף פ"א ובירוש' שם דמבואר שיש אזהרה על אכילה בפ"ע:
ובזה א"ש דברי רבינו דבהל' מא"ס פ' ט"ז לא הביא הך דכריתות דף י"ד דמיירי דמליא בתמרה ובהל' שגגות פ"ה הביא זה משום דשם לקרבן וכאן למלקות ועי' בירוש' פ"ו דתרומות מודה ר"ל ביוהכ"פ והגמ' דילן ביומא דף ע"ד לא מוקי כן משום דס"ל דזה קאי רק על כזית ושם לא שייך לשון אסור דהא לקי ג"כ אך רבינו בהל' שביתת עשור לא ס"ל כן:
והנה עי' ר"ה דף כ"ח ועירובין דף צ"ו דמקשה שם הישן בשמיני ילקה ואמאי לא מקשה דאיך תיקן ריב"ז שיהא לולב ניטל כל ז' בגבולין ושם ע"כ מכוון לצאת ומברך ברכת לולב לא על מצות זקנים כשיטת הירוש' סוכה פ"ג. וזה ג"כ כוונת הגמ' סוכה דף מ"ו ע"א וכ"כ בזה בח"א בהקדמה אם מצות דרבנן הוה כלליי או פרטיי ע"ש. עכ"פ הא יש כאן ב"ת ועי' רש"י סוכה דף כ"ז ע"א. וע"כ צ"ל דדבר שאינו לפנינו לא שייך ב"ת רק היכא דהמספר הפרטי הוא ג"כ מהמצוה ומשום דמוסיף על ז' ונעשה ח' עי' זבחים דף י"ח ע"ב גבי יתר כמאן דאיתא ור"ל אם הוה כמו המספר שצריך ועוד או זה הוה כמו מספר חדש ועי' נזיר דף כ' ובירוש' שם במחלוקת דרב ור"י גבי כולל ופורט ומונה ובהך דגיטין דף ס"ז ע"ב אם מנה אם הוה ככולכם ועי' קדושין דף ח' ע"א מונה והולך כו'. אבל לולב דאינו בגדר מספר דאין מצותו רק פעם אחת וזה לא בגדר מספר רק מחמת המציאות בזה לא שייך ב"ת דהדבר איננו. ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"א פ"נ גבי ענינים הכוללים אם שייך עליהם גדר מציאות וזה רק עצם אחד לא פרט. ועי' במה דפליגי ר"ל ור"י בסוכה דף מ"ו ע"ב אם למצותו אתקצאי או לכולא יומא אתקצאי ור"ל ג"כ כה"ג דזמן הנטילה אינו חלק מהמצוה רק הדין הוא כן שבזה היום יעשה זה הוה החלק כמו הכל וא"כ שייך המצוה על כל היום ועי' מ"ש התוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה תשלומי דבשעה אחת חיגר ונתפשט פשיטא ואף דבב"מ דף קי"ב ע"ב גבי לאו דבל תלין מבואר שם בתוס' דשייך דיחוי כה"ג. אך נ"מ דשם היום הוא החיוב וכאן החיוב הוא בהיום. וכה"ג פליגי ביבמות דף י"א ע"ב אם חייבים על הצרה כרת או שאר האחים ור"ל דהפעולה שעשה הוא הוה כמו שנעשה בכולם וכולם עשו זה. ועי' במה דפליגי בזבחים דף ל"ד ע"ב אם קיבל בד' כוסות ונתן כל המתנות מכוס אחד אם חל על הג' כוסות גדר שריים ג"כ כן. וכן מה דמבואר ביבמות דף י"א ע"ב דלריב"כ מחז"ג פטורה מן החליצה ומ"מ צרתה זקוקה ואמאי הא הוה גדר אשת אח ותפטור צרתה כמו גבי אשת אחיו שלא הי' בעולמו עי' יבמות דף ח' ע"א ודף ל"ב בע"כ צ"ל דגבי מחז"ג הוה הפטור בגדר דין לא מציאות והוה כמו שחלץ לה חליצה פסולה דיש נ"מ בין מפטר נפשה למפטר צרתה כמבואר שם דף כ"ז וכ"כ במ"א בהך דיבמות דף מ' לחלק בין אכילה גסה בקדשים לאכילה גסה במצה דגבי מצה המצוה הוא האכילה ובל"ז לא כלום ובקדשים המצוה הוא עצם ויש בו מצוה שיאכל. ועי' פסחי' דף צ"ו ע"ב דפליגי שם אם הזמן קובע או הפעולה קובעת וגבי ב"כ בר"ה דף כ"ח ע"ב כ"כ במ"א דשם לא הוה בגדר מספר רק משום דצריך הני ברכות ומציאותם הם ג' ובאמת חזינין שיש דבר שהמציאות שלו הוא רק דין ובלא הדין אין לו מציאות כלל כמו הך לאו דלא תאכלו ממנו נא דבאמת לפי המבואר בפסחים דף מ"א בלא דין לא שייך זה כלל דזה ע"כ אין לו מציאות רק בדבר שטחיי וקצת ממנו הוא צלי גמור וקצת ממנו הוא חי לגמרי רק שא"א להפרידו. ועי' בדברי רבינו בסה"מ ח"ב הקדמה ז' כל משתנה מתחלק וא"כ איך שייך הלאו דהצלי הוא כמצותו והחי הוא רק עשה וע"כ שזה המציאות נתהוה ע"י הדין ולא שייך בו פרט רק עצם וכן גבי כיבוי בשבת דדבר שהאור שולט בו נשרף ודבר שנשאר לא שלט בו האור ועי' שבת דף מ"ז ע"ב גבי גרם כיבוי ודף ל"א ע"ב ע"ש ברש"י וזבחים דף צ"א ע"ב גבי כיבוי במקצת. וכה"ג כ' בח"ב דתגלחת בנזיר הוא עצם ושאר דברים הוה פרטים וממילא ולכך בנזיר דף י"א גבי דאמר סבור אני שיתירו לי לא נקט רק יין וטומאה. ובדברי רבינו בפ"א מהל' נזירות בהי"ג וי"ד חשיב שם גם תגלחת ובהט"ו לא חשיב דזה א"א לומר שקיבל עליו שיהא נזיר וסבר שלא יהא וזה גרע מתנאי ומעשה בדבר אחד. ועי' תמורה דף כ"ה דברי הרב ודברי התלמיד כו' וב"ק דף ק"י ע"ב דלא אמרינן אדעתא דהכי כו' וכ"מ בזה. ועי' שבועות דף כ"ו ע"ב גבי נשבע על ככר ומצטער עלי' ע"ש ברש"י ותוס' ובדברי רבינו ספ"ג מהל' שבועות ולא אמרינין שיהא בגדר שבועות שגגות ואונסין שגם זה פטור. עי' נדרים דף כ"ה בהגירסא שם ושבועות דף כ"ח וכ"ט ובירוש' שם ובנזיר דף י"א ע"ב ובשיטת רבינו והר"א ז"ל בזה רק משום דזה הוה בעצם הדבר. ולכך בתגלחת גם אם אחר גילח הנזיר חייב משום דזהו איסור עצם לא ע"י פיו והאיסור הוא שלא יגלח נזיר ולא שהנזיר לא יגלח עצמו ועי' ביבמו' דף ה' דאמר שם נזיר ישנו בשאלה ולכך דחי עשה דמצורע אף דהוה ל"ת ועשה. אך רבינו בהל' נזירות ספ"ז כ' הטעם משום דנזיר מצורע בטלה הקדושה ולית בו עשה דקדוש. וזה תליא במחלוקת דירוש' נזיר פ"ח גבי נזיר מצורע אם יש קדושה בהשער וע"ש דף י"ד ע"ב דפליגי ג"כ כה"ג וכ"כ בזה בח"ב. אך באמת בנזיר יש עוד עשה דכל היוצא מפיו כמ"ש רבינו בריש פ"א ומוצא שפתיך ליכא אף לשיטת רבינו בס' המצות דישנו גם בדבר הרשות משום דגבי נזירות א"צ ביטוי שפתים רק איזה דיבור וכמ"ש רבינו בפ"א מהל' נזירות ה"ה ע"ש במ"ש בחיבורי רק עשה דכל היוצא יש:
והנה מבואר בשבועות דף כ"ט ובדברי רבינו פ"ה מהל' שבועות הי"ג גבי שבועה שאוכל ואח"כ נשבע שלא אוכל דהוה שוא ואמאי לא נימא כמו דס"ל לרבינו שם ה"ג ד' דאם נשבע על אחרים בדבר שהוא שלו מוטל השבועה על אחרים שלא יעברו ובדבר שאינו שלו אם קיימו אחרים משובח ולא הוה שוא חזינן דס"ל לרבינו דשבועה האיסור לא משום הדיבור רק עצם הדין הוא כך דאם נשבע צריך שיתקיים הדבר ולכך בדבר שהוא שלו מוטל החיוב על האחרים וכמו תגלחת בנזיר הנ"ל וא"כ אמאי לא נימא ג"כ היכא דנשבע שיאכל ואח"כ נשבע שלא יאכל דמוטל עליו החיוב לשאל על שבועה ראשונה וממילא תחול השני' וכמו הך דשבועות דף כ"ז ע"ב ונדרים דף י"ח ע"א. וכ"כ בזה בחיבורי בח"ב בשינוי הלשון שיש בהך דנדרים דף י"ח אם השבועה אינה כלל או רק חיוב ליכא. וזה כוונת רש"י נזיר דף ד' ע"א במה דאמר גבי שבועה על שבועה דשבועה מיהא יש:
עכ"פ לכאורה קשה למה אין מוטל עליו החיוב שישאל ויתוקן שלא יהי' שוא וצ"ל דזה לא מיקרי תיקן וכעין מ"ש התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב דנזיר לא מיקרי יש היתר לאיסורו דעי"ז יתבטל הדבר לגמרי וזה לא מיקרי מציאות בדבר שעי"ז יתבטל הדבר לגמרי. אך א"כ איך קרא לה גמ' ביבמות הנ"ל ישנו בשאלה אך עי' בר"ן נדרים דף כ"ב ע"ב גבי עובדא דר"ס דכ' שם אם אינו עוקר הנדר לגמרי ע"י חרטה וטעות אף שהחכם מתירו לא הוה ביטל הדבר לגמרי לענין מה שכבר קיים ור"ל עכ"פ הך דכל היוצא מפיו קיים וזה נשאר ועל זה ר"ל הגמ' ביבמות הנ"ל ישנו בשאלה ר"ל על עשה דכל היוצא:
עכ"פ שבועה ותגלחת נזיר הוה עצם ולכך מבואר בירוש' נזיר פ"ח ונדרים פ"ג הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' נדרים ה' ו' ובתו"י שם דף כ"ג דאין תנאי בשבועות ר"ל כה"ג. ועי' בירוש' קדושין פ"א גבי עבד שהגביה מציאה ע"מ שלא יזכה רבו וע"ש דף כ"ג ע"ב וברא"ש וכן הך דב"ק דף ק"י ע"ב הנ"ל דאמר גבי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה ר"ל דזה עצם לא מציאות ועי' בכורות דף ט"ז ע"א דילפינן שם מקרא דהני חטאות המתות אסורים באכילה כמו בהמה טמאה:
ובאמת נ"ל דהא דאמרינן בתמורה דף ט"ז דיש מהם שרועה רק דשכחו ע"ש זה רק אם ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל לדידן דקיי"ל אין פודין לד"ה ימותו כיון דהם אסורין באכילה. ועי' בדברי רבינו בפ"ד מהל' פה"מ ה"א במה דאמר שם נועל דלת כעין הך דע"ז דף י"ג. ועי' קדושין דף נ"ה ע"ב דהיו עושין כיפה ורש"י תמורה דף י"ח ע"א. ובאמת בכל מקום משמע דהיכא דעפ"י דין הם למיתה ממיתין אותם בידים אף בהקדש. ועי' סנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי עיר הנדחת ובדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"ט רק משום דכיוון דשכחו איזה מהם והמיתה הוא משום שאין ראויין לשום דבר לכך צריך להכניסן לכיפה. ועי' בירוש' שבת פ"א דיכולין ב"ד לבטל שתפול לנדבה וכן במה דאמר בב"ק שם גבי יבמה שנפלה טב למיתב כו' ר"ל ג"כ דלא צריך שהאשה תרצה בהקדושין רק שתסכים בהקדושין וכ"כ בזה:
ובזה מבואר ג"כ הך דנזיר דף ס"ב ע"ב ובדברי רבינו שם בפ"ב גבי עבד שנזר דקתני שם שכופהו לטומאה וליין ולא נקט לתגלחת משום דלזה כיוון דבאמת עצם הנזירות חל עליו דהרי לאחר שיוצא לחירות חייב לנהוג וכן אם לא כפהו רק פרטי הנזירות לא חלה עליו אבל תגלחת חל דהוא עצם גם י"ל משום דחל קדושת הגוף על השער ומפקיע מידי שיעבוד עי' קדושין דף נ"ז ותענית דף י"א. אך זה תליא במ"ש בח"ב דרק היכא שהשער סופה להניח תחת הדוד אז יש בה קדושת הגוף אף דבספרי פ' נשא מבואר דאף אם גלחוהו לסטים יש על השער דין קדושה זה רק אם מתחילה ראוי לדוד אבל גבי עבד כ"כ שם דמוכח מהירוש' דאם השלים נזירותו בטהרה בזמן עבדות א"צ להביא קרבן דזה ג"כ מהפרטים לשיטת רבינו דס"ל דקרבנות נזיר הוה גדר דבר הנדור בשעה שנזר ועי' זבחים דף קי"ז ע"ב דהוה פלוגתא. רק בקרבן טומאה מספקא לי' בירוש' גבי עבד אם מביא משום דזה בא ע"י סיבה וממילא ועי' בנדרים דף ט' ע"ב דאמר שם לא אכלתי אשם נזיר טמא ר"ל ג"כ משום דהוא ממילא ולא בגדר נדר ועי' כריתו' דף כ"ז ע"א דבא לבטלה ונזיר דף כ"ח אם מהני הפרה שלא להביא קרבן טומאה וכ"כ בזה:

ומה דאמר בירוש' פ"ט דנזיר ר"י בעי כו' ולכאורה ט"ס הוא וצ"ל לא כפאו רבו מהו שילקה. אך באמת נראה לפי מ"ש שם בפ"י ה"א די"ל דנזיר בתוך ימי טומאתו אינו לוקה על תגלחת דהא דמבואר בנזיר דף י"ז דלוקה זה רק בטמא שנזר משום דא"צ העברת שער ואינו נקרא מחולל משא"כ בנזיר שנטמא וזה דמבעי לי' כפאו רבו ונטמא דאז הוה הדין כך שיטמא דאומרים לו שמע לדברי רבך י"ל דאינו מיקרי מחולל ולוקה על התגלחת. עכ"פ תגלחת חייב גם בעבד:
ובזה מדוייק לשון רבינו בפ"א מהל' נזירות הי"ב דסיים שם גבי שכור משום דאינו בן חיוב ובכ"מ כ' מחמת דאינו בן דעת רק משום דהני דברים של נזיר הם ממילא והוה רק בתורת חיוב. ונ"מ אם גילח נזיר כשהי' שכור כשכרתו של לוט או אם אמר הריני נזיר למחר ובשעה שצריך לחול הנזירות אז הי' שכור וע"ש בפ"ב הי"ג גבי קרבנות במופלא הסמוך לאיש וכ"כ בזה:
גם נ"מ במה דמבואר בסוכה דף ל"א ול"ו דהיכא דצריך אגד דוקא במינו ושלא במינו יש ב"ת אם זה רק באגד של ג' מינים לר"י דלא הוה סיבה אבל היכא דצריך לאגוד ע"י סיבה כמו פרוד לר"י דצריך לכפותו אם אז עובר על ב"ת בשלא במינו וכן אם אז צריך דוקא לולב או די בהדס או בערבה ועי' במנחות דף ל"א ע"ב דגבי קרע ג"כ רק גידין ולא גרדין הרי דגם על סיבה רק בגידין. ועי' רש"י מגילה דף ח' ע"ב גבי מזוזה ג"כ וזה רק סיבה. אך בלולב תליא אם משום דבעיא כפות או שלא יהא פרוד. ועי' שבת דף קל"א דאמר ראב"א דגבי ציצית ומזוזה מודה ר"א דאין מכשירין דוחין שבת ורש"י פי' דר"ל לתלות בטלית וע"ש בתוס' ד"ה לא שהקשו דציצית עצמן אין בהם דבר שידחה שבת וע"ש דף קל"ב ע"א מה דמקשה מתפילין וציצית. ולכאורה קשה הא ראב"א ס"ל במנחות דף מ"ב דחובת טלית הוא וא"כ נמצא התלי' בטלית הוא עצם המצוה והמכשיר הוא הטוי' וכן בתפילין אם נימא כמ"ד שבת זמן תפילין ולשיטת רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום א"כ זה הוה עצם והמכשיר הוא הכתיבה אך באמת אף למ"ד חובת טלית ומבואר במנחות שם דעשייתו הוא גמר המצוה מ"מ אין זה עיקר המצוה דהמצוה הוא שיהא בהבגד ציצית ועי' מכות דף ח' גבי מצא חטוב ואף דבעי תלי' לשמה מ"מ זה רק בגדר מכשיר ועי' מכות דף ט"ו ותמורה דף ה' גבי עשה דלו תהי' לאשה אם ר"ל שיקחה לאשה או שתהא אשתו וגבי מוציא ש"ר אם נימא שהכונה שיקחה היינו ע"כ שגירשה משא"כ אם נימא שתהא אז שייך אף קודם. ונ"מ ג"כ גבי אנוסה אם די באירוסין עי' סנהדרין דף נ"ג דארוסה ג"כ נקראת אשתו ועי' קדושין דף ו' וביבמות דף י"א ע"ב גבי מחלוקת דריב"כ ורבנן גבי מחז"ג מן האירוסין ובאמת לכאורה אם טעם דריב"כ הוא רק מחמת דטומאה כתי' בה אם נימא דביאה אירוסין עושה ונתקדשה בביאה אם חייב לריב"כ ושם משמע דלא וע"כ משום דסתמא הוה דרך נשואין ועי' נדרים ד' ס"ז גבי הוי' וכתובות דף נ"ג ע"ב ודף מ' ע"א. אך מהקרא דמוציא ש"ר אם נימא דר"ל שתהי' אצלו ושם ע"כ לאחר נשואין ובירוש' פ"ד דכתובות בעי שם אם שייך מוציא ש"ר גבי בא עלי' על ארוסה ואם נימא דהיכא דעושה גרם שלא יוכל ליקחה עפ"י דין אם זה נקרא ביטלו וכמו גבי כהן ועי' ביבמות דף ס' ע"א גבי אנוסת עצמו ובירוש' פ"ז דגיטין גבי חתכה דדה ותוס' שבת דף ד' גבי הדביק פת היכא דהביא הוא האונס עליו וכ"כ בזה בדברי הגמ' דתמורה דף ד' ע"ב אם העשה לא קאי כלל אכהן או משום דהכהן א"א לקיים ונ"מ אם הכהן עבר ונשא אותה אחר הגט. ובאמת לס"ד דתמורה שם ד' ה' הך דלא לקי על לאו הניתק לעשה הוא משום דלא מהני או משום דא"א לקיים הפעולה רק אחר שיעבור. וזה ר"ל הגמ' דאם נימא דהכונה הוא הנפעל דהיינו שתהא אשתו וכ"כ במ"א דנשואין הוה דבר הנמשך דהיינו שכ"ז שהיא תחתיו הוה פעולה א"כ העשה שייך גם בכהן ומ"מ מבואר דאם גירש לוקה ולא אמרינין דרחמנא אנסי' וע"כ דהא דבכל מקום אינו לוקה משום דלא מהני ובכהן מהני ולכך לקי משא"כ אם נימא דהכונה הוא הפועל דהיינו שיקחה א"כ גבי מוצש"ר לא קאי אכהן ושוב י"ל דדי גם באירוסין ועי' בגיטין דף צ' דאמר שם מדגלי רחמנא כו':
אך באמת הא נ"מ דאם נימא דהך דכל ימיו או הך דלו תהי' הוא נמשך לא לתקן הלאו שעבר י"ל דאם נתרצית להתגרש דיכול לגרשה כמבואר בכתובות ד' ל"ט ע"ב ועי' מכות דף ט"ז ע"א מ"מ יכולה אח"כ לחזור בה. משא"כ אם הוא רק תיקן להלאו וכיון שלא עבר הלאו שוב א"צ ועי' בירוש' פ"ג דכתובות. וכן יהא נ"מ באנוסה אם אחר שאנסה לקח אחותה א"כ גרם שא"א ליקחה אם לוקה ובזה י"ל הנ"מ בלשון הפסוק דגבי אנוסה כתי' לשלחה וגבי מוצש"ר כתי' שלחה דגבי אנוסה ר"ל שלא יעשה שום פעולה שיגרום שלא יוכל לקחתה דהיינו כה"ג שיקח אחותה וזה אין בידינו לתקן הלאו כמ"ש התו' יבמות דף ט"ז ע"א דאין בידינו להמיתה ובמצש"ר אין שייך זה. וגם יהי' נ"מ אם הלקו אותו על זה לאחר שנשא אחותה ואח"כ מתה אחותה אם מוטל עליו החיוב לקחתה דלא דמי למה דמבואר בירוש' פ"ג דכתובות ה"י נשא אחותה ומתה כבר נפטר דשם ר"ל שבשעה שאנסה הי' נשא אחותה. ועי' בירוש' רפ"ג דשבועות דאם נשבע על הככר שיאכלנה וזרקה לים לוקה דהוה ביטל השבועה ע"י מעשה ומשמע תיכף ולא שימתין כל היום אם נשבע שיאכל היום. אך התוס' שבועות דף ד' ע"א כ' להיפך דלא הוה מעשה וזה תליא במ"ש לעיל אם החיוב הוא שיאכל הככר או שהככר יֵאָכֵל דלענין הפועל הוה רק גרם ולענין הפעולה הוה מעשה. וכן נ"מ במה דאונס בשבועה פטור אם משום דאונס רחמנא פטרי' או דאין כאן שבועה כלל וכמ"ש התוס' שבועות ד' כ"ו וכן הוא בירוש' ועי' תוס' גיטין ד' ל"ה ע"א. וא"כ נמצא דכיון שעשה פעולה שיהי' אונס זה גופה הוה ביטל השבועה בידים וחייב. ועי' במ"ש ה"ה ז"ל בהל' גירושין פ"ח הכ"ב על הך דגיטין דף ע"ו ע"ב גבי מעכשיו אם לא באתי בתוך יב"ח ומת דכל היכא דהפעולה תליא בזמן וכ"ש אם לא קבע זמן אף שבודאי א"א שיתקיים מ"מ לא נקרא שנתבטל ועי' בירוש' שם ובהך מחלוקת דירוש' פ"ג דקדושין סה"א גבי קדושין כה"ג בתנאי ומת תוך הזמן אם מיקרי ביטל התנאי ובקדושין דף נ' ע"א ובגיטין ד' ע"ג אם לא אעמוד מחולי זה ובתוספ' שם גבי נפל האילן ונזיר דף י' ע"ב במחלוקת דב"ש וב"ה תורפו דהאי גברא ע"ש. אך מ"מ גבי שבועה כיוון דעי"ז נפקע השבועה חייב. וכן במה דס"ל לרבינו בהל' מלוה פ"ד גבי ריבית דגם הלוה אינו לוקה משום דהוה ניתק לעשה ומה שייך זה בלוה וצ"ל דכ"כ דבאמת ריבית הוה חיוב לשלם ומשועבד רק שהתורה אסרה ואם אינו משועבד אין בו איסור מה"ת כמבואר ב"מ דף ס"ב כל שבדיניהם מוציאין כו' ולכך שייך לומר הך דשטר עומד לגבות כגבוי ועי' ב"ק דף ל' ע"ב דקרי לי' שבח משעת כתיבה וב"ב ד' צ"ד ע"ב וע"ש דף קכ"ד ע"ב ברשב"ם גבי בכור ובאמת מן הדין אם מת היורשים של המלוה יכולים לגבות את הריבית. וזה ר"ל הגמ' שם דקונסין גם על הריבית ר"ל כה"ג וכ"כ במחלוקת דב"מ דף ס"ה גבי אם גלימא מפקינין מיני' זה רק אם הגלימא הי' מחמת מעות הריבית שקצץ אבל אם הגלימא גופה הוה ריבית אז ודאי צריך להחזיר לו הגלימא לכ"ע דבאמת הריבית הוא של מלוה אם קיבלם ומחוייב ליתנם להלוה והלווה צריך לעשות קנין כמו במתנות כהונה דהכהן צריך לעשות בהם קנין משיכה כמו במתנה. וזה ר"ל ב"מ דף י"א ע"ב מתנות כהונה נתינה כתי' בהם ור"ל קנין של מתנה דהיינו משיכה או רשות או אגב ולא קנין של מכירה דהיינו ק"ס או כסף ועי' רש"י חולין ד' קל"א ע"א ד"ה דאתא לידי' אם צריך לכוון לזכות:
והנה גמ' דילן פליג עם הירוש' ספ"ה דמע"ש במה דאמר ר"ג נתן לעקיבא ב"י כדי שיזכה בו כו' אם ר"ל דר"ע יזכה בשביל העניים המ"ע כן ס"ל הירוש' ומדייק מזה דראוי ליתן זכה ע"ש דדחי זה. אך גמ' דילן ס"ל דהוא זיכה המע"ע לר"ע והוא יתן אותו אח"כ לעניים בגדר קנה ע"מ להקנות דנדרי' דף מ"ח ועירובין דף ע' ומ"ש הרמב"ן במלחמות ב"ק ע' ע"א ע"ש. ופי' הגמ' בקדושין דף כ"ז ר"ל כך דס"ד דהשכיר החצר לעניים ע"י שקיבל שכר מר"ע והמעשר שנתן לר"ע בגדר קנה ע"מ להקנות ואז הי' שנת הביעור דצריך להוציא המעשר מרשותו וכ"כ בזה בהל' ערכין פ"א. ובאמת הגמ' בנדרים שם גבי קנה ע"מ להקנות ר"ל דכיון דכ"ז דלא אקני' לאחר לא קנה הוא והוה כמו דאמרינין ב"מ דף ס"ח ע"א אימת קנה דאקניי' כו' וה"נ כיון דעיקר הקנין הוא כדי שיקנה לא כלום וכעין דאמרינין בירוש' פאה פ"ד ה"ב גבי שבולת כזכה מימינו לשמאלו ומה דמייתי הגמ' שם מסודר ר"ל דהנה בקדושין דף כ"ו ע"ב וב"ב דף קל"ב ובדברי רבינו בהל' מכירה פ"ה ה"ז מבואר דדי שאחר יתן הסודר להמוכר ובאמת הא צריך כליו של קונה וצ"ל כעין דאמרינן בירוש' ספ"ה דדמאי ופ"ב דקדושין דהפועל זוכה לבעה"ב משל חנוני ואח"כ זוכה בהם לעצמו ועי' רש"י חולין דף ז' ע"א וה"נ המקנה זוכה בהסודר בשביל הקונה ואח"כ נוטלו לעצמו עי"ז זכה הקונה בהדבר שמקנים לו וא"כ הסודר שנותנים למקנה שיזכה בו לקונה כדי שהקונה יתננה לו ואם הקונה לא יתנה להמקנה גם הוא אינו זוכה וא"כ הוה כקנה ע"מ להקנות ודחי דמאן לימא לן דאי תפיס כו' ר"ל דהקונה זוכה בהסודר אף אם לא יקנה אותה למקנה:
עכ"פ גבי ריבית צריך שהלווה יקנה הריבית שהמלוה מחזיר לו ואם נתן לו גלימא בריבית ודאי צריך להחזיר לו שצריך שיקנה אותה או לזכות לו ע"י אחר כמו בגיטין דף ל' ע"א ובחולין דף קל"ג וא"כ כמו דאמרינין בירוש' פ"ב דבכורים דאחד הנוטלה ואחד הנותנה שייך בוודוי דביערתי ה"נ גבי ריבית אחד המלוה ואחד הלוה שייכים בחזרת הריבית ועי' תוספ' ב"מ פ"ה גבי המוצא שטר שיש בו ריבית מביא אותו לב"ד וקורעו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ור"ל כך דהנה בב"מ ד' ס"ב מבואר לחד תירוץ דהעשה היא בשעה שקורעין השטר ועי' בדברי רבינו בהל' שחיטה פי"ג ה"ג גבי ברחה שלא מדעתו וה"נ גבי שטר של ריבית כן. אך י"ל דכיון שאין השטר יוצא מיד המלוה אינו כלום ולא שייך בזה הך דב"ק דף צ"ח ע"ב הכל מצווין עליו לשרפו ועי' במלחמות פ"ג דיבמות על דף ל"א ע"ב לינחה היכא דכל שאין ביד המלוה אינו כלום. ועי' ב"מ דף כ' ע"ב גבי שובר היוצא דכ"ז שאין השטר מתחת יד שצריך לו אינו כלום ועי' ב"מ שם גבי סמפון שיש עליו עדים דהיינו אם מקויים ור"ל כמו דאמרינן בשטר דלוה לא מקיים שטרא רק מלוה ה"נ גבי שובר מלוה לא מקיים רק לוה וגם עיקר הטעם דכל שאינו ביד מי שצריך לו הוה רק מפ"כ וכשהוא מקויים כבר נגמר הדין. וזה ר"ל הך דב"ב דף קנ"ט ע"א שהוחזק כתב ידו ור"ל כמ"ש הרשב"ם שהוא מקויים דכבר נפסק הדין קודם שנעשה גזלן וא"צ לעדותו שוב דהפסול הוא מחמת גזיה"כ דאל תשית כו' ובכבר נפסק כשר זה ר"ל רשב"ג בתוספ' שם הכל כמנהג המדינה ואזיל לשיטתי' ב"מ דף כ' הנ"ל. וכן נ"מ אם הלוה לאביו בריבית ומת אביו אם הוה כהך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי הגוזל כו':
והנה רבינו ס"ל בפ"ד מהל' שבועות דהנשבע על חברו שיעשה אם עשה קיים השבועה ועי' גיטין ד' פ"ד אפשר דמשחדא לי' ושם דף ל' גבי תרקבא דדינרא וירוש' ר"ה גבי יובל ע"ש בפ"ג דשמיטת כספים מעכבת בו אף דזה אח"כ ואמר שם ואין הקב"ה רואה את הנולד ובירוש' סוף יומא גבי שעיר המשתלח דאמר תפתר שהי' בדעתם להביא כו' ומקשה שם ג"כ כה"ג ועי' סוטה דף י"ח ע"ב גבי אמן שלא אטמא להבא אמר שם לא שהמים בודקין כו' וכ"כ בזה בהל' סוטה פי' אחר ועי' תענית דף כ"ג גבי שבועה דחוני המעגל ובירוש' שם וכן איך נשבע דוד שימלוך שלמה הרי מבואר בכריתות ד' ה' ע"ב דהיכא דיש מחלוקת אין רשות למלך. אך זה תליא במה דפליגי רש"י ורבינו אם המשיחה הוא דהוה כמלך חדש כן ס"ל לרש"י שם ורבינו ס"ל בפ"א מהל' כלי המקדש דרק לסלק המחלוקת ועי' רש"י ר"ה דף ב' ע"ב במה דאמר שם דהיכא דאימנו עלי' קודם ניסן והוא בן מלך מ"מ לא חשבינין לי' השנה ודייק שם מקרא דלמאן יאריך כו' ר"ל כיון דאימנו ע"כ הוה מחלוקת ושוב הוה כמלך חדש וע"ש ד' ה' ע"ב גבי תמורה אם מצטרף הג' רגלים וכן בבע"מ וביומא ד' ס"ג ע"ב דאם חיללו א"צ הגרלה ובתמורה דף ט' ע"ב וכ"כ דהא דמלך בן מלך א"צ משיחה אם דהוה כמשוח או דא"צ ונ"מ למ"ד הסך למלכים פטור כה"ג מאי וכן היכא דנעשה מצורע דמבואר בהוריות דף י' דאסתלק מנשיאותו וע"ש בירוש' איך הדין גבי בנו ועי' רש"י סוכה דף מ"ה ע"ב גבי יותם ובירוש' שקלים [פ"ז] גבי חביתין היכא דנעשה הכה"ג בע"מ ובמ"א אבאר זה:
וגם נ"מ גבי הך דנתינה בע"כ אם ר"ל מצד הנותן דהיינו שהוא יתן או המקבל יקבל וכן כה"ג גבי מתנות כהונה וזה ר"ל הך דחולין ד' ק"נ ע"ב גבי שהמתנות דין ועי' ביבמות ד' ק"א דכופין אותו לעבוד. עכ"פ דהיכא דבעי שיהא נעשית הפעולה גם המקבל והגורם לזה נקרא פועל ועי' מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ב"ק ד' ע' ע"א גבי הרשאה דהוה ג"כ בגדר קנה ע"מ להקנות וברש"י ר"ה דף ל"א ע"א ד"ה שקנה והקנה. עכ"פ י"ל דהתלי' בטלית לא מיקרי גוף המצוה ועי' רש"י עירובין ד' ק"ב ע"ב גבי כנור דלכך לא דחי תיקן הכינור שבת משום דשיר הוה רק מכשיר לקרבן. חזינין דבל"ז נקרא תיקון הכנור עצם המצוה לא מכשיר. ועי' ר"ה ד' כ"א ע"ב דעדים של ראיית הלבנה דוחין שבת כדי להעיד וזה לא מיקרי מכשיר ובירוש' יומא פ"ד מדמה זה להקטרת אימורים דערב יוהכ"פ דדחי יוהכ"פ ועי' יומא ד' מ"ו ע"א דהוה מחלוקת שם דאמוראי. דהקטרה דקרבן היום דדחי זה רק משום דהוה פרט מהקרבן שדוחה וכמו ציצין שאינם מעכבים עי' שבת דף קל"ג ע"ב במחלוקת דר"י ורבנן ובזבחים ד' פ"ט ע"ב גבי מתנות של חטאת אף באותם שאינם מעכבים. ועי' מנחות דף ס"ד ע"א במה דאמר שם גבי ר"ח דליכא צורך גבוה ואף דנ"מ לקרבן דדחי שבת צ"ל דזה מילתא אחריתי. ועי' ר"ה דף כ"א ע"ב ברש"י ותוס':
ובאמת זה תליא במחלוקת דר"י ור"ל בסוכה דף מ"ו ע"ב אי לכולא יומא איתקצאי או למצוה ר"ל אם הוה כמו שהמצוה כל היום ונ"מ למי ששאל לולב מחברו למצוה והחזיר לו אם איתקצאי לכולא יומא וזה הוה כהך דמו"ק ד' כ"ז ע"ב גבי שאל חלוק מחברו דאף אם יש לו רשות לקרוע מ"מ מותר לאחות דע"ז אין לו רשות וכ"כ בזה. ועי' פסחים דף ס"ח ע"ב גבי חביבה מצוה בשעתא ושם ד' ס"ט ע"א מכשירין של אחר שחיטה ע"ש בתוס'. וזה ר"ל הירוש' בספ"ב דמגילה כיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. אך היכא דההקטרה של אמש בזה פליגי ביומא שם וכן היכא דלא קיים ההקטרה כמצותה רק דמ"מ הקרבן כשר וכמו דס"ל לרבינו בהל' אסורי מזבח פ"ה הי"ב אם הקריב בלא מלח כשר הקרבן והורצה וכ"כ בזה דאף דמצות הקטרה לא קיים מ"מ ההקטרה לא מעכבא וכעין הך דזבחים ד' ס"ד ע"ב ובתוספ' שם פ"ו דהקרבן כשר בלא מלח רק לבד מקומץ דשם ההקטרה מעכבת. וגם יש נ"מ אם מלח הקרבן ואח"כ נטל המלח ממנו בראשו של מזבח דאז י"ל דעבר על לאו דלא תשבית והמצוה דעל כל קרבנך קיים עי' מנחות דף נ"ז ע"א דכשהגיע בראשו של מזבח יש עליו שם הקרבה ולא תשבית עבר ולוקה עי' רש"י זבחים ד' ק"ח ע"א ד"ה דאי ומנחות דף כ"א ע"ב דהמלח עם האבר נקרא עולה ועי' במלחמות פ"ג דמכות גבי לאו שקדמו עשה וזה ג"כ תליא במ"ש אם זה הוה כמו גרם או גוף האיסר. עכ"פ בלא מלח ודאי דמצות הקטרה בעצמה לא קיים וכה"ג אם הקטיר אברים של תמיד בלא מלח בשבת אם חייב חטאת ועי' בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי תמיד שאינו מבוקר ומ"ש רבינו בפה"מ בפ"ב דשקלים גבי סכין דבשבת צריך לחוש טפי ומ"ש רבינו בפה"מ סוף נגעים דהיכא דלא קיים המצוה כמצותו לגמרי לא דחי הל"ת ועי' תוס' יומא ד' מ"ו גבי אברים פסולים וכן גבי אברים שצלאן והעלן דמבואר בזבחים ד' מ"ו ע"ב ודף קי"ט דלא קיים מצות ריח נחוח וזה הוה עיקר הקטרה ועי' ספרי פ' קרח פסקא קי"ח ופ' פנחס פסקא קמ"ג אשה כו' אינו נרצה כו' וכה"ג פליגי ר"ה ור"ח ביומא שם גבי סופו וכ"כ בזה בח"א דזה בלבד נקרא עיכול כמבואר בירוש' פ"ג דסוטה ופ"ב דיומא דליכא עיכול רק במזבח החיצון ולכך מבואר בירוש' פ"ב דשבת דיש עליו שם בישול דהוא דבר לצורך פעולה ותיקון ולא לשם כליון ומ"מ הגמ' שלנו ביבמות דף ל"ג ע"ב ס"ל דזה הוה רק הבערה. דאימת יש עליו זהו הגדר דבישול רק אם עשה כמצותו ובל"ז לא. וכה"ג י"ל בהך דערכין דף י"א גבי משורר ששיער וזר ודאי מוזהר. עי' בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג איך הדין גבי שמירה גבי זר דזה הוה ג"כ בגדר עבודה כמבואר בתמיד ובדברי רבינו פ"ח מהל' ביהב"ח. ועי' רש"י בכורות ד' ל' ע"ב דכ' שם דלוי יש עליו חיוב לשרת ור"ל זה ורש"י ערכין ד' י"ג ע"ב וחולין ד' כ"ד ע"ב. ועי' ספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ג אך באמת כך דאנן קי"ל כמ"ד ב"מ ד' צ"ג ע"א דמשמר לאו כעושה מעשה דמי. אך זה רק היכא דהשמירה הוא רק מסיבה וכמ"ד פסחים דף ל"ד דהיסח הדעת פסול טומאה אבל גבי שמירת העזרה זה הוה עצם כבוד לפלטין כמ"ש רבינו בפ"ח מהל' ביהב"ח:
אך י"ל דזה תליא אם נימא דהשמירה גם ביום כמ"ש המפרש ריש תמיד וכהך דברכות דף נ"ג ע"א גבי נר ורבינו והתוס' עירובין דף כ"ג ע"א ויומא דף י' ע"ב ס"ל דרק בלילה ועי' מנחות ד' פ"ז גבי קרא דעל חומותיך. עכ"פ השמירה במקדש הוה עצם ולכך הוא נקרא גדר עבודה:
אך כל זה אם נעשה כמצותו אבל אם עשאו זר אינו כלום דמשמר לאו כעושה מעשה ועי' ירוש' פ"ז דב"מ דיליף שם מקרא מיטמא עד הערב לרבות את השומרים וכן צ"ל בירוש' ספ"ו דיומא וט"ס שם. ועי' רש"י זבחים דף ק"ו ע"א ד"ה השורף דכ' דזה רק לר"ש. אך רבינו בהל' פרה פ"ה ה"ד פסק כן ושיטת רש"י משום דס"ל דזה לא גרע משומר. אך זה רק לרב ולשיטת הירוש' אבל לדידן דרק משום גזירה לא וא"ש:
וכן נראה דאף דר"א ס"ל בשבת דף קל"א דעשיית השופר דוחה שבת מ"מ י"ל דלהוליכו ד"א לבקי לא דחי דאל"כ וכי יחלוק ר"א על הך תקנה דאין תקיעת שופר דוחה שבת משום גזירה דרבה ועי' פסחים דף ס"ט דמקשה כה"ג גבי הזאה והטעם כיון דעיקר המצוה הוא השמיעה וההולכה הוא רק הכשר לתקיעה לא דחי וכה"ג י"ל דלכך לא חשיב בשבת שם דאפיית לחה"פ לר"א ידחה שבת בגדר מכשיר אף אם נימא דאין לינה פוסלת בו כמו גבי שתה"ל והטעם משום דכ"כ בח"א דעיקר המצוה הוא שיהא הלחם מונח תמיד וכדאיתא בירוש' פ"ח דשקלים ותוספ' פי"א דמנחות דאם אין לו לחם אחר יהי' מונח הלחם הישן ועי' רש"י יומא דף כ"א ע"א וא"כ נמצא דאפיית הלחם הוא רק גורם שעי"ז יהיו יכולים להקטיר הבזיכים ולסלק הישן זה לא דחי גם לר"א וכעין דאמרינן בשבת דף קי"ד ע"ב ופסחים דף מ"ז שבות רחוקה לא התירו ועי' מנחות דף מ"ח גבי חטא בשביל שתזכה ובסוכה דף נ"ו דההקטרה והסילוק נקרא משבת שעברה ע"ש בתוס' ובדברי התוס' פסחים דף ע"ה ע"א וביבמות דף ו' ע"ב גבי בישול פתילה. וה"נ גבי שופר כן כיוון דבאמת גם התוקע אינו יוצא רק במה ששמע מעצמו ועי' רש"י סנהדרין דף ס' ע"א ד"ה הא שמעי ובמ"ש במלחמות פ"ב דכתובות על דף כ"א ע"ב ע"ש. ועי' תוספ' פ"ג דשבועות גבי שבועת העדות אם השביעו את עצמן אם זה בכלל ושמעה. ובאמת לכאורה קשה למה לא חשיב בביצה דף י"ב גבי אין מוצאין כו' גם שופר. אך אם נימא דאין זה עצם י"ל דלא אתקצאי וחזי לגמוע בו מים עי' שבת דף ל"ה ומותר גם לב"ש. אך י"ל דלא אתקצאי רק מתקיעה לשיר כמו גבי אתרוג דרק מאכילה עי' סוכה דף ל"ז. גם י"ל דבשופר שייך הך דקדושין דף נ"ד גבי כתנות כהונה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וה"נ כן דאם מאריך יותר משיעור תקיעה די"ל דזה בכלל שיר ועי' ר"ה דף כ"ז וכ"ח ובירוש' דס"ל גבי משך כשניים דאינו יוצא כלל ועי' תוס' חולין דף פ"ד ע"ב ע"ש:
ובאמת צריך לבאר הא דאמרינין בר"ה דף כ"ח ע"ב איכוון ותקע לי מה ר"ל אם שיכוון שישמע או שיתכוון שיוצא השומע דהא התוקע אינו מוציא כלל השומע דשניהם שוים דיוצאים רק בשמיעה. וכה"ג פליגי רש"י ותוס' יומא דף מ"ג וי"ד וסוטה דף ל"ט וסנהדרין דף ע"ז ע"ב. וכן פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פ"א פ"י ה"ז במה דקיי"ל דהמזה צריך שיכוון להזות מה ר"ל אם כוונת הזאה אם כוונה לטהר ולכך לא הביא רבינו הך דין דר"ה דף כ"ח גבי המודר מחבירו אם מותר להזות עליו דזה רק אם נימא דלא בעי כונה לטהרה משא"כ אם בעי ודאי אסור וכמו גבי תרומה בנדרים דף ל"ה ע"ב אם נימא דבעי שליחות ואכמ"ל. אך כך דהנה מבואר כאן בר"ה דלעשות' לתקיעה הוא נתלה הן מצד התוקע והן מצד השומע דאם התוקע לא תקע לשם מצוה למ"ד מצ"כ אף ששומע מתכוון לשם מצוה לא יצא וכן להיפך. אך זה נראה דאם התוקע לא צריך להתקיעה לא מהני מחשבתו להפקיע ממנו שם תקיעה של מצוה וכמו דאמרינין בזבחים דף ג' ודף ז' דלא מיני' לא מחריב. ונ"מ ג"כ לשיטת הראשונים דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד צריך גירות אם כה"ג מהני במעוברת אם ירדה לטבול לשם נדה אם עי"ז מועיל טבילה להולד שיהא גר עי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקדושין שזו וזו לשם קדושת ישראל וכ"כ בזה איך מהני הב"ד ועי' שם בתוס' יבמות שם ולשיטת רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד דיש להאשה זכות בהולדות בזמן שהיא מעוברת:
ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ס"ב אם היתה אשת חברו מעוברת כו' וע"ש בדברי רבינו בהל' אישות פ"ז ה' ט"ז ומ"ש בזה ור"ל דצריך שיהא הסכם לקדושין גם מצד האשה ונ"מ דאם היא חרשת או שוטה או כגון קטנה אם נימא דיכולה להתעבר עי' יבמות דף י"ב ע"ב וא"ש מ"ש רבינו שם דאז א"י לקדש:
אך זה רק אם נימא דא"צ המשמיע לכוון שישמע או שיוצא בזה אבל אם צריך אז מחשבתו מועלת בו וזהו כוונת הגמ' בר"ה דף כ"ט ע"א משמיע דומיא דשומע כו' משמיע לעצמו ר"ל דרק אם המשמיע צריך התקיעה לעצמו אז מועלת כוונתו. וכן נ"מ אם המשמיע חרש שמדבר ואינו שומע דאז אינו בגדר שמיעה אם נימא דצריך לעשות התקיעה לתקיעה של מצוה בכוונתו והוא אינו בר הכי ולא הוה כהך דיבמות דף ס"ו וק"ד פומייהו הוא דכאיב להו וע"ש דף מ"ד וכ"כ בזה במ"א בהך דב"ב דף קכ"ח ע"א ע"ש ברשב"ם דגם באלם שייך דין תחילתו וסופו בכשרות מהך דגיטין דף ע"א דלרש"י דס"ל דעדות בכתב לא מהני לא שייך דזה לא הוה פסול רק דאינו מעיד אך לר"ת דרק באלם פסול כתב א"ש דהוה גדר פסול. ונ"מ לעידי קדושין דשם עיקר העדות לעשות קדושין ולא להעיד שנתקדשה איך יהי' שם הדין באלם וא"כ נימא דזה ר"ל הברייתא דלעדיות דגיטין דף ע"א ועי' תוספ' שבועות פ"ג או שמע כו' ועי' תוס' שבועות דף ל"א ע"ב ד"ה ואין דהיכא דהעדים שכחו העדות אם הפטור משום שוגגין או דלא הוה עדות כלל ועי' תוס' שבת דף ס"ט ע"א. וזה תליא בהך דכתובות דף כ' אם מהני נזכרתי ובשיטת רבינו בהל' עדות פ"ח ה"ד דהיכא דשכח העדות בטל השטר ועי' תוספ' גיטין פ"א ובירוש' שבועות פ"ה דמוכח שם להיפך דאף אם שכחו העדות השטר כשר חזינן דזה לא הוה פסול רק משום שאינם יודעים. ועי' הוריות דף ה' ע"א ובדברי רבינו בהל' שגגות פי"ד ה"ד מבואר דב"ד בהוראה אם שכחו מה הורו אף שיודעים שהורו דבר וטעו לא מהני אף שבאמת הקרבנות מביאין הציבור מ"מ ס"ל דמיקרי החיוב על ב"ד וכמ"ש שם בפי"ב ה"א ולכך פוסק בהל' מעה"ק פ"ג דב"ד סומכים ועי' מנחות דף צ"ב. וכן תליא אם מביאין מתרומת הלשכה או מתחילה מגבין הוריות דף ג' ע"ב וכן פסק רבינו בהל' שקלים פ"ד ועי' הוריות דף ז' ובדברי רבינו פי"ג ה"ד גבי צירוף דרבינו ס"ל דלא כרש"י שם דף ז' ע"א ובירוש' דרק אם ב"ד מביאין אז שייך לומר ב"ד חייבים רק דהציבור מביאין בשביל ב"ד והחיוב הוא על ב"ד ועי' ירוש' שבועות פ"ח גבי סוטה דאף אם נימא דהיכא דשכח בשעת השבועה שעשה חייב ע"ש דף כ"ו ע"ב ודף כ"ח ובירוש' שם מ"מ פטורה דאין זה סוטה ועי' תוספ' ב"ק פ"י גבי נשבע על דעת עצמו פטור ובמ"ש רבינו בהל' עדות פ"ט ה"ג דטומטום ואנדרגונוס לא חל עליהם שם עד כלל דאין ב"ד מקבלין אותם. אך י"ל דשאני משום דהוה גדר מין בפ"ע כמ"ש רבינו בהל' אסורי מזבח פ"ג ה"ג. וכ"כ בזה דנ"מ אם ראה עדות קודם שנקרע ונקרע ונמצא זכר ועי' ירוש' יבמות ספי"א גבי נתערב ולדה כו' אם חשבינן אותם לעד אחד וצריך לחלק כהך דגיטין דף מ"ב ע"ב אם יבוא אליהו כו' משא"כ בטומטום דהוא שינוי בעצם ועי' יבמות דף ק' ובכורות דף מ"ב דשייך עליו גדר ברי' ובירוש' ספ"ח דיבמות לר"א אם מעיד כו' ועי' נדרים דף י"ח ע"ב גבי כוי ולכך דייק רבינו בהל' נזירות פ"ב ה"י דרק אם ראה את הכוי מרחוק אז שייך לומר דנתקיים דבריו מקצת משא"כ אם ידע שהוא כוי לא וכעין הך דכריתות דף כ"ד מתוך שלבו נוקפו וזה ר"ל ביומא דף ע"ד לאו בר הגדה הוא וה"נ גבי שכח וה"ה לאלם:
אך י"ל במ"ש במ"א דאדרבא באלם מהני טפי הרכנה וכתב יד כמבואר בירוש' גיטין פ"ז הובא בתוס' דף ע' ע"ב דזהו במקום דבורו רק דגבי עדות גלי לן קרא דלא מהני ושפיר מיקרי פסול הגוף וה"נ גבי אינו שומע בתקיעת שופר ובפרט לשיטת רבינו בהל' מכירה פכ"ט ה"ב דלהקנות לאחר אינו יכול חזינין דלפעול לאחר א"א למדבר ואינו שומע וה"נ אם נימא דהוא צריך לכוון שאחר ישמע וכ"כ בזה בהל' גירושין על הך דמגילה דף י"ט ע"ב דזה תליא בהך דר"ה ד' כ"ט הנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הירוש' במגילה שם דר"י היא ר"ל הך ר"י דר"ה הנ"ל דצריך המשמיע שיכוון שישמע השומע ועי' תוס' יבמות ד' ק"א ע"א ד"ה הא דגבי קריאה א"א לישאל כו' ור"ל דכיוון דהם אומרים מפי הב"ד כדיליף בירוש' מקרא דוענו וע"ש ד' ל"ט ע"ב וכיוון דהב"ד עצמן אין יודעין אם אמרו בטוב הוו כמו שלא הקרו להם כלל וכ"כ בזה דכל היכא שאומר הדבר מה שאחר אמר לו אם הוה כמו שהוא אומר ג"כ ועי' ירוש' סנהדרין פ"ז גבי מגדף שאין העדים אומרים הלשון שאמר המגדף אך מלשון הגמ' דילן ודברי רבינו פ"ב מהל' ע"ז לא משמע כן ועי' תוס' סוכה ד' נ"ג בהך דהלל ובירוש' נזיר פ"ב במה דאמר אמרה פרה זו וט"ס שם וצ"ל הוה דמר ר"ל אם אמת שכך אמר אינו נזיר דהוה רק כשונה דבריו ולא מר הוה נזיר וכן ס"ל להירוש' פ"ד דמגילה גבי מתורגמן דאין משנה מהלשון שאמר החכם אף אם הזכיר שם אביו ע"ש ובקדושין דף ל"א. ומ"ש התוס' יבמות דף ק"ו ע"ב ד"ה אמר רבא ויש לחלק ר"ל משום דרש"י בסוכה דף ל"ח ע"ב כ' דרק אם הוא בעצמו אומר זה צ"ל בב"א וראי' מן ברוך הבא כו' ומבואר בתוספ' סוף פסחים דהם מוציאין את המקרא בהתיבות שהם אומרים וזה ר"ל הגמ' שם שמע ולא ענה יצא ור"ל ממה דהם מוציאין אותו. וזה ר"ל הירוש' בסוכה ואלו ואלו יוצאין:
אך זה רק בחרש בעצם אבל ע"י סיבה של חולי אינו שומע לא וראי' דרבינו ס"ל בפ"ג מהל' חגיגה דגם אם אינו מבין בלה"ק צריך לכוון לקריאה זו וכן כ' שם ומי שאינו יכול לשמוע והרי בחגיגה ד' ג' מבואר דפטירי וצ"ל דרק היכא דיש חסרון בהשמיעה דלא כהתוס' ואף דהא זה אימעט מבאזניהם צ"ל דנ"מ ע"י חולי ועי' תוס' בכורות דף ל"ז ע"א דלמה חרש אינו מחלל עבודה ואין נ"מ בין בידי אדם בין בידי שמים דלא הוה מום ועי' תוס' ב"ק דף צ"ח ע"א דדי אם המום הוה באבר שהוא בגלוי וזה רק בידי אדם דטיפתא דדמא דנפל וע"ש דף פ"ה ע"ב ולא מחמת גוף השמיעה ולהיפך מסריס עי' יבמות דף ע"ט ע"ב דהיכא הוה רק מחמת כחישותא לא ועי' גיטין דף ע' ע"ב גבי שוטה כה"ג וגבי סומא כ"כ דנ"מ בין אם נעשה חסרון בגוף הראי' ובין נסתם עי' בכורות דף ל"ח ע"ב גבי צף ומשוקע ושם דף ט"ז ע"א ודף כ"ח ע"א ורש"י מנחות דף ע"ט ע"א. ועי' רש"י סוטה דף מ"א דגבי קריאת הקהל לא הי' מתורגמן ואף דגבי משוח מלחמה מבואר בתוספ' דהוה מתרגם וע"ש בתוס' דף מ"ב דהשוטר הי' משמיע ולשיטת רבינו בהל' מלכים כהן אחר הי' משמיע ודי בתרגום ואף דצריך לה"ק יש נ"מ בין אם מתרגם מלה במלה או מפרש בלשון אחר. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' ק"ש פ"ב ה"י ומ"ש שם. ומ"ש רבינו בפה"מ מע"ש פ"ה מי"ג דלכאורה תמוה דהא מבואר בסוטה דף ל"ב וכן פסק רבינו בסה"ל מע"ש דוידוי מעשר בכל לשון. אך לפי מ"ש א"ש ור"ל מלה במלה ועי' במה דפליגי הבבלי והירוש' במגילה פ"ב היכא דכ' בלה"ק ומתרגם לה אם הוה כמו בע"פ או בכתב ר"ל כה"ג ועי' בתוס' דף ח' ע"ב וכ"כ בזה. הרי דגבי פ' הקהל די בקריאה לבד אף שאינם מבינים וגבי פ' סוטה ע"ש ד' ל"ב ע"ב ר"ל לא בגדר תרגום רק שהוא מפרש לה וכן לשון התוספ' בסוטה פ"ב קורא ודורש ובירוש' שם כל דקדוקי פ'. ועי' ירוש' רפ"ז במחלוקת דר"י ור"י מהיכא ילפינין הך דבכל לשון ונ"מ אם די שהכהן יאמר בלה"ק ואחר יתרגם או כיוון שהיא צריכה לענות אמן רק על שבועות כהן כמבואר בספרי פ' נשא פסקא י"ב. ואף דהוה כמוציא שבועה מפיו כמבואר בשבועות דף ל"ו והוה כמו שמוציאה מפי' שבועת הכהן. ועי' מכות ד' ו' ע"ב גבי סנהדרין ובר"ן נדרים דף ח' ע"ב ובספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ח שאין נשאלין אלא לבעל המעשה ובספרי פ' שפטים פסקא קע"ו שלא להשיב ע"י תורגמן. ויש נ"מ בין אם הנביא מנבא אז או שמספר מה שבא לו נבואה וכ"כ בזה בח"ג פ"ה מהל' מ"ע גם גבי כובש את נבואתו לוקה דסנהדרין דף פ"ט ע"ש בתוס' דליכא אזהרה. אך י"ל מהך דפ' בלעם דכתי' אותו אשמור לדבר ומ"מ שנאמר השמר כו'. אך נ"מ בין בעת שבא לו הנבואה או אח"כ וכה"ג כ' בח"א לחלק בין מתנבא שלא שמע ובין הך דסנהדרין דף צ' גבי לעקור מקצת כו' דזה ודאי אם מתנבא אז נבואת שקר אין נ"מ לחייב מיתה משום מתנבא מה שלא שמע. וזה ר"ל מה דמבואר ביבמות דף מ"ט ע"ב דישעי' נענש על שאמר בתוך עם כו' משום דאמר שם בגדר נבואה ובאמת לא הוה נבואה. וזה ר"ל נדמתי משא"כ נביא שאומר כבר בא לו נבואה אז נ"מ גבי מתנבא לעקור דבר מה"ת ובגדר שקר בלאו דלא תענה כמבואר בירוש' שם ולכך כ' רבינו בהל' יסודי התורה פ"ה דגם ב"נ המתנבא כה"ג חייב והוא תמוה דהרי אין מקבלין אותו כלל וכמו דאמרינין בסנהדרין דף פ"ו ע"ב גבי תלמיד שהורה דלא הוה זקן ממרא. אך לפי מ"ש דרבינו ר"ל שאז מתנבא א"ש דרק אם אומר שכבר ראה הנבואה אז בעי מוחזק וכן מוכח בספרי פ' ראה פסקא פ"ד ולא חשוד למפרע וזה רק אם אומר שכבר בא לו כמו חולם החלום דקרא:
ובאמת זה ג"כ ר"ל ביבמות דף ע"ז וכ"מ וירוש' סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא תלמיד חכם שמורה הלכה קודם מעשה שומעין לו ר"ל דקודם מעשה לא הוה בגדר נאמנות רק בגדר עצם דכן הוא הדין כמו עפ"י התורה אשר יורוך וכמו שליש דנאמן ולא על הדבר רק על ההוראה והסברא. וזה ר"ל ב"ב דף י"ב דמן החכמים לא ניטלה אבל אחר המעשה אז הוה כמעיד על הדבר ועי' תמורה דף כ"ח ע"א ברש"י גבי מום וכתובות דף ע"ב ע"א גבי כתם. אך שם י"ל דנ"מ איך הי' המראה ועי' קדושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין כו' אך שם כיון דהוה רק שודא אין זה בגדר דין וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בפה"מ סנהדרין פ"י גבי זקן ממרא דצריך התראה. ולכאורה הא מבואר בגמ' דף פ"ח ע"ב דא"צ התראה וכן פסק רבינו בהל' ממרים פ"ד. אך ר"ל דהתראה לא בשעת המעשה רק בשעת הוראה וכ"כ בזה אם אינו חייב רק אם יעשה המעשה אפי' ע"י אחר או די עד שיורה לעשות דזה גופה מעשה וזה מחלוקת בירוש' ובספרי מבואר דדוקא אם נעשה מעשה ומ"מ התראה לא בעי אז ואף דא"כ הוה התראת ספק כ"כ רבינו בהל' שבועות פ"ה ה"ב דהיכא דהלאו מפורש בתורה ר"ל דא"א רק כה"ג לקי. וזהו ר"ל הירוש' יבמות ספי"א עיקר לאווין ספק ע"ש. ועי' תוס' גיטין דף ל"ג ומכות דף ט"ו ע"ב ותוס' שבועות דף ל"ז ע"א גבי שבועת העדות ועי' תוס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא ושם ר"ל דכיון דנימא דלא אזלינין בתר רובא וא"כ הוה כמו שנפסק לנו הדין דכ"ז שלא בדקו אינו חייב וא"כ לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע. ומה דמקשה שם דף י"א משבירת עצם אף דלכאורה כיון דלא חזי לאכילה לא עבר כמבואר פסחים דף פ"ד וכיון דאם חיישינן למיעוטא א"כ א"א לאוכלו רק אחר בדיקה וא"כ לא הוה ראוי לאכילה ולא שייך לומר אגלאי מלתא למפרע כיוון דכולם כן ולא סיבה וזה ר"ל בר"ה דף ז' שנה בבכור בעמ"ו שמונין לו מלידה ומוקי שם בכלו לו חדשיו ר"ל ג"כ דבאמת אגלאי מלתא למפרע דבר קיימא הוא אך אם בכל הוולדות כן שוב הדין כן ולא שייך זה אבל כיון שיש מציאות דיכול לאוכלו מיד בכלו לו חדשיו שוב בכל הוולדות שייך לומר אגלאי מלתא כו' וצ"ל דכוונת הגמ' בחולין שם דזה ודאי אזלינן בתר רובא מסברא רק דמביא ראי' דהתורה לא חששה כלל על המיעוט כיון שצותה שאסור לשבור עצם וא"כ חזינין דאין מציאות חשש כלל וכן גבי רוצח ועדים זוממין כיון דהרגו אין נהרגין וא"כ אין מציאות כלל לבדוק. וא"ש מ"ש התוס' שם דאמאי לא מייתי ראי' מקרבנות דדחי שבת אך משם אין ראי' דבאמת אזלינן בתר רובא ואם ימצא טרפה יביא קרבן אחר משא"כ כאן דא"א שיבורר כלל. וכעין זה אמרינן בנדה דף ט"ז ע"ב אם נאבד העד אסורה לשמש עד שתבדק וכשעד קיים אף דאינו יודע אם הוא נקי או לא מותרת ועי' תוס' ע"ז דף ל"ד ע"ב:
עכ"פ י"ל דהתוקע גורם להתקיעה שתהא תקיעה של מצוה ומ"מ כיון דעיקר הפעולה הוא רק בהשמיעה גם ר"א מודה דמכשירין לא דחי שבת דעיקר הכוונה הוא התקיעה ולא שיתקע. וכה"ג החילוק בקדושין דף מ"ב ודף מ"ג ע"א גבי שליח לדבר עבירה ע"ש בתוס' גבי שוגג וב"ק דף ע"ט. אך נ"מ דהיכא דהחיוב הוא רק בפועל לא שייך בזה גדר שליחות. וזה ר"ל שם זה נהנה וזה מתחייב ר"ל דעיקר החיוב הוא הפועל וא"א לחייב אחר רק בדבר שהחיוב הוא הנפעל אז י"ל בזה שליחות ולכך ס"ד לשמאי דחייב גבי הריגה משום דהוה כמו מצמצם עי' סנהדרין דף ע"ו ע"ב ולמסקנא בגמ' דאמר דינא רבא ודינא זוטא א"ב ר"ל דבאמת זה השם יש עליו רק דא"א לעונשו בידי אדם ואידך ס"ל דהוא רק בגדר מכשול וזה עבירה כלליות ועי' שבועות דף מ"ז ע"ב גבי עוקב אחר מנאף ר"ל ג"כ דיש זה השם דניאוף עליו וע"ש דף ל"ט גבי גורם לשבועות שקר בדין חמור ודין קל ועי' סנהדרין דף ע"ו ע"א גבי לאו דלא תחלל ובת"כ פ' קדושים פ"ט פ"ז כה"ג ושם דף ע"ד ע"ב גבי קווקי ודימונקא ע"ש ברש"י וברמב"ן במלחמות אם זה הוה גדר ע"ז או רק משום מכשול ובדברי רבינו בהל' עדות פי"ב ה"ט גבי מוכרי טרפה דהוה בגדר אוכלי טרפה ע"ש ומ"ש רבינו בפה"מ תרומות פ"ו מ"ג גבי המאכיל ע"ש שכ' משום שאין שליח לדבר עבירה:
ובאמת זה תליא אם התשלום קרן וחומש זה הוה בגדר כפרה או בגדר דין ועונש עי' תוס' פסחים דף כ"ט ובירוש' פ"ו ופ"ז הובא שם בר"ש מ"א ובמה דמבואר בת"כ פ' אמור פ"ו פרק ו' פיסקא ו' ופ' בחוקותי פי"ב דגבי תרומה גם קטן בן ט' צריך לשלם קרן וחומש וזה כשיטת רבינו בהל' שגגות פ"ט גבי שפחה חרופה דחייב בקרבן גם קטן ומ"ש שם שממתין עד שיגדיל ויהי' בן דעת הוא משום שצריך שיקדיש הקרבן וזה רק במופלא סמוך לאיש עי' נדה דף מ"ו ועי' תוס' קדושין דף י' ע"א ד"ה מקבלת את גיטה. עכ"פ נראה דהוה בגדר כפרה ולא בגדר עונש וקנס ועי' תוס' יבמות דף צ"ט ע"ב ובדברי רבינו פ"ה הכ"ב דשם נקט רק אינו משלם חומש אבל קרן משלם מחמת ספק כפרה וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דחלה ובפ"י הי"ד שם נקט סתם פטור מן התשלומין מחמת דשם הוחזק חולין. ועי' בדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה לחומרא. ועי' במ"ש בח"ג אם יש לחייב שתים על עבירה אחת ותוס' מנחות דף נ"ו ע"א גבי עורך במנחה מחומצת והא דצריך למעט גבי שחוטי חוץ שליח זה משום שהחיוב על הפעולה שנפעל עי' זבחים דף ק"ז ע"ב גבי היא בפנים וצוארה בחוץ ותוס' סנהדרין דף מ"ב ע"ב ד"ה שכן דעיקר הדבר הבהמה ולכך לא שייך בזה גדר אין איסור חל על איסור עי' חולין דף מ' גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ. ועי' בדברי רבינו פ"ו מהל' שגגות ה"ג דלכאורה לא משמע כן והך תוספ' דשבת הובא בדברי רבינו בהל' שבת פי"א הי"ד גבי אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב דחייב האוחז ובהך דמכות דף כ' ע"ב דגבי לאו דמקיף מסייע פטור דכיוון דחיוב על הפועל ועי' גיטין דף ע"ח וצריך דוקא לעשות מעשה אז נקרא פועל ועי' יומא דף מ"ג ע"א גבי הזי' ע"ש בתוס' גבי אשה מסייעתו ובע"ז דף כ"ז ע"א גבי מילה ושם דף ל"ט גבי תפילין וכ"כ בזה במ"א. ומ"ש התוס' כתובות דף ל' ע"ב גבי תחב לו חבירו דהוה כמו שעושה מעשה התם משום דאית לו הנאה וכהך דב"ק דף ל"ב:

וגבי מלאכת כתיבה בשבת זה תליא אם החיוב הוא הכתיבה או החיוב הוא מה שנעשה ע"י אותיות וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהוה רק על הכתיבה ולכך פסק רבינו בפי"א מהל' שבת ה"ט דאף אם נתקלקל הנייר חייב ולכך גבי כותב על בשרו כ' רבינו בפי"א הט"ז דחייב אף שהחמימות מעברת הכתב ר"ל ואינו ניכר כלל כמבואר בגיטין דף כ' ע"ב ולא דמי להך דפ"ט הי"ג דצובע ברזל פטור דאינו מתקיים דשם החיוב על דבר הנצבע וכיון דאין מתקיים עליו הצבע פטור משא"כ גבי כתב דהחיוב הוא על האותיות וכיוון דמצד עצמן הם מתקיימין חייב. וכן נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' ס"ת פ"ג ורש"י שבת דף ס"ב וכ"מ דד' ויוד של תפילין הל"מ ומ"מ אם עשאן בשבת אין חייב עליהם משום כותב כדמוכח בערכין דף צ"ז וצ"ל כיון דזה גופה הוא האות אין עליו שם אות. ועי' רש"י גיטין דף כ' ע"א גבי כיפה ואנדרוכתא דזה לא מיקרי כתב דצריך שיהי' הכתב בהנייר לא על הנייר ותליא בהך דסוטה דף י"ט דפליגי שם רש"י ותוס' היכא דרישומו ניכר אם משום דהוה כמו שלא נמחק כלל או כמו שלא נגמר המחיקה וע"ש דף י"ז גבי נשפך מהם משום דגבי ס"ת ופ' סוטה האותיות והקלף הם שני גדרים וע"י שניהם נעשה הדבר דהיינו שצריך שיהא האותיות נכתבים בקלף ועי"ז נעשה ס"ת ולכך מבואר בשבת דף קט"ו ע"ב דכתובים בסם ובסקרא פסולים דאינם מתקיימין ע"ש בתוס' מ"ש שם. אך כך דהאותיות בעצמן אינם מתקיימין רק מה שנבלע בהקלף וס"ת אם הי' מתחילה כך אין עלי' שם ס"ת אבל אם כ' כהוגן ואח"כ נעשה כן עי' במס' סופרים פ"ג דרשב"א ס"ל דאם בבואה שלהם ניכר כשרין ועי' מגילה דף י"ח ע"ב אם רישומו ניכר כשר ונ"מ ג"כ למ"ד במנחות דף ל' ע"ב דאין כותבין שם על מקום המחק כה"ג אם נמחק השם ורישומו ניכר אם כשר אם זה הוה כמו על מחק ובתוספ' פ"ב דגיטין גבי גט כה"ג. והנה גט עיקר הדבר שיהא גט ולכך כשר בכל דבר כמבואר גיטין דף י"ט. אך מ"מ כתיבה על ספר לא מיקרי רק בדיו ובקלף וזה ר"ל רש"י מנחות דף ל"ד. וא"ש מ"ש התוס' וע"ש דף ל"ב ע"ב לשיטת רש"י דחסרות ויתרות פסול בגט ע"ש בתוס'. רק דר"ל כך דיש ב' מיני דקדוק אחד בהכתיבה ואחד בהקריאה עי' נדרים דף ל"ז ע"ב וגבי ס"ת בעי הכתיבה בדקדוק כמו שכותבין וגבי גט צריך לכתוב כמו שמדברין וזה ר"ל בגיטין ד' כ"א ע"ב לספירת דברים הוא דאתא ר"ל לכתוב כמו שמדברין ועי' תוס' גיטין ד' פ"ה ע"ב גבי אגרת וד' ס"ה ע"ב גבי פטרוה וכתובות דף ב' ע"ב גבי נשאו ונדרים דף ל"ד ע"א גבי ניתנה וקדושין ד' י"ח ע"ב וכ"מ:
עכ"פ גבי שבת עיקר הדבר הוא הכתיבה לא שיהא אותיות והך דשבת דף ק"ד ע"ב דשקלי' לגגו דחית ועשאו שני זיינין שם ר"ל כמ"ש רש"י שהסופר צריך לכך ואז הוה תולדה דכותב וכמו רושם עי' שבת ד' ק"ג ובפה"מ שם ובדברי רבינו שם ספי"א. אך נ"מ דגבי תולדה רק אם יש בהדבר שעשה גדר המלאכה אז חל עליו שם המלאכה וכ"כ בזה דאף דהבערה חייב בכ"ש ובישל כגרוגרות ואיך אמרינין בירוש' פ"ב דשבת הבעיר ובישל כאחת אינו חייב אלא אחת. אך ר"ל כך היכא דבאמת אין עליו שם מבעיר כמו גבי גחלים של מתכות וכמבואר בכ"מ עי' בדברי רבינו פי"ב מהל' שבת ה"א ב' ומ"מ היכא דמחמם ברזל כדי לצרפו הוה תולדה דמבעיר ושם צריך שיעור דאין המלאכה מצד הפעולה רק מצד הנפעל וכן גבי מגבן אף דבונה חייב בכ"ש מ"מ מגבן אינו חייב רק כגרוגרות כמבואר שבת דף צ"ה משום דפחות מזה אין זה בונה כלל. וא"ש מ"ש התוס' שם דיהי' מותר לבנות ביו"ט מחמת מגבן לצורך היום. אך אם מגבן לצורך היום אין עליו שם בונה כלל וה"נ גבי כותב כן דכאן כיון דלא כ' רק גורם שיהי' נכתב אם א"צ לזה לא כלום הוא:
גם י"ל דנטלו לגגו דחית חייב משום גדר מוחק דיש בו כדי לכתוב שתי אותיות ע"ש ד' ע"ה ע"ב וכן נ"מ אם עשה משני זיינין חית אם חייב משום מוחק עי' בתוספ' שבת פי"ב. וכן ג"כ זה הגדר גבי עינויים של יוהכ"פ לשיטת רבינו דס"ל דלא כהתוס' ביומא שם רק דהעינויים הוה הל"מ אך רק מנעל ורחיצת כל הגוף דזה הוא עצם ודלא כתוס' יומא ד' פ"ח ע"א דגם ברחיצת כל הגוף אם אינו מכוון לתענוג שרי רק דזה ודאי אסור וע"ש דף ע"ז ע"ב ועי' שבת ד' ס"א דהוה מחלוקת דאמוראי מהו עצם הפעולה דמנעל אם משום תענוג או משום לשמור מצער וע"ש דף ס"ו גבי סנדל של סיידים ודף נ"ט. ובהך דיבמות ד' ק"ד ע"א דמבואר שם דכל מנעל שאינו נעשה להילוך אין עליו שם מנעל נמצא דבשעה שמהלך אז חל עליו שם מנעל ולכך מבואר בירוש' שבת פ"ו דא"צ לעשות מנעלים לשבת כמו שאר בגדים משום דבזמן שהוא מהלך בו אז חל עליו זה השם. ועי' יומא ד' ע"ח ע"א דהיכא דאין המנעל עושה הפעולה כמו בשעה שעובר במים אז אין עליו שם בגד רק משום דרך מלבוש והירוש' פי"ט דשבת קרי לו דרך מנעל ע"ש. אך זה שייך רק גבי רך ולא גבי קשה עי' שבת ד' קמ"ו ע"ב ובירוש' עירובין פ"י גבי ס"ת בזמן הגשמים דמחלק שם ג"כ כה"ג בין קשה לרך אך זה לא בבגד עי' נדרים דף נ"ה ע"ב וזה דמחלק שם בין מנעל לסנדל:
ובזה אתי שפיר גם כן מה דביומא ד' ע"ד יליף להני עינויים משבתון וד' ע"ו יליף מן תענו ע"ש בתו"י אך זה נ"מ היכא דליכא דין עינוי אז רק מחמת זה דשבות כמו באינו מכוון לתענוג וכמו בלובש המנעל רק משום שמירה דעקרב וכדומה. ונ"מ גבי תוספות יוהכ"פ דלא הוה רק לעינוי לשיטת רבינו בהני רק אם יש בהם גדר עינוי ועי' תענית ד' ל' ובשיטת הראב"ד שם גבי תוספות. אך זה רק בעצם הדברים אבל סנדל או רחיצת מקצת גופו אז רק מחמת הנפעל חל עליו זה הדין ועי' שבת ד' קי"א ולכך אז אם אינו מתכוין לזה רק מחמת דבר אחר מותר עי' יומא דף ע"ז ע"ב וד' ע"ח ע"ב גבי סכנת עקרב ודוקא סנדל ע"ש בתו"י ד' ע"ד דיוכל שלא לילך לשם. ועי' בשאלתות דר"א דכ' שם כגון שצריך להביא ס"ת וכדומה אך באמת בסנדל ונועלו רק משום שמירת הרגל מעקרב וכדומה אין זה בגדר האיסור כלל. וכעין מ"ש התוס' שבת ד' ע"ג ע"ב גבי קוצר וא"צ לעצים וגבי סוחט וא"צ למשקה וכ"כ בזה בח"ג וכה"ג הוה הדין גבי שומרים דכ"כ בזה דיש בזה שני גדרים מה שהוא נעשה שומר ומה שנתחייב על הדבר וכ"כ בח"ב דהיכא דמתנה ש"ח להיות כשואל או שואל כש"ח אם ר"ל דאז נתבטל שם זה וחל עליו שם אחר או רק החיובים קיבל עליו. ונ"מ אם מותר להאכיל תרומה כה"ג עי' יבמות ד' ס"ב ועי' ב"ק ד' מ"ז ע"ב דמבואר שם דהיכא דאינו שומר בעצם רק קיבל עליו שמירת הדבר אז חייב אף על האונסין ואף בלא קבלת שכר ע"ש בתוס'. והטעם דהנה זה מבואר בכ"מ דמקום שהפקדון מונח שייך להמפקיד עי' רש"י כתובות ד' פ"ה ע"א גבי מלוגא דשטרי וביצה ד' מ' וב"מ ד' מ"א וד' ס"ג וכ"כ בזה במ"א:
והנה בירוש' שבועו' רפ"ח מבואר דהא דפליגי ב"ש וב"ה ב"מ ד' מ"ג גבי החושב לשלוח יד בפקדון דב"ש ס"ל דחייב דזה ודאי כל שלא עשה בדרך קנין לא נתחייב כמבואר בירוש' שם ועי' רש"י ב"מ ד' מ"א ע"א רק ב"ש ס"ל דכיון דעד עכשיו הוא מונח ברשות המפקיד כמ"ש וכיון שהוא חושב לשלוח בו יד כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב וד' קי"ח ע"ב וגיטין ד' י"ד גבי הוחזק כפרן וכיון שפקע השמירה נעשה כמי שמונח ברשותו של הנפקד וזה גופה הוה כמו משיכה וקנין. וכעין מ"ש רבינו בפה"מ מע"ש פ"ה גבי מקומו מושכר לו. ועי' רש"י ע"ז ד' ע"א ע"א גבי פרדשנא ובהך דב"ק דף נ"ב גבי משכוכות ובדברי רבינו בפה"מ פ"א דקדושין גבי בהמה גסה ובש"ג פ"ה דב"ב זהו טעם דב"ש ולכך מבואר בירוש' דזה רק אם חשב עליו כשהוא מונח ברשותו ועי' תוס' ב"ק דף נ"ז ע"א ד"ה קרנא. ולכאורה תמוה הא אין כאן שבועה ואיך שייך כפל וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה נמצא ורש"י ב"ק ד' קי"ב ע"א. וצ"ל דס"ל להתוס' כשיטת רבינו בהל' גנבה פ"ג ה"ד ופ"ד ה"י דגם בשומר הוה גנב כה"ג ע"ש. ועי' ירוש' סנהדרין פ"ח ופ"י דגנב אם גנב בפני הבעלים אין עליו שם גנב וא"כ כיון דהשומר עצמו גנבו שוב הוה כמו בפני הבעלים אך משום דכלתה שמירתו כמ"ש. ובזה יש לבאר דברי רבינו בהל' גנבה פ"א ה"ג גבי לסטים מזויין ועי' תוספ' ב"מ פ"ז דהוה מחלוקת דתנאי גבי גנב מזויין אי הוה גנב או גזלן אך זה רק שלא בפני הבעלים וזה חילוק בין לסטים מזויין בין גנב מזויין. עכ"פ גבי שומרים הוה כמו שמקום הפקדון שייך להמפקיד ולכך יש שיטה בירוש' דאם גנב מבית השואל שאין עליו דין שומר רק מחמת דהוה כשלו עי' סנהדרין ד' ע"ב ליכא כפל מחמת דלא גנב מרשות הבעלים וכ"כ בזה ועי' מ"ש התוס' כתובות ד' נ"ו ע"ב דזה הוה שיעבוד התורה משא"כ בהך דב"ק ד' מ"ז שם לא הוה ברשות המפקיד רק אמרינן דקיבל עליו שמירה ולכך מצי אמר לו תוראי גבך אף באונס ועי' תוס' שבועות ד' מ"ד ע"א דיש מיעוט גבי ב"נ מדין שומרים וכ"כ בזה דר"ל דאינו בגדר שומרים כלל דבאמת אף למ"ד דגזל ב"נ אסור זה רק משום דמי הדבר לא משום עצם דגבי ב"נ אין עליו שם בעלים מחמת המציאות והרשות רק מחמת הקניני ובו אין נ"מ בעצם הדבר רק מחמת השוי'. וזה מה דמבואר בעירובין דף ס"ב דחצירו של ב"נ הוא הדין כדיר של בהמה ע"ש בפה"מ דאין עליו שם הפרטי. וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב דף נ"ד ע"ב ב"נ מכי מטי זוזא לידי' אסתלק. ועי' תוס' חולין דף ע"א ע"ב גבי בגד שב"נ לבוש לענין טומאת בית המנוגע וכן במה דס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון פ"ח ה"ה דשור של ב"נ אינו חייב אם הזיק שור אחר וע"ש בהשגת:
והנה בירוש' ובתוספ' פ"ד שם מבואר דשור של ב"נ שהזיק של ב"נ אחר בין תם בין מועד משלם נזק שלם וצ"ל דזה רק מגוף המזיק כמ"ש הר"א ז"ל ועי' ב"מ דף ל"א ע"א דילמא קטלה לה והטעם משום מ"ש דגדר בעלים אין עליהם ועי' רש"י נזיר דף ל"ה ע"א דמבואר שם למעט דובים ואריות מגדר שמירה אף דבאמת הם שלו. ובהך מחלוקת דסנהדרין דף ט"ז אם יש להם תרבות ובעלים וב"ק דף ט"ז ור"ל בגדר בעלים על העצם. ובזה א"ש מהיכא ילפינין ב"מ ד' כ"ז דאבדת של ב"נ היא שלו מהך דומצאתה שמא ר"ל דאף אם בא לידו א"צ להכריז אבל אינו שלו כמו הך דב"מ ד' כ"ד ע"ש. אך עיקר הטעם דאבדה הוא משום שיש לה בעלים כמבואר ב"מ ד' כ"ז מה שמלה מיוחדת וב"ק דף ס"ג ע"ש בתוס' גבי דבר שאינו מסויים וגבי ב"נ לא שייך זה. ועי' בהשגת בהל' חמץ פ"ד דליכא דין אסמכתא גבי ב"נ והוא ג"כ מהך טעמא דאסמכתא הוא רק על הדבר בפרטית ולא על סתם עי' ב"מ דף ס"ו וד' ע"ג וזה לא שייך בב"נ ולא שייך לומר גדר לא תחמוד. וא"ש הך דב"ק דף קי"ג ע"ב ב"נ שקיל דמי. ועי' ירוש' שבועות פ"ח דידי אנא בעי. וזה ר"ל ב"ב ד' י' ע"ב וכ"מ דגבי ב"נ אם עשה צדקה שלא לשמה לא הוה מצוה ובישראל הוה משום דבישראל נהי דהנתינה לא הי' טוב מ"מ העני מתפרנס מזה ועדיין שם בעלים עליו כמבואר ב"מ דף ע"ח ע"ב וכ"מ כל המשנה וכו' משא"כ בב"נ תיכף כשנתן שוב אין שמו עליו ולכך אם לא נתן כהוגן לא הוה מצוה ועי' תוספ' פאה פ"ב וכה"ג כ' דאף דקי"ל מע"ש ממון גבוה זה רק השווי' ולא העצם וכמבואר ב"ק ד' ס"ט ע"ב רחמנא קרי' מעשר מעשרו ומוסיף עליו חומש וכ"כ במ"א דגבי כרם רבעי של שביעית י"ל דא"צ להוסיף עליו חומש ע"ש בירוש' פ"ה דמע"ש וא"כ נמצא דעצם הדבר הוא שלו:
והנה גבי אתרוג דבעיא לכם הירוש' פ"ג ופ"ד דסוכה ופ"ב דגיטין ס"ל דצריך לזכות באתרוג שיהא שלו לגמרי ואח"כ יוצא בו ולכך דייק שם שתזכה. בו ובמצותו וכן אמר שם דצריך ליתן במתנה לדעת גמורה. אך לפי שיטת הגמ' דילן ב"ב ד' קל"ז גבי אתרוג זה נתון לך כו' דאמר שם אם מיפק לא נפיק למאי יהבי' ע"ש ברשב"ם. אך ר"ל דכיון דאמר ואחריך וא"כ אין לשני רק אם קודם זה יזכה ראשון וכיון דאם נימא דהראשון לא יצא בו שוב אין לו בו כלום ושוב אין להשני כלום. וכה"ג כ' בהל' יו"ט פ"ה הט"ו על רש"י עירובין ד' ל"ג גבי ד"א של עירוב ע"ש. וזה ר"ל הירוש' גיטין פ"ב ה"ג הרי זה גיטך ע"מ כו' דרק אם נתגרשה אז צריכה להחזיר אך מ"מ נהי דלא הוה אינו שלו מ"מ שלו ג"כ לא כיון דאינו יכול לעשות בו פעולה. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורים פ"ב הי"ג גבי קנה ג' בלא קרקע ע"ש אם הטעם משום דיש לו קרקע או משום דהוה כקרקע ע"ש. עכ"פ חזינין דגבי אתרוג אף אם אין לו ממנו שום פעולה רק שיוכל לצאת בו די בזה וה"נ גבי מע"ש כן כיון דעצם הדבר שלו אף דלענין שאר דברים הוא ממון גבוה מ"מ יוצא בו כן פסק רבינו. ועי' בירוש' פ"ג דעירובין ובתוספ' שם דפליגי ב"ש וב"ה אם מערבין במע"ש בירושלים. וזה תליא בהך מחלוקת דעירובין דף מ"ט וכ"מ אם עירוב משום דירה או משום קנין וע"ש דאמר דבעירובי תחומין לכ"ע מהני אך נ"מ אם מניחה למעלה מעשרה ועי' מכות ד' י"ב ע"ש בתוס' ובירוש' מעשרות פ"ג גבי עומד באילן אם יש עליו שם עיר או שם שדה ובכ"מ ועי' ירוש' עירובין פ"ו ופ"י דמקום פיתא הוא רק למעלה מעשרה ובעירובין דף ע"ג ע"א דאמר שם בההוא אנן סהדי. וא"כ לפי זה למה לא מוקי הך דעירובין ד' ל"ב הך דנתנו באילן למעלה מי' דר"ל במע"ש בירושלים דשם אינו יכול לאוכלו ועי' מכות דף י"ט ע"ב וד' כ' ע"א גבי נקיט לי' בקניא:
עכ"פ עיקר חיוב שמירה הוא על עצם הדבר וזה לא שייך בב"נ ועי' ב"מ דף צ"ג ע"ב מוכח שם דע"י שכר שהוא מקבל אף דבר שיש בו מצד הגוף גדר אונס מ"מ כיון שהפעולה בעצמה אינו אונס נתחייב ועי' תוס' ב"ק דף נ"ז ע"א וב"מ דף מ"ב ע"א גבי גנבה ע"י אונס ובתמיד דף כ"ח ע"א אונס שינה. וזה ר"ל רשב"ם ב"ב דף מ"ג ע"ב גבי שותפים כש"ש להתחייב באונסים וקמ"ל דהוה כמקבל שכר ממש. ונ"מ ג"כ גבי שומר אבדה להני לישני דר"י ב"ק דף נ"ו ע"ב אי משום דיש בו שכר או גזיה"כ לגנבה של אונס וכן כ' גבי הני חיובים של אישות אם הוה ממילא מחמת אישות או חיובים פרטים. עי' מ"ש פי"ב מהל' אישות ה"ב ובגיטין דף פ"ה ע"א אם שייך בתנאי בגירושין כמו שיור בגט ובירוש' גיטין פ"ז ה"ג לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' כו' וזה ג"כ תליא הך דריש כתובות היכא דהגיע זמן ולא נשאו אם הוה בזה אונס ועי' ב"מ דף ע"ט גבי טבעה בחצי הדרך וב"ב דף קמ"ה תנו לי שושביני ר"ל כך דאם נימא דזה רק ממילא חיובים מאישות כ"ז שלא נשאה למה צריך ליתן לה. וצ"ל דהטעם רק דהוה צריך לשלם מה שע"י אינה נוטלת מזונות. וכה"ג כ' בהל' סוטה במה דאם הבעל אומר איני משקה דצריך ליתן לה כתובה וא"כ היכא דהוה אונס לא מיקרי מזיק משא"כ אם נימא כשיטת רבינו בהל' אישות דהוה ג"כ תנאי וחיוב נפרד י"ל דחייב ליתן לה בעצם מזונות:
ובזה י"ל שיטת רש"י בכתובות דף ק"ז ע"ש בתוס' דגבי יבם רק אם ברח ולא חלה דגבי יבם ליכא תנאי כתובה רק מנכסי בעלה הראשון ומזונות שלו רק מחמת אישות וכ"ז שלא יבמה ליכא זה ורק משום מזיק וזה רק בברח ולא בחלה. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אישות פכ"ב ה"ד גבי חרש שנשא פקחת אם מתה אם ירשנה וכדברי רבינו מבואר בירוש' דכתובות דיורשה ובהשגת פי"ב ה"ט בטעם דלא מהני תנאי בירושה ופכ"ג ה"ז ובירוש' פ"ט דכתובות דאמר שם שבסוף הוא זוכה בהם. ועי' בירוש' ספי"ג גבי הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי לענין ירושה פשיטא דאינה יורשה ולהיפך אם היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בירושה דידה הוה בעייא דלא איפשטא ובנכסי אחיו פשיטא שהוא יורש ובירוש' פ"א דכתובות ה"ב משמע לכאורה דאף אם בשעת כניסה היתה פקחת ונתחרשה אח"כ אינו יורשה. אך בדברי רבינו בהל' נחלות פ"א ה"ט מבואר להיפך דלא אזלינין רק בתר שעת הנשואין ואף אם אח"כ נתפקחה אינו יורשה. ובאמת כל הני ר"ל שבשעת הקדושין היתה פקחת ועי' קדושין ד' מ"ה ע"ב גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דאינו יורשה ובירוש' שם מבואר דרק מעשה ידי' אינו שלו אבל יורשה. וכן נ"מ בהך דיבמות דף נ"ו גבי ביאת שוגג וביאת יבם חרש וכן כל ביאה דהוא רק מחמת יבום אם הוא יורשה ע"ש בתוס' ד"ה מן הנשואין ותוס' סוטה דף כ"ד ע"ב כ' להיפך. ובאמת זה תליא אם עצם הנשואין הוא מה שהיא נשואה עי"ז יורשה או רק קניני הנשואין ועי' כתובו' ד' מ"ח ע"ב גבי מסירתו לרשות הבעל והנה בירוש' שם מבואר דאף למ"ד דגם להפרת נדרים זה רק דיצאה מרשות האב אבל לרשות הבעל לא נכנסה עד שתכנסה לחופה ועי' רש"י נדרים ד' פ"ט ע"א ולענין ירושה משעת מסירה ולענין טומאה הנה התוס' בכתובות שם כ' דמטמא. אך באמת נראה דזה רק אם בעלה ישראל ובגדר מת מצוה דיבמות דף פ"ט ע"ב מחמת ירושה ועי' ירוש' יבמות פ"ד וכתובות פ"ח אטו אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה ורש"י כתובות דף פ"א ע"א ד"ה יקבור. אך זה רק לאחר כניסה לחופה דאז הויא שארו כמבואר סנהדרין דף כ"ח ע"ב אבל משעת מסירה לרשות הבעל אז רק אם יש לה כתובה וזה מה דהוה ס"ד בכתובות ד' נ"ג ע"א בההוא דשכיבא ארוסתו דאמר זיל קבר כו' ר"ל דס"ד דהא דאשה לאחר מיתתה אין לה כתובה זה משום דהבעל יורשה ובמה שהוא חייב לה הוא מקנה לה כדמבואר ב"ב ד' קכ"ו ע"א גבי מלוה שלו בבכור. ואם כן לפי"ז גבי ארוסה דאין יורשה שוב צריך לקוברה עבור הכתובה ודחי שם דלא רק כיון דאינה בגדר נשואין אין לה כתובה ועי' במחלוקת בכתובות דף מ"ג ע"ב אם אזלינן בתר זמן הכתיבה או בתר זמן הגבי'. ובאמת נ"מ ג"כ להך דכתובות דף י' וד' ק"י דנותן לה ממטבע שנשתעבד לה אם מזמן אירוסין או מזמן נשואין. ועי' בירוש' כתובות פ"י דאף לראב"ע דס"ל דתוספות מן הנשואין דוקא מ"מ אותה שנתארסה תחילה קודמת לאותה שנשאת תחילה ע"ש:
עכ"פ הקנינים הוה אף היכא דלא נקרא שארו ממילא והנה גבי יבמה כ"כ דליכא קנינים וחיובים רק ממילא דאשה הקנו לו מן השמים עי' יבמות ד' ל"ט ע"א גבי כתובה וכתובו' דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה והאי וזה ר"ל ביבמות דף ל"ח ע"ב במאי דמייתי שם לב"ש דזיקה עושה ספק נשואין והתנן נפלו לה נכסים כו' וע"ש בתוס' ד"ה דאי. אך כך דזה ודאי אף אם נימא דהיא ודאי נשואה מ"מ שארו לא הוה ונ"מ להך דדף נ"ח ע"ב היכא שהיתה זקוקה לחלל ולפסול אם נפסלה לשיטת רבינו דס"ל בהל' אס"ב פי"ח דנשואין בלבד פוסלין בודאי ולא כהירוש' והתוספ' בפ"ו דיבמות וע"ש ד' כ"ט ע"ב גבי מאמר לב"ש. ובאמת לכאורה קשה למה לא אמר שם דנ"מ אם די בחופה בלא ביאה אחר מאמר דגדר יבום מחמת הראשון לא שייך בלא ביאה ואם נימא דמאמר וזיקה הוה מחמת פעולת היבם י"ל דמהני אך מחמת שיטת התוס' ביומא ד' י"ג ע"ב דאלמנה מן הנשואין לית לה חופה ואם הוה יבמה מן האירוסין לא שייך זה:
ובזה י"ל שיטת רש"י ביבמות דף מ"ט ע"ב דס"ל דלר"ע קדושין תופסין ביבמה אליבא דשמואל ואינו ממזר. והוא תמוה מכ"מ כמ"ש התוס'. אך ר"ל דנ"מ בין אם הזיקה הוא מצד הבעל או מצד האח עי' יבמות דף מ"ד דר"ע ס"ל דמקריא ביתו של שני. אך זה רק אם כבר חל עלי' שם ביתו כגון מן הנשואין עי' יומא דף י"ג ע"ב ותוס' יבמות דף י"ג ע"ב ובירוש' פ"ח דב"ב וכן היכא דא"א שתייבם כגון שנפלה לפני חייבי עשה עי' דף כ' ודף מ"ד וכן בנפלה מן האירוסין אז גם ר"ע מודה דאין הולד ממזר. עכ"פ שארו לא הוה אף לב"ש עי' סנהדרין דף כ"ח ע"ב:
והנה בירוש' כתובות פ"ט ה"א דאמר שם דסילוק מועיל אף לנכסים שיפלו אחר כך מזכותו אתה למד חיובו כמו שזוכה בהנכסים אחר הנשואין כן מהני הסילוק. אך זה רק אם נימא דקניני הנשואין אינם נמשכים והקנינים הם מאליו בעת הנשואין אבל אם הם נמשכים לא שייך סברת הירוש' ועי' בירוש' רפ"ה דכתובות במה דמקשה שם נמצא קונה אשה ומטלטלין בש"פ. ובאמת גם החיובים גם הפטור ע"י הגירושין כ"כ בזה אם זה נעשה ממילא או ג"כ ע"י הגירושין והאישות. וי"ל דזה טעם דב"ש דאל יגרש כו' אא"כ מצא בה דבר ערוה דע"י הזנות נפקא החיובים והגט הוא להאישות בלבד ועי' גיטין דף ל"ט ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' גבי שטר שחרור ודף מ' ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה וכולם בשטר. עכ"פ י"ל דהגירושין הוא ג"כ פטור מהחיובים. וכ"כ בזה בהך דכתובות דף צ"ז ע"ב ברש"י ד"ה מגורשת ואינה מגורשת דכ' שם דמיירי מן האירוסין וע"כ צ"ל דמיירי כגון שהגיע זמן ולא נשאו ושם י"ל דהספק גירושין מפקיע החיובים. אך זה רק כה"ג ולא מן הנשואין עי' תוספ' כתובות דף ע' ע"ב ד"ה כגון ונ"מ באלמנה ספק מגורשת תוך ג' חדשים אם יש לה מזונות. ואף דביבמות דף מ"א ע"ב מוכח דחולצת תוך ג' חדשים אין לה מזונות י"ל דזה הוה כהך דכתובות דף נ"ד ע"א גבי תובעת כתובתה כו'. ובאמת כ"כ דאף דמיאון הוה עקירת הדברים למפרע וכמבוא' יבמות דף נ"ט ובירוש' ובתוספ' שם דכה"ג מותר לישא את הממאנת אף מן הנשואין ועי' כתובות דף ל"ה ע"ב. מ"מ לגבי קנינים הוה רק מכאן ולהבא עי' כתובות דף ק' ע"ב ודף ק"ז ע"ב והנה לפי שיטת הירוש' בעירובין פ"ו ובנדרים פ"י גבי הפרה וביטול רשות דמיתה הוה כמו זה ר"ל דעיקר הדבר הוא סילוק הרשות ואמאי נימא ג"כ גבי מיתה דקטנה בת מיאון שיהי' בגדר מיאון. ועי' יבמות דף פ"ט ע"ב ודף ק"ז ע"ב וכ"כ דכל הני מיירי שהאירוסין הי' מדעת האב רק הנשואין היה לאחר מיתתו וכן הך דגיטין דף נ"ה גבי קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ר"ל כה"ג דהאירוסין היו מדעת האב או שהיתה פקחת ובעת נשואין מת האב או נתחרשה דקטנה אכלה וחרשת לא אכלה. ועי' מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ו ה"ג דגבי חרשת אף שהיתה קטנה והשיאה האב לא אכלה וכן מוכח בתוספ' דיבמות פ"י והנה כ"כ דיש בגדר מה שהאשה הנשואה לכהן אוכלת בתרומה שני דברים אחד משום קנין והב' דנעשית כהנית וזה נ"מ בין ארוסה לנשואה אך יבמה אוכלת רק מחמת עצם דקנינים אין לה:
והנה בירוש' פי"ד דיבמות ס"ל דחרש יש לו קנין ביאה והטעם כמ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב דקטן מה שהוא עושה בגופו הם שלו. אך מ"מ זה רק שתהא קנינו אבל שתהא אסורה לאחרים בגדר א"א לא דאין מעשיו של חרש כלום לענין זה דלענין דברים של גזיה"כ ודין הוה חרש כשוטה רק דבר שהוא מחמת שמירה שם הוה חרש לענין זה כפקח ולכך מבואר ביבמות דף קי"ג ע"ב דאף דשוטה א"י להתגרש מטעם יד ומטעם שמירה מ"מ חרשת מתגרשת ועי' בירוש' תרומות פ"א דלגבי טהרות הוה חרשים בני שמירה ולגבי תרומה ס"ל לר"י דהוה בר דעת ואף דביומא דף מ"ג ס"ל לר"י שם דחרש גרע מקטן ועי' ב"ק דף פ"ו ע"ב דשם מבואר להיפך וע"כ צ"ל לפי מ"ש במ"א דיש ב' מיני קטן שנקראים מופלא סמוך לאיש בן י"ב ובן י"ג בלא ב' שערות וגבי תרומה פליגי ר"י ור"י דלר"י דגם בבן י"ב ולר"י רק בבן י"ג בלא שתי שערות וכן ס"ל לרבינו בפ"ה מהל' תרומות וס"ל לר"י דחרש דומה לקטן בן י"ב אך זה רק היכא דלא כ' איש וכן הדין לגבי חליצה לר"י דגבי חולץ דבעי איש שם לא מהני אף בחליצה דרבנן מחמת גזה"כ וכן חרש ואינו בן חליצה כלל. אך גבי אשה לר"י למסקנא שם ביבמות דף ק"ה ע"ב דבעי עד שתגיע לעונות נדרים דהיינו כמו בתרומה לר"י אז חרשת לא מהני אף היכא דנימא דלא קפדינין אקריאה למ"ד שם דף ק"י ע"א בחרשת מעיקרא כי היכא דעל הכי נפיק אך זה רק היכא דהוה נשואין דרבנן אבל היכא שקדשה אבי' כשהיא קטנה אף שהיתה חרשת לא מהני חליצה אף לר"י מטעם דבעי קטנה שהגיע לעונת נדרים דעדיפא מחרשת אך זה רק באשה אבל גבי איש גם חרש מעיקרא שנפלה לו מאחיו חרש לא מהניא לכ"ע וא"ש הגירסא דשם דף ק"י ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. וכן לגבי גט מבואר ברש"י דף קי"א ע"ב דאף היכא דלא בעי גט רק מדרבנן כמו קטן שיבם אשה שנפלה לו מאחיו חרש מ"מ לא מהני כלום דאינו בן גירושין ועי' נדה ד' מ"ה גבי כשיגדיל יבעול ויתן גט ועי' רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' אך אם נפלה לו מאחיו חרש י"ל דדי כשיגדיל לבד כמ"ש:
והנה רבינו בהל' תרומות פ"ח הי"א גבי בת ישראל שנשאת לכהן בן ט' לא כ' דמיירי ביבם וכן בהל' סוטה פ"ב ה"ב גבי גדולה אשת קטן כ' סתם אך כ"כ בזה בח"א דבגדר קנינים שייך גם בקטן שבא עלי' ונ"מ דא"צ לבוא עלי' בפני עדים כשיגדיל וכן גבי הך דיבמות ד' ק"ט ע"ב גבי קדושי קטנה מתלא תליא דיש בדברי רבינו בהל' אישות פ"ד ה"ח והט"ז סתירה ע"ש בהשגת ובהל' גירושין פי"א ה' ו' ובהל' יבום פ"ה הכ"ג דנקט ג"כ לשון תלוים. אך נ"מ דנהי דבעי שיבעול לאחר שתגדל ולאחר שיגדל מ"מ עדים א"צ על זה דזה הוה כמו גמר ביאה ראשונה ועי' רש"י נדה דף נ"ב ע"א מבואר ג"כ כן וכ"כ בזה דגבי נשואין לכ"ע גדלי בהדה וזה ר"ל הך דיבמות דף פ"ט ובירוש' גיטין פ"ה תאכל על גבי חופתה הראשונה דהוה כמו נשואין אריכתא ועי' תוס' קדושין דף מ"ה ע"ב מוכח כן ובתוספ' עדיות פ"ג גבי הך דר"א. אך שם משמע דקאי גבי קטנה בת ישראל ע"י קדושי אבי' אם מהני חופה או צריך דוקא ביאה וכ"כ בזה. אך מ"מ אף שהיא אוכלת כה"ג רק בגדר קנין לא בגדר עצם ונ"מ עי' יבמות ד' פ"ו גבי נותנת רשות לתרום וכן אם נתאלמנה אח"כ י"ל דצריכה לשלם את החומש. אך בירוש' רפ"ח דתרומות לא משמע כן ועי' בתוספ' יבמות פ"י מבואר על הך דיבמות ד' צ"ו דאם בא על השני' לאחר מיתת הראשונה מפרש שם דלא כרש"י רק דבזמן שנשאה היתה אחותה קיימת עדיין ואח"כ מתה צריך שיבא עלי' מפורש לשם נשואין ולא בסתם ולא אמרינן אדם יודע כמו הך דכתובות דף ע"ג וע"ד. וצ"ל דרק היכא דהקדושין הוה בהן ביטול מחמת דין או מחמת תנאי אז הוה סתם כמו עסוקין באותו ענין היכא דלא טעו אבל היכא דלא שייך הקדושין כלל לא הוה עסוקין באותו ענין וצריך מפורש נשואין לשם קדושין והך דיבמות דף קי"ג גבי רצו לקיימן יש להם כתובה ובירוש' מבואר והוא שבא כו' ומשמע אף סתם ואף דבשעה שנשאה לא הוה בר קדושין כלל. אך באמת נראה דמיירי שבשעת קדושין היו פקחים ואח"כ נשטתו ונשאו וס"ל דארוסה אין לה כתובה או כיון שנשאו נבטל כתובת ארוסה עי' כתובות דף מ"ג ע"ב. ולכאורה ע"כ מיירי כן דאל"כ יקשה לר"ל בכתובות דף ק"א ע"ב דא"א להשתעבד היכא דליכא שיעבודא דאורייתא. וא"כ איך מהני מה דמבואר ביבמות כאן גבי פקח שנשאה חרשת או שוטה אם כ' לה כו' מה מהני לר"ל. וע"כ כה"ג שהאירוסין הי' כשהיתה פקחת. אך י"ל כיון דבכל הנשים יש להם כתובה י"ל דמקבל עליו דין פקחת וכמו גבי תוספות כתובה בכתו' דף נ"ד ע"ב ושם דף י"ב גבי ב"ד של כהנים וזה ר"ל בכתובות דף ק"ב ע"ב דשייך לשיעבודא ר"ל כיון שיש כאן מציאות ערך מועיל לשעבד אעפ"י שאינו ערב. אך עי' במלחמות על הך דדף ל"ו דס"ל שם דהוה רק חיוב ממון בעלמא ולא גדר כתובה גבי חרשת ושוטה ונ"מ דאין להם טענת בתולים ע"ש וכ"כ בזה:
עכ"פ גבי אכילת תרומה בגדר אישות יש בזה גם גדר קנין. וי"ל דנ"מ גבי כה"ג שנשא בוגרת ומוכת עץ דקי"ל דלא תצא וכ"כ דרק אם נשא ולא נתקדשה וראי' מהך דיבמות דף נ"ט גבי קידשה ונתבגרה תחתיו. כה"ג אם אוכלת בתרומה דבאמת לפי שיטת התוס' יבמות דף נ"ו ע"ב ודף נ"ז ע"ב משמע דאף אם נימא דהא דמשתמרת לביאה פסולה לא אכלה רק מדרבנן עי' תוס' גיטין דף פ"ה ע"א כה"ג בת ישראל מאורסת לכהן י"ל דלא אכלה מה"ת. ואף דא"כ הך דיבמות דף ע' ע"א ודף ע"ה דשם משמע דאף אם אשתו בת ישראל אוכלת בתרומה היכא דלא ידעה לאחר שנעשה פ"ד וע"כ צ"ל דזה לכ"ע אף למאן דלא ס"ל שכבר אכלה מ"מ היא גופה נעשית כהנית כ"ז שבעלה חי ויש עלי' שם בת כהן כמבואר דף ס"ח ודף פ"ז ובירוש' רק מ"מ משתמרת לביאה פסולה הוא. ואף דלשיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ח ס"ל דנשואין עושה כודאי בעולה לפסול וכן ס"ל בפ"ז מהל' תרומות הכ"א גבי חופה צ"ל דלא מה שהיא נשואה פוסלה רק פעולת הנשואין עושה ובירוש' אמר שם שלא הוסיף בה קנין. אך הירוש' לשיטתי' דנשואין בלא ביאה לא פסלו ונ"מ למ"ש לעיל אם נימא דזיקת נשואין הוה ספ' נשוא' אם הוה היבם חלל אם פסלה רק כיון דזה ממילא לא. וכה"ג כ' בהל' אס"ב בפ' ט"ו וי"ז במה דס"ל לרבינו דחייבי לאוין אין לוקין רק אם היתה מקודשת וכן מחז"ג לדידן כמבואר בקדושין ד' ע"ח אם משום דצריך שיהי' גם הקידושין בעבירה או שצריך רק ביאה של אישות עי' לשון רבינו פט"ו ה"ב ונ"מ אם קידשה בביאה. ואם נימא דלקדושין סוף ביאה קונה וחייבי לאווין חייב גם על תחילת ביאה כה"ג מאי דאינה מקודשת ומ"מ הוה ביאה של אישות:
עכ"פ עצם הנשואין עושה הפסול ולכך כה"ג לא נפסלה לכו"ע ויש עלי' גדר כהנת אך זה ספק אם בת ישראל נתארסה לכהן ואח"כ נעשה פ"ד אם אסורה לאכול בתרומה מה"ת אם הוה כמו שפקע גם הקנין לגבי תרומה ובתוס' ד' נ"ו ונ"ז לא משמע כן. וגם נ"מ היכא דאין עלי' שם זונה דזונה הוה פסול הגוף לתרומה דלא כרש"י יבמות ד' י"ג ע"ב וע"ש ד' ט"ו וד' ל"ה וד' מ"ד ע"ב וד' נ"ז ע"א בתוס' ורש"י יבמות ד' פ"ז ע"ב ועי' בירוש' יבמות פ"ח דהיכא דהיא זונה אף שמותרת להנשא לו מ"מ אסורה לאכול בתרומה. אך יש בזה ב' גדרים דיש דאין עלי' שם זונה רק לענין נשואין לכהן ויש דיש עלי' שם זונה בעצם עי' קדושין ד' ע"ח ע"ב שם זנות פוסל בישראל ונ"מ כגון איילונית לר"י ביבמות ד' ס"א דזונה היא לענין נשואין לכהן אם היא בת כהן אם אסורה לאכול בתרומה ועי' יבמות ד' פ"א משמע דאסורה דאל"כ למה לא אמר שם נ"מ שנפסלה מתרומה דבי נשיא. והנה זה ודאי אף למ"ד קדושין ד' כ"א ע"ב דיפת תואר מותרת לכהן לעולם מ"מ בתרומה ודאי אסורה כדמוכח ביבמות ד' ע"ד ע"ב גיורת בת מיכל בתרומה:
עכ"פ כל הני יש דחלין בעת הנשואין ויש דנעשה ממילא מחמת שהיא נשואה וגבי ירושה לשיטת הירוש' תליא בשעת מיתה אם נשטתית אף שהיתה פקחת כשכנסה דס"ל דהקנינים פקעי היכא דאינה ראוי' לאישות ורבינו ס"ל בהל' נחלות פ"א דגבי ירושה אזלינין בתר הנשואין ואף אם נתפקחה אח"כ לא מהני ומ"מ אם נפלו לה נכסים אחר הנשואין הם שייכים לו ה"נ גבי יבמה אף דזיקה הוה ממילא ולא ע"י פעולה מ"מ אם הוה כודאי נשואה יריש לה יבם. וזה ר"ל הגמ' דף ל"ח ע"ב הנ"ל ועי' ע"ז ד' ס"ב ע"ב וד' ס"ג ע"א ברש"י שם דגרס דהוה מתנה וע"ש בתוס' ור"ל ג"כ דרק צורת הדבר במתנה אבל השווי' ודאי הוא בשביל הביאה ואתנן לא שייך בזה דלא חל אלא על דבר שראוי לגבוה:
עכ"פ כל היכא דהחיוב הוא מצד הפועל לא שייך בזה שום גדר שליחות רק בדבר שהוא מצד הפעולה. או מצד הנפעל. וזה ר"ל הגמ' במעילה ד' כ"א גבי חש"ו. ונ"מ אם ציוה לחש"ו ליקח ההקדש לעצמן לא בשבילו דשם י"ל דלא יצא לחולין עי' מ"ש רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"א דדייק שם דרק אם הבעה"ב אומר לו שיקחם בשבילו ובחגיגה דף י"א וברש"י קדושין ד' נ' ע"א ד"ה נזכרתי ויהי' נ"מ דגבי קדושת הגוף דאינו יוצא לחולין י"ל דשם אין שלד"ע. וזה ר"ל רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ב דלא מעל אלא האוכל וע"ש פ"ו ה"ו ז' דמיירי שמעל בזדון ור"ל כגון אומר מותר ועי' רש"י ב"מ דף נ"ז ע"ב וקדושין ד' נ"ג ע"ב לר"מ משמע דגם אומר מותר הוה כמו טעות דלר"מ לא יצא לחולין. וכ"כ בזה במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' איסורי מזבח ובהל' תמורה אם אומר מותר יהי' כמו טעות וביטול עי' מנחות ד' מ"ט ע"א ותוס' ב"מ ד' קט"ו ע"ב וכ"מ. וגם הך מחלוקת דתמורה ד' ד' ע"ב גבי עביד לא מהני תליא ג"כ אם החיוב הוא מצד הפועל או מצד הפעולה והנפעל ומ"ש שם התוס' מירוש' פסחים דמצריך קרא להכשיר בשוחט פסח על חמץ זה לא שייך כלל דשם ר"ל דהו"א דכיון דעבר על לאו יהי' עי"ז פסול בהקרבן לא שלא יפעול מה שעשה. ועי' מנחות דף נ"ט ע"ב גבי לאו דלא ישום ושם ד' נ"ג גבי חמץ ודף מ' ע"ב גבי ציצית ור"ה ד' ה' ע"ב גבי ב"ת וזבחים ד' כ"ט. וזה ג"כ ר"ל בזבחים ד' ז' גבי סמיכה. דמתחילה הי' סבר דזה לא שייך לקרבן אם לא סמך רק עשה בפ"ע ואח"כ אמר דהוה חסרון בקרבן רק לא מעכב. ועי' יומא ד' ה' ע"א ורש"י עירובין דף נ' דצריך ברכה על סמיכה. וא"ש ג"כ מ"ש התוס' בכ"מ גבי ערל וטמא דאמאי לא מעכב סמיכה מחמת שאינו ראוי לבילה ע"ש. אך לא שייך זה רק על דבר שנעשה בעצם הפעולה ואמרינין דהתורה אמרה דרק מי שיכול לעשות זה משא"כ בקרבן לקדושת הקרבן א"צ זה ורק התורה אמרה כשמקריבין קרבן יש מצות סמיכה לבעלים ולא שייך זה כלל לקרבן. ומה שייך זה ללא מהני דשם ר"ל דהפעולה לא יהא פעולה כלל. ועי' במ"ש רבינו בהל' טו"צ פ"י ה"א דהתולש סימני טומאה לא לקי אם לא פעל עי"ז טהרה דעיקר הלאו הוא מה שנטהר עי"ז ועי' שבת דף קל"ג דגרם מותר בנגע אך זה גרם שיחתוך אבל לא גרם חיתוך ועי' מכות ד' כ"ב ע"א ע"ש ברש"י וכן הדין גבי מחיקת השם. ועי' קדושין ד' כ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם ע"ש ברש"י. וכ"כ בזה בגרם סירוס במסרס אחר מסרס:
והנה לפי מ"ש דשיעורי התורה היכא דהוה לצורך עצם לא בשביל שיתפעל ממנו דבר הוה כמו שטח אחד ונ"מ בהך דזבחים דף י"ט ע"ב גבי קידוש ידים ורגלים כיצד מקדשן דנ"מ למה דקי"ל בחולין דף ק"ו ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה הט"ז דחציצה פוסלת בהם וחציצה בעי רוב כמבואר ביבמות דף ע"ח וכ"מ אם צריך דוקא רוב בידים ורגלים אז חוצץ או גם באחת מהם וזה אם הם פרטים נפרדים או דבר כוללי. עי' במ"ש רבינו בהל' מקואות פ"ב הט"ו גבי שער עם הגוף דפליגי בזה ועי' מנחות דף פ"ה ע"ב גבי חטה דהתליע ושם דף כ"ו ע"ב גבי שלט האש ברובו ובירוש' פ"א דמעשרות גבי התבואה משתצמח. וה"נ גבי קידוש כה"ג. ועי' גיטין דף ט"ו גבי ידים אם טהורות לחצאין ובהך דב"ק דף ס"ה ע"ב גבי את פסקי' ומגילה דף ב' ע"ב וכה"ג פליגי בנגעים פ"י גבי ראש וזקן לענין נתק אם זה הוה דבר אחד דרק אם נתקו שניהם לגמרי אז הוה כולו טהור או הם דברים נפרדים וכן בהך דחולין דף ק"ו דיש שני טעמים גבי נ"י משום סרך תרומה ומשום מצוה. ונ"מ דהנה כ"כ בזה בח"ג במה דאמר שם בין לחולין בין לתרומה לחומרא וחד אמר לקולא ר"ל כך דהא יש נ"מ להיפוך דאם נימא דדי פרק אחד אם הי' החציצה ברוב הפרק חוצץ ולא עלתה לו ואם נימא דבעי ב' פרקים לא הוה רוב ועלתה לו. ובזה פליגי דחד אמר דגם לתרומה לחציצה סגי ברוב פרק אחד שלא יהא טפל חמור מן העיקר ואידך ס"ל להיפך דגם לחולין אינו חוצץ כיון דהעיקר הוא משום סרך תרומה ולא יהי' חמור ממנו. ועי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ח ה"ט ובהל' ברכות פ"ז דגבי חולין גרידא די במפה וא"צ נ"י דאז רק מטעם סרך ולא עדיף מתרומה דזריזין הן וגבי חולין על טהרת תרומה או על טהרות הקודש שם לא מהני מפה דשם י"ל משום מצוה לשמוע ועי' ירוש' ברכות פ"ח דאין נ"י לתרומה דדי במפה ובירוש' פ"ב דחגיגה ה"ה דידים שניות לתרומה ע"ש דאין סרך בתרומה ושם דף כ"ד ע"ב ובמ"א אבאר זה:
ועי' ביצה ד' י"ח גבי טבילה ביוהכ"פ אף דלא שייך מיקר ובתוספ' סוף יומא ובתו"י שם דטובלין ביוהכ"פ לתרומה אף דהא תרומה בעי כונה. אך גבי יוהכ"פ לא שייך זה ומותר ושוב י"ל דגם שבת יהי' מותר לטבול אף לתרומה. אך י"ל כיון דהכונה רק מעלה זה מותר ביו"ט עי' ביצה ד' י"ח ושם ע"ב גבי שבת והטעם דהאיסור גבי יו"ט למסקנא הוא משום התיקון דהיינו המתפעל וכל היכא דהעיקר הוא המתפעל לא בעי כונה. ועי' ע"ז דף כ"ז דהוה שם מחלוקת אם צריך מילה לשמה ותוס' פסחים ד' ז' ע"א כ' דצריך למול לשמו ע"ש. וצ"ל דנ"מ דגבי פסח דצריך רק שלא יהי' ערל די גם שלא לשמה משא"כ גבי אב דשם הוא המצוה המילה בעי כונה ועי' במס' כלים פ"ה מ"ד גבי תנור דמבואר שם דמהני היסק אף שלא מדעת וכן פסק רבינו בפט"ו מהל' כלים ה"ג וקשה מהך דהל' ד' שם דאם הסיקו ללבן אונין של פשתן טהור וכי גרע מהסיקו שלא מדעת ועי' שבת דף י"ז ע"ב בתו"י בשם ריב"א. אם זה הוה גדר בישול מהך דשם דף ע"ד ע"ב גבי סיכתא וע"ז ד' ל"ח. אך כך דהנה בת"כ פ' שמיני פ"ח פ"י אמר שם תנור שומע אני בין חדש בין ישן כו' ויליף מכלי חרס דרק לאחר גמר ואמר אין דנין אפשר כו' ר"ל כך דהנה תנור יש עליו ב' גדרים לענין טומאה אחד משום כלי והב' משום תנור ותנור יש בו חידוש שהוא מטמא אף מחובר לקרקע עי' שבת ד' קכ"ה ובדברי רבינו בפה"מ פ"ה דכלים מי"א. אך התוס' ב"ב ד' ס"ה פי' שם דטעם דתנור מטמא מחובר משום דהוה כתלוש ועי' במקואות פ"ו מ"ו דמשמע שם דתנור הוה רק גזה"כ וכשיטת רבינו דאל"כ יתבטל ממנו שם מעיין כיון שהוא יוצא מן התנור ע"ש פ"ה מ"א גבי העבירו ופ"ב מ"ד בר"ש בשם תוספ' גבי גיסטרא בבור מפני שהם גרורים ע"ג כלים ובר"ש טהרות פ"ח מ"ח גבי מזחילה ע"ש. ועי' בדברי רבינו בהל' שבת פכ"ה הי"ג ע"ש בהשגת. עכ"פ מוכח כדברי רבינו דטומאה של תנור הוא גזה"כ וע"ש בכלים דתנור של מתכות טהור כשהוא מחובר והנה בכלי חרס הגמר הוא הסקה בתנור ובל"ז הוה כלי אדמה עי' ביצה דף ל"ב וכ"מ ופסחים ד' כ"ז ע"א אך עדיין מיקרי חדש וגבי תנור כיון שהסיקו נעשה כלי ונעשה תנור ונעשה ישן אך אם הסיקו רק ליבש אונין אז הוה רק כמו כלי אבל שם תנור אין עליו ונ"מ דבמחובר לא מטמא וכן גבי הוסק שלא מדעת הוא טמא רק משום גדר כלי ולא משום תנור דכיון דהוא חידוש זה נעשה רק בעת הפעולה ולא מאליו:

ובזה י"ל דברי התוספ' שהביאו התוס' חולין שם דנ"י ליכא חציצה ר"ל כה"ג. וכן גבי ביאה עי' תוס' יבמות ד' נ"ט ע"ב דתחילה וסוף הוא שם אחד וכעין דמבואר בכריתות ד' ט"ו ע"א דא"א לערב ב' ביאות בהדדי משום דכל דלא פריש הוא ביאה אחת:
ובזה א"ש מ"ש התוס' ד' נ"ג ע"ב דאף למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ לא קנה ביבמה ע"ש ומ"ש מהעראה ע"ש ד' כ' ע"א ודף ל"ד ע"ב ודף נ"ה ע"ב. אך משום דכל תחילת ביאה כן ולכך יש עליו שם ביאה ולגבי שלא כדרכה שם אין השינוי בהבועל רק בהנבעלת ולכך די בזה. ובאמת נראה דאף דקי"ל סוף ביאה קונה בקדושין דף י' ר"ל דהוה כמו עסוקין באותו ענין ויכול לחזור בו אף דבקדושין לא מהני תכ"ד זה עדיף והוה כמו שלא גמר עדיין. ועי' כתובות דף ל"ג וד' צ"ג ודף צ"ד בתוס' וב"ב ד' קי"ג. ובמ"א הארכתי בזה דכל היכא דיכול לחזור בו אם לא חזר בו אימתי מתחיל הקנין אם למפרע או מכאן ולהבא עי' תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי גירות בקטן דמיקרי גר למפרע ותוס' ב"ב דף קי"ד דכל היכא דיכול לחזור לא מיקרי גמר. גם י"ל דהוה כמו בלא עדים ולא מהני גבי קדושין. ועי' רש"י ב"מ ד' מ"ח ע"א דנ"מ בין ר"י ור"ל דאם קידש אשה בהם ר"ל דס"ל כשיטת הירוש' שביעית פ"ח גבי המוכר לעצים והלוקח לאוכלים והמעות נתן תחילה דלר"י הוה קנין במעות רק דיכול לחזור בו ואם לא חזר הוא קנין גמור ולר"ל לא הוה קנין כלל. ועי' בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"י יראה לי כו' ובהל' מעשר פ"ה ה"א גבי מקח דקובע למעשר משעת נתינת הדמים וכן להיפך אם משך ולא נתן מעות ע"ש בפי"א ה"ח ועי' תוס' ב"מ דף מ"ג ע"א. וזה ר"ל רש"י ב"מ ד' מ"ח הנ"ל ור"ל שלא חזר בו וע"ש בד' מ"ט ברש"י דמשמע דאם לא קיבל מ"ש לא נתבטל המקח עדיין. ונ"מ כגון אם מת החוזר בו עד שלא קיבל המקח קיים. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מכירה פ"ז גבי אם נגנב עד שלא קיבל מש"פ. בזה ר"ל בקדושין ד' כ"ט ע"א אטו הדיוט לאו במש"פ כו' וגם נ"מ אם מש"פ הוה דין או רק איסור עי' תוס' שבועות דף מ"ג ע"ב גבי עירבון ובכורות ד' י"ד ע"ש בתוס' וקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי נאמן בעל מקח ע"ש בתוס' ובמלחמות רפ"א דב"מ רק משום דכ"ז שמקחו ביד המוכר נ"מ רק למש"פ דאין זה ממון ועיין גיטין ד' ס' ע"ב גבי עילאי שתו מיא כו' ע"ש בתוס' דהל' כשמואל בדיני אך זה לא הוה דין רק איסור וב"ק ד' קי"ד גבי נחיל ע"ש. ובאמת עיקר הטעם דר"י דיכול לחזור עד שלא משך דהוה כמו עסוקין באותו ענין כמ"ש התוס' כתובות דף צ"ג ע"א וצ"ד. ונ"מ היכא דליכא מה למשוך עי' גיטין ד' ל' ע"א וב"מ דף מ"ט גבי שהיתה עלי' מושכרת ומ"ש רבינו שם בפה"מ וכ"כ בזה בהל' מא"ס. ובאמת הך דפסחים ד' ל' ע"ב ודף ל"א ע"א גבי בע"ח למפרע הוא גובה ע"ש ברש"י דמחלק בין מטלטלין לקרקע ור"ל משום דלא עדיף מקנין ותליא בדר"י ור"ל אם ד"ת מ"ק ונ"מ בין עכו"ם לישראל כמבואר בכ"מ ועי' ב"מ ד' ל"ה ע"ב גבי אגבי' איהו בחובו אם הוה דרך גבי' או דרך קנין. ונ"מ לשיטת רבינו בהל' מכירה פ"ז אם מלוה קונה. אך נ"מ בין גדר פרעון או בגדר קנין ועי' בתוספ' ב"ק פ"י גבי מי שבא בדרך כו' אם קיבל עליו פטור וגבי משכן לו בית כו' ע"ש ור"ל אם זה הוה כמו מחילה עי' גיטין ד' מ"ח ע"ב גבי זרוק לי חובי בתורת גיטין או פרעון. ובהך דב"מ דף מ"ח ע"א גבי תשומת יד ובירוש' קדושין פ"ב וב"מ פ"ה אם יש מש"פ היכא דקנה במלוה. ובהך דביצה דף ל"ח ודף מ' דמשמע שם דאף דיכול לחזור בו כ"ז שלא חזר בו קנה ועי' ב"ב ד' פ"ח ע"א גבי הך דר"ס דהוה קנין גמור דסמכא דעתא ור"ל הך ר"ס דחולין דף צ"ד ע"ב ע"ש וב"מ ד' ס"ג ע"א גבי ריבית ומ"ש התוס' כתובות ד' ק"ב ע"א על הך דב"מ דף מ"ט גבי ישראל שאמר לו בן לוי וע"ש ברש"י ד"ה כור. ובאמת גבי דברים יש בו שני גדרים אם ר"ל שהוא אומר שהם שלו וזה גופה הוה קנין או רק שצריך לקיים הדבר וגדר חיוב וגבי כור מעשר ר"ל דהוה גדר קנין מיד ולכך נקט לשון יש לך ולכך עושה אותה ת"מ. אך הירוש' סוף שביעית משמע דס"ל דהוה רק גדר חיוב ומייתי שם הך עובדא דרב ור"ל הך דגיטין דף י"ד ע"א גבי קבא דמוריקא ולכך ס"ל להירוש' בפ"א דתרומות דהא דעושה אותה ת"מ הוה בגדר שליחות מהישראל ועי' בהירוש' שבועות פ"ד על הך שאמר פ' ליתן לי אם הפטור משום דלא מהני והוה כמו שאינם יודעים כלום או משום דאינו חייב לו ולא הוה בגדר תביעת ממון. וזה תליא במ"ש אם גדר קנין או גדר חיוב ועי' בירוש' סוף שביעית וב"מ פ"ד דאף דמעות אינן קונות מ"מ אם נשתמש המוכר במעות יש עליו חיוב ליתן המקח ועי' ב"מ דף מ"ה ע"ב גבי נתחייב גברי:
עכ"פ י"ל דגבי קדושין כיון דבעי עדים על הפעולה וגם אשה לא סמכא דעתא כמבואר בקדושין דף מ"ז ע"ב מתחיל הקנין רק מכאן ולהבא ולכך כה"ג אסור לקדש בביאה וזה בעצם הגדר בשיטת הרי"ף ורבינו והתוס' דגבי נשואין די בתחילת ביאה משום דבאמת הא דאמרינין ביבמו' ד' ק"ז וכ"מ אין תנאי בנשואין ע"ש בתוס' ובכתובות ד' ע"ג וביבמ' ד' ט"ו ודף פ"ט וצ"ד ר"ל כך היכא דהקדושין הי' בלא תנאי רק הנשואין הי' על תנאי דעל זה לא מהני שיתבטל הנשואין ותשאר ארוסה כבתחילה אבל זה ודאי אם הקדושין נתבטל גם הנשואין נתבטל וכמו דאמרינן בנדרים דף כ"ט ותוס' מגילה דף כ"ח ע"ב דלא מהני תנאי גבי קדושת הגוף וכן הך מחלוקת דב"ש וב"ה גבי מיאון דנשואה ר"ל ג"כ דקידשה אבי' ומת והיא נשאת בקטנותה ותרצה למאן על הנשואין שתשאר ארוסה אבל אם גם הקדושין היתה רק קדושי קטנה מהני גם לב"ש מיאון וע"ש בע"ב גבי מה דאמר תרי קטרי עבדי לה שם מיירי ג"כ שהאירוסין הי' מדעת האב וע"ש דף פ"ט ע"ב גבי מאימתי אוכל פירות לב"ש בקטנה. אך מדברי הירוש' שם על הך דמי שהי' נשוי לשתי יתומות קטנות לא משמע כן וט"ס שם. ולכך די בתחילת ביאה ואין יכולים לחזור. וכ"כ בהל' אישות לפי שיטת הירוש' יבמו' פ"א דאף למ"ד קדושין תופסין ביבמה מ"מ אם היבם מיבם מפקיע הקדושין דלאו כל כמיני' לעקור מה שזכתה לו תורה ועי' ירוש' קדושין פ"א דגבי יעוד אף למ"ד דאין האב יכול לקדשה לאחר מ"מ אם השיאה שיחק באדון והטעם דהנה בירוש' פ"ח דגיטין על הך דר"א דלאחר זמן לא כל הימני' פליגי אמוראי אם דוקא לאחר נשואין או אף לאחר אירוסין ומייתי ראי' מדנקט זכות משמע שעדיין אינה שלו. וזה תליא ג"כ בפלוגתא דגיטין ד' פ"ט אם חיישינן לקלא דבתר אירוסין. ועי' בדברי רבינו בהל' זכי' פי"ב הי"א גבי נכסי לך ואחריך לפ' דאין ב"ד מגבין לבע"ח מהנכסים אף דיכול למוכרם ובירוש' דגיטין פ"ו דמפרש שם הך דערכין ד' ז' האשה שמתה כו' ומיירי באומרת תנו שערי כו' ור"ל דהוה עליו דין מצוה לקיים ודברי שכ"מ כו' כמבואר גיטין דף ס"ו וזה רק זכות ולא שיעבוד עי' גיטין דף י"ד ע"ב גבי הילך מנה לפ' ומצאו שמת דבשכ"מ אף שהנותן הי' חי בשעת מיתת המקבל זכה בו היורשים של המקבל ע"ש בתוס' ובירוש' פיאה פ"ג ה"ט דלכך אם רבם השני כהן אינם אוכלים בתרומה שמא יחזור בו משמע דבל"ז הוו מצי אכלי בתרומה ואף דמבואר ב"ב ד' קל"ז דמתנת שכ"מ לא קנה רק לאחר מיתה וא"כ בל"ז א"א לאכול צ"ל דהירוש' מיירי בקנין רק במצוה מחמת מיתה או בכותב כל נכסיו דאז קי"ל דיכול לחזור בו שם שפיר אמרינין דחל למפרע המתנה ועי' גיטין דף ס"ה ובמ"א אבאר זה. ולכך פסק רבינו בהל' עבדים פ"ה הט"ז דעבדי מלוג אינם יוצאין בראשי אברים אף דלא ס"ל ק"פ כו' רק דהך דב"ק דף פ"ט ע"ב שם קאי אם נימא דיוצא בראשי אברים א"צ גט שחרור אבל לדידן הוה רק דין שמחוייב להוציא את העבד וזה א"א לב"ד להפקיע זכות האחר ועי' תוספ' נזיר ספ"ד גבי נזר שתי נזירות אף למ"ד תגלחת אינה מעכבת לא חלה השני' עדיין כ"ז שלא גילח ועי' בירוש' פ"ב דנזיר וגמ' דילן ד' ח' אם שייך בזה ספק נזירות להקל ולקמן אבאר זה. עכ"פ חזינין דקדושין אפשר שיתבטל מחמת זכות התורה ולא נשואין ע"ש בהל' אישות מ"ש בזה. עכ"פ פעולה נמשכת הוא עצם אחד ועי' מ"ש בזה בהל' נזירות גבי הך דנזיר ד' מ"ב בנזיר שגילח ושייר ב' שערות דהספק שם אם זה דברים מצטרפים או עצם אחד:
והנה גבי קנינים של קטן לבד אישות מבואר בכתובות ד' צ' והובא בדברי רבינו בהל' אישות פי"א ה"ד גבי קטן שהגדיל דיש לה כתובה מאתים ולא כמו גבי חרש שנתפקח דאין לה כתובה רק מנה ועי' בדברי רבינו בהל' מכירה פכ"ט הי"ז כה"ג והטעם דגדלת הוא שיעור מצטרף עם השנים שעברו ועי' מ"ש התוס' ב"ק ד' ק' ע"ב גבי גידולין דלא אמרינן קמא קמא בטל דכן הוא המציאות ובנדרים ד' מ' ע"ב ברא"ש ודף נ"ז וכ"מ. וכבר הארכתי בזה דזה הנ"מ בין ישראל לב"נ דהנה בנזיר ד' ס"ב מבואר דאף למ"ד מופלא סמוך לאיש מדרבנן בב"נ הוא מה"ת והטעם דכ"כ דס"ל לרבינו בהל' נדרים וכן הוא בספרי פ' נשא ופ' מטות דעיקר הגדר דמופלא ר"ל בן י"ג בלא ב"ש וכ"כ דכן מפרש רבינו דברי הירוש' שקלים פ"א כאן שהביא ש"ש כאן שלא הביא אך באמת הפירוש הוא להיפך דמיירי שהוא בן י"ב ואם הביא ב"ש גמורים עי' נדה ד' נ"ב ע"ב הוה רק שומא לדידן שם דף מ"ו ובלא נגמר הוה מופלא וכן ר"ל הך דברכות ד' מ"ז ע"ב גבי קטן פורח ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דאם פורח ר"ל שלא נגמר השיעור מצטרף ובנגמר הוה רק שומא ולא. עכ"פ לרבינו הפלוגתא במופלא אם די בשנים בלא שערות. והנה הגדר דשערות הוא מצרף כל הזמן דהל"מ דבזה הזמן הם גדלים זה השיעור וס"ל דזה רק בישראל ולא בב"נ וזהו הגדר דשיעורים עי' בדברי רבינו בהל' מלכים ובהך דחולין ד' ס"ט גבי לידה אם למפרע אם מכאן ולהבא וע"ש בתוס' ממה דמותר לעשות מום קודם שיצא רוב ראשו וכ"כ בזה. אך זה נ"מ אם הוה כמו תם ונעשה בעמ"ו או בעמ"ו למפרע ונ"מ לר"ע דס"ל דגבי דוקן שבעין דאם עלה לא ירד אם הי' תם מעיקרא כה"ג מאי וכן למ"ד בכורות דף ל"ג ע"ב דמטיל מום בבעמ"ו אם הי' תם מעיקרו חייב הכא מאי ועי' בירוש' יבמו' פ"ח גבי הושיט ידו למעי אמו וסרסו וחולין ד' ע"ד ע"א ע"ש. וזה ר"ל ג"כ רש"י ב"ק דף צ"ח ע"ב גבי אכפי' רפרם דצריך לשלם מה שהזיק בקטנות ור"ל דרק כאן כיון דבאמת לא הוה מזיק גמור דהחוב לא נתבטל ע"י ששרף השטר רק דהמלוה א"י לגבותו וא"כ הפעולה הוא נמשך וגירי' דידי' הוא דאהני כמו בב"מ דף מ"ד ולכך כשנתגדל הוה מזיק למפרע ועי' ב"ק ד' ס"ב ע"א גבי עשו תקנת נגזל במסור ובאש וע"ש תוס' דף ה' ע"א גבי מסור. ור"ל כך דבאמת ב' מחלוקת בדבר אם הוה חייב אם לא וגם אם זה מיקרי מזיק ממש או רק פעולה ועי' במה דפליגי רבינו עם התוס' בהך דב"ק דף ס"ב גבי גץ בתוס' שם ד' ס' ע"א ד"ה ור"א וב"ב ד' כ"ו ע"א דהוה רק בגדר אש. ורבינו הביא זה בפ"ו מהל' חובל ומזיק דהוה מזיק ממש וכמו הך דשם ד' צ"ח ע"ב גבי בנאי שקיבל ומה דאמר שם ואם מחמת המכה חייב כ' שם רבינו דהוה כמו חץ ועי' בהך דעירובין ד' ל"ה גבי רעדה דהוה שם מחלוקת דתנאי ובמ"א אבאר זה. ור"מ ס"ל דהוה מזיק ממש דלא כתוס' ב"ק ד' ע"א וכ"מ וע"ש ב"ק דף צ"ט ע"ב ובירוש' שם פ"ג ה"ג גבי המזיק שלא ע"י מעשה וכלאים פ"ז וגיטין פ"ד:
והנה בירוש' פ"ז דשבועות ה"ב דזורק צרורות ושבר כלים דיש בזה תקנת נגזל ומ"מ בהך דב"ק ד' ל"ה ובירוש' שם ספ"ג ובתוספ' שם מוכח דלא עשו תקנה זו וע"כ משום דיש נ"מ בין ע"י גופו בין ע"י ממונו וכמו הך דב"ק ד' נ"ח ע"ב גבי שומא בס' וע"ש ד' מ"ז ע"א גבי הקוטע יד עבד וזה ר"ל ב"ק דף ס"ב אם מיקרי מזיק ממש. ע"י גוף או ע"י סיבה וכן לגבי עדיות עי' ב"ק שם וגיטין דף נ' ע"א וב"מ דף ע"ז ע"ב ועי' בדברי רבינו ספ"א מהל' חובל דגם אם חבל ע"י דבר אחר ג"כ יש בו תקנת נחבל דהוה כמו גוף. וצריך לחלק בין אם הזיק גוף חבירו בין אם הזיק ממונו וכן שם בהי"ט פסק דלישנא דומצא פרט לממציא קאי גם אחבלה ב"ק דף ל"ג משום דס"ל דזה ג"כ הוה גדר דין ושיעור ועי' בתוספ' ספ"ג דשבועות דמבואר שם להיפך ויליף מקרא דאבן יד ואפשר דשם קאי אם הזיק ממונו:
עכ"פ היכא דאינו מזיק ממש הוה החיוב נמשך ולכך גם קטן לאחר שהגדיל חייב משא"כ בחרש ושוטה דהוה סיבה ולא מצטרפי. וזה נ"מ ג"כ למ"ש לעיל גבי קדושי ונשואה קטנה דלכמה דברים כי גדלי גדלי בהדה ועי' נדה דף כ"ט פלוגתא דר"י ורבנן גבי רוב. וזבחים דף כ"ו ע"א נכנס רובו כו' ותוס' חולין דף ס"ח ע"ב גבי לידה לאברים ועי' זבחים דף ק"ה ע"א וחולין דף ע' ע"א והנה בחולין שם בגמ' משמע דאף דלא נגרר מיעוט האבר אחר רוב האבר מ"מ להיפך ג"כ לא ולא חשבינן לי' לא לכאן ולא לכאן וכעין דאמרינן בירוש' פ"ה דתרומות גבי מדומע דלדידן החולין שנתדמע כבר אינם נחשבים לא לכאן ולא לכאן ועי' בירוש' פ"ז דפסחים גבי זב בפסח הבא בטומאה כמו מומר בהוראה ע"ש. אך מלשון רש"י חולין שם ד"ה לא מבואר להיפך רק דהמיעוט אבר מצרפינן לעובר וע"י נעשה רוב. ובאמת כה"ג פליגי בסנהדרין דף ל' ובירוש' שם היכא דהרוב אומר כך והמיעוט להיפך דאזלינן בתר רוב אם המיעוט ישנו או דהמיעוט כמי שאינו או דהמיעוט ג"כ כמו שהודה לרוב ועי' נזיר דף מ"ב ע"א והוריות דף ג' ע"ב וחולין דף י"ט ונדה דף כ"ט ונ"מ להתשלומין אם טעו אם צריכין הרוב לשלם הכל כמבואר בגמ' שם וכן נ"מ אם אח"כ נמצאו מי שסובר כהמיעוט כמה צריך אם המיעוט מצטרף להם או שצריך רוב כנגד הרוב או רוב כנגד הכל ועי' בירוש' סנהדרין שם ובמה דפליגי בגמ' דילן וירוש' בהך דהוריות דף ג' ע"ב גבי הוראת ב"ד היכא דהרוב הורו במעמד המיעוט אם הוה הוראת ב"ד ע"ש ברש"י דמוכח דס"ל דלא הוה כמו שהורו כולם אך בירוש' מבואר להיפך ועי' בדברי רבינו בפי"ג מהל' שגגות ובהל' ממרים פ"ב ה"ב מ"ש שם דאיך משכחת שהי' ב"ד זה גדול מזה במנין ולא כ' דמיירי שבב"ד הראשון הי' המיעוט שכנגדם יותר ועי' עדיות פ"א דאמרינן שם למה הוזכר דברי היחיד כדי לבטלן ר"ל דכיון דהוא אצל הרבים נתבטל דעתו ואף דא"כ למה אמרינן בסנהדרין דף י"ד ע"ב גבי המרה עליהם בבית פאגי ומקשה שם דילמא הני דאיכא גוואי סברי כוותי' ואמאי שמא כאן הוא הרוב וא"כ מוכח דאם אין המיעוט בפני הרוב לא בטל ועי' בתוספ' הוריות פ"א במה דאמר שם חומר בהוראה מבדיני נפשות דבהוראה עד שיורו כולם. גם יש לחלק דהא דאזלינן בתר רוב זה רק במקום ב"ד אבל שלא במקום ב"ד א"צ המיעוט להורות כהרוב ועי' ב"ק דף ע"ה גבי מודה בקנס דחוץ לב"ד אינו כלום ושם דף צ' ע"ב במה דאמר וכי ב"ד הולכין אצל בירה ור"ל כך דכיון דנימא דאגרוף בעי שיהא מסור לעדה ר"ל שהב"ד יראו את הדבר שהרג בו ואם ב"ד הולכין לשם אין עליהם שם ב"ד דהוה שלא במקומן ועי' ר"ה דף ל' ע"א גבי שופר בשבת ובאמת זה ר"ל ביבמות דף ק"א ע"ב צריכא דיינא למקבע דוכתא לא על חליצה רק דר"ל דמוכח דצריך שיהא מקום קבוע לב"ד. ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ט ה"י דביהכ"נ הוה כמקום ב"ד. עכ"פ צריך שיהי' המיעוט במקום הרוב ואז נתבטל ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פט"ז:
אך באמת כך דהנה בדברי רבינו בהל' סנהדרין פ"ט ה"ב גבי אחד אומר אינו יודע לכאורה יש סתירה. אך כך דהנה בסנהדרין ד' י"ז אמר דהך דאינו יודע אף דאמר טעם אין משגיחין בו וע"ש בתוס' ד' ל"ג ע"ב ד"ה אחד נ"מ בין זכות לחוב והטעם כך דרבינו בהל' סנהדרין פ"י ה"ה כ' דכל אחד צריך לומר טעם אחר ואנן לא גרסינן כן. אך זה נראה דהנה קי"ל דגבי זכות אף אחד מן התלמידים שזיכה ומת מונין לו כמבואר שם דף ל"ד ועי' ירוש' הוריות פ"א גבי הורו ב"ד ומתו מקצתן ואח"כ חזרו בהם דצריך רוב אם צריך כפי רוב שהורו או כרוב המשתייר ועי' ירוש' פסחים פ"ז ופ"ט גבי נתמעטו בין שחיטה לזריקה וא"כ כך גבי חובה צריך דוקא נושא דהיינו דיינים דרע הוה כמו העדר עי' מ"ש בעל המאור בשבועות ד' כ"ז ע"א ולכך בעי נושא הראוי ולכך מת או תלמיד לא חשבינין לי' משא"כ בזכות די בהסברא ולכך גם הנידון בעצמו מלמד זכות כמבואר שם דף מ' וכן במת ג"כ כן דהסברא יש. וא"כ זה ודאי צריך שיאמר טעם חדש ובל"ז לא דאין כאן נושא. וזה ר"ל בסנהדרין ד' ל"ד דהמלמד זכות א"י לחזור כו' דזה פועל שני דברים אחד שנתמעטו המזכין ונתרבו המחייבין וס"ל לרב שם דבשעת גמר דין יכול לחזור וללמד חובה ור"ל דהטעם דזכות לא בטלה רק הוה כמו טעם בלא נושא אך אז רק אם אמר מתחילה טעם חדש לזכות אז נהי דנתוסף מחייב אבל מן המזכים לא אימעוט אבל אם לא אמר טעם חדש וחזר אז נמעט גם מן המזכין:
ובזה מדוייק לשון רש"י בד"ה דנין אלו כו' דנקט דעיקר הטי' לרעה עפ"י שנים והא הוה ג'. ובאמת רש"י שם דף מ' כ' כן. אך ר"ל דהיכא דאמר טעם חדש לזכות דמן המזכין נשאר המנין כמו קודם. גם י"ל להיפך דנהי דחסר מן המזכין מ"מ לא נתוסף למחייבין כמ"ש לעיל גבי מדומע וזה ר"ל בסנהדרין ד' ל"ד דלכך כותבין טעם של המזכין דאי הדר בי' כו' ע"ש ברש"י אך כך כיוון דאמרינן דאין כאן העצם רק הטעם ובעי טעם חדש וע"כ צריך לכותבו וכן מוכח שם דצ"ל טעם חדש לחוב ולא מהני מה שמסכים להני וא"כ ע"כ בעי הלנה כמבואר שם ומה שייך גמר דין. ובאמת בירוש' שם מבואר להיפך בפ"ד ה"ה דהא דנקט המלמד זכות אינו מלמד חובה היינו שנגמר לזכות וזה תליא אם מה דנקט דף ל"ג ע"ב יצא מב"ד זכאי אם ר"ל דוקא יצא ועי' ברש"י ד' ל"ב ע"א וד' ע"ז ע"ב וע"ח ע"ב וד' כ"ד ע"ב ושבועות ד' ל"ט וב"ב ד' קי"ג גבי קנין וד' קכ"ח. רק י"ל דמיירי היכא דהוה רוב לחובה רק עפ"י אחד דקי"ל דנזדקן הדין ע"ש דף מ"ב וכ"כ דכוונת הגמ' שם דגבי דיני ממונות אף דבספק קי"ל דהמע"ה מ"מ אין זה פסק גמור אף למ"ד ב"מ דף ו' תקפו כהן מוציאין ועי' ב"ק דף ג' ע"א לחומרא ע"ש בתוס' ושם ד' ע"ט ע"א וב"מ דף צ"ו ע"א גבי פשיעה בבעלים ובהך דיבמות דף ל"ז ע"ב אי קם דינא אי הדר דינא ובמ"ש בהמאו"ר ב"ב פ"ה גבי כליו של לוקח ברשות מוכר וד' ד' ע"ב גבי המקיף כו'. וזה ר"ל הפסקי תוס' בכורות פסקא ס"ה אם הדיין אומר לתובע הפסדת אי לנתבע פטור אתה ועי' סנהדרין דף ל"ג ע"א כיון דאמר לו פטור כו' וכ"כ בזה גבי ספק קדושין אף אם נימא דמותרת להנשא מ"מ אם נשאת אינה א"א גמורה וכמ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו הכ"ז גבי שתוקי שנשא דעיקר הגדר דא"א הוא מה שמיוחדת לזה וכדמוכח מלשון רבינו בהל' אס"ב ספ"א עד שתוחזק ולכך מבואר בגיטין דף פ"ט ע"א שלא לפ' אין חוששין וכה"ג מבואר בירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה גמורה בקדושין לאחד אפי' קדושי מאה תופסין בה ולכך ס"ל לרש"י ביבמות ד' כ"ט ע"ב גבי הפרה דהיכא דיש שני יבמין לא מהני הפרה אף של שניהם ע"ש ועי' עירובין ד' נ"ב ע"ב בתוס' גבי ספק וכ"כ בזה במ"א. וזה ר"ל הגמ' בסנהדרין דף ס"ט ובדיני נפשות מי אזלינין בתר רובא ר"ל אם זה הוא פסק ברור אם מחמת רוב ונ"מ אם אח"כ נתברר שבן סורר זה נשא אשה והוכר העובר לב' חדשים או להיפוך כגון שלא נתעברה כלל או לרבה תוספאה ביבמות ד' פ' דאישתהי כמה הוה הכרת העובר ועי' נדה דף ח' ע"ב וביבמות ד' ל"ז וד' מ"ב וכן נ"מ במה דמבואר בברכות ד' כ"ח וכ"מ דבא סנחרב ובלבל אם ר"ל דשוב בטל הדין דהאיסור לא הוה רק על האומה וכיון דנתבלבלו שוב ליכא ואף אם אנו יודעין בודאי שהוא מזה האומה או רק מחמת רוב ועי' יבמות דף ט"ז ע"ב במה דאמר שם ציוה ד' כו' כגון הומניא כו' ע"ש ברש"י. ובאמת ר"ל הך דקדושין דף ע"ב דר' אמר עליהם שם עמונים ואף הא לפי מ"ש כיון שנתבלבל אין נ"מ עי' תוס' יבמות דף ע"ו וכ"מ אך י"ל דהם כבר נתגיירו קודם בלבול ואסורים וכ"כ בהל' אס"ב דגבי כנענים לא אמרינין כן דהם אסורים בגדר פרט וכן לגבי עמלק וכ"כ במה דמזכירין בכל פעם שם אגג על המן משום דהרי אז כבר נתבלבל. אך המרדכי פ"ח דיבמות כ' בשם ס"י דזרע המלוכה לא נתבלבל וה"נ גבי המן כיון דהוא מאגג דהוא מלך ועי' בירוש' יבמות פ"ב דלא הי' כלל בן המדתא דהמדתא הי' אגג שהרגו שאול וכן מוכח במס' סופרים. וגם יש נ"מ אם יש גבי עמלק דין של אדום לג' דורות ועי' מכילתא פ' בשלח נשבע הקב"ה כו' ובגיטין דף נ"ז מבני בניו של המן אך משום דהמן הי' עבד כמבואר במגילה דף ט"ו ונשא שפחה מאומה אחרת ועי' מ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו ובהל' עבדים פ"ט ה"ג וביבמות דף ע"ח ובירוש' שם פ"ח דהוה שם בעייא גבי עבד כה"ג וכ"כ אם יש בדבר חמור גם דבר הקל עי' ירוש' שבועות פ"ב אם יש שם לטומאה קלה כו' וסוף פ"ג דברכות ופ"ג דיומא וקדושין פ"ג גבי טבילת גירות ובנדרים דף פ"ז גבי קריעה וכ"כ בזה גבי תכ"ד שיטת הירוש' פ"ז דדמאי קודש חמור הוא מוסיף על קל ולא הוה עקירה ולא מהני חזרה תכ"ד ועי' בר"ש פרה פ"ג מ"ה מ"ש בשם התוספ' ע"ש. וכן כ' בהך דשבת דף פ"ה אם האיסור הכלאים הוא משום יניקה או דכך הוא השיעור והוה כמו שמפורש בתורה השיעור ואין נ"מ בין קרקע לקרקע. ועי' בירוש' דכלאים פ"א ה"ח במה דפליגי שם ר"י ור"ל גבי זרע בבקעה ונתחלקה ובאמת זה תליא אם הזריעה בקרקע הוא מצד שיהא בגדר זריעה ומחובר או דכך הוא הדין דהקרקע הוא ג"כ מפועל הדבר. ועי' חולין דף קי"ד ע"ב דמשמע שם דהקרקע הוא פרט מהכלאים ונדרי' דף נ"ח ע"ב איסורו ע"י קרקע ועי' תוס' שבת ד' צ"ה ע"ב ומנחות דף ע"א בשדה כתי' ובעי השרשה וערכין דף י"ד ע"ב ותוס' עירובין ד' צ"ב ע"ב וכן נ"מ ג"כ גבי ע"ע עי' ב"ב ד' כ"ג ע"ב ע"ש בתוס' מ"ש מהך דסוטה ד' מ"ה גבי עיר שאין בה ב"ד. ובאמת כ"כ בזה בח"ג דשם ר"ל דאין מודדין ממקום שאין בה ב"ד דכאן המדיד' הוה דין ולא מחמת בירור ועי' עירובין דף נ"ח גבי קידור ואמר שם אין לך שיפה למדידה כו' ובת"כ פ' בהר אמרינין שם דגם מדידה הוה דין ר"ל כמו הך דב"מ ד' ק"ז ע"ב דיש דבר שהמודד יכול להרויח מידתו ויהי' ג"כ נ"מ גבי הך דין דשדה אחוזה בהקדש עי' ערכין דף כ"ה ע"א לא מעובה ולא מידק כו' וזה תליא ג"כ במידת ב"ד. אך באמת נראה דעי' כתובות דף כ' וב"ק דף ס"א ובירוש' ע"ז פ"ד גבי מרקוליס וסוטה פ"ט גבי ע"ע וב"ב דף כ"ה וכ"ז מוכח דחוץ לחמשים אמה הוה מקום רחוק וע"ש דף כ"ג ובתוספ' לכן אם נמצא ההרוג רחוק יותר מנ' אמה מן העיר אין מודדין כלל רק בתוך נ' אז אזלינן בתר הקרוב יותר. וזה ר"ל הגמ' שם אם הי' עיר שאין בה ב"ד בתוך נ' והשאר חוץ לחמשים אז נתבטל ואם יש גם שיש ב"ד בתוך נ' אז מודדין לה. וא"ש שינוי הגירסות בגמ' דילן להירוש' בסוטה שם. וכן יהי' נ"מ אם טעו במדידה אם זה בגדר דין או בגדר בירור והוה כמו הך דיבמות דף צ"ב גבי הורו ב"ד ששקעה חמה ועי' סוטה דף מ"ה ע"א ומדדו הם ולא שלוחם חזינין דזה דין ואם טעו לא איכפת לן וכ"כ בזה בהל' ערכין וכ"מ גבי אומד בד"נ ובחבלה ובהקדש אם זה הוה בירור או דין ועי' כתובות דף ק'. ובאמת גם בהך דהורו ב"ד ששקעה חמה ג"כ הוה בגדר הוראה ועי' ברש"י שבת דף ל"ד ע"ב ול"ה ע"ב גבי ביהש"מ ע"ש בתוס'. ובאמת כ"כ דהך דין דצה"כ לילה עי' מגילה דף כ' ע"ב הוא רק לדין אבל בעצם שקיעת החמה הוא לילה עי' ירוש' ספ"ב דר"ה דשקיעת החמה את מונה ללבנה וכ"כ בזה בהל' קידוש החודש ובהל' סוטה ולכך אף דלענין מילה גם לאחר שקיעה קודם צה"כ יכול למול כמבואר בשבת דף קל"ד ע"ב מ"מ לענין לידה צריך דוקא בזמן שיש עדיין חמה כדמוכ' בירוש' ר"ה פ"ב וביומא פ"ג ועי' נדה דף מ"ב ע"ב דאמר שם דצויץ אפניא ע"ש ברש"י מבעוד יום וכ"כ בזה דאמאי לא ציוה למולו בע"ש. ובזה א"ש דלענין עצם הלידה לא אזלינין בתר צה"כ אלא בתר שקעה"ח. ולפי מ"ש רש"י שבת דף ל"ד ע"ב דגבי זיבה דאינה חיובית ולא תמידית ואינו תלוי בזמן רק סיבה במציאות נוכל לומר דלאחר שקיעה של יום זה שייך ליום ושל זה שייך ללילה משא"כ דבר תמידי והכרחי ותליא בזמן א"א לפחות ולהוסיף וממ"נ וכן גבי עירוב שם דף ל"ד ע"א לא נקט רק הניח מבעוד יום ונאכל בה"ש או הניח בה"ש ונאכל משתחשך אבל הניח בה"ש ונאכל בה"ש לא ולא כמו גבי זיבה משום דלתקנה תמידי ודין הוה בה"ש גדר זמן בפ"ע וכמו ברי'. ועי' תוס' ר"ה דף י"ב ע"ב לקט משתשקע החמה מוקי לה בנכרי בירוש' ולפי מ"ש י"ל דנהי דלפי חשבון השנה אזלינין בתר שקעה"ח אבל ליו"ט דהוה דין לא ולכך ס"ד לומר דיש בזה גדר הוראה ומ"מ לא הוה הוראת ב"ד לפטור מקרבן דזה עכ"פ אומד ועי' סנהדרין דף ע"ח ע"ב ומכות דף כ"ב ע"ב וכ"כ בזה:
עכ"פ ספק אינו פסק רק דין ועי' נזיר דף י"ג ע"א דהוה שם בעיא גבי ספק נזירות להקל אם הוה ודאי או ספק וכ"כ בזה גבי אשם תלוי דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם הקריבו בחוץ לאחר שחיטת פנים אם חייב בודאי אם אז הוה קרבן ודאי כיון דכבר נשחט עי' כריתות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב ובת"כ פ' ויקרא יליף לה מקרא דאשם לד' היכא דנודע לאחר שחיטה קודם זריקה דאין הבשר נאכל ולא מטעם דאין עליו שם קרבן רק גזיה"כ הוא ועי' בדברי רבינו בפה"מ סוף תמורה. ומה דבגמ' בכריתות דף כ"ד מבואר להיפוך מיירי אם הפריש עפ"י עדים ע"ש בע"א או י"ל דהת"כ מיירי שהדם בכוס:
גם נ"מ במה דפסק רבינו בהל' פסה"מ פ"ד הי"ט דדוקא לאחר זריקה אז נאכל ולא כשהדם בכוס אף דרבינו פוסק בפ"ג הי"ט דכ"ש מקדשין דם הפסול וכ"כ בזה משום דנהי דמקדש מ"מ א"א לזרוק דיש עליו שם דם פסול אך לר"י כיון דס"ל כר"ש דכזרוק דמי הוה כמי שזרק גם י"ל משום דצריך להוליך הדם למזבח וזה ג"כ אסור בפסול כמו קבלה לריב"י בתמורה ד' ו' ע"ב. אך ר"ש לשיטתי' דס"ל דהולכה לא מעכבא בזבחים ד' י"ג ועי' בתוספ' פ"א דקרבנות דגם ר"י ס"ל כן ממילא אין בזה איסור גם בדם שזרק עד שיגיע לאויר של מזבח הוה לי' כירוד כמבואר בזבחים ד' פ"ז ע"ב וע"ש דף ט"ו ע"א אם מהניא אז מחשבה. ונ"מ אם אחר שזרק מתנה אחת נודע לו שלא חטא אם מותר לזרוק את השאר דהבשר יאכל מאי יהא בדם ועי' זבחים ד' ל"ח ע"ב דבאות לאחר מיתה וחייב בחוץ ויהי' תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל הנ"ל אם חייב אם זרקן בחוץ. משא"כ בחטאת העוף הבא על הספק וכמ"ש הר"א ז"ל שם דאין למזבח אלא דמה וט"ס שם וצ"ל בשרה תרד ור"ל כיון דהתורה לא חייבה להביא רק דבר שאין למזבח אלא דמה אין עלי' שם קרבן גמור ועי' מנחות דף נ"ח ע"א ונזיר ד' כ"ט וכ"א. ובאמת גבי חטאת העוף היכא דההקדש הוה כדין משכחת גם נדבה וכמבואר בזבחים ד' ס"ז וס"ח דנמשכת ונעשית חטאת העוף ועי' גיטין דף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' אך שם החשש שמא מת ולא שייך נדבה ועי' נדרים ד' פ"ג ונדה ד' ע"א וכ"מ. והנה חטאת העוף משכחת לה היכא דמה"ת ודאי חולין כמו גבי כתמים כדאמרינין בנדה ד' נ"ב ע"ב דצריכה להביא חטאת העוף ועי' תמורה דף ל"ד. ונראה דכה"ג לכ"ע יקבר. ומ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב דמביאה מחמת תיקן ונ"מ במה דמבואר בכריתות ד' כ"ה דנודע לה שלא ילדה תקבר ולא תשרף היכא דנודע לה לאחר הזי' ומיצוי מאי י"ל דזה ר"ל שם ד' כ"ו ע"ב במה דאמר רב כיפר ור"ל דאם לאחר הזי' ומיצוי תשרף ויש עלי' שם קדשים פסולים. אך י"ל דכיון דהא דצריך להביא משום מח"כ לא שייך עלי' גדר כיפר כיון דבאמת לא היתה מח"כ כלל וכמו גבי מנחת סוטה דלברר עון קאתיא עי' סוטה ד' ו' וכריתות ד' כ"ד ומ"ש רבינו בהל' סוטה דאינו נאכל אך נ"מ היכא דמתחילה הי' ספק אם הי' זבה מחמת בדיקה או מחמת כתם והביאה חטאת העוף הבא על הספק ואח"כ נודע שהי' רק כתם ולפי מ"ש לעיל דגבי דרבנן ודאי תקבר הכא מאי דשייך לומר כפרה ספקה דעכ"פ מהני לגבי דרבנן. עכ"פ אין עלי' שם קרבן וגם אם אח"כ נודע לה שילדה ודאי די בזה אף לאחר הקרבה עי' בתוספ' ובפסקי תוס' כריתות ד' כ"ב ע"ב ומשום דלא בעי ידיעה גבי מחו"כ כמבוא' כריתות ד' ז' ע"ב ועי' נדרים ד' ל"ה ע"ב אדם מביא קרבן על אשתו שוטה ומ"ש רבינו בהל' מח"כ פ"ב ה"ו ויראה שמביאין עליהם כו' ובאמת למסקנא לא דגבי קרבן בעייא שליחות רק דבעי דעת ולא מחמת עצם ושלוחו כמותו. וראי' לזה עי' חולין ד' ל"א ע"ב גבי תכבוסת דמצורע דיש דבעי כהן ויש דבעי דעת כהן ולא שייך למילף משם שליחות רק דאף היכא דהכהן עצמו עושה לא מחמת עשייתו רק מחמת דעתו וכן הדין גבי מילה באב עי' שבת ד' קל"ג ג"כ רק דעת ולא פעולה. וזה ר"ל שלוחא דרחמנא היינו דהתורה לא הטילה כלל חיוב הקרבנות להקריב רק על הכהן. וזה ר"ל בפסחים ד' ס"ג ע"ב הני דקיימי בלא ילין וכ"כ בזה אם לאחר זריקת דמים שייך גדר בעלים בקרבן עי' תוס' ריש זבחים ובירוש' ספ"ב דיומא דהקטרת האברים של קרבן יחיד צריך ג"כ ששה כהנים ולא כגמ' דידן. אך יש נ"מ בין הולכה לכבש או מכבש למזבח ועי' תו"י יומא ד' כ"ו ורש"י ריש פ"א דיומא ונ"מ בפסח אם הקטירו אימורים ואז הי' חמץ לבעלים ומה ר"ל הגמ' שם אם ר"ל שיש לכהן המקטיר חמץ או שיש לבעלים בשעת הקטרה. ומ"מ פסק רבינו בהל' מח"כ פ"א ה"ז דכל אחת צריכה להביא קרבן בספק ולא מהני תנאי משום דכיון דנתחייבו שנים א"א לפטור באחד משום הפסד הקדש וזה הטעם דר"ע בכריתות ד' כ"ב ע"ב בספק מעילות דלא ס"ל להתנות אף דלא בעי ידיעה בתחילה ומשום דכיון דנתחייב כבר א"א להפסיד הקדש וכמו גבי קלבון מנחות ד' ק"ח ובכורות ד' נ' ע"א ודף נ"ו ע"ב ע"ש ברש"י. וזה ר"ל הירוש' שקלים פ"א ה"י כשם ששקלי תורה כו' ר"ל כך דבאמת מחצית השקל הי' אז מטבע שנקרא בקע ועי' ר"ה ד' כ"ו גבי קשיטה ובכורות ד' ה' וכ"מ ולמה אמרה תורה מחצית. אך כך דכמו דמבואר בכריתות ד' ה' ע"א גבי שמן המשחה הקב"ה יודע בהכרעות ר"ל כך דאף דע"כ בשני חצאין יש יותר מדבר אחד שלם מחמת ההכרעה עי' ב"ב דף פ"ט ומנחות דף פ"ח ע"א זה הוה ג"כ בגדר השגחה וכונה ולא כשיטת רבינו בס' המורה ח"א פע"א שיש מינים שהם ממילא בלא כונת מכוון רק דזה ג"כ מציאות ומין ועי' מעילה דף כ"א גבי זיעת המעטן ובכורות דף י"ז ע"ב גבי מדות כלים אף דא"א לצמצם ובחולין דף כ"ח גבי מחע"מ כו' ותרי רובא בחד מנא כו' ר"ל לא דצריך שלא ישאר הרוב רק דצריך שיעשה פעולה בהרוב ע"ש ברש"י וזה ודאי אם יביא כל המדה בב"א ויוסיף עליו שיעור הכרעה זה הוה יתר עי' רש"י נדרים דף ל"ב ע"ב גבי ויתור וערכין דף י"ט ע"א ובל"ז הוה חסר וכן הוא בשקל וכן הוא בשמן המשחה וה"נ גבי קרבן אף דבאמת די שיביאו שניהם כאחד ויתנו מ"מ א"א להפסיד הקדש. ועי' בירוש' נזיר ספ"ה מה דאמר שם דר"ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהי' ור"ל דאמאי לא יתנו כמו שמבואר בתוספ' דנזיר פ"ג דיביאו קרבן בשותפות ואמר שם דר"ש ס"ל דכ"ז שאינו ודאי נזיר א"י להביא קרבן וע"ש דף י"ג ומנחות דף ק"ה ע"ב ותוס' שבת דף ע' ע"ב וד' ע"א ע"ב וה"נ גבי חטאת העוף הבא על הספק ועי' בת"כ פ' ויקרא פ"ו פ"ט שלא יכפר לשנים כאחת ר"ל כה"ג ועי' בזה בתוספ' דנגעים ואכמ"ל:

עכ"פ גבי אשם תלוי פליגי רבינו והר"א ז"ל אם הוה בגדר קרבן ודאי ונ"מ ג"כ אם מועלין בו בודאי וכ"כ בזה בח"ג מה דמבואר בירוש' פ"ג דהוריות דלא דאשם תלוי בא על אדם שיש עליו ספק חטאת רק על הדבר דכ"כ שם דאף למ"ד דא"צ איקבע ומצות מ"מ זה ודאי צריך שיעשה דבר רק אינו יודע אם הוה היתר או איסור דהחיוב רק בהדבר ועי' מ"ש התוס' יבמות דף פ"ב ע"ב גבי שאני אומר ומ"ש הר"ן ז"ל ע"ז פ"ב על הך דד' ל"ח ע"ב גבי מורייס מהך דטהרות פ"ו גבי רוקין והך דכריתות דף י"א ע"ב גבי עד אחד אומר אכל חלב וע"א אומר לא אכל דמביא אשם תלוי ועי' תוס' סוטה דף ל"א ע"ב מ"ש למ"ד כל מקום שהאמינו. אך באמת כאן ר"ל כך שאחד אומר שהחתיכה היתה חלב והשני אומר שומן ועל החתיכה לא שייך כל מקום שהאמינו כו' משום דכעת בשעה שהם מעידים אינה לפנינו וגם צריך הוחזק כמבואר בירוש' בכ"מ הובא בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"ב ובהל' סנהדרין פט"ז משא"כ היכא דליתא קמן לא ולכך מוכח מהך דכריתות דף י"ח ע"א דאף אם אינו שב מידיעתו גבי אשם תלוי חייב דהרי אם אכל הראשונה במזיד והשני' בשוגג או להיפוך חייב באשם תלוי אף דלא הוה שב מידיעתו ועי' תוס' שבועות דף י"ז ע"א וע"ב ודף כ"ח ושבת דף צ"ד וכ"מ רק בעייא שיהא שוגג כמבואר שם במשנה וע"ש במה דאמר שתיהן במזיד פטור ונ"מ אם קודם שאכל את השני' שכח שאכל את הראשונה אם אח"כ חייב חטאת ועי' בירוש' רפ"ו דתרומות דמזיד בספיקא ושוגג בודאי חייב חטאת ע"ש אך לגבי אשם תלוי לא בעי רק שגגה כיון דלא הוה כפרה רק הגנה כמבואר בכריתות דף כ"ו ע"ב וגם לא מצינו באשם תלוי דמתודה בשעת סמיכה עי' יומא דף ל"ו ע"א ובדברי רבינו ספ"ג מהל' מעה"ק ועי' בתוספ' פ"א דכריתו' במה דאמר שם חמשה אשמות הם כו' ר"א אומר אשם תלוי. ולכאורה ר"ל כהך דכריתות דף כ"ה ע"ב אם מכפר כפרה גמורה דר"א ס"ל דמכפר משום דס"ל דבא על נבלה. וגם י"ל דנ"מ על וידוי דברים כיון דאינו מכפר כפר' גמורה לדידן ועי' בהוריות דף ט' ע"ב במה דס"ל שם לר"א גבי טומאת מקדש וקדשיו אם מביא אשם תלוי. אך באמת שם קאי על נשיא לדידי' דס"ל דמביא חטאת קבועה על טומאת מקדש וקדשיו עי' שבועות דף י"ט ע"א בתוס' ודף כ"ד ע"ב ויהי' נ"מ להך דערכין דף כ"א גבי חטאת ואשם דצריך דעת ע"ש ברש"י ותוס' משום הוידוי וא"כ אשם תלוי לא בעי דעת:
גם נראה דאם המיר אח"כ יכול להקריב אשם תלוי כיון דאינו מכפר ואף דחטאת לא מצי מייתי כמבואר בסנהדרין דף מ"ז וכ"מ. אך י"ל דא"א להקריב משום זבח רשעים וכו' ועי' כריתות דף ז' ע"א דמבואר שם גבי מבעט ביוהכ"פ דכ"ז דלא חזר בו לא מקבלין ממנו אשם תלוי. ומזה ראי' לשיטת רבינו דס"ל בהל' גירושין ספ"ג דמומר ליוהכ"פ מומר לכל התורה כולה ע"ש דאל"כ למה נקט לשם הדר בי' ועי' תוס' חולין דף ק"א ע"ב גבי הזיד בשבת כו' דיוהכ"פ חמיר לי' ושבועות דף י"ג ע"א וכ"כ בזה בח"ג דאם לאחר שאכל חלב בשוגג נעשה מומר לחלב שפיר מקבלין ממנו קרבן על העבר. אך נ"מ גבי מומר להכעיס דאף דרבינו ס"ל כמ"ד דלא הוה מין לענין קרבן ואף דבפ"ד מהל' רוצח ופי"א מהל' גזלה הי"ב ס"ל שם דהוה כמין. ועי' מ"ש בזה בח"א בהל' תשובה ובהל' שחיטה ובסוף הל' רוצח ס"ל לרבינו דהיכא דמאמין בעיקר הדת התורה חסה עליו. אך כך דעי' במה דפליגי רש"י ותוס' חולין דף ג' גבי מומר להכעיס דשחיטתו נבלה אם משום שהתורה אמרה שמנבל בידים ולא פלוג אף היכא דידעינן היכא ששחט כראוי וכעין דס"ל לרש"י יבמות דף מ"ב דאין אב לעכו"ם משום דזונה היא וכן גבי גיורת הוה זונה וע"ש בתוס' דף מ"ד ע"ב ודף ס"א ורש"י דף ע"ו ודף צ"ח ועי' תמורה דף כ"ט ע"ב וצ"ל דהתורה אמרה מטעם זה ולא פלוג. ועי' סנהדרין דף פ"ב וע"ז דף ל"ו וחולין דף י"ג גבי מין וכה"ג כ' גבי פסול קרובים עי' ב"ב דף קנ"ט ובדברי רבינו בהל' עדות ספי"ג דהוה גזיה"כ ולא ר"ל דגזיה"כ דהוא פסול בעצם רק דגזיה"כ שמשקר עי' מ"ש בזה בח"ב. אך התוס' ס"ל דגבי שחיטה משום דאינו בר זביחה ונ"מ אם שחיטת מומר להכעיס יש עליו טומאת נבלה עי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ב ה"י דלא חשיב מומר ועי' חולין דף פ"א ע"ב דלס"ד שם מיירי אף בשחט לע"ז בהתראה ואין לך מומר גדול מזה כמבואר דף מ"א ומ"מ השחיטה מטהרת אך מתוספ' רפ"א דחולין לא משמע כן אך נראה דנ"מ לנבלת עוף טהור כיון דבאמת אין הטומאה חל עליו רק בשעת שהיא בבית הבליעה וכ"כ בזה במ"א עי' חולין דף ל"ד ונדה דף מ"ב ובירוש' ספ"ו דיומא דהצואר היא מחיצתה. ובאמת נראה דהנה מדברי רבינו בפה"מ פ"ה דזבים ובהל' אה"ט פ"ג משמע דהטומאה הוה מחמת הבליעה ולא מחמת שהוא שם. אך הר"ש ז"ל וכן מוכח בת"כ פ' אחרי מות דאף בזמן שהוא מונח בבית הבליעה יש ג"כ עליו זה הדין ועי' ביצה דף ז' ומנחות דף ע' וחולין דף ק"כ מוכח דצריך שיאכל אותם בדרך אכילה מצד האוכל ולא מצד הנאכל ועי' רש"י נדה דף נ' ע"ב דכ' שם דא"צ מחשבה שלא ידע שזה הוא ור"ל דאף דגבי שאר איסורים ג"כ חייב כה"ג ועי' תוס' מנחות ד' ס"ט ע"א ע"ש שם הפעולה מצד הנאכל וכאן מצד האוכל ויהי' נ"מ ג"כ למה דמבואר שם בפ"ג ה"ה גבי כרכו בסיב טהור ובחזרת טמא אם הטעם משום דהוה הפסק בין הגרון להנבלה וחזרת הוה גדר אכשורי אוכלין עי' חולין דף ק"כ וביצה דף ל"ח ופסחים דף קי"ד וכ"מ ועי' חולין דף ע' גבי בכור ותוס' סוכה דף ל"ז וביומא דף נ"ח ובנדה דף כ"א וכ"מ ותוס' סוטה דף י"ח כה"ג. ומ"ש רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ב על הך דפסחים דף קט"ו ע"ב גבי בלע מצה ומרור שהמרור כפילה או משום דאינו דרך אכילה וזה תליא במ"ש. ובאמת נראה דהא דמרבינין בשבועות דף ז' דחייב על ביאת מקדש בטומאת נע"ט זה רק בזמן שהוא בולע לא אח"כ דאז לא הוה רק ראשון ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג. ועי' ברפ"א דטהרות ותוס' כריתות דף י"ג ע"ב לא משמע כן וכיון דהטומאה רק גזיה"כ מחמת הפועל י"ל דשחיטת מומר לא משוה לי' ועי' בתוספ' פ"א דשבועות במה דממעט טומאת קדושות בביאת מקדש. וכן גבי אב לעכו"ם יהי' נ"מ היכא דאין נ"מ לנו לדין רק לסברא כמו להך דכתובות דף י"א ע"א דניחא לי' במה דעביד אבוה ובהך ירוש' סוף שביעית אם שייך גבי מחזיר לבני הגר בן קודם לבת ע"ש ובמ"ש רבינו בהל' ממרים פ"ה הי"א אם גר אסור לבזות אביו העכו"ם:
עכ"פ אף דמומר להכעיס הוה כמין זה רק גזיה"כ אבל לענין קרבן פסק רבינו דמקבלין ממנו וכעין מ"ש רבינו ס' ה' רוצח הנ"ל שהתורה הקפידה. ובדרוש הארכתי במה שסיים רבינו שם לשון הפסוק בשובו מדרכו וחי' ר"ל רק בהני שאחר התשובה הם חיים ולא במינים כמבואר בע"ז דף י"ז. וזה הגדר מה דנ"מ בין מוסגר למוחלט דגבי נגע מבואר בזבחים דף צ"ד דזה דבר נולד מגופו רק דמוחלט כולו נעשה כן ולכך לא בטל כמבואר בדברי רבינו בהל' טו"צ פי"ג הי"ב דגם אפרו אסור כמבואר בתוספ' ערלה ובירוש' משא"כ במוסגר דיש לו תקנה וכמבואר בדברי רבינו דאם צבעו או מכרו לעכו"ם פקע ממנו הטומאה וזה ר"ל הפסוק עי' ספרי פ' האזינו כי צורם מכרם וד' הסגירם ר"ל דלכך מכרם לעכו"ם משום דהם מוסגרים ועי"ז מפקע מהם הטומאה:
עכ"פ אשם תלוי אין עליו דין קרבן כפרה וכן הדין גבי אוכל תרומה בשוגג שם ג"כ לא בעי שב מידיעתו. וכן מוכח מדברי רבינו בפה"מ תרומות פ"ח מ"ב מ"ש יבלעו דמצטרף למה שאכל קודם ועי' תוס' כתובות דף ל' ע"ב ושבת דף ס"ט ע"א וע"ש דף ק"ב ע"א ותוס' שבועות דף י"ח ע"ב דמקשה שם על רש"י מהך דשבת דף ק"ב. אך זה רק בקרבן ולא בתשלום קו"ח. וכן נ"מ למ"ש רבינו בהל' סנהדרין פט"ז דאם ע"א אמר על אשה שהיא זונה דכהן שבא עלי' לוקה היכא דהיא אכלה תרומה אם היתה בת כהן אם לוקה אם שייך הוחזק לעצמה ולא דמיא למ"ש רבינו בהל' אס"ב פ"כ הי"ג במחזיק עצמו שהוא כהן שאם נשא גרושה לוקה שם הוחזק במעלה וכאן הוחזק באיסור. עכ"פ אשם תלוי הוא מחמת הדבר:
ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' פ"ג דהוריות דאם אכל בה"ש דמוצאי יוה"כ פטור מא"ת ממ"נ דלכאורה אינו מובן דאם הוא יוהכ"פ חייב ודאי ואיך מצי לכפר. אך אם נימא דכיון דזה במקום א"ת לא אזלינן בתר הפועל רק אחר הנפעל והוא ספק:
ובזה א"ש מה דאמרינן בכריתות דף ז' חטאת שאין מכפר על המזיד ואינו מובן שם י"ל הטעם דאינו יכול להפריש חטאת כלל וליכא חטאת ומי יכפר משא"כ יוהכ"פ ואין לומר כגון מזיד בלאו ושוגג בכרת דמביא חטאת ומ"מ לוקה לשיטת הירוש' רפ"ו דתרומות אך על זה לא שייך כלל גדר כפרה דחטאת כמבואר בכריתות דף כ"ה ועי' רש"י שבת דף ע"א ע"ב ד"ה קמ"ל. אך אם נימא דכפרת יוהכ"פ לא חיילא על האדם רק על הפעולה א"ש דהפעולה לא שייך לומר שהדבר יש רק אם מכפר ועי' כריתות דף ז' אם יוהכ"פ מכפר על מומר ע"ש ברש"י ד"ה אלא וכן נ"מ היכא דאכל ספק חלב קודם יוהכ"פ ואח"כ הורו ב"ד שחלב זה מותר ועבר עליו יוהכ"פ ואח"כ חזרו ב"ד אם צריך להביא א"ת דאף דקמי' שמיא גליא דחייבים. אך זה תליא אם הך דא"ת דבא להגן הוא משום דכיון דחייבה התורה עליו נמצא דיש עליו חיוב להביא ולכך צריך הגנה ובמקום זה הוא יוהכ"פ וא"כ כיון שהורו ב"ד שחלב זה מותר שוב ליכא חיוב קרבן עי' זבחים דף י"ב ע"ב וירוש' הוריות פ"א דאם הי' החוטא כהן וידע שטעו והקריב חטאתו אם יצא. אך כ"כ דבאמת יש בחטאת ב' פעולות חיוב החטאת וכפרת החטאת. ועי' מ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"ג במ"ש שם יתר על זה אמרו כו' ואם הביא לא כיפר ר"ל החלב שאכל אמש דחלב שאכל היום ודאי לא כיפר דבעינן שיקדים חטאו לקרבנו רק דר"ל דגם חלב שאכל אמש לא כיפר ועי' תוס' נזיר דף כ"ח ע"א ומ"מ הקרבן כשר ועלה רק שלא כיפר וכמו אם אמר לא יתכפר לי חטאתי וכ"כ בזה הרי יש חטאת דכשר ועלה רק שלא כיפר וה"נ גבי הורו ב"ד אם הקריב קודם שחזרו דעלה כמ"ש. מה שאין כן בא"ת. אך י"ל לפי מה דמבואר בכריתות דף כ"ו דעיקר הטעם דיוהכ"פ אינו מכפר על חייבי חטאות משום דהוה כחיוב ממון דאין יוהכ"פ מכפר כמו בהך דשם דף י"ח ע"ב גבי הקדש וא"כ גבי אכל ביה"ש דליכא חיוב מכפר:
עכ"פ הספיקות אין עליהם שם דבר בפ"ע רק סיבה הן לחיוב הן לפטור משא"כ גבי ד"נ הוה ספק פטור ודאי וכמ"ש רשב"ם ב"ב ד' נ' ע"ב ורש"י חולין ד' י"א ע"ב ושם ד' כ"ב ע"ב ודף פ' ע"א ברש"י ודף פ"ו ודף קכ"א ע"ב לחומרא ע"ש ברש"י ותוס'. וא"כ אם הי' י"ב מחייבין וי"א מזכין ונפטר הוה זה פסק גמור לזכות ואין מחזירין אותו זה ר"ל בסנהדרין ד' מ"ב ע"א איפכא מבעי' לי' וגם עדים זוממין כה"ג אם הוה כמו שיצא לזכות אף דעי"ז נתחייבו העדים זוממין מיתה עי' תוס' סנהדרין ד' ג' ע"ב ד"ה מוקי לה. וזה ר"ל מכות ד' ב' ע"א תוס' ד"ה כל שאין להם נס והמלטה ר"ל כה"ג ולרב דס"ל בדף ל"ד דבשעת גמר דין יכול לחזור בו עי"ז נפחת מן המזכין א"כ גבי זכות א"צ גברא רק הסברא. ולפי"ז אם אמר אינו יודע ואמר טעם לכאן ולכאן אז נחשב לזכות ולא לחוב. אך זה רק אם חוץ ממנו ליכא שנים המכריעין לחובה אבל אם יש אז ע"י סברא לבד א"א לומר דאין מכריעין עפ"י אחד אבל כשאומר אינו יודע סתם אז לא חשיב כלל. וא"ש דברי רבינו בפ"ט מהל' סנהדרין הנ"ל:
עכ"פ חזינין דזה בעייא בגמ' אם דבר הנמשך הוה עצם אחד או מצורף מפרטים וכ"כ בזה אם זמן אכילת הפסח הוה נמשך או לא ובמה דפליגי רבינו עם רש"י בהל' ק"פ פ"ט ה"ח גבי איך משכחת שיהי' הבן מעכב בק"פ בשעת אכילה דרש"י כ' ביבמות ד' ע"א ע"ב ד"ה מעל"ע אחר חצות היום ורבינו ז"ל מוכח אף אם הגמיר בלילה ג"כ מעכב ואף דאז א"י למולו מטעם יו"ט ומטעם לילה ולשחוט הפסח איך אפשר י"ל דמיירי כגון שיגמור המעל"ע בשעה אחת או שתים בלילה וא"כ שפיר ראוי לקיים מצות אכילה וזה תליא אם איסור משווה לו כמו אינו יכול עי' תוס' יבמות דף ע"ב ד"ה משום. וזה ר"ל התוספ' שבת פי"ט גבי מילה שלא בזמנה בשבת דהוא בקום מהול. ונ"מ דאם חל ע"פ בשבת ויש לו בנים או עבדים ערלים אף דאז א"י למולם אם הוה שלא בזמנו מ"מ מעכב את הפסח ועי' פסחים ד' ס"ט ע"ב בתוס' ד"ה האי מחזי מ"ש מערל ולכאורה קשה מי גרע זה ממילת זכריו וי"ל דר"א לשיטתי' במכילתא הובא בתוס' יבמות דף ע' ע"ב דס"ל דאינו מעכב והך קרא קאי אעבד עצמו וקמ"ל דאף אם קנה עבד אחר שחיטה ומל אותו יכול לאכול מן הפסח דהוא אינו בגדר מינוי רק בטל אצל אדון. גם י"ל דיש נ"מ בין מילת זכריו למילת עצמו דעל זה מוטל המילה ועל זה מוטל שיהא מהול וכ"כ בזה במה דס"ל לרבינו בפ"ז מהל' תרומות הי"א דנולד מהול אף דצריך להטיף ממנו דם ברית אוכל בתרומה הרי חזינין דלא דבעי מהול רק שלא יהא ערל אך בירוש' יבמות פ"ח מבואר שם דלא יאכל בתרומה חזינין דס"ל דגבי תרומה בעייא מהול ובתוספ' יבמות מבואר דיאכל ועי' קדושין ד' כ"ט גבי זה מצותו על אביו ונ"מ ג"כ במ"ש בזה היכא דלא מל בנו ועי"ז לא עשה פסח אם חייב כרת כמו גבי ערל עצמו דפסחים ד' ס"ט ע"ב הנ"ל וזה ר"ל בפסחים ד' ס"ב דבר כרת הוא וא"כ הוה בגדר מינוי ושייך בו אינו מנויין וכן גבי מומר אם שייך בו גדר אינו מנוי עי' תוס' יבמות ד' ע"א ופסחים ד' ק"כ ברש"י ד"ה כתי' ובתוס' ד"ה כל. אך באמת נראה דרבינו ס"ל דהא דמבואר במנחות ד' ק"ט דהרי הן כבעלי מומין דאוכלין בקדשים זה רק הכהני במות לגבוה אבל הני דעבדי ע"ז אסורים לאכול בקדשים לעולם וכן מוכח בתוספ' סוף מנחות. א"כ לפי"ז בן נכר אינו בגדר פסח כלל ולכך צריך קרא דאוכל במצה ומרור וגם לשיטת רבינו דס"ל בהל' ק"פ ספ"ד דשייך גדר חבורה גם במצה ומרור ונ"מ שיש לו חלק בעורות הפסח ועי' תוספ' דפסחים פ"ה אפי' עני שהמנה מן הצדקה כו' ונראה דה"ה דמומר לחלל שבתות כיון דקי"ל דהוא מומר לכל התורה כולה הוה ג"כ בגדר בן נכר ועי' תו"כ פ' אמור גבי פירשו אבותיו מדרכי ציבור וסנהדרין ד' מ"ז וזה ר"ל רבינו בספ"א מהל' ק"פ השוחט כו' דידחה לשני מפני שהוא אונס ר"ל דלא נימא דהוה כמומר לשבת וא"א להביא ק"פ דלאו בר אכילה הוא קמ"ל דאנוס הוא:
והנה רבינו לא הביא הך דין דמבוא' בפסחים וביבמות שם דאוכל הוא בתרומה והטעם דהנה עי' במ"ש רבינו בהל' בכורים פ"א ה"א דכל כהן שאינו מודה אין לו חלק בכהנים ושינה מלשון הגמ' בחולין ובמנחות והטעם משום דזה מחלוקת דתנאי בתוספ' פ"ב דדמאי אם רק בקדשי מקדש או גם בקדשי הגבול וס"ל דגם בקדשי הגבול כן דהך קרא דיליף מהמקריב מבעי לי' להך דזבחים ד' ק"ב לאבא שאול ע"ש ברש"י ורבינו ס"ל כן ולכך ס"ל דגם בתרומה אינו אוכל מומר. עכ"פ גבי ערל מוטל עליו חיוב כרת אם לא עשה פסח וגבי מילת בניו עי' רש"י ברכות דף י"ט ע"ב וכ"מ מבואר ג"כ כן וא"כ מיקרי שהוא בגדר פסח וא"כ אם הוא אנוס כגון שהי' שבת וכדומה י"ל דשפיר יכול להקריב ק"פ וכמו היו חבושים בבית האסורים עי' יבמות ד' ע"א ע"ב ותוס' שבת דף ד' ועי' נדרים ד' כ"ז דאמר שם אונס רחמנא פטרי' וכבר הארכתי בזה. ועי' בהך דפסחים ד' ק"ו ע"א דאמר שם מ"ט טעמו פגמו משום דכוס צריך שיעור ר"ל כך דדבר שצריך שיעור הוא מצורף ועי' מנחות ד' מ"ב ע"ב דאמר שם טעימה פסולה ופוסלת ורבינו בהל' ציצית מפרש דהתכלת פסול והצבע עצמו נפסל ולכך שדינין לביעתא ולא טעמנין מיורה והטעם דכל היכא דבעי לשמה ובכונה כל היכא דמסתפקא לי' לא הוה כונה גמורה וכהך דב"ב דף קמ"ב ע"א רפויי מרפיא ועי' מ"ש הר"א ז"ל בהשגת בהל' פרה בפ"ג ה"ז וכללו של דבר דמחשבה א"א לשני דברים:
ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' זבחים דף פ' בד"ה בשלמא דלכאורה קשה לדבריהם מ"ט דרבנן דאמרי פסול יזה עליו יותר ממים שנפלו כיון דס"ל דא"צ שיעור. אך י"ל כיון דס"ל לרבינו בפ"י ה"ז דבעי כונה לטהרה בהזי' לא הוה כונה דלמא מיא הוא מזה ורפיא בידי' מה שאין כן אם יש בילה או שנפל כ"ש אז ליכא חשש. אך כל זה אם רק משום חשש דמים אבל אם נימא דעי"ז נפסל לגמרי וכמו הך דפגמו שוב אין נ"מ ולכך רבינו פוסק דפסול לגמרי ורבינו לשיטתי' דס"ל בפ"י ה"ב דגם לאחר שנתקדשה פוסל היסח הדעת ע"ש וה"נ הוה כמו היסח הדעת וטעם דר"א מפרש רבינו בפה"מ בפרה פ"ט מ"א דהך יזה שתי הזאות ר"ל לחוץ וכמו הך דזבחים דד' ע"ד גבי טבעות וד' ע"ז גבי אברים דפי' שם רבינו כן וכמו דר"א ס"ל שם דליכא דיחוי גם בשחוטין והוא ג"כ גדר היסח הדעת כמ"ש בח"ג ה"נ כאן ומה דבעי שתים כדי שלא נקלקל האי דנפל דנימא האי הוא דאיסורא וכמבו' בנדה ד' ס' וכן גבי הזי' ג"כ כן דעי"ז נימא דזה דנפל הוא מים ונ"מ לענין טומאה וכמה דברים משא"כ כשהם שניים אז נשאר כמו שהי' קודם:
ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות דף פ"א ע"ב ד"ה כולם דאמאי לא נימא נכבשינהו כו' והוא תמוה דהרי כ' התוס' בכ"מ דזה רק בבע"ח. אך כך דבכל הני א"א לומר דזה הוא האיסור דמאי חזית משא"כ כאן כיון שצריך לשורפן ואם שרפן אפרן מותר וכיון דשרף אחת מהם אפשר לומר דזהו האיסור ולא מקלקל אותו כיון דאפר מותר משא"כ בהני דזבחים ודע"ז דשם גם אפרן אסור ומקלקלו ולכך לא תלינן:
ובאמת הך דין דהיסח הדעת פוסל אחר קידוש תליא בהך מחלוקת דזבחים דף צ"ג גבי מי חטאת שנטמאו אם מטהרין ועי' פסחים דף ל"ד גבי היסח הדעת אם פסול הגוף או פסול טומאה ועי' ירוש' תרומות פ"ג דאמר שם ונחשב מה מחשבה במסויים ור"ל כמ"ש הר"א הנ"ל דדבר הבא במחשבה צריך שיהי' דבר פרטי מבורר:
ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' פרה ספ"ו גבי אמת המים הבא ממקום רחוק דצריך שנדע שלא נפסק וכ' שם ונמצא ממלא מים פסולים ור"ל כיון דבעי כונה במילוי מים לשם פרה עי' יומא דף מ"ב ע"ב ופסחים דף ל"ד ע"ב חיותן בכלי וכיון שאינו דבר ברור שהמים הם כשרין לא הוה כונה ולא מהני ועי' ירוש' יבמות פ"ד ה"א גבי הך דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דלכך צרתה אסורה משום שצריך שתדע במה נפטרת אם בביאה אם בולד. וכ"כ בזה בהשמטה בח"א דלפי הנראה מהך דיבמות ד' פ"ז דבעצם גם עובר מפקיע היבום רק דאינו מתירה להנשא והטעם כך דעי' בתוס' יבמות דף ס"ז ע"א ד"ה למאי נ"מ שכ' שם דגבי בת ישראל לכהן לא שייך הך דעובר במי זרה זר וברשב"ם ב"ב ד' קמ"א ע"ב ד"ה דתנן כ' שם זה הטעם גם על מה שאינו מאכיל אמו. אך ר"ל כך דהנה בירוש' יבמות פ"ז ה"ג מבואר דבת ישראל המעוברת מכהן ואכלה תרומה משלמת הקרן ואינה משלמת את החומש חזינין דיש בה צד כהונה ור"ל כך דכ"כ בח"ג דיש שני טעמים בירושה אחד משום קורבה וכמו דאמרינן ב"ב דף ק"י אטו בר קשא דמתא והב' דהוא כמו עצם המוריש ולכך קי"ל דגבי יורש ליכא שינוי רשות. וזה בגדר מה דאמרינין בר"ה דף י"ב ע"ב ותוס' שבועות דף ט"ז דנחלה אין לה הפסק וכ"מ וזהו החילוק בין ב"נ לישראל דב"נ אינו יורש רק מטעם קורבה ונראה דעובר אף דיורש אף בזמן שהוא עובר מ"מ לא הוה בגדר עצם ולכך אין עליו דין בכור ואינו ממעט ועי' תוס' נדה דף מ"ג ע"ב ד"ה ומטמא ור"ל כמ"ש בח"א ולעיל דלא חל עליו עדיין שם בן ובת של אב ויש עליו הגדר דירך אמו ועי' יבמות דף ע"ח ובמה דס"ל לרבינו בהל' אס"ב פי"ג דצריך שיהא שלישי מצד שניהם ובירוש' גיטין פ"ד וב"ק פ"ה אם עובר יוצא בשן ועין של אמו ובתמורה דף כ"ה וזה הגדר דעובר במעי אמו זר ר"ל דלא הוה של אב לבד רק עליו ג"כ שם האם והיא זרה וזה ר"ל הרשב"ם הנ"ל דעדיין אינו בנו לגמרי כיון דהאם פעלה בו שיהי' עליו שם זר ולכך אינו מאכילה וגם אינו מתירה להנשא דעדיין אין עליו שם בן לגמרי וזה נ"מ בין הך דרבה ור"י דיבמות דף ס"ז ע"א דאם הטעם דאינו ילוד אינו מאכיל הוה כמאן דליתא כלל וא"כ חייבת גם חומש ואם נימא דיש בו גדר שאינו של אב לגמרי נמצא דיש עליה שם כהנת רק דמעורב בה צד זרות ואינה משלמת חומש ולגבי עבדים ר"ל שם כיון דבאמת נכסי צאן ברזל שלה הם של בעל אף שהיא כהנת לכהן אם אין לה בנים אחרים אינם אוכלים. וזהו מה דר"ל בגמ' שם. ובאמת הירוש' ס"ל דבת ישראל לכהן ומת והניח בנים והניחה מעוברת אז גם היא לא תאכל דאזיל לשיטתי' דס"ל דבת ישראל המעוברת מכהן אינה משלמת חומש אם אכלה תרומה חזינן דיש בה גדר פסול וכהנת וא"כ גם כאן פוסל והוה כמו אם נתעברה מזר וכ"כ בזה במ"א גבי בת כהן המעוברת מישראל בלא נשואין הא דאינה אוכלת בתרומה אם משום פסול הגוף או שיש בה דבר המעכב לה מלאכול ונ"מ אם מת העובר אם מותרת בחזה ושוק והך ברייתא דדף ס"ז דאמר שם דהיא אוכלת ס"ל להירוש' דקאי אבת כהן לכהן ומה דרבינו בהל' תרומות פ"ח ה"ד נקט בת ישראל שנשאת לכהן משמע דבת כהן לכהן ומעוברת אוכלין אף אם אין בנים אחרים שם קאי על עבדי' דבאמת הם שלה בגדר קנין פירות כיון דקי"ל דהדין עמה רק הגוף של היורשין. והנה עובר לפי מ"ש דאין עליו גדר יורש כמו עצם רק כמו קרוב ואין לו רק קנין לא עצם ולכך אינו פוסל דלענין תרומה אזלינן בתר קנין העצם כמ"ש התוס' יבמות דף ס"ו אך זה רק אם יש מי שיש לו קנין הגוף אבל היכא דאין בו רק קנין פירות שפיר אזלינין בתר קנין פירות וכבר כ' בזה דמוכח בירוש' פ"ח דיבמות דאם כהן קנה עכו"ם עצמו דיש בו קנין הגוף אף בלא מילה וטבילה כמבואר ביבמות דף מ"ו ואח"כ טבלו ומלו אין אוכל בתרומה כיון דמתחילה לא הי' קנינו מחמת דין עבדות רק מחמת גוף ומה דאמר ביבמ' דף מ"ח ע"ב אם מותר לקיים עבדים שאינם מלין או דמיירי שכבר טבלו לשם עבדות דקנה לו קנין הגוף או שהוא בן שפחתו שטבלה או בלוקח עכו"ם עצמו ועי' בכריתות דף ט' גבי עבד תושב דע"כ כה"ג. וגם באמת י"ל דאם קנה עכו"ם עצמו אף אם מלו י"ל דעי"ז לא הוה מחוייב במצות כאשה דרק כדי שיכול לקיימו והוי רק תושב וזה ר"ל הך דוינוח עבדך כו' דאי בעבד ממש במילה וטבילה י"ל דהאדון לא עבר כלל עי' במ"ש בהל' שבת וכן גבי ק"פ אינו אוכל כיון דהוה רק תושב. וזה ר"ל שם התו' ד"ה אין מקיימין בשם ריב"ן שלא ינסך יינו ועי' ע"ז דף ס"ד ע"ב גבי גר תושב ברש"י שכ' כיון שהוא ערל לא ר"ל מחמת הערלות דהא קי"ל חולין דף ד' ע"ב דאינו מומר לכה"ת כולה רק ר"ל היכא דאין בו דין מילה וזה ג"כ מה דאמרינין בע"ז דף נ"ז גבי עבדים שמלו ולא טבלו וע"ש בירוש' וט"ס שם וצ"ל לוקח עבדים מן העכו"ם והוה כגר תושב:
עכ"פ עבדי דצ"ב כיון דהעובר אין לו זכי' בעצם והיא יכולה לסלק וליטלם אם היא כהנת אוכלים בתרומה מכוחה אבל עבדי אביו ממש אף בת כהן לכהן והניחה מעוברת ואין לאב בנים אינם אוכלים. ועי' בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ז ה"כ נשא שני' היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו והוא מירוש' יבמות פ"ט ה"ה והך דשם בהכ"ג דכתב נתארסה וכן בכהנת נקט משום חלוצה דאם נשאת נפסלה דהויא חללה דרבנן וע"כ בארוסה ובת כהן דהא דמשתמרת לביאה פסולה הוא רק היכא דהביאה פוסלתה ולא מחמת איסור. והא דאמר שם נתן לה גט דהוה משתמרת לביאה פסולה דרבנן לא ר"ל מחמת הפקעת היבום דזה לא מיקרי ביאה פסולה דהרי קי"ל ביבמות דף מ"ד ע"ב ובירוש' פ"ה דיבמות ה"ד. וכן פסק רבינו בהל' אס"ב פי"ח ה"ד דהבא על חלוצתו לא פסלה לא מן הכהונה ולא מן התרומה רק דר"ל דהוה גדר גרושה לכהן ונ"מ ג"כ גבי ריח הגט אם כהן כתב ריח הגט לאשתו אם מיקרי משתמרת לביאה פסולה אך זה תליא במ"ש דריח הגט פועל במה שהיא קנינו רק נשארה אסורה לעלמא וא"כ תליא אם אוכלת בתרומה מחמת קנינו לא אכלה ואם מחמת ובת כהן אכלה ואף אם נימא דריח הגט פוסל מה"ת וכמו אם נעשה פ"ד ועי' ביבמות דף פ"ו. אך יש לחלק דכאן נעשה שינוי בגופה עי' תוס' יבמות דף פ"ד ע"ב. ובאמת גם כהנת אם נשואה לכהן דאף דנתגרשה לגמרי אוכלת אם נתגרשה בריח הגט י"ל דלא אכלה דעדיין לא פקעה מרשות הבעל ואינה לגמרי. וכן יהי' נ"מ להך דיבמות דף נ"ב ע"ב גבי כתב גט לזיקתו ולא למאמרו אם כה"ג בגט בע"כ דהנה מבואר בירוש' שם דגבי גט לזיקה דהטעם משום גדר חליצה לא מהני בע"כ ע"ש אך משום גדר מאמר ודאי מהני בע"כ כמו בכל גט כאן מאי דמ"מ לקנין המאמר יהא עכ"פ גדר ריח הגט דשייך גם ביבמה כמבואר שם:
ואפשר דזהו כוונת המשנה בגיטין דף ע"ט ע"ב ונפסלה מן הכהונה ובת כהן מן תרומה ע"ש בתוס'. וי"ל דלא קאי אאם נשאת בגט כזה רק אם גירשה בעלה כהן והיא ג"כ בת כהן בגט כזה אינה אוכלת בתרומה וכמ"ש וע"ש דף פ"ה ע"א חוץ מתרומתה. ועי' ירוש' פי"ד דיבמות ובתוספ' פ"י דפקחת שהיתה נשואה לחרש ומת בלא בנים ויבמה אחיו פקח דלא אכלה בתרומה רק אם בא עלי' לשם נשואין. ואף דביבמות דף נ"ב ע"ב מבואר שם דאין נ"מ לרבנן צ"ל דנ"מ בין דין הנשואין לקנין הנשואין וזה בעצם ר"ל הך דכתובות דף נ"ח וקדושין ד' י' ע"ב טעם דסמפון דאף דהאישות הוה אישות גמורה מ"מ לקנינים לא ובאמת מדברי רבינו בהל' יבום פ"ה הי"ג נראה דס"ל דגבי חלוצה או בבעל צרתה אחר שבא עלי' אף בביאת שוגג ג"כ בעייא גט דעדיין גדר יבום עלי' ולכך נקט צריכה גט שהרי נעשית א"א בבעילה ולמה לא נקט בקדושין כמו בגמ' דף נ"ב ע"ב רק דר"ל כמ"ש. ומה דמבואר בכתובות דף ע"ב ע"ב ע"ש בתוס' ובירוש' שם לחד שיטה דיש לה כתובה כתובה הויא ממילא ועי' בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ז הט"ו דחש"ו אם הם עצמן קנו עבדים אין אוכלים בתרומה ואם ע"י אפוטרופוס או ע"י ב"ד אכלו ועי' יבמו' דף קי"ג ע"א גבי הך דר"מ וא"כ צ"ל דזה הוה קנין מה"ת מחמת דעת אחרת מקנה רק מ"מ בלא ב"ד ובלא אפוטרו' יש חשש סמפון עי' יבמות דף נ"ו ע"א בתוס' דחרש לא בדק. עכ"פ קנין אישות שפיר מאכיל אף באיסור והנה ביבמות דף ס"ו הוה מחלוקת במה דעבדי מלוג של בת ישראל הנשאת לכהן אכלי בתרומה אם מחמתה אם מחמתו שיש לו קנין בה וכמו קנינו שקנה קנין וע"ש בירוש' מחלוקת דר"י ור"א. והנה אם נימא אם אוכלין בשבילו זה רק משום דחייב במזונותן וגבי עבדי מלוג של שני' ודאי דאינו חייב במזונותן ואף דהפירות הם שלו עי' יבמות ד' פ"ה בתוס' ובדברי רבינו בפה"מ ובירוש' הוה מחלוקת דאמוראי ע"ש וט"ס שם אך מ"מ מזונות א"צ ליתן להם ואף דרבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ז פסק דאין הרב יכול לומר לעבדי נכסי מלוג עשה עמי ואיני זנך דזה בגדר חיוב תנאי מחמתה אך גבי שני' כיון דהיא לית לה עבדי' ג"כ לא ועי' יבמות דף ס"ו ובהך דכתובות דף פ' גבי ההיא אתתא כו' תרתי אמהתא כו':
עכ"פ חזינן דהיכא דלא הוה דבר ברור לו שזה טוב הוה כמו שאינו בשלמות והוה כמו לשמה ושלא לשמה כמ"ש התוס' במנחות שם ויליף מקרא דכליל תכלת וה"נ גבי כוס של ברכה כיון דחזינין דבעייא שיעור נמצא דאין הכונה בעצם של דבר רק צריך עוד מציאות ובזה פוסל טעימא וכ"כ בזה דכל היכא דשיעור הוא דבר נתוסף שייך לומר פסול ושינוי דכל השינויים אינם באים מעצם הדבר רק מדבר חוציי כמ"ש רבינו בס' המורה ח"ג פ"ח ובח"ב ועי' מ"ש בזה בהל' סוכה אם האדם הנעשה דופן ומכשיר הסוכה אם הוא יוצא ובירוש' רפ"א דפאה דהשבולת הראשונה אין עלי' חיוב פאה מחמת שהיא מחייבה שיתחייב בפאה ועי' מנחות דף ט"ו וכ"כ בזה בח"ג. ועי' מ"ש התוס' יומא דף ס"ד דגבי ניסוך המים ליכא בהם דין מום ועי' סוטה דף ט"ו ע"ב וע"ז דף ל"ז. אך רבינו בספ"ז מהל' מעה"ק פסק מהא דזבחים דף ס"ד דגם מים אם נתעשנו פסולים. ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה הי"ב גבי מי כיור דצריך שלא ישתנו ובהל' פרה פ"ט הי"ג גבי מי חטאת. אך כך דעי' רש"י פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה כמים המתנסכים דכתב שם דאסורים בהנאה מטעם דנתקדשו בכלי שרת. ובאמת הא מבואר במשנה דמעילה ד' י"ג ע"ב דמועלין בהם ובדברי רבינו בהל' מעילה פ"ב ה"ט מדייק שם שהרי הם מכלל הנסכים משמע דהמעילה הוא מחמת הדין ולא מחמת עצם ועי' ע"ז ד' מ"ז ע"א גבי המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכים ומבואר שם ובדברי רבינו בפ"ד מהל' אסורי מזבח ה"ז דרק שלו ובשאר דברים פסק שם רבינו דמאיס אף אם אינו שלו וכן גבי הר לא כתב שלו ומ"ש ועי' יומא ד' כ"ו ע"ב אין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר ע"ש בתו"י מהך דתענית דף ב' ע"ב ובירוש' סוכה פ"ד אם הקדימן לזבח ונסכן בלילה כשרין. ובת"כ פ' אמור פי"ב מבואר דגבי נסכים אם קדמו נסכים לזבח פסולים והטעם כהך דמנחות ד' ע"ט דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ע"ש וא"כ לאחר שחיטה קודם זריקה שפיר יכול להקריבם ועי' מנחות ד' מ"ד ע"ב דאמר שם הביא זבח ואח"כ הביא נסכים:
אך באמת כ"כ בזה דיש ב' מיני ניסוך יין עי' מ"ש רבינו פ"ב מהל' מעה"ק ה"ב דנסכים על קרבן של כל השנה היו נשפכין על היסוד דהוה כמו שיריים של דם והוא בגדר כפרה ושמחה דמנחות דף כ'. ובהני י"ל מה דמשמע מרש"י נדה ד' ח' וכ"מ וע' מנחות דף פ"ז דרק בן ארבעים יום כשר ולא מגיתו ואף דמבואר בכ"מ להיפך רק זה קאי אהני נסכים ומשום שמחה ועי' סנהדרין דף ע' ע"א ועי' תוספ' סוכה פ"ג. ובהך דזבחים דף ס"א ע"ב דמתחילה סבר אטום ואח"כ סבר שתי' כאכילה ע"ש בר"ש ור"ל כשיטת רש"י זבחים דף נ"ד ע"ב דהקרנות היו נקיבים וזה ר"ל שיתין ר"ל דהמזבח לא הי' צמות רק נקוב ועי' רש"י פסחים דף פ"ז ע"א ופסקי תוס' סוף חגיגה דממלאין אותו באדמה ועי' בדברי רבינו בהל' ביהב"ח. אבל אם התנדב יין וכן בזמן החג אז הי' נשפכין בספלין ובגדר אכילה ושתי' עי' רש"י סוכה דף מ"ט ע"ב דשכר ר"ל שתי' ורש"י זבחים דף צ"א ע"ב ואז הי' נותנים בו מלח כמו הקטרה עי' מ"ש רבינו בהל' מעה"ק פט"ז הי"ד ובהל' תמידין ומוספין פ"י ולכך מבואר בזבחים דף ס"ג ובסוכה דרק בזמן ניסוך המים אז צריכין להוליך על הכבש גם יין דאז מנסכין ע"ג המזבח ועי' רש"י עירובין דף י"ט ותענית דף כ"ה ע"ב קול שני רעים ר"ל דאז הוה רעים שוים וגם בהמים צריך ליתן מלח כדרך כל הנקטרים ולכך בירוש' סוכה ספ"ד יליף שם דיין המגולה פסול לא מטעם משקה ישראל רק מקרא דהמשמח כו' משום דס"ל דקאי גם על יין של כל השנה דאז הוה גדר דם ואין עליו גדר לחם כמ"ש התוס' זבחים דף מ"ג ע"א וכ"כ בזה ולא שייך בו הך ממשקה ישראל ועי' תענית דף ז' ע"ב ג' משקים הללו נפסלים בהיסח הדעת ע"ש ברש"י ר"ל דכ"כ בהל' שחיטה דיש נ"מ בין הני ג' משקים דתרומות פ"ח וחולין דף י' גבי מגולין ובין שאר משקים דחולין דף מ"ט ע"ב דזה פסול עצמיי וזה רק גזרה ואכמ"ל. וגם בהני נסכים. ר"ל במעילה דף י"א ראב"צ שריפתו בקדושה דסד"א דאם נימא כהך דזבחים דף כ"ד דלא קדש דוד רצפה עד תהום הוה כמו שנפסל בחוץ דאין שורפין בפנים קמ"ל. וזה ר"ל בתענית דף ב' ע"ב גבי הסך נסך ואימא תרוייהו דחמרא ור"ל דיהי' אז ב' מיני נסכים אחד על היסוד וא"צ מלח וא' בספלים וצריך מלח. והנה גם ניסוך המים כן דעי' רש"י סוכה דף מ"ח ע"ב ובתוס' שם דס"ל דמהספלים היו יורדים על גגו של מזבח ואח"כ היו נבלעים במזבח ויורדים לשיתין וע"ש דף מ"ט ע"א בגירסת רש"י ותוס' מה נקרא יקב אם המזבח או השיתין ובתוספ' שם דהמים היו בוקעין את השיתין:
והנה בזבחים דף קי"א ע"א מבואר דניסוך המים לא הוה בבמה לכ"ע מחמת דאין בו כלי שרת ע"ש ברש"י ועי' ירוש' סנהדרין פ"ב דדוד עשה ניסוך המים בבמה. אך כך דהנה בתוספ' סוכה פ"ג מבואר דיש גבי מים פגול והוא תמוה דמה שייך גדר מתיר בזה אף לר"מ בזבחים דף מ"ג. אך כך דבזמן שמנסך המים מתחילה הי' גדר דם והספלים מקדשין אותו כמו קבלה בכלי בדם מלבד סכין כמבואר בסוטה דף י"ד ע"ב וכ"כ ואח"כ כשירד על המזבח אז הוה גדר אימורים ושתי' ולכך אז פוקקין את השיתין כמבואר בסוכה דף מ"ט ע"ב וא"כ משכחת פיגול כה"ג אם ניסך בספלין שיבא בשיתין למחר עי' תוס' זבחים דף מ"ג וכ"מ וזה צריך לעשות בזמן תמיד של שחר כמבואר ביומא הנ"ל דאז הוא בטל לקרבן וכמו גבי ניסוך היין דשאר ימות השנה והקדימן לזבח ג"כ פסול וכמ"ש ויש ניסוך המים דהוא רק לא קרבן רק דין עי' זבחים דף ק"י ע"ב והוא שמלאן לשם חג והנה לכאורה זה שייך רק בחג אבל בשאר ימות השנה א"צ למלאותן לשם חג וחייב עליהם בחוץ ועי' תוספ' זבחים פי"ב דמבואר להיפך ובדברי רבינו פי"ט מהל' מעה"ק ה"ג ד' וע"ש דף ק"ט ע"ב ודף ק"ט ע"א אך לפמ"ש דיש שני מיני נסוכים דהני דהוה גדר קרבן זה נעשה ע"ג המזבח בהספלים והני לא שייך בחוץ רק בזמן החג ולא בעי קידוש בכלי דהוה גדר קרבן וכמו במנחה עי' זבחים דף ס"ט למ"ד יש מנחה בבמה אין קידוש כ"ש כו' ובתוס' דף ק"י ע"ב ויש דהוה רק גדר דין וזה רק אם קידש בכ"ש ואז חייב אף בשאר ימות השנה ובזה צריך ג' לוגין עי' זבחים דף ק"ט ע"ב. אך מלשון רבינו לא משמע כן וי"ל דמיירי דקבעינהו במנא ע"ש בגמ' ועל הני נסכים ר"ל רבינו בהל' מעילה פ"ב ה"ט שהוא בכלל נסכים כיון דבאמת אינו קרבן גמור וכן נ"מ אם נסכים כהני חייב עליהם זר עי' יומא דף כ"ד ע"ב דשם י"ל דמיירי בניסוך המים של קרבן. וגם נ"מ דלכאורה קשה כיון דרבינו פוסק בפ"י מהל' תו"מ ה"ז דבעי מים חיים ע"ש ובתוס' ב"ב דף ס' ע"ב ודף ע"ט ע"א ועי' זבחים דף כ"ב ע"ב ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה דמי כיור לא הוה מעיין וברש"י פסחים דף ל"ד ע"ב דאמת המים שבעזרה פסול לנסכים. וגם באמת הא מבואר בזבחים דף כ"ב דהיכא דבעי מים פסול מי כיור מחמת שם לוי. ובזה א"ש דניסוך המים כזה לא הוה דין קרבן פרטי רק הוא מכלל נסכים וא"צ מים חיים וגם לא שייך בו דין פסול של שם לוי ועי' תוס' סוכה דף י"ג ע"א גבי עיזא דבאלא ותוס' נזיר דף ל"ה ע"א גבי שור הבר לקרבן. ולכך רש"י בפסחים דף כ"ב כתב רק משום שנתקדש בכלי ר"ל כה"ג. וזהו ג"כ כוונת הגמ' דפסחים דף ל"ד ע"ב במה דאמר שם מעלה והביא שם ראי' ר"ל כך דהנה באמת לכאורה קשה לשיטת רבינו בהל' טוא"ו פ"י הט"ז דמשקה בי' מטבחיא דהיינו דם ומים הם טהורים בקודש איך שייך כלל הך דין דמי החג שנטמאו. אך כך דכ"כ בזה בח"ד דפסול טומאה יש בה שני גדרים אחד מצד טומאה והב' דבקדשים הוה פסול וכמו בעצים ולבונה זה בגדר פסול וכן כ"ש טמאים הפסול לא מחמת טומאה רק מחמת דיש חילול בהקדושה שלהם עי' מנחות דף ק"א גבי פדיון ועי' בע"ז דף נ"ב ע"ב דאטבילנהו ומשחינהו בשמן המשחה ועי' עירובין ד' ק"ד ע"ב דאסור לטמא כלי שרת ע"ש אך זה רק גבי דבר הנקרב דמבואר בת"כ בכ"מ דאף אם עלו למזבח ומרצה מ"מ יש בו איסור הקרבה אבל גבי דם לא שייך זה ותיכף שיגיע הדם למזבח שוב אינו פועל כלום והוה כמי שאינו ולכך אף בפסולי דאם עלה יורד מ"מ גבי דם אם נזרק לא יקנח כמ"ש התוס' זבחים דף פ"ז ע"ב ודף פ"ח ע"א ועי' תוס' מנחות דף ו' ע"ב והוה כמאן דליתא ולכך שייך בו שפיר הך דמשקה בי' מטבחיא דכן ומותר לזורקו. משא"כ גבי ניסוך המים דהיכא דיש עליו שם קרבן כמ"ש אז הוה רק בגדר פסול ואסור להקריבו ולא מהני זריעה דלפסול לא מהני זריעה וכמ"ש וא"ש:
וגם באמת לפי מה דמבואר בתוספ' דמנחות פ"י ותו"כ פ' אמור וב"מ דף קי"ח ותמורה דף ל"א ע"ב דכל ק"צ וכ"ש צריך שיעשה משל ציבור ואיך שייך לומר גבי ניסוך המים שיהא חל עליו גדר קרבן כיון שהוא ממעיין של רבים עי' ב"ק דף פ"א וע"ז דף מ"ז ובדברי רבינו בהל' פ"ה ה"ו גבי מעיין שהוא יוצא וגם איך חל עליו דין הקדש שימעלו בו מי קנאו דאקדשי' ולפי שיטת רבינו דס"ל בהל' נזקי ממון פ"ה דתנאי יהושע הי' שיהא המעיין שייך רק לבני העיר ועי' נדרים דף פ' ע"ב ובירוש' שביעית פ"ח מ"ה ע"ש בפה"מ ובתוספ' ב"מ פי"א אך הא קי"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים ועי' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובהך דביצה דף ל"ט גבי כרגלי הממלא ולכך מבואר בתוספ' סוכה פ"ג ומעילה פ"א דאף דהחבית לא הי' כ"ש מ"מ הי' קודש והטעם כדי שלא יזכה בו הממלא ויהי' צריך למוסרו לציבור וגם י"ל דלא מהני בזה מסירה לציבור היכא דהוא גוף הקרבן אך מ"מ הקדושה איך חל עליו וצ"ל כהך דביצה דף ל"ט בירא דשותפי. ועי' בשאלתות דר"א פ' ראה דאינו יכול ליקח מעות בשביל המים אף אם הם חפרו את הנהר ובזה יש ליישב דלכך לא נטלו ניסוך המים מאמת המים שבעזרה דאז לא חייל עליהם שם קרבן וקדושה כיון דאינו מן מעות הקדש משא"כ משילוח י"ל כעין דמבואר בתוספ' דמנחות פ"י דבשביעית דהוה הכל הפקר וא"כ לא חסרי' ממונו ואינו בא משל ציבור רק מ"מ בשכר שהי' נותנים להשומרים זה הי' משל ציבור וחסרי' ממונו וזהו כוונת הגמ' ב"מ דף קי"ח לדבריך אינם באים משל ציבור ואכמ"ל. וה"נ שכר הבאה ומילוי מן שלוח משא"כ מאמת המים שבעזרה ולכך ס"ל לרבינו בהל' אסמ"ז דרק אם נובע מארצו אז אסור בניסוך המים אם השתחוה משום דס"ל דקאי על ניסוך המים שהוא רק בגדר מצוה וכמ"ש. גם י"ל דאף דדבר שאין שייך בו קנין לא שייך בו קדושה זה רק קדושת פה אבל קדושת כלי שרת שפיר קדוש וזהו הגדר מה דס"ל בסוכה דף נ' וכ"מ דכ"ש מקדשין שלא מדעת ועי' תוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב גבי גחלים של מזבח:

ובזה מבואר מה דאיתא בתוספ' רפ"א דפרה דעגלה ערופה נפדית וע"כ ר"ל קודם ירידתה לנחל דאז נתקדשה כדין קדושת הגוף עי' קדושין דף נ"ז ומה שייך עלי' קודם זה גדר פדיון ע"ש ברש"י דאין בה ובהמעות שום גדר קדושה רק בגדר נדבת ציבור אך י"ל דזה הוה בגדר קדושת ביהכנ"ס דמגילה דף כ"ו וע"ש ברמב"ן דהוה בגדר הך דסוכה ד' ט' ע"א אתקש סוכה לחג ולא ר"ל גדר פדי' רק גדר חילול ועי' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב אם יש בה מעילה ובלשון הירושלמי סוטה פ"ט תצא מקדושתה אך שם ר"ל לאחר ירידתה לנחל ולא דמי לפרה דבאה מתרומת הלשכה ועי' בירוש' ספ"ד דסוכה דיליף שם דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת מהקישא דמזבח דמזבח לא הוה אלא ריצפה כמבואר בזבחים ד' כ"ז ע"ב ועי' בזבחים דף פ"ה ע"ב דמזבח בעצמו לא מצי עביד שיהי' בהדבר מעילה אף דהוה לחמו של מזבח. ובאמת מלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוהמ"ק מוכח כך דבראשו של מזבח בפסולין אף אם עלו מעצמן בלא דעתו כמו שעלו מחיים ושחטן שם לא יורדו וגבי כבש אף דמבואר בזבחים ד' ע"ז ע"ב דגם שם אם עלו לא ירדו זה רק מדעת ועי' זבחים ד' פ"ו גבי עצמות וגידין היכא דפירשו. עכ"פ בכלי שרת י"ל דקדשי אף שלא מדעת ואף למעילה ועי' תו"י נדרים דף י' ע"ב גבי הך דכאישים שכתב שם דקאי אשלהבת ומועלין בו והביאו שם מיומא ובאמת הא מבואר בביצה דף ל"ט דאין מועלין בשלהבת. אך ר"ל דהטעם משום דאין בו ממש ומבואר ביומא דף כ"א ע"ב דאש של מעלה יש בו ממש אך מי הקדישו שיהא בו מעילה שהרי אין בו גדר קנין וע"כ דראשו של מזבח מקדש מעצמו בגדר כ"ש. וגם י"ל משום דזה האש ירד בימי משה כמבואר בזבחים דף ס"א ע"ב ומזבח של משה הי' עליו שם כ"ש כמבואר בזבחים ד' נ"ט ודף ס' ועי' חגיגה ד' כ"ו ע"ב. וכ"כ בזה. וה"נ גבי ניסוך המים וזהו כונת רש"י בפסחים ד' כ"ב ע"א הנ"ל דמייתי קרא דכל הנוגע וא"ש ואף דדבר של ציבור בעי שיחסרו בו ממון י"ל דזה רק כללי אבל פרטי לא ואף דנסכים בעי דווקא מן החולין עי' מנחות דף פ"א ובדברי רבינו בפ"ב מהל' מעה"ק ובספט"ז שפירש שם הטעם שלא יהא בו שום צד של גבוה כלל והטעם משום דנסכים הוא חיוב ממילא דהתורה אמרה דאם הביא קרבן ע"כ הוא מביא נסכים ובמנחה ע"כ מביא שמן ועי' מנחות ד' ע"ט ע"ב דאמר שם שמן גופה דמנחה הוא ונ"מ כך דעי' במנחות דף ק"ד ע"ב דנקט שם במשנה דאין מנחה בא בשותפות משום דאין שנים מתנדבים עישרון ועי' מנחות דף ה' ע"א וזבחים דף ה' ע"ב ותוס' סוטה דף כ"ג ע"א. אך זה יהי' נ"מ אם שותפים יכולים להתנדב מנחה של שני עשרונות ותהי' נקראת מנחה אחת ונ"מ למ"ד במנחות ד' פ"ט דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוגה א"כ נמצא דהלוג יהי' בא משניהם וכמו שאין מתנדבים פחות מעשרון כך אין מתנדבין פחות מלוג עי' מנחות דף ק"ד ודף פ"ט וזהו גופה דמנחה. אך אם נימא דזה לא שייך כלל לנדרו אך זה ממילא גדר דין ולא גדר חיובי עי' מנחות ד' פ"א ע"ב לא איכפת לן וכן בהקומץ לבונה ועי' ת"כ פ' ויקרא פ"ח פ"י דיליף שם מקרא דקרבנו דאין שנים מביאין מנחה וממעט שם יין ולבונה ועצים. ובאמת קרבן עצים מבואר בירוש' שקלים פ"ח דיחיד אם אמר הרי עלי עץ די באחד ומ"מ משמע שם דאין יכולים להביא בשותפות אף שנים ועי' מנחות דף ק"ד ע"א גבי שמן דמצטרפין הלוגין. ואפשר דשנים יכולין להביא ג' לוגין בשותפות. ובזה מדויק לשון הת"כ כאן דלא נקט שמן:
גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמנחות דף ח' רב ור"ח אם מנחה עם שמן ולבונה הוה עצם אחד או דבר כללי מחובר מפרטים. ובאמת גבי גדר תודה עם לחמה פליגי בזה אביי ורבא במנחות ד' פ"א ע"ב אם זה חיוב נדרו וחיובו או רק גדר דיניי דפליגי שם דאביי יליף תודה מן שמור והוא נדרו והלחם מן ושמעת ר"ל דזה ממילא ורבא ס"ל דגם לחם הוא מנדרו ועי' ב"ק ד' י"ג דקרי ללחם הכשר תודה וכ"כ במ"א דזהו כונת הגמ' בסוטה ד' ט"ז ע"ב דכל מקום מכשיר למעלה ור"ל כמ"ש רש"י מנחות דף פ"א ע"א וד' ס"ב ע"א דהלחם בתנופה למעלה עכ"פ פליגי בזה. ויהי' נ"מ אם אחד אמר זו תודה לבד אם מוטל עליו חיוב להביא לחם ועי' מנחות ד' פ' דנקט שם זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא כו' וע"ש ברש"י דמשמע קצת דגם אם אמר זו תודה לבד ג"כ כן. ובאמת הך דשם דומה להך דב"מ ד' קט"ז ע"ב גבי פרסק דחייב להעמיד כו' והוה בגדר שיעבוד. ובאמת מהך דחולין ד' פ"ג ע"א מוכח דאף אם מכר בדינר בשר משור והלוקח משך השור מחיים אין המוכר מחוייב לשחוט השור כ"ז שאין לו למי למכור הבשר דמקשה רק מן מת ובזה א"ש הך דשם ד' ל"ט ע"ב גבי יהיב דינרא לטבח ישראל ע"ש ברש"י ותוס' דעפ"י דין אם יוכל לדחות את עצמו ממנו לא נאסר ר"ל כמ"ש דהמוכר אינו מחוייב להפסיד את כל השור בשביל שהלוקח קנה ממנו בדינר. אך מלשון רש"י פסחים ד' י"ג לא משמע כן ועי' בירוש' נזיר פ"ד וכ"מ ועי' מנחות ד' פ"א ע"ב וחולין ד' ק"ג ע"ב דיכול להביא לחמי תודה לפטור תודתו של פ' משמע דאין זה דיניי רק חיובי וכאן לא נתחייב וזה תליא בהך דאביי ורבא הנ"ל ולאביי י"ל דמיירי כגון שהביא הלחם ונאבד ועי' מנחות ד' ק"ח ע"א גבי מותר לחמי תודה ירקב ע"ש ברש"י ד"ה מותר ואמאי לא משכחת לה כה"ג היכא דאמר זו תודה לבד אך צ"ל דהוה כמו שקבעו לזה וע"ש ברש"י מנחות ד' פ' הנ"ל ועי' בירוש' נזיר פ"א ה"א ופ"ב ה"ד דנקט שם הך לשון דשמור ושמעת גבי נזירות וכ"כ בזה דנזירות ג"כ הוא דיניי ולא חיובי. ואנן קי"ל דתודה אין עלי' שם מנחה כמבואר מנחות ד' מ"ו ע"ב ותוס' שם ד' נ"ב ע"ב ד"ה כל וע"ש ד' נ"ח ע"א דלא אמר שם דשאור הותר מכללו בתודה חזינין דאין זה מנחה ולכך מייתי בשותפות וא"ש ועי' בדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ב הי"ט דס"ל דיכול לגבל המנחה עם היין של נסכים והוה כמו שקרבו וכעין דאמרינין במנחות ד' כ"ג ע"א לגירסא דידן שמן שמיצה ע"ג עצים:
עכ"פ כל ז' ימי הסוכות היה דבר אחד וגבי לולב הני ד' מינים כ"כ בזה דלר"י דס"ל דצריך אגד הוה עצם אחד ולרבנן הוה פרטים המעכבים זא"ז. ועי' פסחים דף קט"ו וזבחים ד' ע"ט דיליף שם מהילל דאין מצות מבטלות כו' ולכאורה אינו מובן דכיון דאמרינין דהתורה ציותה כן הוה חדא מצוה אך כך דכיון דמבואר בתוספ' פסחים פ"ד דאין מעכבין זא"ז וכן טמא וערל חייבים במצה ומרור כמבואר בכ"מ ואף דהא מבואר במכלתא הובא בס' המצות לרבינו דהוה מצוה אחת ר"ל דהוה ג"כ בגדר מכשירי פסח כמבואר בפסחים דף צ' ונ"מ לבני חבורה וכ"כ בזה ושם דף צ"א ע"ב מבואר דאף למ"ד נשים בפסח רשות מ"מ חייבות גם במרור ועי' קדושין ד' ל"ז ע"ב דנקט שם גם מרור בחו"ל בזמן המקדש אך נראה דכ"כ דיש חילוק בין חובה למצוה דמצוה עדיפא דאסור ליגרם שיפטור מזה וכן במצוה צריך כונה ולא בחובה ועי' תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ואכמ"ל ונמצא כך דבזמן פסח יש במצה ומרור ב' גדרים גדר מצוה וגדר מכשירי פסח ובפסח שני הוה רק מכשיר וכ"כ בח"ג דמכשיר י"ל דא"צ כזית:
ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' חמץ פ"ח ה"ב בשאלת הבן בזמן המקדש נקט לשון מרורים ובנוסח הגדה בזמן הזה נקט לשון מרור דבזמן הפסח יש באכילת מרור שני גדרים מצוה ומכשיר. אך נראה דכיון דהוא מכשיר אינו בא אלא מן החולין ולא ממע"ש אף למ"ד דיוצאין עי' פסחים ד' ל"ו ודף ל"ט זה רק בהמצוה ולא במכשיר קרבן דהוה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וכמו דילפינן במנחות דף פ"ב מפסח מצרים ומפסח מדבר דלא הוה אז מע"ש ה"נ ילפינן לפסח דורות לענין זה משא"כ ערל וטמא וחו"ל זה רק גדר מצוה וכן נראה דבפסח שני כיון דהם רק בגדר מכשיר צריך לאוכלם בב"א דוקא ועי' מ"ש רבינו בסוף הל' ק"פ דאף דס"ל דפסח שני מוציאין חוץ לבית אכילתו ר"ל חוץ לחבורה דלית בו דין חבורה כמבואר ביומא דף נ"א ע"א ובזבחים ד' קי"ח ע"א ע"ש בתוס' מ"מ לאוכלו צריך לאוכלו בב"א וזה ר"ל רבינו שם בבית אחד על מצה ומרור אבל גבי פסח ראשון אף דס"ל לרבינו בפ"ב ה"ב דפסח יכולין לשחוט גם על אחד מ"מ משמע שם דזה רק אם יכול לאכול כולו ובל"ז בדיעבד ג"כ לא יצא אף דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושם אבאר זה. וכן נראה ג"כ דאף דקי"ל בלע מרור לא יצא זה רק למצות אכילת מרור אבל מטעם מכשיר כמו בפסח שני שפיר יצא. וזהו כונת רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ב שהרי המרור טפלה ע"ש גם י"ל דבזמן שיש פסח ובמי שראוי לפסח מעכבי אהדדי וכעין דאמרינין ביבמות דף ק"ד ע"ב כי איתניהו מעכבי. ועי' ירוש' נזיר פ"ו גבי תנופה ובמנחות ד' מ"ו ע"ב גבי כבשים ולחם גזרה שמא יזדמן להם כו' אך רבינו בהל' תו"מ פ"ח הט"ז לא כתב כן וע"ש ד' מ"ה ע"א דאמר מנין שהם מעכבים זא"ז וע"ש ברש"י ותוס' דפירשו שאם ישנן מעכבים אך רבינו ס"ל שם דר"ל רק לאחר שחיטה אז מעכבים דהוזקקו זה לזה וע"ש בה"כ דגבי מוסף אף בשבת אם אינו אלא אחד מקריב אחד ועי' יומא ד' ס"ב ע"ב דלפי גירסת התוס' שם מבואר דאם אינם שוים מעכבים ובאמת לשיטת רבינו איך שייך זה הא אין מעכבין זא"ז אך י"ל דאם הוקבעו שניהם ואח"כ נשתנו גרע עי' זבחים ד' ס"ח גבי קנים ושם דף ק"ט ע"ב גבי קטרת ומנחות דף ק"ד גבי נסכים אך י"ל דגבי קרבן ציבור שאני דכיון דקי"ל דסכין מושכתן לא מיקרי הוקבעו ולכך ס"ל לרבינו בפ"ח מהל' תו"מ דרק אם שחטן אז הוקבעו. וגם י"ל דזה תליא אם בע"ח נדחין ועי' מנחות דף מ"ו ע"א דבעי שם אם תנופה עושה זיקה:
אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין שה"ל הבאות בפ"ע דבהם לא אמרינין משולחן גבוה קזכו ובזה א"ש מה דאמר שם דף מ"ה ע"ב קנה השם ונתנו לכהן ע"ש בתוס'. אך כיון דאין מהם למזבח לא הוה משולחן גבוה וע"ש דף נ"ז ע"ב כל שממנו כו'. ובאמת בהך דמנחות דף צ"ה ע"ב דאמר שם אם תנור מקדש איפסלו בלינה ובת"כ פ' אמור מבואר דזה רק על לחה"פ לא על שה"ל והטעם משום דשה"ל לא קדוש בלא כבשים עי' מנחות דף ע"ב ע"ב ודף ט"ז וכ"מ ועי' תוס' מנחות ד' מ"ו גבי יוצא וזה כונת רש"י שבועות ד' ט"ו ע"ב דשם צריך דוקא אם נפסל ביוצא ובלא כבשים לא מקדש לזה וכמ"ש התוס' מנחות דף ט' וכ"מ והך דמעילה ד' ח' י"ל דמיירי בשה"ל הבאות בפ"ע גם תליא בהך דמנחות דף ח' דרב ור"ח הנ"ל וא"כ כיון דמשכחת באות בפ"ע גם אם באות עם הכבשים קדושים זה בלא זה ואף דאז מעכבים ועי' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי כסף מכפר מחצה אף דמעכבים כמבואר שם ובנדרים ד' ס"ח גבי הפרת אב ובעל וזבחים דף ק"י ע"ש בתוס' ופסחים דף ע"ז וגבי לחה"פ דפסק דאין אפייתו דוחה שבת כ"כ דגם כאן שייך לומר דקרבן ציבור רק עבודה ראשונה מושכתן וכמו בסכין וגם הא מבואר במנחות דף צ"ד דנאפות אחת אחת או שתים שתים וע"ש דף צ"ה ע"א ובתוספ' דאחר שנאפה זו מניח אחרת וא"כ לא קדשי עי' תוס' שם דף מ"ו ע"א ובר"ש ספ"א דטהרות דלא הי' גומות בתנור של מקדש וא"כ לא קדשי ואף דקדשי לפסול כ"כ דזה רק במידות ולא בכלי שרת. אך עי' בתוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דמבואר שם דכל החלות של לחה"פ היו מונחים בתנור כאחד וכ"כ דהא דאמרינין במנחות דף צ"ה דבמסודר כ"ע לא פליגי הטעם משום דאז עדיין לא נעשה בו שום עבודה ולית בו דין לפסול ביוצא עד שבת שחרית או עד ליל שבת כיון שהגיע זמנו לפרוק עי' מנחות ד' ח' ודף ק'. והנה כ"כ דאף למ"ד דאינו נפסל זה רק דלא נפסל אבל לאוכלו ג"כ אסור דכ"כ דיוצא לא מקרי עד שיהא בחוץ ולאכול אינו נאכל עד שיהא בפנים וזה אין עליו לא שם פנים ולא שם חוץ ועי' רש"י זבחים דף קי"ז ודף מ' גבי נפחתה תקרה של היכל לא הי' מזה ומשמע דעכ"פ לא נפסל ובדברי רבינו סוף הל' עבודת יוהכ"פ ובתוספ' קרבנות פי"ג הנותן כו' בשעה שגלל הרוח את היריעה ובת"כ פ' צו ספ"א גבי בשעת מסעות אם מותר לכבות את האש ובירוש' ספ"ד דיומא ועי' זבחים ד' נ"ה ע"ב ודף ס"א דמ"מ יש עליו שם מזבח ובת"כ פ' ויקרא פ"ד ספ"ד וזה ר"ל הריב"ן הובא בתוס' יבמות ד' ז' ע"ב דמ"מ אין עליו שם דלפני ד' ע"ש בד"ה זה וכעין הך דמנחות ד' מ"ח ע"א וכ"כ בזה:
עכ"פ בשה"ל הבאים בפ"ע י"ל דאינם נקראין משולחן גבוה קזכו. ובאמת הכונה דמשולחן גבוה ר"ל דעדיין בגדר הקרבה וגמר הקרבה. ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' י"ב ע"ב וכ"כ בזה דגבי כהנים הוה אכילה כפרה כמבואר בכ"מ ועי' רש"י סוכה דף ט' ע"א גבי חגיגה וזה ג"כ ר"ל בחולין ד' ק"כ גבי נבלה דלא הותרה מכללה משום דמשולחן גבוה משום דכ"כ דבאמת מליקה בקדשים זה היא שחיטה עי' רש"י חולין ד' י"ט ע"ב וד' י"ז ע"א גבי נחירה וזבחים דף ס"ט ע"א אך זה רק בגדר כהונה אבל גבי זרות מבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובירוש' פ"ב דשבת דלא הוה שחיטה לגבי אכילה ויהי' נ"מ גבי כהן שאכל עולת העוף אם חייב משום נבלה ג"כ אם איסור חל על איסור עי' תוס' יבמות דף ל"ג. וזה תליא בהך דמנחות ד' ע"ד דלשיטת רש"י שם כהן לגבי עולה יש בו דין זר וכן כתב בפסחים דף כ"ד ע"ב וד' צ"ו ע"ב ועי' תוס' שבועות ד' כ"ד ע"ב ובתוספ' ספ"ז דחולין גבי אוכל אלי' מן המוקדשים דחשיב שם ג' ורש"י כריתות דף ד' ע"ב. וא"כ לפי"ז גם בכהן האוכל עולה יש עלי' איסור נבלה וזה תליא אם זריקה בעולה לא מהניא כלל לענין מעילה ונשאר עליו מעילה הראשונה א"כ אין איסור חל על איסור וכמ"ש התוס' או הוה מעילה חדשה כמו אימרי קק"ד וכ"כ בזה בח"א אבל רבינו בפי"ד מהל' מעה"ק מוכח דס"ל דליכא זרות לכהן בעולה או באימורים שוב י"ל דאם אוכל עולת העוף אין בו איסור נבלה ועי' סוכה ד' מ"ב ע"א. וזה ר"ל רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שכן קדישתה ר"ל דהאיסור שאסורה להדיוט זה הגורם שתהא עליו שם נבלה ובזה י"ל הך דמנחות דף ע"ג וכ"מ לרבות חטאת העוף כו' ואכמ"ל וא"כ בשה"ל הבאים בפ"ע דליכא כלל הקטרה לא ולכך מבואר במנחות דף מ"ה ע"ב דמיקרי דבר שכולו לכהן וע"ש דף ע"ד ע"ב:
ובזה יש ליישב לשון רש"י שם דף ע"ג ע"א ד"ה לקדש ואף מהך דערכין ד' כ"ה ע"ב לא משמע כן התם קאי לר"ש דס"ל כבשים מעכבים את הלחם ועי' בהך דקדושין דף נ"ב ע"ב דיליף שם מקרא דמן האש ע"ש בתו"י ד"ה וזה. אך באמת בספרי פ' קרח מפרש שם דקרא דמן האש קאי אעורות עולה שכולה כליל עי' זבחים דף ק"ג וזה הוה נכסי כהן כמבואר בתוספ' דקדושין שם. ועי' חולין דף קל"א ע"א ושם דף קל"ג ע"ב דחשיב לה מהני דבירושלים וא"ש מ"ש התוס' שם משום דהוה ממון כהן. ובאמת לפי מ"ש רבינו בפה"מ סוף נגעים דהיכא דאינו עושה המצוה בשלימות אף דלא מעכב מ"מ י"ל דלא דחי הלאו וה"נ י"ל גבי מוסף שבת היכא דליכא אלא אחד דמ"מ שבת א"א לדחות וכ"כ בהל' מילה גבי מילה ופריעה אם זה הוה דבר אחד או שני דברים המעכבים זא"ז. ועי' בהך דיבמ' דף ע"א ע"ב גבי לא ניתנה פריעה לאברהם ע"ש. ור"ל כך דהני דכבר מהול בזמן שלא היו צריכין פריעה אם לאחר שנתנה פריעה אם הם צריכין ג"כ לעשות פריעה וזה תליא דאם נימא דהפריעה הוא גמר המילה ודבר אחד וזה רק בזמן שצריך אבל אותם שכבר מלו בזמן שלא הי' צריך זה א"צ ולא מהני. ועי' חולין דף י"ז גבי אברי בשר נחירה ובכורות דף ד' ע"ב גבי בכורות במדבר וב"ב דף ס' ע"ב גבי חצר מסוייד ועי' גיטין דף ס' ע"א גבי מגילה לתינוק וכ"מ אבל אם נימא דפריעה מצוה נתוספות שייך שפיר אף על הני דכבר מהלו בזמן שלא הי' צריך וזה ר"ל בגמ' שם שוב ושנית ר"ל דהני דכבר מהלו היו צריכין עוד הפעם וכ"כ בהל' מא"ס בהך מחלוקת דתוספ' במנחות פ"ז גבי רבעי אם מצטרפין שנים של ערלה לרבעי בזמן שלא נהוג עדיין רבעי. ועי' סוכה דף מ"ז במה דאמר ר"י הפרים אינם מעכבים מפני שהם מתמעטים. ועי' תוס' בכורות דף ל"ד ע"ב בד"ה מקמייתא דאף דאינו יכול להביא כפרתו מ"מ מגלח משמע דלא ס"ל כשיטת רבינו ומ"ש שם בתירוץ ראשון דמיירי במוסגר צ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד בת"כ פ' מצורע פ"ז פ"ה דרק בתולש סימני טומאה לא קנסו במוסגר אבל לא בבהרת עצמה. ועי' בפסחים דף ע"ד ובירוש' שם במה דפליגי אם צולין את הפסח עם המעיים כירך עבה עביד לה ר"ל דהוא עצם אחד צמות וכהך דספ"ד דעדיות פלוגתא דב"ש וב"ה ועי' סוכה דף כ"א ע"ב דיש על בע"ח שם אוהל על מעיים ובר"ש אהלות פ"ח מ"ב בשם התוספ' גבי גמל ובירוש' פ"ז דנזיר ובתוספ' שם ספ"ה ובדברי רבינו בהל' טומאת מת ספי"ט דזה רק מד"ס ועי' שבת דף פ"ד ותוס' כריתות דף י"ג ע"א גבי הך דאין נדה לאברים. וכ"כ בזה בפי' הירוש' פ"ג דנזיר אם המיתה הוה בכל אבר בפרט או בכלל ועי' יבמות ד' ע"ט ע"ב אין לך אדם שנעשה כו' ר"ל ג"כ דפליגי אם הכחישות הוא בכל הגוף או מקצת מקצת וכמו הך דנדרים ד' ס"ט דפליגי ב"ש וב"ה אם מיגז גייז אם מיקלש קליש. וכן הטעם מה דס"ל לב"ש ביבמות דף י"ג גבי צרת ערוה משום דס"ל דאיסור תורה הוא על הדבר בעצם והוה כמו שינוי בגוף וכמו איילנית דאבראי קיימא ועי' פסחים ד' מ"ח דאמר שם דטבל איסור גופה משא"כ במוקצה ובמגילה דף ה' ע"ב ע"ש בתוס' אם פורים דוחה אבלות וזה אם היו"ט חל על היום או על האדם. וזה ר"ל הפסוק להיות עושים ר"ל דתלוי באדם. וזה כונת הירוש' פ"א דמגילה ה"ג מי ששמחתו תלוי' בב"ד. ובאמת מדברי רבינו בספ"ד מהל' קידוש החודש מבואר דבזמן שהי' מעברין את השנה אז הי' ב"ד שולחין אגרת דעיברו כמבואר סנהדרין דף י"ב ומנחות דף מ' והם היו מעברים או ל' או כ"ט ומ"מ אח"כ היו עושין את החודש לפי הראי' ושולחין שלוחין ועי' ר"ה ד' י"ט ע"ב וא"כ נמצא דאפשר שלא יהא עושין פורים ביום י"ד ממש ולא איכפת לן וזה ר"ל שתלוי' בב"ד:
עכ"פ החיוב הוא רק על האדם ולא על היום ועי' בהך דר"ה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"ב אם בטלה מגילת תענית או לא ור"ל אם התקנה על היום ונשאר ואם רק על האדם וזה רק בזמן שביהמ"ק קיים כמבואר בירוש' פ"א דיומא דחורבן ביהמ"ק הוה דבר נמשך דהקדושה עליו לעולם. ועי' תוספ' פ"ד דברכות דחורבן בית שני נתכפר ונעשה ההר חמד כו' ור"ל משום דמבואר בירוש' פ"א דיומא ובר"ש פרה פ"ג מ"ג דבית ראשון לא ניטל רק התקרה ובית שני חרב לגמרי עד היסוד ולכך נתכפר ונשאר המקום בקדושתו עי' בדברי רבינו בהל' ביהב"ח פ"ח ותוס' בכ"מ ביומא ד' מ"ד וכ"כ בזה. וזה ר"ל בתענית דף כ"ט מקרקר אל ההר ר"ל כמבואר בתוספ' דברכות הנ"ל דמשנעשה הר נתכפר ושוב הוה גדר חורבן נמשך ומבואר בתענית דף י"ח ע"ב דהיכא דאתרמי סיבה באותו היום נתבטל ולכך לאחר חורבן ג"כ נתבטל אבל אם חל התקנה על עצם הזמן לא בטלה וכמו בהך דשם דף י"ב אם גזרתינו קודם לנדרו וזה ר"ל התוס' תענית דף ל' ע"ב על ט"ו באב דהיינו יו"ט ר"ל דהיום גופה נעשה יו"ט ושוב לא שייך בטלה מגילת תענית וא"ש מה דאמר שם טעם דנעשה לאחר חורבן ולא אמרינן כמו הך דר"ה דף י"ט קמייתא בטל כו' ועי' תוס' עירובין ד' מ"א ע"א גבי קרבן עצים ותענית ד' י"ב ובפסקי תוס' שם משמע דלא בטלה וע"ש בתוס':
והנה כ"כ בזה דהא דאויר פסול בסוכה אי משום דאין כאן סכך או משום דיש על האויר גופה שם פסול ונ"מ אף לרשב"ג דס"ל בעירובין דף ט' וכ"מ דאמרינין לבוד עד ד' וכן ס"ל לר"מ בירוש' פ"א דעירובין אם לדידי' פוסל אויר בג' דאם נימא דזהו פסול עצמיי אין שייך בו לבוד דמ"מ ישנו וע"ש בתוס' ד' י"ט ע"א ודף י"ז וד' י"ח וכעין דכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דנדרים ד' כ"ד דגבי קום ועשה לא שייך לומר הריני כמו שלא עשיתי וה"נ אם נימא דאויר הוה עצם לא מהני לומר לבוד. ועי' במ"ש בהל' קידוש החודש במ"ש התוס' ר"ה דף כ"א אם שייך לומר בדין של עיבור השנה אם טעו אתם ואפי' שוגגים מהך דחזקי'. ובאמת בת"כ פ' אמור מבואר דגם בעיבור השנה כן ומהך דחזקי' י"ל כיון דהוא הי' מלך ואין מושיבין אותו בעיבור השנה כמבואר בסנהדרין דף י"ח ע"ב לא שייך זה אך לפי המבואר בערכין ד' י"א ע"ב מוכח שם כך דאמר שם דשאלו אותו על כבש הבא עם העומר ולא שאלו אותו על עומר עצמו וע"ש בתוס'. אך צ"ל דהיכא דהפעולה היא מצד היום בעצמו לא שייך על זה לומר דע"י הב"ד נתבטל וכיון דבזמן שאין קרבן אז היום מתיר נהי דעל הקרבת הקרבן שייך לומר אתם אפי' כו' מ"מ היום של ט"ז בניסן כבר עבר וממילא הותר החדש. וא"כ בט"ז בניסן שהי' בחשבונם אין שייך אז עומר. ועי' מנחות ד' ד' בדרב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה וע"ש ד' ה' ע"ב ברש"י דאין עלי' שם מנחה כלל. ומ"ש רבינו בהל' פהמו"ק פי"ד ה"ג. וראי' דהא קי"ל דאין מנחה בבמה זבחים ד' ס"ט וק"א וקי"ז והתוס' גרסי שם ביחיד ונ"מ לגבי מנחת נסכים אם היתה קרבה בבמה גדולה וע"ש ד' קי"ח גבי חביתין ובירוש' ספ"א דמגילה ומ"מ מבואר בכ"מ דקרב עומר ושה"ל ולחה"פ בבמה גדולה בקדושין ומנחות ד' צ"ה ע"ב ובתוספ' מנחות פ"ו אך מהני י"ל דאין מגופן לאישים כמבואר מנחות ד' נ"ז ע"ב אך מעומר קשה וצ"ל דאין עליו שם מנחה וכ"כ בזה בהל' סוטה גבי מנחת סוטה עי' תו"י יומא ד' מ"ד ואף דכ"כ דהעיקר דלא כמ"ש התוס' מנחות דנ"ט דפיגול ג"כ אינה נוהגת בעומר רק דיש פיגול בעומר והטעם דנשאר עליה שם מנחת העומר ומרצה לפיגולו וכעין מ"ש התוס' מנחות דף מ"ז ע"א ד"ה ע"ד וע"ש דף ע"ט ע"א וגם י"ל דמנחת פיגול תתיר חדש וכן נ"מ בהך דזבחים ד' ק"ג ע"ב גבי עורות דשם נקט מחמת פסול אינם לכהנים ובע"א שם אמר מחמת שלא עלתה לאיש אך שם נקט שנשחטה חוץ לזמנה וי"ל דאם נשחטה בכשרות והופשטה קודם זריקה ואח"כ פיגל בזריקה אף לראב"ש דס"ל דאין הדם מרצה על העור בפ"ע כאן שפיר מרצה ומותר העור מחמת דמרצה לפיגולו ועי' זבחים ד' מ"ב ע"ב דלא אמרינין מיא בעלמא מטעם זה. אך מלשון רבינו בסה"ל פסהמו"ק לא משמע כן דנקט סתם נפסל וי"ל דזה תליא בדרב גידל במעילה ד' ג' ע"ב גבי זריקת פיגול ועי' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וה"נ י"ל כן ואף אם נימא דמתיר מ"מ צריך עוד מנחה וכמו הך דזבחים ד' ו' ע"א גבי שלא לשמה ועי' מנחות ד' פ"ט ע"ב בהך דאביי ורבא גבי כבש הבא עם העומר כו' ושם ד' ד' ע"ב דעומר מיקרי בא בגלל זבח. ואף דמבואר בתוספ' מנחו' ובת"כ דאין כבש מעכבו ועי' בהוריות דף י"ג ע"א מבואר להיפך ובהך דיומא ד' ז' ע"א דקרי לה מנחת כבשים ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"ז הי"ב ע"ש. עכ"פ דבר מציאות א"א לומר שאינו ועי' סוכה ד' י"ד ע"א דמוכח שם דגם לר"מ אויר פוסל בג' ושם ד' י"ג ע"ב גבי ירקות כיון דכי יבשי נפלי פוסל משום אויר חזינין דזה מציאות ולא משום העדר וע"ש דף י"ז אם מצטרפי אויר וסכך פסול ר"ל דשניהם יש עליהם שם פסול עצם לא העדר עי' ב"ב ד' קס"ב ע"ב ואל תתמה כו' וכ"כ בזה רק זה שייך בזמן שיש דין סוכה אבל לאחר החג אז ליכא שם פסול על אויר ג' ולכך עובר על ב"ת אם יושב בסוכה שיש בה אויר ג' וכמו דס"ל לרבינו בהל' תפלה פ"ט גבי ב"כ דאף דקי"ל דב"כ בקול רם ולא בלחש מ"מ כהן שהוסיף ברכה דעבר על ב"ת גם בלחש עובר דבמה שא"צ שישמע לא הוה לחש פסול ולכך נקט הגמ' בסוכה שם פוחת בה ד' ומה דאמר שם מדליק את הנר הנה שם ובדף כ"ט מחלק בין סוכה גדולה לקטנה גבי נר ע"ש. אך כך דעי' תוס' שבת ד' כ"ה ע"ב גבי הדלקת נר בשבת בעי במקום סעודה ועי' פסחי' ד' ק"א ע"א מיעקר לכו שרגא ושבת ד' כ"ג ע"ב ובמה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי עששיות שהיתה כו' אם ר"ל שהדליקה לשם נר שבת או לשם נר חנוכה ונ"מ אם לגבי נר חנוכה צריך להדליקה בכל לילה או שתהא דולקת וכגון אם הדליקה בליל א' של חנוכה ולא כבה כל החנוכה אם יצא. ובאמת מדברי רבינו בפ"ג מהל' תו"מ נראה דס"ל דבמנורה של מקדש א"צ להדליק רק שיהא דולק ומה דמבואר בזבחים דף י"א ע"ב ה"נ דכולא יומא כו' כ"כ בזה דר"ל בזמן שצריך לחנך המנורה בהדלקה כמבואר במנחות דף מ"ט ע"א אז רק בין הערבים ועי' ירוש' יומא פ"א דהוה מחלוקת שם אם פירוקה של אוה"מ דהוה רק גרם לצורך העמדה אם גם זה צריך שיהי' בזמן שראוי להקמה כיון דזה רק גרם עי' ספ"א דזבחים גבי הולכה ועי' מעילה ד' י"ב ע"א ובחגיגה דף כ"ו ע"ב הוה בזה מחלוקת דתנאי גבי הדלקה של מנורה. אך י"ל דרש"י ס"ל דרק בהך נר חנוכה של שבת דנהי דהדליק נר של חנוכה בחול אז די אם לא כבתה גם למחר אך בע"ש אם הדליק לשם חנוכה לא כיון דאז מדליקין ביום אף לצורך חנוכה וכ"כ בח"ב דהתיקן הי' כך דא"א לחנוכה בלא שבת אך זה רק לצורך חנוכה של שבת אבל לא לצורך ימים אחרים וכ"כ כה"ג בהל' סוטה גבי פ' סוטה ומ"ש התוס' שבת שם לחלק דגרע היכא דהדליק לשם שבת מהיכא דהדליק חש"ו עי' סוכה ד' מ"ד דאינו יוצא בערבה של לולב עד דמגבה והדר מגבה ובדברי הרמב"ן ז"ל ספ"ג דר"ה ועי' ערכין דף כ' ע"א גבי אומד ועי' יבמות דף ק"ב ע"ב דלחד לישנא אמר שם דבלא כוונה חליצה לא פסלה כלל ושם ד' ק"ו מבואר בברייתא דאם חלץ לשם כניסה נפסלת ואמאי וצ"ל דכיון דיש שיטה בירוש' פ"א וכ"מ דחליצה הוה קנין ובפרט לר"ל דס"ל ביבמות דרק החולץ והחלוצה הוה רק לאו אבל שאר אחים וצרות כרת וא"כ ס"ל דהוה גדר קנין והך דשם ד' ק"ו קאי לר"ל:
גם יש נ"מ בין פסול לכהונה בין פסול לאחים ועי' מגילה ד' י"ח ע"ב דנקט שם קראה סירוסין לא יצא ולא נקט כמו במשנה ד' י"ז למפרע ע"ש רק דאף למ"ד ד' י"ט דאין צריך לקרות כולה מ"מ אם היפך הסדר כה"ג לא יצא ועי' יבמות ד' ק"ה ע"א בין שהקדים כו' ולכאורה קשה מאי קמ"ל הא קי"ל דלא מעכבי וע"כ צ"ל דזה גרע. וגם צ"ל דצריך שיהי' רקיקה אחר קריאה לא שלא תהי' קודם דאל"כ מה תיקון בזה שתירוק עוד הפעם ועי' גיטין ד' ע"ה ותוס' סוטה ד' ל"ג ומגילה ד' ט' ובכורות ד' ג' דהיכא דאיתא שלא כהוגן גרע מליכא כלל ובירוש' פ"ד דמגילה גבי תרגום דאע"ג דא"צ טעה מחזירין אותו ועי' מגילה ד' כ"ב ע"ב גבי רב דלא נפל על אפי' כלל ולא רצה לשנות ור"ה ד' ל"א ע"ב גבי שירה ע"ש וכ"כ בהך דתמורה ד' ד' ע"ב ודף ה' ע"ב גבי המקדים תרומה לבכורים במה הוא החסרון אם באיחור או בהקדמה. וזה ר"ל הירוש' תרומו' פ"ג ה"ו במה שעובר בל"ת עד שיודע מה שעשוי עשוי ר"ל דבלשון הלאו נאמר איחור ואם נימא דאם הקדים לא מהני לא שייך לומר איחור דשום דבר לא הקדימו וכעין זה מבואר בירוש' פסחים פ"ה סה"ג אם את אומר שפסול כמי שלא הקדימו אך זה תליא אם שייך בטבל קודם שהפריש כלל שהוא טבול לכל הדברים בפרט או כלל ועי' ירוש' מע"ש פ"ג ה"ה דמספקא לי' שם כרי שהוא טבול למע"ר ולמע"ש אם התרו בו משום טבל של מע"ש אם לוקה כיון דאסור להפריש מע"ש משום מקדים לא שייך כלל. ועי' בירוש' מע"ש פ"ה ה"ח דלכך שייך בטבל דין ביעור משום דטבל עצמו קרוי קודש ובירוש' תרומות פ"ג מבואר שם לחד שיטה דלאו דמלאתך ודמעך קאי על זמן הביעור. וזה ר"ל התוס' ר"ה ד' ד' ע"א לעבור עליו בשני לאוין וכ"כ במ"א דהירוש' בפ"ד דשקלים ס"ל דעל טבל עובר משום ב"ת דלא כשיטת התוס' ר"ה:
ובזה א"ש מ"ש רבינו בפ"א מהל' מעשר דעזרא קנס בזמנו ור"ל דכ"כ בח"ג דכונת הגמ' דיבמות דף פ"ו וכ"מ דקנסו את הלויים דהנה מבואר בירוש' פ"ה דמע"ש ובספרי פ' ראה פסקא ק"ט דכל השנים אי אתה מוציא מעשר ממקום טומאה למקום טהרה ובשנת הביעור אתה מוציא ר"ל דבכל השנים אסור ליתנם לכהן ובשעת הביעור מותר ליתנם לכהן. וזה ר"ל שיתן המעשר לבית האוצר עד זמן הביעור ואז יתנו לכהן. אך כבר הקשו התוס' בר"ה הא יש ב"ת. ולפי שיטת הירוש' גם טבל כן צ"ל קודם גמר אך הא מבואר מע"ש פ"ה מ"ח דר"ע למד דקודם גמר ליכא ביעור ועי' תוס' סנהדרין דף י"ב וע"כ התקנה הוה עד ר"ע וזה ר"ל רבינו בזמנו עי' ספרי פ' עקב פסקא מ"ח דחשיב שם שפן בשעתו ועזרא בשעתו ור"ע בשעתו וירוש' שקלים פ"ה ה"א:
עכ"פ נר שבת דצריך במקום סעודה מה ר"ל אם הנר במקום הסעודה או הסעודה במקום הנר ועי' עירובין דף ע"ג בהך מחלוקת דפיתא גרם או לינה גרם ומ"ש הרר"י בפ"ג דעירובין על דף ל"ח דמוכח שם דיוצא הסעודה של שבת באורן של כוכבים. ועי' ברכות דף נ"ג ע"א. וא"כ מוכח דהנר צריך במקום סעודה אך זה תליא בהך דפסחים דף נ"ג ע"ב אם יוהכ"פ שחל בשבת אם אז נר חובה אף דליכא סעודה והנה בעירובין דף צ"ב ע"ב דדיורי גדולה בקטנה וא"כ לפי"ז בסוכה קטנה בטלה סוכה לבית והוה כמו שהנר ישנו בסוכה ולכך די אף ביו"ט שרגא בר ממטללתא והוה היכר משא"כ בסוכה גדולה דאינה בטלה להבית וצריך שיהי' הנר בסוכה וזה ר"ל הגמ' שם ועי' תוס' פסחים דף ק' ע"ב ובמרדכי שם: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

[מקונטרס ההשלמה: (השמטה.)
למ"ש לעיל גבי זמן אם הוא עצם אחד. ועי' בהך דנדה דף ל"ו ע"א גבי מעל"ע דהיכא דלית בי' מעל"ע לא שייך פקידה ותוס' שם דף נ"ג ע"ב גבי כתמים אם צריך הפסק טהרה ע"ש במ"ש בזה ושם דף ע"ב ע"ב מחלוקת דר"י ור"ל גבי י"א יום ע"ש: ע"כ מקונטרס ההשלמה]

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה