אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי יוסף רוזין

פרק ז · הלכה יב

הלכה יא

וכיצד הוא מותר בטומאה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה וע' תוס' נזיר דף מ"ז ע"א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע"ש דמוקי לה כגון ביוה"כ ליטלו מחמה לצל וע' שבת דף מ"ג ע"ב ודף צ"ד ע"ב ע"ש ותוס' ב"מ דף ל' ע"ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע"ש וזה גם כן כונת הגמ' דכאן דף מ"ג ע"ב גבי פסקוהו לראשו מ"מ קאמרת כו' ר"ל דאז לא משום החיוב קבורה שמוטל על הקרובים. וע' בשאלתות דר"א פ' ויחי דיליף דאין קבורת מ"מ דוחה שבת מהא דאין מיתת ב"ד דוחה שבת וביום שאתה הורגו אתה קוברו ע"ש. וע' בדברי רבינו בהלכות אבל פ"ב ה"ח דאין כהן מטמא להם להרוגי ב"ד ע"ש בסנהדרין דף מ"ז ע"א. וע' בזבחים דף ק' ע"א מה דאמר שם ומוכח שם כך דכיון דמצוה לטמא מוטל המת עליו וממילא חל עליה האנינות ואסור בקדשים. אך י"ל דזה רק גבי אשתו דעיקר הטעם דאנינות הוא משום קבורה וטומאה אבל גבי שאר קרובים י"ל דלא תליא זב"ז אף לענין דאורייתא והא דאמרינן בסנהדרין דף מ"ו ע"ב אבל אוננים ר"ל אנינות מה"ת ואסורים בקדשים אף דשם אין על הקרובים מצות קבורה וגם אין מתאבלים עליהם וזה ראיה לשיטת רבינו דס"ל דאבילות ואנינות לא תליא בטומאה גבי אחותו הנשואה ע"ש פ"ב ה"א. וע' בתו"כ פ' שמיני דמרבה אנינות קרובים לענין קדשים אף אותן שאסור לטמא להם ע"ש אך באמת נראה כך דהא חזינן דיש ב' דינים גבי אנינות אחד משום דין ואחד משום שמחה דהרי כה"ג דאין עליו דין אנינות לענין דין ומ"מ אסור לאכול והטעם דכיון דאסור לטמא לקרובים אין דין אנינות חל עליו. אך מ"מ לאכול בקדשים אסור מה"ת וזהו מה דאמר במו"ק דף י"ד ע"ב דכולה שתא לגביה כרגל דמי. וע' רש"י זבחים דף ק' ע"ב דגם ברגל יש דין אונן לאסור באכילת קדשים ע"ש והוא חד טעם דדין קבורה לא חל עליו אז רק מ"מ אסור באכילת קדשים. א"כ לפי"ז לכאורה לענין הך דאבל ואונן אינם משלחים קרבנותם גם לכה"ג כן והטעם דבזמן שהוא שלם אין נ"מ אך מרש"י במו"ק שם לא משמע כן וכן מהך דזבחים דף ק"א דשם הוה קרבנות שלו אך י"ל דרק לענין שילוח קרבנות משא"כ לענין הקרבה אין נ"מ ושם הוה לאחר שהקדיש וגם י"ל דשם החיוב חל עליו קודם שנעשה אונן והוה כמת אחר חצות דמקריבין קרבנותיו וע' תוס' זבחים דף צ"ט ע"ב ד"ה אמר ושם מבואר דביום קבורה שפיר יכול להביא קרבן ואף דאבל כל ז' אסור להקריב ולפמש"כ שם התוס' א"ש אך י"ל דע"פ אחר חצות יש עליו דין יו"ט לענין זה. עי' ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז ערב הפסח כפסח גם י"ל דפסח שאני דהא יכול להמנות עם אחרים ולא מקרי הבאת קרבן. וע' בפסחים דף צ"א ע"ב ועל כולם אין שוחטין עליהם כו' ושם דף צ"ב ע"ב ודף צ"ח ע"א וע' בהך דיומא דף י"ג ע"ב גבי יוה"כ אף דשם ג"כ מקריב קרבנות שלו וצ"ל ג"כ דשם חל עליו החיוב קודם אך באמת קשה מהך דאמרינן בפסחים דף ע' ע"ב דמית בי"ד כו' ולפ"ז קשה היך מקריבין כלל ק"פ הא הכל אוננין עליו כמבו' בירושל' פ"ב דחגיגה הובא בתוס' שם דף י"ז ע"א ע"ש. וכן פסק רבינו בהל' אבילות פ"ג ה"ו וע' בהך דמו"ק דף כ"ב ע"ב כ"ע מחייבי למחלף ושם דף כ"ו. ובעצרת דירושלמי הנ"ל י"ל דרק לענין דאסור לאכול משום דהוה יו"ט. והטעם דשם דכיון דאסורים באכילה שוב אף שלמי חגיגה הוה כמו עולות ואסור להקריבם לב"ש זהו פי' הירושלמי דשם וט"ס שם ונחלף ע"ש. אך כאן גבי ע"פ קשה וזה יהי' תליא לפי התירוצים דזבחים שם וגם א"כ לפי המבואר בגמ' דזבחים דשלמי פסח דהיינו חגיגה אסור לאכול בלילי פסח אם הוא אונן וא"כ ל"ל למימר שם בפסחים דהטעם משום ס"ס גבי קופיץ לימא משום דאסור לאכול חגיגה באונן אך י"ל דס"ל שם כר' ירמיה דבזמן פסח מותר אף שאר קדשים וכאן לא שייך התירוץ דמינוי דהא כל ישראל היו אוננים. אף י"ל דנ"מ לגבי כה"ג דאף דלמ"מ מטמא מכל מקום לפמש"כ רבינו בהלכות מלכים פ"ב ה"ח דא"צ לעמוד לפניו שוב אסור לטמא לו ולא הוי אונן והוא יכול להביא פסח והשאר יכולים למנות עמו ועי' בהך דהוריות דף י"ג ע"א דלא משמע כן ועי' סוטה דף מ"ב ע"א דמבואר להיפך דמלך עדיף ובהך דעירובין דף ס"ג ע"א גבי אלעזר ותוס' סנהדרין דף ט"ז ע"א ובספרי פ' פנחס פסקא קמ"א דשניהם שוים ובירושלמי פ"ג דהוריות דקרבן כה"ג קודם לקרבן נשיא ע"ש וכ"מ בזה. ועי' בירושלמי פ"ח דפסחים אם המנוין הוו כשותפין או לא וביומא דף נ"א ע"א ולקמן בה"פ אאריך בזה. וא"כ לפמ"ש לעיל י"ל דגם הרוגי ב"ד יש עליהם דין מ"מ כיון דאין להם קוברים רק שלוחי ב"ד וע' בתוספתא דסנהדרין דשלוחי ב"ד מלקטין עצמותיו ובדברי רבינו בהל' סנהדרין פי"א ה"ט ושם אבאר זה ואז י"ל דגם כהן שרי. וראיה למש"כ דיש ב' מיני אנינות דהא לפי דברי רבינו בהל' אבל פ"ב ה"ו דגבי נקבות ליכא חיוב טומאה א"כ לפ"ז לא יהא בהם אנינות מה"ת והך דיבמות דף כ"ט ע"ב וכ"מ י"ל דרק מדרבנן. אך לפי המבואר שם דף ע"א ע"א דאנינות נוהגת בנשים כאנשים לענין קדשים וע"כ כמש"כ וע' בירושלמי תרומות פ"ח גבי ההוא טבח דלא ציוה ר"ח לסלקו מן הכלבים ושם הוה עובדא ביוה"כ וגם הוה מת שחסר גם י"ל דהוה בגדר מאבד עצמו כו'. וא"כ לפמש"כ נ"מ אם הטעם דנזיר מטמא למ"מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו ונ"מ לגבי מה דקי"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ"מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה וע' שבת דף ק"ה ע"ב ברש"י ד"ה לעולם ובאמת בהך דנזיר דף כ"ח ע"ב לא נקט רק גילח או שגילחוהו קרובים ואמאי לא נקט ג"כ אם טמאו אותו קרובים ואף דבגמ' שם אמר משום ניוול ע' בנדרים דף פ"ג ע"ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע"ש וי"ל דאף דקי"ל ביבמות דף קי"ד בהך דלהזהיר גדולים כו' זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש"כ רבינו בהלכות אבל פ"ג ע"ש משא"כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ"ה לא שייך זה אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ' נשא פסקא כ"ו דאמר שם אבל לבנו כו' שאין הקטנים ניזורים וא"ל דט"ס הוא וצ"ל דהקטנים ניזורים והם אין להם בנים ור"ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם וגם י"ל דנ"מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ"ב הי"ג ומוזהר ג"כ על הני דברים וי"ל דהוא אסור לטמא גם למ"מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע' בהך דחגיגה דף ו' ע"א במד"א שם כל היכא דגדול מחייב כו'. ועי' רש"י נדה דף מ"ו ע"ב ד"ה איסורא נמי ותוס' ערכין דף ג' ע"א גבי קטן שהגיע לחינוך ע"ש וכ"מ בזה:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה