צפנת פענח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יוסף רוזין
פרק ד · הלכה ח
והם תלויים כו'. עי' בהשגות ועי' ברש"י נדה דף נ"ב ע"א דמבואר לכאורה דהוה קדושין גמורים בלא ביאה אם נתגדלה בד"ה שוב אין יכולה למאן, אך י"ל דשם קאי לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועי' ביבמות ד' פ"ט ע"ב גבי הך דב"ש וב"ה. אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כאן כמו שכתבתי לעיל דיש בקדושין שני דברים אחד מה שמיוחדת לו ומה שנאסרה על אחרים בגדר א"א, וס"ל כאן דלענין שתהא מיוחדת לו מיתלי תלי וגמרה ממילא, אך שתהיה על אחרים באיסור ערוה שלא יהא קדושין תופסין בה ותהא פוטרת צרתה אז לא גמרה רק אם בא עליה ונ"מ דאם קידשה אביה כשהיתה קטנה ונשאת שלא מדעת אביה אז כי גדלה גדלו הנשואין בהדה וא"ש מ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ט ע"ב. ועי' בירושלמי פ"ה דגיטין מה דבעי שם אם קטנה יש לה חופה ומתחלה אמר שאין לה חופה שתאכל בתרומה ובאמת הרי זה משנה מפורשת פ' בתרא דעדיות שהעיד ר"י הכהן שאוכלת בתרומה בנשואין לבד בלא ביאה וע' בירו' רפ"ה דיבמות ועי' מש"כ רבינו ז"ל בה' תרומות דלא ס"ל כפרש"י ותוס' בגיטין וביבמות רק דס"ל דמיירי כשהשיאה אביה ע"ש מש"כ אך הירושלמי ר"ל כך אם אמרינן דנשואין גדלו בהדה אי בעי נשואין אחרים אח"כ, וזהו דאמר אין לה חופה ואח"כ אמר דיכולה לאכול בתרומה על חופתה הראשונה ועי' בתוספתא דעדיות פ"ג ע"ש, דמשמע שם דר"א דאמר תיבעל גם י"ל משום * שמא תמאן ונמצא זרה אוכלת עיין קדושין דף מ"ה ע"ב ור"א ס"ל כב"ש כמבואר בירושלמי פי"ג דיבמות וא"ש הוא דפליג על הך עדות דר"י הכהן הנ"ל. ועי' מש"כ רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ד"ה ואינו מאכיל ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו. אך לפי מש"כ א"ש דנהי דלא הויא א"א לאסור על אחרים אך לענין תרומה תליא משום קנין ונ"מ דכי גדלה גדלה בהדה וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פכ"ט הי"ז דגבי קטן שמכר דכשהגדיל ולא מיחה הוה מקח ומשמע למפרע וכמו גבי גר קטן ועי' בכתובות ד' צ' ומש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"א ה"ז דמוכח שם דיש לה כתובה מאתים ולא כמו גבי גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח"כ נשתפה דאין לה רק מנה כמבואר שם בהל' ו' ובירושלמי פ"א דכתובות משום דלענין זה הויא קנין למפרע ועי' מש"כ התוס' קדושין ד' מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש בסוף הדבור בשם בה"ג דכי גדלה גדלו נשואין בהדה ע"ש. וכן יש להיפך דלענין לאסור על אחרים מקריא א"א אבל שתהיה שלו לא קנה, וזהו לשמואל ביבמות ד' נ"ו ע"א גבי יבמה אם בא עליה בשוגג, ועי' ברמב"ן אם בא עליה בשוגג על יבמתו ובא עליה אחר אם חייב מיתה. ועי' בנדרים ד' ע"ד ע"ב וד' ע"ה ע"א בהך דקאמר שם משבאה לרשותו, ואמאי לא מוקי כה"ג, ועל כרחך דחייבין עליה מיתה, ומ"מ אינה שלו לכל הדברים:
[השמטה למש"כ שם על הירוש' פ"ה דגטין חסר שם וצ"ל כך. דהירושלמי ס"ל דתוספתא דעדיות פ"ג ר"ל דר"א פליג על עדות דר"י הכהן ולא ס"ל כבבלי ביבמות דף פ"ט ע"ב דתגדיל ותבעל רק תבעל לחודא ומשום דחייש שמא תמאן וא"כ אוכלת זרה בתרומה למפרע. אך מבואר בירוש' דיבמות פי"ג דר"א ס"ל כב"ש דנשואה אינה ממאנת וא"כ לאחר שתבעל ליכא חשש מיאון ואף דבגמ' דילן דף ק"ז ע"א ס"ל דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה לב"ש לית להו מיאון בירוש' דיבמות שם הוה זה בעיא דלא איפשטא ולכך ס"ל גם כאן כן וא"ש. ומש"כ בענין ביאת שוגג ביבמה אם חייבים עליה מיתה ע' תוספות סוטה דף כ"ד ע"ב דמבואר שם דחייבין מיתה: ע"כ השמטה]