אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי יוסף רוזין

פרק ט · הלכה יא

הלכה ט

האשה שנדרה כו' הרי זו מביאה כו'. הטעם משום דפסקינן כמ"ד מיגז גייז כמבואר כאן דף כ"ב ודף י"ט וע' מה דס"ל לרבינו לעיל בה' נדרים פי"ב הי"ט ופי"ג הט"ו ע"ש דס"ל דמיגז גייז וע' מש"כ רבינו לעיל ספ"ד ומלשון רבינו ז"ל כאן משמע דצריכה להביא אף אשם נזיר טמא ודלא כרש"י כאן אך יהיה נ"מ אם צריכה לגלח וכ"כ בזה ועי' בירושלמי כאן פ"ד דמבואר שם בה"ד דאשם נזיר מביא מחמת הך דכריתות דף כ"ז דבא על הבטלה ע"ש וע' בהך דנדרים דף פ"ג ע"א דאמר שם טעם דאין קרבן לחצי נזירות ע"ש בר"ן וברא"ש דלשיטת הרא"ש משמע דאף למ"ד מיגז גייז ג"כ א"צ להביא וע' בהך דשבועות דף ל"ז ע"א ומנחות דף ג' ע"ב דקרבנות נזיר טמא הוה רק מכשיר שתחול עליו נזירות בטהרה וע' בשבועות דף ח' ודף כ"ו ובכ"מ דמבואר ג"כ דהוה בגדר מכשיר וא"כ אמאי מביאה כאן וצ"ל דקאי אאשם לחוד וכמש"כ ודלא כשיטת הגמ' בנזיר רק כהך דנדרים דף פ"ג הנ"ל וע' במנחות דף ד' ע"ב במה דס"ל לרב שם דגם מכשיר היכא שלא הכשיר כמו שלא לשמה אז אינו יכול להקריבו כלל אך אנן לא קי"ל כן וע' במש"כ רבינו בפיה"מ רפ"א דמנחות דפי' כרב ע"ש ובהך דזבחים דף ו' ע"א גבי שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושם דף קט"ו ע"א ובאמת זה תליא במש"כ לעיל אם הקרבנות ג"כ בכלל הנזירות וע' בהך דכריתות דף י"ב ע"ב ובדברי רבינו לקמן הי"ז שכתב שם הטעם דהוה כאומר נשאלתי על נזירותי ובירושלמי פ"ח דנזיר אמר שם תנאי היה בלבי כשאטמא תפקע נזירותי ור"ל כך דהנה ע' במש"כ רבינו בהלכות שגגות פ"ג ה"א ופי"א ה"ח ע"ש בהשגות ובהל' אבות הטומאה פט"ו הי"א והנה לכאורה קשה מה בין אומר לא נטמאתי לגבי נזיר לבין לא נטמאתי גבי ביאת מקדש והנה שם כתב רבינו לשון לא נטמאתי מעולם וע"ש בהשגות וצ"ל כך דהיכא דהוא מכחישן בעיקר חיוב הקרבן נאמן כל היכא דיש לנו לתלות באיזה סבה אף דלא מתרץ דיבוריה וגבי ביאת מקדש אף דגבי טומאה בלא קרבן נאמן הוא שם משום כך דהא בקרא כתיב או הודע ולא שיודיעוהו אחרים ע' בתו"כ פ' ויקרא פ"ה אך אם אומרים לו העדים שהוא יודע שחייב קרבן ע"ז ודאי נאמנים וע' תוס' יבמות דף פ"ח ע"א וע' בהך דכריתות דף כ"ד ע"א גבי אשם תלוי שהוזמו עדיו ואפרשה על פי עדים וקשה היכא משכחת לה הא הוא נאמן וכן מבואר בתו"כ פ' ויקרא דגם באשם תלוי כן לדידן וצ"ל דמיירי כאן כגון שהעידו עליו עדים שהוא הודה בפני אחרים שאכל ספק חלב וכן נמי אם העידו עליו עדים שהוא יודע הדבר שעשה אך לגבי טומאה כיון דאין נ"מ בין אם הוא יודע בין אם הוא אינו יודע שנטמא לא הוה זה בגדר עדות וכמש"כ התוס' ביבמות הנ"ל וכעין מש"כ הבעל המאור ז"ל בספ"ב דר"ה דעדים אינם נאמנים רק בדבר ששייך לעדות לכך ס"ל לרבינו דאינם נאמנים וזה רק בטומאה לבדה משא"כ בטומאת ביאת מקדש דקי"ל דצריך ידיעה בתחילה שהוא טמא וא"כ הידיעה נ"מ לדין וזה לא הכחיש אותם בעצם הקרבן דזה רק גרם לקרבן דעיקר החיוב הוא הכניסה למקדש לכך ס"ל לרבינו דע"ז אינו נאמן והנה גבי נזיר ג"כ אם נימא דהקרבן על הטומאה אז הוי הכחשה בגוף הקרבן היכא די"ל איזה סיבה אבל אם נימא דהקרבן הוא רק להתחיל נזירות טהרה וא"כ לא הוי הטומאה רק גורם לזה לכך מוקי בירושלמי דרק לכשמתרץ תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ואם כן הטומאה גורמת שלא יתחייב עוד נזירות ושוב לא שייך קרבן וע' בהך דנדרים דף ט' ע"ב גבי מה דאמר שם לכשנטמאים הם מתחרטים ר"ל דאז בטל הנדר ולא נשאר רק הדין ולכך סותר הימים שקדמו וע' מש"כ בזה לקמן פ"י ה"ב והנה לפמ"ש לעיל בה"ט דרבינו