צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי יוסף רוזין
פרק טז · הלכה ד
וכן חבית סתומה של יין כו'. דוקא וכמבואר בירושלמי סוף פ"ג דמעש"ש דרק של יין הוה דבר חשוב ובטלה הקנקן להיין ולא של שמן ודלא כמש"כ התוס' זבחים ד' ע"ב ע"ב דה"ה של שמן זית ועיין ב"מ ד' מ"ד ע"א דיין מינטר אגב חבית ועיין כתובות ד' ק"ח ע"ב גבי קנקנים דשמן לא מנטר אגב קנקנים ועיין בהך דקדושין ד' מ"ח ע"ב וכ"מ בזה ע"ש. והנה רבינו ז"ל נקט הני דברים רק אכלאי הכרם וערלה ובתרומה לא נקט רק חביות סתומות עיין בפט"ו מהל' תרומות ה"א והוא מהך דזבחים ד' ע"ד ע"ב ומהך משנה דסוף פ"ג דמעש"ש ועיין בירושלמי הובא בתוס' בזבחים וביבמות דעמדו על זה ע"ש. ובאמת כך דהנה עיין לקמן בהל' ט' מוכח מדברי רבינו דהני דברים נאסרו בכל מקום ור"ל דאף אם יהיה זמן שלא יהיו חשובים מ"מ נאסרו ולא בטל. ועיין בתוספתא תרומות פ"ה דעל חילפי תרדין הוה שם מחלוקת ואמר ריב"ב דאם היה ב"ד היו נמנין על כל אלו הדברים להתירן ע"ש מוכח דצריך ב"ד דוקא ואף דלכאורה הא הטעם הוא משום חשיבות וא"כ כשבטל הטעם יתבטל הדבר וצ"ל דזה הוה גדר תקנה עיין ביצה דף ה' ודף ו' ותוס' פסחים דף נ' ודף ק"ח וע"ז ד' ב' וד' ל"ה ודף ס"ה וכ"מ ועיין בירושלמי סוף תרומות גבי שמן שריפה דאף להקל כן ועיין בירושלמי שבת פ' במה אשה גבי סנדל המסומר ע"ש ושביעית פ"ד גבי שביעית כה"ג דצריך ב"ד לבטלו ועיין בתוספתא שביעית פ"ד דאין מתירין את מינן אף דיודעין שעשו כיוצא בו לאחר שביעית רק עפ"י חכם ע"ש ועיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"ד גבי ירק וכ"מ ועיין מש"כ לקמן בהל' כלי המקדש ובהל' ממרים וס"ל לרבינו דזאת התקנה לא נעשית רק בערלה ובכלאי הכרם אבל בתרומה ממילא לא בטלה וא"כ במקום שאינם חשובים הני דברים בטלו גבי תרומה וכעין דאמרינן בהך דביצה ד' ה' ע"ב ביצה במנין מי הואי ע"ש, וגבי חביות סתומות לכך אמרינן בסוף פ"ג דמעש"ש הנ"ל דרק אם קרא שם תרומה עליהן לאחר שגפן אז לא בטלי א"כ חזינן דהם גם בתרומה היו בגדר התקנה דגבי ערלה וכלאי הכרם לא שייך קריאת שם. והנה עיין בתוספתא פ"ה דתרומות דאמר שם דסתומה בין הפתוחות או פתוחה בין הסתומות שאני ומקשה בירושלמי ערלה פ"ג ה"ו היכי משכחת לה ובאמת לפי מש"כ דמבואר דרק אם קרא עליה שם משגפן אז יש להם חשיבות דחביות סתומות אבל קודם שגפן קרא שם יש לה דין פתוחה וא"כ משכחת כה"ג וצ"ל דהירושלמי מוקי לה בערלה ובכלאי הכרם, ועיין בירושלמי סוף פ"ב דכלאים דהוה מחלוקת דב"ק אם חשבינן גבי דלעת יונית אוסרת בכ"ש ע"ש בזה. ועיין בירושלמי ספ"ז דדמאי. ועיין בירושלמי פ"ה דע"ז דבעי שם ריב"ח איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף ע"ש ובערלה פ"ג ובכתובות סוף פ"ו דאמר שם צמר בכור שטרפו בטל ור"ל כך דס"ל כשיטת ר"ת ורבינו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים רק האיסור חל עליהם לאחר שימותו וזהו מה דקבעי ליה אם רק שכבר נאסרו אז לא בטל. אבל שם האיסור מצאן בתערובות י"ל דלא חל עליהם האיסור כלל וכן ר"ל האי צמר בכור שטרפו דהיינו לפי מה דמבואר בהך דבכורות ד' כ"ה ע"ב יבקר ע"ש בגמ' א"כ לפי"ז האיסור לא חל עליהם רק לאחר שמת ואז כבר נתערב לכך ס"ל דבטל ומקשה מן פטר חמור משום דכבר כתבתי וכן מוכח מדברי רבינו בפהמ"ש בפ"א דבכורות דאף דקי"ל דפטר חמור אסור מחיים מ"מ שערו אם לאחר שגזז פדה הפטר חמור פקע האיסור גם מן השער ולכך ישרף ולא יקבר עיין בירושלמי דערלה שם ובסוף תמורה וא"כ נמצא דהאיסור חל כשהוא מעורב ומ"מ לא בטל וזהו כונת הגמ' דידן בסוף תמורה בצפירתא ר"ל דלא נתערב ועומד בפ"ע וניכר אך הירושלמי לא ס"ל כן, ועיין מש"כ רבינו לעיל פ"ג הט"ז גבי חמאה ובמש"כ בהל' כלאים פ"י ה"ו מפני שצורת הכל ע"ש. והירושלמי בע"ז מביא ראיה מדנקט לשון ציפורי דמשמע אף המשולחת ואף דהיא מותרת לאחר שילוח וצ"ל כמש"כ דהיינו ששלחה וחזרה וא"כ חל האיסור ג"כ בתערובות ודחה דשם ר"ל ציפור דהיינו השחוטה ולאחר שחיטה והקשה משער נזיר וס"ל דהאיסור אינו חל עליו רק בשעת נתינתו תחת הדוד דהירושלמי יליף שם מהך קרא איסור של שער נזיר וע"ש ברש"י ובהך דקדושין ד' נ"ז ופסחים ד' כ"ג ובסוף תמורה ובירושלמי בערלה פ"ג שם ובהך דתענית ד' י"א ע"א ההוא אגידול פרע ע"ש בזה: