צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין
בראשית
פרק א
פסוק כ
ועוף יעופף. עיין חולין דף כ״ז, ע״ב, ולשיטת הרמב״ם ז״ל דיש מין שהוא דג וגם עוף, כמבואר בסה״מ ובהל׳ מא״ס פ״ב, י״ל דזה ר״ל כאן. ואכמ״ל.
פסוק כא
עוף כנף. עיין חולין דף קל״ט. וגם נ״מ אם עיקר בעוף הוא כנף. עיין בפלוגתא דחולין דף קמ״א, ע״ב.
רש״י שם. התנינים, דגים גדולים שבים. ובאמת הם חיות הים, לא דגים, וזה ארזילי, וא״ש מ״ש רשב״ם ולא כתוס׳, ועליהם נגזר, ועיין ברמב״ם ה׳ מא״ס דחיות הים אסורים, ועיין תוס׳ ע״ז דף ל״ט גבי תורא דימא, ורשב״ם ב״ב דף ע״ד, וב״ק דף נ״ה גבי הרבעה. ואכמ״ל.
פסוק כב
והעוף ירב בארץ. ר״ל לשון יחיד, דגבי עוף ליכא גסה ודקה וכולם הם סוג אחד, ועיין זבחים דף ע׳, ע״ב, ועיין תוס׳ חולין דף ס״ג, ע״ב, דיש סוג אחד וכמה מינים, ע״ש.
פרק ב
פסוק ז
עפר מן האדמה וגו׳. בירוש׳ פ״ז דנזיר [ה״ב] וברמב״ם פ״ב מהל׳ בה״ח כתב דנברא מן מקום המזבח ע״ש. ור״ל, דעל ידו נעשו שיתין דסוכה דף מ״ט ודף נ״ג, ולכך מהני להתקדש אף דאין ק׳ בתהום, עיין בירוש׳ פ״א דבכורים ועיין זבחים דף כ״ד כי קדיש דוד ותוס׳ פסחים דף ס״ז ע״ב מ״מ שיתין [ומי הניסוך הם מהנבקעים, כמבו׳] בתוספ׳ סוכה. וזה גדר [תשובה] על ידי ניסוך, שפכי כמים לבך, ודמעות כמעיין של שיתין, עירובין דף י״ט ע״ש בזה, ולהוציא מלבן של צדוקים וביתוסין, כדי לעשות פומבי בירוש׳ סוכה שם. ועיין סנהדרין דף ל״ח אדם הראשון כו׳ ומ״ש שם וכתובות דף קי״א כאילו קבור תחת המזבח, ע״ע בזה. וזה ר״ל שיתין.
ויבא וגו׳. ודגים עיין תוס׳ ס״ו, ע״ב, ע״ש, דהוה ב׳ שיטות אם קרא. והנה באמת לא הוה קנין בדגים עיין בירוש׳ גיטין פ״ה, דמחלק גבי חיה ועופות בין קטנים לגדולים ותוס׳ ב״ב דף ע״ט, ע״ב. ועמ״ש בפ׳ וארא גבי דגה אשר ביאור. ע״ש בזה.
שם. נפש חי׳ וגו׳. כבר כתבתי בזה, דכל מין הסגולה שיש בו מה שאין בשאר מינים זה השם שלו שנתן לו אדה״ר, ועמ״ש בתו״כ פ׳ בחוקותי גבי והשבתי חי׳ רעה. וגם כדי לקנותם, ע׳ קידושין דף כ״ב, ע״ב קורא לה. וע׳ במה שכתבו התוס׳ חולין דף ס״ו, ע״ב אם גם לדגים קרא שם. וע׳ סנהדרין דף נ״ט, ע״ב.
פסוק כ
ויקרא האדם שמות וגו׳. ר״ל כי בכל מין ומין יש איזו סגולה מה שאין במין האחר ואדה״ר השיג כל [הסגולות שאין באחר] השם שלו בהלשון, אך אין אנו יודעים זה. ונ״מ דאם ישתנה הסגולה אין עליו זה השם. ועיין ת״כ פ׳ בחוקותי בזה גבי חיה רעה ע״ש. ובנחש הוה סגולה מה דמבואר בכורות דף ח׳ ע״ב [תאוה] לצורך המציאות, ובלה״ק נקרא זה נחש. וזה הגדר דירוש׳ פאה דאין לו שום הנאה לנשיכה כלל, ומ״ש התוס׳ ב״ק דף ט״ז ע״א. ע״ש בזה.
ברש״י פסוק ז. לנפש חי׳. אף בהמה וחי׳ נקראו נפש חי׳ כו׳. עיין נזיר דף מ״ח, ע״א. ע״ש בזה.
פרק ג
פסוק א
והנחש וגו׳. ע׳ בכורות דף ח׳ ע״ב, דנחש הוא בעל תאוה במותרות, דגם מעוברת מקבלת זכר ע״ש, וע׳ חולין דף מ״ט, ע״ב שטיא הוה, וע׳ ע״ז דף [מ״ג, ע״א].
שם. והנחש וגו׳. והנחש הידוע, ר״ל המין. וזה הוא התלי שכל חגורת המזלות תלוי בו, ודרקון ע׳ ע״ז דף מ״ב, ע״ב ומ״ג ע״א ציצין וע״ש בפה״מ בזה, וזה מלכ(ו)ת שמים, וזה מקור התאוה לכל דבר, עיין בספר יצירה, וגלגל עינו עגול כשל אדם עיין נדה דף כ״ד, ע״ב, וכן פסק הרמב״ם ז״ל, וזה דמות נחש. וע׳ בירוש׳, דנ״מ בין אדם לבהמה בעין, דגבי בהמה שחור רבה וגבי אדם לבן רבה ע״ש, ונחש כמו אדם, וזה נשאר אדם ונחש שווים גלגל עין, וזה הוה חטא של דור המבול, כמבואר סנהדרין דף ק״ח ובספרי עקב, וזה סמי עיני דידיה ע״ז דף ל׳, ודף מ״ג, וע׳ בירוש׳ שקלים גבי צלמא דרודוס עבור קומו וסמו עיני, וזה עין של בלעם דנסמא ולע״ל יסמא שני עיניו וע׳ סנהדרין דף ס״ד כחלינהו לעיני׳ ורק לעין אחת.
פסוק ו
ותרא וגו׳ ותתן וגו׳. איתא במדרש כי אחזו בולמוס ונעשה מסוכן, ועוד (אולי צ״ל: ועד) שיאורו עיניו ע׳ יומא דף פ״ג ע״ש, ומתחלה נצרך לאכול לחם ואח״כ מיני מתיקה, ע״ש. וזה לשון הכתוב טוב למאכל ואח״כ תאוה לעינים ואח״כ יבחין בין טוב לרע וא״כ היה מסוכן, אך מ״מ ע״י מה אחזו בולמוס, ע״י שגירה בעצמו את היצה״ר, ע׳ נדה דף י״ג, ע״ב מקשה עצמו כו׳, והוה תחילתו בפשיעה, אף דיצרו אונסו ע׳ בהך דכתובות דף נג ע״א ודף נ״ד ע״א, וע׳ בתוס׳ ב״ק דף מ״א כגון שקפץ עלי׳ כו׳, ע״ש בתוס׳ בזה, וע׳ ב״מ דף צ״ג ע״ב הרי הוליכן. ואכמ״ל בזה.
פסוק טו
ואיבה אשית וגו׳. ר״ל אעשה, וכתרגומו שעי״ז גרם מיתה, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל במורה דחומר הוה אשה זונה, וזה שטן ונחש ומה״מ ויצה״ר, והצורה נזכרת מה דגרם לה והוא רוצה בההעדר שלה.
שם. בינך וגו׳. זה נ״מ להך דין דסנהדרין דף ב׳ ודף ט״ו דנחש א״צ בי״ד, וכן פסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ סנהדרין ורק דסגי בא׳.
שם. תשופנו עקב. וע׳ נזיר דף נ״א דאין לו חיות בעקב וזה מה״מ באדם.
פסוק כא
ויעש וגו׳. כאן נקט ויעש, דזה הוה. הגמר של אדם ונעשה גדר טבע, וכמ״ד נדה דף כ״ה, ע״א, דר״ל עור ממש, וקודם לכן הוה בלא עור, דזה בא מזרע ע׳ נדה דף ל״א, וזה אם עור מטמא או לא ע׳ נדה דף נ״ה, אם זה מחלק עצם האדם או רק גדר שמירה ע״ש בגמ׳, וע׳ תוספ׳ ברכות [פ״ב] ובירוש׳ נדה פ״ג גבי [בהא דאדם לא נברא] ערום רק ענן וחושך שפיר ושליא, וזה לא שייך באדם הנברא מעפר, וע׳ בכורות דף ז׳, ע״ב ע״ש בזה. עכ״פ גמר הוה עכשיו, וזה ויעש. ובהך מחלוקת דסוטה דף י״ד אם צמר או פשתים, ע״ש בזה.
פרק ד
פסוק א
והאדם וגו׳ את אחיו את הבל וגו׳ והבל הביא גם הוא וגו׳. והוה זה עד לידת שת, עדיין לא אז גדר הטבע, גדר הנמשך, רק כל ימי הבל הוה רק גדר נס, ולאחר הריגת הבל עד שת הוה רק גדר להפך, כמו כישוף וילדי תוהו וזנות, ועי׳ עירובין דף י״ח, ע״ש, וכל ימי הבל לא הוה כלל טבע רק ניסי, וזה דאמר בת״כ פ׳ שמיני כימי עולם זה הבל שלא הוה ע״ז, ר״ל טבע, וע׳ סנהדרין דף ל״ח, ע״ב מ״ש בזה.
פרק ה
פסוק א
זה ספר תולדות אדם. ע׳ בירוש׳ נדרים פ״ט זה כלל גדול בתורה ואהבת לרעך, כמו שכתב רבנו בספר המורה, דכל המציאות שאירע אז הוא לעולם, כך באדם הפרטי וכמו באדם הכללי, ועמ״ש ב״ב דף ט ובהג״מ דכל דבר הנכתב הוא לא לשעה רק כל רגע ורגע הוא מציאות חדש.
פרק ו
פסוק ג
בשגם הוא בשר. חולין קל״ט, ע״ב, דעיקר הבריאה הוא משה רבנו ולא יותר מן ק״כ, ולכך ע״כ אז נעלם מן [העולם], כך לעולם, כי אין בגרת בקבר ושוב הוה התורה נצחית ועומדת.
פסוק יד
עשה לך וכו׳. [ר״ל] לך משלך, ע׳ ע״ז דף מד, ולא נאסרה ע״י ע״ז של סנחריב, וזה הוה עץ של המן כמבואר במדרש.
עשה לך. וזה הוה מצוה שהיא עשה, ועיין רש״י סוכה דף נ״ב, ע״ב דגם שֵם עזרו במלאכת תבה, ואם זה גדר שליחות גבי ב״נ, וזה נ״מ אם עשה רק בפועל לא גרם, עמ״ש שבת דף ק״י, ע״ב גבי סירוס, ודף ק״כ, ע״ב גבי מחיקה, ודף קל״ג, ע״ש גבי נגע צרעת, ועיין בירושלמי פ״א דמגילה גבי קטורת, ואכמ״ל. ועיין בירוש׳ ר״ה ספ״ג גבי דזה פירש, ועיין ע״ז דף מ״ד, דכ״מ לך ר״ל רק משלך, ועיין בהך דיומא דף ג׳, ע״ב. ונ״מ דבאמת דור המבול מלבד דהוה מרביעים גם הוה מרכיבים מין בשאינו מינו. ועיין בירושלמי כלאים אם… [ועיין בהך דסנהדרין דף צ״ו] דסנחרב עשה דף של תיבת נח ע״ז ע״ש, ונ״מ דאין אדם אוסר כו׳ ואכמ״ל.
פרק ז
פסוק ב
מכל הבהמה הטהורה וגו׳ שבעה שבעה וגו׳ שנים וגו׳. שבעה גו׳, ר״ל כי כבר כתב רבינו הגדול הרמב״ם במורה דגבי אדם השגחה בכל פרט, אבל בע״ח רק במין, ע״ש מ״ש בזה, והנה הא יש סוגים ומינים פרטים כמו כמה מינים באיה, ע׳ חולין דף ס״ג, ע״ב, וכן ביונה ע״ש דף ס״ב, וכן בחיה ובהמה. והגדר כך, דגבי טהורים השגחה הוה גם במין פרטי, דנ״מ לכמה דברים לקרבן ושאר דברים, אבל גבי טמאה, השגחה רק במין כללי דווקא, ולכך באו מאליהם, ע״י השגחה עליונה שיש על מין, וגבי טהורים באו פרטים מינים, ואז הוה ז׳ מינים בכל מין, וכן גבי טמא, ונ״מ למשל בהך מחלוקת דכלאים גבי כלב אם מין חיה וכלב כופרי, ע״ש בזה, וכן נ״מ אם אזלינן בתר פרט. ועיין בהך פלוגתא דנגעים [פ״ב], אם משערין בכל אחד כמו שהוא או מין המציאות, ע״ש מ״ש בזה ואכמ״ל.
פסוק ג
גם מעוף השמים וגו׳. מעוף, והנה למה לא נקט ציפור, ע׳ חולין דף קל״ט ציפור טהור, אך נ״מ דהנה לפמ״ש בחבורי, דאווזים כיון דאין להם זפק לקרבן ב״נ פסולים, וע׳ מ״ש בתוס׳ חולין דף כ״ב, ע״ב, ורש״י דף ס״א, ע״ב, ולכך [לא] נקט צפור. וכן נ״מ להך דתרנגולא דאגמא, ע׳ חולין דף ס״ב ונדה דף נ׳, ע״ב, הזכר טמא, והנקבה טהורה, ולכך נקט מעוף השמים, וא״ש בזה דגם מזה זכר, דנקבה טהורה, ובעוף ובקרבן אין נ״מ בין זכר לנקבה ואכמ״ל, גם הא יש כמה וכמה מינים היונה ותור ושאר עופות טהורים, עיין חולין דף ס״ב [ע״א], עוף המסרט ואציפי, וע״ש דף סג, ע״ב.
פסוק יד
כל צפור כל כנף. חולין דף קל״ח, דרק טהור, ועיין בירושלמי מגילה, דלקרבן מורט פסול ע״ש. ועיין בירושלמי פ״ט דפסחים, דשה שהיא חלקה בלא צמר כשרה, ע״ש בזה.
פרק ח
פסוק יא
והנה עלה זית. הנה עיין מנחות דף נ״ג, ע״ב, ובירוש׳ שביעית פ״ז, ובתוספ׳. ע׳ גיטין דף כ״א, ע״ב בתוס׳ דזית עלה שלו מתקיים, ואין לו ביעור בשביעית. וכן העץ הוא קשה, ע׳ תוספ׳ ב״מ, ובירוש׳ שם [פ״ב] דזית קשה, ובירושלמי כלאים פ״א דאין מקבל הרכבה, וספ״ג דשביעית דעומד ש״מ שנה, ובספרי פ׳ האזינו, ע״ש בזה.
טרף. ר״ל מרובע, ע׳ נדרים דף כ״ה דטרף, ע״ש בירושלמי, ור״ל דהביאה לפני נח דבר מרובע ע״ש בירושלמי דליכא זה מששת ימי בראשית, ועיין בירושלמי סוף מעשרות. עמ״ש במכלתא פ׳ בשלח אריכות בזה בדרש.
טרף. הוא מרובע, ע׳ נדרים דף כ״ה, ע״א, ובנגעים גבי (טהרת) [בהרת], ור״ל שהראתה לו שיש מרובע מששת ימי בראשית דבר לצורך דבר, וכמ״ש לקמן בפ׳ בשלח ע״ש. וזה ג״כ הביאה מג״ע מעשה נס.
[טרף]. וע׳ בירושלמי פ״ב דסוטה, ות״כ פ׳ מצורע גבי… [ועץ ארז] ע״ש.
פסוק טז
צא מן התבה וגו׳ ונשי בניך וגו׳. משום דבר שבמנין צריך אחר להתירו, ועיין בירושלמי תענית פ״א וסנהדרין דף ק״ח ע״ש.
פסוק כ
ומכל העוף הטהור. הנה בירושלמי מגילה פ״א אמר דכל עופות טהורים כשרים לקרבן ב״נ ע״ש. והא דלא נקט צפור כמו לעיל, דהוה רק טהור כמבואר חולין דף קל״ט. צ״ל דנ״מ להך דין שכתבתי די״ל דאווזין פסולין לקרבן ב״נ משום דחסר בהם סימן טהרה. וזה דדייק התוס׳ חולין דף כ״ב, ע״ב. וזה ר״ל הך דשם דף ס״א, ע״ב לקרבן ע״ש ברש״י. וכן נ״מ דמה דממעט בירוש׳ מרוט פסול מן כנף, וכאן נקט עוף דהוא ג״כ גדר עפיפה דוקא. וכן נ״מ גבי חגב חולין שם, ומ״ש ע״ז דף נ״א ע״ש בזה.
פסוק כא
וירח וגו׳. עיין עירובין דף ס״ה, ע״א, ומה זה מתפתה, מה זה לשון. אך כך, דהנה מבואר זבחים דף קי״ג, ע״ב דאין ריח ניחוח בבמה ע״ש בזה, ור״ל דשם רק הפועל לא הנפעל. ונ״מ גבי מעילה, דגם לא מעל תיכף, וכמו גבי קטורת דפסחים דף כ״ו, וכ״מ בזה. וע׳ במעילה דף י׳, ותוס׳ פסחים דף ע״ז, ע״ב מ״ש בזה, ועיין זבחים דף ק״ח, דיליף מכאן לחד תנא דגם מזבח צריך בנין ע״ש. אך כאן הוה הגדר כך, דהנה מבואר בכמה מקומות דגבי מקדש לא הוה טבע כלל [רק] נסים גלוים, כמבואר ביומא דף כ״א, וכ״מ בזה. וגם מהאברים החומרי הוה ריח ניחוח דבר שהנשמה נהנה, עמ״ש ברכות דף מ״ג, ע״ש, וזה רק צורה ולא חומר, אבל בבמה ליכא זה, וכן גדר של יעקב אבינו כמ״ש בזה לקמן בפ׳ תולדות, דאברהם ויצחק הוה רק במה, כמבואר פסחים דף פ״ח משא״כ יעקב בגדר כהונה ומנחה וריח, אך הנה מבואר בת״כ פ׳ שמיני דגם הקרבן של נח הוה ערבה מאד שלא הוה ע״ז, ר״ל כי טבע לא היה שנת המבול, וזה הקריב תיכף אחר יציאה מן התיבה, ולכן הוה ריח ניחוח כן ר״ל, וזה מתפתה ביינו כי חמרא וריחני פקחין, כן ר״ל שם.
פרק ט
פסוק יא
ולא יהי׳ עוד מבול וגו׳. שבועות דף ל״ו דב״פ לאו, הוה שבועה ע״ש, ועיין ב״ב דף ע״ד, וסוטה דף י״א וזבחים דף קט״ז.
פסוק יג
את קשתי נתתי בענן וגו׳. חץ הוא מורה נ׳ אמה, ערכין דף ט״ו, ע״ב. ועמ״ש ע״ז דף כ״ה ע״ש. וע׳ בירוש׳ ברכות פ״ט וע״ז פ״ג דשרשי חטים בוקעים באדמה נ׳ אמה ע״י המטר יורה עורפילא. וחטה היינו לחה״פ, וע׳ ב״ב דף כ״ה צג ודף קמ״ז. וזה גירא בעיני דשטנא לאחר גמר לולב, וזה נידון על מים וניסוך המים ואכמ״ל. ובאמת קודם המבול הוה הענן מן הארץ, וע׳ בירוש׳ סוכה, הובא בתוס׳ סוכה דף י״ב, ע״א, אם הענן מן הארץ או מן הרקיע ע״ש, וע׳ תענית דף י׳ בהך דר״א ור״י. ונ״מ ג״כ בגדר תחומין למעלה, ע׳ עירובין דף מ״ה, ע״ב. וע׳ בחולין דף ס׳, ע״ב, ותענית דף ט׳ גבי חזיז, אם יש קנין להפרטי בגשמים, וע׳ ברכות דף [נ״ט, ע״ב] גבי הטוב והמטיב, וביצה דף ל״ט ע״ש, וע׳ ב״ב דף נ״ט, ע״א גבי מיא דאיגרך, ותוס׳ גיטין דף ע״ט ע״ש. וקודם המבול הוה אשר יש בארץ לבד, ואח״כ נתטשטש הארץ, כמבואר במדרש, ונצרך לעורר את כח הצומח ע״י גשמים וזריעת אדם, ולכך בכל זמן הצמיחה שנבראת בעצם הארץ נתמעטה, וכח המושך של השמש המושכים כל הלחות שיש בהארץ ג״כ כך, וע׳ שבת דף פ״ה גבי מריחין כנחש. והמן שירד לישראל הוה כח הצומח שב… האכילה שאדם אוכל נשאר בהאדם רק כח הצומח שנקלט בהדבר ע״י הזריעה והצמיחה והטל והגשמים, וע׳ בירוש׳ תענית.
פסוק כ
ויחל נח וגו׳. ר״ל דנטע כרם מנטיעות שהוה בן ה׳ שנים, ע׳ שביעית פ״א, תוספ׳ דב״מ פ״ט עד שיחלו, כדי שיהי׳ פטור מן רבעי. וגושן עמן, ערלה פ״א גבי אילן שנעקר, וב״מ דף ק״א בגושיהן ע״ש בזה, והוא הוה ס״ל דרק כרם רבעי, לכן ביקש לקיים מצוות רבעי ולקח גפן בת ג׳ שנים, ונטע [אותו] בגושיהן ונהג [דין] רבעי ושתה היין גדר מצוה, אך מ״מ ע״י זה [נשתכר] וע׳ בספרי גבי…
פרק י
פסוק ה
מאלה נפרדו איי הגוים וגו׳. כי כ״כ בסוף מגילת אסתר כי אין קנין [לגבי] ב״נ באיי הים, כי לא שייך בהם גדר צירוף, עי׳ ר״ה דף י״ז דהוה כיחידים, וע׳ בסוף אהלות דאין בכותי גדר מדור עכו״ם, ולכך כל שבים טהור, וע׳ בתוס׳ ע״ז דף מ״א ובירושלמי שם דבים הם מודים, דאין בהם גדר ע״ז וטבע. וע׳ סנהדרין דף ס״ז, ע״ב גבי כשפים, וגיטין דף נ״ו, ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ט. אך יפה זכה להדבק אחשורש באסתר וזכה למלוך על איי הים וליתן עליהם מס ע״פ דין, ועיין חגיגה דף ח׳ ע״א. ומשיח יקבל מהם מתנות ג״כ (אין) נקברים בבגדיהם. וגם… עליהם גדר גירות ואכמ״ל.
איש ללשונו וגו׳. איש ללשונו, והנה נקט לשון יחיד ולא כמו בחם ושם, משום דכל לשונות הוה לכל אומה, והנה בירוש׳ מגילה פ״א, מבואר דלשון ארמי בידה להם בורגני (יפת) אחד מתוך יוני ע״ש, וזה מבני יפת כמבואר במגילה שם, (יפת) ולכך נקט לשון יחיד, וגם דהנה מבואר בר״ה דף י״ז, ע״ב גבי יורדי הים דהוה כיחידים ע״ש. ור״ל דלא הוה בגדר דהארץ מצרפן, ע׳ בחלה בזה, ועיין בסוף אהלות דאין מדור ב״נ באיי הים דלא הוה דירה קבועה, ועיין עירובין דף נ״ה גבי בית שבים הוה דירה קבועה, וע׳ חולין דף קל״ט, ע״ב גבי קן בים.
פסוק לא
לגויהם. כאן נקט לגויהם. משום דמבואר בסנהדרין דף ל״ט, דישראל לא יתערב בגוים ע״ש מ״ש בזה דכל ישראל נקרא יחיד, וגם יחיד יש עליו שם ישראל, וזה דנקט כאן זה.
פרק יא
פסוק ה
וירד ד׳ וגו׳. גדר דין. והם נידון, עיין בסנהדרין דף ק״ח, ע״ש מ״ש, משא״כ דור המבול דהוה כמו שאינם כלל, וגם בספר רשעים אינם כלל, עי׳ ר״ה דף ט״ז. וגדר בא במחתרת עמ״ש בהל׳ רוצח ובהל׳ סנהדרין בזה.
פסוק ח
ויחדלו לבנות העיר וגו׳. נ״מ להך דע״ז דף נ״ג, ע״ב, אם הוא גדר ביטל ע״ז ע״ש בזה.
פרק יב
פסוק ב
ואגדלה וגו׳ בן חמש שנים ושבעים שנה וגו׳. ע׳ תוס׳ ב״ק דף צ״ז, ע״ב, דעשה מטבע ע״ש, ולשיטת רש״י, הוה שם צורה, דב״נ מותר בצורה. לפי דכאן אמר בן ע״ה שנים, וזה לאחר כיבוש מלכים, ע׳ תוס׳ ברכות דף ז׳, ע״ב, ושבת דף י׳, ע״ב, ותוס׳ ע״ז דף ט׳, ע״א, וע׳ נדרים דף ל״ב, ע״ש בזה. ואז תיקן מעשר, ע׳ ברמב״ם וראב״ד בהלכות מלכים בזה, ובמע״ש צריך כסף שיש עליו צורה לכן עשה מטבע עם צורה. וע׳ פסחים דף קי״ז, ע״ב, דאז תקן מגן אברהם, וזה המטבע שלו.
פסוק ה
ואת הנפש וגו׳. עיין ע״ז דף ט׳ יא דאז הוה בן נ״ב שנים ואז הוה התחלה של שני אלפים תורה, וזה בת דנקרא בכל זה בן נ״ב שנה, דתורה הוא זה, עיין רפ״ח דקדושין, וע׳ ספרי פרשת ואתחנן ע״ש בזה פיס׳ ל״ב, עכ״פ אברהם אבינו למד בל התורה ונתגלו לו כל טעמי תורה, כמבואר בתוספ׳ סוף קדושין קכ״ג שנה כמו שנותיו של אהרן הכהן, דלא יגע בתורה [נ״ב הגה: אך אברהם גדול מאהרן, דאהרן לא הי׳ מניח תפילין של יד דא״א מחמת בגדי כהונה, כמבואר זבחים דף י״ט, ואהרן הי׳ משמש תמיד כהן גדול, ולא הי׳ אפשר לקשר המעשה עם המחשבה וזה דעת, אבל אברהם אבינו אחר כיבוש המלכים זכה לזה, וזה הרימותי ידי לד׳ מעשה עם מחשבה, ואקצר בזה. וזה ר״ל האדם הגדול בענקים ע׳ סוף אדר״נ. ע״כ הגה] רק ניתנה לו במתנה, דעשה מעלות למנורה, זה חכמה, מנורה בדרום ב״ב דף כ״ה וכ״מ, [משא״כ משה רבינו יגע בתורה עיין נדרים דף ל״ח] וע׳ בירוש׳ פ״ג דהוריות בזה ואכמ״ל. ואברהם ג״כ כן. וזה גדר שבח ושם כאחת, עיין פסחים דף קי״ז דהדבר מעיד על עצמו בלא גדר חלוקה, נקודה, לא גדר עילה ועלול רק כמו כסא, לא סולם, והיינו יוד של תפילין של יד, וזה גדר של אברהם אבינו הרימותי ידי, וזה נסוע הנגבה, וזה הוא קכ״ג פעמים של הללוי׳, כמ״ש בירוש׳ שבת פט״ז, הובא ברמב״ם סוף ח״א, ע״ש בזה גבי הלל, ואז אמר אברהם בזמן שניצול מן מלכים, ואז הוה ליל פסח וכמבואר פדר״א, ואז הפריש מעשר, ואז זמן ביעור מעשר לחד גרסא במשנה. [ר״ל כך, דכבר כתבתי דאברהם אבינו לא יגע בתורה רק הוה עצם החכמה, שכל הפועל, וכל התורה גלוי׳ לו. וכל מלכי מזרח ומערב מחזירין לפתחו, ב״ב דף ט״ז ע״ב, וביומא דף כ״ח ע״ב, ובת, תורה היתה בתו, לזה התחיל מבן נ״ב שנה…].
פסוק ט
ונסוע הנגבה וגו׳. דאז זכה לתורה חכמה, יחכים ידרים, ב״ב כ״ה ע״א.
פסוק יא
הקריב לבוא מצרימה וגו׳. מצרים היתה עיר ששם חכמה בני קדם, … ואאע״ה חיבר חכמה עם תורה גדר [איחוי] אלכסנדרי מצרים ואמר לשרה, חכמה, יפת מראה חכמת אדם, לאחר נ״א שנה, אחותי, שנעשה מחובר זה לזה.
כי אשה יפת מראה את. לא כתיב יפת תואר כמו ברחל, משום דגדר תואר הוא באיברים וזה בעצם הדבר, והיא היתה אילונית דאין לה דדים, וע׳ ברכות דף י׳ בהוד יפי׳, ובירוש׳ פ״ב דיבמות בזה, וביבמות דף פ׳, ע״ב ע״ש. והגדר כך, דאברהם כל התורה נתגלה לו בלא דוחק, כמבואר בתוספתא סוף קדושין, וזה מרגליות שהיתה באברהם ב״ב דף ט״ז, ע״ב, והיא קיים רק בגדר קנין, לא בגדר עצם ולא שיעבוד הגוף, וזה דאמר הרימותי ידי לד׳, ר״ל שבועה, ור״ל דהוה נס, ובכ״מ הוה הכול ע״י נס, וגם המילה יש מ״ד דהוה גדר נס, וקיים מעשר רק תרומת מכס, לא מתבואה רק מע״ש, עשר בשביל שתתעשר, ומביא לידי תלמוד ויראה, וע׳ בספרי ותוס׳ ב״ב דף כ״א וקדושין דף כ״ד, ולא שייך יפ״ת. וביצחק כתיב טובת מראה מאד, ר״ל עין מ״ש שם.
פסוק יג
אמרי נא אחותי את וגו׳. והגדר כי בינה רק ע״י יגיעה יתירה, וע׳ ברכות דף י׳ גבי דדים במקום בינה ע״ש, ובינה יתירה כמבואר נדה דף מ״ה, ואז גדר שרה לא הוה לה הוד יפיה, כי היתה אילונית, וזה ר״ל חסר גדר בינה אצלם רק גדר חכמה וגדר אחות.
פסוק יז
וינגע וגו׳. אבל לקמן בפ׳ וירא נקט בעולת בעל, ור״ל כך דהרמב״ם כ׳ בהל׳ מלכים דב״נ יכולה אשתו לומר שאינה רוצה בו ותפטר ע״ש, וא״כ מה שאמרה אחותי, הוה זה כמו שאמרה אין אני רוצה בו, ושוב פקע אישות אבל לקמן הוה באברהם אחר המילה וכבר הוה ישראל, עיין חגיגה דף ג׳ ע״ש וכ״מ, וצריכה גט כד״ת, לכן נאמר שם כן. וכאן נקט לשון שם בן ד׳, ושם נקט גדר דין, וכאן רק בזכות אברהם, וזה דאמר על דבר שרי כו׳ כנ״ל.
פרק יד
פסוק טו
ויחלק וגו׳. עמ״ש במכלתא פ׳ בא גבי פסח.
ויכם וגו׳. א״כ כבש גם בבל דשנער הוא בבל, כמבואר שבת דף קי״ג ובירוש׳ ברכות פ״ו, וכ״מ. וזה ר״ל במס׳ ידים פ״ד דבבל מעשה [ישן או מעשה נביאים].
פסוק יז
בתרגום אונקלוס: אתר בית, ריפא דמלכא. עיין ב״מ דף ל״ג ורש״י יומא דף ס״ז דהוא רס״ו אמה ע״ש, והוא פחות מבית כור, עיין רש״י בהך דקידושין דף ס׳, ע״ב, ועיין עירובין דף כ״ו גבי חצר המלך דהוא כבית כור, ושם יש מחיצות ואכמ״ל.
פסוק כ
מעשר מכל וגו׳ הרימותי ידי וגו׳. עיין נזיר דף ג׳, ע״ב ע״ש, משום דבשמאל מניח תפילין, ואז זכה אברהם לתפילין וציצית כמבואר חולין דף פ״ט, ור״ל כי הכול של הקב״ה, כבלא דעבדא, כמבואר מנחות דף מ״ג, ע״ב חותם של טיט ע״ש. וכן המוח והיד והלב הם כאחד, ר״ל מחשבה ומעשה ושכל, ולכך הוה שבועה, וא״כ אמר כי לא זכה כלל בהנפש ולא ברכוש, אך זה רק במה שנטל של סדום אבל של כדרלעומר זכה, וגם נ״מ אם המעשר הוה ניטל גם משל סדום, ע׳ יבמות דף ע״ט ומ״ש בזה בהל׳ צדקה דזה א״א למחול.
פסוק כב
הרימותי ידי וגו׳. עיין ספרי פרשת ואתחנן פיסקא ל״ג ע״ש דהוה שבועה, ועיין רש״י תענית דף י״ב, גבי קבלת תענית, וע׳ נזיר דף ג׳, ע״ב דיד הוה שבועה, ואז הניח תפילין ע״ש בתוס׳ ורש״י. והגדר דהא הפריש מעשר, ור״ל מעשר של מכס ע׳ בפרשת מטות, ומה דס״ל לבה״ג דזה מצוה הנוהגת לדורות, וא״כ מחלק של סדום ג״כ כך, וע״ז א״א לו למחול, עמ״ש בהך דב״ק דף ל״ו, ע״ב. אך אמר דזה היה נס, ולא קנה כלל, ע׳ תענית דף ה׳ ע״ב, דזה אמר דידי לא הוא רק גדר נסים [כמבואר תענית וסנהדרין, ואין נהנין, אך רק של סדום, אבל של ד׳ מלכים הוה שלו ממש].
פרק טו
פסוק ז
לרשתה וגו׳. לרשתה, במה אירשנה, ר״ל כך, דהנה כבר אמר כי יתן לו בגדר מתנה, וע׳ ב״ב דף קי״ט א״י מוחזקת, ובירוש׳ אמר דהוה מתנה וירושה ע״ש. ונ״מ דעיין בירושלמי פ״ו דשביעית ופ״א דקידושין וברמב״ם פ״א מהל׳ תרומות דכיבוש א׳ דוקא אם כבשה הכול וחלקו אז נתקדש ובלא זה לא, וכבוש שני גם מקצת ע״ש, והטעם דכבוש א׳ הוה גדר נקודה כל א״י ולא מתחלק, ובגדר לוחות ראשונות דהוה נקודה, וגדר מתנה, ומקצת לא כלום, ע׳ ע״ז דף ס״ה, ע״א ומ״ש שם, ובכתובות דף צ״ח, אבל כיבוש שני הוה גדר ירושה וגם מקצת, ואברהם אבינו איך יהי׳ מציאות של ירושה, ואמר ע״י יסורין וגלות, אז הוה שיעבוד הגוף, ועיין ברכות דף ה׳ דרק ע״י יסורין תורה וא״י, ולכך כאן לא הזכיר בהפרים פר כהן משיח, משום דאז הוה אחר גלות בבל, ובית שני לא הוה אז כהן משיח, וזה ר״ל אדע דזה יסורין, כמ״ש סוטה דף ה׳ ע״ש ברש״י, ור״ל באיזה יסורין, ואמר ע״י שיעבוד מלכיות כמבואר במד׳.
פסוק יח
[לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת]… וע׳ הוריות דף ג׳, ע״א ובירוש׳ שם גבי חמת, וירוש׳ חלה פ״ב אם זה ג״כ מכיבוש יהושע או של [יואש], וחמת הוא אנטוכיא, ע׳ גיטין דף מ״ד וסנהדרין, וזה ר״ל הך דגבולות של פ׳ מסעי, ע״ש בזה, ועיין ב״ב דף נ״ו ע״ש ברשב״ם, ובירוש׳ פ״ג דשביעית.
פרק טז
פסוק ה
חמסי וגו׳. עיין ר״ן נדרים דף צ׳, ע״ב, ותוספ׳ סוטה דשרה אמרה לאברהם השמים כו׳ ע״ש, וע׳ תוס׳ ב״ק דף צ״ג ע״ש.
פרק יז
פסוק ה
אברהם וגו׳. זה כי י׳ של שרי נחלקה לשנים, וע׳ סוטה דף י״ז, ע״א איש ואשה כו׳. וכבר כתבתי כי באמת אברהם במלחמת המלכים נעשה ונגלה לו גדר י׳ של תפילין של יד, כסא, חכמה בעצם, שרו של עולם, ועיין בהך דבכורות דף מ״ה דגבי אשה יש ה׳ אברים יתרים, וזה הכרעה דשמן המשחה דכריתות דף ו׳ ע״ש, דע״י אברהם ושרה נשלמו ת״ק אברים והמפתח הוה גדר הכרעה ולא [נמסר לשליחי], וזה אברהם ע״י המקבל, וע׳ לקמן בהפטורה מ״ש גבי מילה בזה, וזה חכמה, עיין נדה דף ע׳, ע״ב מן מה שלפניו, ג׳ מפתחות לא נמסרו לשליח, וזה נקראת חכמה ע׳ שבת דף קכ״ח, ע״ב ור״ה דף כ״ד, ע״ב וכ״מ בזה, גדר חכמה שלא נמסר לשליח, ואברהם זכה בזה. וזה הגדר חצות הלילה, וזה הגדר ויחלק עליהם, ועמ״ש במכילתא פ׳ בא.
פסוק כג
בעצם היום הזה וגו׳ ובתרגום אונקלוס בכרן יומא וכו׳. ר״ל גדר גירות, לא מצות מילה. וזה צריך דוקא מהנץ החמה, ע׳ רש״י מנחות דף ה׳, ע״ב ד״ה האיר המזרח, ובירוש׳ פסחים פ״י והנה כאן יש סתירה בפסוק, מי נימול קודם, אברהם או ישמעאל ומקנת כספו. אך לפי מ״ש במ״א, דגבי מילה וטבילה אף דגמר גירות הו׳ ע״י טבילה מ״מ הוה גר למפרע, והנה קיי״ל דעכו״ם לא ימול ישראל כמבואר בע״ז דף כ״ז, אך מ״מ בזמן שמל אברהם [את בני ביתו] הוה קודם טבילה לאחר מילה, וע׳ מ״ש הרמב״ם ז״ל דכל שנוהג בדרכי ישראל זה גופו הוה גדר גירות אף בלא טבילה, וכיון שמל אברהם את מקנת כספו זה גופה הוה בד׳ ישראל, וא״כ ע״י המילה שמל את מקנת כספו ע״י זה נעשה הוא גופו ישראל וע״י זה נכשרה המילה. וזה דאמר הנביא איש את רעהו וכו׳, ר״ל כך דע״י שאחד עוזר חבירו ע״י זה נעשה הוא נעזר, מכה בפטיש דמבואר בשבת דף ק״ב, ע״ב ודף ק״ג, וע״ש בירוש׳, דע״י שהוא מכה בסדן נגמר הפטיש ונחלק, וזה דאמר ויחזק חרש צורף, כהחרש מחזק הצורף, מחליק הפטיש בהולם פעם, וכן הוה המילה של א״א כנ״ל.
פסוק כד
ברש״י כ׳ ורצה כו׳ מה עשה הקב״ה כו׳. ר״ל כך דזה כבר הארכתי דכיון דקודם מילה עדיין הוה ב״נ, ע׳ חגיגה דף ג׳, איך מהני שהוא עצמו יעשה עצמו לישראל ע״י עצמו ויבוא כאחד, ועמ״ש סוכה דף ל״א. אך באמת זה הגדר רק בהקב״ה עצמות העצם והיחוד, וכמ״ש רבינו במורה ובספר המדע, וכן הדין גבי גט, ע׳ בירוש׳ [רפ״א] דקידושין גבי הקב״ה ייחד שמו, וכן הדין גבי יובל דרק מהני היכי דהוה צמיתות, והוה אפקעתא דמלכא, וזה הגדר מה דאמרינן אמר מלכא עקרנא טורא, ור״ל דאז ג״כ נקרא הר ולא אמרינן דבטל שם הר מעליו, והוה צמיתות ויובל מוציא, וע׳ ב״מ דף ק״ט, וה״נ כן זה ר״ל כאן. ועמ״ש ב״ב דף פ״ה, ע״ב ע״ש בזה.
פרק יח
פסוק א
וירא וגו׳. וירא כו׳, זה הוה עד פרשה שלישי בנבואה אחת, וזה הוה מנחה של אברהם אבינו, יומא דף כ״ח, ע״ב וברכות דף כ״ז ובירושלמי שם כחום היום, רגע ונקודה של חצות, וקטורת, דמנחה כנגד קטורת, וכן המילה, ונעשה גדר כהן גדול בקטורת של לפני ולפנים. ועמ״ש בזה ביומא דף [כ״ח].
פסוק ו
סלת וגו׳. הנה בזה פליגי, גדר אברהם דנעשה לאחר מילה עצם חכמה טהרה, וס״ל כמ״ד בחלה פ״ב גבי אינו יכול לעשות בטהרה דיעשה קבין לא בטומאה. ולכן אמר קמח שלא יהיה מוכשר לקבל טומאה, [דא״כ לא יאכלו האורחים משום טומאה], עי׳ פסחים דף מ׳. והיא תעשה במי פירות שאין מקבל טומאה, ואף שפטור מחלה, אך שרה אמנו רצתה לקיים מצות חלה אף בטומאה ממש, לכן לקחה סולת אף שמוכשר, ולשה במים או בז׳ משקין והפרישה חלה אבל בטומאה.
סלת לושי ועשי עוגות. עי׳ ב״מ דף פ״ז, משום דסולת ע״י לתיחה, עי׳ פסחים דף מ׳ דאי אפשר לזה בלא לתיחה, וא״כ הוכשר, לכן לא אכלו זה, אבל אברהם אמר קמח ונילוש במי פירות דאין מכשיר, וזה ר״ל עוגה דבר דאין מחמץ. אך הוה מצה עשירה ואז הוה פסח, עי׳ תוס׳ ר״ה דף י״א דרק אצל לוט הוה, ע״ש בזה.
פסוק ז
רך וגו׳. רצה לקיים גדר מתנות כהונה, והוא היה כהן, אך אם חייב גבי טבח כהן, חולין דף קל״ב, ע״ב, ועי׳ בירושלמי דמאי פ״ב דעל ידי ג׳ אנשים נעשה איתחזק אף בבת אחת, כמו הוא ובנו [ופועלו] ע״ש, וה״נ כן. וזה לשון בחרדל, עי׳ חולין דף קל״ב, ע״ב וקל״ג, ע״א.
פסוק כא
ארדה נא ואראה וגו׳. מכאן למד רבינו הרמב״ם ז״ל בהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת, דתחילה מתרין בהם לתשובה, ואם עשו תשובה אז אותם שעבדו ע״ז נסקלין, ושאר, כנשים וטף וגוף העיר תשאר, אבל אם לא עשו תשובה אז הוה עיר הנדחת וכולם נהרגים והעיר תשרף וכן שללה, וזה ר״ל כאן הפסוק וכתרגומו, ועי׳ בירושלמי ובתוספתא דסנהדרין דסדום הוה גדר עיר הנדחת, וכן ר״ל התרגום כאן.
ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו׳. וזה הוה דין ב״ד הגדול, גדר עיר הנדחת. והנה קיי״ל סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו, לכן כיון שלמד אברהם אבינו זכות שוב נגמר דינם. והוה כמו קומץ למנחה כמבואר מנחות דף כ״ו ע״ש, והנה אם לא הוה נאבד סדום, ח״ו לא הוה תקנה לישראל, דצריך להוציא מאד הרבה גרים ע״י מה שנתן אברהם אבינו לסדום בחזרה הנפש, רק ע״י שנשרפו לא הוה צריך רק מעט.
בתרגום אונקלוס: ואם תיבין לא אתפרע. [בכ״מ] זה הגדר גמר. עי׳ סוטה דף י״ג, ע״ב בא גבריאל וכו׳ גבי פוטיפר, וזה ר״ל כאן.
פסוק כד
אולי יש חמשים צדיקים וגו׳. דהעיקר, התחלת דברי אברהם אבינו הוה, דהארכתי בזה דבכל התורה כולה לא נתברר ברור פרטי גדר מחצה על מחצה, בחולין ובפסחים, ועי׳ במשנה מכשירין פ״ג ונגעים פי״א וכ״מ בזה. ועי׳ ברמב״ם הלכות מע״ש ובהך דגיטין דף ע״ה וכ״מ בזה אין מספר, משום דהתורה לא אמרה לנו רק דבר הרגילות, לא סיבה רחוקה. ועי׳ בירושלמי פ״ד דסנהדרין אילו ניתנה התורה חתוכה לא היה לרגל עמידה, ועמ״ש בזה בסנהדרין דף כ״א, וברמב״ם בהל׳ עבודת יוה״כ, בגדר סיבה הכרח אם יש בזה [דין] ואכמ״ל. והנה כך, עיקר הדבר של סדום הוה גדר עיר הנדחת, כמבואר בירושלמי סוף סנהדרין, ולזה צריך ב״ד הגדול, ואז נהרגים גם נשים וטף שלא חטאו, אבל אם עשו תשובה אז הני שחטאו נהרגין בדין ע״ז, והטף והנשים שבעיר נשאר. ושולחין להם שני תלמידי חכמים כמ״ש רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, וזה הוה ב׳ מלאכים גדר ב׳ ת״ח, וזה ר״ל ארדה נא וגו׳ (מדבר) [מגדר] ב״ד הגדול, הכצעקתה ר״ל שאין חוזרין, אז כלה, כדין עיר הנדחת, ואם לא, רק אדעה, כמ״ש רש״י סוטה דף ה׳ [על] ויודע [בהם] אנשי סכות. והנה בעיר הנדחת לא פחות ממאה כמבואר סנהדרין דף ט״ו, ואם הודח רובה הוה עיר [הנדחת] ומיעוט לא, ומחצה על מחצה מאי? זה לא נתברר, וע״ז שאל אברהם אבינו ע״ה למה העילה היחידה לא יעשה משפט גם על סיבה, מחצה על [מחצה], שלא תהיה עיר הנדחת וישאר המקום. ובאמת זה נמסר רק לב״ד, פעמים להחמיר ופעמים להקל, וזה ר״ל משפט דר״ל דין. ועמ״ש ביומא דף ע״ג ע״ב גבי גזרת אורים ותומים, ובדברי רבינו בהל׳ אישות. והנה קיי״ל דעיר הנדחת רק שנים ולא ג׳, ולכך בפסוק כ״ד גבי אש וכתב שם בן ד׳, דזה דין עיר הנדחת, כתב רק סדום ועמורה, אבל שאר רק מהפכה ושם לא נזכר שם בן ד׳, ע״ש בפסוק כ״ה ופסוק כ״ט, רק שם אלקים. וכן לזה צריך רק הנץ החמה, השמש יצא וגו׳, עמ״ש סנהדרין דך ל״ד, ע״ב וסוטה דף י״ז, ע״ב, וכן שם הוה כמו מנחה, עי׳ מנחות דף כ״ה, ע״ב קיטור, וכמו עולה. ויש בה שיריים, וזה לוט ובנותיו [כן] הגדר של כאן, וזה ר״ל במה דאמר ״בתור העיר ונשאתי [לכל] המקום״, ר״ל ג״כ לא פסק, רק מטה כלפי חסד דר״ה דף י״ז.
אולי יש חמשים צדיקים. ועמ״ש לעיל פ׳ לך ובמכלתא, דאברהם אבינו דהוה גדר י׳ של תפילין וחכמה, שרו של עולם, ידע ג״כ [גדר] חצי הלילה וחצי היום, וזה ביקש ג״כ שהקב״ה יעשה לנו דין פסק בגדר חצי מצומצם. וזה כל פלפול של אברהם אבינו בזה וכמ״ש ואכמ״ל.
פסוק לג
ואברהם שב למקומו. שב למקומו, ר״ל דזה הוה נבואה נמשכת, דמן תחילת הפרשה דוירא עד פה [הוה זה נבואה גדולה, והכל הוה גדול מן הנבואה של במחזה], אז נתעלה אברהם אבינו לאחר המילה גדר כהן גדול שמשמש בה׳ בגדים, דזה ג״כ זכות מילה, כמבואר בירושלמי פ״ז דיומא בריתי היתה אתו, וזה כל הנבואה הוה גדר אורים ותומים, במשפט האורים, וזה היתה כל הפרשה וקודם זה הוה נבואת אברהם גדר מחזה (זה לך) [אמור] לחכמה אחותי [את], וזה אמר לשרה, דהיינו גדר חכמה, אחות. ואח״כ נתהוה בגדר אורים ותומים, וכשכלה הנבואה הגדולה בזה שב למדרגתו א׳ גדר כהן לבד וה׳ של אברהם, וגם גדר קטורת של מילה כמבואר בפדר״א. וזה הוה במנחה, דאז התפלל אברהם מנחה, דהוא מתפלל כחום היום [תיכף לאחר חצות, עי׳ פסחים דף ה׳ ודף נ׳ ודף נ״ח ודף צ״ג, ע״ב בזה] משחרי כותלי ביומא דף כ״ח, ועי׳ בהך דברכות דף כ״ז, וזה הוה קטורת על בין הערבים דהוה צריך לג׳ כהנים בזה, למחתה של גחלים וכף ובזך של קטורת דתמיד ע״ש בזה. וזה לשון קיטור, דהוה מקושר לד׳ ית׳ בלא הפסק ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ד ותוס׳ [ברכות] דף כ״ו, ע״ב, ואח״כ נפסק, ונשאר אברהם במדרגה של קודם. זה הוה תפלת מנחה של אברהם, ואליהו אז נענה. עי׳ ברכות דף ו׳, ותוס׳ פסחים דף [ק״ז] ע״ש בזה.
פרק יט
פסוק א
ולוט ישב בשער סדום וגו׳. ר״ל דנ״מ אם הוה בכלל בני העיר [וזה גבי עיר הנדחת לזכות מצטרף אבל לא לחוב כיון שהוא במקום מחיצה בשער], עי׳ בהך פלוגתא דערכין דף ל״ב גבי בית של בתי ערי חומה, ופסחים דף פ״ה, ע״ב ונדרים דף נ״ו, ע״ב וזבחים דף י״ד וחולין דף קכ״ו ושבת דף ט׳ ודף קכ״ד, ומ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ מעה״ק ובהל׳ מעש״ש וחולין דף ס״ח גבי מקום חתך, ותוס׳ מכות דף י״ח וכ״מ בזה, אם שער כלפנים או כלחוץ, וכן כאן כן [לכך נשארו הבנות שהיו בבית, אבל נשים שהיו בעיר נהרגו. ועי׳ בערכין דף ל״ב, [ע״א] בקיר החומה].
פסוק יב
ובניך וגו׳ הוצא מן המקום וגו׳. ר״ל כי בעיר הנדחת נשים של העובדים נהרגות וכן טף, אך בזה אם יצאו מן העיר קודם אין מחזירין אותם, וכבר כתבתי בזה בסנהדרין, וכן מוכח בספרי וזה ר״ל כאן, אבל הם לא יצאו לכן גם הם נהרגו.
פסוק טו
הנמצאות. יבמות דף ע״ז, זה בזכות דוד.
פסוק כ
ותבט אשתו וגו׳ ותהי נציב מלח. שעברה על דברי נביא, [ובידי שמים], כמבואר סנהדרין דף פ״ט.
פסוק כג
השמש יצא וגו׳ וד׳ המטיר וגו׳ [ויהפך את הערים האל וגו׳. זה את אדמה וצבוים, עי׳ נצבים, דזה לא הוה בגדר עיר הנדחת] הנה כיון דהוה עיר הנדחת ובגדר דין של ב״ד הגדול, וד׳, והנה מבואר בסנהדרין דאין עושין ג׳ עיירות עיר הנדחת, לכן בשרפה הוה רק ב׳ עיירות, אבל שאר בהפיכה, כמבואר בפ׳ נצבים בזה. וכן כתבתי דדיני נפשות דוקא מהנץ עד שקיעה, עי׳ סנהדרין דף ל״ד, ע״ב, אבל דיני ממונות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, לכך כתיב השמש יצא, כן נ״ל.
ואת כל יושבי הערים וגו׳. ר״ל גם קטנים, ונ״ל דרק של סדום ועמורה, אבל לא של אדמה [וצבוים], דהני לא היו גדר עיר הנדחת.
פסוק כח
וישקף וגו׳. כי זה היה טוב לאברהם אבינו כמ״ש, כי אברהם אבינו היה צריך גלות בשביל ליקח לגרים כל הנפש אשר נתן למלך סדום, נדרים ופסחים פ״ז, וכל הנפשות היוצאים מהם, וא״כ ח״ו לא הוה תקנה להם [הזמן הגדול], אך כיון שנשרפו כולם, רק הני שהיו אז.
קיטור הארץ כקיטור הכבשן. עי׳ מנחות דף כ״ה, ע״ב דיליף מכאן למנחה ע״ש, [דמתיר שיריים, היינו לוט], ור״ל דס״ל דהוה כפרה ותיקון, לא גדר עונש וקנס, וכמו עיר הנדחת דהוה גדר עולה כליל, כמבואר סוף סנהדרין דף קי״א, ע״ב דהוה כמו עולה כפרה, ועי׳ סנהדרין דף ט״ז ע״ש בזה בתוס׳ אם הוה כפרה, אך נ״מ להני דאיקטיל גדר קנס כמו נשים וקטנים. ועי׳ מ״ש סנהדרין דף מ״ב, ע״ב ודף ע״ב, ע״ב וכ״מ בזה, ואכמ״ל. ולכך מבואר דאנשי סדום עומדין בדין, עי׳ סנהדרין דף ק״ז ע״ב ויהיה להם תקנה לעתיד, וכן מבואר בירוש׳ שקלים פ״ו דמעיין של ק״ק מתקיים על סדום, ע״ש.
פרק כ
פסוק ה
אחותי היא. והנה לעיל פ׳ לך אמר אברהם לשרה שתאמר אחותו אני ולא שתאמר אחי הוא, וכאן הוא אמר, והגדר כך, דהנה עי׳ בקדושין דף פ׳, ע״א ומ״ש בזה הרמב״ם בהל׳ איסורי ביאה פ״א ופי״ט, ובהל׳ נחלות וממרים דלהחזיק עליו רק ממילא, וגם על (עצם) [עצמו] אין להחזיק רק ממילא, וכן גבי ירושה. ועמ״ש גבי שחיטה לא הוה סימן ברא״ש חולין לגבי הך דקדושין דף ס״ג, ע״ב…
פרק כא
פסוק ד
[וימל אברהם את יצחק בנו]… אצטגנינות, עי׳ יומא דף כ״ח, ע״ב מל מעלות השחר, אך זה רק כאן, אבל בפ׳ לך אז מל רק בעצם היום, דשם המילה הוה גירות, ומשפט כתיב, עי׳ יבמות דף מ״ו, ע״ב, ובאמת ר״ל כמו משפט של [נפשות] לא של דיני ממונות, ולכך גם גמר דהיינו טבילה רק ביום. ועמ״ש בזה בתוס׳ שם, ובירוש׳ שם בזה ע״ש. ועי׳ בתוס׳ סוטה דף י״ז, ע״ב ע״ש. והנה דיני נפשות רק מהנץ, כן מוכח בסנהדרין דך ל״ה, ע״ב, נגד השמש. ועי׳ מו״ק דף י״ד, ע״ב דרק קודם שקיעה, ע״ש בזה, ולכך לעיל גבי סדום דהוה דין נפשות, עיר הנדחת, כתיב השמש יצא דוקא. ולכך אע״ה רק בעצם, ועי׳ בפדר״א דהיה בחצי היום גדר גירות, ולכך נקט דיבר לא צוה, דזה גירות, דין, עי׳ מכות דף י״א גבי ערי מקלט. ועי׳ שבת דף פ״ז ע״ש בזה.
פסוק מז
הרחק כמטחוי קשת וגו׳. זה הוה ערך נ׳ אמה וזה רחוק, עי׳ ערכין דף ט״ו, ע״ב, ועי׳ כתובות דף כ׳, ע״ב גבי תלולית, ועי׳ ב״ק דף ס״א, ע״ב וב״ב דף כ״ג, ע״ב ובירוש׳ ע״ז פ״ד ה״א וכ״מ בזה.
פרק כב
פסוק ג
ויבקע עצי עולה וגו׳. זה שיפרד לגזרים, דמנחות דף ע״א או את דאליתא, יומא דף כ״ד ודף כ״ז ודף מ״ה ע״ש בזה. ועי׳ תמיד, ומ״ש מעילה דף י״ד ע״ש. ועי׳ סנהדרין דף [ט״ו] ומנחות דף ק״ז [צינורא של הקדש].