אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יוסף רוזין

פרק א · הלכה ז

הלכה ו

האוכל מן החמץ עצמו. משמע אבל לא ע"י תערובות ועיין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ג ע"ב ונזיר דף ל"ו ומש"כ הר"ש ז"ל במס' טבול יום פ"ב ע"ש. וראיה לזה דהרי אמר בפסחים דף מ"ג ע"א דר"מ ס"ל דחמץ גמור ע"י תערובות דהיינו כותח הבבלי פטור מכלום ע"ש וע"ש דף מ"ד ע"א דכותח הבבלי הפטור הוא משום דאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועיין בכריתות דף י"ב ע"ב דר"מ ס"ל כאלו אוכל קליות ע"ש דאפילו חייב אפילו משהה אכילתו יותר מכדי אכילתו יותר מכדי אכילת פרס ע"ש ברש"י ד"ה לחומרא וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וע"כ צ"ל דע"י תערובות שאני אך באמת בכריתות שם אין הפירוש כרש"י דמפרש שאוכל פירורים דקים מאד ומפסיק בין אכילה לאכילה דזה אינו דעיין במנחות דף ט"ז ע"ב משמע דאין זה דרך אכילה כלל אם אכל פירורים דקים מאד ועיין בתוס' שם דף כ"ו ע"ב דגם אין דרך הקטרה בכך לכו"ע אך בירושלמי יומא פ"ב מבואר להיפך ע"ש ועיין מש"כ התוס' נזיר דף ל"ה ע"א ד"ה דבין הביניים שאם ליקט האוכל דאין זה דרך אכילה ע"ש ותוס' שם דף ל"ו ע"ב ד"ה וכזית ועיין רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה ומשנה דאם אכל פירורים קטנים כמו חרדל מצטרף אם אכלן בכדי אכילת פרס ע"ש אך י"ל דשומשם קטן מחרדל עיין ר"ה דף י"ג ע"א אך בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד מוכח להיפך דחרדל קטן ע"ש, וצ"ל הך דמנחות הנ"ל משום דגבי קדשים דבעינן למשחה לא הוי דרך אכילה בכך כעין דאמרינן בזבחים דף כ"ח ע"א ע"ש גבי עור אליה אך בהך דכריתות הפירוש שם לר"מ אוכל קליות מיירי ששוהה באכילתו זמן רב ולא שמפסיק וכעין הך דשבועות דף י"ז ע"א גבי דרך קצרה וחולין דף ל"ב ע"א גבי שהיה בשחיטה ועיין בזבחים דף ל"א ע"ב גבי לאכילת גבוה קמקשינן לה ע"ש בר"ש דהקטרה ע"כ צריך שישהה כזית יותר מכדי א"פ ע"ש ברש"י אך באמת אין הפי' שם כן דהא אמר שם דבהיסק גדול שייך בכא"פ רק הך אכילת גבוה ר"ל מעילה בהקדש כמבואר במעילה דף י"ח וכריתות דף ט"ז. ועיין בפיה"מ להרמב"ם בכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש דמפרש כן ועיין בסוכה דף מ"ב ע"ב ופסחים דף קי"ד ע"ב ע"ש. ועיין תוס' ע"ז דף ס"ו ע"א גבי הך דר"מ דכל איסורין מצטרפין וזבחים דף ע"ח ע"א ע"ש ותוס' כריתות דף י"א ע"ב:

שנאמר לא יאכל. ר"ל דמזה ילפינן דחמץ אסור בהנאה כדחזקיה כמ"ש רבינו לעיל ומבואר בירושלמי דתרומות פ"ו ה"א דאף ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת מודה באיסורי הנאה ע"ש וגם נ"מ אם מתחלה לא נתחמץ רק פחות מכשיעור דאם נימא דהאיסור הוא בתואר הדבר לא בעצם י"ל דלא חל עליו כלל שם איסור ועיין בירושלמי דנזיר פ"ו דאף למ"ד היתר מצטרף לאיסור זה רק בכשהיה באיסור מעיקרא כזית ע"ש בהל' א' דוקא אם שרה פת בכזית יין ועיין שם בפ"ז ה"ב גבי תרווד רקב משני מתים דוקא כשהיה בכל מת תרווד ונטל חצי מזה וחצי מזה ע"ש ועיין בבלי שם דף נ"א ע"א ע"ש וכן כתב התוס' יומא דף פ"א ע"א גבי רביעית דם וכן הוא שיטת רשב"ג בירושלמי פ"ג דחלה ה"ז ופ"ד ה"ו דרק אם יש בו שיעור אז מצטרף ולכך כאן צריך קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור כה"ג ולגבי ביעור א"צ לבער אם לא היה מתחלה כזית כמבואר בירושלמי פ"ג דכאן דאם התחיל לבער צריך לבער הכל וגם י"ל דהוה כעין הך דב"ב דף צ"ד גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי כלאים אם יבור או ימעט ע"ש ועיין בירושלמי פ"ב דכלאים דקמבעי ליה שם אם דוקא ממין אחד או אפילו משני מינים מחזי כמקיים ע"ש ועיין תוס' ע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה לרבי עקיבא ע"ש דמחשבתו משויא ליה מעשה. ועיין בנדה דף כ"ז ע"ב גבי מת שנשרף ע"ש בתוס' אם טומאתו מה"ת אם לא וכבר הקשה התוס' בסוכה דף כ"ה מהך דמישאל ואלצפן ע"ש. אך באמת כך דלפי שכ' לחלק בין דבר שהאיסור הוא בעצמו או בתוארו וכעין מש"כ התוס' בחולין דף קכ"ו ע"ב ד"ה יכול דגבי איסור דהדבר תלוי בעצם לא בעי קרא לרקמה אבל גבי טומאה דבעי גם תואר דרק שמונה שרצים מטמא אז צריך קרא ע"ש וה"ה י"ל גבי מת דטומאת מו"מ י"ל דהוה במת בעצם ולכך אף אם נשרף מטמא מה"ת אך בנדה שם דמיירי באהל וטומאת אהל רק תואר דהרי עכו"ם אינו מטמא באהל וכ"ד שאינם מטמאים באהל כו' לכך אם נשרף לא הויא טומאתו רק מדרבנן ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבות הטומאה פ"ד הל' י"ב דשרץ שנשרף ושלדו קיימת טומאתו רק מדרבנן ע"ש ובהל' מ"א פ"ב הכ"א פסק דלוקה כה"ג ועיין בנדה דף נ"ה ע"א גבי בשר המת שהופרך וסוף תמורה ועיין בירושלמי פ"ג דערלה גבי אבנים מנוגעות שעשאן סיד דפקעה טומאתן ע"ש ועיין ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי דאם אמרינן כתותי מכתת שיעוריה לא מקרי בא אל הבית ע"ש ועיין בהך מחלוקת דנגעים פי"ג מ"ג אם אבנים מנוגעים מטמאים בכזית או בכ"ש:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה