צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבי יוסף רוזין
פרק ו · הלכה א
אחד האומר כו' או חרם לשמים כו'. הנה רבינו גבי לשמים נקט רק לשון חרם עיין בנדרים דף י"ח ע"ב דנקט כך וע' שם דף מ"ח ע"א דנקט הרי הן מוקדשין כו' ובגיטין דף ל"ב ע"ב הרי היא הקדש ע"ש ברש"י אם זה לשון ספור או לשון שיהיה כך וע' בתוס' קדושין דף ב' ע"ב ד"ה יאסר והנה לפי מש"כ דיש נ"מ בין לשון חרם ללשון הקדש דחרם חל על עצם הדבר דהדבר יהא חרם וממילא יש עליו קדושה דכל דבר השייך לשמים יש בו קדושה ויש לו פדיון ונ"מ דגבי שדה מקנה משמע מדברי רבינו לקמן בהכ"א דלא חל שם חרם גם לב"ה משום דעל גוף הדבר לא מצי חייל כיון דאינו שלו. וכן ס"ל לרבינו דהא דאמרינן בתמורה דף ל"ב ע"א דהמתפיס עולה לב"ה אין בו כו' רק מד"ס צריך פדיה זה רק אם אמר בלשון הקדש דלא הקדיש רק דמיו וא"א לחול על גופו דהוא קדוש ועומד ואף אם אחר נתן דמיו אין קנוי לו בזה וזה הוה הקדש עילוי המבואר שם ובערכין דף כ"ט ע"ב ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב דממעט מטעם יקדש ולא שכבר קדוש ע"ש ועיין ברש"י חולין דף ק"ל ע"א ד"ה כל ודף קל"ב ע"א ואם הקדישן הקדש עילוי למזבח לא חל כלל וכן מבואר בירושלמי נזיר פ"ה ה"ג אפי' לדמים לא קדשה ע"ש ובאמת מלשון רבינו כאן בה"י משמע דרק לכתחילה לא ישחוט עד שתפדה אבל אם עבר ושחטן פקע וא"צ פדיון והא דמצריך קרא נ"מ אם מת הקרבן אז צריך להביא קרבן אחר וגם צריך ליתן דמים לב"ה בעבור הנדר וזהו כוונת התוספתא פ"א דמגילה דהמקדיש נדרים לב"ה ואבדו חייב באחריות ור"ל כה"ג דאין לומר דמיד שנדר לב"ה דא"כ תקשה לר"ל בחולין דף קל"ט ע"א דגבי קבה"ב אינו חייב דכל היכא דאיתא כו' וגם לשון התוספ' שם דגבי נדבה נותן ט"ה אינו מובן אך לפמ"ש א"ש ובזה גם ר"ל מודה דלא שייך כל היכא כו' כיון דהגוף לא קדוש לבה"ב והקרבה לא קיים בה וא"ש. אבל אם החרימה לקרבן לדידן דיליף מכל חרם ע"כ דחל על גוף הדבר וצריך לפדות מה"ת ומי שפודה אותו הוה הקרבן שלו וכן משמע מלשון רבינו דגבי בכור לא מהני רק לשון חרם דהקרבה דבכור לא הוה גדר שלו רק של כהן וכמ"ש בזה ועמ"ש רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ט דמוכח שם דאחר נתינה לכהן אין הבעלים יכולים להמיר בו אף אם הוא תם ואף דמש"כ שם אף שהוא זוכה ע"כ קאי שם אבע"מ דתם אין לו זכיה וליכא למימר בבכור בחו"ל דהא רבינו ז"ל לכמה גירסות ס"ל דאין בכור קדיש כלל בחו"ל אך מ"מ גבי בעלים מוכח דגם תם לאחר נתינה א"י להמר ובאמת לפי הס"ד בגמ' דתמורה דף ח' ע"ב מה דאמר שם כתנאי ר"ל דפליגי בזה ת"ק ורשב"א אם בעלים עושים תמורה לאחר שבא ליד כהן כצ"ל שם וע"ש ברש"י הרי דס"ל לרבינו דאחר שבא ליד כהן נהי דלא זכה בו מ"מ פקע שם הבעלים וכן ס"ל לרבינו גם תמורת בכור דשייך לכהן ולא כמ"ש התוס' זבחים דף ע"ה ע"ב ע"ש. אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין בע"מ מעיקרא לתם ונעשה בע"מ דבע"מ מעיקרא אם נתנו לכהן אז הכהן ממיר בו וקודם שנתנו הוה של בעלים ושייך לו התמורה ועדיין אין עליו שם מתנות כהונה משא"כ בתם ואח"כ נעשה בע"מ התמורה דקודם נתינה שייך לכהן והנה באמת קשה מה דמקשה בתמורה דף י"ג ע"א למה לו הך לא יחליפנו גבי מע"ב נימא דנ"מ לענין בע"מ מעיקרא דבמע"ב ובכור עבדי תמורה כמבואר בכורות דף י"ד ואף דהתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב כתבו בד"ה בע"מ דבע"מ מעיקרא מותר להטיל מום לד"ה הטעם משום דהוה כמו הך דתמורה דף כ"א ע"א גבי מטיל מום בט' של מע"ב דלא היה לו שעת הכושר ע"ש בתוס' וה"נ כן ועיין בע"ז דף י"ג ע"ב דרק היכי דחזי לדמי אז אסור וא"כ קשה מבכור עיין בזה בספר יראים אך י"ל כיון דקיי"ל דמצוה להקדישו משום זה אסור להטיל בו מום והנה י"ל דבע"מ מעיקרא אין מקדישין אותו וגם י"ל דאסור להקדישו מחמת אין מקדישין בע"מ וכן הוא כוונת רבינו בהל' בכורות פ"א גבי בכור בחו"ל דאין נהוג ר"ל המצוה דלהקדישן וכן מוכח בסה"מ לרבינו ולקמן אבאר זה וא"כ למה לא מוקי כן בהך דתמורה הנ"ל. והנה באמת מדברי רש"י בכורות דף נ"ח ע"א בד"ה ודלמא מוכח דיש במע"ב ב' מיני קדושות אחד ליקרב וא' להיות נאכל במומו כמו גבי חו"ל כמבואר שם דף נ"ג ודף נ"ו גבי אתנן והנה אף דמבואר דף נ"ג וד' ל"ו ע"ב וד' י"ז ע"ב דעבר בלא יבקר זה רק אם מכוין להוציא רע אבל אם מכוין להוציא טוב בירושלמי פ"א דר"ה מבואר דלא עבר רק דהתורה נתנה רשות ע"ש. ועיין בכורות ד' נ"ח ע"ב פליגי בזה רש"י ותוס' גבי נוטל אחד מהאלולין ע"ש וצ"ל דליקח רע אסור כמו לא יקדיש בע"מ ובאמת י"ל דלכך לא מוקי בתמורה ד' ז' ע"א גבי מקריב בע"מ דמירי במעש"ב דחל עליהם קה"ג ושייך לא יקדיש וצ"ל דס"ל דא"כ יש עוד לאו דלא יבקר וא"כ צ"ל דיש בהלאו ב' משמעות וכמ"ש התוס' זבחים ד' ס"ו ע"א גבי לא יבדיל וכ"מ בזה. וא"כ לפ"ז אם יהיו כולם בע"מ עיין בכורות דף נ"ב ע"ב איך ינהוג הא אסור להקדיש וצ"ל דזה היה קדושה אחרת ואין שייך איסור דלא יקדיש ובמ"ש י"ל דברי הספרי פ' ראה פסקא ס"א דגם בכור ומעשר צריך מן המובחר והנה גבי בכור י"ל כמו דס"ל לר"ט בכורות דף י"ז ע"ש דכהן יקח היפה אך גבי מע"ב קשה ולפמ"ש דלבקר הטוב שרי א"ש וכן י"ל במה שפסק רבינו בהל' בכורות פ"ז ה"ה דאם עישר ממנה על חברתה דבדיעבד הוה מעשר ועיין בתוספ' פ"ז דבכורות בהך מחלוקת דר"ע ורבנן מה דפליגי בקרא וט"ס שם ונ"מ לענין דיעבד אך באמת נראה דכמו דגבי חו"ל ההקש רק לענין שלא יקריב רק נאכל במומו ה"נ לענין חדש וישן ועיין במ"ש התוס' כאן ד' נ"ט ע"א ועיין בירושלמי פ"ד דחלה גבי חדש וישן לענין חלה ועיין בירושלמי דר"ה פ"א גבי הך דמח"ז גבי מע"ב וי"ל דהני שאין מקדישין אלא לאכול במומו ה"נ אין עושין תמורה לש"ע ולכך לא מוקי הך דתמורה דף י"ב לבע"מ מעיקרו משום דמע"ב בע"מ אין בהם תמורה וכן י"ל לשיטת רבינו גבי בכור בחו"ל וכ"כ בזה דרבינו ס"ל דלא חל עליו דין קדושת בכור רק איסור בכור ונ"מ לכמה דברים ולקמן בהל' בכורות אבאר זה י"ל דאז אין עושין תמורה ובזה א"ש מ"ש התוס' תמורה דף ח' ע"ב ד"ה ר"ש דאמאי לא מוקי כר"ע ע"ש ובזה ניחא דלר"ע לא עביד תמורה כלל ולכך א"צ חכם להתיר כמ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"ב ולקמן אבאר זה. והנה אף דבערכין ד' כ"ט ע"א מבואר לשיטת ר"י דס"ל דשייך לשון הקדש גם בבכור י"ל דזה ר"ל אכהן לאחר שבא לידו וכמ"ד בתמורה דף ז' דיש לכהן זכיה אף בבכור חו"ל ור"י לשיטתו בתמורה דף כ"א ע"ש. וא"כ לפ"ז שייך שפיר לומר גבי חרם לשמים דהדבר הוא קדוש בעצם משא"כ גבי לשון הקדש ועיין שבת דף קכ"ז ע"ב דנקט הלשון הקדש כו':