אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבי יוסף רוזין

פרק ו

פרק ה

הלכה א

אחד האומר כו' או חרם לשמים כו'. הנה רבינו גבי לשמים נקט רק לשון חרם עיין בנדרים דף י"ח ע"ב דנקט כך וע' שם דף מ"ח ע"א דנקט הרי הן מוקדשין כו' ובגיטין דף ל"ב ע"ב הרי היא הקדש ע"ש ברש"י אם זה לשון ספור או לשון שיהיה כך וע' בתוס' קדושין דף ב' ע"ב ד"ה יאסר והנה לפי מש"כ דיש נ"מ בין לשון חרם ללשון הקדש דחרם חל על עצם הדבר דהדבר יהא חרם וממילא יש עליו קדושה דכל דבר השייך לשמים יש בו קדושה ויש לו פדיון ונ"מ דגבי שדה מקנה משמע מדברי רבינו לקמן בהכ"א דלא חל שם חרם גם לב"ה משום דעל גוף הדבר לא מצי חייל כיון דאינו שלו. וכן ס"ל לרבינו דהא דאמרינן בתמורה דף ל"ב ע"א דהמתפיס עולה לב"ה אין בו כו' רק מד"ס צריך פדיה זה רק אם אמר בלשון הקדש דלא הקדיש רק דמיו וא"א לחול על גופו דהוא קדוש ועומד ואף אם אחר נתן דמיו אין קנוי לו בזה וזה הוה הקדש עילוי המבואר שם ובערכין דף כ"ט ע"ב ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב דממעט מטעם יקדש ולא שכבר קדוש ע"ש ועיין ברש"י חולין דף ק"ל ע"א ד"ה כל ודף קל"ב ע"א ואם הקדישן הקדש עילוי למזבח לא חל כלל וכן מבואר בירושלמי נזיר פ"ה ה"ג אפי' לדמים לא קדשה ע"ש ובאמת מלשון רבינו כאן בה"י משמע דרק לכתחילה לא ישחוט עד שתפדה אבל אם עבר ושחטן פקע וא"צ פדיון והא דמצריך קרא נ"מ אם מת הקרבן אז צריך להביא קרבן אחר וגם צריך ליתן דמים לב"ה בעבור הנדר וזהו כוונת התוספתא פ"א דמגילה דהמקדיש נדרים לב"ה ואבדו חייב באחריות ור"ל כה"ג דאין לומר דמיד שנדר לב"ה דא"כ תקשה לר"ל בחולין דף קל"ט ע"א דגבי קבה"ב אינו חייב דכל היכא דאיתא כו' וגם לשון התוספ' שם דגבי נדבה נותן ט"ה אינו מובן אך לפמ"ש א"ש ובזה גם ר"ל מודה דלא שייך כל היכא כו' כיון דהגוף לא קדוש לבה"ב והקרבה לא קיים בה וא"ש. אבל אם החרימה לקרבן לדידן דיליף מכל חרם ע"כ דחל על גוף הדבר וצריך לפדות מה"ת ומי שפודה אותו הוה הקרבן שלו וכן משמע מלשון רבינו דגבי בכור לא מהני רק לשון חרם דהקרבה דבכור לא הוה גדר שלו רק של כהן וכמ"ש בזה ועמ"ש רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ט דמוכח שם דאחר נתינה לכהן אין הבעלים יכולים להמיר בו אף אם הוא תם ואף דמש"כ שם אף שהוא זוכה ע"כ קאי שם אבע"מ דתם אין לו זכיה וליכא למימר בבכור בחו"ל דהא רבינו ז"ל לכמה גירסות ס"ל דאין בכור קדיש כלל בחו"ל אך מ"מ גבי בעלים מוכח דגם תם לאחר נתינה א"י להמר ובאמת לפי הס"ד בגמ' דתמורה דף ח' ע"ב מה דאמר שם כתנאי ר"ל דפליגי בזה ת"ק ורשב"א אם בעלים עושים תמורה לאחר שבא ליד כהן כצ"ל שם וע"ש ברש"י הרי דס"ל לרבינו דאחר שבא ליד כהן נהי דלא זכה בו מ"מ פקע שם הבעלים וכן ס"ל לרבינו גם תמורת בכור דשייך לכהן ולא כמ"ש התוס' זבחים דף ע"ה ע"ב ע"ש. אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין בע"מ מעיקרא לתם ונעשה בע"מ דבע"מ מעיקרא אם נתנו לכהן אז הכהן ממיר בו וקודם שנתנו הוה של בעלים ושייך לו התמורה ועדיין אין עליו שם מתנות כהונה משא"כ בתם ואח"כ נעשה בע"מ התמורה דקודם נתינה שייך לכהן והנה באמת קשה מה דמקשה בתמורה דף י"ג ע"א למה לו הך לא יחליפנו גבי מע"ב נימא דנ"מ לענין בע"מ מעיקרא דבמע"ב ובכור עבדי תמורה כמבואר בכורות דף י"ד ואף דהתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב כתבו בד"ה בע"מ דבע"מ מעיקרא מותר להטיל מום לד"ה הטעם משום דהוה כמו הך דתמורה דף כ"א ע"א גבי מטיל מום בט' של מע"ב דלא היה לו שעת הכושר ע"ש בתוס' וה"נ כן ועיין בע"ז דף י"ג ע"ב דרק היכי דחזי לדמי אז אסור וא"כ קשה מבכור עיין בזה בספר יראים אך י"ל כיון דקיי"ל דמצוה להקדישו משום זה אסור להטיל בו מום והנה י"ל דבע"מ מעיקרא אין מקדישין אותו וגם י"ל דאסור להקדישו מחמת אין מקדישין בע"מ וכן הוא כוונת רבינו בהל' בכורות פ"א גבי בכור בחו"ל דאין נהוג ר"ל המצוה דלהקדישן וכן מוכח בסה"מ לרבינו ולקמן אבאר זה וא"כ למה לא מוקי כן בהך דתמורה הנ"ל. והנה באמת מדברי רש"י בכורות דף נ"ח ע"א בד"ה ודלמא מוכח דיש במע"ב ב' מיני קדושות אחד ליקרב וא' להיות נאכל במומו כמו גבי חו"ל כמבואר שם דף נ"ג ודף נ"ו גבי אתנן והנה אף דמבואר דף נ"ג וד' ל"ו ע"ב וד' י"ז ע"ב דעבר בלא יבקר זה רק אם מכוין להוציא רע אבל אם מכוין להוציא טוב בירושלמי פ"א דר"ה מבואר דלא עבר רק דהתורה נתנה רשות ע"ש. ועיין בכורות ד' נ"ח ע"ב פליגי בזה רש"י ותוס' גבי נוטל אחד מהאלולין ע"ש וצ"ל דליקח רע אסור כמו לא יקדיש בע"מ ובאמת י"ל דלכך לא מוקי בתמורה ד' ז' ע"א גבי מקריב בע"מ דמירי במעש"ב דחל עליהם קה"ג ושייך לא יקדיש וצ"ל דס"ל דא"כ יש עוד לאו דלא יבקר וא"כ צ"ל דיש בהלאו ב' משמעות וכמ"ש התוס' זבחים ד' ס"ו ע"א גבי לא יבדיל וכ"מ בזה. וא"כ לפ"ז אם יהיו כולם בע"מ עיין בכורות דף נ"ב ע"ב איך ינהוג הא אסור להקדיש וצ"ל דזה היה קדושה אחרת ואין שייך איסור דלא יקדיש ובמ"ש י"ל דברי הספרי פ' ראה פסקא ס"א דגם בכור ומעשר צריך מן המובחר והנה גבי בכור י"ל כמו דס"ל לר"ט בכורות דף י"ז ע"ש דכהן יקח היפה אך גבי מע"ב קשה ולפמ"ש דלבקר הטוב שרי א"ש וכן י"ל במה שפסק רבינו בהל' בכורות פ"ז ה"ה דאם עישר ממנה על חברתה דבדיעבד הוה מעשר ועיין בתוספ' פ"ז דבכורות בהך מחלוקת דר"ע ורבנן מה דפליגי בקרא וט"ס שם ונ"מ לענין דיעבד אך באמת נראה דכמו דגבי חו"ל ההקש רק לענין שלא יקריב רק נאכל במומו ה"נ לענין חדש וישן ועיין במ"ש התוס' כאן ד' נ"ט ע"א ועיין בירושלמי פ"ד דחלה גבי חדש וישן לענין חלה ועיין בירושלמי דר"ה פ"א גבי הך דמח"ז גבי מע"ב וי"ל דהני שאין מקדישין אלא לאכול במומו ה"נ אין עושין תמורה לש"ע ולכך לא מוקי הך דתמורה דף י"ב לבע"מ מעיקרו משום דמע"ב בע"מ אין בהם תמורה וכן י"ל לשיטת רבינו גבי בכור בחו"ל וכ"כ בזה דרבינו ס"ל דלא חל עליו דין קדושת בכור רק איסור בכור ונ"מ לכמה דברים ולקמן בהל' בכורות אבאר זה י"ל דאז אין עושין תמורה ובזה א"ש מ"ש התוס' תמורה דף ח' ע"ב ד"ה ר"ש דאמאי לא מוקי כר"ע ע"ש ובזה ניחא דלר"ע לא עביד תמורה כלל ולכך א"צ חכם להתיר כמ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"ב ולקמן אבאר זה. והנה אף דבערכין ד' כ"ט ע"א מבואר לשיטת ר"י דס"ל דשייך לשון הקדש גם בבכור י"ל דזה ר"ל אכהן לאחר שבא לידו וכמ"ד בתמורה דף ז' דיש לכהן זכיה אף בבכור חו"ל ור"י לשיטתו בתמורה דף כ"א ע"ש. וא"כ לפ"ז שייך שפיר לומר גבי חרם לשמים דהדבר הוא קדוש בעצם משא"כ גבי לשון הקדש ועיין שבת דף קכ"ז ע"ב דנקט הלשון הקדש כו':

הלכה ב

ואם החרים כו'. עיין בתוספתא כאן פ"ד דמבואר דהא דר"א ס"ל דדיעבד ג"כ לא זה רק בלשון חרם ולא בלשון הקדש ע"ש ולכך א"ש מה דאמר בשבת דף קכ"ז הנ"ל שמא הקדיש משום דהא בשאלתות פרשת שמות אמר דזה הוה בר"א ור"א לשיטתו דחרם לא מהני ובאמת י"ל דזה לא קאי רק אחרמי כהנים והטעם דהא התוס' כתבו בתמורה דף ל"ב ע"ב דזה הוה גזה"כ לא מחמת אמירתו לגבוה ע"ש וא"כ י"ל דרק אם עשה כמו שאמרה התורה אז מהני ואם לא לא מהני ובזה א"ש הך מה דפליגי בירוש' פ"ז דפסחים אם עבר ונמנה על מוח שבקולית אם הוה מנוי ע"ש בה"ט ואף דהא מבואר בתוספתא פסחים פ"ו דאם שבר עצם ונטל ממנו כזית מוח יוצא בו ע"ש מ"מ כיון שבאמת הא שם דף צ' דזה רק מה שיכול להמנות על פסח לאחר הקדש הוה גזה"כ ע"ש וא"כ י"ל דרק אם עשה כמו שצותה התורה מהני וכעין דאמרינן ביבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה ע"ש וכה"ג ס"ל להירושלמי פ"א דביצה למ"ד המבשל נבלה בי"ט לוקה משום דהתורה לא התירה רק גדר היתר ואף דרוצה לאכול עיין ביצה דף י"ב בתוס' ופסחים דף מ"ז ע"ש וכ"מ וגם י"ל דנ"מ דגבי הקדש יכול לפדותם וכן לדידן יכול לשאול ולא נסתלק שם הבעלים מהם כדאמרינן בירוש' פ"א דמעשרות משא"כ בחרמי כהנים ובפרט לשיטת השאלתות דס"ל דליתן במתנה רשאי כמה שירצה רק לבזבז אסור עיין פ' תרומה ופ' תשא והנה בשאלתות שם ס"ל דאף לאחר מיתה אסור יותר משליש ועיין בב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי הקדיש כל נכסיו ע"ש ועמ"ש בהל' תמורה פ"א ה"א מה דאמר ואפי' המיר בשבת ע"ש והנה זה מוכח בדברי רבינו דאף דקי"ל בתמורה דף ל"ב דחרמי כהנים חל על קדשי מזבח ס"ל דזה רק בקדשים שהוא הקדיש משא"כ בבכור ומפרש דלא כרש"י כאן דף כ"ח בערכין והטעם משום שכתבתי לעיל דגבי בכור לא שייך הדין דעירב גזברים ר"ל היכא דאינו חל על גוף הדבר וכמו הקדש עילוי והנה גבי חרמי כהנים ע"כ אף זה א"א לחול על גוף הדבר דהא אין להם פדיון ואם נימא דיוחל על גוף הדבר שוב יתבטל ההקדש וזה א"א וא"כ לא חל החרם מעיקרא והוה כמו דאמרינן בהך דמנחות דף ע"ד ע"א אין מפרישין תחילה לאבוד ועיין מעילה דף י' ע"ב ובירושלמי יומא פ"ו ה"א ויש אדם מגריל תחילה למיתה ומ"ש רבינו לקמן בהל' בכורים פ"ב הי"ט גבי פירות טמאים ולקמן בפ"ז אבאר בהט"ז בהך דאם החייב יתן שנים על הקדש לא מהני הפדיון ועי' בירושלמי דמאי פ"א ה"ב דאף דמאבדין מיעוטו מכל מקום להפריש מועט בתחילה ולאבד י"ל דלא מהני ובזה פליגי ראב"ע ורבנן בפרק ז' דדמאי בירוש' אם יכול לקרא שם לת"מ ולבטלה בתערובת ע"ש ועיין בתוס' פסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אין ע"ש דהוה פדיון אף דצריך לקבור המעות ועי' בתו"י יומא דף נ"ו גבי פדיון אס"ה ע"ש ולכך גבי קרקע דקי"ל בכ"מ דעד כדי דמיהם אין להם אונאה עיין ב"מ דף י"ח ע"ב ושם דף מ"ו ע"ב וכ"מ אבל יותר מזה גם בקרקע לא מהני וא"כ לא מיקרי פדיון וה"ה כאן גבי חרמי כהנים ולא חל על הגוף רק על הדמים ולכך בתמורה דף ל"ב מדמה הך דחרמי כהנים להך דהמתפיס דהוא חד וא"כ גבי בכור לא שייך זה וכמ"ש כן ס"ל לרבינו:

הלכה ג

ואפילו תפילין שבראש כו'. הנה רבינו ז"ל דייק שבראשו וכן דייק רש"י כאן דף כ"ד ע"א ד"ה סלקי ונ"מ אם זה הוה גדר מלבוש או בגדר נכסים סתם עיין בזבחים דף י"ח ע"א אם בתפילין הוה יתור בגדים ויהיה נ"מ לפי מה דקי"ל לעיל פ"ג דאף אם הקדיש נכסיו אין לו בכסות בניו אם אין לו גם בתפלין שלקח לבניו אם זה הוה בגדר בגד ועמש"כ לעיל בהל' שבועות פ"ה הי"ח שלא יעלה עליו בגד ע"ש וכן יהיה נ"מ לעיר הנדחת דמלבושים של צדיקים מותרים האיך הדין בתפלין של צדיקים לדידן דלא ס"ל כר"א ובאמת זה תליא בבעיא שם גבי פיאה נכרית בסנהדרין דף קי"ב ע"א ומה דאמר שם דתליא בסרטא ור"ל דלא הוה מלבוש גמור רק מונח על תכשיט עיין שבת דף נ"ז ע"ב וזה דמיבעי אם זה הוה כמו בגד ולבוש ועיין חולין דף קל"ח דכיפה של צמר המונח תחת ציץ יש עליו שם בגד ועיין בתוס' זבחים דף י"ט ע"א ועיין מ"ש הירוש' ז"ל רפ"ו דשבת דלא הוה רק ב' אצבעות כמו ציץ ור"ל דנ"מ שלא יהיה יתור בגדים כמו בזבחים שם ועיין בירוש' דגטין פ"ד ה"ב אפי' קלסתו דעל ראשך ע"ש ועיין בגיטין דף נ"ב ע"א גבי אפטרופוס דלוקחין להם תפלין דמשמע דגם בקטנים וכמבואר בירוש' פ"א ה"א דתרומות דרק ביתום אז תורם אפטרופוס ועיין בתוס' גיטין דף מ' ע"ב אך י"ל דזה תליא אם לילה זמן תפלין כעין דאמרינן בזבחים שם דאז הוה מצוה דגופיה ע"ש ועיין שבת דף ס"ב גבי נשים ותוס' ערכין דף ל"ב ע"ב דתפלין דמיהם יקרים וא"כ י"ל דהוה כמ"ש רבינו בפ"א מהל' מלוה דבע"ח גובה מתכשיטין ובגדי שבת ע"כ ועיין ברשב"ם ב"ב דף קנ"א ע"א ד"ה ס"ת דכתב דתפלין הוא מלבוש וב"ק דף ק"ב ע"ב ועיין בתוס' נזיר דף נ"ד ע"ב דציץ הוה בגד ע"ש ועיין בהך דכתובות דף ע"ה ע"א ד"ה וכי דאפשר להעביר לפי שעה גבי כהן לא הוה מום ע"ש ובירוש' פ"ז דכתובות גבי קרח באשה אם הוה מום ובהך דבכורות דף מ"ג ע"ב גבי לפניו ועיין שבת דף נ' ע"א גבי כיפה ע"ש בתוס' דלובשה הקרח וא"כ ה"נ כאן אך י"ל דגבי כהן הוה כמו יתור בגדים ובזה י"ל מה דבבכורות דף מ"ג מיתי הך דת"כ דיליף מהך קרא דוערכו כו' הכהנים לרבות הקרחנים ובזבחים דף י"ח ע"א למד מהך דכ"ה שלבש בגדי כה"ג פסול ע"ש ר"ל דגבי כה"ג כיון שלובש כיפה של צמר אינו נראה הקרחה ולא הוה מום משא"כ בכ"ה דא"י ללבוש זה מחמת יתור בגדים:

הלכה ד

ועל חרם כהנים וכו'. עיין במ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"ה דאין לוקה על זה ועי' במ"ש רבינו בהלכות מלכים פ"ח ה"ו והטעם לא משום מ"ש הרמב"ן ז"ל בסה"מ מצוה רכ"ז משום דלא מהני כרבא בתמורה רק דלכך משום דאינו שלו וכמו הך לאו דתמורה דף כ"ה ע"א גבי לא יקדיש בבכור ועיין מ"ש רבינו בהל' תמורה פ"ד הי"א ע"ש גבי מקדיש עיין בכורות דף נ"ג ע"ב דא"א שיחול קדושה על קדושה והוה כעין הך דתמורה דף כ"ה ע"א גבי דברי הרב כו' דזה הוה ממילא וכן הך דין דלא תמכר לצמיתות כיון דזה הוה אפקעתא דמלכא כמבואר ב"מ דף ק"ט ע"ש דזה הוה קנין גמור לחלוטין רק דהתורה הפקיעה את המקח א"כ לא שייך בזה הך דלא מהני דממילא נפקא ליד הבעלים ואם אין מחזירה הוה בידו גזל אך י"ל דנ"מ למה דמבואר בר"ה דף ט' ע"ב דאם לא שמטו קרקע הוה עיכוב ביובל וא"כ שוב י"ל הך לאו דאם נימא דהתנאי מועיל שוב שייך שפיר יובל ולא מיקרי לא שמטו ואם נימא דאין התנאי מועיל שוב נתבטל ע"י זה היובל וכן גבי הך דמכר יפ"ת ג"כ משום דאינה שלו ואין לו רשות למוכרה אך י"ל דנ"מ לענין שצריך להחזיר הדמים דהוה כמו גזל וכמ"ש שם רבינו ועיין גיטין דף מ"ה ע"א וכן יהיה נ"מ גבי הך לאו דמוכר חרמי כהנים ובהך דלא יקדיש דאם אחר שאינו בעלים מכר או הקדיש אם עובר על הלאו כיון דפקע שם בעלים ממנו מה נ"מ בין בעלים לאחר ועיין בתמורה דף ט' ע"א דלא מצי להתפיס בדבר שאינו שלו ונ"מ למה דמבואר בזבחים רפ"א ורפ"א דמנחות גבי שניי קודש דאסור לשנות ע"ש ברש"י משום לאו דלא יחשב ועיין בתוספ' ס"פ י"ב דקרבנות דזה לא קאי רק אפסח וחטאת שלא לשמה ע"ש אך י"ל דנ"מ ללאו דלא יקדיש ועיין בתוספ' פ"א דתמורה ובאמת משכחת ללאו דלא יקדיש אם הקדיש בכור במעי אמו לשלמים דהוה קדושה קלה כמבואר בתמורה דף כ"ד ע"ב ודיעבד חל ההקדש ע"ז עבר וגם לוקה דמהני ועיין מ"ש רבינו בפ"ד מהל' תמורה וכן נ"מ להך דכאן ה"ט גבי הקדיש לאחר ל' דיכול להקדישו בתוך ל' הקדש אחר ואם הקדיש קדושה קלה עבר וגם י"ל דלוקה ועיין במש"כ הראב"ד בפט"ו מה' מעה"ק ה"ז גבי קדושת דמים דאף דפקעה מ"מ האיסור לא פקע ע"ש ולכך כתב רבינו בה"ט מותר בהנאה ולא כתב באכילה וכמו בתוספ' ולקמן אבאר זה ועיין מ"ש רבינו בפי"ח מהל' פהמ"ק ה"ה גבי קדשים שהטיל בהם מום דאסור משום לא תאכל כו' ע"ש מחמת דביטל מהם הקדושה ועיין בחולין דף קט"ו ע"ש אם גם איסור הנאה ועיין במ"ש רבינו בסוף הל' שמיטה דגבי שבט לוי שנטל חלק בבזה לוקה ואם נטל נחלה מעבירין ולא נקט לוקה והטעם דגבי ביזה מהני דזה הפקר כ"ז שלא זכי בו ועיין בספרי פ' מטות פסקא קנ"ז לפי שיצאו כו' לחטוף ועיין בסנהדרין דף צ"ד ע"ב לחלוק או לשלל ע"ש ברש"י מוכח דהוה הפקר ולא ניתן לתשלומין ולכך לוקה משא"כ בנחלה חדא דלקח חלק אחר ועוד דהחלוקה בגדר שליחות עיין קדושין דף מ"ג ע"ש ואשלד"ע ולכך בטל הדבר וכן הדין גבי הך דין דלא יוכל לבכר לא תליא בהך אם עביד לא מהני דזה היא ממילא ולא פעולה והוה כמו הך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב וכו' ועיין בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה דאמר שם העבודה שיכול ואינו רשאי ע"ש ור"ל כך דהא קיי"ל נאמן האב גבי בכור ולפי המבואר בדברי רבינו בהל' נחלות פ"ב הי"ד נקט מוחזק וע"ש בדברי הרי"ף ורשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"ב נקט מוחזק ואם יש עדים שזה בכור חייב מלקות ומהני והנה עיין במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ו ה"י מוכח דהך דלא תוכל להתעמר הוא תליא בקדושין דאל"כ מה תליא זה בתנאי להיות מתנה על מה שכתוב בתורה וכמו הך דגיטין דף פ"ד ע"ב הא זה איסור בפ"ע אך י"ל דנ"מ שהתנה עליה לאחר קדושין שיהא מעשה ידיה שלו ויהיה נ"מ אם צריך להחזיר לה מעשה ידיה וגם נ"מ למ"ד סנהדרין דף פ"ה ע"ב דגם פחות מש"פ הוה עימור וא"כ אז לא שייך חזרה ולוקה וכמו הכהו הכאה שאין בה ש"פ ועיין בירושלמי קדושין פ"א ה"ב במ"ש גבי יעוד אם נימא בכסף הראשונים א"כ צריך לחזור לה מעשה ידיה דהוה רק ארוסה ותירץ דהוה כאומר לה הרי את מקודשת ע"מ שמעשה ידך שלי ע"ש וה"נ ר"ל רבינו בהל' אישות הנ"ל. וא"כ לפי"ז גבי אם מכר חרמי כהנים לא שייך הך דאם עבד מהני דהוה כמו מוכר דבר שאינו שלו וא"כ לא לקי ומה דמקשה הגמ' שם בתמורה הוא מפדיון דס"ד דהוה כמו קדשים והוה כמ"ש התוס' בכורות דף ל"ב ע"א שיהיה נפדה וחוזר וקדיש וכאן נקט אין לו פדיון דמשמע דלא חל כלל וע"כ משום דלא מהני וע"ש ברש"י ד"ה אלמא ע"ש וכן י"ל מ"ש רבינו בהל' בכורות פ"י ה"ח גבי מעשר בהמה דזה רק למכירה אבל לפדיון שפיר נכלל בהך דאם עביד לא מהני דזה דין לא פעולה ובזה א"ש הך דזבחים דף ט' ע"א דאמר דלוקה דשם אפדיון וגם י"ל דשם קאי אמותר הפסח דהוא שלמים והוה כמו ק"ק דהוה שלו וגם יכול להמנות עליו ולכך ס"ד דיהיה בכלל מלקות עיין פסחים דף פ"ט ע"ב וכ"מ וב"ק דף י"ב ע"ב ועיין מש"כ רבינו בהל' טומאת צרעת פ"י ה"א דלכך אם תלש שערה א' לא לקי היא משום דלא פעל כלום במעשיו דעדיין הוא טמא וזה ר"ל הגמ' בשבת דף צ"ד ע"ב דלא אהני מעשיו ע"ש ועיין מ"ש הרמב"ן בסה"מ דפליג על רבינו וס"ל דלא יוכל לבכר הוא לאו ולא מניעה ורבינו ס"ל דרק כעובר על גזרת מלך כמו דאמרו בתוספ' פ"א דכריתות הובא בפהמ"ש פ"ג דמכות ועיין בירושלמי פ"ד דגיטין גבי הך דלא תמכר לצמיתות אם היא לאו או מניעה וזה תליא אם יש קנין לעכו"ם ע"ש ועיין בכתובות דף מ"ה ע"ב גבי אזהרה ותוספ' סנהדרין פ"ו וכ"מ בזה:

[השמטה במ"ש גבי חטאת שלא לשמה וכן פסח:
ועי' במ"ש בזה בהל' כלאים פ"י הכ"ה ובאמת לפי"ז מבואר דיש ג' דינים בחטאת פסול לגמרי והוה פסול הגוף ולא בעי עיבור צורה לשרפה וכדמוכח בפסחים דף ע"ג ע"ב ועי' מנחות דף מ"ח ע"ב גבי כבשי עצרת ע"ש ברש"י ותוס' בזה. ויש דלא עלתה לבעלים כלל כמו לשם חולין ולשם מי שהוא מחוייב עולה וכמ"ש רבינו בפט"ו מהל' פסוהמו"ק. ויש דרק לא כיפר על החטא אבל מ"מ החובה יצא וכמו בהך דכריתות דף ז' גבי לא תתכפר לי חטאתי וזה הדין בסתם כמ"ש רבינו בהל' מעה"ק פ"ד ועי' מ"ש רבינו בספ"ג מהל' ק"פ נמצא נשחט שלא למחוייב ולא אמרינין דישחט סתם ובזה א"ש כל הני קראי דזבחים דף ה' ודף ז' ע"ש בתוס':
וכן ר"ל הגמ' שם דף ו' ע"א גבי הך כיפרו על מה שבאו ור"ל כה"ג היכא דכשר ומרצה רק דלא נתכפר ונ"מ כמש"כ בחיבורי בח"ג דאז יוהכ"פ מכפר דכבר הביא החיוב ועי' בכריתות דף כ"ו ע"א דהוה בגדר ממון: ע"כ השמטה]

הלכה ה

ואחד כו' שבאותו משמר כו'. ועיין בירושלמי חלה פ"ד הי"א דאמר שם דמטלטלין נתנין לכל כהן שירצה אך באמת כך דהנה מה ר"ל אם שייך זה למשמר בגדר מתנה או ר"ל כיון דקיי"ל דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש רק לאחר נתינה לכהן נעשה חולין וכיון שלא נתנן למשמר רק לכהן אחר לא זכה בה והוה עדיין קודש או רק בגדר גזל והקדושה פקע וצריך ליתן לכהן של המשמר ועיין ב"ק דף קי"א גבי גזל הגר נתן את הכסף ליהויריב כו' ומוכח שם דרק אם נתנו אשם ליהויריב ואח"כ כסף לידעיה אז עשו בני יהויריב שלא כדין אבל אם נתן כסף לידעי' ואח"כ אשם ליהויריב לכ"ע יחזור כסף לאשם ושפיר עביד יהויריב וכן פסק רבינו בהל' גזלה פ"ח הי"ב ע"ש וע"ש דף ק"י ע"ב בתוס' ד"ה או ובאמת זה ר"ל הבעיא דשם גבי אין בו ש"פ כו' אם ר"ל דהנתינה למשמר אחר לא הוה נתינה וא"כ עדיין הגזל יש עליו קדושה ועיין בתוס' מנחות דף ע"ג ע"ב אי דצריכים זה המשמר ליתנו לאחר אבל הוה נתינה והוה כמו שליח ב"ד כמבואר שם דף ק"ג ע"ב דהוה כמו נתן הכסף ויכול להביא אשם ע"ש בתוס' ד"ה אבל ותוס' ב"מ דף ל"ז ע"א בסה"ד והנה רבינו בפהמ"ש ב"ק דף ק"י ס"ל דכיון דהמשמר קבלו שלא בזמנו לא הוה כלל ופסול האשם וכן הוא בירושלמי שם דמוציאין מידו ר"ל הבעלים דלא הוה נתינה ונ"מ דאם מתו הבעלים אז צריכים להחזירו להיורשים ולא שייך כסף מכפר מחצה דרק אם קבלו הכסף כדין אז מכפר מחצה וכן מוכח בתוספ' ב"ק פ"י ע"ש וט"ס שם ובספרי פ' נשא וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ו דתרומות גבי תרומת שוגג דרק הנתינה ולמי שצריך ליתנו מקדש ולא לכהן אחר ע"ש גבי אכל תרומת ע"ה ועיין בחולין דף ק"ל ע"ב במה דאמר ריב"ב משפט דנ"מ להוציאו בדיינים ע"ש ברש"י וא"כ נ"מ לכה"ג גבי גזל הגר וע"ש ברש"י ד' קל"א גבי ט' נכסי כהן ואם נימא דעדיין לא פקע הקדושה לא שייך בזה ב"ד אבל אם נימא דפקע ושייך שפיר דין משפט ולב"ד ועיין ב"ק דף מ' ע"א גבי כופר ועיין מ"ש רבינו בהל' גזלה פ"ח ה"ה דכיון שהודה הוה כמו שנתנו לכהן לענין שיכול להביא הקרבן וע"ש בתוס' דף ק"ד ע"א אך רק בפניו והראב"ד ס"ל דרק אם זקפו במלוה וזה הוא כוונת הגמ' דף ק"ט ע"א גבי הך דריה"ג ור"ע ומה דמקשה ונמחל לנפשו משום דס"ל דזה הוה כמי ששילם לעצמו לא בגדר הפקעה ועיין מכות דף ט"ז ע"ב דהוה גדר הפקעה ועירובין ד' ע' ע"ב דהוה גדר ירושה ועיין ב"ק דף מ"ט ע"ב גבי משכון של ישראל ע"ש ומ"ש ה"ה ז"ל בפ"ח מהל' גזלה בסוף בשם הראב"ד ז"ל ובהך מחלוקת דר"י ור"ל בירושלמי פ"ו דתרומות גבי גזל תרומה מאבי אמו כהן למי משלם לשבט או לעצמו ע"ש בתוספ' כאן ב"ק פ"ו דהוה מחלוקת גבי גזל הגר דאף זקפו לא מהני רק עד שיטול ממנו ויחזור ויתן לו ע"ש ומ"ש התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דהיכא דלא משלם קרן משום קלב"מ אינו מביא אשם א"כ זה פטור לא תשלומין ועיין ב"ק דף ד' ע"א תד"ה כראוי וכתובות דף ל"ג ע"ב ובכורות ד' י"ב ע"ב דכל היכא דא"צ ליתן הוה כמו נתן גבי פטר חמור לר"א ע"ש ועיין רש"י מעילה ד' ב' ע"ב דחומש תליא באשם ורש"י ב"ק דף ס"ה ע"א ד"ה מטעם דחומש כפרה והא דלא מעכב ר"ל להאשם כמ"ש רש"י ב"ק ד' ק"י ע"א ע"ש. עכ"פ זה הוה פלוגתא אם מה דנתן שלא לכהן ממשמר אם לא הוה כלל נתינה או רק דין מתנה לא קיים ועיין בסה"מ דפליגי בזה רבינו והרמב"ן ז"ל אם משמרות הוה מה"ת ושייך לעצם הקרבן או לא ועיין מנחות דף ק"ז ע"א כל חד וחד יומא כו' ע"ש ברש"י אם זה תליא בהקרבה או מילתא בפ"ע ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' כהמ"ק פ"ד ה"ט דאם כהנים טמאים דאז אם היו טהורים אף במשמר אחר עבדי טהורים כמ"ש רבינו פ"ה בהל' ביאת מקדש הי"ד ע"ש ס"ל להראב"ד דשוב נתבטל דין משמרות ואף אם כולם טמאים הכל שווים בזה ורבינו לא ס"ל כן ועיין ביבמות דף ל"ט ע"א גבי חליצת גדול דאם הוצרך לכפות כופין הגדול אף דחוזרין גם לקטן ע"ש ועיין ב"ק דף קי"א דאם נפיקו כל המשמרות הדרי לראשון ע"ש ועיין בסוף עירובין גבי נכנסין לתקן ע"ש וכ"מ וזה תליא במ"ש אם המשמרות הוא דין בקרבן או רק תקנות נביאים ועיין רש"י סוטה ד' ה' ע"ב ד"ה ספחנו ע"ש דמשמע דאם אין לו משמר מקריב בכל משמר ע"ש ועיין תענית דף כ"ז ובירושלמי שם פ"ד דת"ק ס"ל דכהנים וכו' וישראלים מעכבים קרבן ורשב"א ס"ל דא"צ ישראלים והני כהנים לא ר"ל המקריבים ופליגי אם הם ג"כ מיקרי בעלי קרבן בהך דמנחות דף כ"א ע"ב וכ"מ ועיין בספ"ק דשבועות ובחולין דף קל"א ע"ב ומיירי בכהנים שלא מאותו המשמר ועיין בתוספ' סוטה פ"ח דברכת כהנים הוה אף בכהנים שלא מן המשמר ע"ש ועיין ברש"י תענית דף י"ז ע"א ד"ה מכיר משמרתו ע"ש ור"ל דאל"כ אסור לעולם דכיון שאינו קבוע יכול להקריב בכל משמרות וכמ"ש אסור לשתות יין לעולם ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות דף ק"א ד"ה ועולה ע"ש דכיון דלא חזי למשמר יכול להקריבו בכל משמר שירצה וא"כ לפי"ז היכי אמר עולא כאן דף כ"ט דנותנין לכהן בזה"ז הא ליכא משמרות ועיין במ"ש רבינו לקמן פ"ח הי"א ובהשגות שם דכתב הטעם משום דליכא משמרות בזה"ז וס"ל להראב"ד בזה"ז סתם חרמים לבדה"ב וכעין הך דנדרים דף י"ח ע"ב ע"ש וע' בספרי פ' קרח פסקא קי"ז דגם של נכרים לכהנים אף דדעתן לשמים כמבואר מנחות דף ע"ג ע"ב וערכין דף ו' ע"א והנה באמת כיון דקיי"ל דמקשינן מטלטלין לקרקע נקיש גם לזה שלא יהא נוהג רק בזמן היובל ועיין בהך דתמורה דף ל"ב ע"א ברש"י ותוס' ומ"ש התוס' בשם רש"י ה"מ במקדיש אך באמת ר"ל כך דהנה לפי המבואר כאן ד' ל"ד דכהן רק שמקריב קרבנו בכל יום שירצה ושוב כיון שהוא מקריב הוה שלו בגדר כהן מקריב אבל דבר דלא שייך הקרבה אז גם של כהן לאנשי משמר ואם הכהן נתן הקרבן שלו לאחד שלא מן המשמר עיין מה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלי המקדש פ"ד ה"ז אם הוה בגדר שליח של הבעלים או דנתן לו מתנה ורש"י ס"ל בב"ק דף ק"ט ע"ב כשיטת רבינו דהוה כמו מתנה וצריך שיאכל אותו כהן המקריב ולשיטת הראב"ד ז"ל הוה רק בגדר שליח והוה כמו אם הקריבו הבעלים ואף לשיטת התוס' יבמות דף מ' דכהן המקריב צריך שיאכל ממנו כאן לא והנה גבי בכורים הוה מחלוקת בסוף פ"ג דבכורים אם שייך לאנשי משמר כמו קדשי מזבח או לכל כהן כמו קדשי הגבול וע"ש בירושלמי פ"א ה"א גבי אשרה שבטלה דאמר שם דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ורבנן ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"ד ובחלה פ"ד הי"א והנה בתוספ' פ"א דביכורים הוה פלוגתא דר"מ ור"י אם כהן מביא ביכורים ע"ש ועיין לקמן בדברי רבינו פ"ד ה"ג בהלכות ביכורים עיין שם ועיין רש"י פסחים ד' ל"ו ע"א ד"ה בביכורים והנה עיין תוספות חולין ד' ק"ל ע"ב ד"ה או ותוספות ב"ב ד' פ"א ע"ב ד"ה במקדיש דזה לא מיקרי גדר עבודה ע"ש וי"ל דאז אם כהן מביא ביכורים צריך ליתנם לאנשי משמר ובאמת הנה במנחות דף ס"א ע"א מבואר דביכורים אין טעונין הגשה והנה מדברי הירושלמי פ"ג דביכורים והובא בדברי רבינו פ"ג הי"ב דמניח בצד המזבח וזה גופא הוה כמו הגשה כמבואר בסוטה ד' י"ד ע"ב אך באמת כך דהנה שם בדברי רבינו ה"ד מוכח דהנחה לא מעכב אצל המזבח רק בכ"מ בעזרה ע"ש ונ"ל כך דרבינו מפרש הך דמכות ד' י"ח ע"ב גבי מה דאמר עד שיראה פני עזרה ל"ק הא ר"י הא כו' וע"ש בתוס' ותוס' סוכה ד' מ"ז ע"ב אך באמת ר"ל כך דאם ניליף הנחה מן והניחו כר"י שם קאי אכהן ואצל המזבח והוה כמו הגשה כמ"ש התוס' ב"ב ד' פ"א ע"ב אבל אם נימא כראב"י דילפינן מן והנחתו אז י"ל דדי בזר וא"צ אצל המזבח ועיין ביומא ד' מ"ה ע"א וכי תעלה על וכו' ועיין בירושלמי בכורים פ"ג ה"ה הנחה מהו שתתיר למחוסרי זמן ור"ל אם הניחם קודם עצרת וכן בלילה ע"ש ואף דהגשה פסול בלילה כמבואר במגילה ד' כ' ע"ב ועיין בתוס' מנחות ד' ט' ע"ש ועיין בדברי רבינו ספ"ג דביכורים חשיב כלי ועיין בירושלמי שם דבעי אם יכול להביאו בתמחיין של כסף ופשט שם דרק סל וע' מ"ש רבינו בפהמ"ש פ"ג דביכורים שיהיה מצופה זהב ר"ל דבעי סל דוקא של עץ וא"כ לא הוה כלי ועיין מנחות ד' נ"ח ע"א ביכורים נמי ולקמן אבאר זה וא"כ רק לר"י הוה בביכורים הגשה ממש וא"כ דוקא כהן ודוקא אצל המזבח וביום ולראב"י לא אך י"ל דלר"י כשר בכ"מ בעזרה דר"י ס"ל בזבחים ד' נ"ט ע"ב דקידש כל הרצפה ע"ש ובאמת למה במנחות ד' ס"א ע"א לא מתרץ הגמ' דלכך נקט ראב"י משם דלר"י בעי הגשה וזהו כוונת הגמ' במכות שם דלרבנן תכף משיראו פני הבית ר"ל העזרה ויניחם שם די ולר"י דוקא אצל המזבח ורבינו פסק כראב"י וא"כ לפ"ז לא הוה גדר קרבן וא"כ אם כהן מביא ביכורים צריך ליתנו לכהן של משמר אם ס"ל כמ"ד לאנשי משמר ואף דהא ר"י ס"ל לכל כהן באמת י"ל דיש ב' מיני ביכורים דהני דלא קורין מחמת ודאי ולא מחמת ספק די בהבאה להר הבית והא דאמר ב"ב ד' פ"א ומכות ד' י"ח ע"ב דבעי הנחה זה רק בהני דאין ראוים לקריאה מחמת ספק ובזה א"ש הך דערכין ד' י"א גבי שירה ע"ש ברש"י ותוס' ועיין ברש"י סוכה ד' מ"ז ע"ב והוא משנה בפ"ב דביכורים ובירושלמי שם יליף מקרא אחר אך הני דצריך לקרות הוה גדר קרבן וצריך שיר ואז י"ל דמצוה לדרוך הענבים והזתים לעשותן יין אך זה רק אם כבר הביאן לירושלים דחל עליהם שם ביכורים לשיטת רבינו בהל' ביכורים פ"ג ה"א ומשיביאם להר הבית אבל קודם לכן הוה רק גדר תרומה לא ועיין בחולין ד' ק"כ ע"ב וערכין ד' י"א ותמורה ד' ד' ע"א גבי דמעך ובהך דמנחות ד' פ"ד ע"ב ברש"י ד"ה מנין ע"ש ולכך ביוסף הכהן דס"ל כמ"ד דמביא ולא קורא לכך לא קבלו ממנו של יין ושמן ועיין בסוף חלה ובירושלמי ופהמ"ש פי"א דתרומות ע"ש דאז אין עליהם שם קרבן ועיין בירושלמי ספ"ו דתרומות גבי אכל ביכורים מהו שיפריש עליהם יין וכו' והנה בירושלמי פ"א דביכור' ס"ל דאתנן פסול לביכורים וזה ר"ל הגמ' דע"ז ד' מ"ו ע"ב דאתנן במחובר אסור לגבוה ואי משום בית ד' וכו' ור"ל כך דהנה עיין בתמורה ד' ל' ע"ב מוכח דרק ריקועין אסור מאתנן ועיין בתוס' ע"ז דף י"ז ע"א ד"ה מהו ומ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ח דרק גופן של אתנן ור"ל כך דלפי המבואר בלשון רבינו שם בהל' י"ד מוכח דלא חל שם אתנן רק על דבר שהוא עצמו ראוי לקרבן אבל אם א"א לא חל כלל לא משום שינוי ע"ש אך חטים וזתים כיון דבאמת הם עצמם יש מציאות כמו ביכורים א"כ שפיר חייל רק דשרי משום שינוי וכספים דה"א דחל משום די"ל דזה גדר ראוי עיין מ"ש התוס' ב"מ דף מ"ו ע"א גבי פרי מפרי וסנהדרין ד' מ"ח ע"א גבי הזמנה ע"ש ובזה מדויק לשון רבינו בהל' אס"מ הנ"ל ולשון הגמ' בתמורה ואכמ"ל והנה זה ר"ל הגמ' בע"ז הנ"ל דהנה גבי ביכורים כתיב בית ד' וכו' וא"כ יש אתנן והנה שם חל גם על מחובר כמבואר בירוש' רפ"ג דביכורים ובתוספ' שם וספ"ו דתרומות וכ"מ וא"כ שפיר יש אתנן במחובר ודחה שם דזה קאי על דרשא אחרת לרבות הרקיעין שהם עצמם באו בהר הבית ועיין רש"י תמורה דף כ"ג ע"ב ותו"י יומא דף נ"ה ע"ש ועיין במה דס"ל לרבינו בהל' אס"מ דאתנן חל על עופות אף במוקדשין ועיין זבחים דף קי"ד ותוס' שם דף פ"ד ע"ב ד"ה ומוציא ואמאי לא מוקי לה בעוף לשיטת רבינו ועיין בע"ז דף ס"ג ע"א דהך דאמר שם שקדמה והקדישתו וא"כ משכחת לה שפיר אתנן ג"כ דמתחילה ראוי לפתח אה"מ וצ"ל דחל אתנן למפרע וגבי הקריבתו לא חל י"ל דזה תליא בפלוגתא דראב"ש ורבנן בתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בקדירה אך י"ל דלא דמי דאתנן לא חל על דבר שאינו ראוי למזבח וכמ"ש משא"כ בחטאת שמתו דזה הוה גדר איסור לא גדר קדשים כמבואר בהך דבכורות דף ט"ז ע"א ע"ש אך באמת י"ל דמה שכתב רבינו דעופות של מוקדשין חל אתנן ר"ל אהני עופות של ביכורים ובידי המביאים וכמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ג ה"ט דנותנין לכהנים והני אף דמתחילה הם מוקדשים מ"מ אח"כ הוה נכסי כהן ועיין מנחות דף נ"ח ע"א הני לעטר ע"ש. והני דקורין י"ל דגם ר"י ס"ל דקדשי מקדש הם ונתנין לאנשי משמר ואחר הנחה ותנופה הם של הכהנים ועיין בתוס' קדושין דף ל"ו ע"ב גבי תנופה דנקטי שם להפך מן המבואר במשנה ובכ"מ בתוס' אם יד הכהן למטה או למעלה וצ"ל דזה תליא ג"כ בהך דר"י היכי ילפינן תנופה. והנה מבואר במשנה סוף שקלים ופ"ב דביכורים דאינו נוהג אלא בפני הבית ועיין מכות דף כ' ע"א משום דבעי מזבח ע"ש בתוס' ועיין במה דמבואר בתוספ' סוף שקלים הטעם משום בית ד' ע"ש ונ"מ די"ל דרק הני ביכורים דיש עליהם שם קרבן וכמ"ש וא"כ נמצא כך דיש ב' דברים השיכים למשמר א' בשביל שהם צריכים להקריבו וממילא שייך להם והב' כמו גבי שדה אחוזה דהיא גזה"כ למשמר ליתן להם בגדר מתנה והנה זה נ"מ בין שיטת הירוש' דחלה פ"ד דיליף מן ואישי ד' דאתקש לאישים דשם הוה גדר קרבן ור"ל משום דכל כמה דלא אתי החרם לכהן הוא קודש ועיין רש"י ב"ק דף ו' ע"ב ד"ה שור שכתב דשדה חרם כו' ולכאורה דלמא הוא כשעדיין לא אתי ליד כהן וצ"ל דקרקע כיון דזה לא שייך נתינה וגם לאנשי משמר תיכף אם החרים הוה כבא ליד כהן ואין בו קדושה משא"כ גבי מטלטלין יש עליו שם קודש קודם אך הירוש' לא ס"ל כן רק דגם גבי קרקע כל זמן שלא נתן לו לא זכי והוה כמו גזל הגר וכמש"כ ואם נטלן כהן שלא מן המשמר לא מיקרי בא ליד כהן כלל ועדיין יש בו קדושה אבל מטלטלין אף אם ס"ל דרק לאנשי משמר מ"מ הקדושה פקע תיכף שבא ליד כהן אף שלא מהמשמר רק הכהן צריך ליתן להמשמר וא"כ עכשיו שאין משמר גבי מטלטלין מהני ולא גבי קרקע ונ"מ אם החרימן בזמן יובל ואח"כ בטל היובל דליכא משמרות אז לקרקעי ליכא תקנה כן הוא לשיטת הירוש' הנ"ל ועיין ב"ב דף קי"ב ע"א דנפלו לו משדה חרמי ע"ש ברשב"ם ושם דף קי"ב ע"א אמר קרא בנו והנה לפי מה דמבואר ביומא דף י"ז ע"ב ובתוספ' שם והובא בדברי רבינו בהל' כהמ"ק פ"ו הי"ב דיש לחלק בין קדשי מקדש לקדשי הגבול לכה"ג דגבי קדשי גבול שוה ע"ש וא"כ גבי שדה חרם אם נימא כמבו' בירוש' דהוה כמו קדשי מקדש אז נוטל כה"ג בראש ואם כשיטת הבבלי אין נ"מ וא"כ גם בשדה חרם שייך נחלה הראויה לאלעזר דהוא הוה כה"ג ואין ראיה לירושת הבעל והנה עיין בתוספ' סוף סוכה מוכח דגם ברגל כה"ג שוה לשאר כהנים בלה"פ כיון דכל המשמרות שוים ובשה"ל אמר ביומא הנ"ל דכה"ג נוטל בראש אף דזה ברגל ועיין בירוש' פ"ג דחגיגה דרגל הכל שוים גבי ע"ה אך כך דהרי חזינן דלה"פ אין תלוי חילוקו בהקטרה של בזיכין כמבואר בסוכה דף נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' וא"כ הוה ברגל לא ע"י הקרבה ולכך הוה ברגל כמו קדשי גבול וכה"ג שוה ועיין מה דאמר בסוכה דף נ"ו ע"א אם מיקרי של שבת העבר או של עכשיו וכבר עמדתי בזה על הך דיבמות דף ק"א דלמה לא מוקי גבי לה"פ והוא ספק אי כהן של משמר זה או של זה ונוטל ממ"נ ועיין בהך דבכורות דף מ"ח ע"א גבי שדה ושם בתוס' דף מ"ט ע"א דאם שניהם בפנינו א"צ הרשאה ורש"י בכורות דף מ"ז ע"ב דמוכח דכל ספק מתחילה לא מצי לעשות הרשאה אך בתוס' ב"ב פ"ט דמבואר להפך ובמ"א אבאר זה ועיין ב"ב דף ק"מ ע"ב ע"ש. משא"כ בשה"ל י"ל דשיכים לכבשים דהוה מתירין דידהו ע"ש במנחות דף מ"ו ע"ב ודף מ"ח ע"ב בתוס' ודף ט"ז ע"ב גבי מקדש דשחיטת כבשים מקדש ובשבועות דף ט"ו ע"ש ומה דאמר במנחות דף נ"ז ע"ב דאפיה מחדשם ע"ש נ"ל דשם נקט בקרא ביכורים והנה שם דף מ"ו ע"ב מבואר דרק שתי הלחם הבא בפ"ע נקראים ביכורים ואז תנור מקדשם ועיין בתוס' שם דף נ"ט ע"א וכ"מ ועיין ברש"י ר"ה דף ח' ע"ב וא"כ לפ"ז י"ל דשה"ל הבא בפ"ע אז כה"ג שוה בו וכמו לה"פ כמ"ש וא"כ לפ"ז י"ל דגבי שדה חרם אף לשיטת הירוש' כה"ג שוה עם שאר כהנים וא"ש הך דב"ב הנ"ל וזה ר"ל רש"י תמורה דף ל"ב הנ"ל ה"מ מקדיש ר"ל אם הוה זה גדר הקדש או גדר מתנה ונ"מ לזה"ז וכמ"ש או די"ל להך דערכין דף ל"ג ע"א גבי בן לוי שהקדיש מטלטלין דלא מקשינן לקרקע זה ר"ל רש"י והנה נ"מ אם כהן החרים שדה שנפלה לו משדה אחוזה או משדה חרמים וכמבואר לקמן בה"ו וכ"כ בזה לעיל אם קאי גם אחרמי כהנים או רק חרמי גבוה היוצא לכהנים ביובל וע' כאן דף כ"ו ע"א וא"כ לפי"ז אם נימא דלא מקשינן מטלטלים לקרקע אז מטלטלין שבא ליד כהן מחרמים א"י להחרים אותם דכיון דנתנין לכל כהן כיון דס"ל דלא מקשינן וא"כ לא הוה חרם אך אף לדידן דס"ל דמקשינן מ"מ אין מחרים מטלטלין אף שנפלו לו דבהם אין נ"מ בין שלו לשל אחרים ועיין בהך דבכורות דף ל"ב ע"א דאמר שם דחרם חמור ממעשר שכן חלים על הכל ע"ש והרי מע"ב חמור דשייך אף בכהנים כמ"ש רבינו בהל' בכורות וכמבואר ב"ק דף ק"י ע"ב ע"ש וע"כ צ"ל דגם בחרמים משכחת דכהן יכול להחרים אף מטלטלין שנפלו לו מחרם ע"ש:

הלכה ח

המקדיש כו' שאין אדם כו'. עיין בתוס' כאן ד"ה מקדישין ובתוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ודף ע"ט דמחלקי בין קדשי מזבח לקבה"ב ע"ש ועיין בירוש' פ"א סה"א דאמר דהקדש לא יצא מרשות הבעלים ועיין חולין דף מ"א ע"א כיון דקני לכפורי כדידי' דמי ע"ש גם בעולה כן ע"ש ברש"י כיון דמכפר על עשה ועיין בסנהד' דף קי"ב גבי קבה"ב דיפדו וע"ש בדברי רבינו דלאח"כ שורפו ואם זה מירי בשל רשעים או בשל צדיקים דאז יש עליו שם בעלים וגם שם של צדיקים גרע טפי משום דקנו לה לכפרה כדידי' ומיקרי של לה' משא"כ בשל רשעים משום זבח רשעים וכ"כ בזה ולכך קיי"ל דמתכפר עושה תמורה דלאחר הקדש נעשית אינה שלו רק מחמת שמתכפר בה אבל המקדיש יצאת מרשותו אקרבנו לקמן בהל' תמורה פ"א ה"ד לא ס"ל כן דמירי אם הקדיש בהמה של המתכפר וע"ש בתוס' דף ז' ע"ב ונ"מ גם כאן אם הקדיש ע"מ להתכפר אחר אם יכול להחרימם או להקדישם לב"ה ולפמש"כ לעיל לחלק בין חרם להקדש ה"נ י"ל דהוה כמו גבי בכור דלא מהני רק חרם לב"ה לקמן בהי"ג ועיין מ"ש רבינו בהל' אס"מ פ"ד ה"ו ורש"י זבחים דף ק"ג ע"א ד"ה ולא דמחלק בין עולה לשאר קדשים ועיין בכורות דף כ"ו ע"ב דעיקר עולה לאו לכפרה ועיין זבחים דף ז' ע"ב עולה דורון וכ"מ בזה ועיין שבת דף ס"ד ע"א גבי קדשי ב"ה מכפרין על הרהור רק מיד שהקדיש פקע דכל היכא דאיתא בי גזא רחמנא כמבואר חולין דף קל"ט ע"א ע"ש ברש"י:

הלכה ט

האומר שור זה כו'. כן מבואר בתוספ' פ"ג דתמורה וכ"כ דזה מה דרבינו נקט מותר בהנאה דוקא דמ"מ יש עליו חיוב להקדיש ועיין בירוש' פ"ג דקדושין ה"א וכמש"כ הראב"ד ז"ל בת"כ פ' ויקרא דאף דביצי תורים אין בהם מעילה מ"מ אם ילדו תורים חל עליהם קה"ג ע"ש ועיין בתוס' חולין דף קל"ח ע"ב דרק מדרבנן יש איסור על ביצים ועיין במעילה דף י"א גבי תורים שלא הגיע זמנם ע"ש בתוס' דלאח"כ חל עליהם קדושה ממילא וזה דמקשה אך י"ל דמיירי שהם נולדו מבצים של תורים קרבן וחל עליהם קה"ג וכמ"ש:

הקדישה. למזבח כו'. עיין בירוש' פ"ג דקדושין דאם נעשה בע"מ תוך ל' ופדה תוך ל' לא חל קדושה א' כיון דמ"מ נשאר עליה מהקדושה דאסורה בגיזה אך אם היה בע"מ מעיקרו דאז לאחר פדיון פקע לגמרי שפיר חל עליו הקדושה שאמר תחילה ואמר דגם גבי קדושין כה"ג אם מת תוך ל' ונשארה זקוקה ליבם לא חל עליה קדושין של א' ומשמע דאף אם חלצה תוך ל' מ"מ לא חל קדושין א' דכיון דמבואר בירוש' יבמות פ"א ה"א דלאחר חליצה עדיין יש להיבם שחלץ לה זכות דלא הוה איסור אשת אחר ועיין ביבמות דף נ"ג ע"א ע"ש אם הזיקה היא מחמת שצריכה חליצה או החליצה מחמת הזיקה ולכך מבואר בירוש' פ"א דשם דאם אחר קדש היבמה ואח"כ חלץ לה היבם ובא עליה פקעו הקדושין וזה כוונת הגמ' ביבמות דף כ"ח ע"ב סד"א משום מצוה עביד רבנן ע"ש ברש"י אך ר"ל דהזיקה דאמרנו ככנוסה משום דמצוה לכונסה וכמ"ש התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב גבי כל העומד וכ"מ משא"כ כאן קמ"ל. אבל אם גרשה תוך ל' תיכף לאחר ל' חל עליה קדושי א' ואף דנפסלה ע"י הב' לכהן מ"מ לא מיקרי שנשתייר בה קדושין ועיין בגיטין דף פ"ג ע"ב ד"ה מה ע"ש וזה תליא אם גרושין הוה פטור אי הוה קנין עיין רש"י קדושין דף ט' ע"ב ד"ה דעת מקנה דמשמע דעביד ב' דברים ועיין רש"י כתובות דף ג' ע"א ד"ה קדיש וזה מה דנ"מ בין שחרור לגט עיין בהך דגיטין דף מ"א ע"ב גבי אם יכול לשחרר חצי עבד והטעם דגט זה גופא הוה הגירושין ולכך לחצי לא מהני משא"כ בשחרור דהשטר הוא רק פרטי שחרור דיש עוד דברים דמשחררים שייך גם חצי עבד אך זה תליא אם כסף ג"כ גומר וכן ראשי אברים עיין גיטין דף ל"ט ע"ב ודף מ"ב ע"ב ומשום דהוה כמו גט אשה דהגט זה הוא הגרושין. עכ"פ מוכח מהירוש' דמה שנפסלת לכהונה ע"י גט זה לא הוה ע"י אישות רק זה דין ואדרבה גט הוה כריתות דנפסק לגמרי וע' ביבמות דף צ"ד ולא מאיש שאינו כו' ועיין בירוש' קדושין פ"ג ה"ב אם גרשה בתוך סמפון ר"ל כך דהסמפון הוה שטר קדושין עם תנאי שישא תוך ל' והוה שם מחלוקת אם מהני בה הגט דאף דהא התנאי לא יתקיים מ"מ לא יתבטל ג"כ ונ"מ ג"כ אם גרשה בתוך ל' והתנאי היה שיתן לה מאתים זוז לאחר ל' ואם גרשה תוך ל' ונתן לה אחר ל' יום אם זה הוה קיום שתהיה מגורשת ולא אינה מקודשת ולא דמי להך דגיטין דף ע"ד דמהני לאחר מיתה דשם אם בלא תנאי הוה זקוקה ליבם ועיין בתו"י יומא דף י"ג ובירוש' כאן גבי קדושין כה"ג ולכך מהני משא"כ גבי סמפון ואף דנ"מ ליפסל לכהן זה הוה רק דין ולא פעולה ע"י האישות וכמ"ש הר"ן ז"ל נדרים דף י"ב גבי קדשים לאחר זריקה דזה הוה ממילא ואין עליו שם נדרו ע"ש משא"כ גבי פסהמ"ק דאסור בגיזה זה ע"י נדרו ועיין בקדושין דף י"ג ע"ב מידי דהוה אפסהמ"ק וכבר כתבתי בזה לעיל ועיין בהך דבכורות דף ט"ז ע"א גבי תמורת פהמ"ק ע"ש בזה:

אבל. אם אמר כו' ושחטו כו'. ר"ל ולא מהני לו פדיון דברישא אף שיש עליו חיוב מ"מ רק אסור באכילה ויכול לפדותו ואף דבתוספתא דתמורה הנ"ל מבואר להפך דברישא מותר באכילה ובסיפא אסור באכילה ומשמע דיש לו פדיון ועיין בהך דחולין דף ס"ט ע"ב גבי בכור אם נימא למפרע קדוש דלא מהני מכירה לעכו"ם ומ"מ מותר להטיל בו מום ע"ש ברש"י ודברי רבינו בהל' בכורות דלא כתוס' וכן מהני הקדש והטעם דלא חל עליו קדושת מזבח ומום אסור לעשות רק בדבר הראוי למזבח ועיין בתמורה דף כ"א גבי הטיל מום בט' של מעשר וע"ז דף י"ג ע"ב וכבר כתבתי בזה לעיל והוה כבע"מ מעיקרא דמותר להטיל לכ"ע בו מום וכן הקדש דנפקעו ע"י זה מהבכורה עיין בירוש' פ"א דפיאה דהקדש כשרוף דמי וכמאן דליתא ע"כ והוה כמו האבר שכבר אכלו הכלב דלא חל עליו למפרע כמ"ש רש"י כאן וזה תליא אם נימא הטעם מ"ש התוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת דמים אם משום דלא הוה בישראל או משום מ"ש רש"י חולין דף קל"ב ע"א דאין קדושה חל על קדושה ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב וב"מ דף ו' ע"ב ועיין במ"ש רבינו פ"ה מהל' בכורות ה"ח דהפטור בפהמ"ק לאחר שנפדו דיש בהם עדיין קדושה וזה דר"ל כצבי וכאיל ר"ל דבע"מ לאחר פדיון יש ב' דברים החולין יש עליו שם צבי ושם בהמה שבו יש דין הקדש וזה פטור מן בכורה ונ"מ דאף לר"י דס"ל דשותפות עכו"ם חייב לענין קדושת דמים דבכורה ע"ש בכורות דף ט' ע"ב מ"מ כאן פטור לגמרי וכן ר"ל הגמ' בכורות דף י"ב ע"א גבי פדיון פ"ח ר"ל ג"כ דהחולין הוא חיה והקדשים א"א לפדות ועיין מכות דף כ"ב ועיין מש"כ התוס' חולין דף קל"ב ע"א ד"ה וצריך לרשום ובזה א"ש מה דלא מוקי בבכורות דף כ"ג ע"ב הך מוקדשין דמע"ב דר"ל בפהמ"ק ע"ש וא"ל דהוה כמו לקוח עיין בירוש' ב"ק פ"ז גבי פדיה אם הוה כלקיחה אך י"ל משום כצבי ואיל דזה לא שייך במע"ב ועיין בכורות דף י"א ע"א גבי פ"ח והטעם דהקדש כשרוף משום דזכה בו שמים עיין רש"י גיטין דף ט' ע"א ותוס' שם דף ע"ז ע"א. וכאן גבי מעכשיו לא מהני הקדש אחר מוכח דחל עליו קה"ג. ולענין אם חייב משום שחוטי חוץ אם נימא דמירי בהקדיש למזבח אף דמלשון רבינו משמע דמירי בקבה"ב אך מן הירוש' והתוספתא לא משמע כן אם זה הוה כהך דתמורה דף י"ב ע"א גבי הקדיש עובר במעי אמו אך שם אינו ראוי לפתח אה"מ אבל כאן י"ל דיכול להקריבו עכשיו ועיין בירוש' גיטין פ"ז ה"ב ואם זה הוה כמו מח"ז עיין בר"ן נדרים דף צ' ע"ב ע"ש וכ"מ אך י"ל דידי נדרו לא יצא כיון שהביאו קודם הזמן ועיין במגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהנים ע"ש ברש"י ור"ן וברש"י שעל הרי"ף שם וכ"כ בזה בח"א בהל' גרושין ועיין בתוס' יבמות דף צ"ג ע"א ולכך א"א לפדותה כאן אך י"ל דאף אם נימא דחל קה"ג מיד מ"מ הוה רק גדר דין ולא מחמת פיו ונ"מ בזה די אם נעשה בע"מ לפדות אף בפרוטה רק להפקיע האיסור בלבד וכמ"ש הראב"ד פט"ו מהל' מעה"ק ה"ז והנה עיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דמקשי למה בש"ח לא יוכל לפדותו ע"י זה וכתבו דלאחר מיתה לא הוה מום ועיין בחולין דף ל' ע"א ובקדושין דף ע"ז ע"ב דפליגי רש"י ותוס' דשחוטי חוץ אסורים בהנאה אם מחמת הקדש או משום הך דשחטם בחוץ אך זה תליא כך אם הטעם דמועלין קודם זריקה משום דעדיין לא הותר אי משום דיש הדם ונ"מ להך דזבחים דף כ"ו ע"ב גבי נתנו שלא כנגד היסוד דבעלים נתכפרו ולא להתיר בשר אם יצא מידי מעילה ועיין בתוס' זבחים דף ס"ו ע"א דמשמע דיש בהם מעילה וכן בחולין דף ל"ג גבי השוחט קדשים ולא יצא מהם דם אם יש בהם מעילה או הוה כמו קדשים שמתו ועיין מעילה דף ה' ע"א ודף ב' ע"ב אך באמת כך דיש על הקרבן ב' קדושות א' קדושת פיו והב' קדושת הדין וגבי מיתה פקע שניהם דאינו ראוי לכל אך שחיטה נהי דקדושת הדין פקע מ"מ קדושת פיו נשאר כיון דהוא גרם וכמ"ש רבינו בהל' פהמ"ק פי"ח ה"ה ע"ש וגם י"ל דהוה כמו דאמרינן זבחים דף ס"ט ע"א כיון דהועילה שחיטה לחייב כרת ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ש אך זה לא שייך רק על קדושת פיו ולא על קדושת הגוף דמ"מ פקע ועיין מ"ש התוס' חגיגה דף כ"ד ע"א גבי פדיון לאחר שחיטה ע"ש וא"כ לפי"ז כאן גבי מעכשיו ולאחר ל' דלית בו קדושת פה וכמש"כ רק קדושת הגוף ולזה שפיר מהני פדיון רק דלמ"ד דבעי העמדה לא מהני פדיון והתוספתא אתיא כמ"ד דלא בעי זה ומת שאני משום דאין פודין להאכיל לכלבים וא"ש:

הלכה י

המקדיש עולה וכו'. כ"כ לעיל דרבינו ס"ל דיש נ"מ בין הקדש לחרם דזה חל על הגוף משא"כ בלשון הקדש והנה מלשונו כאן משמע דיש נ"מ בין עולה דגבי עולה רק מד"ס משא"כ בשאר ועיין רש"י זבחים דף ק"ז דמשמע דעל חלק כהנים ובעלים שפיר חל מה"ת כיון דעדיין לא זכו בו הכהנים ועיין מ"ש רבינו בהי"ד גבי בכור דחל חרם עליו לענין דהפודה יוכל ליתנו לכל כהן שירצה ומשמע דמיירי אף אם הישראל מחרים ואף דהא קיי"ל דצריך ליתנו לאנשי משמר דוקא י"ל כך דהנה בתמורה דף י"ח ע"א מוכח דגבי בכור אין על הבעלים ב"ת ובפרט בחו"ל ע"ש בתוס' ועיין שם דף ח' ע"א דרק על כהן יש ב"ת דהקרבה וזה רק אם נימא דאין לכהן זכיה בו ע"ש ועיין מ"ש רבנו בהל' בכורות פ"א ה"ח והי"ג ע"ש ועיין בספרי פ' קורח פסקא קי"ח ובתמורה דף כ"א ונ"מ ג"כ דבשאר קרבנות מחויב בשבילם לעלות לירושלים ולהקריבם משא"כ בבכור י"ל דרק אם הוא בירושלים אז צריך ליתן לכהן שיקריבם ובלא זה לא רק צריך שיתנם לכהן לקיים מצות נתינה ואז אין נ"מ בין משמר אי לא ובזה א"ש מ"ש הרמב"ן בסה"מ מ"ע פ"ה דמנאן למצוה בפ"ע ע"ש ור"ל דמחויב להוליכן וכן לשון הפסוק ועיין בכורות ד' כ"ח ע"א ברש"י ותוס' וביצה ד' י"ט ע"ב ברש"י וכבר כתבתי בזה במ"א וא"כ לפ"ז כך דאף דהא מבואר בזבחים ד' ע"ה ע"ב כלום הקנה זה דא"י להקדיש יותר ממה שיש לו אף דכאן לא שייך זה הטעם דזילותא מ"מ כמו דאמרינן בר"ה ד' ו' ע"ב דיורש אינו בב"ת וה"נ כיון דהקרבה ליכא ב"ת רק על מצוות נתינה לכהן ואז י"ל דא"צ ליתנו לאנשי משמר והא דצריך רק אם הוא בירושלים דאז חל עליו החיוב דהקרבה וגבי יורש לא שייך זה וה"נ אם החרימו ואחר פדה אותו וגם י"ל כמו דאמרינן בערכין ד' ו' ע"ב דכל היכי שיש רוחא לא אכפת לן אם משהה אותו מלחלק ה"נ כאן ועיין מ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ד הט"ו ע"ש בכ"מ ויראה אך כבר כתבתי דשם ר"ל אתוך זמן דנ' יום ועיין בתוס' דמאי פ"ה ובכורות ד' כ"ז דהוה מחלוקת דתנאי אם יש ט"ה במ"כ ובמ"ש רבינו פי"ב מהל' תרומות ועיין בירושלמי מעש"ש פ"א ה"ב דחרמי כהנים כ"ז שלא נתן לכהן חל הקדושה גם על עצמות וגידין משא"כ במע"ב לא ובכור ס"ל דלאחר שחיטה הוה נכסי כהן ועיין בתוס' זבחים דף ט' ע"א דגם גבי מע"ב לאחר שחיטה אף בתם כן ולא כרש"י בכורות ד' ל"א ע"ב וד' ל"ב ע"ב לא ס"ל כן והנה רבינו ז"ל בהל' בכורות ס"ל דגם בתם מותר לשקול מנה כנגד מנה ע"ש ורש"י לא ס"ל כן רק בבע"מ והטעם משום דזה לאחר שחיטה הוה כמו חלק הבעלים ולא של כהנים ורש"י לשיטתו ב"ק ד' י"ב ע"ב דגם בחלק הבעלים שלחן גבוה ורבינו לא יסבור כן:

הלכה טו

המחרים את המעשר וכו'. כן מבואר בתוספ' פ"א דתמורה ומשום דס"ל דמע"ב אף דהוא לבעלים מ"מ הוה ממון גבוה אף לאחר שחיטה בתם ומחיים גם בעצמות ועורו יש בהם קדושה ונ"מ דלא חל הך דזבחים ד' ק"ג גבי לבה"ב אף אעור ועיין בירושלמי פ"א דמעש"ש ה"ב דבעי שם אם יכול לקדש בו אשה מחיים מה שיהיה לו לאחר שחיטה ור"ל אתם ונ"מ לעורו ועצמות ועיין בתוספ' קדושין פ"ב דמבואר דבבשרה לא הוה קדושין ובעצמות הוה קדושין וע"כ בתם וגם נ"מ בט' של מעשר אם קרא עשירי דקדיש אם הוא בגדר מע"ב או בגדר שלמים כמו י"א ונ"מ אם חל על בע"מ קבוע עיין בתמורה ד' י"ג ע"ב דגם י"א לא חל על בע"מ ע"ש ונגאל ע"ש וט' מאי ועיין בת"כ פ' ויקרא פ' י"ג פ' ט"ז דממעט מן הך הבקר למעט ט' מהקרבה ולא כהך דתמורה ד' כ"א מן העשירי וזה ר"ל אם הוה בגדר מעשר או שלמים ועיין בכורות ד' ס' ע"ב דזה ג"כ כמו תמורה ונזיר ד' ל"ב ע"ש:

הלכה טז

המקדיש שקלו וכו'. עיין מ"ש בח"א בהל' שקלים די"ל דכמו דאמרינן בחולין ד' קל"ט גבי ערכין דכל זמן שלא בא ליד גזבר הוה חולין ה"נ כן ואף דהא פליגי בירושלמי פ"ב דשקלים אם אבד שקל אם חייב באחריות כמו בחולין דף קל"ט וע"כ דנתקדש אך שם ה"פ דהנה לפי המבואר בפהמ"ש פ"ב דשקלים משנה ב' דרק אם נתרמה התרומה בעת שהפריש דכיון דקיי"ל תורמין על הגבוי וא"כ זכה בו ההקדש ומ"מ ס"ל לר"י דחייב באחריות כיון דעדיין לא נתנו לשליח אבל אם נתנו לחבירו ג"כ זכה בשביל הקדש והא דאמרינן בתוספ' שקלים הובא בדברי רבינו ספ"ו מהל' מעילה דהמפריש שקלו ונשתמש בו מעל אפשר דכבר נתרמה התרומה אך מלשונו לא משמע כן אך י"ל כך דאם סופו שיבוא להגזבר לא מעל עד שיבוא דלא קדש ולכך אם נתנו לחבירו והפריש עבורו לא מעל על זה רק לאחר תרומה ע"ש דהא השקל בא לגזבר ואינו קדוש רק אח"כ משא"כ אם נשתמש בו לדברים אחרים אז קדוש מיד ועיין בתוספ' פ"א דשקלים ועיין מה דמקשה בירושלמי פ"ו דשקלים למה מעל ניחוש שמא הוה בא לשריים אך זה שייך בדבר שבא ללשכה אבל אם לא בא כלל לא שייך זה ועיין מ"ש רש"י תמורה ד' כ"ג ע"ב ד"ה והשני ומה דמבואר בתוספ' פ"ב דשקלים במחלוקת אם תורמין על העתיד לגבות דאם נימא דתורמין וא"כ גם החדתין הוה שריים כיון דכבר תרמו עלהם וא"כ אין נ"מ בין חדתין לעתיקין ולכך פסק רבינו דחוזרין לשריים ומ"מ פסק דאין מועלין בהם משום דיכול להביא מהם דבר שאין בו מעילה וכמו דאמרינן בנזיר דף כ"ד ובמעילה דף י"א ומ"מ פסק דמעל בהשקל אחר שנתרמה אף דאם יביא ללשכה יהא שריים עכשיו אין שם שריים עליו כיון שעדין לא בא אך כל זה לאחר שנתרמה תרומה אבל קודם שנתרמה לא כיון דסופו לבוא לא נתקדש עדיין וכעין דמבואר בתוספ' פ"ד דמעש"ש גבי היה הולך להפריש תרומה ע"ש דאם סופו לקרות שם לא קדש ע"ש משא"כ אם לא יבוא לעולם חל עליו תכף וא"ש ולכך כאן גבי שקלים חל עליו קדושת בה"ב כיון דסופו לבוא עדיין לא נתקדש ויהיה מן השריים שסופו לבוא ללשכת בדה"ב וא"ש ועיין בתוס' פ"ב דשקלים:

הקדיש. ביכורים כו'. הנה לפי פירוש רבינו בשקלים שפסק כר"ש ובאמת מה דפסק בירושלמי כר"ש לא קאי כלל רק אהך דכריתות דף ט' ע"א גבי גר ע"ש ועיין מה דאמרינן ב"ב דף פ"א ע"ב ע"ש ברשב"ם דנקט על תנאי אך רבינו לקמן פ"ד דביכורים ה"ד לא נקט על תנאי משום דאם הקדיש ביכורים לא חל עליהם קדושה וגם היכי מיירי אם ר"ל לאחר הנחה או תכף משעת קריה או משעת הבאתו לפנים מן החומה לשיטת רבינו ועיין פיאה פ"ז מ"ח גבי עוללות דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואף דעדיין לא זכו בו עניים ועיין במה דפליגי שם ר"א ור"ע גבי כרם שכולו עוללות אם הוא לעניים ר"ל היכא דאין לבעה"ב אך זה הוה כמו אכלתן חיה דמבואר שם דאף ר"א מודה דהוה לעניים וה"נ גבי הקדש ולכך לא חל על העוללות וה"נ גבי בכורים כיון שקרא שם ביכורים הוה כמו שאינו שלו וגם ט"ה אין לו כיון דקיי"ל שהם לאנשי משמר ואף דהוא חייב באחריותן קודם שבא להר הבית כמבואר ביכורים פ"א מ"ט ועיין מש"כ רבינו בפ"ד מהל' ביכורים ה"ט דפסק כהמשנה דשם דעל השניים אין דיניהם כביכורים ובאמת מדברי התוספ' דשם וכן מפירוש הרא"ש מוכח דכ"ז שלא הביאו להר הבית חייב באחריות ע"פ דין ומביא וקורא ומהר הבית עד העזרה שוב פקע אחריות אך מ"מ צריך להביא ואינו קורא והוה כמו עיטור בכורים וכמבואר בירושלמי שם ובעזרה א"צ כלל ומה דאמר בירושלמי שם משום יחיד אני שונה אותה דהיינו ר"ש דס"ל דאף קודם שבא להר הבית אין על האחרים שם ביכורים ועיין בתוספ' כאן עד בור הגולה ובספרי פ' ראה ובמעילה דף י"ט וכ"מ ולכך ר"ש לשיטתו ס"ל כאן דהמקדיש ביכורים אינו קודש ולכך רבינו פסק בהל' ביכורים כב"ש משום הך דכאן אך י"ל דס"ל דהוה כקדשי ב"ה דאין חל עליהם קדושה אף אם חייב באחריות כמבואר לעיל:

אבל. אם הקדיש כו'. עיין חולין דף קל"א ע"א ע"ש:

הלכה יז

החרים חצי כו'. כן מבואר בתוספ' פ"ד דערכין ע"ש ומשום דזה לא הוה גדר הקדש רק גזה"כ כמ"ש התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב ולכך לא פשיט הקדושה בכולו וכמ"ש אך נ"מ אם הקדיש עבדו לדמי קרבן ואח"כ החרים חציו לכהנים דשפיר חל כמבואר לעיל אם אז חל על הכל דנוכל לומר דלכך גבי חרמי כהנים לא נדון בכבודו משום דזה לא שייך רק בדבר השייך פדיון וגבי חרמי כהנים לא וא"כ כאן דגם חרמי כהנים הוה פדיון שפיר נדון בכבדו אך באמת זה הוה בגדר לדמי דשייך גם גבי חרמי כהנים כמבואר גיטין דף ל"ח ע"ב אך כל וכו' ותוס' ערכין דף כ"ח ע"א ע"ש או די"ל דזה רק בקדשי בה"ב וכבר כתבתי בזה:

הלכה יח

ואין הגזברים כו' ע' בהשגות דס"ל דהטעם דת"ק משום דס"ל דכסף אינו גומר בשחרור וכן ס"ל בהל' נחלות פי"א ה"ח ע"ש. והטעם כך דהנה ע' בנזיר דף ס"ב ע"ב מבואר שם דעבד אין שייך בו כלל גדר עצם רק הוא קנין ואין נפשו קנויה לו ר"ל דאין הוא שם דבר בפ"ע וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דקדושין דף ס"ב ע"ב מעיקרא בהמה ר"ל דע"י השחרור הוא נעשה דבר וקודם לזה אינו כלום ול"ד לגר דאף דנעשה כקטן שנולד מ"מ זה נעשה דבר מדבר משא"כ גבי עבד דמתחילה אין שם דבר עליו כלל. וזה ג"כ ר"ל לשיטת הירושלמי על הא דגטין דף י"א ע"ב מפני שהוא קנינו וכן הוא בפהמ"ש ר"ל דאין שייך גדר חוב רק לדבר אבל זה דמתחילה היה אוכל בתרומה מחמת שאינו כלל וע"י השחרור נעשה דבר וזהו ג"כ כונת רש"י בגטין דף ט' ותוס' שם דף ע"ז דזכה בו שמיא וע' בירושלמי קדושין פ"א ה"ג בעי ר"י קומיה ר"ז הילך כסף זה ע"מ שיצא עבדך לחירות ומסיק שם דאף אם הוא קטן יצא מחמת דסופו להגדיל ולא נקט כמש"כ התוס' מחמת דזכה בו שמיא. אך ר"ל כך דהנה לפי המבואר ביבמות דף מ"ז ע"ב ודף מ"ח ע"א דאף דקי"ל דא"י לגייר בע"כ זה רק היכא דיש לו קנין בעצמו אבל אם הוא קנוי לאדון קנין גמור אז א"צ דעתו לגירות אך מ"מ נ"מ דאף דקי"ל שם דף מ"ו ע"א דאף היכא דאין עליו דין עבדות מ"מ בלוקח עבד עצמו י"ל קנין הגוף מ"מ הם דבר בפ"ע ואף דבעי גיטא דחירותא כמבואר ביבמות דף מ"ו ע"א מ"מ אח"כ צריכין גירות גמורה וקבלת המצות רק בשעה שהוא עדין עבדו אז יכול לכופו לגירות כמבואר ביבמות דף מ"ח הנ"ל והא דיפ"ת לא מצי כייף לה ואף דקנאה בכיבוש מלחמה צ"ל משום דלא כבשה לשם שעבוד ואסור להחזיקה לשם שפחה כמבואר בפ"ח דהל' מלכים וגם יש לחלק בין אשה לאיש כמבואר בדברי רבינו בפ"ו ה"ד שם וא"כ יהי' נ"מ דקטנים וחרש אין יכולים להתגיר אבל אם היה שלו בגדר עבד במילה וטבילה דכיון דנתגיר במקצת רק כ"ז שהוא של האדון לא פשטא קדושה בכולה וכמו הא דקדושין דף ז' אבל מיד ששחררו אז פשטה קדושה בכולו וכע' שכ' התוס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה גמרי ע"ש ובזה א"ש שיטת הראשונים דס"ל דטבילה של שחרור לא מעכבא דלא כתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב וגם בקטנים וחרש ושוטה מהני זה דלא כמו גבי גירות וע' בה"ג הל' מילה ובכתובות דף י"א וספ"ח מהל' עבדים ובירושלמי פ"ח דיבמות. אך זה רק אם נימא כהך דשמואל בגטין דף ל"ח וכ"מ דעבד שאין לרבו רשות בו לא הוה עבד ויצא לחירות ר"ל ואז פשטה קדושה בכולה משום דס"ל כך דמה שקנוי לו בדין העבדות הוא הקנין שיש לו בו כמו לוקח עכו"ם עצמו וכיון דזה לא מכח הדין של מקצת גירות רק מחמת מה שעדין לא נתגייר לגמרי לא הוי שיור וכיון דפקע השעבוד ממילא פשטה קדושה בכולו. אך אנן ס"ל דאדרבה מחמת המקצת גירות לכך הגוף קנוי לאדון ולכך אף אם פקע השעבוד מ"מ מיקרי הגוף קנוי לאדון ע' תוס' יבמות דף ס"ו וגטין דף מ' וכ"מ ולכך צריך גט שחרור לזה ובל"ז לא פשטה קדושה בכולו והוה כמו הא דקדושין דף ח' הנ"ל וזה הוי לא בגדר דבר מלא דבר כמש"כ רק בגדר דבר מדבר דמקצת הגירות עשתה לו זה ולכך אז מחויב לעשות פסח כגדר אשה ואין רבו יכול לעכב עליו כמבואר בירושלמי פ"ד דגטין ואסור בבת ישראל לא מחמת עבד רק דמחוסר עדין השלמת הגרות ולכך קי"ל דאז אם מת רבו אם נימא דא"י להורישו לבניו כשיטת אמימר א"צ גט שחרור ופשטה קדושה בכולה דכיון דחזינן לאמימר דס"ל איסור לבנו לא מוריש ר"ל דקנין הגוף שנשאר להאדון בהעבד לא מחמת הקנין שיש לו קנין בו רק מחמת שיש בהעבד חסרון במה שלא נגמרה הגירות ולכך לא יכול להורישו וא"כ ממילא אם מת יהי' כמו גבי גר לת"ק דאבא שאול דהוה כמו אשה דכיון דאין בו רק החסרון מצד האדון ממילא כשמת האדון וא"ל אחר לזכות בו ניתר ממילא במיתת האדון כמו אשה וא"ש מ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ד"ה הא אך אנן קי"ל דהשטר שחרור הוא גדר קנין שמקנה להעבד גופו וכמש"כ לעיל דזה הוי דבר חדש ולכך לא יקשה אמאי לא הוי כהא דקדושין דף ז' שיהא נצרך להקדישה עוד פעם משום דזה לא הוי שיור והא דיליף בגיטין ד' ל"ט ע"ב כאשה מה אשה אסורא ולא ממונא ר"ל כך דכמו דחזינן דגט אשה מהני בתורת קנין לא בגדר סילוק אף איסור לבדו וכמש"כ בזה לעיל ולכך פסקינן בגיטין ד' ע"ח דהאשה צריכה שתדע שנתגרשה ע"ש בבעל המאור ז"ל ומלחמות וזהו בעצם כונת הירושלמי הובא בתוס' גיטין דף י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא היא מגורשת ר"ל היכא דאינה יודעת שנתגרשה וכע' הא דיבמות דף קי"ג ע"ב וכ"מ א"כ חזינן דהוא בגדר קנין ומ"מ הוא רק איסורא ה"נ גבי עבד אף היכא דלא הוי רק איסורא צריך גדר קנין וס"ל דמיתת האדון היכא דאין לו בנים הוה כמו גט באשה דהרי אם יש לו בנים היה מוריש להם אף הגוף לבדו רק משום דאין לו למי להוריש וע' עירובין דף ע' ע"ב דגם גר הוי בגדר יורש אך זה רק אם לא היה זמן שלא היה להם בעלים אז אין יכול אחר לזכות בהם וע' תוס' קדושין דף כ"ג ע"א זהו כונת הגמ' בגיטין שם וא"ש מ"ש התוס' ולכך ע"כ ס"ל כאבא שאול ומיתת הגר הוי גדר קנין וא"כ צריך דוקא גדול אך אי קי"ל דמיתת הגר אינה עושה כלום ולא ילפינן כלל מאשה לענין זה רק דהעבד אם הוא גדול לא גרע מאחר וזוכה בעצמו אבל קטן המחזיק בהם זכה בהם לשעבוד גמור ובאמת גבי המפקיר עבדים קטנים אם יכול אחר לזכות בהם ע' רש"י גיטין ד' ל"ט ע"ב ד"ה וקא דלפי פירושו תליא בב' הלשונות דשם אם יכול אחר לזכות בו או לא ויהי' נ"מ ג"כ די"ל דשוב אין האדון יכול לכתוב להם גט שחרור דא"י להפסיד לאחרים ואפשר לומר דאם הפקיר קטן ואח"כ כתב לו גט שחרור לא מהני אף לענין איסור דלשחרר האיסור והממון ישאר א"א וע' גיטין ד' מ"ג ע"ב גבי אונו. אך שם יש גם ממון בידו כמש"כ תוס' שם וע"ש דף מ' ע"א ובתוס' יבמות ד' ע"ט ע"א גבי חלק מזבח ובאמת בירושלמי דגיטין שם ס"ל דהא דאמר אבא שאול דכל המחזיק בהם זכה בהם ר"ל רק להגוף אבל לא למעשה ידיו וט"ס שם אך גמ' דילן לא ס"ל זה כמבואר בקדושין דף כ"ג. וא"כ כך לדידן דס"ל כא"ש ודלא כאמימר יש בגט שחרור ב' הפעולות א' מה שמסלק עצמו ממנו ומה שמקנה אותו לו ועי"ז נעשה ישראל לא בגדר דפשטה קדושה בכולה וכמש"כ וא"כ כמו דגבי גט אשה צריכה שתדע שהיא מגורשת כן גבי עבד בגט שחרור ולכך ס"ל לרבינו בפ"ו מהל' עבדים ה"א דגבי תנו אף דא"י לחזור בו מ"מ אינו יוצא בו לחירות וע' תוס' גיטין ד' ט' ע"ב ע"ש אך שיטת רבינו כך דלענין שיהא ישראל זה צריך דוקא שידע זה אף דמהני בע"כ כמבואר ביבמות דף מ"ח וכ"מ מ"מ צריך שידע הדבר אך אם הוא בגדר זכות אז הוי כמו שהוא ידע וע' קדושין דף כ"ג ע"ב דבעי שם עבד מהו שיעשה שליח כו' ורצה לפשוט שם מכהנים ור"ל כך דגבי כהנים הכי קמבעי ליה אי מתחלה כשצותה התורה להקריב קרבנות אמרה שהכהנים מקריבים ולא שייך כלל גדר בעלים בקרבן או שצותה התורה להקריב קרבנות ואח"כ אמרה שזרים א"י להקריב רק כהנים ונ"מ להא דב"ק ד' ק"ט ע"ב אם כהן נתן קרבנו לכהן אחר להקריב אי הוא בגדר שלוחו או הוי קרבנו של המקריב ובזה הוי מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלהמ"ק וכ"כ בזה. וכן נ"מ גבי במה דכשר אף זר אם המקריב קרבנו של אחר הוא בגדר מקריב או רק בגדר שליחות וע' בתו"כ הובא ברש"י זבחים דף קי"ח ע"א ודף קי"ט ע"ב דמרבי שם גבי במה זר ועבד ורש"י השמיט נשים והטעם משום דבירושלמי פ"א דמגילה אמר לית כאן נשים איש כתוב בפרשה והנה בתוספתא סוף קרבנות מתחילה אמר ועבדים משוחררים ושם בסוף אמר בנו ובתו ועבדו ושפחתו וצ"ל דלהקריב בשביל אחר כשר רק זר ועבד משוחרר אבל קרבן עצמו אף נשים ועבדים כשרים ונ"מ ג"כ לגבי ערל בבמה ע' רש"י זבחים ד' ס"ח ע"ב ד"ה זר והנה יהיה נ"מ אי קי"ל כר"ע דמקיש ערל לטמא וטמא פסול בבמה כמבואר בזבחים דף ט"ז ודף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה מסתברי ואם נימא מטעם דמבואר שם דף כ"ב דמקשינן לבן נכר כשר בבמה ע' מנחות דף ק"ט אך יש לחלק דשם ר"ל כשעשה תשובה ובזבחים הנ"ל ר"ל כשעדין הוא מומר ואסור גם בבמה וגם באכילת קדשים אסור ובאמת זהו הטעם דגבי ק"פ דבן נכר לא יאכל בו ומטעם דאסור באכילת קדשים וע' בדברי רבינו פ"ט מהל' ק"פ ה"ז ובהשגות שם דס"ל דגם לאינו ממונה עמו אם נתנו לוקה דזהו בכלל בן נכר וזהו ג"כ כונת הגמ' ביבמות ד' ע' ע"ב אלמא לא קני ליה רביה ור"ל וא"כ אסור מלאכול בפסח של רבו אך י"ל דערל גרע דאינו ראוי למנין וכעין הא דפסחים דף ס"ב ע"א. וגבי זה נמי נ"מ דערל בקרבן שלו יכול להקריב בבמה כמו אשה משא"כ בקרבן של אחרים אז אסור להקריב ושם נמי הוי בגדר מקריב לא בגדר שליח. וא"כ גבי שטר נמי בשחרור דלרשב"א דס"ל דלא אמרינן גיטו וידו באים כאחד א"כ התורה אמרה מתחלה דהשחרור רק ע"י קבלת אחר וא"צ ידיעתו כלל. וגם נ"מ להך דין דרבינו גבי האומר תנו גט זה ומת האדון קודם שקיבל העבד וכן לדידן גבי מפקיר עבדו או חבל בו בראשי אברים דקי"ל דצריך גט שחרור אז הגט שחרור הוא רק גדר איסור לבדו ואז ודאי צריך העבד לידע הדבר כיון שאין רשות רבו עליו וזה תליא אם יכול לעשות שליח ואם יהיה בגדר שליחות וע' בגטין ד' מ"ב ע"ב ובירושלמי שם ותוס' ערכין ד' ב' ע"ב. והנה גבי כסף בשחרור אם זה הוי גדר הפקרת רשות הרב או דין וע' קדושין דף כ"ג ודף ה' ע"א בתוס' דמשמע דהוי בגדר הפקעה וע' בירושלמי פ"א דקדושין שם דס"ל לר"ז דמהני ג"כ שיתן הכסף האדון לאחר משמע דזה הוי רק גדר דין וגם נ"מ כך דהנה בגיטין דף מ"א ע"ב מבואר דעכ"נ יוצא גם בשו"כ וע' בפ"ג מהל' עבדים ה"ח דגבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם לא אמרינן שו"כ ככסף וע' קדושין דף ח' ותוס' שם דף ב' ע"א והנה בירושלמי דקדושין פ"א ה"ב מבואר דגבי גרעון דאז יוצא בע"כ אז י"ל דשו"כ אינו ככסף ולכך צריך רבוי אבל אם נתרצה דאז הוי רק בגדר קנין אז אף בלא רבוי שו"כ ככסף וע' הל' עבדים פ"ה ה"ב דגבי עבד כסף הוא רק בגדר קנין ונ"מ ג"כ אם צריך ליתן דוקא שווי העבד או די בפרוטה וכן במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל שם פ"ז ה"ח אם כתב לו שטר על דמיו אי הוי כמו כסף גבי עכ"נ והראב"ד ז"ל לשיטתו דדוקא גבי קידושין כן וע' רש"י קידושין דף ה' ע"א ודף ט"ז ע"א גבי כתב לו שטר אדמיה היינו כסף ודף י"ח ע"א ובגטין דף מ"ה ע"א ליכתב ליה שטרא אדמיה והנה גבי פדיון הקדש כבר הארכתי בזה אם הוא בגדר קנין מן ההקדש או בגדר סילוק האיסור והנה בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר דלכך הקדש לא פטר מן המעשרות אם לא מרח ברשות הקדש משום דלא יצא מרשות הבעלים והגזבר משא"כ בהפקר דיצא מרשות הכל והמחזיק בו אח"כ לא הוי מכח בעלים הראשונים משא"כ בהקדש דהפודה הוא בגדר בעלים הראשונים וע' בירושלמי ב"ק פ"ז דהפדיה אינה קובעת למעשרות ובירושלמי מעשר' פ"ד ה"א והוי כעין המחזיק בנכסי הגר דכאו"א כשזוכה בו הוי כמו יורש הגר ע' בירושלמי פ"א דקדושין ה"ה דאם החזיק בקרקע של גר חייב אף במעשרות וע' תוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר והטעם דמחזיק בנכסי הגר הוי כמו כרעא דגר כמבואר בעירובין דף ע' ע"ב וע' תוס' ב"ק דף מ"ט ע"ב ד"ה משכונו אך שם משום דהפקיע השעבוד והוי כאילו שילם לו וע' מכות דף ט"ז וע' ב"ב דף קמ"ט ע"א דגר לאו בר ירושה הוא ותוס' שם וגטין דף י"ג ע"א תוס' ד"ה והא דפסק כחו מהממון. אך צ"ל כך דהיכא דהוא הפקיר מדעתו אז סילק עצמו מגוף הדבר ולכך גבי מעשרות מאחר שזכה בו מן ההפקר אם זכה גם בקרקע פטור מן המעשרות אבל גבי גר כיון דהדבר הוא ממילא לא מקרי הפקעה רק שאין לו זכות בהדברים היוצאים ממנו אבל גוף הדבר נשאר כמקדם וכל המחזיק נקרא יורש הגר ולכך גם בעבדים כן דהמחזיק בקטנים זכה בהם גם לשעבוד ול"ה כמפקיר עבדו וע' תוס' יבמות דף מ"ח ע"א דהפקר הוי רק סילוק וגבי הקדש לא נסתלק הבעה"ב מגוף הדבר והפודה שם הראשון עליו ולכך מהני גם כסף להוציאו לחירות אבל העבד עצמו ס"ל לת"ק דא"י לפדות עצמו מן הגזבר דשוב ישאר העבד של רבו ראשון כיון שהוא רק סילק האיסור והגוף שלו שייך לרבו ראשון ורבי ס"ל דהוא קנין ולא סילוק והוי שחרור וע' במה דפליגי בירושלמי פ"א דתרומות ופ"ה דמעשרות אם הגזבר הוא כבעלים:

הלכה יט

המקדיש ידי עבדו כו' ע' גיטין דף י"ב ע"ב ובירוש' כתובות פ"ה ה"ה ותוס' כתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה שדה והנה למה צריך ללוות תחילה למה לא יעשה פחות מפרוטה ויאכל וצ"ל כך דכיון דאנן פסקינן דחלה קדושה על גוף העבד אסור לעשות מלאכה וע' פ"ה דהל' מעילה ה"ו דרק אין מועלין בו אבל הקדושה חלה וכמבואר בגטין כאן דף ל"ט רק כיון דלוה מתחילה הוה זה כמו פדיון וגם י"ל דהנה מבואר בחולין דף קל"ה ע"א דגבי קדשי בדה"ב יכולין לשייר את הגיזה שלא יהי' קדוש וע' תוס' ערכין דף כ"א ע"א וכ"מ דיש דבר דהגוף הוא קדוש ומ"מ הגדולין וההנאה שלהם הוי חול דזה ב' דברים וזהו ג"כ מה דמבואר פ"ז הי"ד והי"ז גבי בע"ח שהקדיש נכסיו דאף דקי"ל דהקדש מפקיע את השעבוד היינו רק שיש עליו איסור הקדש אבל הממון וההנאה אינם הקדש כיון דמשועבדים לבע"ח וע' בירושלמי כתובות פ"ח ה"י דמועלין בו מעילה גמורה והקשו שם דאין מעילה בקרקעות ומוקי שם דמיירי בקמה וקשה נהי דאין מעילה בקרקעות מ"מ יש איסור הנאה מה"ת גם בקרקע ע' גיטין דף ל"ח ותוס' ב"ק דף י"ב ע"ב וע' רש"י ב"ק דף ו' ע"ב דמשמע שם דליכא עליו שם הקדש כלל ר"ל דהוי רק ממון הקדש אך חייב בזה מזיק וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ט ע"א דכתב שם דגבי קרקע מעל אע"פ דלא פגם ור"ל דכיון דקרקע אינה נגזלת צריך לשלם אף אם לא פגמו וכמו דמבואר בב"ק דף צ"ז ע"א דהוי כמו שכירות וע' תוס' ב"מ דף ס"ה ע"א וזהו באמת כונת הגמ' ב"ק דף כ' ע"ב גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דמקשה שם מהא דבנאו בתוך ביתו ור"ל כך דנקט שם כיון שנהנה ממנו מעל אף שלא פגמה ע' תוס' ערכין דף כ"א ע"א ד"ה כי ובנדרים ד' נ"ה ע"א אי הוי נפגם ע"ש וע"כ משום דגבי קרקע החיוב הוא על ההנאה לא על החסרון ותירץ דגבי הקדש הוי כמו מדעת ור"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו השכיר לו והחיוב הוא על ההנאה ולא על ההיזק ולכך צריך לשלם בהקדש. כן ס"ל לרש"י אך זה לא שייך דמפקיע מידי שעבוד דהא זה לא הוי איסור רק ממון זה ר"ל בירושלמי פ"ח דכתובות הנ"ל וע' בפסחים ד' כ"ז ע"ב דכל היכא דליכא מעילה לא יצא לחולין דזה הוי גדר פדיון וע' רמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דע"ז גבי קרקע דלא יצא לחולין אם נהנה מהם בשוגג ונראה דה"ה גבי פחות משו"פ כן ולכך כאן גבי עבד לוה מתחילה וא"כ נמצא יש עליו שעבוד ועבד הוי כמו קרקע דלא אסור בו רק נהנה ולא מחמת איסור ולכך לא חל על פחות משו"פ רק משום דאסור לעשות וגם קי"ל דאין משתכרין בשל הקדש כמבואר כתובות ד' ק"ו ע"ב ותוס' מנחות דף צ' ע"ב רק כיון שהוא משועבד מותר לעשות ואם היה עושה בפרוטה היה צריך פדיון ואין הקדש מתחלל על מלאכה לכך צריך לעשות בפחות משו"פ דאז מחמת ממון הקדש לא חל עליו קדושה דאין עליו שם ממון וכבר הארכתי בזה לעיל והטעם כיון דבעצם אין עליו קדושה רק מחמת שיכול לפדותו ואפחות משו"פ לא תפיס פדיון לכ"ע ולהמתין עד שיצטרף אינו צריך משום דאין להקדש רק מקומו ושעתו וע' רש"י כריתות דף כ"ג ע"א ד"ה בגסה ובירושלמי פסחים פ"ב דאמר שם הטעם משום דראוי להשלים אך זה רק אם כבר חל הקדש לא פקע עבור זה אבל לחול א"א וע' מש"כ רבינו לק' פ"ב מהל' מעש"ש ה"ט ואף דרבינו פסק לעיל פ"ה ה"א דצריך להיות בחומשו ש"פ זה רק לענין להוסיף חומש ונ"מ לענין מצוה בבעלים ואף דבמעש"ש לא ס"ל כן רק דהוה רק מדרבנן שם משום דהקדושה והדין הוה ב' דברים ושם ר"ל לענין הקדושה וכמו דס"ל בפ"ט דשם ה"ב גבי רבעי גבי בוסר דאף דהאיסור חל עליה מ"מ לא מקרי ממון גבוה ולכך יכול ליתנו במתנה וע' בירושלמי ספ"א דערלה דגבי פגי תמרה לא מהני פדיון ע"ש והוא ג"כ מטעם זה דאין עליהם הקדושה עדין משא"כ גבי הקדש וכ"כ בזה וע' בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א וכתובות פ"ז גבי פועל שאינו יפה ש"פ אם יש שם פעולה עליו משמע שם דלא הוה פעולה כלל ולכך י"ל דכאן לא מיקרי זה פעולת הקדש כלל. וע' בתוספתא ב"מ פ"ד דאם לקח מעות הקדש רק לראות בהן ג"כ מעל ואף דגבי שואל הוה בעיא דלא איפשטא בב"מ דף צ"ו וכאן בתוספתא אמר דהוי כש"ש וגבי הקדש שפיר מעל וזהו כונת הגמ' מעילה דף כ' ע"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה וע' ב"ק דף ק"א ע"א ר"ל אף דאינה הנאה מעצם הדבר וע' גיטין דף מ"ג ע"א גבי עבד דזה הוי שימוש ובסנהדרין ד' פ"ה ע"ב גבי עימור:

הלכה כא

אין אדם מקדיש כו' שדה מקנתו כו'. הנה מלשונו משמע דאף חרם בדה"ב לא חל עליה וכמש"כ לעיל דחרם הוא רק שיחול על גוף הדבר וכאן א"א לחול על גוף הדבר מטעם שאינו שלו וגם נ"מ דמגוף הקרקע מותר ליהנות דלא הקדיש רק את הפירות והגידולין ונ"מ להא דמעילה ד' י"ג גבי הדש קלעילין מעל משום האבק וכאן אם הקדיש שדה מקנה לא מעל משום דאין גוף הקרקע קדוש. וע' ב"מ ד' ק"ו ע"א מה דמתרץ שם אשביעית דלכך עולה מן הגירוע משום דחזי למשטחה בה פירי ע"ש ברש"י וע' תוס' ב"מ ד' ס"ד ע"א ד"ה מה גבי משכנתא דסורא אי זה מקרי הנאה בעצם הקרקע או הוה רק גדר תשמיש ופירות וע' רשב"ם ב"ב ד' נ"ג ע"ב גבי המציע מצעות בנכסי הגר דהוה קנין אף אם נימא דאכילת פירות לא קנה והוה בגדר חזקה וע' הל' מכירה פ"א הט"ו וט"ז דשטוחי פירי הוה קנין במו"מ ואף דהמציע מצעות לא הביא שם רק בהל' זכיה ומתנה וס"ל דהוה כמו ניר ובהך ניר שכת' רבינו בהל' מכירה פ"א הט"ז שם לא ר"ל דהניר הוה חזקה גבי מקח וממכר רק שנכנס לתוך השדה ונרה מראה שהוא בעל השדה וע' ב"ב ד' פ"ז ע"א ובסוף פ"ג מהל' מכירה ובירושלמי מעשרות פ"ב סה"ה גבי אבטיח דהוה קנין אם ספת בו ע"ש אבל גבי עבד הגבהה הוה קנין אף במו"מ וע' סנהדרין ד' פ"ה ע"ב גבי זג עלה ונ"מ אם העבד היה ישן אי הוה קנין גבי מו"מ דאז י"ל דדמי לקרקע דרק בנכסי הגר קנה וזה נ"מ אם הוה בגדר תשמיש או בגדר הנאה וע' הל' גזילה פי"ז ה"ו דמשמע שם דרכוב בבהמה קנה אף שאינו מנהיג ברגליו גבי מציאה ואף דבהל' מכירה לא פסק כן משום דכ"כ דנראה דאף דקי"ל דחזקה לא שייך במטלטלין זה רק היכא שאין הוא נהנה מהדבר אבל היכא דהוא נהנה מהדבר הוי קנין כעין גבי ע"ע וגבי מטלטלין וע' קדושין ד' כ"ז ע"א דחזקה לא שייך גבי ע"ע ותוס' גיטין ד' ל"ח ע"א אך זה רק אם לא נהנה מגוף הדבר אבל אם נהנה מגוף הדבר גם בעבדים ומטלטלין הוה קנין וכמו גבי קרדום קידושין דף מ"ז אם בקע בו קנאו ועיין תוספות בכורות ד' י"ג ע"א וגיטין ד' כ"ב ע"א וב"מ ד' ע"ט ד' צ"ט ע"ש אך גבי חזקה דמטלטלין ס"ל דזה רק בנכסי הגר ובאבדה לא במו"מ. וע' ב"מ ד' מ"א ע"ב בתוס' ד"ה חדא ע"ש וגם גבי שאלה י"ל דהוי כמו אבדה ונכסי הגר לענין קנין כיון דגוף הדבר לא נפיק מרשותא דמרא וע' סנהדרין דף ע"ב וכ"מ. וא"כ חזינן דמה שנשתמש בגוף הקרקע לא מיקרי גדר פירות וא"כ י"ל דהכא דא"י להקדיש גוף הדבר לעולם לא מעל כה"ג וע' גיטין דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה גופא:

הלכה כב

אין אדם כו'. והנה אם הודה לאחר הכפירה אם יכול להקדישו וכן גבי גזול הנה זה הוה מחלוקת דבעהמ"א ומלחמ' ברפ"ד דב"ק גבי גזל וע' ב"ק ד' ק"ד ע"א כיון דידע למאן גזל והודה לו כו' כמ"ד לו כו' וע' הל' גזילה פ"ח ה"ה דאף אם הודה לאחר שבועה והוה גדר יאוש כמש"כ שם פ"ז ה"ט מ"מ אם זקף עליו במלוה לכ"ע אף לשיטת הר"א ז"ל הוה כפקדון והוה כמו שנתן לו ונתכפר לו אם הביא האשם אז ואם לא זקפו עליו במלוה הר"א ס"ל דלא הוה כמו שנתן לו לריה"ג ורבינו ס"ל דהוה כמו שנתן לו לענין כפרה רק דמ"מ צריך להוציא מתחת ידו וע' ב"מ דף מ"ג לר"ע דאמר משעת תביעה אם יש עדים אם די בזה או רק צריך הודאה ע"ש וע' במה דפליגי הרמב"ן ז"ל ובעהמ"א בהא דפסחים ד' ל"א גבי חמץ. וע' תוס' ב"ק ד' ע' ע"א דגם רב ס"ל דאינו יכול להקדיש והוא לכא' תמוה דהא רב דס"ל שם ד' ס"ז ע"ב דלאחר יאוש א"י לשלם תשלומי כפל ע"כ ס"ל דלא כר"י רק דיכול להקדיש כמבואר שם דף ס"ח ע"ב ע"ש וע' רמב"ן ב"ק פ"ד דמשמע שם דזה הוה מחמת דשלב"ל וא"כ לפ"ז לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל לכא' לא שייך זה. וע' ב"ב ד' ע"ט ע"ב ובתוס' שם ד"ה אומר דרק יכול להקדיש היכא דלבסוף אתא לידו וע' חולין ד' קל"ט דנקט שם הטעם גבי שילוח הקן מחמת ברשותו משמע דלמ"ד דלא בעי ברשותו לא איכפת לן. וע' בע"ז ד' ס"ג דאמר שם ג"כ כה"ג דבדבר שיש מציאות שיהי' שלו רק שעכשיו אינו שלו אז הטעם דלא חל הקדש משום שאינו ברשותו אך באמת כך דהנה ע' ב"ק דף ס"ה ע"א בהא דרב ורבה מוכח כך דגבי גזל יש ב' חיובים א' עבור שנטל הדבר והב' עבור שהדבר ישנו תחת ידו ועוד יש דבר מחמת מצות השבה דוהשיב את הגזילה וע' בב"ק דיליף דשינוי אינו קונה מהך קרא דוהשיב את הגזילה וזה רק בגדר השבה וע"ש ד' ק"ה ע"א גבי מצות השבה לא קיים וע' ב"ק ד' קי"א ד"ה הגוזל מ"ש שם אר"י דס"ל דאין שינוי קונה מהא דמאכיל את בניו. אך כך דזה רק משום מצות השבה לכך לא קנה שינוי ולא משום דשינוי אינו פועל וא"ש דלא תקשה מכל הני דס"ל דשינוי הוי קנין רק הגמ' מקשה מראשית הגז דבאמת זה מבואר בתמורה דף ו' דלא שייך שינוי קונה רק אם נימא דהגזל פעל איזה דבר ולכך י"ל דשינוי קונה אבל אם נימא דלא פעל כלום מה שייך שינוי רק דאמרינן דאינו זה הדבר שעשה ולכך גבי ראשית הגז אף אם עדין לא נתחיב ראשית הגז מ"מ כשצבעו אינו מצטרף כמבואר ב"ק דף צ"ג ע"ב משום דאין זה גיזה שהתורה חיבה ראשית הגז וכן גבי אתנן. וע' ב"ב דף קכ"ו ע"א גבי ענבים ודרכן ושם ג"כ כן דאין זה הדבר שהניח אביו בירושה וגבי גזל כך ודאי דחייב מחמת הגזל דמעיקרא ויש עליו גם מצות השבת הדבר אך נ"מ אם צריך לשלם כפ"מ ששוה עכשיו או כמו בשעת הגזל דאם נימא דהגזל לא פעל כלום אז נשתנה ברשות הנגזל ואם נימא דעשה איזו פעולה אז י"ל דנשתנה ברשות הגזלן וא"כ לר"י דס"ל דחזינן דהגזל עשה איזו פעולה דיצא במקצת מרשות הנגזל ואם נימא דהשינוי הוה לא זה הדבר א"כ לא הוה ברשות הנגזל ולכך מקשה שפיר ב"ק דף צ"ד על ר"י משא"כ לרב ולר"ל אף אם נימא דשינוי הוה לא זה הדבר מ"מ כשנשתנה ברשות הנגזל נשתנה דעדין ברשותו עומד וע' בסנהדרין דף ע"ב ע"א דאמר שם לרב דקאי ברשותו כמו גבי שואל ואף דזה ודאי אף לדידן אם שברו לאח"כ ולא היה שוה רק זוזא א"צ לשלם רק כמו ששוה עכשיו ולהיפך לרב דמים ששוה עכשיו פטור לגמרי דהא קנינהו והדמים שהיה שוה בעת שנטלה אז פטור מטעם דקלב"מ דזהו ב' דברים ולכך מסיק שם בגמ' דאף לדידן דלא ס"ל כרב היכא דשדינהו בנהרא דאז מצי למימר הא קמך כמבואר ב"ק דף צ"ח ע"א רק דהחיוב הוא מחמת שנטלן דבעי השבה מעליתא פטור משום דקלב"מ וע' תוס' כתובות דף ל"ד ע"ב ד"ה אבל. אך באמת אף לדידן כיון דעל הגנבה ליכא חיוב אז הוה הטביחה והמכירה כאילו היתה פרה שאולה לו ואז לא הוה גנבה חדשה וע' בירושלמי ספ"ח דשבועות ששחטו רבוץ ורש"י ב"ק דף ע"ט ע"ש. נמצא כך דלמ"ד דלא יצא מרשות הנגזל אף אם נימא שינוי קונה מ"מ משום מצות השבה דמחויב להשיב שייך ג"ז להנגזל רק דע"ז לא מקרי טבח ומכר דזה לא בא לידו בגנבה וזהו ר"ל הגמ' ב"ק דף ס"ה ע"ב וע"ש בתוס' דף ס"ו ע"א ד"ה טלאים וכן גבי יורשים דעליהם ליכא מצות השבה וע' תוס' ב"ב דף מ"ד ע"א ד"ה דוקא. אך זה שייך רק היכא דהוי יאוש דאז מוטל עליו מצות השבה וכע' מש"כ רבינו בפ"ז מהל' גזילה אבל היכא דליכא יאוש דאז ליכא מצות השבה רק משום הגזל אז אמרינן שפיר דלא הוה ברשותו לענין הקדש ואף דבאמת הטעם דליכא חיוב השבה הוא רק משום דברשותו הוא אך יהי נ"מ היכא דהקדיש אח"כ כיון דאז חזינן דהבעלים לא יבואו לתובעו עוד שוב י"ל דלא מהני ההקדש דהוי כמו שאינו ברשותו אך למ"ד דגם אינו ברשותו מהני כמו לרב שפיר יכול להקדיש וע' עירובין דף פ"ח ע"א גבי שבת מחזירו לבעלים ע"ש ר"ל דהדין מחזירו שיהא שם בעליו עליו ע"ש. וה"נ גבי גזל אך כ"ז היכא דאנו יודעין שהוא בגזילה אבל גבי ההיא דמסותא דב"מ דף ח' שם כיון דאין מוחזק של מי היא וע' ב"ב דף ל"ה ע"ב גבי הא דאמרי נהרדעי שוב י"ל דגם רב מודה דא"י להקדיש ואף שניהם אינם יכולים להקדיש כיון דגם אחר יכול ליקח מהם ואינה ברשות שניהם וע' ב"ק דף קי"ז ע"א גבי ההוא שותא ע"ש וע' בירוש' פ"א דבכורים ה"ב דהבעלים אינם יכולים לתרום תרומה ג"כ על הגזילה וע' תוס' קדושין דף נ"ו ע"א:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה