צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יוסף רוזין
פרק ג · הלכה יא
כיצד ביעור חמץ שורפו כו'. והא דלא חייש שמא * יהנה נ"ל כך דבאמת הא האיך שרי לשרוף הא ע"י השריפה בא לדבר דמותר ליהנות ממנו והוה כהך דעירובין ד' ל"א דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ועי' תוס' ע"ז דמ"ח ע"ב ד"ה ואין נוטעין ע"ש ועי' נדרים ד' מ"ז ותוס' חולין ד"ד ע"ב וכ"מ אך שהחיוב הוא כן לא איכפת לן והוה כמו לא אפשר ולא קמכוון וכעין שכתבו התוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ד"ה ואבר מן החי אבל במה שהשריפה לא הוה מצוה אסור השריפה גופא והוה כמו שרשיפא דפסחים דכ"ז אך באמת גבי חמץ יש בו שני דברים אחד חובת ביעור ואם ע"י נעשה איזה הנאה אף דהוא עצמו אינו נהנה מ"מ לא קיים דין ביעור דכיון דאשתרושי קמשתרש הוה כאילו קיים עדיין עי' חולין ד' קל"א ע"א ועי' שבועות ד' כ"ח ע"א מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה שלא תאכל כו' ע"ש ברש"י דכיון דע"י גרם הראשונה יש לשניה מקרי הראשונה קיימת ע"ש ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א רבי אומר תשביתו כו' ולכך מבואר בירושלמי שם ריש ה"א דאסור להאכילו לכלבי הפקר ע"ש אך זה רק קודם שקיים מצות ביעור אבל אח"כ אז נשתייר עליו רק איסור הנאה ובזה א"ש מה דאמרינן בירושלמי שם כיון שפיררו בטלו ר"ל דשוב מותר ליתנו לכלבי הפקר ועי' מש"כ רש"י פסחים ד' ה' ע"ב ד"ה ש"מ יאכילנו לכלבים ר"ל דכיון דלפי ס"ד דהתשביתו קאי על יו"ט י"ל דלא משום מצות ביעור רק שלא יעבור עליו בב"י שוב י"ל דמותר לכלבי הפקר, אך זה לכלבי הפקר אבל בהנאה לדידיה אסור בהנאה אף לאחר שנעשה אפר כיון שהאיסור הוא על הדבר וזה מה דר"ל בעירובין ד' ל' ע"א אוכל הנאסר לו לאדם ע"ש ברש"י ולא כמ"ש התוס' פסחים ד' ה' וד' כ"א ע"ש אך זה רק לחמץ של ישראל אבל של הקדש או של עכו"ם קודם שריפה מותר ליתנו לכלבי הפקר ולאחר שריפה מותר האפר ועי' ב"ק דצ"ח ע"ב הכל מצווין עליו לבערו ונ"מ ג"כ דנ"ל דהא דאסור רוצה בקיומו גבי איסורי הנאה רק בדבר שיש עליו חובת ביעור עי' ע"ז ד' ס"ד ע"א ברש"י ד"ה רבנן וכן כלאים כן ודס"ב ודל"ב ע"א דשם רק גבי יין נסך וכן בדס"ה ע"ב הכלים בזמן שיש בהם יין יש שם יין נסך עליהם כעין הך דמעשר שני פ"א מ"ג וסוף פ"ג ע"ש ועי' תוס' ע"ז שם דנ"ט ע"ב ועי' בירוש' פ"ב דפסחים ה"ב: