צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי יוסף רוזין
פרק טו · הלכה ט
חמץ בפסח אעפ"י כו'. עי' בזה בדברי הרמב"ן במלחמות ע"ז פ"ה ור"ן שם ופ"ב דפסחים, ועי' מש"כ הרא"ש נדרים ד' נ"ט ע"א ד"ה והרי תרומה דאף דע"י שאלה יחול עליה איסור אחר מקרי דבר שיש לו מתירין כיון שזה האיסור עכ"פ בטל ע"ש, אך יהיה זה נ"מ אם נימא כשיטת הראשונים דלהשהות חמץ אף אם מעורב ביותר מכדי אכילת פרס עיין מש"כ בזה בהל' חמץ. אך באמת זה תליא אם חמץ הוה איסור חפצא או איסור גברא וכבר הארכתי בזה שם ואם נימא דהוא איסור רק תלוי בהזמן לא בהעצם א"כ לא שייך בזה גדר דבר שיש לו מתירין ולא דמי למוקצה ותחומין והנך דנדרים ד' נ"ח דשם הדבר הוא אסור, ועי' במש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ח הי"א וי"ב גבי תנאי דכיון שהדבר הזה א"א שיהא מותר לעולם לא הוה כריתות ועי' במש"כ התוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב ד"ה וה"ה גבי ילדה בזקנה דזה לא מקרי היתר לאיסורו ע"ש ותוס' קדושין ד' ל"ח וה"נ גבי חמץ כן אך באמת יש לחלק בין חמץ לשאור דגבי שאור דמבואר בתוספתא פ"א דביצה דרק אם נפסל לכלב אז מקרי שאור וא"כ א"א לומר דהאיסור הוא בעצם רק האיסור הוא על גברא ותלוי בזמן וזה לא הוה דבר שיש לו מתירין וכמ"ש, ועי' בירושלמי פ"ג דקדושין סה"ב אם זמן מועט מה בכך שתמתין משמע דהטעם הוא דהוה כמו לכתחלה כיון דאין הפסד ועי' מש"כ התוס' סוכה ד' מ' ע"ב ובהך דקדושין ד' נ"ה ע"ב ד"ה אין דכל היכא דיש תקנה בדבר הוה כעין לכתחלה ע"ש וזה כונת הגמ' ביצה ד' ד' ע"ב מה דמקשה שם על הך דרב אשי דהוא אמר שם אהך דאין מבטלין איסור לכתחלה, ובאמת הך דנדרים ד' נ"ט שם דמקשה מן תרומה טמאה ר"ל כך דמיירי שנטמא אח"כ וזה גופא יהיה פתח חרטה מה שנטמאת אך זה רק אם הוה מלתא דשכיחא עי' במשנה סוף טבול יום אם טומאה שכיחא, ועי' בירושלמי דמאי פ"א ה"ב דאמר שם טומאה מצויה ועי' בירושלמי דתרומות פ"ב ה"ב מה דמביא שם הך משנה דטבול יום ואמר שם דמיירי בטומאת טבול יום ע"ש ושם בפ"א ה"ד דאמר שם דטומאה אינה מצויה אך עי' ביצה ד' י"ח ע"א דמבואר שם דלגבי כהנים לכו"ע אינה מצוי טומאה ולכך משני שם בנדרים דמיירי בתרומה ביד כהן ושוב לא הוה שכיחא ולא הוה פתח וא"ש. גם י"ל דס"ל דמיירי בטומאת ט"י עי' בתוספתא תרומות שם פ"ה גבי קישות וגם שם מחלק בין בלול לשאינו בלול ור"ל אם לח נבלל במים, אז לא תעלה דהוא מקפיד על תערובתו אבל בט"י דאינו מטמא אחרים תעלה, וע"כ מיירי שנטמא לאחר שנעשה תרומה דאין ט"י אצל טבל כמבואר בכ"מ עי' עירובין ד' ל"ה ונדה ד' ע"א ובירושלמי תרומות וחלה וכ"מ, וא"כ ממילא לאחר שישאל על התרומה שוב פקע הטומאה, ועי' בירוש' שם וברא"ש בנדרים שם ובתוס' בכורות ד' כ"ב וד' כ"ז מה דמקשה שם למה תרקב ולא תשרף ע"ש בדברי רבינו בהל' תרומות פי"ד הי"א ובאמת כונת הירושלמי שם דנקט שמא ימצא בהם עליה ר"ל וטריד בהו ואתא לידי תקלה וכעין דאמרינן בהך דיומא דף ס"ו ע"א ע"ש אך לפי מש"כ י"ל דמיירי בהני שאין שורפין עליהן את התרומה והני טומאות לא שייך אלא בתרומה ולכך שפיר הוה דשיל"מ ע"י שאלה, ועי' בהך דזבחים ד' ע"ד ע"ב דאמר שם גבי תרומה דיש לו מתירין ור"ל דשוב יש חשש דתקלה כיון דלא בדיל מיניה וניחוש שמא יפיל בכונה גם י"ל דה"פ שם דהנה רבינו ס"ל בהל' ע"ז פ"ו דרק אם נפלו שנים אז מותר וכן ס"ל הך דשם ד' ע"ד ע"א ודף ע"ז ע"ב וכן פי' בפיהמ"ש פרה פ"ט גבי הך דצלוחית דר"א אומר יזה שתי הזאות ומפרש כה"ג והטעם משום דס"ל דלא מצי לקלקל הדבר הזה יותר ממה שהיתה עד עכשיו ולכך אם הם שנים שפיר הוא כמו מקודם והנה הוי אמינא דזה שייך לומר רק בדבר שצריך להשליכו לים המלח אבל גבי תרומה דצריך ליתנה לכהן לא שייך זה וזהו כונת הגמ' דשם וא"ש, ועי' בהך דסוטה ד' מ"ג ע"ב גבי ילדה שסבכה במה שנטע לסייג ולקורות דלא בטל ע"ש משום דאיבעי חשיב עלה אך שם נקט רק משום שעומד לכך: