אור ברסלב

צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

ולבן וחצרות ודי זהב.
ספרי פיסקא א: אמר לו מה אני מקיים ורחבה ונסבה למעלה למעלה וגו׳ (יחזקאל מ״א:ז׳) שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה, כתאנה זו שקצרה מלמטה וכו׳.
עיין ב״ב דף ע״ה ע״ש, שהאויר נתקדש הרבה, עמ״ש פסחים דף מט ודף נ, ועיין בכורות דף נה, גדר ארי, ועיין פסחים דף פז מחיצות, ועיין ברכות דף יח ע״ב הכה כו׳.

שם.
עי׳ ב״ב דף עה ע״ב דהקב״ה יוסיף על ירושלים [אלף] טפף גינאות, ר״ל דהגינאות יהיו באויר, ר״ל במה שעתיד להוסיף על ירושלים בגובה, וכמבואר בספרי פ׳ דברים פיסקא א ״כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה״ ע״ש, ור״ל דבמקומה שהי׳ כבר אסור שיהי׳ גינות, רק באוויר שיוסיף.

שם.
(עי׳ רמב״ם פ״ה מהל׳ תעניות הט״ז: מי שראה ירושלים בחורבנה וכו׳ בית המקדש בחורבנו אומר וכו׳ וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים). הנה כאן משמע דצופין ר״ל שמשם רואין ירושלים. ועיין בהך דפסחים דף מט ע״א גבי בשר קודש. ועי׳ בירוש׳ שם דמביא שם על זה פסוק המובא בגמ׳ שם דף נ על מצילות הסוס קודש, ר״ל משום דהנה מבואר בבכורות דף נד ע״ב דראית העין שולטת עד י״ו מיל ע״ש. והנה מבואר שם בגמ׳ דעד שעה שהסוס רץ ומציל יהי׳ נתוסף ירושלים, והיינו ג״כ בערך י״ו מיל כמבואר שם דף צ״ד, וס״ל דאווירה נתקדש אך לא הקרקע, ולכך פריך שם בירושלמי דצופין דהיינו מקום שיכול לראות ירושלים, דהיינו י״ו מיל, קדוש האוויר גם עכשיו, ועי׳ בספרי פרשת דברים פסקא א ע״ש.

פסוק ב

אחד עשר יום מחורב וגו׳.
ספרי פסקא ב: רבי בנאה אומר אלו זכו ישראל, ליום אחד היו נכנסים לארץ וכו׳. אבא יוסי וכו׳ אלו זכו ישראל, כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים נכנסים לארץ שנאמר עלה רש וגו׳.
ר״ל דגם המדבר היה נחשב בגדר א״י. עי׳ … חלה … פ״ג ע״ש.

פסוק ה

הואיל משה באר וגו׳.
ספרי פיסקא ד: וחכ״א אין הואלה אלא שבועה, שנא׳ ויואל משה וגו׳.
עיין שבועות דף לו ונדרים דף י ע״ש מ״ש בזה, ושם דף ס״ד ע״ש בזה.

פסוק ז

פנו וסעו לכם וגו׳ בהר ובשפלה וגו׳.
ספרי פיסקא ו: ובשפלה זה שפילות דרום.
עי, שביעית פ״ט ע״ש ומ״ש פ״א דמגילה.

שם. ארץ הכנעני והלבנון.
ספרי שם: אמר להם כשאתם נכנסים לארץ צריכים אתם להעמיד עליכם מלך, ולבנות לכם בית הבחירה.
עי׳ קדושין דף ל״ז, ולקמן פ׳ שופטים.

שם. עד הנהר הנדול נהר פרת.
ספרי שם: משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך.
(הגהות וביאורים: הדבק לשחוון (וישתחוו) [וישתחוון] לך, כצ״ל. ונ״ב פי׳ הדבק לחמימות ויתחמם לך, כ״כ הערוך, ובמ״כ בראשית פ׳ טו פי׳ בענין אחר).
לא ראה מ״ש רש״י ז״ל ברכות דף נ״ח ע״ש.

פסוק ח

ראה נתתי לפניכם את הארץ.
ספרי פיסקא ז: אלא קובע דיופטין ומחלק. (הגהות וביאורים: נ״ב הראב״ד גריס דיו פרטין, פי׳ שני שמאין ומחלקים. דיו שנים פרטין בלע״ז מחלקין).
עמ״ש ב״ב דף קו ע״ש.

שם. לתת להם ולזרעם אחריהם.
ספרי פיסקא ח: אחריהם, אלו שכבשו דוד וירבעם, וכה״א (מלכים ב י״ד:כ״ה) הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת וגו׳. עי׳ בירוש׳ חלה פ״ב ה״א וכו׳, ור״ל כך דהנה שם בה״ד ובגיטין דף ז מבואר דהנהרות הוו בנדר גבולין ותחומין, וע״ש בירוש׳ חלה דזה קידש ירבעם וימים קלים עשו ישראל באותה הארץ, ר״ל מן כיבוש ירבעם עד חורבן בית ראשון, דבבית שני בטלה הקדושה מהתחומין וכו׳, נמצא כך: דבכיבוש ראשון דהוה מחנה וכבישה, נתקדשו מאליהן התחומין והמחיצות והנהרות והעיירות העומדים על הגבולים וכו׳, משא״כ בבית שני לא הוה זה, רק כל אחד החזיק בשלו, והוה כמו יושבי צריפין דאין מודדין להם אלא מפתח בתיהם, כמבואר בעירובין דף נה, ולכך לא היה צריך להחזיק בכולה כמבואר בירוש׳ רפ״ו דשביעית, ובדברי רבנו בהל׳ ב״ה, וא״כ ממילא בטלו הדינין של גבולין והנהרות, ולכך אמרינן בירוש׳ פ״ב דחלה הנ״ל דרק ימים קלים עשו ישראל באותה הארץ שכיבש ירבעם, ובאמת נ״ל דזה כוונת הגמ׳ ביבמות דף פב ירושה ראשונה ושניה, ר״ל הך של דוד וירבעם וכמבואר בספרי פ׳ דברים וכו׳.

פסוק יא

יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו׳.
דבר קצוב ומסויים, דעל ידי אדם אי אפשר רק כך. ועי׳ עירובין דף נ ודף לז וברמב״ם בהל׳ מכירה, וזכיה, ומלוה גבי ערב. ועי׳ יומא דף פו ע״ב, וב״מ דף קו ע״ש בזה, ומ״ש בזה שבת דף קיח, ויומא דף כב ע״ש.

פסוק טז

בין איש ובין אחיו ובין גרו.
ספרי פיסקא טז: אין לי אלא בין איש וכו׳, בין אומה למשפחה בין משפחה לחברתה מנין, ת״ל בין איש ובין אחיו מ״מ.
עי׳ סנהדרין דף טז ע״ש בזה משפחות כו׳.

ספרי שם: ד״א ובין גרו זה שושבינו, ד״א ובין גרו זה חותנו.
עי׳ ב״ב דף קמה וע״ש דף צט ע״ב וקדושין דף יב ״רב מנגיד״ ועי׳ ב״ק דף פד ויומא דף יט ועירובין דף כג וע״ז דף נח…

פסוק יז

לא תגורו מפני איש.
ספרי פיסקא יז: רשב״ג אומר המעלה את הקטן למקום גדול וגדול למקום קטן זהו ביצוע.
ר״ל את הגדול … ואת הקטן ואח״כ חולקים … ועי׳ ב״ק דף מו ע״ש. ועי׳ ב״ב דף קז ובכורות דף יח ובירוש׳ גיטין פ״ח וב״מ דף פו ע״ב ע״ש בזה גבי שכירות דזה הוה חצי.

פסוק כז

ותרגנו באהליכם וגו׳.
שבועות דף מז ע״ב תרתם כו׳.

פסוק כח

אחינו המסו את לבבנו וגו׳.
דנעשה להם ספק. והגדר דירוש׳ פ״א דמעשרות פלגין, ר״ל דעד אז לא הוה רק לב אחד לאבינו שבשמים, ואח״כ נתחלקו הלבבות, ועי׳ חגיגה דף ח ע״א גבי מיסת, ע״ש בזה.

פסוק מא

אנחנו נעלה וגו׳ ככל אשר צונו וגו׳.
עי׳ מ״ש בירוש׳ פ״י דסנהדרין גבי דור המדבר, עלי זבח ור״ל…

שם. ותהינו לעלות ההרה.
לשון נסיון. עי׳ ע״ז דף פו ע״ב בת תיהא ע״ש בזה.

פסוק מד

כאשר תעשינה הדבורים וגו׳.
עי׳ סוטה דף מה ע״ב. ומה הוא הגדר כאן גדר דבש, עי׳ מ״ש רבנו הרמב״ם בפיה״מ פ״ה דמכשירין דהם אוכלים העשב עם הטל, ומן הטל…

פרק ב

פסוק ט

כי לבני לוט נתתי את ער ירושה.
ולעיל נקט לעשיו, כמ״ש דעיקר הדבר דגבי עשיו גם מחיצות דזה ממילא אין זכיה לישראל מחמת עשיו, וזה רק משום דהוה מומר, עי׳ קדושין דף יח, אבל כאן (גם) [גבי] בן נח כן, וא״ש.

פסוק כד

החל רש והתגר בו מלחמה.
ר״ל דמשה רבנו הוה אצלו השאלה על ארץ סיחון ר״ל מקום שהיה דר, חשבון, דהוה [מערי] מואב, ואמרו לו דטהור, וזה החל כמבואר בירוש׳ פ״ו דמס׳ שביעית דנעשה חולין, וזה דמדייק ארצו ולא עמו. עמ״ש בחומש ישן שלי (עי׳ לקמן פסוק לא). (וראה להלן ג, יד־טו).

פסוק כח

ומים בכסף תתן לי וגו׳.
לעיל בפסוק ו הקב״ה אמר ״תכרה״ במים, משום דמים מותר ליקח בדמי שביעית, דלא הוה סחורה דמים בחנם, (עי׳ שביעית פ״ח) ועי׳ ב״ק דף פא, וע״ז דף מז ודף נט, ומעילה דף יג, ועי׳ נדרים דף פג וכ״מ בזה, וביצה לט ותוספתא סוף ב״מ וכ״מ בזה, לכן נקט לשון ״תכרה״, כירה מכירה, וכן לשון סעודה ״ויכרה להם כרה״, וכאן נקט לשון ״תתן״, רק מ״מ ע״י כסף ולא גדר קנין גמור ואכמ״ל. וגם בזה נ״מ בין בן נח לישראל, ולכך עשיו יש לו קנין גם במעיין וגדר תנאי יהושע, משא״כ בני נח.

פסוק לא

החל רש לרשת את ארצו.
וכן לעיל בפסוק כד נקט זה הלשון, משום דמבואר בירוש׳ שביעית פ״ו דעל ידו נתחללה הארץ, ועמון ומואב טהרו בסיחון, וזה ר״ל ״החל״ נעשה חולין [ור״ל דדייק בסיחון לא כתיב עמו כמו בעוג, משום דכאן ר״ל רק על עירו, דהוא דר בחשבון, ובאמת היא עיר של מואב, ורק משום דטהר בסיחון]. וזה דאמר [את] סיחון [ואת] ארצו ר״ל עיר של המלך דמבואר בירוש׳ ״ביתא דנשוותא״ עי׳ בירוש׳ כתובות פי״ב, אין גדולה בפלטין של מלך. ועי׳ בירוש׳ שבת פ״ט וביכורים פ״ג וזה ר״ל הירוש׳ כאן.

פרק ג

פסוק יד

יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב וגו׳. ולמכיר נתתי את הגלעד.
והנה כאן נקט ״לקח״ וכאן נקט ״נתתי״, משום דהא דמשה רבנו התנה עמהם תנאי: אם יעברו חלוצים וגו׳ ונכבשה וגו׳. והנה ביאיר לא נשלם זה דהוא נהרג בתחילה כמבואר ב״ב דף קכא ע״ב ע״ש, עכ״פ לא השלים התנאי, ויש בזה להאריך הרבה בגדר אונס בירוש׳ דגיטין ודקדושין וגם כיון דנהרג במלחמה שאני, וגדר בדמים קננהו דסנהדרין דף עב ולכך חזקת מלחמה הוה קנין לכ״ע, עי׳ גיטין דף לח וסנהדרין דף צד ע״ש בזה. וזה גדר ״לקח״. קנין לעצמו ולא מחמת תנאי. ולעולם הוא שלו על גדר: כל המוסר עצמו כו׳ [וגדר בדמים קננהו. ועי׳ תוס׳ סנהדרין דף סח ע״ב גבי קטן גר קונה] ומ״מ לא נקרא מתנה, משא״כ מכיר השלים תנאי. עכ״פ, גבי יאיר הוה זה גדר קנין בגוף, וגבי מכיר הוה מתנה ירושה בגדר כל ארץ ישראל, עי׳ ב״ב דף קיט, ובירוש׳ שם.

שם.
בהך בעיא דמנחות דף סט ע״ב. דעבר הירדן של סיחון ועוג של עצמם ג״כ הוה רק גדר דין לא קדושת א״י עצמה וכו׳. ושאלת הירוש׳ גבי חשבון כמ״ש, מחמת שאח״כ נטלו מהם עמון בזמן יפתח, ואז י״ל דהדרא לעיקרא כמש״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ ערכין גבי שדה אחוזה, וכן דייק בקרא הך ״החל״ דק בסיחון, משום חשבון דהוה של מואב. וכן דייק ״ראה וגו׳ ארצו״ לא כמו בעוג ״עמו ונתתי״ וכו׳. ורק כמ״ש דנ״מ לחלק זה שכבש יאיר, כיון דלא השלים התנאי הוה רק [כיבוש], לא עצם קנין קדושת הגוף. וזה ר״ל התוס׳ כיבוש יחיד דלא הוי ע״י משה רבנו, דלא נתבטל לעולם מחמת דהוה רק בגדר לא קיים, רק לא עבר. ולכן נקט בקרא רק ״לקח״, וגם מדייק בקרא ושבתם איש לירושתו אשר נתתי, וממעט יאיר דבו לא כתיב ״נתתי״ משום דלא שב. ובזה א״ש שיטת התוס׳ ור״מ בע״ז דכ״א. ואכמ״ל.

פסוק כג

ואתחנן וגו׳ בעת ההיא לאמר.
עי׳ בירושלמי ברכות פ״א דעת הוא אחד מכ״ד לעונה ועונה אחד מכ״ד לשעה. ״ואתחנן״ הוא [בגימטריא] תקט״ו, הוא גדר שעה פחות עישור שעה, ״זה שיעור הנץ החמה ושקיעת החמה דהוה עישור שעה, עי׳ בגרסת [הרמב״ם] ז״ל בהל׳ תפילה בזה, וזה שיעור תוספת שבת, ועי׳ בתוס׳ כתובות דף מז עמ״ש בזה, ועמ״ש סוטה דף לז ע״ב גבי בריתות ע״ש בתוס׳… (ואז חוזר לשער החמשים, זה הזמן של יובל ושמיטה), וזה גדר קבורה של משה ערב שבת בין השמשות, ואז נכתבו שמונה פסוקים של סוף התורה, וזה ״דמע״, דמשה כתבם ויהושע כתבו, ב״ב דף טו ומכות דף יא ומנחות דף ל וע״י זה נעשה דין תוספת שבת, ואז ראה כל ארץ ישראל, גם קיני וקניזי, וכמ״ש זה כאן, ועי׳ בירושלמי פ״ב דמכות שיש עת ועונה לתפילה, עת רצון ברכות דף ח וכ״מ.

פסוק כה

אעברה נא ואראה.
עי׳ פי׳ רש״י כו׳ ועי׳ לעיל בפ׳ פינחס וברכות דף לב ע״ב דזה פעל ע״י תפילה, והנה עי׳ סוטה דף יד למה נתאוה כו׳ כיון דרצה ליכנס כהדיוט, וגדר כיבוש לא שייך, דהוא לוי, ואין לו חלק בכיבוש ולא שייך כלל לזה, עמ״ש הרמב״ם בסוף הלכות שמיטה, אך עי׳ לקמן גבי אז יבדיל כו׳, ועי׳ מכות דף י, והנה לשון יבדיל הוה להבא, ור״ל כיון דבאמת אין קולטות רק אח״כ, ואז כבר מת ומה מועיל, רק זה הגדר דסוטה דף יג ע״ב לא מת, ור״ל דהמציאות היא נצחית ולא שלט שום שונא במעשהו כמבואר שם דף ט ולמפרע חל, עמ״ש לקמן [פ״ד] פסוק מ״א.

פסוק כז

עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו׳ וראה בעיניך וגו׳.
עמ״ש לקמן סוף פ׳ ברכה בזה, ולעיל בפ׳ פינחס לא כתיב ״בעיניך״, וכתיב ״וראית״ לשון מצוה עשה שתראה, וגדר הבטה וכוונה במציאות כי ע״י זה נתקדש האויר של ארץ ישראל, משא״כ כאן רק לשון ״ראה״ לא [חיוב], ולא נתקדש, כי כאן ראה גם הג׳ אומות, עי׳ ב״ב דף נו ע״א בזה, ולכך כאן גם [ארבע] רוחות ובפ׳ פינחס לא נקט וכן בפ׳ ברכה, ושם הוה ב׳ ראיות, ראי׳ א׳ ״ויראהו ה׳״, ור״ל זה מ״ע, וזה הוה ז׳ אומות, וראיה של הראיתיך נקט ״בעיניך״…

פרק ד

פסוק מא

אז יבדיל משה שלש ערים וגו׳.
להבא עי׳ סנהדרין דף צא ע״ש, ובאמת זה היה בזמן שראה את ארץ ישראל לפני פטירתו, דצריך גבי ערי מקלט משולשות [וע״כ צריך לראות בפועל ממש ולא מפי נביא], עי׳ מכות דף ט ע״ב, ולכך נצרך למשה ראי׳ כדי שיוכל למדוד שיהא משולש, דמדידה מעכבת עי׳ עירובין דף נח, ובירושלמי סוטה פ״ה ע״ש, ולכך ביקש משה לירד, וא״ל הקב״ה דדי בזה בראי׳ בלא מדידה בפועל ממש, וזה תליא במ״ש בהך דזבחים דף סב ע״א ע״ש, ומ״ש בסוטה דף מה ע״ש, אם מדידה רק בפועל ממש, ועי׳ עירובין דף נח דגבי ערי מקלט אין מקדרין, ועמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת ובהל׳ רוצח גבי חרב העיר משל מי נבנה דערי מקלט הוה בכל שעה ושעה מציאות חדשה, וגם בגדר אם קולט מה שהוא שם, או הכניסה לשם, ונ״מ כמו דרך גגין דשבועות דף יז וגם אם ליכא מחיצות, עי׳ עירובין דף נח דצריך חבל של נ׳ אמה ע״ש, וזה הוה גדר שער החמישים, עי׳ ר״ה דף כא ע״ב, וזה הוה מה שקדש אויר, וכן תחומים, דמקום תחום קדוש אויר, עמ״ש סנהדרין דף ה ע״א ומ״ש בירושלמי פ״ד דחלה, וכן ירדן הוא גבול ותחום, עי׳ בכורות דף נה, וג״כ נ׳ אמה כמבואר בספרי, ותוס׳ סוטה דף לז ע״א, וכן בזבים פ״א גבי בין השמשות דזיבה, ע״ש בתוספתא בזה, וזה הוה בערב שבת סמוך לחשכה, ואז כתב ח׳ פסוקים ונעשה דיין, דמודד הוה דיין, וזה עשה בסקירה אחת, קידש אויר, והפריש ערי מקלט, ומדד תחומים, וזכה לשער נ׳ ונקרא איש אלקים, ועמ״ש ר״ה דף כא ע״ב ותחסרהו וגו׳. ואז זכה והתיר נדוי של יהודה מיעקב דנעשה גדול וכמ״ש לקמן.

פרק ה

פסוק ט

ועל שלשים וגו׳.
כאן כתיב ״ועל שלשים״, ובפ׳ יתרו כתיב ״על שלשים״, ועי׳ תוס׳ שבועות דף לח ע״א ע״ש בזה, ונ״מ אם בנו לא הוה אוחז מעשה אבותיו, עי׳ סנהדרין דף כז ע״ב רק נכדו, אם אז ג״כ פוקד, אם הוה כמו הך דב״ב דף קנט ע״ש בזה, ועמ״ש שם דף קיד ע״ב, וברמב״ם בהל׳ נחלות דגבי ירושה אם אמר בני זה ממזר, אף אם יש לו בנים ג״כ נאמן משום דעיקר ירושה אגב בנו ע״ש בזה, וכיון דנפסק לא, ועמ״ש ב״ק דף קח ע״ב ע״ש בתוס׳ ורש״י בזה, ועי׳ במ״ש ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח וע״ש ואכמ״ל.

פרק ו

פסוק ה

ואהבת את ה׳ אלהיך.
ספרי פיסקא לב: אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך וכו׳ ומה ת״ל ואת הנפש אשר עשו בחרן אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.
ע״ז דף ט ע״ש.

שם. ובכל נפשך.
ספרי שם: אפילו הוא נוטל את נפשך וכה״א כי עליך הורגנו כל היום וכו׳ רבי שמעון בן מנסיא אומר וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום. (ובהגהות הגר״א שם: וכי נהרגין בכל יום אלא זו המילה).
גיטין דף נז ע״ב.

ספרי שם: שמעון בן עזאי אומר בכל נפשך אהבהו עד מיצוי הנפש.
עיין תוס׳ מנחות דף יח ע״א, ולקמן פ׳ האזינו.

ספרי שם: ר׳ נחמיה אומר חביבים יסורים שכשם שקרבנות מרצים כך יסורים מרצים, בקרבנות הוא אומר ונרצה וכו׳.
עיין ברכות דף ה ע״ש בזה אשם לדעת, וע״ש דף יז גבי ר״ש בתענית.

פסוק ו

והיו הדברים האלה וגו׳ על לבבך.
ספרי פיסקא לג: מכאן היה ר׳ יאשיה אומר צריך להשביע את יצרו שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם באברהם הוא אומר הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל.
אברהם הי׳ בו ד׳ גדרים, בן ג׳ הוה בו אמונה שכליות, ובן נ״ב הי׳ לומד תורה כמבואר ע״ז דף ט׳ ע״א גמירי כו׳, וזהו הגדר בכל כו׳, ואח״כ בעת מלחמות המלכים כשהי׳ בן ע״ה לפי שיטת הראשונים אז התחיל עשיית המצות דהיינו מחוט כו׳ וזהו תפילין וציצית כמבואר חולין דף פ״ט וזהו כנגד הלב, וזהו מה דמבואר ברש״י תענית דף י״ב ע״א דהרימותי ידי הוה שבועה, וכעין דמבואר בנזיר דף ג׳ ע״ב דיד שמאל הוה שבועה משום תפילין וכן מבואר בספרי ואתחנן פ׳ ל״ג, ואח״כ בן ק׳ הוה גדר מילה, ר״ל מעשים טובים.

ספרי שם: בבועז הוא אומר וגאלתיך אנכי חי ה׳ שכבי עד הבקר.
עמש״כ רבינו בס׳ שלמת יוסף סי׳ ה.

פסוק ז

ושננתם לבניך ודברת בם.
ספרי פיסקא לד: עשם עיקר ואל תעשם טפלה וכו׳ שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם וכו׳.
עיין צ״פ בראשית נ, ב.

פסוק ח

וקשרתם לאות על ידך.
ספרי פסקא לה: א״כ מה ת״ל ידך, להביא הגידם שיהא נותן בימין.
ר״ל דאם יד ימין גדומה הוה היא כהה ונותן בימין כן ר״ל.

פסוק ט

וכתבתם על מזוזות ביתך.
ספרי פיסקא לו: שומע אני שתי מזוזות וכו׳, ת״ל בשניה מזוזות, רבוי אחר רבוי למעט דר״י.
ר״ל שיתן על שתי המזוזות או י״ל שיתן … לב׳ מקומות, ועי׳ בירושלמי ספ״ד דמגילה.

פסוק יא

ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת.
עיין חולין דף יז דרק התיר להם כתלי דחזירי שלהם, ולכך נקט זה ״טוב״, היינו דאין צריך שום תיקון, עיין לקמן פ׳ נצבים פרשה ל פסוק ה, משום דמבואר בירושלמי פ״ו דשביעית, דזה קאי על קיני, וזה פטור מן מעשרות וכמ״ש ב״ב דף נו ע״ש בזה, ועי׳ מגילה דף יד, ובירושלמי פ״ו דשביעית שם גבי ארץ טוב.

שם. ובורות חצובים אשר לא חצבת.
הנה גבי בתים לא כתיב אשר לא בנית, וגבי בור כתיב אשר לא חצבת, משום דהא ע״כ צריך שלא יקנה הדברים כמבואר חולין דף יז שלל דידהו [דרק של עכו״ם מותר] [ומשום די״ל איסורא לא ניחא ליה דליקני, עי׳ נדרים דף לה], והנה אף דקיי״ל חצר קונה, מ״מ בעל כרחו לא קנה, עי׳ תוס׳ ב״ב דף נד, וב״מ דף כו ע״א וכ״מ, וב״ק דף כט ע״ב, אך מ״מ בור שחייבה עליו תורה וקנו זה, עי׳ ב״ק דף נ, ודף כט, ובירושלמי [ב״ק] רפ״א דהוה קנין, שם אי אפשר לומר דלא זכה אף דבר שאין משתמר, כיון דהתורה זכתה אותו וקנה זה בעל כרחו, לכך צ״ל אשר חצבת.

פסוק יח

ועשית הישר והטוב בעיני ה׳ וגו׳.
הנה לקמן בספרי פ׳ ראה ופ׳ שופטים פלוגתא דר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל, וכן בתוספתא שקלים אם שייך לומר ״ישר״ בעיני ה׳, ועי׳ ב״מ דף טז ע״ב ודף לה ודף קח וכמה מקומות בזה אם בעיני ה׳ רק ״טוב״ ורק בתקנת חכמים שייך לומר בשביל תקלה או בשביל דבר אחר או גם בעיני ה׳ כן וכאן נקט זה גם בעיני ה׳ ית׳.

פרק ז

פסוק יב

והיה עקב תשמעון.
ספרי פיסקא לז: והיה עקב וכו׳, כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וכו׳ אלא בנה הנאה ואח״כ בנה הכעור שפסולתו של ראשון חביב [נותן, — גירסת הגר״א] בשני.
ועיין בירושלמי יומא פ״ג גבי שני של פילוסין ע״ש, ובהך דיומא דף ל״ט ע״א גבי סגן בימין, ובהך דיבמות דף ל״ט גבי חליצת גדול וכ״מ בזה.

ספרי שם: א״י שהיא חביבה מכל נבראת קודם לכל.
עיין יומא דף נד ע״ב.

ספרי שם: אשירה נא לידידי שירת דודי וכו׳, מה שור זה אין בו גבוה מקרניו כך א״י גבוה מכל הארצות.
(שירת) לשון שור.

ספרי שם: אי מה שור זה פסול מכל קרניו.
ר״ל דהם פסולים לשופר.

פרק ח

פסוק ד

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וגו׳.
כאן נקט לשון יחיד ונקט רגלך, ולקמן פ׳ תבוא נקט בסוף שמלתכם, וגם נקט נעלך, ובזה לשון יחיד, ונ״ל כך דהנה עיין מוע״ק דף ט״ו דרש שם דמנודה אסור בנעילת הסנדל, וישראל מנודים ע״ש בתוס׳, [והנה] כל ישראל לשון יחיד, לכן נקט רק רגלך, אבל לוים דלא הוה מנודים כמבואר חגיגה דף ו׳ ע״ב, והם לא נקראו קהל, לכך נקט לשון רבים, והא דנקט נעלך לשון יחיד, לגלות לנו דין המבואר בירושלמי שבת פ״ו דאין דרכן לעשות נעלים לשבת בפ״ע ולחול בפ״ע, ולכך נקט בזה הלשון. וגם י״ל לפי המבואר בראב״ד בת״כ פ׳ צו דהוה ללוים בגדים של ציבור בזמן שיר ושמירה ושאר עבודות, לכך נקט בהם לשון רבים, משא״כ בנעלים דאז לא הוה בזמן שהם בעזרה כמבואר ברכות דף סב ושבת דף ס״ו ושקלים וחגיגה דף ד׳ ע״ש בזה.

פרק י

פסוק ה

ואפן וארד מן ההר וגו׳.
וכאן לא כתב ושני לוחות בידי, דאז הוה יה״כ כמבואר בסוף תענית, ועיין שבת דף צ״ו ע״ב ע״ש, ואסור העברה והוצאה מרה״י לרה״ר, והר הוא רה״י תל, ואסור לטלטל מן ההר לרה״ר הוא מחנה לוים, וע״כ לא נטל מן ההר רק הניחם בהר, ואח״כ בלילה שם אותם בארון, ולפיכך עד עשית המשכן ר״ח ניסן הוה הלוחות מונחים בארון על ההר וכשיטת רש״י ביצה ותענית דהשכינה היתה בהר עד ר״ח ניסן, ועיין תוס׳ יומא דף ד ע״ש בזה.

פסוק ח

בעת ההוא הבדיל ה׳ את שבט הלוי וגו׳.
עמ״ש בסוף עוקצין דרק לאחר שנענשו ישראל ונעשו נזופים נעשו לוים משוררים, דזה פלפול התורה דזכה משה רבינו לוי, ולע״ל יחזירו לנו, לכן נקט קרא בעת ההוא דוקא וא״ש, ועיין ביבמות דף פו ע״ב גבי שוטרים דמתחילה הוה מלוים ואח״כ מישראל, ע״ש בזה.

שם. לעמד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה.
עיין סוטה דף לה ע״ש, וע׳ ערכין דף יא, נראה לשרתו זה קאי אלוי שירה, ולברך זה ברכת כהנים וזה קאי אכהן (כמ״ש רש״י כאן), ועד היום הזה [זה קאי אברכת כהנים] עיין יומא דף נד, ורש״י סוטה דף מ״ו [דזה גם בזה״ז, ועמ״ש מנחות דף י״ח ע״ב ע״ש בזה] דהוה לעולם, אבל שירה של לוים לא יהיה לעולם, דאח״כ נשבע ד׳ יתברך שיחזרם לנו כמ״ש כאן בהפטרה בזה.

פסוק י

ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו׳.
עיין תוס׳ ב״ק דף פ״ב דחסר לילה אחת, כימים דוקא ולא לילות, ע״ש בזה.

פרק יא

פסוק ד

ואשר עשה לחיל מערים וגו׳ ויאבדם ה׳ עד היום הזה.
עי׳ מכילתא פ׳ בשלח דמצרים היא ממלכה שפלה לעולם, ועי׳ בסד״ע, ועי׳ בתוס׳ יבמות דף ע״ו ע״ב, וסוטה דף ט לא משמע כן, ועי׳ ביומא דף נד ואכמ״ל.

פסוק ו

ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו׳ ותבלעם ואת בתיהם וגו׳.
ולא של קרח כמ״ש בפ׳ קרח, דאז הוה מחנה לויה קולט ושוב אין נעשה עיר הנדחת כמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ ע״ז [פ״ד] דערי מקלט אין נעשה עיר הנדחת ואין שורפין הבתים, וזה הזה גדר עיר הנדחת, כמו דאמר בירושלמי סנהדרין פ״י ע״ש.

פסוק י

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא.
ספרי פיסקא לח: כל הארצות נתן להם שמשים לשמשן, מצרים שותה מן הנילוס וכו׳ א״י אינה כן וכו׳ והקב״ה מוריד להם גשמים.
ועיין תענית דף י׳ ורפ״א, דר״ל דח״ל הזה גדר הטבע, וא״י מעשה ניסים.

ספרי שם: אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר.
עיין בהך דתוספתא סוטה פ״י ע״ש.

ספרי שם: ומה ארון שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד אלא לשברי לוחות שבו נתברך בשבילו.
עיין במה דפליגי רבינו ורש״י בהך דיומא (דף ע״ג ע״א) גבי מה דנקט שם כלפי שכינה, מה ר״ל אם כנגד הארון כשיטת רבינו, או כנגד או״ת כמ״ש רש״י דגם בארון היה שם המפורש כמבואר בב״ב דף י״ד, ועיין סוטה דף מ״ב ע״ב, ובתוס׳ שם ד״ה מפני ובתוספתא שם, אך זה תליא במחלוקת הירושלמי סוטה שם ושקלים מובא בתוס׳ עירובין דף ס״ג ע״ב איזו ארון היה יוצא עמהם ע״ש, ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ מלכים בסוף פ״ו, ובין שיש עמהם ארון וכו׳, משום דלשיטתיה רק בימי נוב וגבעון ובגלגל היה הארון יוצא למלחמה, ולא בשילה וזמן מקדש, וע״ש בירושלמי ובתוס׳ בעירובין שם דלכך נענשו בימי עלי, ובאמת נכנסו לפני ולפנים שלא כדין, ועי׳ רש״י ע״ז דף כ״ד ע״ב ד״ה המהוללה, וכתב שהיה שם ס״ת, והלוחות מבואר במדרש דשאול חטפן, וע׳ בספרי פ׳ עקב פיסקא ל״ח דמבואר שם דשם היה רק שברי לוחות, דאף דבירושלמי מבואר דאז נטלו אותו הארון שהיה לפני ולפנים, צ״ל כמ״ש משום דשאול חטפן, וכמ״ד ארון אחד.

ספרי שם. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר וכו׳ כרמים אשר לא נטעת שעכשיו באת בארץ.
… אם נטע עכו״ם קודם ביאתם אם יש דין ערלה עיין פ״א דערלה עת שבאו ע״ש בזה.

פסוק יא

והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות.
ספרי פיסקא לט: ופירות הבקעה שמנים.
עיין נדה דף כ׳.

ספרי שם. מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה.
נ״מ לגבי ביעור בשביעית עיין פסחים דף נב ובמשנה דשביעית.

ספרי שם. רשב״י אומר י״ב ארצות ניתנו כנגד י״ב שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות ארצו של זה כטעם ארצו של זה וכו׳, ואלו הם וכו׳ ארץ זית שמן ודבש.
עיין בהך דשביעית פ״ט גבי זיתים ותמרים אחת, ואמר בירושלמי דר״ש הוא, וכאן ג״כ ר״ש.

ספרי שם. אבל אינה שותה מי שלגים ת״ל וכו׳ ואומר כי לשלג יאמר הוא ארץ.
עיין תענית דף ג׳ ע״ב.

ספרי שם. ד״א מה מי גשמים לברכה אף טללים לברכה.
עיין בירושלמי סוטה פ״ט ע״ש דטל מקלקל, ועיין בירושלמי תענית פ״ג ע״ש מפני טללים הרעים ע״ש.

פסוק יב

ארץ אשר ה׳ אלקיך דרש אתה.
ספרי פיסקא מ: רבי אומר וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש וכו׳, כביכול אין דורש אלא אותה ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה.
תענית דף י׳ ע״א דא״י ע״י הקב״ה ושאר ע״י שליח, ור״ל בטבע ע״ש.

ספרי שם: דורש אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה ומעשרות, או יכול אף שאר ארצות נתנו לדרוש, ת״ל אותה.
ר״ל עיין רשב״ם ב״ב דף נו ע״א דאף קני וכו׳ לע״ל פטור מן תרומות ומעשרות ע״ש בזה, ור״ל כמ״ש דקדושה ליתא, אבל מ״מ איסור יהיה, וכמו הך דלקמן כל מקום אשר וכו׳ ועיין בתוס׳ גיטין דף ח׳ וע״ז דף כ״א וכ״מ, ובירושלמי חלה ע״ש בזה.

ספרי שם: ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה מגיד הכתוב שנדרשת בשכר דרישה וכו׳, ואומר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.
קידושין דף מ׳ ע״ב.

ספרי שם: וכתוב אחד אומר המביט לארץ ותרעד.
עיין בירושלמי פ״ט דברכות.

ספרי שם: רשב״י אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים אמר להם הקב״ה לישראל אם תעשו את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו וכו׳, ר׳ אליעזר אומר ספר וסייף וכו׳ אם עשיתם את התורה הכתובה בזה אתם נצולים מזה וכו׳.
בזה הגדר פלוגתא ביבמות דף מ״ט ע״ב ודף נ׳ זכה מוסיפין לא זכה וכו׳, או זכה רק משלימין, וכן אם יש גדר ממוצע או לא, וכמו גבי קדשים צריך שנה עליו לעכב, ועיין תוס׳ פסחים דף י״א וכ״מ בזה.

שם.
(מכות דף כ״ג ע״ב, הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה), וע׳ ספרי פ׳ עקב במה דפליגי רבי שמעון ור״א אם ככר ומקל או סייף וספר ע״ש, ובמ״ש הרמב״ם בפה״מ סוף ברכות ע״ש, ועיין מנחות דף ק׳ זה שכרה, ובספרי פ׳ ראה פיסקא נד ע״ש בזה, ועיין בדברי המורה ח״ג פרק י״ב ע״ש, ועיין קידושין דף ס״א ע״ב ע״ש בזה.

ספרי שם. והיכן פירושו של דבר הרי הוא אומר אם תאבו ושמעתם וכו׳.
עיין בקידושין דף סב, ועיין לקמן פיסקא מה.

ספרי שם. אם עשיתם את התורה הכתובה בזה אתם נצולים מזה.
עיין בהך דמנחות דף ק׳ ע״א.

פסוק יג

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי.
ספרי פיסקא מא: מגיד הכתוב שמיד נתחייבו בתלמוד אין לי אלא מצות שנוהגות עד שלא נכנסו לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשרות בהמה.
עיין בהך דבכורות דף ד׳ ע״ב, ועיין בהך דזבחים דף קי״ב ע״ב.

ספרי שם: מצות שנוהגות משנכנסו לארץ כגון וכו׳ ולחם הפנים.
כבר כתבתי בזה דיש שני גדרים של לחם הפנים, א׳ עם בזיכים דזה לא הוה במדבר, וא׳ גדר לחם ולא הוה מקריבין בזיכין, וע׳ מנחות דף צ״ה ע״א, ועיין דף מ״ה ע״ב דמנחות ואכמ״ל.

שם.
באמת אף דבמדבר היה לחם הפנים כמבואר בתו״כ פ׳ אמור ומנחות דף צ״ה ובירושלמי יומא סוף פ״ד גבי לחה״פ אם נפסל במסעות, וע׳ תוס׳ מנחות דף מ״ה ע״ב מהיכן בא, אך נראה דהיה בלא לבונה, ובפרט אי נימא דלא קרבו נסכים במדבר, עיין קידושין דף ל״ז, וזבחים דף קי״א, וע׳ בקרא פקודי דגבי עשיה נקט לשון ערך לחם, ובציווי נקט סתם וערך את ערכו, משום דבציווי הוא לדורות לחם עם לבונה, ומרע״ה לא היה רק ערך לחם בלבד, וכן משמע בספרי פ׳ עקב פיסקא מ״א, ועי׳ תוספתא מנחות פ״ז.

ספרי שם: אין לי אלא שאר מצות עד שלא כבשו וישבו, משכבשו וישבו כגון לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות וכו׳.
(כל מתנות עניים וכו׳) כן מבואר בחולין דף קל״ז ע״ב, וביבמות דף מז ע״א דלקט שכחה וכו׳ אין נוהגין רק בא״י, ועיין בספרי פרשת עקב פיסקא מ״א דרק לאחר ירושה וישיבה כמו תרומות ומעשרות ע״ש, וכונת הירושלמי בסוף פ״ב דפאה במה דבעי ר״פ קצירת חו״ל מהו שתחייב בפאה, ר״ל כך כיון דקיי״ל דאין השדה חייבת בפאה עד שיתחיל לקצור אם היה חצי שדהו עומדת בחו״ל וחצי בא״י, אם התחיל לקצור בהחצי שבחו״ל, אם ע״י זה נתחייב בפאה החצי שבא״י, ור״ל אם בחו״ל מיקרי קציר, ואמר שם דבכה״ג אם חציו הקדש וחציו הדיוט, אם התחיל לקצור החצי של הקדש, שפיר נתחייב החצי של הדיוט, דשם שפיר יש עליה שם קציר, וכעין דמבואר בירושלמי חלה פ״ד ה״ג דקב הקדש מצרף לחלה משום שראוי לפדותו ולחייבו, וכן מבואר בירושלמי פ״א דערלה סה״א דסיפקה לחו״ל פטור ולהקדש חייב ע״ש, ושם בהל׳ ד׳ גבי הקדיש ואח״כ נטע ופדאה חייב בערלה ולא מיקרי שורש פטור.

ספרי שם: מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה.
עיין בהך דיבמות דף ק״ט ע״ב, ועיין תו״כ פ׳ אמור פ״ט ור״פ בחוקותי, ור״ל דאף אם אין [אפשר] לקיים צריך ללמוד, ועיין רש״י ב״מ דף קי״ג.

ספרי שם: ואין חסד אין דברי חסד נאמרים.
עיין סוכה דף מ״ט ע״ב ע״ש.

שם: אשר אנכי מצוה אתכם היום.
ספרי שם: מנין אתה אומר שאם שמע דבר מפי קטן כשומע מפי חכם שנאמר דברי חכמים כדרבונות וכו׳.
חגיגה דף ג׳, ובירושלמי סנהדרין פ״י ע״ש.

ספרי שם: והם נגמרים בבתי מדרשות על שער בת רבים.
גיטין דף מ״ו וכ״מ.

שם: לאהבה את ה׳ אלקיכם.
ספרי שם: שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו׳.
נדרים דף סב.

שם. ולעבדו בכל לבבכם וגו׳.
ספרי שם: וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרויה עבודה.
עיין ערכין דף יא.

ספרי שם: ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה.
ר״ל כגון מחשבה שאינה פוסלת כמו שלא לשמה בשאר קרבנות, ועי׳ רש״י ריש זבחים, וריש מנחות ע״ש, וע׳ תוספתא קרבנות.

שם.
לר״א דס״ל דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו, כמבואר בתוספתא סוף פי״ב דקרבנות ופ״ד דמכות, ועיין רש״י זבחים דף ב׳ ע״ב, ומנחות דף ב׳ ע״ב, ודברי רבינו פי״ח דהל׳ פסוהמ״ק ה״ב, ובספרי פרשת עקב פיסקא מ״א דיליף מהך דלעבדו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה.

פסוק יד

ונתתי מטר ארצכם בעתו.
ספרי, פיסקא עב: ונתתי אני לא ע״י מלאך.
תענית דף י׳ ודף ב׳.

ספרי שם: ר׳ נתן אומר בעתו מלילי שבת לליל שבת כדרך שירדו בימי הילני המלכה.
תענית כ״ג, ושבת דף טז.

פסוק טו

ונתתי עשב בשדך לבהמתך.
ספרי, פיסקא מג, שלא תהא מצטער למדבריות.
ר״ל למה בשדך דהא גם משל חבירו מותר, עיין סנהדרין דף נז ע״א, ועיין בירושלמי פ״א דמס׳ דמאי, וע׳ בפסיקתא רבתא פכ״א, ועיין בהך דסוטה דף מה, ועיין מנחות דף פ״ד ע״ב ע״ש, ובפסחים דף נ״ב ע״ב גבי חיה ע״ש בזה.

ספרי שם: ד״א ונתתי עשב בשדך זה פשתן.
עיין נדרים דף מ״ט ע״א דיש בפשתן דבר הראוי לאכילה, והיינו הירק שבו והחזיז וכו׳, ועיין בספרי פ׳ עקב פסקא מג דעשב בשדך זה פשתן, ר״ל דהא מבואר בסנהדרין דף נז ע״א דרק ירק של גנה אסור משום גזל ולא של שדה, וכן מבואר בפסיקתא רבתא פ׳ כ״א בשם ר״ח, ועיין עירובין דף כ״ח וע״ז דף ז׳ ע״ב דחזיז וירק של שבת בגינה מתעשר ולא הוה הפקר וכו׳, וכן גבי פשתן החזיז שלו חייב במעשר ולא הוה הפקר, ולכך בשדה שלו מותר ליקח העשב זהו כונת הספרי הנ״ל.

ספרי שם: ונתתי וכו׳, זה פשתן וכן הוא אומר וכו׳ ועשב לעבודת האדם.
עיין מ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ סוכה דאין עליו שם גדולי קרקע, דהוי פנים חדשות, ומ״ש בכורות דף י״ז, ובירושלמי רפ״ט דכלאים, ונגעים פי״א ע״ש, ובהל׳ ציצית ברמב״ם בזה.

ספרי שם.
ב״מ דף כ״ה.

שם: ואכלת ושבעת.
ספרי שם: דבר אחר ואכלת ושבעת מן הולדות.
עיין נדרים דף נ״ה ע״ב דגם ולדות נקרא גדר פירות ע״ש בזה.

ספרי שם: ר׳ יוסי בן דורמסקית אומר הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם אף הקכ״ה פתח וכו׳.
עיין צ״פ בראשית צד י״ב.

פסוק טז

וסרתם ועבדתם אלהים אחרים.
ספרי שם: ואימתי נקראים על שמו בימי דור אנוש וכו׳ באותה שעה עלה אוקיינוס והציף שלישו של עולם.
תוס׳ ע״ז דף י׳, עיין שבת דף קי״ח ע״ב דור אנוש או אנוש עצמו, ומ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ ע״ז ועיין בשאלתות דרא״ג בזה והם עבדו…

פסוק יז

וחרה אף ה׳ וגו׳.
ספרי שם: חמשה פורעניות הם עתידים לבוא עליכם. עיין סוטה דף מח ע״ש בזה.

ספרי שם: חיצי כלים והם אינם כלים.
סוטה דף ט׳ ע״א.

ספרי שם: כה אמר ה׳ (אשר למות למות) ואשר לחרם וכו׳.
ב״ב דף ח׳ ע״ש.

ספרי שם: גלו בשנת שבע לנבוכדנצר.
ערכין דף יב ע״ש, ועיין ב״ב דף כ״ח ע״ש בתוס׳.

ספרי שם: היו מצוינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהא לכם חדשים הוא שירמיה אמר הציבי לך ציונים.
ר״ל במצות שחובת קרקע וכמבואר בירושלמי פ״ד דקידושין ע״ש בזה.

ספרי שם: ואבדתם מהרה (מעל הארץ הטבה) מהרה אתם גולים ואי אתם נכנסים לארץ טובה כיוצא בה (אתה אומר) ר׳ יהודה אומר טובה זו תורה וכו׳.
עיין לעיל פ׳ פנחס ופ׳ ואתחנן.

פסוק יט

ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם.
ספרי פיסקא מ״ו: מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה.
עיין בתוספתא חגיגה פ״א ע״ש, וספ״ג דסוכה דף מ״ב ע״ש.

שם.
תוספתא חגיגה ירושלמי סוכה ספ״ג.

ספרי פיסקא מ״ז: ואומר כי כה אמר ה׳ העיר היוצאת אלף תשאיר מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה.
עיין סוף כתובות ע״ש, ועיין בסנהדרין דף ט״ו ע״ב.

ספרי שם: והיה מספר בני ישראל זה מספר שמים, כחול הים זה מספר אדם.
יומא דף כ״ב.

פסוק כב

כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת.
ספרי פיסקא מ״ח: כך ת״ח למד ב׳ או ג׳ דברים ביום וגו׳ נמצא עשיר לאח״ז ועליו נאמר וקובץ על יד ירבה.
ע״ז דף י״ט, עירובין דף נ״ד.

ספרי שם: ומנין שסופו להניח שנים ושלשה דברים בפרשה שנאמר והנה עלה כולו קמשונים.
משום דכולו היה ג׳, עיין כתובות דף ח׳ ע״א ע״ש וכ״מ.

תוכן העניינים

צפנת פענח על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה