צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי יוסף רוזין
פרק יא · הלכה ח
כל מצוה שעשייתה הוא גמר חיובה. ובהלכה י"א בענין אם מברכין לעשות או על העשיה, והנה באמת נ"ל דהא דאמרינן בפסחים ד' ז' ע"ב גבי מילה למול לא סגיא כו' אבי הבן כו' ג"כ כן והוא דנ"ל דעל אבי הבן מוטל רק המצוה למול ולא שיהיה נימול דאף אם אמרינן דאם נמשך ערלתו הוה כערל מ"מ אין שוב על אבי הבן חיוב יתירה משאר ב"א וב"ד עיין מש"כ לקמן בהל' מילה הלכך כיון דהוא גמר המצוה שייך בו לשון למול דכבר עשה הדבר משא"כ בב"ד דמוטל עליהם החיוב שיהיה נימול אז צריך לברך על המילה דהדבר לא נגמר עדיין וכן הדין גבי פסח וקדשים שם דגבי בעלים מוטל החיוב הפעולה וגבי ב"ד מוטל שיהיה נפעל ועיין במנחות ד' י"ט ע"א דלא הוה משום בעלים רק גבי פר כה"ג ובאמת שם ר"ל למ"ד פר כה"ג שחיטתו כשרה בזר דלא כמש"כ התוס' שם ד' ה' ע"א וביומא ד' מ"ב ע"א בשם הרי"ק ע"ש רק דלמ"ד פסולה אז הוה מטעם זרות כמבואר ביבמות ד' ל"ג ע"ב ע"ש וכמ"ש התוס' ישנים שם רק למ"ד כשר בזר אז בעי דעת בעלים ובעי שליחות עיין תוס' קידושין ד' מ"א ע"ב ובירושלמי שם דמפסח אין ראיה דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"צ שליחות ועיין תוס' שם ד' ל"ו ע"ב אך עיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ז אמר שם דגם שעיר של יוהכ"פ צריך כהן בשחיטה ושם ודאי לא שייך בעלים וע"כ כדכתיבנא ולא כתוס':