פוסק כר' יהודה דהבעל צריך להפריש קרבנות נזיר בעד האשה בהך דין דהפר לה אם הבעל צריך להביא קרבן טומאה שלה כיון דזה לא הוה בגדר נזירות כלל. וע' בהך דתמורה דף י' ע"א מה דמקשין שם על מה דאמר שהפרישה לאחרים ואמר סד"א דגבי נזיר בעי דוקא שיהא שלו וע"כ ר"ל דלא דמיירי שנתן במתנה להנזיר דא"כ הוה שלו ומאי נ"מ רק דר"ל כך כגון שהקנן לו רק אם יצטרכו לקרבנות והקדישן ג"כ כן וא"כ אם נימא דאינו יוצא בהן שוב שייכין להראשון אך אם יוצא בהן הם שייכין להשני וכמבואר כאן דף כ"ד וע' במה דמבואר בתוספתא סוף חולין דהמוצא קן לא יטהר בהם את המצורע משום דכתיב ולקח וע"כ דר"ל אם לא זכה בהן רק לשם זה וע' בתוס' סוכה דף ט' ע"א ד"ה ההוא ושם דף י"ג ע"ב ד"ה אם דצריך שיהיה שלו ושלא יהיה דבר המקבל טומאה קודם שנעשה סוכה וע' בהך דסוטה דף מ"ג ע"ב גבי חוזר עליו ממערכי המלחמה דצריך שיבא לידו בתורת קנין ולא ע"י גזל וכד' וע' בירושלמי ערלה פ"א ולקחתם ולא מן המצוה ורש"י סוכה דף ל"ה ע"א ועי' בהך דשבועות דף י"ד ע"א דהיכא דצריך כפרה צריך שיהא חסרא ממונו וע' בירושל' חגיגה פ"א דמבואר שם דעולת ראיה וחגיגה אינו יוצא רק שיהי' משלו ע"ש ובתוספתא שם וא"כ י"ל לגבי אשם של נזיר כה"ג דאינו בא לא בשביל הכשר ולא בשביל כפרה א"צ כלל שיהא שלו והנה באמת הא דקי"ל בערכין דף כ"א דחטאת ואשם לכ"ע צריך דעת ע"ש ברש"י אך י"ל דהטעם הוא משום דאינו בא בנדבה משא"כ בעולה ושלמים ויהיה נ"מ לגבי פסח דאף דקי"ל בנדרים דף ל"ו דאם הפריש ק"פ על חבירו לא עשה ולא כלום זה רק אם הוא יש לו כבר פסח אבל אם המנה את חבירו על פסח שלו י"ל דשפיר מהני אם אח"כ נתרצה וע' בירושלמי פסחים פ"ח דמשמע שם דר"י פליג על דר"א וס"ל דיכול להפריש על חבירו שלא מדעתו ור"ל כמש"כ דהיינו להמנות ולא להקדיש וע' בהך דשבת דף קמ"ח ע"ב גבי רועה הרגיל דאז יכול להקדיש בשביל חבירו פסח וע' בהך דפסחים דף פ"ח ע"ב דנקט ג"כ אצל רועה הרגיל ע"ש ובירושלמי שם דמבעי ליה אם הרב יוצא בהקדש העבד שלא מדעת הרב כיון דמחויב ליתן לו חלק בפסח ע"ש ונ"מ ג"כ במה דאמרינן בערכין שם דצריך שידע בשעת הפרשה אם ר"ל דבל"ז לא חל ההקדש כלל או משום דבעי ע"ז דעתיה וכבר הארכתי בזה בח"א. וכן נ"מ לפי הטעם שכתבו התוס' שם דלכך צריך דעת בשעת כפרה משום סמיכה וא"כ מה ראיה דיכול להפריש אמחוסרי כפרה שלא מדעת מהא דמביא על בניו ובנותיו הקטנים הא קטנים אימעטו מסמיכה ואין בהם קפידא וכמבואר במנחות דף צ"ג ע"א. אך באמת שם לא משום דאמרינן דניחא להו רק דא"צ דעתם כלל ולא מהני לא הקפידא ולא הרצון שלהם וע' בירושלמי פ"ב דקדושין ה"א דאמר שם גבי שחיטת פסח כה"ג אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ר"ל שדעתו לא מעלה ולא מורדת כלל וע' במש"כ רבינו בהלכות מחו"כ פ"ג ה"ו ויראה לי כו' כדי להאכילן. וכן נ"מ להך דכאן גבי קרבנות אשתו בנזיר אם ר"ל דהחיוב מוטל עליו שהוא יקדיש אותם או רק דהבהמה צריך ליתן לה וע' כאן דף כ"ד דמשמע שם דהיא מקדישה אותם דאל"כ היך יכול להפר לה וכמש"כ התוס' שם ד"ה איכא אך י"ל דקי"ל נשאלין על ההקמה. גם י"ל כיון דע"כ עפ"י דין צריך ליתן לה הקרבנות לא הוי קיום ול"ד למש"כ התוס' שם וגם למקרי נתרצה בנזירותה וי"ל דזה תליא בהך דנדרים דף ע' גבי קיים ליכי שעה גם י"ל לפמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ה ע"א דאף אם נשאל על הדבר ונעקר מעיקרו מ"מ מה דנ"מ לממונות שבא ע"י הנדר לא פקע ע"ש וה"נ כיון שע"י קיום הנזירות נקנה לה הבהמות שלו והוה שלה שוב לא פקע הקנין ע"י שאלה וה"נ כן:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה