צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין
ויקרא
פרק א
פסוק א
תו״כ, ברייתא דר׳ ישמעאל, פרק א, ברייתא ה: ׳דבר הלמד מענינו׳ כיצד, ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא כו׳. חולין דף קט״ו ודף ק״מ כריתות דף ד׳, ועיין בירושלמי פסחים פ״ה ע״ש.
שם, ברייתא ז: הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה : ק״ו, וגזירה שוה, ושני כתובים, וכלל ופרט, וכיוצא בו במקום אחר, ודבר למד מענינו. עיין בתוספתא פ״ז דסנהדרין.
ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר.
תו״כ, פרשה א, ברייתא יב: ׳מאהל מועד׳; יכול מכל הבית וכו׳ ר״ע אומר ׳כי לא יראני האדם וחי׳ אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד. אמר ר״ש, איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: אף מלאכים שחיים חיי עולם, אינן רואין את הכבוד.
ולפיכך נקראים חיות [ע״ז דף מ״ג ע״ב] ועי׳ חולין דף צ״ב ע״א וחגיגה דף ט״ו ע״ב. ׳והם למעלה מן הכל׳, עיין בתו״כ פ׳ ויקרא מוכח דיש מלאכים שגדולים מחיות.
פסוק ב
דבר אל בני ישראל וגו׳.
שם, פרשה ב, ברייתא ב: בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים הנשים סומכות רשות.
כבר כתבתי בזה בשיטת הראב״ד בתו״כ פ׳ ויקרא גבי אשה לסמיכה, דמ״מ אם סמכה הוה גדר סמיכה, ונ״מ היכא דהיא ירשה קרבן מאביה, לדידן דקיי״ל יורש סומך, וכן להיפך אם בן ירש קרבן מאמו אם יש עליו חיוב סמיכה וכו׳, ועיין זבחים דף ל״ג ע״א דיש מ״ד דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותוס׳ דף ה׳ ע״א ד״ה מה, ונדה דף ע׳ ע״ב, ור״ל ג״כ דגדר מ״ע דסמיכה אין בהם רק משום ההכשר בקרבן, כמ״ש לעיל דאף דסמיכה לא מעכבא מ״מ יש חסרון בהקרבן קמי שמיא כמבואר זבחים דף ו׳ ונ״מ דהיכא דשחט שלא לשמה, לדידן דהקרבן כשר אלא שלא עלה אף באשם מצורע, כמבואר מנחות דף ה׳ וע״ש דף פ״ט ע״ב, אז י״ל דשוב א״צ סמיכה באשם מצורע, ועי׳ בירושלמי ביצה פ״ב ה״ד דמחלק שם כה״ג גבי אשם מצורע שעבר זמנו, דאז א״צ תיכף לסמיכה שחיטה לד״ה, ור״ל, כגון הך דמנחות דף ה׳ הובא בדברי רבינו פ״ה מהל׳ מחוסרי כפרה הלכה ב׳, כגון שלא נתן מדמו על גבי בהונות, דמבואר שם דבעצם הקרבן יצא רק דעדיין המצורע לא נכשר לאכול בקדשים, שם לכ״ע א״צ תיכף לסמיכה שחיטה, חזינן דזה רק משום חסרון בקרבן לא משום מצות עשה.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳.
שם, ברייתא ג: אדם, לרבות את הגרים.
עיין בדברי רבינו בפ״ג מהל׳ מעה״ק הלכה ג, מוכח דס״ל דאף דקיי״ל שלמי עכו״ם עולות, מ״מ אם התנדב שלמים ונתנם לישראל, שפיר קרבי שלמים, ולא כגירסא דגמ׳ דילן מנחות שם, דרק אם הפרישן בשביל ישראל. והטעם משום דרבינו פסק כמ״ד דקדשי עכו״ם אין מועלין בהם ואין עושים תמורה, ולאו משום דגוי לא עביד תמורה, רק דקרבנו אינו עושה תמורה, דאין קדושת הגוף חלה עליהם, כמבואר בדברי רבינו הלכות תמורה פ״א ה״ו … ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ב אדם לרבות את הגרים, ונראה דנ״מ אם הקדיש קרבן כשהיה בן נח, למ״ד שלמי עכו״ם עולות כמש״כ, ואח״כ נתגייר, אם יכול לשנותו לשלמים, אי זה הוה דין שהוא עולה או בעצם הוא עולה, וכמש״כ לעיל.
שם, ברייתא ד: קרבן לה׳, שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי רבי יהודה.
לפי הנראה כך; דגבי קרבנות אף המחויבין או לאחר שנדר יש עליו ב׳ חיובים מתחלה להקדישם ואח״כ להקריבם, וכבר הארכתי בזה בה״ב מהך דמעילה דף י״ט אם ההקרבה היא ג״כ חלק מהנדר, או זה חיוב בפ״ע, וזה תליא בהך פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש שם, ונ״מ דאף אם קבע בנדר שור והביאו לעזרה ומת, די״ל דשוב יכול לפטור עצמו בכבש, דאז חיוב הנדר אזלא לה ורק חיוב הקרבן נשאר, ועי׳ ר״ה דף ו׳ ע״א חד דאמר וכו׳, והנה חיוב ההקדש, אם הוא מצד שבלא זה אינו קרבן, או מחמת שצריך להקדיש ולהפריש, עי׳ נזיר דף מ״ה ע״א דהוה מחלוקת דרשב״ג ורבנן, היכא דהוא מחויב עפ״י דין להביא קרבנות להקדיש אותם ולא קרא עליהם שם, אי די בזה, וע״ש דף כ״ז ע״א, ובתו״י נדרים דף ד׳ ע״א ד״ה דלא מתפיס, וכ׳ שם בשם יש מפרשים דיש נ״מ בין קרבנות נזיר לשאר דברים דשם א״צ לפרש הקרבנוח, וע״ש דף ו׳ ותוס׳ חולין דף מ״א ע״ב, ובדברי רבינו פי״ד מהל׳ מעה״ק הי״ב, דמדייק שם גמר בלבו וכו׳ הרי זה חייב להביא ולא כתב הרי זה עולה, וזהו ג״כ כוונת התו״כ פ׳ ויקרא פרשה ב׳ פ״א שיקדים הקדשתו להקרבתו, וגבי נזיר טעמו דרשב״ג דס״ל דא״צ לפרש משום דס״ל דבשעה שקיבל עליו הנזירות הוה כמי שקיבל עליו להביא השלש קרבנות וכמ״ש רבינו בהל׳ נדרים פ״א ה״י, ולכך כשמביא אותם ומקדיש אותם א״צ לפרש.
פסוק ג
אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו.
שם פרשה ג, ברייתא יב: תמים יקריבנו; תמים יקדישנו, ר׳ יוסי אומר: ׳תמים יקריבנו׳ יבקרנו ויקריבנו. אמר ר׳ יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאין מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר.
בגדר ביקור (ברש״י עירובין דף ק״ג ע״א דקרבנות ציבור צריכין ביקור, והרי בפסחים דף צ״ו הוזכר רק בתמיד ופסח. ועי׳ בתוס׳ זבחים דף ק״ג ע״א דאסור לשרוף הפרה במקום טומאה, לכן צריך לבדוק אחר הטומאה, וכן בחולין דף י״ז ע״ב דבדיקת סכין מה״ת ומקשה פשיטא כיון דכי נקוב טריפה בעי בדיקה, וא״כ גבי קרבנות דבע״מ פסול צריך בדיקה שלא יהא בו מום. ועי׳ בתוספתא פסחים פ״ה ובתו״כ ריש ויקרא, דיליף ביקור מ׳תמימים יהיו לכם ונסכיהם׳ ו׳תמים יקריבנו׳, והני קראי לא איירי בתמיד ופסח דוקא), כבר האריכו בזה וכ״כ קצת בחבורי ה״א בהל׳ חמץ (פ״ב ה״ג) דהבאתי מזבחים ומב״ק וחולין ועי׳ במחלוקת תנאי׳ במס׳ פרה פ״ח מי״א גבי אמת המים הבאה מן מקום רחוק, דת״ק ס״ל וכן פסק הרמב״ם דצריך שמירה שלא תפסק, ור״י לא ס״ל כן … לכן אף לדידן דלא ס״ל כר״י גבי ביקור מ״מ בשעה שמקדיש ומקריב צריך לידע דבר ברור ובלא זה לא חל ההקדש קדוה״ג.
יקריב אותו לרצונו לפני ה׳ וסמך ידו על ראש העולה.
שם, פרק ד, סוף ברייתא א: לפני ה׳ וסמך; אע״פ שסמך מבחוץ, יחזור ויסמוך מבפנים.
עי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעשה הקרבנות פ״ג הי״א דגבי סמך חוץ לעזרה כתב דצריך לחזור ולסמוך בפנים, ועי׳ תוספ׳ מנחות פ״י, וכן הוא בתו״כ פ׳ ויקרא, ועי׳ תוס׳ יומא מ״ה ע״ב וגבי תיכף לסמיכה שחיטה לא כתב שאם סמך קודם, שיסמוך עוד פעם, משום דס״ל דסמך בחוץ אין שם סמיכה עליה כלל, אבל סמך בפנים רק השחיטה לא היתה תיכף, הסמיכה עשויה כהוגן רק מה שהסמיכה פועלת בקרבן לא תפועל, ולכן לא שייך שיעשה עוד סמיכה, ונ״מ די״ל דאם בן ירש מאמו קרבן שלה, אז הסמיכה היא רק בגדר מצות עשה, ולא מחמת תיקון הקרבן שלה, דקרבנה אין צריך סמיכה, ואז מותר לכתחילה להרחיק הסמיכה מהשחיטה.
פסוק ה
וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד.
שם, פרשה ד, ברייתא יד: אשר פתח אהל מועד; ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.
עי׳ שבת דף ק״ב ע״ב גבי קרש המשכן שנעשה בו נקב ע״י דרנא יוכל לסותמו באבר, דאף דאין זה מינו, ועל ידי זה נכשר, אך י״ל דנקב קטן לא מעכב במקדש, עי׳ זבחים דף כ״ד ע״א גבי נעקרה האבן משמע שם דהמקדש כשר, וע״ש דף מ׳ דרק נפרסה תקרה של היכל לא הי׳ מזה, ורק להזאה ועי׳ בתוספ׳ סוף קרבנות ותו״כ פ׳ ויקרא גבי אם הרוח קפלה היריעה פסול, משמע אבל נקב לא איכפת לן, ורק גבי מזבח מבואר בסוכה ד׳ מ״ט דפסול, ובחולין דף י״ז גבי נפגם ובכמה מקומות דפסול. בזבחים דף מ׳ ע״א יליף שם מקרא, דאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, ומשמע דגוף ההיכל לא נפסל. וע״ש דף נ״ה ע״ב גבי אם פרקו הלוים את המשכן, ודף ס״א ע״א ובכמה מקומות, ובתוספתא דמס׳ קרבנות פי״ג, דאם קפל הרוח את היריעה נפסל המשכן, וכן מבואר בתו״כ פרשת ויקרא פ״ד ע״ש, ועי׳ בספרי פרשת חקת פיס׳ קכ״ג מבואר ג״כ כן, וצ״ל דתקרה שאני, ועי׳ עירובין דף נ״ה ע״ב גבי שלש מחיצות שאין עליהן תקרה דשפיר יש עליהן שם דירה.
פסוק ט
והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
שם פרשה ד, פרק ו, ברייתא ח: והקטיר; אע״פ שפסול, אע״פ שיוצא, אע״פ שפגול. יכול כשהן למטה, ת״ל: המזבחה; כשהן בראש המזבח אמרתי, ולא כשהן למטה.
עי׳ זבחים דף פ״ז ע״א דכלי שרת לכ״ע מקדש, ואף דלהקרבה אסור זה רק משום דנהי דקדוש מ״מ יש בו איסור הקרבה …, ובאמת נראה דזהו כונת התו״כ פ׳ ויקרא הובא בירושלמי סוף פ״ה דפסחים והקטירו אותו כשר ולא פסול, והכוונה דאף אם נקדש בכלי שרת דמקדש את הפסולים ליקרב, מ״מ אסור להקטירו. ועי׳ בתו״כ פ״ה פ״ז [וכן גם בפ״ד פ״ו] מה דמרבה שם והקטיר אע״פ שפסול, רק בזמן שהוא בראש המזבח, ועי׳ בזבחים דף פ״ז ע״א וע״ב מה דאמר שם היכי מסיק לו מכבש למזבח, ושם דף ע״ז ע״ב כגון שעלה על הכבש ע״ש, משמע דאף פסולים הכבש מקדש, ורבינו בפ״ג מהל׳ פסוהמ״ק הלכה ז׳ לא דייק כן רק ראשו של מזבח, וע״ש בהלכה י״ח ותוס׳ שם דף כ״ו ע״ב ד״ה אמר, ודף נ״ח ע״א ותוס׳ יומא דף מ״ה ע״ב אם על גבי כבש מיקרי ירידה, ועי׳ בתו״כ פ׳ אחרי מות פ״ח ולא על קרקע של מזבח.
פרק ב
פסוק א
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ סלת יהיה קרבנו.
שם, פרשה ח, פרק י, ברייתא ג: קרבנו; היחיד מביא מנחה נדבה, אין השותפין מביאין מנחה נדבה.
ברייתא ו: כשם שאין שנים מביאין מנחה נדבה, כך אין מביאין לא יין ולא לבונה ולא עצים. עי׳ מנחות דף ע״ט ע״ב דאמר שם שמן גופה דמנחה הוא, ונ״מ כך, דעיין במנחות דף ק״ד ע״ב דנקט שם במשנה דאין מנחה בא בשותפות, משום דאין שנים מתנדבים עשרון. ועי׳ מנחות דף ה׳ ע״א וזבחים דף ה׳ ע״ב ותוס׳ סוטה דף כ״ג ע״א, אך זה יהי׳ נ״מ, אם שותפים יכולים להתנדב מנחה של שני עשרונות ותהיה נקראת מנחה אחת … ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ח פ״י דיליף שם מקרא דקרבנו דאין שנים מביאין מנחה, וממעט שם יין ולבונה ועצים, ובאמת קרבן עצים מבואר בירושלמי שקלים פ״ח דיחיד אם אמר הרי עלי עץ די באחד, ומ״מ משמע שם דאין יכולים להביא בשותפות אף שנים.
פסוק ב
וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה וגו׳ והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו.
שם, פרשה ט, ברייתא י—יא על כל לבנתה; שתהא שם לבונה בשעת הקמיצה. על כל לבונתה והקטיר; שילקט לבונה ויעלה לאשים, והנותרת; אע״פ שלא המלחה, אע״ג שלא הוגשה, אעפ״י שלא הקטיר את כל לבנתה.
באמת נ״ל לפי שיטת רבינו דס״ל בהל׳ אס״מ פ״ה הי״ב אם הקריב האימורים בלא מלח אף דלוקה מ״מ הקרבן כשר והורצה, ר״ל דהקטרה לא מעכבא, אך מ״מ אף דלא הוה הקטרה מ״מ לא נפסלו, והני אין בהם מעילה לאחר שהעלן על המזבח, דמ״מ אין עליהם שם לחמו של מזבח. ועי׳ תו״כ פ׳ ויקרא פ״ט פי״א דיליף שם מהך קרא דוהנותרת אע״פ שלא הומלחו, ובגמ׳ דילן במנחות דף כ׳ לא מייתי זה, ונראה דקאי אלבונה, דבמנחות שם מבואר דגם לבונה הבאה עם המנחה צריכה מלח, וע״כ דמיירי כמ״ש בח״ג, דעי׳ בסוטה דף י״ד ע״ב מבואר דקודם הקמיצה אסור לסלק הלבונה מעל המנחה, עי׳ תוס׳ זבחים דף מ״ג ודף פ״ג ע״ב ורש״י מנחות דף י״ג ע״ב ודף ט״ז ע״ב, אך לא דאין הלבונה מותרת רק בקמיצה כמ״ש התוס׳, רק דא״א לקמוץ המנחה אם אין לבונה עלי׳. הנה לכאורה קשה, דבתו״כ פרשת ויקרא פ״ט פי״א מרבה מן והנותרת אף שלא הומלחה, ובגמ׳ דילן במנחות דף כ׳ לא מייתי זה. וע״ש דף ט׳ ע״ב ובמעילה דף ח׳ ע״ב דדריש לה לדרשה אחריתי, אך נ״ל כך דודאי בלא מלח כלל פסול כמ״ש רבינו, רק הך דמבואר בזבחים דף ק״ח דאי פריש מצוה לאסוקי, דאז כבר בטל מעליו שם מכשיר ונעשה כמו עצם הקרבן, י״ל דלא מעכב אף דמצוה לאסוקי, וכמו בהך דזבחים דף פ״ו וחולין דף צ׳, ואין עליו שם קומץ חסר.
פסוק יב
קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳.
שם, פרשה יב, ברייתא ז—ט: קרבן ראשית; שיהא ראשית לכל המנחות וכו׳, יכול אם קדמן דבר אחר לא יקרבו, תלמוד לומר תקריבו.
[בדברי הרמב״ם התמוהים, דפסק נקצר העומר שלא כמצותו כשר, ופסק דדוחה שבת], דודאי מצות קצירה לא קיים, רק העומר כשר, כי יש בעומר ג׳ דברים, המצוה של קצירה, והמצוה של הבאה, ומה שמתיר חדש במקדש, ועיין מכות דף ח׳ ושבת קל״א וירושלמי ספ״ב דמגילה וראש השנה … ועיקר הגדר דאם המצוה לא מקיים, אך דהדבר כשר, דוחה שבת, וכן מבואר בירושלמי מגילה וראש השנה וה״נ כן, וזה ר״ל הך דמכות דף ח׳, וכן נ״מ גבי שתי הלחם, דיש קרא בתו״כ דאף דהביא מנחה חדשה מ״מ צריך שיביא שתי הלהם מן חדשה דוקא, דזה שני דינים שתהיה חדשה ולא יביא חדשה קודם.
פרק ג
פסוק א
ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב.
שם, פרשה יג, פרק טז, ברייתא, ד: בקר; לרבות את אחד עשר, מן הבקר; להוציא את התשיעי.
עי׳ תמורה דף כ״א ע״א דממעט לו מהקרבה מקרא דעשירי, ובתו״כ פ׳ י״ג פ׳ ט״ז ממעט לה מקרא דמן הבקר, והנה גבי ט׳ אם חל על בע״מ, אם יש עליו דין מעשר בהמה או דין שלמים רק שאינו קרב, וי״ל דזה תליא בהני טעמי אם המיעוט הוא בגדר שלמים או המיעוט הוא בגדר מעשר בהמה, וגם תליא בהך מחלוקת דבכורות דף נ״ט אם גם בט׳ של מעשר צריך שיעקר שם עשירי ע״ש.
פסוק ב
וסמך ידו על ראש קרבנו.
שם, פרק יז, ברייתא ג: קרבנו; לא קרבן אביו. קרבנו; לא קרבן הגר שר׳ יהודה אומר אין יורש סומך.
נ״מ במה דקיי״ל בערכין דף כ״ח ע״ב דמחרים אדם את קרבנו, ומבואר שם ובדברי רבינו בהל׳ ערכין פ״ו הי״ב דאם היה נדבה, יכול גם אחר לפדותם ולהקריבם וא״צ דעתו, אף דהכל צריכים דעת בעלים להקרבה, כמבואר בנדרים דף ל״ה ע״ב וע״ש בדף ל״ו בר״ן, ובאמת לזה מהני יאוש בעלים, וי״ל דגם יכול לסמוך עליהם, אתי שפיר מה שהקשו התוס׳ בזבחים דף ע״ה ובכמה מקומות בסמיכה, וכן מוכח בדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשים פ״ו ה״ד דמהני גדר מתנה לסמיכה, אך שם הסמיכה הוי רק משום צורך קרבן ולא המצוה, ובזה י״ל המיעוט דריש ערכין ותמורה גבי קרבן חבירו ובתו״כ פ׳ ויקרא, די״ל כה״ג דאם פדה קרבן שהקדיש אחר אינו סומך. עי׳ בהך דזבחים דף ק״ג ע״א דממעט שם קרבן של גר שמת ואין לו יורשים דאין עורות לכהנים, ע״ש ברש״י, משום דאין לו בעלים. וקשה למ״ד שם דף ז׳ ע״ב דיש שנוי בעלים לאחר מיתה, ורש״י מפרש שם דר״ל היורשים, ולשי׳ רש״י צ״ל דגבי גר לא הוי היורשים שלו בגדר עצם, ואף אם נימא דיכול לזכות בהקרבן, עיין בנדרים דף ל״ו ע״א בר״ן גבי בהמה שנמצאת וכו׳, ובנזיר דף י״ב גבי קנים, וכבר כתבתי בזה במקום אחר, וכן נ״מ למ״ד שעבודא דאורייתא, א״כ אם מת הגר צריך להביא הקרבן מנכסיו, וכ״כ בזה, די״ל דאף למ״ד אין היורש סומך, עיין מנחות דף צ״ג ובזבחים דף ה׳ ע״ב ובריש פרק קמא דערכין ותמורה, זה רק בשהניח האב הקרבן אבל אם הניח נכסים וצריך להפריש מחמת שעבודא דאורייתא, שם שפיר י״ל דגם היורש סומך, וכה״ג גבי המחזיק בנכסי הגר י״ל דהוא אינו סומך, ולכך בתו״כ פ׳ ויקרא פרשה י״ג פי״ז ממעטי שם גבי סמיכה קרבנו ולא הגר, משום דיורש אינו סומך ור״ל כה״ג.
פסוק ט
והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ חלבו האליה תמימה.
שם, פרשה יד, פרק יט, ברייתא ב: חלבו האליה; להביא את החלב הסמוך לאליה, זה החלב שבין הפקוקלות דברי ר״ע. ר׳ יהודה אומר חלבו האליה, הקיש החלב לאליה, מה החלב בשני לאוים, אף אליה בשני לאוים.
עיין בתוס׳ חולין דף צ״ג ע״א גבי אליה, ובאמת הנה מבואר בתו״כ פ׳ ויקרא דאף דאליה לא שייך בה דין חלב, זה רק באליה דחולין אבל באליה דמוקדשים חייב ג״כ משום חלב, ובזה מדויק לשון הגמ׳ דכריתות דף ד׳ אליה דחולין תיתסר, אבל בקדשים ודאי אסור גם משום חלב, ועי׳ בתוספתא חולין סוף פ״ז דנקט שם האוכל אליה מן המוקדשים חייב ב׳ משום אליה ומשום מוקדשים, ומאי חייב ב׳, וליכא למימר משום הך דמנחות דף ע״ד, הא שם נקט חלב רק ב׳ ואמאי לא נקט ג׳, ועי׳ תוס׳ שבועות דף כ״ד ע״ב, ולפי מש״כ א״ש דאליה ג״כ יש בה משום חלב גבי מוקדשים, וכן הוא בתו״כ, ועיין בהך דבכורות דף ט״ו גבי פסולי המוקדשים לענין חלב, וי״ל דנ״מ לחלב דאליה גבי פסולי המוקדשים אם נימא דפקע ממנה האיסור חלב מן האליה, וכמו לר״י גבי דם שיש מיעוט על זה בתו״כ.
פסוק י
ואת שתי הכלית וגו׳ על הכלית יסירנה. כאן חסר, ומשום דמכאן יליף בבכורות דף ל״ט לרבות בעל כוליא אחת, ועיין בתו״כ בזה ע״ש.
פרק ד
פסוק ב
נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה.
שם, דבורא דחובא, פרשה א, ברייתא ז—ח: אשר לא תעשינה, יכול דברים שזדונן כרת ודברים שאין זדונן כרת, ת״ל תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, הרי כל העושה בשגגה כע״ז, מה ע״ז דבר שחייבין על זדונה כרת…, או דבר שאתה לומדו בדרך אחת אתה לומדו בכל דרכין שיש בו, מה ע״ז מיוחדת … ולא הותרה מכללה … ומה אני מרבה את משכב זכור והבהמה …, לא הותרו מכללן.
לענין אם ביאת זכור ובהמה צריך למסור עצמו כמו גבי רודף בסנהדרין דף ע״ג ע״ש, ועיין יבמות דף נ״ד ובסנהדרין דף נ״ד, דזה לא הוי בגדר גילוי עריות, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא דאמר שם דזה הותרה מכללה וזה לא הותרה מכללה, ועי׳ בירושלמי פ״ב דע״ז דר״ל בפקוח נפש.
שם: אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה ובבהמה מה שאין בזכור, הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה במינה מותרת ושלא במינה אסורה.
[ברמב״ם הל׳ כלאים פ״ט ה״א כ׳: המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו וכו׳ לוקה מה״ת, ע״כ.] והנה אם הרכיב זכר ע״ג זכר, אם שייך בזה גדר מרכיב, עיין בתו״כ פ׳ ויקרא בפי׳ הראב״ד במה דאמר שם הזכר בין במינו וכו׳, ור״ל כך דהזכר חייב ובבהמה גבי כלאי הרבעה לא הוה, ועי׳ מכות דף כ״ב ע״א ובדברי רבינו לקמן בהלכה י״א גבי המרביע שור פסוהמ״ק, דבגמרא נקט חייב שתים גבי מרביע, וצ״ל דזה הוה כמו עבודה בקדשים, וכמבואר במו״ק דף י״ב ע״א ובדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״ט, אך רבינו השמיט זה ונקט רק משום כלאים ובהל׳ מעילה נקט רק אסור וי״ל דנ״מ לענין זכר, ולקמן אבאר זה.
שם, ברייתא יא: וכשהוא אומר מכל מצות ה׳, לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת, אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת, ובשבת מה שאין בנערה המאורסה…, השבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה.
באמת כך, דהנה רבינו ז״ל בפיהמ״ש על הך דמנחות דף ס״ח ע״ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר״ל לענין קצירה ע״ש, ולכאורה כונתו כס״ד במנחות דף ה׳ ע״א דיום ט״ז אף קודם לעומר, ואף אם נימא דרק עומר מתיר, מכל מקום המנחה כשרה, וס״ל דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור, עי׳ מנחות דף ע ע״ב, ובירושלמי פ״א דחלה ה״א ע״ש. ומשום דס״ל דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו, כיון דהדין הוא כן, עיין במה דפליגי בפסחים דף כ״ג ע״ב גבי חלב, אם מיקרי הותר מכללו, ועי׳ תוס׳ זבחים דף ט״ז ע״ב, ועיין ברא״ש יומא פ״ח מה שמביא שם בשם הראב״ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים, ור״ל דמה דמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר, רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו, אף שבשביל עצמן הם מוזהרים, ולכך שבת מיקרי הותר מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים, ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וכו׳, ועי׳ שבת דף קל״ז ע״ב ושם בתוס׳ דף צ״ה ע״א ד״ה והרודה דר״א ס״ל דמכשירין דוחה יו״ט מכל מקום, דלא כתוס׳ פסחים דף ס״ח ע״ב ובירושלמי, ולכך שתי הלחם ביו״ט, וע״כ משום מש״כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה, משא״כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת, וזה ר״ל הך דפסחים דף ע״ב שניתנו לדחות אצל תינוקות, ע״ש ועי׳ ירושלמי שבת פ׳ שמונה שרצים מה דמביא שם ראיה דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו״כ פ׳ ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה, ולפי מש״כ אין זה ראיה דעצם הדבר לא מיקרי הותר, ועי׳ בפי׳ הראב״ד בתו״כ שם ומ״ש הרמב״ן במלחמות בסנהדרין פ״ח, ועי׳ בחולין דף קט״ו ע״ב בתוס׳ ד״ה כלאי ודף ק״כ ע״א בד״ה חלב ע״ש וכו׳, לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם, אף שיש עדיין איסור חדש.
שם, ברייתא יב: וכשהוא אומר מכל מצות ה׳ לרבות אשת איש והנדה, אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש… אשת איש מותרת לבעלה והנדה אסורה לכל אדם.
מבואר בגיטין דף פ״ג ובתו״כ פ׳ ויקרא דגם אשת איש לבעלה הוי גדר אשת איש רק דהותר, וכל היכי דעושה שלא כדין תורה אז י״ל גם בזה גדר איסור אשת איש, וכן מוכח משיטת רש״י ז״ל הובא בס׳ הישר לר״ת דכתב שם [בבא] על אשתו נדה דהוי בניה ממזרים, ותמה עליו ר״ת ז״ל אך בזה א״ש ואכמ״ל. וכן מוכח מסנהדרין (נ״ז) [נ״ח] ע״ב, וכן מסיק בירושלמי פ״א דקידושין בב״נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, ואינו מובן, דבפנויה ודאי פטור ב״נ, רק בזה א״ש ואכמ״ל.
נפש כי תחטא בשגגה וכו׳ ועשה מאחת מהנה.
שם, פרק א, ברייתא ב: או מה ע״ז מיוחדת וחייבים עליה מיתת ב״ד, אף אינו מרבה אלא את מחויבין מיתת ב״ד, הא מה אני מרבה את המקלל אביו ואמו המסית והמדיח והמכשף ונביא השקר והעדים הזוממין, תלמוד לומר ועשה, יצאו אלו שאין בהם מעשה.
עי׳ ברמב״ם המכשף חייב סקילה וכו׳, ע״כ. אבל כרת אין בו. עי׳ תוס׳ זבחים דף מ״ט ע״א, וכן הוא בתו״כ פ׳ ויקרא.
פסוק ו
והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה׳ את פני פרכת הקדש.
שם, פרשה ג, ברייתא ט: שבע פעמים; לא שבע טיפים. שבע פעמים; שיהא מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע.
יש נ״מ גבי הזאות של יוה״כ, עיין יומא דף נ״ה ומנחות דף כ״ז דנקט רק ז׳, ואמאי הא הוי ח׳, אך כך, דע״ש בגמ׳ ביומא ובירושלמי שם בתוס׳ ישנים, מהו גדר המנין, ועי׳ בשבת דף צ׳ ע״ב. מחלוקת אם שייך טעות במנין בפחות מה׳, ובתו״כ פ׳ ויקרא גבי פר כהן משיח ובפרשת אח״מ גבי הזאות של המזבח, דאמר שם ג״כ דבעי מנין, אך נ״מ אם המנין הוא בגדר צירוף או בגדר נקודה, ונ״מ כגון אם קודם שהזה הזאה הד׳ כבר נתייבשה אחת מהן, ועי׳ בהך מחלוקת שם ביומא דף ס׳ וזבחים דף ג״כ גבי אם כלה כפר, וכן גבי אם נשפך בתוך המנין אם משלים או מתחיל כבתחילה, וזהו ג״כ הנ״מ בזה בלשון המנין, אם בגדר אחת שתים שלש או א׳ ב׳ ג׳, עיין בכורות דף נ״ח ע״ב דגבי מעשר בהמה המנין הוא א׳ ב׳ ג׳ וגבי הזאות המנין הוא אחת שתים שלש וכו׳ ר״ל גבי מעשר בהמה הוא המנין המצטרף, ואף אם מת אחד קודם השלמת הי׳ לא איכפת לן, אבל גבי מנין דהזאות שם הוא בגדר עצם, ועיין בפרה פ״ד הל׳ ה׳ גבי הזו ז׳ כהנים בזה אחר זה כשרה ע״ש, אבל הזאה הראשונה שמזה למעלה לא איכפת לן אם נתייבשה קודם גמר השבעה דלמטה, כיון דמפסיק ביניהם, כמבואר שם, ולכך לא חשיב ליה במשנה דמנחות.
פסוק יז
וטבל הכהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני ה׳ את פני הפרכת.
שם, פרשה ד, פרק ו: נאמר כאן פני פרכת ונאמר להלן פני פרכת מה פני פרכת האמור להלן פני פרכת הקדש אף פני פרכת האמור כאן פני פרכת הקדש.
עיין בזבחים דף פ״ב ע״ב גבי פר העלם דבר שהכניס מדמו לפני ולפנים אם זה מיקרי הכנסה, והנה שם בגמ׳ מיבעי גבי הזה מדם של הפרוכת ויצא למזבח וחזר והכניסן, אם זה מיקרי כמו הכנסה, ומלשון רבינו משמע דרק גבי פר יוהכ״פ, והטעם משום דמבואר ביומא דף נ״ה ע״ב דגבי פר העלם דבר היה עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, לכך לא הוי בו גדר יציאה, וגם בירושלמי שם ביומא מבואר דיש נ״מ בין הזאה דפר העלם דבר שעל הפרוכת, דאז א״צ לכוון כנגד בדי הארון, ולכך לא כתיב הקודש, משא״כ בשל יוהכ״פ צריך לכוון כנגד בדי הארון וזהו כוונת הירושלמי תענית פ״ב, לפי שחטאו הלמד והמלמד יוצא לחוץ ויפרסם, ר״ל חוץ למזבח, וא״כ לא הוה כנגד בדי הארון… אך בתו״כ פ׳ ויקרא מבואר להיפך דגם בפר העדה צריך לפני הבדים דוקא ע״ש.
פסוק כא
ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא.
שם, פרשה ד, סוף פרק ו: חטאת; שיהו כל מעשיה לשם חטאת. הוא; פרט לששרפו שלא לשמו.
עי׳ מ״ש רבינו בפיהמ״ש רפ״א דזבחים דגבי קרבן צבור לא שייך שחטו שלא לשמו, כיון דסכין מושכתו, ובזה א״ש דברי התוספתא פ״ה דפסחים גבי חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה, והוא תמוה, דקתני שם יקטיר אימורים לערב, דהא חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה, אך משום דחטאת צבור לא נפסלה. ועי׳ בזבחים ח׳ ע״ב בתוס׳ בשם תו״כ דיש ריבוי על חטאת צבור דפסולה שלא לשמה, אך י״ל דשם קאי אפר העלם דבר די״ל דהזקנים הם בעלים, עיין מנחות דף צ״ב ובהוריות ובירושלמי שם פ״א, וכבר כתבתי בזה, או י״ל כגון בשאר עבודות שעשה שלא לשמה, ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא ספ״ד דמרבה שם שרפו שלא לשמה וט״ס הוא וצ״ל זרקו, וכמש״כ. ועיין בדברי רבינו בהל׳ פרה פ״א ה״ט גבי נשחטה לשם חולין, ר״ל ג״כ דבה לא שייך שלא לשמה דהוי כמו קרבן צבור.
פסוק כד
וסמך ידו על ראש השעיר ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה.
שם, פרשה ד, ברייתא ט: ושחט אותו; ולא תמורתו, כשהוא אומר למטה ושחט אותה ולא חילופה ולא ולדה ולא תמורתה, מיכן היה רבי שמעון אומר חמש חטאות הן מתות, ולד חטאת תמורת חטאת וכו׳.
עיין במ״ש התוס׳ זבחים דף קי״ב גבי שעיר נשיא דלר״ש לא במיתה מחמת דלא שייך בה ולד חטאת, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא דיש מיעוט מקרא גבי תמורה של שעיר נשיא, וע״ש בזה דמייתי הך דר״ש על שעיר נשיא, ואיך, הא בא זכר וא״כ לא דמי. ובאמת כבר הקשו בירושלמי ריש פ״ו דיומא כיון דקיי״ל אין מפרישין לאיבוד, עיין מנחות ע״ד ומעילה י׳ ותמורה י״ז, וכן ס״ל בירושלמי פ״א דדמאי גבי להפריש מועט ולאבד, וכן כתב הרמב״ם בהל׳ ביכורים גבי פירות שנטמאו, וכן פסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ פסוהמ״ק פ״ד הי״ח והקשה עליו הראב״ד מהך דתמורה דף כ׳, ועי׳ מש״כ הרמב״ם בהל׳ תמורה, אך זה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור״י בתמורה דף י׳ ע״א גבי מקדיש טריפה ולדידן דלא חל קדושה ה״נ כאן, עיין ירושלמי פסחים פ״ט דפליגי בזה אמוראי, אך מ״מ מתמורת חטאת י״ל דזה ל״ה גדר שהוא מקדיש רק גדר גזיה״כ וחייב כיון דקיי״ל תמורה בטעות ג״כ חל, ואין שאלה בתמורה עי׳ תוס׳ חולין דף פ״א ע״א ותמורה דף ב׳ ע״ב גבי קטן וכ״מ בזה ואכ״מ.
פסוק כו
ואת כל חלבו יקטיר המזבחה כחלב זבח השלמים וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו.
שם, פרשה ו, פרק ט, ברייתא ח: וכפר עליו שתהא כפרה לשמו, שלא יכפר לשנים כאחד.
עי׳ בירושלמי נזיר ספ״ה מה דאמר שם דר״ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהיה. ור״ל דאמאי לא יתנו כמו שמבואר בתוספ׳ דנזיר פ״ג דיביאו קרבן בשותפות, ואמר שם דר״ש ס״ל דכל זמן שאינו ודאי נזיר אינו יכול להביא קרבן, וע״ש דף י״ג ומנחות דף ק״ה ע״ב ותוס׳ שבת דף ע׳ ע״ב ודף ע״א ע״ב, וה״נ גבי חטאת העוף הבא על הספק, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ו פ״ט שלא יכפר לשנים כאחת ר״ל כה״ג, ועי׳ בזה בתוספתא דנגעים.
פרק ה
פסוק ב
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה.
שם, פרשה ח, פרק יב, ברייתא ג: כשהוא אומר בכל טמא, לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר, שהן מטמאין במשא.
הנה כבר הארכתי בזה בחיבורי ח״ד וח״א, והגדר בירושלמי תרומות אין הפירוש כך רק כך, דס״ל דא״א לומר דאינו, דאדרבה ע״י שהוא בעינו לכך הוא טמא, דצריך כביצה. וגם למשל כמו טב״י דרק תרומה פוסל, והארכתי בזה בחיבורי, דכל דבר שע״י המעלה שלו נפסל, א״א שזה יגרום לומר שהוא מחולל, וזה ר״ל הך דמנחות דף ק״א גבי דאין פדיון לעצים ולבונה, דאדרבה ע״י הקדש נעשה טמא, וא״א שזה יגרום להפקעת הקדש, וכן בע״מ בכהן דהוי לכל הדברים כהן גמור, אבל פצ״ד הוי נ״מ גבי גיורת ביבמות דף נ״ז ודף ע״ו, דפסול במום רק בכהן, משא״כ פצ״ד הפסול בכל. וכן שיטת התוספתא שבועות דטומאת קדושת אין חייבין עליהם על בימ״ק לא כהתו״כ פ׳ ויקרא וכמה מקומות בזה, וכן הגדר בדברי רבינו בספר המורה דכל חסרון הוא מגדר שחוץ ממנו, לא במה שממנו.
תו״כ שם: וכשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי ר׳ יהודה.
הנה כאן בהלכה י״ט פסק דאם שהה כדי השתחויה חייב אי בביה״ק, ובאוהל המת אף אם חבירו פרע ראש הגג חייב משום דהוי כמו טומאה בעצם, כיון דהוא מלא טומאה, משא״כ אם נכנס לביה״ק בשידה, אז ס״ל לרבינו בפ״ו ה״ט דאינו לוקה ע״ש, והטעם דשם ליכא לא ביאה ולא טומאה כיון דיש הפסק, ובזה י״ל ג״כ מה דמבואר בירושלמי כאן פ״ז ה״ג ושבועות פ״ב דסככות ופרעות מה״ת, ועי׳ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ודף ס״ז, וכבר כתבתי בזה, דמבואר שם בדף נ״ז דהוי מדרבנן בכל דבר, דשם מיירי על קבר, וכאן מיירי על מת, דאז הוי מדאורייתא, רק דאין הנזיר מגלח, וכמש״כ. וא״ש מ״ש הראב״ד ז״ל לקמן פ״ו ה״ט ע״ש, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ח פי״ב, דמרבה סבכות ופרעות גבי ביאת מקדש מכל דבר ע״ש.
פסוק ח
והביא אתם ואל הכהן.
שם, פרשה י, פרק יח, ברייתא ה: והביא אותם; אין לעוף פדיון.
מש״כ דגבי עוף קודם הקרבה אין עליה שם קרבן רק קדוה״ג, י״ל דיהיה נ״מ ג״כ, אם עשה מום בעוף הפוסלו מהקרבה כמו מחוסר אבר, אי לוקה עליו, כיון דאין עליו שם קרבן עדיין, וגם פדיון אין לו, כמבואר בכריתות דף כ״ו ע״ב ומנחות דף ק״א ובירושלמי סוף פ״ד דשקלים יליף לה דלאו בר העמדה הוא, ר״ל דאין בה פסול מום רק פסול הגוף, וכן כ׳ רבינו בהל׳ איסו״מ פ״ה, ועי׳ תו״כ פ׳ ויקרא פ״י פי״ח דממעט לה מקרא אחרינא, וכבר כתבתי בזה בח״ג.
פסוק טו
נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳.
שם, פרשה יא, פרק כ, ברייתא ה: יכול אפילו הקדיש תורים למזכה יהו מועלים בביציהם, הקדיש בור ואח״כ נתמלא מים, אשפה ואח״כ נתמלא זבל, שובך ואח״כ נתמלא יונים, אילן ואח״כ נשא פירות, שדה ואח״כ נתמלא עשבים, יכול יהו מועלים [בהם] ובמה שבתוכן תלמוד לומר מקדשי ה׳ מיעט.
עיין בערכין דף י״ד וב״ב דף ע״ב ע״ב מ״ד שם דאזיל בתר פדיון ר״ל כך, דהקדש כיון דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא הוא, הוי כ״ז כמו הקדש חדש וכעין הך דנדרים דף כ״ח ע״ב. ועיין בכורות דף ל״ב בתוס׳, ועי׳ מש״כ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא דאם הקדיש תורים והולידו ביצים ונולדו מהביצים אפרוחים, חל עליהם קדושת הגוף כאילו קדשו עכשיו, וזהו ג״כ כונת רבינו בהלכות כלי המקדש פ״א הי״ג ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, ר״ל דאם התיך אותם ועשה מהם חדשים חל עליהם תיכף קדושת כלי שרת וא״צ לקדשם פעם אחרת, ועי׳ בהך דע״ז דף נ״ב ע״ב גבי הך דהכנו, ע״ש ברש״י, דמשמע דצריך עוד הפעם לקדשם. ועי׳ בהך דמנחות דף ק״א ע״א, אך זה רק אם עכשיו חל עליהם ההקדש, ולכך בקדשי בדק הבית שפיר יש בהם מעילה, כמו דקדשינהו עכשיו, אבל בקדשי מזבח דכעת לאחר שמתו א״א להקדישם, פקע מהם הקדושה. עיין בירושלמי פ״ג דקידושין ה״א, וכמש״כ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא, דאף דביצי תורים אין בהם מעילה, מ״מ אם ילדו תורים חל עליהם קדוה״ג ע״ש, ועי׳ בתוס׳ חולין דף קל״ח ע״ב דרק מדרבנן יש איסור על ביצים, ועי׳ במעילה דף י״א גבי תורים שלא הגיע זמנם ע״ש בתוס׳, דלאח׳׳כ חל עליהם קדושה ממילא, וזה דמקשה, אך י״ל דמיירי שהם נולדו מביצים של תורים קרבן, וחל עליהם קדוה״ג וכמ״ש. כבר כתבתי לדברי התו׳׳כ פ׳ צו דמוכח משם הך דין שכתב רבינו בהל׳ כלי המקדש דכלי שרת שנשברו ונפסלו ולא מהני תיקון מ״מ אם התיכן ונעשה פנים חדשות כשירים דהקדושה נשארה כמקדם ע״ש, וגבי אפרוח הבא מביצת ע״ז פליגי בזה בירושלמי ערלה סוף פ״א לחד מ״ד ס״ל דמותרת ועי׳ רש״י ע״ז דף מ״ו ע״ב גבי משתחוה לקמת חיטים דבע״ז אסור משום דכל מה שאתה מהוה ממנו, וכן גבי הקדש בהך מחלוקת במעילה דף י״ג אם יש מעילה בגידולין, ועי׳ תמורה דף ל״א דסתם משנה כן ולגבי קדשי מזבח מחלק שם בין גידולין דחזו למזבח, ור״ל כמ״ש הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא דאף דביצת תורים של קרבן אין בהם מעילה מ״מ אם נולד מהם אפרוח הוי הוא עצמו קרבן, וגבי ביצת הקדש שנעשה אפרוח הוה זה ג״כ פלוגתא בירושלמי בערלה שם וצריכה פדיון רק בגדר הביצה, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ה הי״א ובירושלמי תרומות פ״ט דמחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה, ובהך מחלוקת דע״ז דף מ״ח ע״ב וערלה פ״ב נטע אגוז של ערלה ונעשה אילן, דת״ק ס״ל דאף א״נ דזוז״ג אסור מ״מ זה מותר, והטעם דכל היכא דהוה שינוי פתאומי ונעשה דבר חדש ממש וכן המציאות וכו׳ עכ״פ כל דבר הבא בשינוי פתאומי אין לה שם האב שלו, ועי׳ בדברי רבינו בס׳ המורה ח״ב בהקדמה גבי כל משתנה מתחלק.
ונפש כי תמעל מעל וגו׳ והביא את אשמו וגו׳ בערכך כסף שקלים לאשם.
שם, פי״א, פ״כ, ברייתא ו: לאשם; שהוא מפריש מעות לשום אשם.
נ״מ גבי הך מחלוקת דכריתות דף כ״ב ע״א דר״ע ור״ט אם צריך להביא גבי ספק מעילה הקרן דמעכב את הכפרה, ואך דספק כפרה להחמיר כמ״ש רבינו בפ״י מהל׳ נזקי ממון גבי כופר, ובאמת ר״ע ור״ט אזלי לשיטתייהו בבכורות דף י״ז גבי ספק בכור אם צריך ליתנו לכהן, וכבר כתבתי בזה דלדידן א״ש משום דהביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא, לפי שיטת רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״ה, וא״כ עדיין לא חל עליו החיוב כלל, ולא דמי לכופר, ואף לגירסא דידן מ״מ כיון שבזה לבד לא מתכפר א״צ, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פי״א פ״כ מה דאמר שם לאשם שהוא מפריש מעות לאשם, ר״ל דאך שאינו יכול להביא אשמו קודם מעילתו וס״ל דאינו יכול להקדיש הקרבן ג״כ [קודם] שהפריש המעילה דהוה כמו מחוסר זמן, עיין מנחות דף ה׳ ובירושלמי ר״ה פ״א דכאן התורה התירה להקדיש מחוסר זמן וכ״כ בזה, ומ״מ המעות יכול להקדיש קודם, זהו כונת התו״כ, ועי׳ בהך דכריתות דף כ״ו ע״ב דשם לא משמע כן, ובמ״א אבאר זה.
פסוק טז
ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו.
שם שם, ברייתא ז: מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומים האלו, תלמוד לומר הקודש ישלם.
[על מש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ב: ״והחומש שמוסיף הרי כהקדש עצמו ודין אחד להם״], ר״ל לענין דצריך להוסיף חומש אם פודה את החומש, וכמבואר בב״מ דף נ״ד ע״ב, ועי׳ הל׳ מעילה פ״א דהביא זה גבי חומש שמשלמין אם מעל, ומשמע שם דעל הקרן א״צ להוסיף חומש, אך בפי׳ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא פי״א פ״כ מבואר להיפך, רק דגם התשלומין מיקרי מקדיש ולא מתפיס והוי הקדש ראשון, והטעם דחומש מקרי הקדש ראשון לגבי פדיון בגמ׳ יליף לה מקרא ע״ש ברש״י, ומשום דכיון דקיי״ל דחומש לא מעכב לפדיון לא מקרי הקדש שני, ועי׳ לקמן הלכה י״א בסופה דאם שם את הטלית בי׳ סלעים תחת טלית של הקדש אז הב׳ א״צ להוסיף חומש גם עליה, משום דאז אמרינן כמו הא דירושלמי פ״ד ה״ג דמע״ש דאדם עשוי להרבות בהקדשין והוי הקדש ראשון וא״כ שוב צריך להוסיף ואף דבלא ראשון לא היה מוסיף.
פסוק יט
אשם הוא אשם אשם לה׳.
שם, פרשה יב, פרק כא, ברייתא ג: אשם הוא אשום אשם; מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר הביא אשם תלוי, שחטו, וזרק את דמו, ואח״כ נודע לו שחטא, או נודע לו שלא חטא, מנין שמותר באכילה, ת״ל אשם אשם.
פליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ח ה״י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי או רק ספק ועיין בהך דכריתות דף י״ח ע״א, ואף דרבינו בהל׳ פסוהמ״ק פ״ד הי״ט פסק כחכמים דאף אם נודע לו שלא חטא מ״מ ירעה עד שיסתאב, ועי׳ בירושלמי נזיר פ״א סה״א גבי נעשה כמתנדב אשם וכו׳ … והנה אף דכתבתי דגם חטאת העוף הבא על הספק הוה בגדר ודאי קרבן, עי׳ תוס׳ זבחים דף ס״ח ע״א ושבועות דף ח׳ ע״א ותוס׳ ד״ה ואימא, מ״מ זה לא דמי לאשם תלוי כיון דהוא אינו מין קרבן אחר דהרי אפילו לאחר הקרבה נודע שילדה ודאי יצאה בזה כיון דלא בעי ידיעה עי׳ בפסקי תוס׳ כריתות פ״ה וע״ש דף ז׳ ע״ב דמודה ר״י במחוסרי כפרה דמהני תנאי כיון דלא בעי דעתו להקדיש, ואף דהא מבואר כריתות דף כ״ב דגם אשם ודאי לא בעי ידיעה לר״ע ומ״מ ס״ל לר״ע דאין מביאין אשם אחד על תנאי, ועי׳ בתוס׳ שבת דף ע״א ע״ב ובבעה״מ שם ותוס׳ שבועות דף ד׳ ע״ב גבי חטאת, התם לא משום דלא מתכפר בלא ידיעה, רק משום דלא חל ההקדש בלא ידיעה ולא מצי להקדישם, אך לר״ע כיון דמביא אשם תלוי על ספק מעילה א״כ שפיר חל ההקדש שוב מתכפר בו ג״כ, ודי בזה, וא״כ שוב אין עליו שם קרבן בפ״ע, ושפיר י״ל דהוה רק בגדר ספק, משא״כ בשאר אשם תלוי דזה הוה מין קרבן אחר, הוה קרבן ודאי ושפיר חייבין עליו בחוץ, כן ס״ל להראב״ד ז״ל, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא הובא בדברי רבינו בפיה״מ תמורה פ״ז דמרבינן שם מקרא דאשם הוא דאם נודע לאחר זריקה דהוה קרבן ודאי, ובסוטה דף ו׳ ע״ב אף דלברר עון קאתיא כמבואר בכריתות דף כ״ד ע״ש, והך דכריתות דף י״ח ס״ל להר״א ז״ל דקאי על אשם תלוי של מעילה ואליבא דר״ע אך רבינו לא ס״ל כן.
תו״כ שם: אשם הוא אשם אשם; מה ת״ל … יכול אף על פי שלא נזרק הדם, תלמוד לומר הוא, מה יעשה לו, הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה.
עי׳ תמורה דף כ״ד ע״א דחד תנא ס״ל דגם על בשר בקדירה חל איסור דחטאות המתות, אך גבי אתנן לא שייך זה דחטאות המתות הוי גדר איסור, כמבואר בכורות דף ט״ז ושייך לחול אף על בשר משא״כ באתנן דרק על קרבן, ועי׳ בדברי רבינו פ״ד מהל׳ פסוהמ״ק דלא הביא הך דין דבשר בקדרה, ועי׳ בפ״ה דמע״ש בהך מחלוקת דב״ש וב״ה אי שייך ביעור גם בתבשיל, אך גבי אתנן לא שייך רק גבי קרבן, אך זה יהיה נ״מ היכא דבא עליה בין קבלה לזריקה, וכן לגבי עה״נ כה״ג, ועיין בכריתות דף כ״ד ע״ב גבי הך מחלוקת דר״י ורבנן, ובתו״כ פ׳ ויקרא פ׳ י״ב פ׳ כ״א דיליף שם מקרא גבי אשם תלוי לחלק בין נודע קודם זריקה לנודע לאחר זריקה, ועי׳ מעילה דף ז׳ ובירושלמי תרומות פ״ח דאם נודע לו בין קבלה לזריקה דהוא בן גרושה ובן חלוצה אם יכול לגמור הזריקה כיון שהוא באמצע העבודה, ועי׳ תוס׳ נזיר דף ס״ג ופסחים דף פ״א ע״ב גבי תגלחת דהיכא דלא נגמר גרע מקודם, ועי׳ ירושלמי יומא פ״ה גבי נשפך הדם בין חתיה להקטרה אי זה הוי כמו גמר או לא, ובזבחים דף ט״ו גבי נקטעה ידו של מזה בין זריקה להגיע הדם למזבח.
תו״כ, שם, ברייתא ה—ו: אשם לה׳, יכול אפילו כולו לבדק הבית, ת״ל אשם לכהן, אי אשם לכהן יכול ינתן כולו לכהן, ת״ל אשם לה׳ הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה וילקח בהם עולות, הבשר לה׳ והעורות לכהנים. אין לי אלא מותר אשמות, ומנין מותר חטאות מותר עשירית האיפה… ומותר קרבנות נזיר ומצורע … ת״ל אשם אשם, זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה. ילקח עולות, הבשר לה׳ והעורות לכהנים.
הנה עי׳ בתוס׳ מנחות דף ט״ו ע״ב ודף פ״ח ע״א וכמה מקומות דהא דלב ב״ד מתנה לא שייך בשל יחיד, והנה רבינו ס״ל כמש״כ לעיל דהך דמותרות קרב עולות הוא משום תנאי ב״ד, וצ״ל דכיון דהתורה חייבה אותו להביא קרבן שפיר שייך הגדר דלב ב״ד מתנה, משא״כ גבי נזיר דהוא הביא עליו זה לא שייך זה כיון דהוא עצמו הביא עליו, א״כ לפ״ז יהי׳ נפ״מ אם הפריש ב׳ קרבנות לאחריות אז שפיר מותרו ירעה ויפול לנדבה, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פי״ב פ׳ כ״א דמרבה שם כל שהוא משום חטא ומשום אשמה ואף דהשיב שם גם קרבנות נזיר צ״ל כמש״כ.
פסוק כו
וכפר עליו הכהן לפני ה׳ ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.
שם, סוף פרק כג: לאשמה בה; פרט לפחות משוה פרוטה.
הנה באמת גבי שמא ש״פ, הגדר כך דכבר כתבתי בזה בח״א בגדר שיעורים דיש בזה הרבה סתירות בגמרא שלנו ובירושלמי … וכבר כתבתי בזה בהל׳ שקלים גבי גדר מטבע של אש, וכן גבי גדר דמצריך בתו״כ סוף פ׳ ויקרא למעט פחות מש״פ גבי שבועה וכ״מ, דנ״מ דודאי פחות מן פרוטה בימי משה רבינו לאו כלום היא, וכמו בזבחים דף ס״ב גבי עצים וגבי שקלים בכורות דף נ׳, וכן גבי ש״פ ג״כ כן, רק דנ״מ בשל גזרת מלך אם בשום מקום יש בו שוה פרוטה אז ג״כ כן דפחות מפרוטה לא חל עליה גדר קדושין על הדבר, וזה אם במקום אחד יש בו זה הגדר אז חל גדר גזה״כ, אבל מ״מ שתהא היא מקודשת בזה אז צריך שהיא תאמר לדידי שוה, וכן גבי פה״ב דרק אם עכ״פ של משה רבינו הוה וכן אם במקום אחד שוה, אך ע״כ צריך עדים שזה שוה במקום אחד ואף שכאן לא שוה והיא אמרה לדידי שוה י״ל דמהני, ובלא אמרה י״ל הך דשמואל, וזה ר״ל התוס׳ [קידושין] דף י״ב ע״ב שיש עדים ששוה ע״י קול, וכ׳ התוס׳ נראה דזה רק חומרא לכ״ע, ור״ל שבמקום אחד ודאי שיש בו שויא שייך זה הגדר.
פרק ו
פסוק ו
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
תו״כ, פ״א, פ״ב, י: אש תמיד; תמיד אף בשבת… לא תכבה; אף במסעות. מה עושים לה, כופים עליה פסכתר דברי ר׳ יהודה, ר׳ שמעון אומר אף בשכת ומסעות מדשנים אותה, שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן.
הנה כ״כ דאף למ״ד דאינו נפסל, זה רק דלא נפסל אבל לאוכלו ג״כ אסור, דכ״כ דיוצא לא מקרי עד שיהא בחוץ, ולאכול אינו נאכל עד שיהא בפנים, וזה אין עליו לא שם פנים ולא שם חוץ, ועי׳ רש״י זבחים דף קי״ז ודף מ׳ גבי נפחתה תקרה של היכל לא הי׳ מזה, ומשמע דעכ״פ לא נפסל, ובדברי רבינו סוף הל׳ עבודת יוה״כ ובתוספ׳ קרבנות פי״ג הנותן כו׳ בשעה שגלל הרוח את היריעה, ובת״כ פ׳ צו ספ״א גבי בשעת מסעות אם מותר לכבות את האש, ובירוש׳ ספ״ד דיומא וע׳ זבחים ד׳ נ״ה ע״ב ודף ס״א דמ״מ יש עליו שם מזבח, ובת״כ פ׳ ויקרא פ״ד ספ״ד, וזה ר״ל הריב״ן הובא בתוס׳ יבמות ד׳ ז׳ ע״ב דמ״מ אין עליו שם דלפני ד׳ ע״ש בד״ה זה, וכעין הך דמנחות ד׳ מ״ח ע״א וכ״כ בזה.
פסוק יא
כל אשר יגע בהם יקדש.
שם, פ״ב, סוף פרק ג: כל אשר יגע בהם יקדש; יכול אעפ״י שלא בלע, ת״ל בהם משיבלע.
כבר כתבתי במ״א שיטת רבינו דס״ל בפיה״מ בערלה ספ״ב והל׳ מעה״ק פ״י דהקדש לא בטל כלל, לא מחמת דבר שיש לו מתירין, עיין פסחים דף כ״ז ע״ב ונדרים דף נ״ח דלא כשיטת התוס׳ שם, והגדר הוא משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא חולין קל״ט וליכא ביה גדר מעורב דעומד בפ״ע… ובאמת רבינו בפי׳ המשניות פ״ג דערלה משנה ג׳ ס״ל דהא דקיי״ל במוקדשים מקדשים בכ״ש הוא משום דכיון דעירב בכוונה ההקדש עם החולין אז נעשה כל הבגד כולו הקדש, וכן מחלק בירושלמי שם דזה רק בקדשים שאין להם מתירין דזה חמור ולא כמ״ש הראב״ד בהשגות בהל׳ בכורות פ״ג הל׳ י״ג ע״ש דגבי הקדש אי״צ כלל דבר חשוב, וגבי בכור דבעי דבר חשוב כמו גיזה שלימה שם ר״ל אבעל מום, וכן מדייק שם רבינו, ועיין בכורות דף כ״ה ע״ב, וכן ר״ל הך דסוף תמורה, ומה דמבואר בזבחים דף צ״ז דצריך שיתן טעם, זה רק בנתערב לא בכוונה, ועיין רש״י חולין דף צ״ח וצ״ט ג״כ כן, אך הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ צו מחלק בין טעם לממש ועיין נזיר דף ל״ז ע״ב, ובמאי דמבואר בתרומות פ״ט, ובדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ה הל׳ י״א, אך שם מיירי דבר שזרעו כלה, וכמו שמחלק בירושלמי שם, וכן ר״ל בהל׳ ביכורים פ״ד הל׳ ט״ו, ובירושלמי שם פ״ג דקודם ההנחה אז אף דבר שזרעו כלה אוסר בכ״ש דכבר חל עליהם גדר קדוה״ג, וכמ״ד בפ״ג דביכורים דהוי בגדר קדשי מקדש, ועיין בירושלמי פ״ב דערלה גבי ביצה של הקדש שנעשה אפרוח, ובראב״ד בתו״כ פ׳ ויקרא דביצת של קרבן עוף אף דמבואר במעילה דף י״ב ע״ב דלא נהנין ולא מועלין מ״מ אם נולד מהם אפרוח חל עליו קדוה״ג, וכ״כ בזה דזה ר״ל הך דתמורה דף ל״א ע״ב, ועיין רש״י מעילה דף י״א ע״ב גבי דישיון מזבח הפנימי דכיון דהתורה קבעה במקום תרומת הדשן וא״א שלא ידבק בה קצת נעשית כולה קודש ומועלין בה בזמן שהניחה והוי כמו הקדש בתחילה עיין שם, והך דמבואר ביבמות דף פ״א ע״ב, והובא בדברי רבינו סוף פ״ו מהל׳ פסוה״מ דלא בטילה, י״ל ג״כ מחמת זה הטעם, ואף דנקט שנתערבה דמשמע ממילא, והך דהל׳ מא״ס פט״ו הי״ג דכתב שם להיפך דבטילה, כבר כתבתי בזה בחיבורי בח״א.
פסוק יג
זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו עשירית האפה וגו׳.
שם פ״ג, פ״ג ברייתא ג: אחד כה״ג ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה משלו, עבודתם פסולה.
רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ה הט״ז פסק דאין מנחת חינוך מעכב, ועיין ביומא דף ה׳ ע״ב דאמר שם דמעכב עשירית האיפה, וכן בירושלמי שם, אך זה היה רק אז בזמן המילואים, ועיין בתוספ׳ סנהדרין פ״ז דמבואר שם דלא מעכב, ובתו״כ ובתוספ׳ חגיגה פ״ב דמבואר שם ג״כ דעבודתו כשירה.
פרק ז
פסוק ב
במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם. רש״י שם: לפי שמצינו אשם בציבור נאמר ישחטו רבים. ר״ל דקייל״ן דאשם בא לקייץ המזבח תמורה דף כ׳ ושבועות דף י״א וכ״מ בש״ס, וזה ר״ל בתו״כ ישחטו ימשכו דר״ל דצריך עקירה כמבואר פסחים דף ע״ג וניתוק ע״ש כמבואר לקמן בפסוק ה׳.
תו״כ, פרשה ד, ברייתא ג: ישחטו; כאן שוחטים הרבה אף הגרים ואף הנשים ואף העבדים, אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר ׳זהב שחוט׳, ר׳ אליעזר אומר מיכן לעולת צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. למה צריך כאן לרבות זה, אך באמת כל לשון הת״כ כאן אינו ג״כ מה דאמר אין שחיטה אלא משיכה, מה שייך כאן, וגם הך דמרבה עולת ציבור והיכן נזכר כאן זה. אך כך, דהנה עיין פסחים דף ע״ג וזבחים בכ״מ ומנחות דיליף מן אשם הוא אשם שמתו בעליו, ועיין תמורה דף י״ג ע״ב ודף כ׳ דר״א ס״ל לנדבת יחיד וכן ס״ל לר״ש ע״ש, אך כתבתי בפסחים דף ע״ג וכ״מ דזה רק אם לא ניתק אבל אם ניתק הוה עולת קיץ המזבח לציבור עי״ש, והנה אז הוה בגדר סכין מושכתן דכ״מ ונעשה ע״י שחיטה ומשיכה לשם עולת ציבור, וסד״א דזה צריך דוקא כהן כיון דהוא עושה זה ע״י שחיטה, לכך צריך ריבה דגם נשים וגרים אף דלא שייך כלל לגדר ציבור עדיין, וזה ישחטו לשון משיכה ר״ל דמנתקים וממשיכים מן אשם יחיד לעולת ציבור, וזה ג״כ צריך בצפון, זה ר״ל הת״כ, וכן ר״ל רש״י בפרשה ע״ש מה דתמהו עליו, ואכמ״ל.
פסוק טז
ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת. שם פ״ז, פי״ב, ברייתא ט: ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת; אין לי אלא אכילתן לשני ימים, מנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא ע״מ להיאכל לשני ימים, ת״ל תזבחו, וכי תזבחו זבח שלמים לה׳ ביום זבחכם יאכל וממחרת, שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לזביחה, שאף תחילת זביחתן לא תהא אלא ע״מ להיאכל לשני ימים.
מה דפליגי רש״י ותוס׳ במנחות דף מ״ט ע״א גבי מחשב חטאת לשם שלמים אם צריך לפרש דהיינו לאוכלן לב׳ ימים ולילה ע״ש, והוא משום דהא מבואר בתו״כ פ׳ צו פ״ז פי״ב ופרשת קדושים פ״א דבשעת שחיטת שלמים צריך לחשוב לאוכלן לשני ימים ע״ש, אך כיון דאנן קייל״ן כר״י בזבחים דף מ״ו ע״ב ודף ב׳ ע״ב דסתם סמכינן על תנאי ב״ד ע״ש, לכך א״צ לחשוב. וא״כ לפי״ז אם שוחט חטאת לשם שלמים סתם, הוה כמו שחשב לאוכלו חוץ זמנו, או דתנאי ב״ד לא הוה רק אם עשה כדין אבל שלא כדין לא, וכעין דמבואר ביבמות דף צ״ב ע״א גבי הלכה וקלקלה דלהנשא לכה״ג לזה לא התירוה וכו׳, ועיין רש״י ב״ק דף ה׳ ע״א ד״ה מפגל ע״ש דלכאורה משמע דזה הוה פיגול אך בסתם, ועיין רש״י כריתות דף ב׳ ע״ב. אך באמת ר״ל כך, דקשיא ליה לרש״י דכיון דהא קייל״ן בכ״מ, עיין פסחים דף ק״כ, דפיגול מטמא ע״ש, וא״כ נמצא דע״י מחשבתו נטמא וזה חשיב ליה המטמא, ומאי פריך, לכן פירש דמיירי רק בפסול כה״ג וס״ל דזה לא מטמא, וע׳ זבחים דף י״ג ע״א ורש״י פסחים דף קכ״א ע״ש וברשב״ם.
פסוק יט
והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף.
שם, פרשה ט, ברייתא ה: יכול אף שמתו ושהפילו ונטמאו בחוץ ישרפו, תלמוד לומר (שמות כט, לד): הוא.
עיין בתוספתא סוף תמורה דהיכא דנטמאו בחוץ צריך לשורפו בחוץ, ועיין בתו״כ פ׳ צו ופ׳ שמיני דממעט זה מקרא, ובשקלים פ״ח דחלוקת ב״ש וב״ה, ובפסחים פ״א, והטעם י״ל משום דאסור להכניסם בפנים, עיין ירושלמי שקלים שם, ובהך דזבחים דף צ״ד ע״ב ובדברי רבינו פ״ג מהל׳ מעה״ק, ועיין ברש״י פסחים דף י״ד ע״ש גבי שמן קודש שנטמא, ובזבחים דף צ״ב ע״א מבואר שם דשורפם בעזרה ע״ש ברש״י, אך רבינו בפי׳ המשנה שם וכן בהל׳ איסורי מזבח פ״ו הל׳ ה׳ מבואר דשורפן ע״ג המזבח, ועיין בהך דמנחות דף ע״ד לר״א בר״ש גבי שירי מנחה של כהן וגבי נסכים הטעם מחמת לאו דלא תכבה ולכך צריך לעשות מערכה בפ״ע ואז הוי כמו אש מחתה דשם דף צ״א ע״ב דנתקיה ע״ש, ובאמת למאי דפסקינן בפסחים דף כ״ד דשריפתו בקדושה אם יכול לשורפן בלשכות כמו בהך דזבחים דף נ״ו גבי אכילת קדשים. דבמקום אכילתן שם שרפתן, וא״כ גם נטמאו בחוץ יכול להכניסן לשם, והך דתו״כ וכן הך דזבחים דף צ״ד ע״ב עם רק באימורים או בדם חטאת ומריקה ושטיפה דחטאת דשם הוי גזיה״כ, אבל בשאר קדשים גם בלשכה, וכן מבואר בתוספתא.
תו״כ עם: ר׳ יהודה אומר, יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת״ל: הוא.
לפי שיטת הראב״ד משמע דס״ל דהא דאין חטאת העוף נאכלת הוא מצד הדין אם צריך עיבור צורה לשריפה, ועיין במנחות דף מ״ו ע״ב דאמר שם גבי שתי הלחם בלא כבשים אף דמעיקרא לשריפה מ״מ לא ישרפם לאלתר שמא יזדמן להם כבשים, ושם דף נ׳ ע״ב כיון וכו׳ אי בעי האי מקריב, וה״נ שמא יתברר להם שילדה ונמצא מה״ת מותרת באכילה עיין כריתות דף כ״ו ע״ב, ע״ש, ועיין פסחים דף ל״ד בהך דמייתי שם הך דלול קטן מה דמקשי שם למ״ד היסח הדעת פסול הגוף ע״ש, וא״כ י״ל דה״ה לחטאת העוף הבאה על הספק, ובאמת י״ל דזהו תליא במחלוקת דר״י ורבנן בסוף תמורה ובפסחים דף כ״ח גבי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק אם ישרף או יטילנה לאמה דת״ק סבר דמעיקרא לשריפה אייתינהו והדין הוא כך שיהא בשריפה ור״י לא ס״ל זה, אך באמת מלשון התוספתא תמורה ספ״ד [דשם משמע דהך דחלון קאי על חטאת העוף הבא על הספק, ובתוספתא פ״ז דקרבנות לא משמע כן, וע׳ במ״ש הראב״ד בתו״כ פ׳ צו פ״ט פי״ג— השמטות סוף הל׳ מת״ע דף ב] משמע שם דגם לרבנן לא בעי עיבור צורה בחטאת העוף הכא על הספק ע״ש. ועיין מ״ש התוס׳ פסחים דף ט״ו ע״א דהך עיבור צורה לא מחמת שיהא נותר רק משום גזיה״כ ע״ש.
והבשר כל טהור יאכל בשר. תרגום אונקלוס: כל די דכי לקודשא. ר״ל לאפוקי מחוסר כפורים ועמ״ש הרמב״ם בהל׳ פסוהמ״ק פי״ח ע״ש בזה וכמ״ש דכרת אמעוט מן וטומאתו עליו רק איסור לאו יש וא״ש. או ר״ל גבי מחו״כ עיין פסחים דף ל״ה, או דר״ל כמו הך פסחים דף י״ח גבי רביעי, או דר״ל דצריך (כוונה) חגיגה דף י״ח ע״ש.
והבשר כל טהור יאכל בשר.
תו״כ, פרשה ט, ברייתא ו׳: והבשר; לרבות בשר הפנימי שיהא מותר, שהיה בדין הואיל והטמא פסול והיוצא פסול, מה הטמא אם נטמא מקצתו נטמא כולו פסול, אף היוצא אם (נטמא) [יצא] מקצתו יהא פסול, תלמוד לומר ׳והכשר׳, לרבות בשר הפנימי שהוא מותר.
ובזה יש ליישב מה דמבואר במס׳ כלים פי״ט משנה ד גבי מיזרן דאמר שם ר״י דנישא הזב על המיטה דהמיזרן עד עשרה טפחים מטמא שנים וכו׳ ומעשרה ולחוץ מטמא אחד, ואם נישא על המיזרן אז מעשרה ולחוץ טהור לגמרי, כן מוכח שם מדברי רבינו בפיהמ״ש ובהל׳ כלים פכ״א הל׳ ט׳, והטעם משום דבאמת הא הוה מגע בית הסתרים דלא מטמא, עיין חולין דף ע״ב ע״ב וכ״מ, אך זה רק אם הטומאה הוה מצד המיזרן, אבל אם הטומאה הוא מצד המיטה, רק דעד עשרה טפחים הוה המיזרן כמו חלק מן המיטה ומעשה עץ שימש, לכך יותר מעשרה לא מיקרי מגע בית הסתרים, דהוה כמו שנגע במיטה עצמה וכמ״ש לעיל גבי לבונת המנחה ובהך דמנחות דף ח׳ ע״ב, ועיין תוס׳ שם דף י״ג ע״ב גבי לחה״פ דאם נטמאת חלה אחת נטמא כל הסדר, וזה לא משום צירוף, רק דהוה כמו דבר אחד, ובירושלמי חגיגה פ״ג דקומץ ג״כ משום דהוה דבר אחד לא משום צירוף, ובתו״כ פ׳ צו פ״ט פי״ג דגבי טומאה נטמא מקצת אבר נטמא כל האבר ולא גבי יוצא, ועיין בתוספתא פ״ה דקרבנות ובהך דפסחים דף פ״ה ע״א ובירושלמי שם. וגם י״ל דר״ל דנ״מ למקום חתך דשל יוצא מותר ושל טמא פסול. עיין חולין דף ס״ח ושם דף צ״ט ע״א ע״ש ובזבחים דף כ״ו ע״א ובהשגות פ״א דהל׳ פסוהמ״ק הט״ו ע״ש ובהך דמנחות דף כ״ד אם כלי מחבר או כלי מצרף ע״ש.
פסוק כג
דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.
שם, פרשה י, ברייתא ד: אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מנין לרבות את הכלאים, ת״ל ׳שור כשב ועז׳, דברי רע״ק. ואם נפשך לומר, ׳מן הבהמה׳ לרבות את הכלאים, שיכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה, ת״ל ׳כל חלב׳.
כבר כתבתי דגם גבי כוי יש נ״מ בין כוי הראשון הנולד מן הכלאים, ובין הכוי של הדורות הבאים, ובזה א״ש דברי רבינו בהל׳ מאכלות אסורות ובהל׳ בכורים גבי מתנות כהונה, רק לדין החלב רק איסור מחמת קרא דיומא דף ע״ד וכריתות דף כ״א דמ״מ אין עליו שם שור כשב ועז, וכן מבואר בהל׳ מא״ס גבי חלב, וגם גבי דם מבואר ביומא שם ובכריתות דצריך ריבוי, וראיה דבתו״כ פ׳ צו מצריך ריבוי בחלב לכלאים הנולד מן העז ומן הכבש ולא אזלינן בתר מינו הנולד.
פסוק כה
כי כל אוכל חלב וגו׳ ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה.
שם, ברייתא י: הנפש, להביא את השותה, האוכלת ולא המאכלת, אוכלת כדי אכילת כזית.
עיין במ״ש הראב״ד בפירושו לתו״כ פ׳ צו פ״י לגבי חלב מחוי עי״ש דדבריו תמוהים לכאורה דכ׳ שם דלאו יש גם בפחות משיעור ור״ל דנעשה שיעור לאחר שמיחה דלגבי כרת פטור ולאו יש בו.
פסוק לד
שוק התרומה לקחתי וגו׳ ואתן אותם לאהרן וגו׳ לחק עולם. עיין בתו״כ כאן ובירושלמי פ״ח דיבמות ובמכילתא פ׳ יתרו בזה, דבאמת קודם חטא העגל היה חזה ושוק של קק״ל שייך לישראל ורק לאחר חטא לקחם מהם ונתן [לכהנים] לעולם, ועיין חולין דף ק״ל ע״ב ע״ש בזה אין חזה ושוק דין, ועיין פסחים דף נ״ט ע״ב ע״ש בזה, והארכתי בזה בהך דב״ק דף י״ב ודף י״ג ע״א דלמה רק לנגד האימורים, למה לא יאכל כנגד החזה והשוק, דזה לכהן משלחן גבוה.
פסוק לה
זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה׳ ביום הקריב אתם לכהן לה׳.
תו״כ, רפי״ח : ר׳ יהודה אומר, יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא, תלמוד לומר ׳זאת משחת אהרן ומשחת בניו׳.
הנה באמת מדברי רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ז משמע קצת לכאורה דס״ל דמנסך הוי היזק ניכר דלא כתב הדין דשוגג פטור, ובגמרא מבואר להיפך, ע׳ גיטין דף נ״ב ע״ב קב ובתוספתא ב״ק פ״י אנזר דיין ונתנסך אימר הש״ל, אך כך, דהנה גבי פסלתו מלכות פשק רבינו קכא דאין יבול לומר הש״ל, והטעס משוש דמטבע עיקר הדבר הוא הצורה וההסכב וכמבואר ב״מ דף מ״ה ע״ב קכב וט״ו ע״ב, וכיון שנפסלה שוב אין זה הדבר ולא שייך לומר הש״ל, וע׳ מש״כ רבינו בפיה״מ ע״ז פ״ג קכג דצורה נקרא דבר הבדוי דשהוא רק בגדר הסכמי ע״ש וכו׳, ועיין ב״ק דף צ״ו ע״ב קכד גבי זוזי ועבדינהו נסכי וכו׳, ר״ל ג״כ דגבי כלי עיקר הדבר הוא צורתו וכיון דנשתנה הדי דבר חדש, ומש״כ רכינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ד קכד, דאף דאין מתקנין כלי שרת שנפגמו מ״מ אש התיכן שפיר דמי דהוי דבר הדש ומ״מ הקדושה נשארה עליהם, הרי חזינן ראש נשתנה הצורה מ״מ נשארה הקדושה, וכ״כ בזה בח״ג בהל׳ מת״ע, וגבי החזירן לכבשן האש שם לא הוי פנים חדשות רק בהעצם אבל צורת הדבר לא נשתנה, ולכך בסוטה דף ט״ו למ״ד דפסול משום דנעשה בו מלאכה לא מהני החזרה לכבשן, כיון דמ״מ צורתה היא הראשונה, ורק למ״ד דפסול משום דנשחמו פניהם הרי דאין הפסול משום צורת הדבר רק משום שינוי בעצם ולכך י״ל דמהני חזרה לכבשן האש, ולכך גבי יין נסך כיון דקיי״ל בע״ז דף ע״ד דיין ביין אוסר את הכל דאסור למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו, וע״כ צ״ל דהאיסור הוא מחמת הצורה דכל שהאיסור הוא בעצם א״א לעשות אחר כמותו, ועמש״כ הר״ן ז״ל פ״ג דשבועות גבי מתפיס בדבר האסור, וע׳ נדרים דף י״ב גבי נותר, והטעם ג״כ משום דמבואר בזבחים דף מ״ג דמזבח מקוה טהרה לפיגול ונותר וע״כ דזה אינו עצם, ולקמן אבאר זה. ולכך הוי יין נסך כמו דבר חדש ולא אמרינן ביה הש״ל, וגבי החזירו לכבשן האש בצורה לא הוי שינוי ולכך צריך טבילה דמ״מ צורת הכלי היא של גוי. ועיין תו״כ פ׳ צו פי״א פי״ח דאהרן ובניו אי״צ לשמן המשחה אחר לע״ל ע״ש, והוא ג״כ משום זה דהצורה לעולם קיימת כמש״כ רבינו בס׳ המורה ח״ב. וכן הדין אם בלע כפיפה טמאה השינוי לא הוי רק בהעצם לא בהצורה, וכיון דכבר נטמאת לא פרחה ממנה הטומאה, ולכך לא מהני אם החזירו לכבשן האש גבי טומאה. עיין רש״י ע״ז דף נ״ב ע״ב גבי כלים של אחז לס״ד דצריך משיחה חדשה, ולכאורה הא מבואר שבועות דף ט״ו דלדורות ליכא משיחה ע״ש, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בסהמ״צ מ״ע ל״ו והוא מספרי פ׳ נשא שע״י משיחה של כ״ש של אה״מ נתקדשו כל הכלים ע״ש, ולכך ס״ל לס״ד שם דכיון דנעבדו לע״ז פקע מהם קה״ג אף של המציאות מכלים של משה רבנו, דאך דפסק רבנו הרמב״ם ז״ל בהל׳ כהמ״ק פ״א הי״ד דכלים שנשברו דאין מתקנים אותם מ״מ אם לאחר שהתיכן כשרים ואי״צ קדושה אחרת רק הם כ״ש ע״ש, ור״ל דאף דע״כ נעשו פנים חדשות דהא הם פסולים מתחילה וע״י התכה הוה חדשים מ״מ הצורה נשארה בהם ולכך הם קדושין. וע׳ בתו״כ פ׳ צו דכה״ג לאחר תחה״מ אי״ה לא יהיו צריכים משיחה אחרת דהצורה נשארה לעולם מ״מ ע״י ע״ז פקע הצורה הראשונה וצריך משיחה אחרת.
פרק ח
פסוק כב
ויסמכו אהרן ופניו וגו׳ וישחט ויקח משה מדמו. הנה כאן מבואר דזה גדר שלמים וקדשי קדשים, אך התוס׳ ביומא דף ג׳ כתבו דהוה גדר חטאת. והנה כאן נשתנה מן פ׳ תצוה [דכתב לשון יחיד, ונ״מ אם כל אחד סמך פרט או ביחד] דכאן הוה סמיכה לאהרן ובניו בבת אחת כמו באיל ראשון, עיין תוספתא בהך דמנחות, ומשום דלאחר גדר מעשה העגל הוה נצרך כפרה לבניו של אהרן [וצריך ידיו דבעל דבר בשעת סמיכה, ועיין יומא דף ל״ו ע״ש בזה] גם בשביל אהרן ומקופיא, ולכך בטלים לאביהם ונצרך סמיכה בב״א. והנה באמת הא נדב ואביהו לא נתקיימו כלל בגדר כהונה, וזה דהוה ב׳ דברים א׳ שהוה להמשיך מן שלמים לגדר חטאת וכמ״ש לעיל גבי פסוק ישחטו לשון המשכה, והב׳ שהוה מספקא למשה רבינו אם צריך לשחוט גם עבור נדב ואביהו, ובאמת זה פלוגתא כאן בתו״כ אם הוה נותן עליהם הדם, וזה מה דנמשך קרא בתנינא שלשלת, וגם יש הפסק.
פסוק לא
ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד. כאן נקט רק דזה אמר משה, וזה מפי הקב״ה, אך כמ״ש לעיל בכ״מ דכל דבר דרק לשעה לא נקט כך, וזה דצריך דוקא לאכול פתח אה״מ זה רק לשעה כמבואר זבחים דף נ״ו ע״א ע״ש בזה.
בשלו את הבשר פתח אהל מועד. הנה כאן שינה דהקב״ה בפ׳ תצוה ציוה למשה רבינו שהוא יבשל את הבשר וכאן משה רבינו אמר שהם יבשלו, וכבר כתבתי בזה דהקרבן ג״כ נשתנה דמתחילה ציוה הקב״ה שיהיה שלמים וקדש קדשים, וגדר של עצרת דשתי הלחם, וכאן נקרא גם גדר כפרה, ונשתנה הסמיכה, ומשום דקודם החטא הוה אז הבישול גדר הקטרת קרבן וכמו זריקה הכל לגבוה וכן אכילה, אבל אח״כ נשתנה.
פסוק לג
ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו׳ ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. למה שינה הלשון [דגבי אזהרה לא נקט רק שבעת ימים וגבי ציוי נקט לילה ויום] עיין סוכה דף מ״ג וביומא בת״י דף ב׳ ודף ו׳ ע״א דהרי הוה מפרקו כמבואר בירושלמי פ״א דשם, ובתו״כ, וא״כ באמצע בטלה הקדושה. והנה יש ב׳ גדרי זמנים א׳ זמן שטחי ואחד זמן חיבורי והנה כל שאין הפסק הוה שטח אחד, וגם י״ל על זה גדר נקודה בלא התחלקות כלל, אבל אם יש הפסק הוה יום ולילה שני גדרים רק כמו חיבור, והנה כבר כתבתי בזה דיש דבר דצריך בפנים ויש דבר שפסול בחוץ [ועיין מכות דף י״ח] עמ״ש ברמב״ם בהל׳ מעה״ק גבי אכילת קדשים ויציאה [ופסוהמ״ק, ועיין פסחים דף פ״ה ע״ב ע״ש בזה, ודף פ״א ע״ב גבי גג שורפו ע״ש, וזבחים דף ק״ז ע״ב, [ובהך דמנחות דף ס״ט ע״ב, ונ״מ דעל מחיצה או על גג אף דלא נתקדשו מ״מ לא הוה חוץ וגם פנים לא הוה]. עכ״פ כך דבפנים לא הוה עד שיהא בפנים ממש, וכיון שנפרק אין עליו שם בפנים אך מ״מ חוץ לא הוה כיון דליכא מקום אחר, ועמ״ש זבחים דף י״ד גבי במה ע״ש, ולכן הלאו דלא תצאו [אם יצאו לגמרי מן המקום זה הוה כל שבעה נקודה אחת] קיימו בשטח אחד, אבל העשה [קיום המצוה לא הוה רק בזמן שהוה לאחר הקמה וזה הוה רק לילה ויום] הוה רק גדר חיבור, כן ר״ל כאן. [וא״ש].
פרק ט
פסוק ט
ויקרבו בני אהרן וגו׳. עיין מו״ק דף כ״ח ע״ב, ולא נקט מקרא דלקמן וימציאו, דזה רק גדר גרם, הולכה שלא ברגל עיין זבחים דף י״ג [י״ד] ע״ב וזה הוה שלא כדין, (והם ס״ל דאין צריך שאר הדברים המכשירים רק הכוונה שיזרק הדם, ואנן לא ס״ל כן וא״כ עשו שלא כהוגן בזה, ורק ויקריבו עשו כד״ת), רק מחמת שיטתם דס״ל דא״צ לאמצעיים, וכמ״ש בדרוש בגדר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, ר״ל דס״ל דהשגחה הוה רק אור ולא עצם, ונ״מ דאם אפשר לסלק האמצעים לא אכפת לן, וה״נ בהולכה, ועמ״ש ברמב״ם בהל׳ עיה״כ בזה פ״ג ע״ש, וגם שתויי יין ר״ל דלא הוה ע״י זה משתכרים עמ״ש ברמב״ם בהל׳ ביאמ״ק ע״ש, וכן גבי מעלה עשן דזה רק גדר מכשיר וכמבואר בירושלמי פ״ג דיומא והם הוה ס״ל דזה עדיין גדר חינוך של מזבח וא״צ מעלה עשן כמ״ש בירושלמי ביומא, והנה באמת כאן גבי חטאת כתיב ויקריבו, משום דס״ל כמ״ש במ״א גבי קורח דכל שיש לו מעלה זה רק בהפרט אבל בדבר השוה א״צ כלל המעלה, עמ״ש בגיטין דף נ״ט ע״ב ודף ס׳ ע״ש בזה, וגבי מנורה ברמב״ם בהל׳ בהמ״ק, וגבי כה״ג שעבד עבודת כהן הדיוט בד׳ בגדים וכ״מ בזה, וא״כ גבי קרבן דרק שיש במשכן צריך כל הדברים גם גדר הולכה כדת, אבל גבי עולה שיש גם בבמה אז הוה ג״כ גדר במה לא אכפת לן בזה כנ״ל (והארכתי בזה בדרשתי בהטעות שלהם בגדר ואל אצילי בנ״י: ועי׳ מ״ש בספר המורה ח״א ע״ש) אך באמת לא כן רק גם בזה צריך הולכה ולכך לא הוה כהוגן וכמ״ש, ועמ״ש גבי פרה אדומה לקמן.
פסוק יח
ואת האיל זבח השלמים אשר לעם. מה הוה אם קד״ק או קק״ל כיון דזה של ציבור, ועיין זבחים דף ק״א ע״ב, אך שם קאי אמה שהקריב משה רבנו בז׳ ימי המילואים הוה קד״ק, ועיין כאן בת״כ משמע דזה גדר שלמים, גם (מי אכלן) ולמה לא הוה השאלה של אנינות, והם הוה (קדשי ד׳) דליכא … שלמים בציבור רק בעצרת, ועיין זבחים דף קי״ח, אך י״ל קק״ל, ונאכלים לבעלים לכל ישראל, והזה ושוק נאכל לב׳ ימים, ונאכל למחר ופקע אנינות לכ״ע, כצ״ל, וגם נאכל לבניהם וכו׳, וזה ג״כ מה דמבואר בת״כ [פ׳ שמיני] פרשה א׳ פ״א (דיברא ד׳) דאיל המילואים נאכל בכל מקום ע״ש, והא הוה קד״ק כמבואר זבחים דף ק״א ע״ב הנ״ל, וצ״ל דזה לא הוה כן, ועי׳ לקמן פר׳ ד׳ מבואר דהוה קק״ל, וכ״כ רש״י זבחים דף נ״ה ע״ש בזה.
פסוק כב
וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעלה והשלמים.
ת״כ, מכילתא דמילואים, אות כט: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם; זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם, שבירידתו נשא את כפיו וגידף את העם.
(ברמב״ם הל׳ תפלה פי״ד הי״ד: במקדש מברכין כו׳). עיין בירושלמי פ״ד דתענית מבואר דגם במקדש היו מברכין גם במוסף ע״ש, והנה באמת אם נשיאות כפים בגבולין הוה עבודה יש בזה כמה סתירות, עיין סוטה דף ל״ח איתקיש מברך למשרת, ועיין ערכין דף י״א ע״א דברכה לאו עבודה, ותוס׳ סוטה דל״ט ע״א דגבי נטילת ידים, ובדברי רבינו ז״ל לקמן פט״ו ה״ה, ועיין בספרי פ׳ קרח דנט״י לתרומה הוה גדר עבודה, ועיין זבחים ל״כ ע״ב גבי פרה אדומה, וסוף פרק בתרא דזבחים גבי במה דא״צ רחיצת ידים. אך באמת כך, דהנה כבר עמדו התוס׳ ברכות די״א ע״ב דמשמע שהיה ב׳ פעמים ברכת כהנים במקדש, ועיין תוס׳ סוטה דל״ח ובדברי רבינו שם, אך באמת נ״ל דהא דאמרינן בגמרא דמנחות די״ח ע״ב דב״כ בין בפנים בין בחוץ הוי עבודה לא ר״ל אגבולין, רק ר״ל בעזרה ובין האולם ולמזבח, וזה הני ב׳ פעמים ברכת כהנים. וכן מבואר בת״כ פ׳ שמיני, ועיין מגילה די״ח ע״א ע״ש, אבל ב״כ בגבולין הוה רק מ״ע, עי׳ כתובות דכ״ד ע״ב ומנחות דף מ״ד, ובזה א״ש דברי התוס׳ דתענית דף כ״ז ע״א מה דדחקו עצמן לדייק דכהן בעל מום כשר לנ״כ, ולא הביאו מהך דמגילה דכ״ד ע״ב, כמש״כ תוס׳ מנחות דק״ט ע״א רק דבתענית שם קאי על נ״כ שבמקדש ושם הוי כמשרת, והך דמגילה קאי על נ״כ שבגבולין, וכן מבואר בתוספתא דסוטה פ״ז הכל כשרין לעלות כו׳, ובזה א״ש מש״כ התוס׳ שם דף י׳ ע״א ד״ה התם דנ״כ חמור מתפילה לגבי שכרות, ועיין תוס״י כריתות דף י״ג ע״ב בשם בה״ג כתב להיפך, ובזה א״ש דשם ר״ל בעזרה והוה גדר עבודה ואסור אף בלא שכרות, ועיין עירובין דף ס״ד ע״א ע״ש.
פסוק כג
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו׳.
שם שם, ל: ויבא משה ואהרן אל אהל מועד; למה נכנס משה ואהרן ביחד, ללמר אהרן על מעשה הקטורת.
באמת לפי המבואר בת״כ ריש פ׳ שמיני, גבי קטורת דשמיני למילואים, דנכנס ללמדו על מעשה הקטורת, וכן הוא בירושלמי יומא פ״א, ומה זה, הלא כל ז׳ הימים היה מקטיר קטורת. אך עיין מנחות דמ״ט וד״נ דיש נ״מ בין קטורת לחינוך המזבח ובין קטורת להקטרה ע״ש, וכן לפי המבואר בת״כ פ׳ ויקרא ובזבחים דף מ׳ גבי מזבח קטורת הסמים מוכח כך, דהא מעלה עשן בהקטורת יומא דף נ״ג ודף ל״ח ובירושלמי פ״ג דיומא מבואר דזה הוה רק מכשיר להקטרה לא להעשיה, ובשעת עשיה לא היה צריך זה, ועיין בירושלמי פ״ב דיומא ובהך דכריתות ד״ו ע״א ע״ש ברש״י גבי חיסר, וביומא דנ״ג, וכבר עמדו על דברי רש״י ז״ל דהוא להיפך מהגמרא דע״ז גופא חייב מיתה, אך י״ט נ״מ בין קטורת שחסר בה מתחילה דאז הוה בגדר קטורת זרה, עיין יבמות דף ס״ט ע״א ובין אם חיסר אח״כ אז רק פסולה, וכן מבואר בירושלמי שם דגבי חיסר נקט רק פסולה וכן בנתן בה דבש, עכ״פ מעלה עשן עיקר החיוב הוא בשעת הקטרה, ונ״מ גבי מפטם קטורת דחייב אף בלא מעלה עשן אף דצריך שיהיה קטורת כשירה, עיין בירושלמי מגילה פ״א גבי עובדא דאנטנינוס דא״ל חסור א׳ כו׳ ומשום דשם עשה לו ר׳ רומנוס ע״ש… לכן נראה דקטורת לחינוך לא היה צריך כלל מעלה עשן ולכך היה צריך ללמדו אז על מעשה הקטורת ור״ל ליתן לתוכו מעלה עשן. והנה יש מ״ד בירושלמי יומא פ״א ותו״כ פ׳ שמיני וספרי פ׳ נשא דגם בשמיני למילואים היה אז פריקה והעמדה וא״כ גם אז צריך חינוך ומשיחה בשמן המשחה כמבואר בירושלמי פ״א דיומא שם (וט״ס שם), ולכך הוי ס״ל לנדב ואביהוא דלא צריך מעלה עשן, עיין ביומא דנ״ג, אך באמת גם עם היה הדבר נעשה בב״א החינוך וההקטרה דאז נגמר וא״כ צריך מעלה עשן, עיין עבת רפ״ז ע״ב עשר עטרות כו׳. ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ג ה״ד דלא היה חוצה אותה, ומשמע דלא היה עושה אותה חלות כמו חביתין, וזה הוה מחלוקת בירושלמי דיומא פ״א ה״א גבי הך דריב״ח בעי עשירית האיפה היך קריבה אם שלימה אם חציה, ומייתי ראיה מדמבואר בתו״כ דמשה בא ללמד את אהרן על הקטורת, ר״ל דאך דמשה היה מקריב כל ז׳ ימי המילואים קטרת, התם היה רק לחינוך וחינוך צריך להקטיר בין הערבים ושלמה, כמבואר במנחות דף מ״ט ודף נ׳ ע״ש בתוס׳, ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא פ׳ ג׳ דדריש שם שיהיו סממניה לתוכה, ר״ל דצריך שיהיה שלמה לא פרס או כזית שדי לקטורת, רק לחינוך שלמה, ולכך שוב הוצרך אהרן להתלמד על מעשה הקטרת, ולמה לא יתלמד ג״כ על חביתין כיון דחינוך אינו דומה לחביתין, ודחי משום דזה בחוץ וזה בפנים (צ״פ הלכות מתנות עניים, פ״ב הי״א).
פרק י
פסוק א
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. לפי שיטת המדרש הובא בתו״י יומא דף מ״ז ודף נ״ג דזה הוה קטורת של נחשון, אחד נטל מחתה של גחלים ואחד נטל קטורת.
שם. וישימו עליה קטרת. עיין יומא דף נ״ג, והנה באמת קטורת בלא מעלה עשן רק להקטיר הוה גדר חסירה, ולא לעשיה, דאם פטמה חייב אף בלא מעלה עשן, וכן מבואר בירושלמי ביומא פ״ג דמעלה מכשיר קטורת, ולכך די בכ״ש, וס״ל דגם ביום השמיני הוה רק לחנך המזבח וכמ״ד גם בשמיני פרקו ולזה לא צריך מעלה עשן, ועיין בת״כ פ׳ ויקרא גבי פר העלם דבר ע״ש, וכן י״ל דקטורת נחשון דהוה לשעה כמבואר במנחות דף נ״ו, ועיין בת״י ביומא דף מ״ז ודף נ״ג דזה הוה של נחשון וא״ש כנ״ל.
פסוק ד
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו׳.
ת״כ, מכילתא דמלואים, לז: ויקרא משה וכו׳, אמרו, כשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה.
הגמרא בכריתות ד״ה ע״ב, במה דאמר שהיה מרע״ה דואג כו׳ וכן אהרן, ורק משום חשש מעילה ולא חשש סיכה, וע״ש בכריתות דף ו׳ ע״ב דסיכה במשיחה די בכ״ש לכו״ע. אך באמת כך דמבואר בת״כ פ׳ שמיני דבשעה שמשחו מרע״ה נרתע ונפל לאחוריו, פי׳ שאהרן נרתע ונפל השמן לאחוריו ונשפך, ולכך היה מרע״ה חושש משום איסור מעילה, וכן אהרן חשש לגרם, ועיין מעילה דף י״ט פרט למזיק ע״ש.
פסוק ו
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו.
ת״כ מכילתא דמלואים, כח: מיכן אמרו, הרוגי ב״ד אין מתעסקין עליהם לכל דבר. שמא תאמרו אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים, הלא פיקדנו המקום שלא נצא מבהמ״ק, שנאמר ׳ומפתח אהל מועד לא תצאו׳, מיכן אמרו כה״ג שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה.
באמת כן הדין גבי קברי הרוגי ב״ד, ועיין בתוספתא סנהדרין ובדברי רבינו פי״ד מה׳ סנהדרין מבואר שם דהליקוט עצמות של הרוגי ב״ד אין הקרובים מחויבים בזה רק שלוחי ב״ד, ויש להאריך בזה במה דס״ל לרבינו בהלכות אבל פ״ב ה״ז וכן משמע בסנהדרין דמ״ז ובתו״כ פ׳ אמור דאין הקרובים מטמאין להרוגי ב״ד ומשמע שם דאף אם עשו תשובה, ובאמת זה גדר אחד מה דמבואר במשנה סנהדרין דמ״ו דאין בהם דין אבילות רק אנינות, וכבר כתבתי בזה אם ר״ל אונן גמור דהיינו אם כהן הדיוט מחלל עבודה או רק כמו כה״ג דכיון דליכא חיוב טומאה וקבורה על הקרובים הוי בגדר כה״ג דמקריב אונן ואינו אוכל, ועיין רש״י זבחים ד״ק ע״ב דכהן הדיוט ביו״ט מקריב בזמן שהוא אונן, רק אינו אוכל, וכמו הך דמו״ק די״ד ע״ב דלכה״ג כולא שתא לגביה כרגל דמי. ובאמת רבינו ס״ל בפ״ב מהל׳ אבל דגם על אחותו הנשואה הוי אונן מן התורה, אף דאסור ליטמא לה, ואזיל לשיטתיה דס״ל דאשה אין בה חיוב כלל של טומאה לקרובים כמבואר בהל׳ אבל שם, ומ״מ מבואר ביבמות ע״א ע״א דגם לאשה יש אנינות לקדשים, אך שם ג״כ רק לגבי אכילה, אך מתו״כ פ׳ שמיני מוכח דעל הרוגי ב״ד כהן הדיוט הוי אונן גם לענין הקרבה.
פסוק ט
יין ושכר אל תשת אתה ובניך.
תו״כ, פרשה א, א: יין ושכר אל תשת; יכול כל שהוא, יכול מגיתו, ת״ל ׳שכר׳, לא אמרתי אלא כדי לשכר רביעית בן ארבעים, א״כ למה נאמר יין, מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגיתו.
עיין כריתות דף י״ג ע״ב דאמר שם אפילו כ״ש, וכבר עמד ע״ז הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ שמיני דהא סתם שתיה ברביעית, אך י״ל דבאמת עיין בתוס׳ יומא דף מ״ט ע״א ד״ה זר כתבו שם דלר״י חייב מיתה אף בשאר דברים המשכרים, ובאמת בגמרא בכ״מ מבואר להיפך דרק לאו, רק דנ״מ אם מחלל עבודה, אך כך דגבי יין גזיה״כ הוא דאם שתה מחלל עבודה אף דלא נשתכר כלל כגון ששתה בתוך הסעודה, עיין תוס׳ תענית דף י״ז ע״א ד״ה ויודע ובתו״י יומא דף י״ח ד״ה לא מאכל, אבל בשאר משכרים אם נעשה עי״ז שכור ס״ל לר״י דחייב מיתה ולרבנן רק לאו ולא מחלל עבודה, ואם לא נשתכר אז לר״י לאו ומחלל עבודה ולרבנן רק משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כמבואר בהך דבכורות דף מ״ה ותליא בגירסת רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ו כו׳. ועיין בתוס׳ סנהדרין דף מ״ב ע״א דרק דיני נפשות אסור ולא ד״מ, ור״ל גדר גזיה״כ אף דאינו מיסכר זה רק בדיני נפשות, ועיין במו״ק דף י״ד ע״ב דאכלי ושתי כו׳, ר״ל שאר משקין אף שלא ישכרו, וזהו מה דר״ל הגמ׳ בכריתות יכול אפילו כ״ש, ר״ל אם נשתכר מן היין אפילו בכ״ש יהא חייב מיתה. וגם י״ל דהו״א דהוה כמו יוה״כ דתליא בכל אחד במלא לוגמיו שלו כמבואר ביומא דף פ׳ ע״ש, וזה ג״כ כוונת ר״נ בעירובין דף ס״ד לא מעליא הא שמעתא כו׳, דר״ל דלדידיה לא הוה משכר וגם מלא לוגמיו שלו היה יותר גדול מרביעית, וגם י״ל דנ״מ לת״ק אם נתן לתוכו מים דהוה מזוג אם מצרפין המים להיין לשיעור, ועיין תוס׳ חולין דכ״ו ע״א דהמים נהפכין להיות כיין, וכן נ״מ לגבי נזירות כה״ג אם מזוג די ברביעית יין, ועיין בירושלמי דנזיר פ״ו דאמר שם כוס מזוג לוקין עליו ע״ש דר״ל משום משרת, ועיין בירושלמי ע״ז פ״ה דאמר שם על הך דיין במים דאם במדה הוה כיין ביין, ר״ל משום דהוא מתקן להיין.
אתה ובניך אתך וגו׳.
שם, פרשה א, ג: אתה ובניך; יכול חללים, ת״ל ׳אתך׳, אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומים, ת״ל ׳אתה ובניך׳, מה אתה כשר אך בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.
באמת כתבתי בזה דגם גבי שתויי יין בעבודה, עיין בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״א הט״ז ובהשגות שם דשם קאי בלא עבודה רק ביאה בהיכל לשיטת רבינו דחייב מלקות, ורבינו דייק שם דרק כהן הכשר לעבודה, ור״ל לאפוקי בע״מ או אונן, וכ״ה בתו״כ פ׳ שמיני ופ׳ אחרי, אף דגבי טומאה כה״ג חייב עיין יבמות דף ל״ב ע״ב, אבל גבי שתויי יין פטור, ולכך מדייק בתו״כ פ׳ אחרי שעבדו בב״א ומתו בב״א, משום דלמ״ד שתויי יין היו, או מחוסרי בגדים היו, אז אם היה אחד מת קודם אז הוי השני אונן, ושוב אם עבד אז לא היה חייב מיתה רק עשה או לאו, כפלוגתא דרבינו ותוס׳ עיין מכות די״ג. אך זה לעבודה, אבל על כניסה, לשיטת רבינו י״ל, דכמו גבי נטמא לפנים צריך דוקא שיעור, כמבואר בשבועות די״ד ובנזיר וכ״מ, כמ״כ אם שתה בפנים. וגבי שתה בחוץ ועבד, מלשון הגמרא דב״מ הנ״ל נראה דרק גדר שכרות, אבל היכא דרק גדר שתיה כמו גבי רביעית יין דאף אם הדבר לא פעל בו כלום וכמו בתוך הסעודה או כמו הך דרב נחמן עירובין דף ס״ד ע״א מ״מ חייב, וכבר כתבתי בזה בהל׳ מא״ס דזה נ״מ לכו״ע בין שאר משקים ליין, דגבי שאר משקין צריך שיהיה שכור, שהמשקין פעלו עליו שכרות, ואז הוי מחלוקת בכריתות וביומא ובבכורות דמ״ה, ועיין תוס׳ זבחים די״ד, אז י״ל נ״מ רק אם שתה בפנים.