אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי יוסף רוזין

פרק א · הלכה ב

הלכה א

ומצות יבום קודם כו'. הנה עיין בהך דיבמות ד' ל"ט ע"ב גבי מה דאמר שם אי בעית חלוץ אי בעית יבום ואמר בתחלה אי בעית חלוץ, וע"ש בתוס' וע"ש ד' נ"ד ע"א הא חפץ יבם ועיין בסנהדרין דף ו' ע"ב גבי מצוה לבצוע אמר שם דהמצוה הוא כך לומר להם אך נ"מ דאם מצות יבום קודם צריך למימר להו אי בעית יבום אי בעית חלוץ ואם מצות חליצה קודם צריך לומר להיפך. וגם נ"ל דאף דקי"ל כרבנן דא"צ לשם מצוה אך מ"מ אז ליכא הקדמה ביבום והוה רק גדר קנין ועיין ברש"י יבמות ד' ס"א ע"ב ד"ה ואינה חולצת פירש שם דגבי קטנה אף דהוה יבום גמור מ"מ המצוה לא קיים עד שתגדיל וכן הדין בביאת שוגג לדידן דס"ל כרב מ"מ המצוה לא קיים ועיין בהך דסוטה דף ו' ע"א ברש"י ד"ה מי קרימנין עליה, ועיין ירושלמי פ' ד' דכתובות גבי מוציא ש"ר ביבום דאמר שם דלא מיקרי לקחתי דמצות יבום קודם, ועי' מש"כ התוס' נדה ד' ס"ו ע"ב אם חליצה הוה גדר מצוה או רק פטור וגם לענין יבום י"ל כן וא"כ מאי מקשה שם בגמ' רצה כונסה רצה אינה כונסה ומקשה שם הא אגידא בעי דלמא זה רק לפטור אבל לא בגדר מצוה וע"כ צ"ל דס"ל להגמ' דזה הוה מצות היבום גופא. והנה לשמואל דס"ל בדף נ"ו ע"א דביאת שוגג לא הוה רק לדברים האמורים בפרשה אם בזה קיים מצות היבום או דמצות היבום שתהיה כאשתו גמורה ובאמת י"ל דלמסקנא אף אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ חייבי כריתות לאו בת יבום הוא משום דלאחר שבעלה ע"כ נפקע הקדושין וא"כ א"א שתהיה אשתו ולא הוה יבום וזהו מה דר"ל ביבמות דף כ' מסתברא כו', ועיין מש"כ התוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל מודים וביבמות ד' ע"ט ע"ב כגון שנפלה ואח"כ נפצע. ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות דף ט' ע"א ד"ה והרי ע"ש, מש"ה מחייבי לאוין לר"ע. וזהו כוונת הירושלמי ביבמות פ' א' ע"ש, ועיין מש"כ רש"י יבמות ד' קי"א ע"ב ד"ה יגדלו זה עם זה, ונדה ד' מ"ה משמע שם מדברי רש"י דרק משום דאין קטן יכול לגרש אבל קונה קנין גמור מה"ת וכשיטת רמב"ן ז"ל וע' תוס' גיטין ד' מ' ע"ב ס"ל ג"כ כן דלא כתוס' יבמות ד' ס"ח ע"א דלא ס"ל כן ע"ש וא"כ מוכח דאף דלא הוה ע"י זה אשתו גמורה כמבואר קדושין ד' י"ט מ"מ קיים שפיר מצות יבום ובאמת לשיטת התוס' קשה למה לן קרא למעט גבי יבום דקטן לא הוה יבום גמור תיפוק ליה מטעם דכל שאינו עולה לחליצה ולא שייך כאן מה שתירץ התוס' יבמות דף מ"ד ד"ה כל דהא גבי חליצה ממעטינן קטן וקטנה מטעם גזירת הכתוב ולא מטעם לאו בר דעת עיין לקמן ד' ק"ד ע"ב בתוס' ד"ה והא וד' ק"ה ע"ב וצ"ל כיון דזה לא הוה דבר דמיוחד גבי יבום לא שייך זה הך כל שאינו עולה, וכעין מש"כ התוס' ריש פ"ק גבי נדה ע"ש. והנה באמת נ"ל דלמ"ד דשוגג לא קנה לכל מ"מ אחר ביאת שוגג שוב יכול לקדשה בכסף לשאר דברים דבאמת הטעם דמאמר לא קנה מה"ת גבי יבמה ר"ל דמפני מה גרע מן קידש אחר יבמה למ"ד קדושין תופסין ביבמה, ובאמת מדברי הירושלמי פ' ה' דיבמות מוכח דמאמר לכ"ע קונה רק לא לענין יבום רק בגדר קדושין ור"ל כך דהנה זה כבר כתבתי דיש ביבמה שני דברים אחד מה שיש בה מן הראשון שמת וב' של היבם. והנה ביאת שוגג וכן ביאת קטן לכמה שיטות הם גומרים של הראשון אבל מכח השני לא קנה עדיין, ומאמר הוא לדידן רק ענין של שני אך מדרבנן מועיל לשל ראשון וב"ש ס"ל דגם לשל ראשון מה"ת וזהו דמבעי ליה דכ"ט ע"ב גבי מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין וע"ש ד' ל"א ע"ב ושם ד' י"ט וכ"מ בזה, אך רש"י ז"ל ביבמות ד' נ"ב ע"א הרגיש בזה בד"ה נתן וכתב שם דדידיה גרע משל אחר דאין קדושין תופסין באשת אח ע"ש, אך אם בא עליהם ביאה גרועה דשוב פקע ממנה אשת אח ושוב אם קדשה בכסף הוה אשתו גמורה, ועי' בהך דיבמות ד' ל"ט גבי כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר וכן שם דף מ' הכונס את יבמתו ואמר שם מ"ט כו', והרי קם ר"ל אף בביאה גרועה דזה הוא לשון כניסה וכן מוכח בירושלמי פ' ו' הל' א' כנסה כו', וע"ש ד' נ"ח ע"א וזהו מה דאמר שם בגמ' ד' נ"ב ע"א בעל ועשה כו', ומקשה שם פשיטא ור"ל לאחר ביאת שוגג ואכלי שוב בתרומה לכ"ע, וע"ש בתוס' ד' פ"ט ע"ב ד"ה משתגדיל דשוב אין חשש וא"ש:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה