אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי יוסף רוזין

פרק ג · הלכה י

הלכה ד

עיין בדברי רבינו ועיין תענית דף כ"א וסוטה דף מ'. ועיין הוריות דף ט' וחולין דף קל"ד ע"ב אך שם ר"ל בשעת מינוי צריך להעשירו ולא אחר כך והך דחולין ר"ל ג"כ כך, ועיין יומא דף ע"ב ע"ב ורש"י תמורה דף ט"ז ע"א:

[ממהדורא תניינא: כל המשים כו' לפי שאסור ליהנות כו'. עי' בהך דנדרי' דף ל"ז ובכורו' דכ"ט גבי מה אני בחנם אף אתם בחנם ובהך דכתובות דק"ד ודק"ה מה שהקשה שם התוספו' מהך דמבקרים מומים בירושלים היו נוטלים שכרם וכו' ובהך דנדרים דל"ג ודל"ד גבי מקום שנוטלים שכר על השבת אבידה ושם דל"ט גבי נטילת שכר בבקור חולים ועיי' שם בדברי רבינו בפירוש המשנה מהך דסנהדרי' דע"ג גבי והשבות לו דצריך למיטרח ולאגורא ובב"מ דל"ב גבי פריקה וטעינה בשכר ועי"ש בתוספות ב"מ דס"ח ודל"א גבי כפועל בטל ועי' בדברי רש"י ביבמות דק"ו ע"א גבי חליצה דכתוב שם בד"ה אמר לו דכיון דעליו רמיא למיעבד ור"ל דכאן שייך לומר גם כן מה אני בחנם אף אתם בחנם, כיון דהוא גרם שיהי' נצרך לה חליצה ועי' ביבמות דקי"א ע"ב גבי בתוך ל' כופין ולאחר ל' מבקשי' עי"ש בתוספו' משום בזיון הרקיקה ובקדושי' דס"ה דאין כופין אותו ליתן גט דלא ניחא ליה דליתסר בקרובותי' משמע בלא זה היו כופין אותו ומחויב זה לעשות אף דהא לפי דבריו היא גרמה דבאמת לפי דבריו אינה צריכה לא גט ולא חליצה, ואם כן ליכא מצוה כלל עליו ולא רמיא עליה ולמה יש עליו חיוב ועי' בהך דב"ק דק"ב ע"ב גבי הלוקח שדהו בשם ריש גלותא דאינו מחויב לכתוב שטר מכירה ומאי שנא מהכא וצ"ל דכאן לפי דבריו דאין צריכה לא גט ולא חליצה נמצא דאינו עושה כלום ולכך היה מחויב לעשות זה רק בעבור שיש לו בזה הפסידא או בזיון אבל בהך דב"ק הא באמת הוי קנין גמור והוא צריך לכתוב שטר מכירה כדת, בזה אינו מחויב כיון שהוא לא גרם זה. ועי' בדברי רבינו בהל' מלו' פט"ז הל' ז' גבי מוכר שטר חוב לחבירו דצריך המלוה לישבע וכתב שם הרב המגיד בשם בעהע"ט דאם לא רצו יורשיו של המלוה לישבע צריכי לשלם להלוקח ועי' רש"י כתובות דפ"ו ע"ב מבואר שם ג"כ דצריכי' לישבע עי"ש בדברי הרא"ש ומשום המצוה דפריעת בעל חוב מוטל לקיים המצוה אף ע"י הפסד כמבואר בערכין דכ"ג ע"ב גבי מוסיף עוד דינר ופודה עי"ש ברש"י ותוספו' על מי מוטל זה, עי' ברא"ש פ"ט דכתובות סי' כ"ז וברא"ש ב"ק פ"א סי' ה' אך התם הוא גרם שהקדיש את הנכסים שע"י זה אין המלוה יוכל לפרוע מה שאין כן גבי יורשים של מוכר שטר חוב. [השמטה גבי יורשין של מוכר השטר שמחויבים לישבע, והנה אם לא ירשו מאביהם כלום אם מוטל עליהם חיוב, ולפי מה דמבואר בעירוכין דף כ"ז דכופין את המקדיש לפדות מחמת חומש (לחד טעמא) אם גם ביורש כן היכי דלא ירש כלום דהרי גם הוא מוסיף חומש, וכן גבי הענקה בנרצע דיוצא במיתת האדון, עי' קידושין דף ט"ז ע"ב ברש"י או אם האדון לא הניח בן רק בת ולא הניח נכסים אם היורש מחויב להעניקו אם זה הוה כמו שיצאו מן האב או מן היורש ובגדר הך דגיטין דף ל"ט גבי המפקיר עבדו, ומל' רבינו נראה בספ"ב מהל' עבדים דגבי נרצע המיתה מפקעת אותו וגבי סתם ע"ע כשהניח רק בת אז הוה בגדר שיוצא ע"י הבת וצריך הבת ליתן הענקה אף כשלא ירשה כלום ע"ש, וכן כתבתי גבי בור בר"ה דלא שייך ע"ז גדר ירושה ולכך רבינו בהל' נזקי ממון פי"ב ה"ג השמיט מה דמבואר בירוש' שם ובמכילתא גבי יורש גבי בור, וכן נ"מ גבי הפריש תודת נדבה בלא לחם עי' פסחים דף י"ג ע"ב דכופין את המקדיש להפריש לחם אם מת ולא הניח נכסים אם היורש מחויב להפריש לחם מנכסים שלו ועי' ב"ק דף י"ג גבי מזיק דמתכפר מביא לחם, ובשקלים פ"ז גבי נסכים אם מצא בהמה, אך כאן זה ממילא, ועי' בירוש' פ"ט דשביעית, ועי' בספרי פ' שלח גבי קרא והקריב המקריב ונסכים ולחם הוא גדר אחד דזה ממילא. ע"כ השמטה].
ועי' תוס' סנהדרי' דל"א ע"ב דאין הלוה מחויב לשלם להמלוה את ההוצאות שגרם לו מה שהלך לידון בעיר אחרת ומאי שנא מהך דערכין הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דפ"ט ע"ב דאינו מחויב המזיק לראות שהניזק יהיה יכול לגבות ממנו, אך צ"ל דגדר הקדש כיון דבאמת לא יצא עדיין מרשות המקדיש כמבואר בירושלמי פ"א דמעשרות ועי' תוספו' ב"ק דע"ו ודע"ט עליה רמיא ליטל ולסלק העיכוב מעל הנכסים כדי שיוכל הלוה לגבות מהם, ובגדר הך דב"ק די"א ע"א בהך מחלוקת דטורח נבילה על מי מחמת דמונחת ברשות המזיק, וזה ר"ל ג"כ הך דב"ק דצ"ח ע"א גבי שקלא בידו מיגזל גזליה השבה בעי דלכאורה קשה דמ"מ הא נ"מ אם נתייקר הדבר בין שעת הגבהה ובין שעת שהפילה אל המים אך צ"ל כיון דהמים הם צלולים וחזי ליה הוי כמו שהדבר ישנו עדיין ועליו מוטל החיוב ליטלה וליתן לו, כיון דהוא הוי גזלן והשבה צריך לעשות ולא מהני במה שישלם לו הדמים שהיה שוה בשעת הגזילה ועי' ב"ק דק"ח ע"ב גבי ש"ש עושה עמו דין ע"ש ברש"י דמוטל עליו לטרוח ובאמת נראה דמה דקי"ל דאסור לטול שכר בעבור השבת אבידה זה רק בשביל ההשבה, אבל בשביל הטרחה מותר ואתי שפיר מה שהקשה התוספות על רש"י ב"מ דס"ח וזה הך דנדרים דל"ג גבי מקום שנוטלי' שכר ועיי' תוספתא ב"מ פ"ב דאם מצא אבידה צריך לחשב שיהי' בה שוה פרוטה לאחר נכוי דמי הטרחה ודוחק לומר דכל זמן שאין בה כך אין מוטל עליו כלל חיוב ההשבה ואם יש בה אז מוטל עליו חיוב ההשבה ואז אסור ליטול אף דמי טרחה וכעין זה כתבו התוספו' ב"מ דס"ד ע"א גבי ריבית על מנת להחזיר עי"ש, אך באמת אינו כן ועיין בהך דחולין דקל"ד ע"ב גבי הולכת תרומה לגורן לעיר, אף דעליו לקיים מצות נתינה מ"מ אינו מחויב להטריח אם לא במקום שיהי' הפסד ומבואר בתוספתא תרומות סוף פ"י דרק מפני חלול השם חייב ומ"מ נוטל דמי ההבאה כמבואר בתוספתא מעש"ש פ"ג וכן מבואר בדברי רבינו פי"ב הל' י"ז ועיין בירושלמי פ"א דדמאי הל' ב' דמשמע שם דגם שכר טרחה יכול לטול אך בזה י"ל דנ"מ בין תרומה למעשר דעי' ר"ה ד"ד גבי בל תאחר לא חשיב שם תרומה והתוספות שם כתבו דהוא הדין תרומה אך רבינו ז"ל נראה דס"ל דרק מעשר ומשום הך לאו דהשמר לך פן תשכח כו' כמבואר בהל' חגיגה פ"ב הל' י"ד וזה שייך רק בלוי ולכך מוטלת הטרחה עליו רק דמי הובאה ובזה מדויק שינוי הלשון בתוספתא סוף תרומות דגבי תרומה נקט ונוטל שכרו מכהן ובתוספתא דמעש"ש גבי מעשר נקט ונוטל דמי הבאה אבל לא שכר דזה מוטל עליו שלא יעבור על בל תאחר ועי' בירושלמי פיאה פ"ד דקרא שם לפיאה באילן למעלה השכר הורדה הוא על בעל הבית עי"ש ועי' סנהדרי' דמ"ג ע"א גבי סוס וסודר דזהו משל בי"ד דעליהם מוטל שיצילו אותו אך שם הם גרמו לחייבו והוי כמו גבי יבם דהוא גרם לחליצה ומצוה עליה רמיא כמה שכתבתי ואף שע"י החליצה מפסיד בנכסי אחיו מ"מ אסור לטול שכר ועיי' ביבמות דכ"ד דאם קדם אחיו הקטן זכה ור"ל דזכה בנכסין כעין הך דחולין דפ"ב וסנהדרין דט"ו ואינו יכול לתובעו הפסד שעל ידו הפסיד הנכסים ובאמת למה לא מייתי הירו' ב"מ פ"ה ופ"ט ראי' מכאן דמבטל חנותו של חבירו פטור דהא עי"ז הראשון אינו יכול לשחוט, וצ"ל דזה רק עיכוב שעפ"י דין תורה ולכך לא אמרינן במכות דט"ז גבי אונס שגירש דגבי כהן הוי כמו ביטלו, ע' תמורה ד"ד ע"ב וע' בירו' סנהדרין פ"א אם א' טימא לכהן צריך לשלם לו מה שעי"ז אינו יכול לאכול תרומה ע"ש וצ"ל דזה הוי כמו שבת בגופו, ב"ק דפ"ה ע"ב ועי' כתובות דפ"א ע"ב דזה רק גרם ועי' בהך דכתובו' דמ"ז ע"א דמבואר שם דאם נימא דאין מעשי ידי הבת לאביה ומ"מ זכה ליה רחמנא למימסרא לחופה צריך להאב לשלם לה שכר פקעתה חזינן דאף דהיא מוכרחת שתלך לחופה ע"י שהתורה זכתה להאב מ"מ צריך האב לשלם לה והוי בגדר טעינה דב"מ דל"ב וזה יהי' גדר שבת ועי' ב"מ די"ב ע"ב וקדושין דט"ז ע"ב גבי מציאות אמה העבריה לאביה ומשלם לאדון שכר בטלה והנה לכאורה קשה הא על כרחך היא קטנה וקטנה מזיקה פטורה וזה הוי הגדר שבת ודוחק לומר דזה הוי כמו שהאב גרם כמבואר שם די"ב דאדעתיה דאבוה קעביד ולכך צריך לשלם להאדון עי' ב"מ ד"י ע"ב ובב"ק ד"ט ע"ב עי"ש. אך י"ל דשכר ידה הוא שייך להאדון, לכן חלק מהמציאה הוא של האדון, ובמקום אחר אבאר זה. עכ"פ חזינן דאף היכי דאיכא מצוה מ"מ שכר טרחה יכול לטול, וצ"ל דכיון דגבי תרומה זכי ליה רחמנא לטול טובת הנאה עי' חולי' דקל"א וכמה מקומות מותר לטול גם זה, ועי' בפי' המשנה בכורות שם גבי שחיטה אך באמת נ"מ דאז שהיו סמוכים הי' להם כח בגדר ראית סכין ופחות מכדי חגירת צפורן היו מכשירין ורק הראית חכם או טבח חכם מהני לזה עי' חולין די"ז ע"ב ודי"ח וד' ט' כדי ביקור ובפי' המשניו' שם פ"ב על דל"ב גבי לראות אם נשחט הרוב, ורצ"ל ג"כ רוב מצומצם, ע' חולין דכ"א ודכ"ט ודקכ"ג דזה ג"כ מעכב הראי' של חכם או של טבח חכם, וכמו גבי בכור במומין שאינן מובהקים, בכורו' דל"ו ע"ב ודל"ח ע"ב, וע"ש דל"ד ודכ"ח ע"א גבי דוקים שבעין וביצה דכ"ז וע"ש בבעל המאור, משא"כ כעת כיון שאין לנו סמוכים לא שייך זה כלל, וע' עירובין דס"ג ע"א ותוס' שם דס"ב ע"ב דהוי כעין שררות ולכך יש לומר דצריך לזה שנים בגדר הך דב"ב ד"ח אין עושין שררות על הציבור פחות מי' ועי' תוספתא אהלות הובא שם בר"ש פ' י"ח מ"ה ובדברי רבינו פ"י מה' טומאות מת דצריך לזה שני ת"ח ובאמת הא דקי"ל בכורו' דכ"ט גבי נוטל שכר הוראה דדיניו בטלין זה רק דבר היכא דע"י ההוראה נעשית הפעולה וכמו גבי בכור ולכך אסור לטול על זה שכר מה שאין כן בהך דכתובו' דק"ה דשם אדרבא הורה דהני פסולים להקרבה וזה לא הוי הוראה ולא נגמר ע"י פיו כמו בהתרת בכורות לכן מותר וכמו גבי פרה שכר הבאה ומלוא דמותר לטול אם רק הטורח או גם כל הדבר עי' בדברי רבינו בהל' אישות פ"ה דפליג שם עם הראב"ד ז"ל אם ע"י זה כל הדבר שלו או רק השכר של הטרחה. ועי' ברש"י קדושי' דנ"ח ע"ב עי"ש. ועיקר הדבר דגבי הזאה וקדוש שם נעשה המציאות על ידו ובזה אסור לטול שכר מה שאין כן בהבאה ומלוא דשם לא נתחדש דבר על ידו ולכך מותר לטול שכר וכמו שכתבתי לחלק בין התרת בכור ובין ראית מומים של קדשים הנ"ל. וזה הוא ג"כ כונת הירושלמי הובא בר"ן נדרים דל"ז לחלק בין מקרא ותרגום לחוקים ומשפטים דשם ע"י פיו נעשה הוראה ועי' פסחי' ד"נ ע"ב גבי ארבע פרוטות עי"ש ועי' ב"מ דנ"ח ע"א מי צריך ליתן שכר השלוחים של השקלים עי' יומא דע"ב ע"ב ושבת דקי"ד דמזונות צריכין ליתן לו ועי' מועד קטן די"ב דשכר סעודה לא מיקרי שכר ובע"ז דס"ב ע"א וברכות דט"ז גבי פועלי' העושי' מסעודתם דזה לא מיקרי שכירות גמורה, ובע"ז דס"ב דגם בפירות שביעית מותר להטריח ולאכול ועי' סוכה דמ"ד ע"ב דמוכח שם דאסור כהאי גונא ובאמת הנה נראה דכל הל"ת על מלאכת הקרקע בין בשביעית בין ביובל זה רק על בעל השדה כדדייק קרא שדך וגו' ורק העשה של ושבתה הארץ יש לומר דעל הכל, אך מהך דע"ז דט"ו ע"ב לא משמע כן ועי' בירושלמי פ"א דערלה גבי נטע אילן בבית, ובכלאים פ"ח ע"ש גבי חרישה בשביעית, וכן הדין גבי פירות שביעית מן המשומר, עי' תוספ' סוכה דל"ט וביבמות דקכ"ב ומנחות דפ"ד וכמה מקומות, אך באמת זה רק אם שמרו בעל השדה, וכן מוכח בתוספתא דשביעית דב"ד היו שולחין שומרי' לשמור שלא יבוזו נכרים ע"ש, ואתי שפי' מה שהקשו התוס', ובזה מדויק קרא דגבי שביעית נקט בלשו' יחיד וגבי יובל נקט ל' רבים לא תקצרו משום דביובל יש שני בע"ב דעד יוה"כ שייך להלוקח ואח' כך שייך להמוכר וזה רצ"ל הך דסנהדר' דכ"ו ע"ש בתוס' ומהך דגיטין שכתבו התוספ' יש לומר משום דנכרי אין לו קנין והך דסוכה הנ"ל יש לומר דזה רק דרבנן אך שם היו אוכלים לא במה שעשו את המלאכה וכמו שכתבו התוספו' בע"ז שם. ע"כ ממהדורא תניינא]

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה