צפנת פענח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יוסף רוזין
פרק ב · הלכה טז
וכן אם כתב בידו כו'. עיין בירושלמי כאן דהוה מחלוקת בזה ועי' בכס"מ כאן מה שכתב בדין החרש שהוא מדבר ואינו שומע לשיטת רבינו דס"ל בהלכות מכירה פ' כ"ט דמדבר ואינו שומע אין קנינו קנין גמור ע"ש בהל' ב', רק י"ל דשם רק משום דאינו יכול להקנות דבר שנקנה לו ע"י אחר כמו פחות מבן כ' דאינו מוכר בנכסי אביו ובזה י"ל שיטת רבינו בהל' מגילה לחד גירסא דחרש שמדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא ואף דבגמ' מבואר להיפך בד' י"ט ע"ב ע"ש אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ה ד' כ"ט אם המשמיע צריך לכוין להוציא אחרים או לא ע"ש, ר"ל כך אם זה הוה מה שמוציא אותם ג"כ גדר פעולה מצד המוציא או רק שהם צריכים לשמוע הדבר אך אם לא הוה בר חיובא אין זה הדבר מה שאנו צריכים לשמוע, ועיין במש"כ בזה בהלכות ברכות בהך גדר דשומע כעונה בברכות ד' מ"ה ע"ב וסוכה ד' ל"ח ע"ב אם ר"ל לענין הדין או ר"ל שהוא כמו שהוא עונה ממש מה שאמר חבירו וזה נ"מ בעניית אמן עיין בשבועות ד' כ"ט ע"ב דאמר שם כמוציא שבועה מפיו ר"ל כאומר הנוסח ממש מה שאמר חבירו ונ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דללקות אינו לוקה עד שישבע בשם המיוחד ואם השביעו חבירו בשם המיוחד וענה אמן ג"כ לוקה, וע"ש דל"ה ע"א גבי אמן בו שבועה, וע' בהוריות ד"ג ע"ב גבי הרכין אחד מהם בראשו מה הוא הרכנה אם ר"ל שהוא מסכים לזה או שהוא כאומר זה, וכאן בגיטין ד' ע"א ע"א ובירושלמי שם ובירושלמי פ"ג דר"ה סה"א גבי הך דר' אבהו דשאל אם שמעו תיקדש ירחא וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ב ה"א דאף מפי כותי וקטן אם ענה אמן חייב ע"ש, וס"ל לרבינו ז"ל דגבי מגילה המצוה הוא הקריאה גבי אנשים ולכך צריך עשרה רק בנשים המצוה הוא השמיעה כמ"ש התוס' במגילה ובערכין וכבר כתבתי בזה, וא"כ כיון דחזינן דחרש אינו יכול להקנות דבר שבא לו ממילא לאחרים, ה"נ דאינו יכול להוציא לאחרים בדבר שיהיה האחר כמו הוא בעצמו, ועיין בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב גבי ש"ץ וכהן העובד ובירושל' ספ"ג דסוכה בהך מחלוקת דר' ורבנן ובירושלמי פ"ד דסנהדרין גבי דיני נפשות ע"ש בהל' ט' ובתוספתא דמס' קרבנות פרק י"א ע"ש בזה, והנה עיין בהך דנדרים ד' ע"ג ע"א גבי מה דבעי שם גבי חרש מהו שיפר ע"ש ברא"ש, והנה אם נימא דהפרה הוא ג"כ גדר זכות ודין מה שהוא יכול לבטל הנדרים שהיא נדרה לפי שיטת רבינו קשה למה לן מיעוטא, ועיין בר"ן בנדרים ד' ע"ג ע"ב ותוס' נדה ד' מ"ו ע"ב, ועיין בירושלמי סוטה פ"ב גבי אשתו חרשית ופ"ז שם הל' א' וא"כ יהיה זה נ"מ גבי חליצה בחרש המדבר ואינו שומע, ועיין במה שכ' בזה בהל' יבום וחליצה פ"ד אך זה תליא מי נקרא הזוקק או משום אחיו המת או הוא הזוקק, עיין גיטין ד' פ"ג ע"ב ובקדושין ד' י"ד וכ"מ בזה וא"כ לגבי גט ודאי מהני אף לשיטת רבינו, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ו ע"א ושם ד' ק"י ע"א ובמש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א מהל' תרומות דרק בחרש מעיקרו יש עליו זה הדין דחרש אך באמת זה הוה מחלוקת דרשב"ג ורבנן בגיטין ד' ע"א, אך זה יהיה נ"מ אף לדידן כך דלפי המבואר בגיטין שם חזינן דמה דקי"ל דחרש שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה זהו מצד גזירת הכתוב ולא משום דעתו קלישתא דהרי דמבואר בגמ' דאף דחזינן דחריף טפי מ"מ אינו בר גיטין וגירושין, ובאמת זה תליא בהך דר"א ורבנן ביבמות ד' קי"ג ע"ש, אבל בחרש דמדבר ואינו שומע אז אם הוה חריף אז מהני אף לפי דברי רבינו, ועיין בהך דנדה ד' י"ג ע"ב גבי חרשת לענין בדיקה ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פ"ח הל' ט"ו, ושם כתב הטעם משום קביעות וסתות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא משכב ומושב פ"ד ה"ט ולא הביא שם הדין בחרשת דמדברת ואינה שומעת דשם רק בחריפה וכמו הך דר' דנדה שם:
[השמטה במש"כ שם דאם יוצא במה שאחר אומר לא הוי כמו שאמר הוא הלשון שאמר אחר. ועיין תוספתא דמאי פ"ח דאמר שם ראה אחד שהפריש תרומה ומעשרות ואמר הריני במה שאמר זה דבריו קימין והלשון משמע דרק דיעבד והטעם דנהי דהראשון הפריש כסדרן מ"מ השני עשאן בב"א וזה אסור לכתחילה ע' תוס' תמורה דף ד' ע"א וכ"מ ובזה א"ש המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כ"א בפ"ע ואין יוצאין בהקורא משום דהא מבואר במגילה דף ט"ז ע"ב דצריך לאמרן בנשימה אחת ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר ובזה א"ש מה שהם נכתבים אותיות גדולות בתוך המגילה דהא במסורה לא נמנו מאותיות גדולות דהא מבואר בתוס' ברכות דף מ"ו ע"ב ד"ה והטוב דהיכא דכל הקהל צריכין לאמר זה צריך לכתוב גדול וה"נ כן וא"ש: ע"כ השמטה]