אור ברסלב

צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין

שמות

בראשית

פרק ב

פסוק א

ויקח את בת לוי. הוסיף דין של נשואין, ב״ב דף קכ״א, ועמ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים דעמרם הוסיף דינים ומצוות.

פסוק ג

ותשם בסוף על שפת היאור. ולא בתוך היאור, מחמת דהם היו עובדים לנילוס, רק דאין בו תפיסת ידי אדם, ועי׳ פסחים דף נ״ג סימן לנחלים קנים ע״ש מ״ש, ר״ל דנחל איתן למ״ד שלא נשתמש לעבר, אבל תוך היאור לא דהוה תפיסת ידי אדם, ב״מ דף ק״ג, ע״ב (ונ״מ) אריסא. רק כיון דבת פרעה הלכה לרחוץ ביטלה [הע״ז] שזה להתגייר ושוב באתה התבה בתוך היאור.

פסוק ו

והנה נער בוכה. עיין בהך דקדושין דף ע״ג, ע״ב דאם אברים גדולים אין בו משום אסופי, וה״נ דהוה נער.

פסוק יב

וירא כי אין איש. אין איש, ר״ל שעדיין לא הוי בן כ׳ וא״י לדון (ב״נ) [דיני נפשות], רק גדר מלוכה, קמונא חלילא, ע״ז דף י׳ ובירושלמי פ״ט דסוטה, וזה ויך בלא מיתה, ובחול, זה קמונא חלילא ע״ש…

ויך את המצרי. ולא המיתו, עי׳ סנהדרין דף פ״ד, ע״ב, דלא כתיב וימת, ובנזיר דף ג׳, ע״ב, והטמנה בחול זה גדר קמונא חלילא דע״ז דף י׳, ע״ב, ות״י גיטין דף כ״ח, ע״ב, וזה גדר דסנהדרין דף נ״ח, ע״ב אין לו תקנה רק קבורה, ור״ל כך, דמיתה בידי אדם לא, כמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ מלכים פ״י ובהל׳ חובל פ״ה, וזה צריך שיהיה מושל, כמבואר בירושלמי פ״ט דסוטה מסרן בקמין ע״ש.

פסוק יד

שר ושופט וגו׳ הלהרגני אתה אומר וגו׳. כמ״ש, ועי׳ ברמב״ם דכל הני דרק חייב מיתה אבל אין ממיתין אותן צריך לומר לו שחייב מיתה ע״ש, וזה מה דאמר כאן אתה אומר.

פסוק כא

ויואל משה וגו׳. עי׳ נדרים דף ס״ה, ועי׳ בירוש׳ פ״א דנדרים במוהי ע״ש, ועי׳ שבועות דף ל״ה ע״ש בזה.

פרק ג

פסוק כב

כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם וגו׳. הנה הגדר דגבי שמלות רק על בניכם. ועי׳ לקמן פ׳ בא פעם אחת נקט רק כלי כסף ופעם נקט שמלות, והוא כך, דהנה מבואר בספרי פ׳ ראה דהענקה צריך ב׳ פעמים, גבי יובל, א׳ בר״ה דהוה רק יציאה מעבדות, והשני ביוה״כ דהוה יציאה גמורה, וכן הוה ב׳ פעמים של מצרים ושל ביזת הים ע״ש. והנה כספים לחד מאן דאמר יש הענקה, בספרי ובקדושין דף י״ז ע״ש. ועי׳ בכתובות דף ס״ז גבי אם מוסיפין שליש ע״ש בזה, אבל שמלות לכ״ע לא שייך הענקה, רק זה נתנו לו משום עבדות, ועי׳ בכתובות דף נ״ד גבי שכיר דשלח ופוק, אך מה שעל בניהם י״ל דאין נוטלין, כמו הך דב״ק דף י״ב, ע״ב, וזה ר״ל כאן.

פרק ד

פסוק ו

והנה ידו מצרעת כשלג, ויאמר השב וגו׳. … עיקר הגדר עמ״ש רבינו בספר המורה ח״ב, פכ״ט ע״ש בזה בגדרי הנפלאות, ומ״ש שם בח״ג במעשה מרכבה, והנה כך: דאף דלא… (פעולה)… טבע שם, מ״מ לדינא הוה מציאות גמור ולא מעשה … דבהוריות דף י׳ ממעטינן נגעי כשפים מן דין נגעים ע״ש, זה רק היכי דרק דמיון בעלמא מעשה (שד) בע׳, אבל נפלאות הבורא יתעלה זה מציאות גמור. וכמו גבי מרים דהוה עליה גדר מצורע ממש לדינא, וה״נ כן. ולכך ציוה לו הקב״ה להשיב (ודי) [ידו] בחיק, גדר טהרה ממש לומר דזה דין. ועי׳ תוספתא מעשרות פ״א גבי המטליא דע״ז דף ל״ח ע״ב דהוא תערובות מזגי ע״י כישוף דלא הוה מין אחד ע״ש בזה.

פסוק י

כי כבד פה. ר״ל כי משה רבנו עצם התורה, לית בו גדר דיבור של לשון אחר לא לשון הקודש, וא״כ יהיה נצרך מתורגמן, ומבואר בספרי פ׳ שופטים דנבואה דוקא מפי הנביא, לא ע״י מתורגמן.

פסוק יד

ושמח בלבו. שבת דף קל״ט.

פסוק כו

למולות. בירושלמי יליף מזה פריעה וציצין המעכבין, וזה דנ״מ דגם מדינים נצרך להם מילה רק לא פריעה. ועי׳ יבמות דף ע״א, ע״ב ע״ש. ועי׳ ע״ז דף כ״ז דמשה גמרה, ור״ל את הפריעה, וזה דתחילה אמרה חתן דמים סתם, ואח״כ כשגמר משה אז אמרה למולות וא״ש בזה.

פרק ו

פסוק ז

המוציא. עיין מ״ש בירושלמי פ״ג דר״ה.

פסוק ח

ונתתי אתה לכם מורשה אני ה׳. עיין בספרי פ׳ עקב והוריש ד׳, דרק ד׳ מוריש ולא בי״ד, ור״ל דכל תק״ח צריך קנין, ועי׳ רש״י כתובות דף ע״ט ע״ש, ועי׳ בבא בתרא דף קי״ט א״י מוחזקת, ור״ל דא״צ קנין, אבל דרבנן צריך קנין, עמ״ש בכתובות דף ע״ט גבי פירות, וב״ק דף מ׳, ע״ב גבי שומר אבידה, ורק מתנת שכיב מרע דהוה כירושה, ועמ״ש בהך דכתובות דף ק״ב ע״ש. ועי׳ ב״ב דף קל״ט ודף קנ״א, ובהך פלוגתא גיטין דף ס״א עשו שאין זוכה כזוכה.

פסוק ט

ולא שמעו אל משה וגו׳. ולמה נכפלו הדברים. אך הגדר כך, דכעת נעשה עוולה חדשה, דכיון דכעת כלל ישראל לא שמעו אל משה רבנו הוה בגדר כמו ע״ע דאמר אהבתי כו׳ לא אצא כו׳, וא״כ נרצעים, ורק על ידי יובל, וזה רק על עצם המציאות, יובלא אפקעתא דמלכא, ר״ל דאדרבה ע״י שקנה השדה לעולם ע״י זה תצא ביובל, כמבואר ב״מ דף ע״ט ודף ק״ט ע״ש, וקה״ג דוקא, ורק כל יכול שייך זה, והוה נצרכים שפרעה יקנה אותם קה״ג דוקא, ולכך אמר להם פרעה שלא יתן להם תבן כלל, בגדר עשה עמי ואיני זנך, ובגדר אמר מלכא עקרנא טורא ב״ב, ערכין ר״ל כמ״ש שם דלאחר עקירה יהי׳ ג״כ שם הר דעיקר הר ועמק לא מעקר הוה, עיין נדה דף כ״ג … בהך מה שזה גבוה משאר וכן מה שזה עמוק משאר, וא״כ אמר הקב״ה שזה ג״כ יקחו עליהם ישראל שישלחו, שאין נוהג רק בזמן שהיובל היא קנין.

פסוק יג

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו׳. עי׳ בירושלמי ר״ה פ״ג דזה הוה גדר תנאי דע״מ כן יצאו שאם יהי׳ שש או יובל יוציאו עבדים ב״י לחירות ע״ש בזה ואם יעברו אז ישארו עבדים, ולכן בימי ירמי׳ נענשו כמבואר ערכין דף ל״ג ע״ש, וכן נצרך להם להחזיר הביזה שלקחו גדר הענקה ביזת מצרים ועל הים, ועי׳ בספרי פ׳ ראה ועי׳ פסחים דף פ״ז, ע״ב ביזת מצרים חזרו, ועי׳ שם דף קי״ט, ועי׳ סנהדרין דף צ״א גבי גביהא, ולכן לוקחים כל הכסף מישראל תשלום בעד חזרה של הענקה כיון דלא השלימו תנאם, אך ע״י זה היה טובה לישראל, דאל״כ כיון שנבוכדנצר כבשם הוה קונה אותם קה״ג ממש על ידי מלחמה, והוה ח״ו גדר באו פריצים כו׳, גיטין דף ל״ח וכ״מ, רק זה דמבואר בסנהדרין קמחא טחינא, דכיון דבטלו יובל ולא שלחו עבדים נתבטל התנאי הוצאה מן מצרים, ורק ע״י שנבוכדנצר כבש מצרים זכה בהם, ולא עדיף מן גברא דאתא מחמתו, ולא ניתוסף לו קנין חדש ע״י כבושה של ישראל, וכמ״ש בגיטין דף ל״ז גבי עבד שנשבה, ועמ״ש גיטין דף מ״ח, ע״א וב״ק דף מ״ה, ע״ב בזה.

פרק ז

פסוק יז

הנה אנכי מכה במטה וגו׳. הנה אף דאהרן הכה, אם שייך בזה לומר שלוחו, עי׳ מ״ש התוס׳ ב״ב דף פ״ב מ״ש על הרשב״ם אם שייך לומר הבאתי ע״י שליח, אך י״ל דעל היאור הכה משה רבינו לא שליח דשם… ע״פ טבע לגמרי, וזה רק ע״י משה רבינו, כמ״ש רבינו הרמב״ם בגדר בכל ביתי נאמן.

אשר ביאור ונהפכו לדם. זה חפירה בידים וקנו אותו המצרים, ועי׳ תוס׳ ב״ק דף פ״א, ולכך נלקה, משא״כ במעיין של רבים דלא הוה שלהם.

פסוק יח

והדגה וגו׳. עי׳ נדרים דף נ״א והדגה ע״ש, ולפמ״ש י״ל דגדולים -כיון דלא הוה בהם קנין, גיטין דף נ״ט, ובירושלמי סנהדרין גבי עיר הנדחת, — לא מתו, ועי׳ בירושלמי גיטין פ״ה שם הדא דתימר וכו׳.

פסוק יט

על נהורים על יאוריהם וגו׳ ויהיו דם וגו׳ ויהפכו וגו׳ והדגה וגו׳. ר״ל כך, כמו דאמר דמים של רבים אינם נאסרים ה״נ כאן כן, ועי׳ ביצה דף ל״ט, וב״ק דף פ״א, ועירובין דף מ״ה, ע״ב ומ״ו, לכך הני דחפרו נאסרו, וכן מים שאינם נובעים, וכן דגים אין להם קנין עי׳ גיטין דף נ״ט וכ״מ, ועי׳ בירושלמי פ׳ חלק גבי עיר הנדחת דגים אינם נאסרים, אבל קטנים יש להם זכיי׳ כמבואר בירושלמי פ״ה דגיטין, ודגה הם קטנים עי׳ נדרים דף נ״א, ע״ב ע״ש בזה, וזה ר״ל הפסוק.

ויהיו דם. כאן לא כתיב ונהפכו, רק ביאור דהוה שלהם לא של כל העולם, נהפכו לדם, אבל אגמים וכדומה רק והיו לדם, ר״ל שיהיו שם דם ג״כ ולא שיהפך המציאות, ועי׳ נדרים דף פ׳, ע״ב, ודף פ״א, ושביעית פ״ז, ומעילה דף י״ג וכ״מ בזה, ועירובין דף מ״ה ואכמ״ל.

פרק ח

פסוק יד

להוציא את הכנים. עיין בגמ׳ סנהדרין, ועיקר הגדר דכל דבר שאין ממין פרטי לא שייך בו גדר מזל, עי׳ שבת דף ק״ז גבי ביצי כינים כיון דאין פרה ורבה, ועי׳ ע״ז דף ג׳ ע״ש, והם אין להם כח רק בגדרי הכוכבים והמזלות ומינים, ולא כמ״ש רבינו בספר המורה ח״א פרק ע״א ואכמ״ל.

פסוק יז

וגם האדמה אשר הם עלי׳. אין חי׳ גדילה, פסחים דף נ״ב, ע״ב ע״ש, ובירושלמי שביעית.

פרק ט

פסוק ח

מלא חפניכם פיח כבשן. ירושלמי פסחים ספ״ה ע״ש.

פסוק ט

לאבק וגו׳ לשחין פרח וגו׳. עי׳ בכורות דף מ״א, ודף ל״ח, ע״ב, וב״ק דף פ׳ ע״ב ע״ש. ובאמת אפר מקלה רפואה למכה, עי׳ מכות דף כ״א, ומנחות דף נ״ב, עמ״ש בזה.

פסוק יא

ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. עי׳ גיטין דף מ״ג, ע״א והא חזי למיקם, ותירץ במוכה שחין ע״ש, זה ר״ל כאן.

פסוק יט

ועתה שלח העז את מקנך וגו׳. עי׳ ב״ב דף ה׳, ע״א (ברשב״ם) [ברש״י], ולכך נקרא עיזים משום דצריך לכנסם, עי׳ ב״ב דף ל״ו, ע״א ע״ש בזה.

פסוק כט

כצאתי את העיר אפרוש את כפי וגו׳. זה הוה גדר תפלה, ועי׳ בהך דתענית דף ט״ז, ודף י״ג, ע״ב, מה דנ״מ בין צעקה דזה רק גדר גזרה, ועי׳ סנהדרין דף י״ד, ובהך דיבמות דף ס״ד, נעתר זה לשון ויעתירו, מהפך, אבל כאן הוה תפלה וברכה שלא יזיק החטא, וגם גדר דאבני אלגביש דברכות דף נ״ד ע״ש, ולכך זה נצרך חוץ לעיר דוקא.

פרק י

פסוק יא

לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה׳ וגו׳. עי׳ בת״כ פ׳ אחרי דגם נשים כשרים להקריב בבמה, אך רש״י בזבחים דף קי״ח, ע״א וקי״ט, ע״ב … נשים, וכן בירושלמי מגילה פ״א אמר לית כאן אשה, איש כתיב בפרשה. ועי׳ בתוספתא סוף מס׳ קרבנות דיש בזה סתירה… דעל במה שבגנו עבדו ושפחתו, חזינן דגם אשה כשרה, ושם אמר בתחילה דרק עבדים ע״ש. וצ״ל דהיכן דקבעו במה לא בגדר סיבה אז בעי גדר שליח ורק עבד משוחרר, ואף דדי ב…, גיטין דף כ״ג, מ״מ י״ל דצריך יחסן, עי׳ תוס׳ קדושין דף ע״ו, ע״ב ואכמ״ל, אבל בעראי גם עבד ושפחה, עכ״פ דייק כאן פסוק דרק גברים, ועי׳ במכילתא כאן לקמן לחק לך ולבניך דאמר להוציא בנות, ור״ל כמ״ד דאשה טפילה ואכמ״ל.

פסוק כח

אל תוסף ראות פני וגו׳. עיין חגיגה דף ט״ז….

פרק יב

פסוק א

ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר.
מכילתא בפתיחתא: עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל א״י כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלם יצאת א״י, שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותיך וגו׳ כי אם במקום אשר יבחר.
באמת מלשון המשנה דזבחים דף קי״ב, ע״ב, משמע דבזמן נוב וגבעון אף שהותרו הבמות, זה רק בא״י, וע״ש בפה״מ לרבינו, ובאדר״נ פכ״ו, ובמכילתא ריש פ׳ בא דמשמע שם דרק א״י.

במכילתא שם: אם תאמר דן אנכי מן הנביאים שנדבר עמהם בחוץ לארץ, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות…, ואע״פ שנדבר עמהם בחו״ל דבזכות אבות לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים…, תדע שאין השכינה נגלית בחו״ל, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה וכי מלפני ה׳ הוא בורח … אלא אמר יונה אלך בחו״ל מקום שאין השכינה שורה ונגלית… א״ל הקב״ה יש לי שלוחין כיוצא בך, שנאמר וה׳ הטיל רוח גדולה אל הים.
כבר כתבתי בזה דנהרות המושכים הם שייכים לכל כמבואר בכ״מ, ועי׳ בירושלמי חלה פ״ב ובגיטין דף ז׳, ע״ב גבי נהרות, ועי׳ בהך דבכורות דנ״ה, ע״א פלוגתא גבי ירדן אם הוי כא״י או כחו״ל, ובירושלמי חלה פ״ד א׳ שם דהוי גבול בפ״ע, ור״ל כהך דעירובין דע״ו, ע״ב, וירושלמי שם, וב״מ דק״ ובירושלמי שם בסוף דשני רשויות עליו, ובתוספתא ב״ק פ״ז, ומע״ש פ״ג גבי תחומין, ונ״מ דבכל מקום שהוא הולך מתחיל משם הרשות, ועי׳ מ״ש הרמב״ן במלחמות פ״א דב״ב על הך דב״ב דמ״א גבי מקום מחיצה, וכבר כת׳ בזה בשי׳ רבינו בה׳ מעה״ק פי״א ה״ה ו׳ דמחיצה אין עליו שם פנים ולא שם חוץ, דכיון דהוה כלול משניהם בגדר הרכבה מזגית, והאוכל שם קדשים לוקה משום לא תוכל וגו׳ אבל מ״מ אינו נפסל עד שייצא לחוץ ממש, וזהו דדייק קרא בשעריך, וא״ש מה שהקשו התוס׳ מכות די״ח, ע״א ע״ש, ועי׳ במכילתא פ׳ בא על הך דמ״ק דכ״ה דלא שרתה נבואה בחו״ל, אך דעל נהר שפיר שורה ועי׳ בספרי פ׳ שופטים מקרבך ולא מחו״ל, אך נ״מ לתחומין של א״י אז אם הוא הולך לא״י חל ע״ז גדר א״י ואם לחו״ל הוי גדר חו״ל כמ״ש, והנה מבואר בכ״מ בתוספתא דמאי ובאהלות ובירושלמי דמאי וכ״מ, ועי׳ עירובין דמ״ז דצידון הוה עליה שני הגדרים, ובגדר עיירות שעומדין על הגבול, סנהדרין ד״ה ע״א ובירושלמי ספ״ד דחלה, ובזה א״ש הך דיונה בן אמיתי, עי׳ סנהדרין דפ״ט, ובמכילתא פ׳ בא, דהאיך עלה על דעתו להיות כובש נבואתו, אך הוא היה מצידון, עי׳ ירושלמי רפ״ה דסוכה ובירושלמי חלה פ״ב גבי הני שכבש ירבעם בן יואש, ולכן שכר ספינה היוצאת לחו״ל ולא היה חל עליו שם נביא, אך הקב״ה עיכבו בגבול א״י ושוב הוי נביא.

פסוק ב

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה.
מכילתא פרשה א: ר״ע אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה והראהו המקום את כולם באצבע … רשב״י אומר והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר אלא ביום, החדש הזה הראהו בלילה, וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש כלילה? ר״א אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה.
ברמב״ם הל׳ קדוש החודש פ״א, הלכה א׳: כך אמרו חכמים כו׳ הראהו הקב״ה למשה כו׳, הנה רבינו ז״ל כתב במראה הנבואה, ועיין במכילתא ורש״י מנחות דכ״ט, ע״ב ור״ה דכ״ה, ע״א ד״ה ואמאי, ובירושלמי כאן, והנה באמת כונת רש״י ז״ל כך, דגבי עדות בכ״מ תיכף בשעת הראיה נעשים עדים ואח״כ כשהם באים לב״ד הם אומרים העדות, והארכתי בזה בהך דכריתות די״ב, ע״ב, ובדברי רבינו ז״ל בה׳ שבועות ובה׳ עדות, נמצא דהעדים הם שני פעולות, הראיה שלהם וההגדה בב״ד, וזהו הך מחלוקת דמכות ד״ו גבי קרוב או פסול ע״ש, וסנהדרין ד״ט וכ״מ, ויש בזה נ״מ בין עדי קנס לעדי נפשות ואכמ״ל. אך בעדות החודש, הנה באמת הראיה הוא רק ראיה דמיונית, דהא באמת אינו רואה את הלבנה, וכן ההגדה בב״ד הוא גדר מצוה ולא משום קדוש החדש, דהא קיי״ל אם קדשוהו בלא עדים או בעדים ונמצאו זוממים מקודש, ועיין כאן דף כ׳, ע״א דמצוה לקדש עפ״י הראיה, ולכך ס״ל לר״ש דף כ״ב דקרובים כשר, נמצא לפי״ז כל ראיה והגדה שאינו עושה פעולה גבי קדה״ח הוה כמו שלא ראה כלום ולא הגיד כלום, וזהו כוונת הירושלמי פ״א דהוריות הובא בתוס׳ דף ד׳, ע״ב דכל מי שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן, ר״ל דאינו בגדר הדבר כלל, ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ סנהדרין פי״א ה״ז ח׳ ובה׳ עדות פי״ב ה״ב ע״ש, וכן נ״ל דגבי גיטין וקדושין לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, משום דקדושין וגט, העדות הם עושין הפעולה, ובלא עדים הוה כמו שלא נעשה כלל, וכן עדים פסולים, וא״כ הוה עדים פסולים כמו שלא ראו כלל והוה כאבן ואכמ״ל, א״כ כך, גבי עדות החודש באמת הא לא ראו הלבנה האמיתית, רק שהתורה אמרה שאם יראו כך וכך אז יאמרו בב״ד ויוכלו ב״ד לקדשו, וא״כ ע״כ היה צריך לראות למשה רבינו את הלבנה כמו שנדמה לנו, וזה ע״כ היה במראה הנבואה.

והנה הירושלמי דר״ה ספ״א ר״ל כך, דכיון דקיי״ל דצריך שיהא הלילה והיום מן החדש, ר״ה ד״כ, ע״ב ובירושלמי ספ״ב דר״ה, לכך נתקדש למפרע ומחללין שבת, וכן ר״ל הירושלמי שם משמש ידע כו׳ ר״ל משקיעת החמה ולא מצאת הכוכבים, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפה״מ ובה׳ קדה״ח דאז מקדשין, והוה שני גדרים, יום ושייך לאחריו. וכן הוא במכילתא פ״א דכן הוה הקידוש של משה רבינו, אך הרמב״ם ס״ל דאז לקבל עדות א״י רק ב״ד גופא, כמו הך דרפ״ג, והארכתי בזה בחיבורי דגם לגבי הך דגיטין ד״ע ע״ב, השמיט הרמב״ם שחט שנים, רק רוב שנים, לא כמו בהך דחולין דף קכ״א ע״ב, דזה הוה ג״כ דבר ממוצע מן שני מציאות, אך בפסיקתא מבואר דאז ג״כ הוה קבלות עדות ואכ״מ, ועי׳ ר״ה ד״ז ע״ב גבי ליל ר״ה, וסנהדרין די״ב ע״ב מחלוקת, לשיטת הרמב״ם גבי עיבור ואכמ״ל, ועי׳ חולין דף ס׳, ע״ב.

פסוק ג

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו וגו׳. פס׳ ג׳, עי׳ בתוספתא פסחים פלוגתא דתנאי אם דוקא שכנו בפסח מצרים, ומשום דהוה נ״מ בין פסח מצרים דשם גם ההקדש מן עשור לחדש, ועי׳ פסחים דף צ״ו ומכילתא דס״ל דהך מעשור ר״ל לא קודם, דעדיין לא נצטוו והוה גדר ב״נ דלא מקדיש פסח, עי׳ בירושלמי רפ״א דתרומות אם חל קדושה של ב״נ על פסח מחמת דיש ממנו שלמים, ועיין זבחים דף מ״ה, א״כ י״ל דקודם עשור הוה מחוסר זמן, עכ״פ הוה צריך להקדיש בעשור, וא״כ אם אח״כ ימנה עמו רחוק עי׳ בירושלמי פ״ח ובבלי דף צ׳ דיוצא לחולין, וא״כ שוב לא מוקדש למפרע, לכן דוקא שכן כנ״ל.

פסוק ז

ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף וגו׳. וכאן לא כתיב ליקח אגודה ולטבול, ועי׳ בירושלמי פ״א דיומא דלא מעכב כאן, משום דקדשים צריך שנה לעכב, לכך לא שנה בהם, וגם דמאמר הקב״ה לא שייך זמן ולא שייך שעה ודורות כנ״ל, ועמ״ש לקמן פ׳ בשלח. והנה גבי אמירת משה רבינו כתיב והגיעו, דכאן הוה עיקר המצוה לא הזאה, רק שיהיה על המשקוף, וכאן גבי אימורין דהקטרה שלהם היא המצוה וה״נ, ולא כמו בשאר דם דרק הנחה, לא מה שמונח, ועי׳ זבחים דף ט״ו נקטע ידו של מזה ע״ש, ונ״מ דא״צ לקנח הדם של פסול אם נתנו על גב המזבח אף למ״ד ירד, כמ״ש התוס׳ זבחים דף פ״ז ע״ב ע״ש, משא״כ כאן כיון דצריך להגן מן המזיק, ומצוה רק בעידנא דעסיק בו מגנא ואכמ״ל, ולכך נאמר והגעתם, אבל במאמר הקב״ה הוא לדורות.

מכילתא פרשה ו: ולקחו מן הדם, שומע אני בין ביד בין בכלי, ת״ל: אשר בסף, מגיד הכתוב שעוקר וחוקק בצד האספוקה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה…, דברי ר׳ ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין סף אלא כלי.
י״ל דזהו כוונת הגמרא בזבחים דף ס״ט, ע״א אין קידוש בכ״ש במנחה בבמה, ר״ל דבבמה ל״ש גדר קדושה כלל על מנחה, דעיקר הקדושה ע״י כלי ובבמה ליכא כלי, ועי׳ בלשון רבינו בפ״ג מה׳ פסוהמ״ק הט״ו, ובירושלמי פסחים פ״ט, ובמכילתא פ׳ בא דהוה שם מחלוקת דתנאי אי בפסח מצרים הוה שם קבלת הדם בכלי.

פסוק ח

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו.
מכילתא פרשה ו: בלילה הזה, שומע אני כל הלילה, ת״ל: לא תותירו ממנו עד בקר, אני אקרא והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, עד בקר למה נאמר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואי זה זה עמוד השחר.
ועי׳ רפ״א דפסחים קריה רחמנא, חזינן דזה שני גדרים, וכ״ה בירושלמי ברכות פ״ח מחלוקת ר״י ור״ל גבי ויבדל, ונ״מ בין בה״ש אותו רגע קטנה בחלק שאינו מתחלק שהיא יש בה הרכבה מזגית מן יום ולילה, וזה יוצרו חלקו, וזה חדש אברהם אבינו אז, וזה הך דברכות ד״ד, וזה נקרא בוקרו של בוקר בירושלמי ובמכילתא.

מכילתא פרשה ו: מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, ת״ל: יאכלוהו, אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור יוצאין יד״ח בפסח, ומנין שאם אין להם פסח יוצאין יד״ח במצה ומרור, הרי אתה דן הואיל והפסח מ״ע ומצה ומרור מ״ע, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין יד״ח בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין יד״ח במצה ומרור.
וכן נ״מ גבי מרור, דבפסח ראשון אף דמיקרי גם מכשירי מצוה של פסח, כמבואר בפסחים דף צ׳, מ״מ יש עליו שם מצוה בפ״ע ע״ש דף צ״א, ע״ב ברש״י ד״ה לית ליה דגם נשים חייבות במרור, וקדושין דף ל״ז, ע״ב, וכ״כ בזה בח״א, ולכך בעי כזית כמבואר דל״ט, ע״א, ודף קי״ד ע״ב, אבל גבי פסח שני שם רק בגדר מכשיר לפסח וא״צ כזית, וזהו באמת כונת המכילתא הובא בדברי רבינו בס׳ המצות, מ״ע נ״ו, דאמר שם שאם אין להם פסח אין יוצאין במצה ומרור, ר״ל שצריכים לעשות פסח שני ולאכול עמו מצה ומרור ולא די להם במה שאכלו מצה ומרור ביו״ט ראשון ומשום דהם בגדר מכשירין וכמש״כ, ולקמן בהל׳ ק״פ אאריך בזה, עכ״פ חזינן דמכשיר די בכ״ש.

פסוק י

ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו.
מכילתא פרשה ו: דבר אחר מה ת״ל עד בקר, מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר. רבי ישמעאל אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: כל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה היא, ומה ת״ל עד בקר, אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י״ז.
במכילתא פ׳ בא פ״ו דר״י אמר דצריך קרא שלא ישרופו בשבת אם חל לאחר יו״ט ע״ש, והיא תמוה, אך כך, דהנה עיין בזבחים דנ״ו ע״ב דחזקיה ס״ל דהמחשב לאור שלישי לא הוה פיגול וכן אינו חייב משום נותר כרת, וא״כ לפי״ז י״ל דגבי פסח ראשון כיון דא״א בלא יו״ט הוה כמו שהתורה אמרה דהשריפה לא יהיה רק בקר שני ולא הוה פיגול וכרת בנותר לחזקיה, ועי׳ בתוספתא פסחים פ״ה ומגילה פ״ב, אך אם חל ט״ז בשבת דזה רק סיבה מאי, אם זה ג״כ הוה כמו לא אנתיק לשרפה או רק סיבה, וכן למ״ש התוס׳ ביבמות דף ע״ב, ע״ב לענין אם מקרי שלא בזמנו לגבי לילה ע״ש, ותוס׳ מנחות דף נ״א וכ״מ, ואמר דזה ג״כ בטל והוה כמו שהוא עדיין יו״ט ולחזקיה לא הוה פיגול והוה בזמנו, ועי׳ בתוספתא שבת פט״ז גבי מילה אם הוה אז בקום מהול וכ״מ בזה כנ״ל.

פסוק כא

ויקרא משה לכל זקני ישראל וגו׳.
מכילתא פרשה יא: ויקרא משה לכל זקני ישראל מלמד שעשאן ב״ד.
מה שהקשו התוס׳ בסנהדרין ד״י ע״ב ד״ה שכבר על יש מפרשים, אך באמת ר״ל כך דקידוש ב״ד של מעלה ר״ל היינו מולד הלבנה, אך הלבנה אינה נולדה רק באמצע היום או הלילה, וחצי היום הוא מחדש שעבר רק משום דאנן קיי״ל במגיל׳ דף ה׳ ע״א דאין מונין שעות לחדשים, רק לזה צריך קידוש ב״ד ובלי ב״ד א״א לעשות מן החדש שעבר שיהא להבא, אך כשב״ד מקדשין נתקדש למפרע, כמבואר בירושלמי ספ״א דר״ה אבל ביום ל״א א״צ ב״ד, ובזה יש לבאר ד׳ הפסיקתא פט״ו ע״ש משום דאז עדיין לא היו ב״ד סמוכין, עיין במכילתא פ׳ בא פרשה י״א ויקרא משה וכו׳ מלמד שעשאן ב״ד, ר״ל שאז סמכן דדי בשמא, עי׳ סנהדרין די״ד, ע״ב ולא היה אפשר לקדש למפרע ואכמ״ל.

ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. ולעיל לא אמר כן, משום דבירושלמי פ״א דקדושין למד מכאן דבהמה דקה נקנית במשיכה ע״ש, וכאן במכילתא, אך אנן קיי״ל ד״ת מעות קונות, רק אז היו ב״נ קודם מ״ת ורק במשיכה, משא״כ לדורות וא״ש.

פסוק כג

ועבר ה׳ לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף.
מכילתא פרשה יא: והלא דברים ק״ו ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות ונוהגין ביום ובלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, אלא מי גרם, עונותינו וכו׳.
עי׳ מכות דף י׳ דברי תורה קולטים, אך לשון הירושלמי לא משמע כן, ועי׳ תוס׳ שבועות שם דלסכנת נפשות מותר, ובהך דסוטה דף מ׳ ע״א בתוס׳ גבי פסוקים דברכת כהנים, והך דעירובין דכ״ו הנ״ל, ומש״כ רבינו ז״ל לקמן פ״ה מהל׳ מזוזה ה״ד, ומפרש הך דברכות דכ״ג ננטרן, לא כפירש״י דהתפילין ישמרו (ראשו) [אותו], רק דהוא ישמרם, וכן מבואר שם מדברי רבינו, ועי׳ רש״י פסחים ד״ו וסנהדרין דף כ״א, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בא פרשה י״א.

פסוק כד

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם.
מכילתא פרשה יא: לחק לך ולבניך למה נאמר, לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם שומע אני אף הנשים במשמע, ת״ל לחק לך ולבניך, האנשים ולא הנשים.
עיין רש״י זבחים דף קי״ח, ע״א ודף קי״ט, ע״ב דהשמיט שם אשה, ונקט רק עבד וזר דכשר בבמה, והטעם משום דבירושלמי פ״א דמגילה כ׳ לית כאן אשה איש כתיב בפרשה, ועי׳ במכילתא פ׳ בא פי״א נקט שם לבניך אנשים ולא נשים ור״ל גם אקרבן במה.

פסוק כז

ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל וגו׳ ויקד העם וישתחוו.
מכילתא פרשה יב: ללמדך שכל מי שרואה ושומע הנסים האלו שעשה הקב״ה לישראל במצרים צריך לשבח, וכן הוא אומר: ויספר משה לחתנו וגו׳ ויחד יתרו וגו׳ ויאמר יתרו ברוך ה׳.
בגדר הלל בז׳ של פסח לשיטת הרמב״ן ז״ל היא חובה ע״פ דין, וזה מבואר בגמרא דפסחים דף קי״ז דישראל אמרו הלל בזמן הנס של קי״ס, ובאמת הגדר כך דיש ב׳ גדרי הלל, וא״ש מ״ש התוס׳ ברכות י״ד מה דמברך לקרות או לגמור, ועי׳ סוכה דף מ״ד ע״ב ע״ש בתוס׳ בזה, ובאמת אין הפי׳ כלל כן, הלל של יו״ט הם בגדר קריאת פרשה וע״פ ד״ת צריך דוקא שיקרא מכתובים דנכתבים כד״ת כמו ספר אפטרתא, ומתרגמין ג״כ כמו דמבואר מגילה דף כ״א ע״ב ע״ש כי זה קריאה ממש כו׳ ואז צריך לברך לקרוא הלל, אבל בזמן שרק בשביל נס אז מברך לגמור, וזה הוא מנהג כמו בליל א׳ של פסח בבהכ״נ, ועיין במכילתא פ׳ בא, ובירושלמי פסחים פ״ה, ורש״י ברכות דף נ״ו, ע״א, ובירושלמי ספ״ג דתענית ואכמ״ל, ועיקר הגדר תליא דפליגי רש״י ותוס׳ פסחים דף ס״ד וסוכה דף נ״ד בזמן שחיטת הפסח אם רק לוים אמרו הלל, כן שיטת הרמב״ם והתוס׳ ובתוספתא, אך רש״י ז״ל ס״ל דכל ישראל כו׳ ולכן אומרים זה בבהכנ״ס כמבואר במסכת סופרים.

פסוק מב

ליל שמורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים וגו׳ שמורים לכל בני ישראל לדורותם.
מכילתא פרשה יד: שמורים לכל בני ישראל, מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו.
דכ״מ שנאמר שימור צריך לעשות כל הפעולות שלא לבטל הדבר אף בהתר, ועיין יומא דף פ״ה, ע״ב גבי פק״נ דוחה שבת מן ושמרו, ועי׳ מנחות דף נ״ג, ע״א גבי כל המנחות נילושות בפושרין ג״כ מן ושמרתם וכו׳, עכ״פ הגדר כך דכל מקום שנאמר שמירה צריך לעשות כל הפעולות שהדבר יתקיים, וכ״כ הרמב״ם ז״ל בה׳ חמץ פ״ד גבי חמץ, וכ״כ הרמב״ם בה׳ ק״פ בסוף דצריך להשתדל שלא ישאר מבשר הפסח, ור״ל דהא א״א ליתנו לאחר מחמת דשלא למנויו א״א, וזה ר״ל ליל שמורים, עיין במכילתא פ׳ בא שצריך להשתמר בו ע״ש בזה.

פסוק מד

וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו.
מכילתא פט״ו: ומלתה אותו אז יאכל בו, רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח… דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח, ומה ת״ל ומלתה אותו, הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים מנין אתה אומר שאם רצה למולן ולהאכילן רשאי, ת״ל ומלתה אותו אז יאכל בו, העבד.
עיין במכילתא פ׳ בא דלר״א דס״ל במכילתא שם דאין מילת עבדיו מעכב מלאכל בפסח, ועי׳ בתוס׳ יבמות דף ע׳, ע״ב, ומפרש הקרא כך דאף אם קנה עבדים ומלן וטבלן לאחר שחיטת הפסח אוכלים, ולא נקראים כלל שלא למנויו שהם בטילים להאדון, וזה פי׳ הפסוק ומלתה אותו אז, ואינם צריכין קרבן גירות, וכבר כתבתי בזה.

עכ״פ מציאות העבדות והחרות לא חל על העצם רק פנים חדשות, ועיין גיטין דפ״ה ע״א. וכבר כתבתי דמה דעבד אוכל בק״פ עם האדון הוא ג״כ רק בשביל שבטל לרבו, ואף דמבואר בירושלמי פסחים פ״ח דאין הרב יכול לומר לעבד א״א שתאכל קרבן פסח, אך מ״מ אינו אוכל מצד עצמו רק מצד קנין שהוא קנוי לרבו, ולכך מבואר במכילתא פ׳ בא דאף אם קנה רבו לאחר זריקת דם הפסח מ״מ אוכל בהפסח ואין עליו גדר שלא למנויו, ונ״מ דאף דהא קי״ל בכריתות ד״ח ע״ב וד״ט ע״א דגר שמל וטבל ולא הביא קרבן גרות לגבי קדשים עדיין אינו ככשרי ישראל ואינו אוכל דעדיין אינו ככשרי ישראל, וכמ״ש רבינו ז״ל בפ״א מה׳ מחוסרי כפרה וכו׳, ואף דעבד כנעני לאחר מילה וטבילה אוכל בתרומה ובקדשים ובפסח אף שלא הקריב קרבן גרות, זה רק מחמת אדון ולא מצד עצמו וכמ״ש. ואף חציו עבד וחציו ב״ח למשנה ראשונה וכן חציה שפחה וחציה ב״ח וכן מחוסרי גט שחרור מ״מ כיון דלא כפינן לאדון ויוכל שישאר כך אוכל בפסח בגדר עבד ואין רבו מעכב עליו כלל, וזה ר״ל הירוש׳ גיטין פ״ד בשעה שאינו עובד את רבו אין רבו מעכבו.

וכמו גבי נולד מהול דס״ל לרבינו בהל׳ תרומות פ״ז דאוכל בתרומה, ומ״מ לגבי פסח ביבמות דף ע״א, ע״א מרבינן מקרא דאינו אוכל רק אם הטיף ד״ב, אך זה נראה דמ״מ לגבי שיעכב את אביו מלעשות פסח לא מעכב, ובזה א״ש הך דפסחים דס״ט, ע״ב מה דבעי מימר שם גבי ערל, ע״ש בתוס׳ ד״ה האי, מה דהקשה שם שישחוט עליו, ומי גרע ממילת זכריו דמעכב לעשיה לחוד כמבואר ביבמות דף ע״א, אך י״ל דשם קאי לר״א דס״ל במכילתא הובא בתוס׳ יבמות דף ע׳ ע״ב דאין מילת זכריו מעכבו ע״ש, אך לפמ״ש י״ל דרק המילה שמוטל על האב זה מעכבו מלאכול בפסח ולא מה שמוטל על עצמו כמו הטפת ד״ב לנולד מהול, ועיין ביבמות דף ע״א ע״ב דלעשות ע״י שליח המילה אינו מעכב לעשיית פסח ע״ש ברש״י ד״ה כגון, הרי חזינן דרק מה שהוא בעצמו מוטל עליו למול את בנו זה מעכב דאז מקיים ב׳ הפעולות שימולו ועי״ז אינו ערל וע״י שליח אינו מקיים רק מצות מילה.

מכילתא פרשה טו: ד״א ומלתה אותו אז יאכל בו, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה, על זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אין חוצץ לטומאה.
עיין שבועות די״ג ע״א וביבמות דף ע״ב ע״א, ועיין במש״כ רבינו בפ״ג מהל׳ מילה ה״ח, ולא ס״ל כהתוס׳, רק אף דערל לא מיקרי מ״מ המצוה מבטל ממנו, ועיין במכילתא פ׳ בא גבי פסח במשוך דאינו מעכב לאכול בפסח ע״ש, ואף אם אח״כ מל עצמו עוד פעם לא תיקן הדבר, כעין הך דאמרינן בב״מ דכ״ו ע״ב, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ע״ש, ועיין בכורות דף ג׳ ע״ב בהך דרב מרי בר רחל ע״ש.

ובאמת לפמש״כ לעיל דרק מצות מילה מעכבת מלאכול בפסח ולא מה דהוא ערל, ונ״מ למשוך אף למ״ד דהוה ערל מה״ת מ״מ אין מעכב בפסח כמבואר במכילתא, ועיין ברש״י יבמות דף ע׳ ע״ב, ד״ה אדרבה, שכ׳ שם דמשמל פ״א שוב אינה חוזרת עליו, ש״מ אף אם נמשך.

ובמה דמבואר ביבמות דף ע״א, ע״ב, וכ״כ רבינו בהל׳ פרה פי״א ה״ג דטובל דוקא לאחר מילה, י״ל דשם הטעם דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך, אף דהיינו רביתיה כמבואר יבמות דף ע״ח, ע״ב, והוה כאבר ובשר המדולדלים דפסק רבינו בפ״ב מהל׳ מקואות דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתיה, ועיין בירושלמי פ״ג דפסחים גבי כשות של קטן ואבר המדולדל, ובתוספתא פ״ג דכלים, ובפרה, ובמ״ש רבינו בהל׳ טומאת מת פ״א ה״ד ע״ש בהשגות, ובזבחים דף מ׳, ע״ב גבי אמין שבאצבע ע״ש, ועיין במכילתא פ׳ בא דאמר שם דנמנו ואמרו דאין חוצץ לטבילה גבי משוך ע״ש.

פרק יג

פסוק ב

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.
מכילתא פרשה טז: ד״א הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה הבהמה הנפלים פוטרים בה הבכורה אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה.
וכה״ג מבואר בכורות דף ג׳, ע״א הכא כיון דעריבה בו חולין, ואף דנפלים הוה כמו חסר כמבואר בירושלמי נזיר פ״ז ה״ב דאין להם רקב דהוה כמת שחסר, מ״מ לא עריב בו דבר הפוטרו, ועיין תוס׳ זבחים דף פ״ד, ע״ב דס״ל שם דנפל עדיף ממשונה, ושם דף קי״ד לא ס״ל כן כו׳, אך יהיה נ״מ לגבי גוף אטום אם שם בקדשים קדוש, ועיין בנזיר רנ״ב, ע״א דלא נפלה בו נשמה, וכן לגבי בכורה אף דאיתרבי נפל מפטר שגר כמבואר בכורות דף ג׳, ועיין תוס׳ חולין דף ע״ז, ע״ב, י״ל דזה רק אם הוא שלם ולא אטום, כעין הך דנדה דף כ״ד, וגם אז י״ל דאינו פוטר מן הבכורה, ע״ש דכ״ט ע״א ע״ש ברש״י דרוח אינו פוטר, ובכורות דף י״ט, ע״ב ודף כ״א, ע״ב גבי שליא וחררת דם וטינוף דפוטר ולא חייש לגוף אטום, ובאמת זה הוה מחלוקת בין רבינו ורש״י בהך דחולין דס״ט, ע״ב גבי חותכו ומשליכו לכלבים דלא חל עליו קדושת בכור אם פוטר מן הבכורה, דרבינו ס״ל דלא פטר בהל׳ בכורות פ״א הי״א ע״ש, ורש״י ס״ל דפטר, וכן יהיה נ״מ גבי דמות יונה וקלוט לר״ש וב׳ גבין וב׳ שדראות למ״ד בנדה דף כ״ד דאסור הולד משום בהמה טמאה, ובודאי אין קדושה חל עליו גם בולדי קדשים, עיין תוס׳ זבחים דף קי״ד וחולין שם, וזה כונת הגמרא בתמורה דף י״ז, ע״א כבהמה טמאה כו׳, ר״ל כה״ג אם זה פטר מן הבכורה, ועיין במכילתא פ׳ בא פי״ח דמבואר שם דאף שהוא בעצמו אין עליו קדושת בכור מ״מ פוטר מן הבכורה, וי״ל דמיירי בגוף אטום, וע״ש [במכילתא] פט״ז, ובספרי קרח פסקא קי״ח דיליף שם בכור אדם דנפל פוטר מן הבכורה, ור״ל אף דגבי בכור אדם נפל אין עליו דין בכור לענין פדיון, ואף דמהך דמנחות דף ל״ז מוכח דלשיטת התוס׳ רק אם נטרף אחר הלידה אז אין עליו דין בכור אדם משא״כ כשנולד טריפה, ובאמת י״ל דגם בבכור בהמה טהורה כן, דאף דמבואר במנחות דף ו׳ ובחולין דף קל״ו, ע״ב דטריפה הוה בכור, זה רק כשנולד כך, להכי דייק לשון רבינו בהל׳ בכורות פ״א דשם כ׳ שהיה טרפות, ובה׳ בכורים פי״א הי״ז כ׳ נעשה טריפה ע״ש.

מכילתא שם: מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה, לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת״ל: באדם ובבהמה, הקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה בכור אדם נותנו לכהן בכל מקום שירצה אף בכור בהמה נותנו לכהן בכל מקום שירצה.
אף דמתוס׳ תמורה דף י״ח, ע״א בשם הספרי פ׳ ראה פסקא ע״ז נראה דרק בבכור בחו״ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים, וע״ש דף כ״א, ותוס׳ ב״ק דף י״ב, ע״ב, אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי״ח וכן במכילתא פ׳ בא פרק ט״ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא״י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר, וכמש״כ רש״י זבחים דף ק״ב, ע״ב, רק כשהבעלים עולים לרגל ועדיין לא נתן הבכור לכהן דאז עוברים בעשה בכל רגל או בלאו דבל תאחר בג׳ רגלים, וזה רק הישראל אז צריך ליתנו לכהן שבמשמר וכמבואר בירושלמי פ״ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה.

פסוק ט

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו׳.
מכילתא פרשה יז: ומה ת״ל על ידך, להביא את הגידם שיהא נותן בימין.
הך דאין לו זרוע והך דגדם ר״ל כך, דאין לו זרוע ר״ל שנולד כך, וגדם שנגדם אח״כ, וזה ר״ל התוס׳ שם, ובאמת י״ל דאז פטור אף מתפילין של ראש, ובזה א״ש דברי התוספתא מנחות פ״ו ע״ש וכן דייק לשון הגמרא מן תפילין ע״ש, והרבה יש להאריך בדברי הספרי [והמכילתא בשם] ר״ל להפך דאם נתגדמה יד הימין ונשאר הזרוע נקראת ידכה כהה ויניח בה תפילין ואכמ״ל.

פסוק יב

והעברת כל פטר רחם לה׳ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳.
מכילתא פרשה יח: שמעון בן עזאי אומר ׳והעברת׳ מה ת״ל, לפי שהוא אומר ׳כל אשר יעבור תחת השבט׳ שומע אני אף היתום במשמע, והדין נותן ומה אם בעל מום שאינו כשר לגבי מזבח נכנם לדיר להתעשר יתום שהוא כשר לגבי מזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר, והרי הלקוח יוכיח שהוא כשר ע״ג המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר - הוא יוכיח על היתום אע״פ שהוא כשר ע״ג המזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר, לא אם אמרת בלקוח שאינו נולד ברשותו לכך אינו נכנס לדיר להתעשר תאמר ביתום שנולד ברשותו לכך יהא נכנס לדיר להתעשר, לא זכיתי מן הדין, נאמר כאן העברה ונאמר להלן העברה, מה העברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו אף העברה האמורה להלן דין הוא שלא תהא קדושה חלה אלא בחיי אמו.
הנה עיין במכילתא פ׳ בא מבואר שם דב״ע ס״ל דאינו נוהג יתום בבכור, ועיין בספרי פ׳ ראה פסקא ע״ז ממעט ב״ע יתום ממעשר בהמה מקרא דרק ע״ש, ובמכילתא שם אמר דיתום שפיר קרב לגבי מזבח, והוא תמוה, דהרי מבואר להדיא בכ״מ להיפך, ודוחק לומר דהמכילתא קאי איוצא דופן וכמ״ד בבכורות דף נ״ז ע״ב דבקדשים קדוש, ובאמת נראה דאף למ״ד [קדוש] כה״ג, לא קדוש רק לרעות ולא לקרב… אך באמת כך דהא לפי המבואר בחולין דף ל״ח, ע״ב דבעינן חיותא בסוף לידה, ור״ל דאם הוציא ראשו בשעה שהיתה חי ואח״כ שחטה או מתה אף דהוה לידה גמורה כמבואר בחולין דף ס״ח ודף ס״ט ע״ש בע״ב, מ״מ י״ל דבעי דגם שאר האברים יוצאו בשעה שיש בזה חיות, וזה תליא אם מה דאמרינן דיצא ראשו או רובו הרי הוא כילוד היינו דזה הוה לידה או הוה כמו ששאר האברים כבר יצאו, ועיין חולין דף ס״ח ע״ב גבי מחותך ובכורות דף מ״ו ע״ב וכ״מ, ואף דהקדושה חלה אף על האברים שבפנים מ״מ שפיר ממעט מחמת יתום דשאר האברים נולדו לאחר מיתה ולא עדיף מולדי קדשים דאף אם נימא דממעי אמן הם קדושים מ״מ פקע מהם קדושת הגוף אם נעשה יתום כמבואר בכורות דף מ״ב ע״א, אך אם נימא דהוה שאר אברים בילודים אז לא הוה יתום… והנה באמת נראה דהמכילתא ס״ל דזה נ״מ בין בכור לשאר ולדות קדשים, דגבי קדשים כיון דחזינן דאם יש בו מקצת שינוי באברים שוב לא חל עליו קדושה, א״כ ע״כ כיון דאמרינן דתיכף שיצא ראשו או רובו הוה כילוד ע״כ ר״ל דגם האברים שבפנים הוה כילודים, דאל״כ לא חל עליהם קדושה כלל דהוה כמו נדמה, משא״כ גבי בכור דאף אם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו חל עליו קדושת בכורה, וגם י״ל כמו דאמרינן בחולין דף ס״ט ע״ב דגבי מעשר בהמה אינה באברים ועוברים משום דבעינן יעבור תחת השבט ע״ש ברש״י… וכיון דבהם לא מהני אברים ה״ה גבי בכור, ולכך יליף לה במכילתא שם מקרא דוהעברת.

פסוק יד

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים.
מכילתא פרשה יח: נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אותנו, אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ומ״ש בתוס׳ פסחים באמת אין הביאור כן, רק דזה דין תורה דאב אוכל עם בניו הקטנים הפסח, ולא מחמת זכיה בעצם רק בטלים להאב, וכן עבד כנעני ג״כ כן, ועיין בירושלמי פסחים פ״ח דהוה שם בעיא אם עבד מפריש פסח שלא מדעת האדון כיון דהאדון משועבד לו ליתן לו פסח ואכמ״ל בזה, ומאוד הארכתי בזה דנ״מ גבי׳ עבד כנעני דהנה זה מבואר ברמב״ם בפ״א מהל׳ מחס״כ דגר בלא קרבן אף לאחר מילה וטבילה ח״ו לאכול קדשים לא בגדר מחס״כ רק דלזה הוא עדיין עכו״ם, ועיין כריתות ד״ח ע״ב ובפסקי תוס׳ שם, והנה עבד ג״כ כ״ז שלא נשתחרר אין מביא קרבן ורק אוכל בשביל שבטל לרבו. אך מגמרא דפסחים דף פ״ח, ע״א גבי משל עצמו ודף פ״ח ע״ב לא משמע כן ובירושלמי שם בזה ומאוד הארכתי ואכמ״ל. ובזה יש לבאר דרך הדרוש שאלת הבן חכם להאב, דמיירי שהבן כבר גדול בשנים אך לא הביא ב׳ שערות, וא״כ יש לו ב׳ עצות או שיאכל אצל האב בגדר שה לבית אבות או שהאב ימנה אותו, ואם האב ימנה אותו שוב יפטר מפסח שני כמ״ש, ואם יאכל אצל אב בגדר שה לב״א אז אם יביא ב׳ שערות קודם פסח שני יהיה נצרך להביא, והבן ראה שהאב המנה לו וכמו הך דפסחים דף פ״ט, ואמר לו הבן [ולכך נקט ״אותנו״ כגרסת הרמב״ם], דלמה זה הרי עדיין אינו בן חיוב לגמרי, כי הבן רצה שיהא יוכל להביא פסח שני אם יביא ב׳ שערות. והשיב לו כך, דהנה הארכתי בזה דמוכח מתוספתא פסחים פ׳ בתרא גבי מצה ופסח דזה המצוה נמשך כל הזמן של אכילת פסח ומצה לא נפסק ובכל רגע ורגע הוא מקיום המצוה וכן מוכח ברמב״ם בזה, ולכך אין מפטירין כדי שישאר הטעם בפיו כל זמן מצות אכילה של הפסח והמצה לר״ע כל הלילה ולראב״ע עד חצות, ונ״מ דכמו דקיי״ל ביבמות דף ע״א דמילת עבדיו וזכריו מעכבים גם בזמן אכילה כן נ״מ אם יביא ב׳ שערות לאחר זריקה או בלילה קודם אכילה שוב אם לא יהיה בגדר מנין א״א לו לאכול מהפסח ולכך מנה אותו ואכמ״ל.

פסוק יט

כי השבע השביע את בני ישראל.
מכילתא: השביעם שישביעו לבניהם.
כתובות דף ק״י [השבעתי אתכם] השבועות, הנה ודאי חל על הציבור, דהוה תואר ומציאות ואין מיתה בציבור, הוריות דף ו׳, ותמורה דף ט״ו, ומעילה דף ט׳ ע״ב. ועיין מש״כ התוס׳ יומא דף נ׳ ונ״א, כי זה תואר, ועיין מש״כ הר״ן בנדרים דף ל״א ומ״ש הריטב״א בנדרים דף מ״ט גבי דברים של אותה העיר, ועיין ב״ב דף קכ״א, ע״ש גבי בנימין. ואף דבמכילתא אמר שם, דגבי יוסף השביע, ואח״כ האבות השביעו לבנים, זה רק קודם שנכנסו ישראל לגדר ציבור וקהל, ועיין נזיר ס״א ע״ב, אבל אח״כ וגם אחר שנכנסו לא״י נעשו ציבור ונעשו מציאות אחת נצחית.

נ״מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועיין בר״ן נדרים דפ״ד, ע״א, דפליג שם עם הריטב״א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר״ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר״ל הך דיומא דף נ׳ גבי מקופיא, ובהוריות דף ו׳ גבי מת אחד מן הציבור ע״ש, אף דמה שייך בזה מיתה, דהמציאות לעולם יש וכמבואר שם, ועיין בתו״י יומא דף נ׳,… והנה עיין במכילתא פרשת בשלח גבי שבועה שהשביע יוסף דאמר שם דאח״כ השביעו בניהם לבניהם וכו׳, א״כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי. ועיין בהך דשבועות דף ל״ט גבי שבועת מרע״ה לישראל. ועיין בהך דיבמות דף ע״ט, ובירושלמי פ״ד דקדושין, דמרע״ה גזר רק לאותו הדור. והגדר, בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ״ת דרק כשהן בא״י, ועיין נזיר דף ס״א ע״ב, דגבי ב״נ ליכא גדר קהל, ולכך אף מרע״ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא״י לא היה יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו. ועיין בירושלמי פ״ד דקדושין הובא בתוס׳ ב״ב דף קכ״ב, דאף לימות המשיח יהיו אסורים, ועיין ב״ב דף קכ״א, גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם, ועיין גיטין דף ל״ו, ע״ב גבי פרוזבול.

פסוק כא

ללכת יומם ולילה. מנחות דף צ״ה.

פרק יד

פסוק כ

לפני פי החירות. לפני ולא על, דמה שהקב״ה מצוה הוא לדורות, וזה הוה דין קבוע, דהא אמר במכילתא דפי החירות הוה מרובע, וכל מרובע הוא בידי אדם, כמבואר מעשרות פ״ה, וכ״מ, וא״כ ע״ז אסורה ליהנות, עיין ע״ז דף מ״ה, ע״ב, רק דכאן הראה להם הקב״ה דבר חדש, דהכל בידי שמים וא״כ אז מותר, אבל לדורות אסור על, רק לפני, ועמ״ש לעיל בזה.

לפני בעל צפון…. וזה הוה ע״ז של בעל וכמבואר במכילתא כאן, דהוה זכר ונקבה, ועיין בירושלמי… דמשה …, עיין ברש״י סנהדרין דף ק״י, ע״ב גבי קטן מאימתי זוכה לעוה״ב ע״ש בזה וע״ז דף … חד מציאות, ועמ״ש סנהדרין דף ל״ז ע״ש, וע״ז דף נ״ד ע״ב ע״ש, וזה נזיר … חנם דזה עריות וזה … פי החירות.

פסוק כז

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו.
מכילתא: אין איתנו אלא תקפו, שנאמר: ׳איתן מושבך׳ (במדבר כד, כא), רבי נתן אומר, איתן לשון קשה, שנאמר: ׳הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאום ד׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא׳ (ירמיה ה, טו).
מ״ש רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג, דאף דכ״ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבואר בזבחים דף פ״ח, מ״מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם. ועיין ב״ק דף צ״ו, ע״ב דהוי פנים חדשות. וזה רק לחומר, אבל לא להצורה. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא פסקא נ״ד, דכלי המקדש אם התיכן ואח״כ חזר ועשאן כלים לא נחסר. ועיין רש״י ב״ק דף צ״ו ע״ב, בד״ה פנים חדשות, ועיין בהך דסוטה דף מ״ג, גבי בונה בית על מכונו כו׳ ע״ש, ושבת קי״ב, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בשלח, גבי ים שלאחר הקריעה ושחזר לאיתנו, ר״ל ליושנו ור״ל דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות. והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת וזה שר״ל בספרי הנ״ל.

אמר ר׳ יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, זה דהתם אם לא זה התנאי יהיה הדבר פנים חדשות, עיין ב״ק דף צ״ו ע״ב ע״ש מ״ש. ושבת קי״ב ע״ש וכ״מ. וא״כ יהיה הים חדש ולא ממעשה בראשית, ועיין בירושלמי פי״א דתרומות, גבי מי הים הגדול וכ״מ בזה גבי תפיסת ידי אדם. אך באמת כל דבר הנעשה ע״י נס הוה בריאה כמו שכתבתי לעיל…, וזה התנאי דזה בריאה לא … ואכמ״ל בזה. וגם ר״ל כמ״ש דהנה … בתחלה נקרא עצמים הפרדים עיין לעיל (ח״א) פרק ע״ב וע״ג וחומר בלא צורה וצורה בלא חומר, וזה גדר מחשבה שכתבו התוס׳ ר״ה דף כ״ז, ואח״כ נצטרפו ונעשה … מציאות וחומר עם צורה, ואי אפשר כעת זה בלא זה. ותנאי דע״ז דף ג׳, אם מקבלין וכו׳, ר״ל ג״כ שיחזיר לנקודות ועצמים פרדים, וזה תוהו ובוהו, וזה שייך לומר שיחזיר, דעל העדר גמור לא נופל כלל לשון זה, ואין לנו שום לשון על זה. וכן כל התנאים זה ר״ל דזה נברא של מציאות בשביל זה ולכך נקרא הים לאיתנו כמבואר במכילתא, לא בריה חדשה ומ״מ הנס בזה.

פרק טו

פסוק כ

ותקח מרים הנביאה וגו׳ את התוף בידה וגו׳ ותען להם מרים וגו׳. רק בכלי כי קול באשה כו׳, ועיין סוטה דף מ״ח, דיותר טוב שהאשה תענה, ולהם קאי אאנשים. וגם אשה אף שחייבת בהלל של פסח, כמ״ש התוס׳ בסוכה דף ל״ח, מ״מ אם גדר שירה על נס אם מחויבת הארכתי בזה בחיבורי.

פרק טז

פסוק ד

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו׳. וכאן לא אמר לאכלה כמו לקמן, דכאן קאי גם אמן של ע״ש לשבת ושם הוה קק״ל [קדשים קלים] וחלק הבעלים דשני ימים ושפיר יש בו קנין לתוס׳ ב״ק דף י״ב, ע״כ, ע״ש בזה.

פסוק ח

בשר לאכל וגו׳. עיין יומא דף ע״ה, ועיין בפ׳ בהעלותך. ועיקר הגדר כי הם רצו בשר כמו של אדה״ר, סנהדרין דף נ״ט, דלא יהיה צריך שחיטה וניקור ושום דבר וכמו דגה, אבל זה הוא מזוהם, דגים פריצי וזהימי עמ״ש ב״ב דף ע״ד ושבת דף ק״ח. וגדר דגה קטנים בנדרים, וקוליס האספנים שיבוטא, כמ״ש הרמב״ם בפה״מ מכשירין פ״ו, ושבת דף קמ״ה ע״ב, ובירוש׳ תענית פ״ד טעם חזיר. אף שהיתר עיזא דימא מאיס ומזוהם, ברכות דף כ״ה אף דסליק מנהרא… קדושין דף מ״ט, שבת דף קכ״ט, פסחים דף קי״ב, דגבי יומי דניסן שיבוטא קשה לצרעת, היינו בזמן שיהיה אי״ה הגאולה וכן זמן יצ״מ רק חזיר אסור.

פסוק טו

לאכלה. ר״ל רק לאכילה גדר קדשים ומשלחן גבוה וכמבואר קדושין דף נ״ב ע״ש בזה. ועיין תוספתא בכורות פ״ג גבי מעשר שני ומן ע״ש, ובירושלמי פ״א [דמע״ש], והוה כמו ק״ק ולכך יש לאו דאל יותר ממנו כו׳.

פסוק יח

ולא העדיף המרבה וגו׳. עמ״ש רבינו בספר המורה ח״ג פ״ב ע״ש מ״ש בזה. אך בפשט באמת המן הוה רק גדר נקודות ולא שטח כלל ובלא קו, וא״כ מה שייך בזה צירף. עיין בח״א בהקדמה א׳ … אך מה נצרך לאכילה, עיין עירובין פ״ג, ע״ב הוה מצטרף ושוב לא.

פסוק כג

את אשר תאפו אפו וגו׳ ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר. עיין במכילתא, ותוס׳ פסחים דף קט״ז וביצה דף ב׳ ע״ב, דיש פלוגתא אם מן ירד ביו״ט, ואף למ״ד ירד אם יו״ט ע״ש לא ירד ביו״ט, א״כ ביום ה׳ ירד לשבת וע״ש ירד רק עומר אחד עבור יו״ט, ועיין תוספ׳ ר״ה פ״ג ע״ש. וא״כ ר״ל כך דעיין פסחים דף ע״א ודף ק״כ גבי בקר בקר שני, והבקר י״ל שני, וזה משכחת דעדף יהיה למשמרת עד בקר שני כמ״ש.

לכם למשמרת וגו׳. כמ״ש, דיש בזה קנין, וגם סעודת שבת כיון שיש חובה לא יצא רק מן שלו גדר קנין וצריך הגבהה.

פסוק לג

והנח אותו לפני ד׳ למשמרת לדרתיכם. דשם אין לינה, עיין זבחים דף [פ״ז ע״א], גבי אין לינה במזבח ע״ש … דשם ליכא שינוי צורה. ועיין שבועות דף י״א ע״א, גבי קטרת, וכן שם ליכא גדר זמן. ועיקר הגדר דפ״א דתענית, דמפתח של פרנסה לא נמסרו לשליחות, למלאכים … דשם ליכא מלאכים … ותוס׳ מנחות דף ע״ט ע״ש, משא״כ שלחן דזה עשירות שם שייך מלאכים וכהנים, וזה דר״ל כאן דלחם היינו מנחות רק ע״י השגחה של … ועיין בהך דמנחות דף צ״ט, דהוה ד׳ כהנים בסידור. ועיין בהך דחולין דף צ״ה ע״ב, דשם ג״כ ד׳ מלאכים, וסולם ד׳ חווקין כמבואר ב״ב דף נ״ט, ובירושלמי דשבת ספ״ג וזה עילה ועלול.

פרק יז

פסוק יד

ושים באזני יהושע וגו׳. עיין מס׳ תמורה בגדר דרק בזמן מלך מוטל הדין של מחיית עמלק, עיין סנהדרין דף י״ד ע״ב ופסחים דף ה׳ ע״א ע״ש בזה.

פסוק טז

ויאמר כי יד על כס יה וגו׳. עיין בהך דפסחים דף קי״ז, דהוה פלוגתא אם הוה תיבה אחת ואז הוה חול ואם ב׳ אז הוה כס חול ע״ש בזה. אך הרמב״ם בס׳ המורה ח״א, גבי גדר כסא, ס״ל דהיא תיבה אחת וקודש ובלא זה הוה כפירה ע״ש בזה. ועיקר הגדר דהא כפר בהשגחה עליונה למטה מגלגל הירח, וזה מ״ש התוס׳ קדושין דף ל״ג ע״ב דעל עון של מידות בא עמלק ע״ש. ועמ״ש ה״ה ז״ל בהל׳ גניבה, גבי מדות. וזה מלחמה לעולם עד דור המשיח, כמבואר במכילתא כאן, דאז יפקחו עיני עוורים ונראה אי״ה שהכל ע״י השגחתו יתעלה. ועמלק כפר בזה. והנה כמו דגבי ישראל ליכא גדר אומה רק כל פרט ופרט הוא שם הכולל ישראל, עמ״ש בסנהדרין דף ל״ט … ומ״ש ביבמות דף ע״ט וברמב״ם בזה גבי גר מואבי. ולכך כשנתבלבל כל האומות ליכא נ״מ בין עמנים ומאבים ושאר אומה דבטל מציאות הפרטי. משא״כ בישראל, ולהפך גם בעמלק גם על הפרט יש שם הכולל, לכך גם זכר עמלק, ולכך קרא להם ראשית גוים, ולכך אף אחר בלבול, כמו בהמה הוה מין עמלק, כן הוא לדינא, ואכמ״ל.

פרק יח

פסוק ט

ויחד יתרו. עי׳ סנהדרין דף צ״ד, ור״ל מכיון דמדינים ג״כ מלים לשיטת הרמב״ם בהל׳ מלכים, רק דצריך פריעה והטפה ולזה צריך חרב חדה מאד, עי׳ שבת דף קל״ה וברי״ף שם, וזה לשון חרב חדה דגמ׳ וא״ש.

פסוק יג

ויהי ממחרת. עי׳ תוס׳ ע״ז דף כ״ד ע״ב, ועי׳ סנהדרין דף ט״ו ע״ב ע״ש, דמוכח להפך דהוה קודם זה.

פסוק כז

וישלח משה את חותנו.
מכילתא, מסכתא דעמלק פ״ב: שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל… מנין, שנאמר: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳ וחרה אף ה׳ בכם.
כל דבר שאפשר שיתבטל ע״י איזה סיבה זה לא מיקרי עצם, ועי׳ בהך דשבועות דף ט״ז ע״א בתוס׳ ור״ה דף י״ב ע״ב דנחלה אין לה הפסק, וב״ב דף קכ״ט, ודף קל״ג, דרחמנא לא אפסקי׳, וירוש׳ יבמות פ״ח ה״ז, ואתן אותם כו׳, ועי׳ במכילתא פ׳ יתרו, דא״י נתנה על תנא׳, ובירוש׳ פ״א דקדושין וב״ב פ״ח, לאחר שקראה אותה מתנה כו׳. אך כך דא״י שייכא לישראל מחמת ב׳ דברים אחד מחמת ירושה ואחד מחמת דשייכא למין ישראל וזה לא יפקע לעולם.

פרק יט

פסוק י

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו׳.
מכילתא, מסכתא דבחדש פ״ג: ומה עשה משה בחמישי השכים בבקר ובנה מזבח, שנאמר: וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, העמיד שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים שתים עשרה מצבה על כל שבט ושבט.
קי״ל בהוריות דף ד׳ גבי העלם דבר דכל שבט ושבט צריך להביא פר בפ״ע או פר ושעיר בע״ז, אם זה דוקא שיביאו כולם או כל א׳ וא׳ לעצמו, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ שגגות פי״ב הל׳ א׳, מוכח שם מלשונו דגבי ע״ז צריך דוקא שיביאו כל השבטים ובשאר דברים כל שבט בפ״ע, ועי׳ בספרי פ׳ שלח, מבואר שם דגבי ע״ז כפרת שבט א׳ מעכבת על כולם ובשאר דברים משמע דלא … ובזה י״ל כונת המכילתא פרשת יתרו גבי בנין המזבח שבנה קודם מתן תורה אם היו י״ב אבנים או כל מזבח היה מי״ב אבנים, ור״ל דגם דשבט א׳ הוא קהל בפ״ע מ״מ מעכבים זה את זה. עכ״פ יש חילוק בין ע״ז דמפי הגבורה שמעו כולם הוי אז ישראל בגדר הרכבה מזגיית אף דכל שבט ושבט היה מציאות בפ״ע ומעכבים זא״ז משא״כ בשאר מצות.

פסוק יב

השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו. הנה כאן לא נקט אל מול ההר ושם לא תגע לא כתיב (ונגיעה), וצ״ל כך דיש ב׳ גדרים, עי׳ במה דפליגי ב״ש וב״ה בעדיות אם אדם הוא צמות לדבר אחד לא גדר הצטרפות או מחובר ע״י גדר הצטרפות, ועמ״ש בפסחים דף כ״ז ע״ב ודף כ״ד, מ״ש גבי חלב שור הנסקל, ורש״י קדושין דף כ״ד ע״ש. והנה יש מעלה בשניהם דבר שזה כלי יש בו אחורו ותוכו … ומטה ואויר כלי, עי׳ זבחים דף כ״ה ודף פ״ח ע״ב ושבועות דף י״ז ופסחים דף מ״ג … דבר גדר כלי שייך בו אויר, ולא דבר עצם הפשוט, ולהפך עצם הפשוט לא שייך בו אחורו … דכל מציאות אחת ולכך כאן ליכא אויר ולא תוכו [הלוחות שניות] ליכא נגוע בקצה וזה גופא נשתנה.

ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת.
מכילתא פ״ג: הרי זה עונש. לא תגע בו יד לא בשילה ולא באהל מועד ולא בבית עולמים.
הא דטמא שנגע בקודש לוקה, זה לא מחמת שמטמא, רק זה דין. ועי׳ מ״ש התוס׳ יומא דמ״ד ע״א, דעצי משכן לאחר שנתפרקו אסור לטמא ליגע בהן מחמת שנמשחו בשמן המשחה. וזה ר״ל הך דיומא דע״כ ע״א, לא בטלה סכוים, ר״ל המשיחה שלהם. ובאמת כן ר״ל המכילתא פ׳ יתרו, גבי הך דנוגע בקצהו דממעט שם לגי׳ רבינו ז״ל בה׳ בימ״ק פ״ג הי״א, גבי נגע בעזרה מאחוריה דפטור, וכן בת״כ תזריע. אך י״ל דרק פטור ממיתה או ממלקות אבל איסור יש. וגם י״ל דבאוהל מועד אסור לכ״ע מחמת דהם נמשחו בשמן המשחה וכמ״ש התוס׳.

פסוק יג

אם בהמה אם איש כו׳. עי׳ סנהדרין דף ט״ו ע״ב, דמקיש בהמה לאיש. אך זה נ״מ למ״ד שם דף ט״ז בהמה של כה״ג צריך ע״א, גם בהמה של סיני של משה או של אהרן מותרת במחיצה פנימית.

תוכן העניינים

צפנת פענח על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה