אור ברסלב

צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין

במדבר

ויקרא

פרק ד

פסוק יג

ודשנו את המזבח וגו׳.
עיין בירושלמי סוף פ״ד דיומא אם הוה מכבין האש אז, פלוגתא, וכן בתו״כ פ׳ צו, וזה אם יש שם מזבח עליו, עיין זבחים דף ס״א ע״ב בתוס׳ ומוריד אף מותר לכבות, והך ודשנו לשון…

פסוק לז

אלה פקודי משפחת הקהתי כל העבד באהל מועד וגו׳
… וגבי בני מררי נראה כך, דהנה בבני מררי לא נקט עובד באהל מועד. ונראה כך, דבני קהת היו משוררים ולקמן נקט עליהם בכתף ישאו, ומבואר ערכין דף י״א שזה שירה, ובני גרשון הוה מן משוערים, שזה ג״כ גדר עבודה, אבל בני מררי הוה רק נושאים בכתף ושומרים וזה לא נקרא עבודה באהל מועד.

פסוק מא

אלה פקודי משפחת, בני גרשון כל העבד באהל מועד אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳.
ששיער, ובזה לא אפשר למשה שיהיה עמהם, דמשורר ששיער חייב.

פסוק מה

אלה פקודי משפחת בני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳ ביד משה.
ובזה הוה גם משה עמהם שומר כמבואר רפ״א דתמיד, וא״כ הוה ראש השומרים, וזה דנקט ביד משה.

שם.
באמת לפי הנראה דבזמן שניתנו לוחות הראשונות אז הוי הגדר שירה שייך לכל ישראל וכו׳, אך אח״כ נשתנה ולא ניתנה רק למרע״ה וללוים שיהיו משוררים וכו׳, וזה ר״ל בקולו של משה דברכות דף מ״ה וערכין דף י״א, דמרע״ה היה משורר דזה היה שייך למשפחת קהת. וע׳ ב״ב דף ט״ו דתהילים נכתב ע״י וכו׳ בני קרח ומרע״ה, עי׳ בערכין דף י״א, ולכך בהם כתיב לשון מלאכה, דזהו בגדר מלאכת מחשבת, עי׳ ערכין דף י״א עבודה שצריכה עבודה, ר״ל לימוד, ומשפחת גרשון היה מן השוערים ולכך בהם כתיב עבודה דזה הוי עבודה בכ״מ, אבל במשפחת מררי כתיב עבודת אהל מועד, ר״ל כי הם הוקבעו לשמירת אהל מועד, ואנן קיי״ל ב״מ צ״ג דמשמר לאו כעושה מעשה גבי פועל וכו׳, אך מ״מ במשכן כיון דזה הוי מצוה, ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ בית הבחירה אם לא שמר עובר בלאו, דשם השמירה מחמת כבוד לא מחמת שמירה מן הגנבים, כמ״ש רבינו שם וכמפרש בריש תמיד, וזה וודאי זר אסור לשמור, ואם שמר י״ל דפטור, דכיון דבאמת לא הוי מלאכה רק משום המצוה עושה זה למלאכה, ובגדר שכ׳ רש״י שבת קכ״ז ע״ב וכ״מ גבי ביעור תרומה טמאה, וכן הדין בשיטת הירושלמי גבי תקיעת שופר בשבת, וזה רק למי שחייב לתקוע וכו׳. עכ״פ משפחת קהת היו משוררים ומשפחת גרשון היו משוערים ומררי היו שומרים, והנה מרע״ה היה מן המשוררים ומן השומרים כמבואר ערכין דף י״א ותמיד דף כ״ו ע״ב, דשירה הוי ביום כמבואר שם, ושמירה בלילה כמבואר בדברי רבינו שם ותוס׳ עירובין דף כ״ג ויומא דף י׳, אבל משוערים מבואר בערכין שם ע״ב דמשורר ששיער חייב מיתה ע״ש. ובזה מדויק קרא דגבי בני קהת ובני מררי בהפקודים כתיב שם ביד משה אבל בגרשון לא כתיב שם ביד משה משום דמרע״ה במשפחת גרשון לא היה, דמשורר ששיער חייב.

פרק ה

פסוק ב

צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו׳.
ספרי, פיסקא א: ׳צו׳, הציווי מיד בשעת מעשה, ולדורות … מנין, ת״ל: צו את בנ״י ויקחו אליך שמן זית וכו׳.
עיין תו״כ ר״פ ויקרא ובירושלמי ב״ק פ״א, ועיין רש״י סנהדרין דף ז׳ ע״ב וקדושין דף כ״ט ע״א.

שם.
הא דאמרינן בקדושין דף כ״ט ע״א ובירושלמי פ״א דב״ק דצו הוא מיד ולדורות. ר״ל, דלא דהמצוה. נוהגת לעולם, רק שהוא לשעה וגם לדורות, דמילי דנהגי באותה שעה לא נהגי לדורות, כעין דאמרינן בשבת דף קל״ה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכן מה דמבואר בירושלמי דב״ק הנ״ל ובספרי ר״פ נשא גבי מנורה ושילוח טמאים, הוא ג״כ דלשעה הייתה עיקר המצוה בהדלקה, כמש״כ בזה בח״א ובח״ג, ושם היה צריך דוקא כהן להדלקת הנרות, וע׳ תו״י יומא דף כ״ד ע״ב. וכ״כ בזה שם. ולדורות א״צ זה. וכן גבי שילוח טמאים דאף דהתם הוי כמו נטמא בפנים דבעי שהייה, וע׳ בגיטין דף ס׳ ע״א דנאמר בזמן שנעשו מחיצות, ואם זה הוי כמו טמא שנכנס או כמו נטמא בפנים, ע׳ פסחים דף פ״ו ע״ב גבי נפרשה מחיצה ביניהם, ובשבת דף צ״ט ע״ב וכ״מ בזה, וא״כ לא דמי שילוח טמאין דאז לשילוח טמאין דלדורות.

ספרי שם: ר׳ יהודה בן בתירה אומר אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר: וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים ואין מזרזים אלא למזורזים.
מכות דף כ״ג ע״ש בזה.

ספרי שם: וישלחו מן המחנה, מחנה שכינה… הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה… ללמדך שאין עונשים מן הדין.
עיין ברש״י חגיגה דף י״א ע״ב ד״ה לבתו גבי עונשין מן הדין, ובתוספתא שבועות פרק ג׳ דהוה בזה מחלוקת אם שייך גבי קרבן עונשין מן הדין ע״ש, ובספרי ריש פ׳ נשא גבי שילוח טמאים.

פסוק ג

מזכר עד נקבה תשלחו וגו׳.
ספרי שם: אחד גדולים ואחד קטנים במשמע, או אינו אלא כענין שענש… ת״ל: מזכר ועד נקבה תשלחו, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.
עמ״ש ערכין דף ג׳ ע״א בתוס׳ בזה, וחייב המכניס. ועיין עירובין ק״ד ע״ב, ומ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ בימ״ק, ועיין ערכין דף ג׳ מ״ש בזה.

ספרי שם: ר׳ ישמעאל אומר הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים ובגדים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שילוח אף כלים טעונים שילוח.
הנה באמת נ״מ, גבי אדם רק חוץ למוקף חומה ובגד צריך חוץ למחנה. והנה בגד שנגע במצורע או במשא מאי, ועיין [תו״כ פ׳ תזריע?].

פסוק ד

ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה וגו׳ כן עשו בני ישראל.
עיין פסחים דף ס״ז, והנה באמת כך, הנה מלבד ג׳ מחנות דהוה במדבר הוה עוד גדר אחד, ע׳ זבחים דף קט״ז ע״ב, וזה נקרא מקומות של ישראל חוץ לדגלים, ושם הוה מקום הגרים, ספרי פ׳ בהעלתך ע״ש, ושם הוה גדר מחיצה, קדשים אין נפסלים שם ומ״מ לא הוה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני י״ל כגון כה״ג לאחר כניסתן לארץ י״ל דהוה כמו ראו פני החומה לענין קליטה ולחייב מלקות אח״כ, וזה הוה בגדר מוקף חומה דשל א״י, ועי׳ בר״ש פ״א דכלים בזה, ועמ״ש רש״י שבועות דף ט״ז, ותוס׳ ערכין דף ל״ב ע״ב ע״ש בזה, ושם ג״כ הוה ענן כדמבואר בספרי פ׳ בהעלתך בזה, ועמ״ש זבחים דף ק״ג ע״ב, ושם מצווה רק עשה ולא לאו, וזה ר״ל אל מחוץ למחנה, וזה ר״ל נתקו, וזה ר״ל הך הפסחים שם, וכן מבואר ברמב״ם בזה. ועי׳ פסחים דף פ״ה ע״ב דהם מותרים בשערים וזה גרע מזה, ועמ״ש בירושלמי פ״א דסנהדרין, וע׳ בפ״ג דמע״ש בזה, ובירושלים הוה כה״ג בית פאגי ע׳ ב״מ דף צ׳ וכ״מ בזה. וזה הוה כמו מקום שהוסיפו על ירושלים, עיין שבועות דף ט״ז, ושם הוה שורפים פרה אדומה, עמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ פרה. ועמ״ש בזה בחיבורי גבי הך דירושלמי פ״ט מנזיר גבי קברי המלך.

ספרי שם: כן עשו בני ישראל, מלמד שאף הטמאים לא עכבו.
עיקר הגדר כאן אם זה הוה כמו נטמאו בפנים דצריך רק גדר חיוב שהייה, או כמו נטמא בחוץ משום שהיה בו דין טומאה (אף) דלא היה כלל גדר מחיצות. ועמ״ש מנחות דף מ״ח גבי חכ״ע [=חלות כבשי עצרת], ופסחים דף פ״ו ע״ב, ועיין פסחים דף ס״ח ע״ש אכתי.

פסוק ז

והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו.
שם סוף פיסקא ג: הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא בב״ד ולא הספיק לתנו עד שבא בע״ח של נגזל, מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנים לבע״ח של נגזל, ת״ל: ונתן לאשר אשם לו.
הנה בב״ק דף ק״ט ע״א, מבואר שם דהיכא דצריך להוציא גזלו מתחת ידו צריך ליתנו אפילו לארנקי של צדקה. ולענין אם זה מעכב ג״כ להבאת הקרבן דקיי״ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא, ע״ש בגמ׳ בהך מחלוקת דריה״ג ור״ע, דריה״ג ס״ל דכיון דזכה עפ״י דין הוה כמו שנתן כבר ויכול להביא הקרבן, דס״ל דהפטור של תורה הוה כמו נתינה, אך רק להני אמוראי אם זקפו במלוה, דהוה כמו שנתן לידו והחזיר לו, וכמו דאמר רבא שם דף ק״ד ע״א דלענין קרבן לא סגי עד דמטא לידו. ועי׳ בדברי רבינו פ״ח מהל׳ גזילה דגם הודאה בב״ד לענין הקרבן מהני, והר״א שם פליג עליו וס״ל דבעי דוקא זקפו עליו במלוה אז יכול להביא הקרבן, רק דמ״מ לדידן דפסקינן כר״ע, דאף דלענין קרבן זה הוה כנתינה עדיין שם גזל עליו לענין דצריך להוציא גזלו מתחת ידו וכו׳. ובאמת בתוספתא ב״ק פ״י מבואר דלא מהני גם זקפו רק אם נתנו וחזר ונטל ממנו ע״ש, ובהך דב״ק דף ק״ג ע״ב בהך דר״ט ור״ע אם היכא די״ל דפטור עפ״י דין אם יכול להביא קרבן בלא הגזל, וכן הך דאמר שם דנותן לב״ד ר״ל ג״כ דזה הוה כמו חזרה. וע״ש בתוס׳ דף ק״ג ע״א בד״ה אבל נותן וכו׳ ר״ל דכיון שנתן לשליח ב״ד שוב יכול להביא הכפרה, ובאמת הא דמבואר בקדושין דף ט״ו גבי הך דר״נ דמוציאין מזה וכו׳, ר״ל כך, דהוה כמו שנתן, לא בגדר שעבוד רק שקיים הנתינה ויכול להביא קרבן, וכן מוכח בספרי פרשת נשא וכו׳, ובאמת זהו כונת הגמרא בקדושין דף ט״ו ע״א גבי הענקה, דר״ל אם בזה קיים מצות הענקה במה שנותן לבע״ח של העבד.

פסוק ח

ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן.
שם, פיסקא ד: רבי נתן אומר ׳ואם אין לאיש גואל׳, אין לי אלא איש, אשה מנין, ת״ל: להשיב האשם אליו.
ועיין ב״ק ק״ט ע״ב, אך באמת ר״ל כגון אשה שיש לה בעל ומתה איך הדין אם הבעל יורש זה או הוה ראוי כיון דרק לאחר מיתה. ועיין בתוס׳ דכתובות דף ל״ח ע״ב, וב״מ דף ל״ד גבי כפל ע״ש בזה, וזה ר״ל ואף אם יש יורשים מ״מ בעל קודם. ועמ״ש ב״ב דף קל״ט ע״ב, ודף קכ״ה ע״ש בזה.

מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וגו׳ איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
ספרי שם: מנין אתה אומר הגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשים פטורים, ת״ל: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, כך היה ר׳ עקיבא שונה עד שלא בא מזפרונה. אבל משבא מזפרון אמר אפי׳ נתן את הכסף לאנשי משמר ומת, היורשים פטורים, אין מוציאים מיד כהן, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
עיין ב״ק דף מ׳ גבי כפר, ודף ק״י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאין אשם קרי׳ רחמנא ע״ש ברש״י, ולא דמי לפדיון הבן דבכורות דף נ״א ע״ב, דשם שיעור מצטרף וכאן שיעור עצם. וע׳ מ״ש התוס׳ מנחות דף ע״ג ע״ב דחל ג״כ קדושה ויש מעילה על גזל מזמן הפרשה עד שבא ליד כהן. והנה לכאורה איך אמרינן ב״ק דף ק״י ע״א דאם מת עד שלא נתן הכסף ינתן לבניו, ואמאי הא חל עליהם קדושה בגדר אשם ומפריש מעות לאשמו ומת אסור, ועי׳ תוס׳ סוטה דף ו׳ ע״ב, אך הנה רש״י ז״ל וכן בתוספתא ב״ק מדייק שם ומת בדרך, ר״ל עד שלא בא לירושלים, וכמו גבי ביכורים דכ״ב בזה דעד שלא באו לירושלים לשיטת רבינו הוי רק בגדר נדר אבל קדושה אין בהם, מ״מ אם נתן אז לכהן זכה בהם הכהן בגדר מתנה, דאף דגמ׳ יליף מזה דכסף מכפר מחצה, ר״ל דאח״כ פועל גם הכסף לכפרה, ונ״מ די״ל דאם נתן הכסף לכהן בירושלים ומת קודם הקרבת הקרבן י״ל דאז לא פקע הקדושה מהמעות גם ביד כהן כ״ז שלא נקרב האשם בגדר הך דנדרים דף ס״ח מיגז גייז, וע׳ זבחים דף ק״י ע״א גבי קומץ ולבונה ע״ש, ורק אם נתנו בגבולין לכהן ואח״כ מת זכה בו, וא״ש מה שהקשו התוס׳ ב״ק שם דף ק״י ע״ב ד״ה וגזל דאמאי חשבינן גזל הגר ממתנה שבגבולין, אך ראיה מדמרבינן בספרי ובתוספתא דב״ק שם מן לכהן לו יהיה כדאיתא בפ׳ נשא, דזה קאי על כסף שנתנו לכהן ואח״כ מת הגזלן בלא קרבן, א״כ ע״כ זה הוה בגבולין. וע״ש בב״ק דף קי״א דיליף שם דכסף בראשו מקרא אשר יכפר בו, ועי׳ סוטה דף מ״ו דאמר שם להיפך דאשר לשעבר משמע, ובהוריות דף י׳ ע״א, ומכות דף ח׳ דכל היכא דכתיב אשר לא הוי חיוב, וע׳ ברכות דף י״ג ע״ב גבי אשר אנכי מצוך ע״ש, עכ״פ יש משמעות באשר דאף היכא דאין הכרח לזה מ״מ נתכפר לשעבר, וזה כה״ג דקיי״ל כסף מכפר מחצה ונשאר ביד כהן אף שמת הגזלן קודם שהקריב אשם, זה ר״ל הכתוב.

שם, סוף פיסקא ד: ׳מלבד איל הכפורים׳, מכאן אתה ואומר נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא, וקורא אני עליו: ׳איש אשר יתן לכהן לו יהיה׳. או אפילו נתן האשם ליהויריב וכסף לידעיה יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת״ל: ׳מלבד איל הכפורים׳, יחזיר ויביא אשם אחר ויתננו לידעיה ויזכה יהויריב בשלו.
עיין ב״ק דף קי״א גבי גזל הגר נתן את הכסף ליהויריב וכו׳, ומוכח שם דרק אם נתנו אשם ליהויריב ואח״כ כסף לידעיה אז עשו בני יהויריב שלא כדין, אבל אם נתן כסף לידעיה ואח״כ אשם ליהויריב לכ״ע יחזור כסף לאשם ושפיר עביד יהויריב. וכן פסק רבינו בהל׳ גזילה פ״ח הל׳ י״ב ע״ש. וע״ש דף ק״י ע״ב בתוס׳ ד״ה או, ובאמת זה ר״ל הבעיא דשם גבי אין בו ש״פ וכו׳, אם ר״ל דהנתינה למשמר אחר לא הוה נתינה וא״כ עדיין הגזל יש עליו קדושה, ועיין בתוס׳ מנחות דף ע״ג ע״ב, או דצריכים זה המשמר ליתנו לאחר אבל הוה נתינה והוה כמו שליח ב״ד כמבואר שם דף ק״ג ע״ב דהוה כמו נתן הכסף ויכול להביא אשם ע״ש בתוס׳ ד״ה אבל, ותוס׳ ב״מ דף ל״ז ע״א בסה״ד. והנה רבינו בפה״מ ב״ק דף ק״י ס״ל דכיון דהמשמר קבלו שלא בזמנו לא הוה כלל ופסול האשם. וכן הוא בירושלמי שם דמוציאין מידו ר״ל הבעלים דלא הוה נתינה, ונ״מ דאם מתו הבעלים אז צריכים להחזירו להיורשים ולא שייך כסף מכפר מחצה דרק אם קבלו הכסף בדין אז מכפר מחצה, וכן מוכח בתוספתא ב״ק פ״י ע״ש, וט״ס שם, ובספרי פ׳ נשא, וכמו דאמרינן בירושלמי פ״ו דתרומות גבי תרומת שוגג דרק הנתינה ולמי שצריך ליתנו מקדש ולא לכהן אחר ע״ש גבי אכל תרומת ע״ה.

פסוק י

ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
שם, סוף פיסקא ו: הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם, יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, ת״ל: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. או אפילו מדד בקופה ונתוספו אחרים עליהם קורני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, ת״ל: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
זה ר״ל הך… ובאו עוד כהנים ולווים אם שייך להם ג״כ, עיין בתוספ׳ פאה פ״ד ע״ש בזה, וכאן הרי זכתה להם. ועיין בקדושין דף כ״ז ע״א, ותוספ׳ ב״ק…

שם.
עי׳ רש״י חולין דף קל״א ע״א ד״ה כמי שהורמו, שכתב שם שזכה בהן מן ההפקר, ור״ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות הבעלים, ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים. וע׳ תוס׳ ב״מ דף ו׳ ע״ב, ובהך דקידושין דף כ״ז ע״א גבי מקומו מושכר למעשר, ר״ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר. וע׳ בהך דב״מ דף י׳ ע״ב כי זכה רחמנא וכו׳ לנקוטי פאה, ומשמע דלזה יש להם זכי׳ בגוף השדה. וע׳ בהך דנדרים דף מ״ב ע״ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה, וע׳ בב״ב דף ע״ט אם שייך גדר חצר בהקדש, ובנדרים דף ל״ד ע״ב ע״ש בר״ן וכ״מ. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ו׳ מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו׳ קורא אני עליו כו׳ ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע״ש. וע׳ בתוספתא ב״מ פ״ג גבי הך דשאל ר׳ יוסי לחכמים הרי כו׳, ור״ל משום דהכלי משועבד להכהן. וע׳ תענית דף ח׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה אלא, וסנהדרין דף כ״ה ע״א בתוס׳ גבי משחק בקוביא ע״ש.

שם.
כ״כ בזה אם שייך גבי פה״ב גדר נדר שיהיה זה לפה״ב ואם חל עליו אך שחייב באחריות, או לא הוה שום חלות, מלשון המשנה בבכורות די״ב ודנ״א, ובספרי פ׳ נשא על פסוק ואיש קרשיו כו׳, ועי׳ בהך מחלוקת בתוספתא פיאה פ״ד גבי עמדו כהנים על הגורן ואח״כ באו אחרים אם יכולים ליתן גם לאחרים חלק, וכמו הך דבכורות די״ח ע״ב, ובספרי פ׳ נשא דמחלק דאם מדד להם בארץ לא זכו ואם באו אחרים צריכים ליתן גם להם, משא״כ קופה, וע״כ לא קופה שלהם דמה קמ״ל, רק בקופה ובגדר שכתבו התוס׳ סנהדרין דכ״ה ע״א גבי משחקים על הדף, ע״ש שקנו שהדף נקנה להם. או י״ל דקמ״ל בגדר כלי של לוקח ברשות מוכר דב״ב וב״מ וגיטין. ועי׳ בתוס׳ בכורות די״א דמשמע דמיד שהפריש הוה כזכה השבט לא כרש״י פסחים דמ״ו ע״ב, ואכ״מ בזה. ועי׳ בתוספתא ב״מ פ״ד, אך שם הפריש אחר כהך דב״מ דל״ח ע״א ע״ש.

ספרי שם: ר׳ יוסי אומר הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת, יכול קורני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת״ל: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
באמת כן הדין גבי פדיון הבן דנקט בבכורות דף נ״א המפריש פה״ב ואבד חייב באחריות, ומה שייך עליו אחריות הא לא חל עליו כלל השם, וכן בפטר חמור לר״א בכורות די״ב ע״ב מה זה אחריות. אך ר״ל דאם הפריש דבר לצורך פדיון ואח״כ נתייקר הרבה אף דלא חל עליו עדיין מ״מ צריך זה ליתנו לכהן, וכן חייב באחריותו, זה ר״ל הספרי פ׳ נשא סוף פיסקא ו׳, גבי פדה בנו לאחר ל׳ ומת אין מוציאין כו׳, והוא תמוה דהרי חייב לפדות כמבו׳ במשנה דמ״ט, רק דר״ל דע״כ מיידי שהפדיון עדיין בעין ביד כהן, ע״ש ודי״ב ותוס׳ ב״ק דף ע׳, והוקר החפץ דסד״א כיון דמת נתבטל ממנו החיוב שנתחייב שזה החפץ יהי׳ לפה״ב ועכשיו שיפדהו בה׳ סלעים קמ״ל.

פסוק יג

ושכב איש אתה שכבת זרע וגו׳.
שם, פיס׳ ז׳: אותה ולא את אחותה. שהיה בדין אם כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסרו. כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שהוא אוסר את אוסרו, ת״ל: אותה, ולא את אחותה.
ר״ל, אם אחותה נאסרה, דהיינו אם אח״כ מתה אשתו אם מותרת היא אח״כ לזה שבא עליה האסור לה, כן ר״ל.

פסוק טו

והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה וגו׳.
שם, פיס׳ ח: לא ישים עליה שמן, מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בל״ת, או כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור וללקטו. על לבונה לא יהיה עובר שיכול לחזור וללקטה, ת״ל: לא ישים עלי׳ שמן ולא יתן עלי׳ לבונה. מגיד שאם נתן עלי׳ שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
(רמב״ם הל׳ סוטה פ״ג הל׳ י״ג ואם נתן לוקה וכו׳, הנה עיין בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח כ׳ שם לשון והקריב. משמע דבלא הקרבה אינו עובר. וע׳ מש״כ רבינו בספר המצות מצות ל״ת ק״ב ק״ג, מבואר שם דיש חילוק בין שמן ללבונה, דגבי לבונה רק ההקרבה משום דיכול ליטלה, אבל גבי שמן תיכף, וזה רק בשאר מנחת חוטא, אבל גבי סוטה ס״ל שם דאין נ״מ. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ח׳ דמחלק ג״כ כה״ג, והטעם משום דיכול ללוקטה.

שם.
לכאורה מלשון רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח מוכח דגבי לבונה רק אם הקריב אז עבר על לאו משא״כ קודם הקרבה משום דאפשר בלקיטה. וכבר כתבתי בזה בהל׳ סוטה. ועיין בספרי פרשת נשא פסקא ח׳ דמחלק שם כה״ג. אך הנה במנחות דף נ״ט ע״ב נקט שם נתן כלי ע״ג כלי לא פסל, ומדברי רבינו בפיהמ״ש שם משמע משום דלא מיערב וכו׳. והנה רבינו ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב כ׳ שם דאם נתן כלי על גבי כלי גם הלאו לא עבר וכו׳. אך באמת נראה כך, דגבי מנחת חוטא על המנחה גופה דהפסול הוא לבד הלאו או משום יתר או משום חרבה אז אף אם (נפסל) [נפל] מאליו ג״כ פסול, אבל על הקומץ שמן או לבונה (גם) [ולא] על המנחה אז הפסול רק משום הלאו ואז אם רק נתן בידים. ובזה מדוייק לשון רבינו פי״א מהל׳ פסוהמ״ק ה״ח נקט לשון נפל ובהל׳ י׳ נקט לשון נתן. וזהו ג״כ כונת הגמרא דף נ״ט ע״ב ותיהוי פך, ע״ש ברש״י שכתב שנפל עלי׳ פך שמן, ר״ל כך, דכ״כ דרבינו ז״ל כ׳ בפי״ב ה״ח נתן והקריב, ומשמע רק אם הקריב אז לוקה, אך באמת כך, דכ״כ דשיטת ר״ת דבמנחה אחת אינו עובר על שניהם, ועיין בדברי רבינו בס׳ המצות מצות ל״ת ק״ג וק״ה נראה שמחלק שם בין מנחת חוטא למנחת סוטה, דבמנחת חוטא חייב בהקרבה בלבונה, ובמנחת סוטה חייב בנתינה ע״ש, והוא כך, דהנה כ״כ דגבי לבונה הוא רק מחמת הנתינה, אך אם נפל מאליו לא שייך בזה הפסול, אך מ״מ י״ל דאם הקריבה אח״כ עם הלבונה עבר אף בלא נתינה, אך זה רק במנחת חוטא, אבל במנחת סוטה דאין עלי׳ שם קרבן כלל, עיין רש״י מנחות דף ה׳ ע״ב, וזבחים דף צ׳ ע״א דרק לברר עון קאתיא, ומנחות דף ס׳ ע״ב, וכריתות דף כ״ד וכ״מ, אין החיוב עליה רק על הנתינה ולא על ההקרבה, וא״כ לפי״ז כך, דכ״כ דיש נ״מ בין היכא שהחיוב הוא על הפועל או על הפעולה הנפעלת, לכן ס״ל דאם הקריבם חייב על שניהם דאז החיוב רק מחמת הפועל לא מחמת הפעולה, אך זה רק גבי מנחת חוטא דהחיוב הוא גם על ההקרבה. וכן אם היתה לבונה שחוקה דאז אין עלי׳ שם הקטרה וכו׳, ואז החיוב רק משום הנתינה, ואז אינו חייב על שניהם אלא אחת דהחיוב רק משום הפעולה ולא משום הפועל וכו׳.

פסוק יח

והעמיד הכהן את האשה לפני ה׳ וגו׳ וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.
שם, פי׳ יא: וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן.
ר״ל משום דהוא נותן דבר מר לשם, כמבואר סוטה דף כ׳ ע״ש. ועיין לקמן ס״פ ט״ז עושה, ר״ל הכהן.

פסוק יט

והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה וגו׳.
שם, פי׳ יב: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה. שהיה בדין נאמר כאן שבועה ונאמר להלן (ויקרא ה, ד) שבועה, מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה, ת״ל: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה.
כבר כתבתי בזה בהך דשבועות דף כ״ט ע״ב גבי כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו וכו׳, ושם דף ל״ו ע״א גבי אמן שבועה ע״ש ברש״י, ובדברי הר״ן רפ״א דנדרים. אך באמת דברי ר״ת נכונים. דבאמת עי׳ בדברי רבינו בהל׳ שבועות פ״ב הל׳ א׳, דלאו דווקא אמן רק הוא הדין הן ג״כ הוי קבלת שבועה. וע׳ הוריות דף ג׳ ע״ב דהרכין הוי כמו שגם הוא הורה, ולגבי התראה מבואר בסנהדרין דף פ״א ע״ב דהרכנה לא מהני לקבלת התראה ע״ש. ובירושלמי ר״ה פ״ג מבואר שם גבי עדים שאמרו שב״ד קידשו החודש די בהרכנה, ולמה גבי התראה לא מהני זה וכו׳. עכ״פ כך, דהרכנה ורמז לא מהני רק אם צירף עם מי שאומר הדבר, ולכן גבי התראה דבעי שהוא יקבל עליו התראה לא הוי זה קבלה בהרכנה כמבואר סנהדרין פ״א ע״ב. והנה גבי שבועת סוטה ע״ב בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה, כמבואר בספרי פרשה נשא פי״ב, ואם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג״כ לא מהני דבעינן שבועת עצמה. וא״ב נמצא בזה ב׳ דברים שבועות של הכהן (ואם) [וגם] היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן, ובזה צריך דוקא אמן. ומבואר בירושלמי סוטה פ״ב דוקא אמן, ואף דבשאר שבועות מהני ג״כ קבלה בלשון אחר כמו שכתב רבינו בפ״ב מהל׳ שבועות הנ״ל, אבל בסוטה צריך דוקא אמן, דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע, ע׳ ברבינו בהל׳ סוטה פ״ג ה״ז שכתב אמן בלשון שהיא מכרת, משמע דלאו דווקא אמן. וע׳ שבועות דף כ״ט ע״ב גבי אמן כמוציא שבועה מפיו ע״ש דף ל״ו דבזה נכלל כל הלשון שאמר המשביע וכו׳. ועניית אמן הוי כמו שאמר העונה זה הלשון בעצמו. ובמ״א מבואר. וזאת היא כונת דר״ת שהביא הר״ן ז״ל ברפ״א דנדרים הנ״ל.

פסוק כא

והשביע הכהן את האשה וגו׳ לאלה ולשבעה בתוך עמך וגו׳.
שם, סוף פי׳ יד: בתוך עמך ולא בזמן הזה.
עיין בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה, ע״ש בפיסקא יד. ומה זה, הא בוודאי צריך משכן ומקדש, ע׳ סוטה דף ט״ז, וסנהדרין, ועיין סוטה דף ז׳ ע״ש בתוס׳ גבי איום. אך ר״ל כך, דלפי המבואר בסוטה דף י״ח דמשקה אותה על להבא, וכן קיי״ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם היה קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שניה ואז פועלת המים הראשונים ששתתה, וא״ש שם. וזה ר״ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב׳ בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה, דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ״ק וסנהדרין.

פסוק כב

ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו׳ ואמרה האשה אמן אמן.
שם, פי׳ טו: הואיל ונאמר שבועות סתם בתורה ופרט באחת מהם שאינה אלא באמן אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא באמן. אבא חנן אומר משום ר׳ אליעזר להביא את שבועת הדיינים שתהא באמן, שאם אין עונה אתה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא.
כל פעולה דהוה ממילא הפעולה מועלת רק היכא דעביד כדין אבל בלא זה אינו כלום. וכן נראה להך דמבואר ב״ק דף ק״ו ע״א הובא בתוס׳ שם דף ס״ב ע״ב וכ״מ, דכפל בטוען טענת גנב לא מחייב רק בשבועה בב״ד ועפ״י דין, משום דזה דבר דצריך לעשות פעולה וקנין. והנה רבינו ס״ל בהל׳ שבועות פי״א הל׳ י׳ דגבי שבועת הדיינין לא מהני מושבע מאחרים עד שיענה אמן דהוה כמו מפי עצמו. אך מתוס׳ שבועות דף ל״ח ע״ב ד״ה לאתפוסי לא משמע כן, רק דגם בב״ד שייך מושבע מפי אחרים לדינא. והנה במכילתא פ׳ משפטים מבואר להדיא דבלא אמן אין השבועה כלום לדינא. וכן מבואר בספרי פ׳ נשא פסקא ט״ו, דגבי שבועת הדיינין בלא אמן הוה שבועת שוא, ומ״מ דוקא בב״ד. וכן שם גבי פרשת סוטה אף דזה הוה כמושבע מפי עצמו כמבואר בשבועות דף ל״ו מ״מ בעי דוקא שיהא משביעה כהן כמבואר בספרי שם פסקא י״ב דזהו בגדר דין, דהרי אף אם שכחה עכשיו שזנתה מ״מ נבדקת, אף דלשיטת רש״י שבועות דף כ״ו ע״ב לא חל שבועה כלל, וע׳ תוס׳ שבת דף ס״ט ע״א ע״ש, וע״כ דזהו גזיה״כ. ועמ״ש הר״ן רפ״א תדרים בשם ר״ת, ולכך נחשב ג״כ כמושבע מפי אחרים, וא״ש מ״ש שם הר״ן, כיון דע״כ בעי שתשמע השבועה מפי הכהן, וע׳ בירושלמי סוטה רפ״ז אם מהני עפ״י מתורגמן, וכמו גבי ב״ד ע׳ מכות דף ו׳ ע״ב, ובר״ן נדרים דף ח׳ ע״ב בשם ירושלמי גבי היתר חכם, וע׳ בספרי פ׳ שופטים פסקא קע״ו גבי נביא דצריך שישמע מפיו ולא מפי המתורגמן, ואז אינו חייב על העובר על דברי נביא ע״ש.

פסוק כה

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה׳ וגו׳.
שם, פי׳ יז: מיד האשה, שאם פירסה נדה לא היתה שותה.
(רמב״ם הל׳ סוטה פ״ג ה״א: שאין משקין וכו׳ אלא במקדש וכו׳), עיין רש״י מדכתיב לפני ה׳, וע׳ תוס׳ זבחים דף נ״ו ע״ב מה דמקשה שם ממעשר שני וכו׳, ועיין כאן דף ט״ו ע״ב ברש״י גבי נוב וגבעון אם יש בהם השקאת סוטה. ועיין זבחים דף קי״ט ע״א דגם הם מיקרי לפני ה׳. ועיין בספרי פ׳ נשא פיסקא י״ז שאם פירסה נדה לא היתה שותה, והיכא משכחת לה הא אסורה ליכנס לשם, וע״כ צ״ל כגון בנוב וגבעון דלא היו שם קדושת מחנות, עיין בתוס׳ שבועות דף ט״ז ע״ב ע״ש. אך זה תליא אם מקריבין מנחה בבמה, עיין בתוס׳ ישנים יומא דף דף מ״ד ע״א.

פסוק כו

וקמץ הכהן מן המנחה וגו׳ ואחר ישקה את האשה את המים.
ספרי שם: ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחי ברבי יאשיה אומר משקים בה סוטה אחרת.
גבי מגילת סוטה דמבואר בסוטה דף י״ז דבעי עיבוד, אם שם צריך לשמה, וגם אם לשם פרשת סוטה או לשם זו, ע״ש דף כ׳ ע״א, ובעירובין דף י״ג. וכ״כ בזה בהל׳ סוטה בעניין אם קלף לאחר שנמחק לשם סוטה זו אם כשר לשם סוטה אחרת לכתוב עלי׳. עיין בספרי, ובתוספ׳, אך הספרי יש לפרש דר״ל להך דסוטה דף י״ח אם מחק ב׳ מגילות לתוך כוס אחד אם נימא דיכול להשקותן ע״ש, אם אח״כ הודה אחת מהן שנטמאה אם יכול להשקות השניה.

פסוק כח

ואם לא נטמאה וגו׳ ונקתה ונזרעה זרע.
שם, סוף פי׳ יט: דבר אחר ונקתה ונזרעה זרע, מפני שהיתה בכלל ויצתה לדון בדבר החדש החזירה הכתוב לכלל.
׳מפני׳ זה קאי אזאת תורת, לפי שהיתה בכלל כל מנחת דנוהג לדורות ויצתה בדבר חדש כמו מנחה שעורים וכן כלי חרס…

פסוק כט

זאת תורת הקנאת וגו׳.
שם, ר״פ כ: זאת תורת הקנאות, אין לי אלא לשעה, לדורות מנין וכו׳.
ר״ל, כיון דזה דבר נס. ועמ״ש רבינו בספר המורה ח״ב פכ״ט. עיין יבמות דף קכ״א ע״ב. ועיין תוס׳ גיטין דף מ״ו וכ״מ, קמ״ל קרא דזה לא הוה לשעה רק דין וקביעות. ועיין פסחים דף ס״ד ע״ב פלוגתא דאביי ורבא.

פסוק לא

ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה.
שם, פי׳ כא: שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר ונקה האיש וכו׳.
עיין בירושלמי סוטה פ״ד דאף טהורה מתנונת, ע״ש בזה.

פרק ו

פסוק ב

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלא לנדור נדר וגו׳.
שם, פי׳ כב: איש ולא קטן וכו׳, א״כ למה נאמר כי יפליא להביא את מי שיודע להפלות. מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום א׳ נדריו קיימין.
מכאן ראיה לשיטת הרמב״ם דס״ל דמופלא ד״ת הוא מבן י״ג רק שלא הביא שתי שערות.

שם.
בגדר פיתוי קטנה אונס ביבמות ל״ג, ודף ס״א יש בזה להאריך הרבה, ובשיטת הרמב״ם בהל׳ סוטה, ובהל׳ איסורי ביאה, ובירושלמי בכ״מ. ועיין סנהדרין דף נ״ה ע״ב דמבואר שם דרק משום דרחמנא חס ע״ש. ונ״מ לבת י״ב רק בלא שערות דאז לכל הדברים הוה בה דעת לקרבנות… מה״ת לדידן כשיטת הרמב״ם, וכן לנזירות וכן מבואר בספרי פ׳ נשא, ופ׳ מטות. וכן מפרש הך דנדה דף מ״ה ע״ב. וכן מבואר בהל׳ שגגות. רק לעונשין ולקרבן מחמת עונשין פטורים. אבל לקרבן מחמת שפחה חרופה חייב. כמ״ש הרמב״ם בהל׳ שגגות. ובהל׳ איסורי ביאה. וכן בן נח אף דצריך גדלות אבל לא שערות. והרבה יש להאריך בזה, ואכמ״ל. ועיין בתוס׳ כריתות דף י״א ע״א ד״ה דהא ע״ש בזה.

שם. כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳.
ספרי שם: יכול אפילו יזיר את אחרים, ת״ל: נזיר, את עצמו מזיר ואינו מזיר את אחרים וכו. ר׳ יהושע בן קרחה אומר ׳להזיר׳ אף את אחרים.
לפי מה דמוכח מירוש׳ כאן [נזיר] פ״ד ה״ו משמע כך דהא דאם הגיע לעונת נדרים בטלה הנזירות זה רק כשלא הדירו מרחם אבל אם הדירו מרחם הוה נזיר לעולם. וע׳ מש״כ רש״י סוטה דף כ״ג ע״א ד״ה האיש ע״ש, וכאן [בנזיר] דף ד׳ ע״ב ד״ה ושמשון ע״ש ברש״י ותוס׳, וכן שמואל ג״כ היה כך. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ב במה דפליגי שם ת״ק וריב״ק ע״ש. וזהו ג״כ כונת רש״י מכות דף כ״ב ע״א ע״ש.

פסוק ג

מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה.
שם, ר״פ כג: ק״ו ומה אם אונן שעשה בו וכו׳ נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות (הגהות וביאורים — לחכם ספרדי, נדפס בסוף הספרי, דפוס ווילנא תרכ״ו —: דאכילת מצוה שריא בודאי, ויין מצוה מספקא לן וכו׳, כן פי׳ הראב״ד ז״ל).
תמהני, ענבים של מע״ש אסור בנזיר.

ספרי, שם: רבי אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג, שכר זה חי.
עיין בירושלמי כאן פ״ו גבי כוס מזוג דחייבין עליו אבל לא משום משרת. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דיין הוא מזוג ע״ש. אך יהיה נ״מ אם צריך השיעור מיין לבד או גם המים מצטרפין לשיעור. והנה עיין בתוספתא פ״ד דכאן לכאורה משמע דמצטרף המים להיין להשיעור, וע׳ תוס׳ חולין דף כ״ו ע״א גבי כסף מעשר דגם המים הוי כפרי ע״ש. והנה באמת הך לאו דיין לא ישתה אם נימא דבכל מקום ענבים בכלל יין, עיין תוס׳ ב״ק דף ק״א, ופסחים דף כ״ד ע״ב וכ״מ, א״כ למה לי הך לאו. אך י״ל דנ״מ לענין מלקות כמבואר כאן [הל׳ נזירות פ״ה] בהל׳ י׳ ע״ש. אך אם נימא דהמזוג מצטרף והוה יין עצם, בזה לא שייך יוצא מן הענבים דהוא לא יצא מן הענבים ונעשה יין עצמו. ולכך אמר בירושלמי דאין בו לאו דמשרת כיון דהוא עצמו נהפך להיות יין לא שייך דין דמשרת אף לר״ע. וע׳ בירושלמי דע״ז פ״ה הי״א גבי מקום שהמים נמכרין במדה כמין במינו הוא, ר״ל משום מזיגה ע״ש. וע׳ בהך דביצה דף ל״ח ע״ש גבי מים ומלח בעיסה, וכבר הארכתי בזה במק״א. וע׳ תוס׳ זבחים דף ע״ח ע״ב ד״ה דלי, ושם דף כ״ב ע״א ד״ה נתן, ובהך דעירובין דף כ״ט ע״ב גבי שכר, דמבואר שם דיין מזוג יש על כולו שם יין ולכך אין עליו שם משרת.

ספרי, שם: מיין ושכר יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, ת״ל וכו׳ לא ישתה, בשתיה הוא אסור, מותר הוא בסחורתו וברפואתו.
וכל דבר שאסור באכילה וכו׳ אסור לעשות בו סחורה וכו׳. באמת נ״ל דהא דאמרינן בירושלמי פ״ב דערלה, ופ״ב דפסחים, מה שרצים הקלים עשה בו המאכיל כאוכל, לא ר״ל כמו הך דיבמות דף קי״ד דהיינו להזהיר הגדולים על הקטנים, רק דר״ל דאסורים לעשות בהם סחורה. ועי׳ בתו״כ פ׳ שמיני לא יאכל. ועיין מש״כ בס׳ בה״ג בהל׳ כיסוי הדם בהך דכתובות דף ק״ו ע״ב אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים, נראה מדבריו שגם מהך טעמא דאין עושין סחורה וכו׳. ועיין בספרי פ׳ נשא דמבואר שם דנזיר מותר לעשות סחורה ביין אף דאסורה לו. ואפשר לומר דר״ל ביין שהי׳ לו קודם שנזר. גם י״ל דזה תליא אם נזירות הוא איסור חפצא או איסור גברא, דאם נימא דהוא רק איסור גברא אין החפץ נאסר כלל ולא שייך בו גדר סחורה.

ספרי שם.
לפיכך אין מתרפאין מהן וכו׳, עיין בתוספתא פ״ח דחולין דבשר וחלב אסור ברפואה, והטעם משום דשלא כדרך הנאתו נמי אסור, וע׳ בספרי פ׳ נשא גבי נזיר דאמר שם יזיר יכול מרפואה ת״ל וכו׳ והטעם, משום דחזינן דבנזיר אף חרצן אסור דהוי שלא כדרך אכילה, כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב ע״ש, ולכך צריך קרא למעט.

שם. וענבים לחים ויבשים לא יאכל.
ספרי, שם: לחים להביא את הבוסר וכו׳, שהיה בדין הואיל וחייב ביין וחייב בענבים, מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, ת״ל: לחים, להביא את הבוסר. בוסר וכו׳. עיין בירושלמי כאן, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג דמרבה זה מקרא דלחים, וע׳ ערלה פ״א משנה ו׳ דאין עליו שם פרי לגבי רבעי, אף דהאיסור חל עליו. ועמש״כ רבינו לקמן בהל׳ מעש״ש פ״ט הל׳ ב׳, דמ״מ אין עליו שם ממון גבוה לגבי כרם רבעי ומעש״ש, ואף לענין ביכורים מבואר בירושלמי פ״ג דביכורים הל׳ א׳ דאין עליהם שם פרי, וע׳ גיטין דף ל״א ע״א, ובהך דשביעית פ״ד משנה ז׳ ע״ש בפיה״מ דמשמע שם דפגים יש בהם חיוב מעשר, ור״ל בהני שלא יגמרו לעולם כעין הך דעירובין דף כ״ח ע״ב. וע׳ סוכה דף ל״ו ותוס׳ שם דף ל״א ע״ב. וע׳ בהך דב״ק דף נ״ט ע״א דיחור גבי תאנים הוא פחות מסמדר, וזהו באמת כונת המשנה דסוף פ״א דערלה גבי ר״י אומר נוטעין יחור, ור״ל דאף דס״ל דסמדר אסור מ״מ יחור גרע טפי. והנה בירושלמי שם וכאן גבי מה דס״ל לר״י דסמדר אסור מפני שהוא פרי, מקשה שם א״כ למה בנזיר, ור״ל למה לן ריבוי, או משום דבנזיר גם פסולת פרי אסור.

ספרי שם: איסי בן עקביא אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבשים במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה ענין מדבר ביוצא מן הגפן.
באמת גם בנזיר בעלים יבשים גם לר״א לא מוזהר, כמ״ש התוס׳ נזיר דף ל״ו. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא ס״פ כ״ג ע״ש.

פסוק ד

כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל.
שם, פי׳ כד: מחרצנים ועד זג לא יאכל, מגיד שלא פטר אכילת צער. שהיה בדין ומה כיפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל אינו דין שיפטור בו אכילת צער, ת״ל: מחרצנים ועד זג לא יאכל וכו׳, להביא את החרצנים ואת הזגים שהם פרי ופסולת פרי.
האוכל וכו׳ מאכלים הראויים. הנה גבי יוהכ״פ לא משום רבעי מידי דבר אכילה, רק משום דבעי מיתבא דעתא כמבואר בחולין דף ק״כ ע״א, ע״ש ברש״י ד״ה (ומתענה) [ומשני] דלא תליא כלל באכילה, וע׳ תו״י יומא שם דף פ׳ ע״ב. וע׳ בספרי פ׳ נשא דאכילת צער פטור ביוהכ״פ, והטעם משום דלא מיתבא דעתיה. והנה הא מבואר בגמ׳ [יומא] דף פ״א ע״ב, וכן פסק רבינו, דעלים פטור ולולבים חייב, ורבינו ס״ל דגם עלי גפנים פטור. וכן מבואר בתוספתא דכאן [יומא] פ״ד. וע׳ סוכה דף מ׳ ע״א דיש שם סברא דסתמא לאכילה, וצ״ל ג״כ משום דלא מיתבא דעתא דהוה אכילת צער. וע׳ בירושלמי פ״ט דשביעית הל׳ ו׳, ע״ש. אך הא גבי נזיר דחייב גם אכילת צער מ״מ ממעטינן עלין ולולבין, ופלוגתא בזה בנזיר דף ל״ד ע״ב, ול״ה ע״ב. וע׳ בערלה סוף פ״א, אך שם י״ל דהמיעוט הוא שאינו בכלל המינים שאסורים בנזיר. ועי׳ במה דפליגי בירושלמי סוף פ״ו דכלאים אם עלי הגפן מקדש ג״כ התבואה אם לא ע״ש הרי חזינן דפליגי אם הוא בכלל גפן אם לא.

ספרי שם.
אם שתה רביעית וכו׳. ופסק דלא כרע״ק, מחמת הך דנזיר דף ל״ח ע״א כו׳, ויהיה עוד נ״מ לפ״מ דקי״ל לקמן בהל׳ ג׳ דאיסורי נדר מצטרפין זה עם זה, אם גם אכילה ושתיה מצטרפין. דהנה רש״י בנזיר דף ל״ד ע״א כתב דמצטרפין, אך זה רק אם שיעורו שוה, ואף ובתוספתא בתרומות ומעש״ש וכ״מ מבואר דאף אם אכילה ושתיה שוה מ״מ אין מצטרפין, וע׳ תוספתא כריתות פ״ב דגבי שאר איסורים מבואר שם דאין אכילה ושתיה מצטרף, וגבי דם אמר שם דמצטרף, י״ל כעין הך דיומא דף פ״א ע״א דאין בזה יתובא דעתא, וא״כ גבי נזיר דרחמנא רביה אף דברים שאינם ראוים לאכילה, עי׳ תוס׳ כאן [נזיר] דף ל״ד ע״ב ד״ה מחרצנים, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג, וכ״ד, דגם אכילת צער חייב, לכך שפיר מצטרף. אך כיון דאין שיעור שוה לא מצטרף. ואף דהא מבואר בסוכה דף י״ז ע״ב דהיכא דמשכחת פעם אחת שיהיו שעוריהם שוים מצטרף בכל מקום, והכא גבי יין קרוש די בכזית כמש״כ רבינו כאן, והוא מהך דשבת דף ע״ז ע״א וכ״מ, ואף דהא התוס׳ ביומא דף ע״ז ע״ב ובשבועות דף כ״ג ע״א כתבו דאין דרך לאכול יין קרוש, צ״ל ג״כ דגבי נזיר שאני דחייב אף אכילת צער כמש״כ. וע׳ תוס׳ זבחים דף ק״ט ע״א ע״ש, וי״ל דשוב הוה כמו מין אחר ולכך לא מצטרף. אך באמת נראה דרבינו ז״ל ס״ל כמש״כ רש״י כאן דף ל״ד ע״ב ד״ה בין הבינים דהוא דבר קרוש ע״ש. וכן ר״ל הירושלמי בנזיר כאן בהל׳ ב׳ להביא את השליש שבינתים, וכיון דאיתרבי שם מהך דלא יאכל לכך חייב על כזית. כן שיטת רבינו. ועי׳ סוטה דף מ״ח ע״ב, וסוכה דף י״ב, ובהך מחלוקת דרש״ש ורבנן הובא במנחות דף ל״א דיין קרוש לד״ה מטמא בגדר משקה, ע״ש בתוס׳ וכ״מ.

ספרי שם.
כבר כתבתי דגבי נזירות יש שני גדרים. א׳, דין התורה מה שנעשה ע״י פיו נזיר וכפי הדינים שגזרה עליו התורה. הב׳, נדרו, וכמבואר בנדרים דף ג׳ וכ״מ דיש בנזירות בל יחל מלבד הני לאוין דנזירות, וע״ש בגמרא דגבי בל יחל נקט בל יאכל ובל ישתה וגבי בל תאחר נקט רק בל יאכל, משום די״ל דגבי חרצן מבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ז, ובחולין דף צ״ט, ובספרי פ׳ נשא דחידוש הוא דאסרה התורה גם בחרצן דלא הוי אכילה, בזה י״ל דלאו דבל יחל לא שייך בזה דזה רק חידוש של התורה בנזיר ולכך דייק שם הגמרא הלשון.

ספרי שם.
חצי שיעור אם הוה מכל אחד שם בפ״ע, או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור. ונ״מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז״ל גבי שבועה שלא אוכל כזית אם חצי שיעור אסור, עיין פ״ד מהל׳ שבועות הל׳ א׳. והר״ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל. אך זה תליא במש״כ. וגם י״ל דנ״מ להיפך, כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג״כ אכילת צער כמבואר בשבועות דף כ״ב ע״ב, ובנזיר דף ל״ד ע״ב, ובספרי פ׳ נשא, אם החצי שיעור שלו ג״כ אסור, דאז נ״מ להיפך, דא״נ דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ״ע גם בזה חצי שיעור אסור, אבל א״נ דהוא כלל בדין דכל האיסורים י״ל דזה רק בדרך אכילתו.

ספרי שם.
לפי שיטת רבינו בהל׳ תרומות דנזיר זר ששתה יין של תרומה אין משלם חומש דהוי בגדר מזיק, אך זה רק גבי נזיר, דהרי חזינן דחייבה שם התורה על דבר שאינו ראוי לאכילה (אכילת צער) כמבואר בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ג גבי פסולת אוכל כאוכל, ופסקא כ״ד גבי אכילת צער. וע׳ שבועות דף כ״ב ע״ב דחרצן אין דרכו לאכול רק ע״י תערובות, ונזיר דף ל״ד ע״ב גבי פסולת פרי, וגבי עלין בהך מחלוקת דר״א ורבנן אם אסור לנזיר, דרבנן ס״ל מחמת דאינו בכלל פרי. וע׳ מחלוקת בירושלמי כלאים פ״ז אם העלין מקדשין את הזרעים ובהך דסוכה דף מ׳ ע״א, ויומא דף פ״א ע״ב, ובשביעית, ובירושלמי פ״ז, ופ״ח, ופ״ט, וכ״מ. וע׳ נדרים דף ד׳ חידוש, וחולין דף צ״ט ע״א בתוס׳ ד״ה גלה. עכ״פ חזינן דאיסורי נזיר חל גם על דבר שאינו ראוי לאכילה, ולכך י״ל דגבי תרומה דצריך דווקא לגבי קרן וחומש ולגבי מיתה כל הג׳ גדרים דהיינו שיהיה זה הדבר ראוי לאכילה, והאוכל אוכל אותם כדרך אכילה, וגם אוכל כמו שדרך לאוכלם, עיין ברכות דף ל״ה, ודף ל״ו, ובמעילה דף י״ט ע״א בתוס׳, ובמאי דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל פ״י מהל׳ תרומות ה״ז גבי חומץ וחיטים וכו׳. עכ״פ לכך נזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מהחומש. אבל היכא דאסור מחמת שאר איסורים כמו בהך דפסחים דף ל״ב חייב בחומש, ואדרבא כיון דחזינן דהתורה חייבה ע״ז הוי אכילה.

פסוק ה

כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו׳.
שם, פי׳ כה: כל ימי נדר נזרו, נדרו תלוי בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו.
וכן נ״מ למ״ד דכ״מ אין היתר מצטרף לאיסור לבד בנזיר, איך הדין גבי לאו דלא יחל של נזיר דזה לא שייך לנזיר, מאי, אם מצטרף. וכן בקטן לרב הונא דנדה דף מ״ו ע״ש, איך הדין גבי נזיר בזה.

ספרי שם.
כ״כ דר״ל גם לאחר שכלו לו ימיו אף דכלה נדרו אבל מ״מ לוקה גם משום בל יחל. וכן נ״מ דהרי זה ודאי דאם אדם אוסר על עצמו בדבריו מלטמא למת וכדומה… במת מצוה אסור דהוה (שבועה) ומ״מ כאן מותר. אך זה אסור בהני דאין להם רק גדר נדר כמו בהך דמנחות דף ק״ט לאיצטעורי. ועיין במ״ש הרמב״ם בפ״ד גבי הריני נזיר יום אחד ע״ש מ״ש בזה…

שם. קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו.
ספרי, שם: קדוש יהיה, למה נאמר, לפי שהוא אומר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלחו כמצותו ששערו אסור ואיסר, גלחוהו לסטים מנין, ת״ל: קדוש יהיה, מכל מקום.
ע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ז, ופסחים דף כ״ג, ושם פסקא כ״ה דשער נזיר אף אם גלחוהו לסטים שלא בזמנו ולא ינתן תחת הדוד מ״מ יש בו קדושה, וע׳ רש״י ע״ז דף ע״א ע״א, ובירושלמי שם, דמשמע שם רק משום דוד. וע׳ תענית דף יא דהוה מחלוקת אי הקדוש קאי אשער או אנזיר ע״ש.

ספרי שם.
כבר הארכתי במקום אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה, ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה, וכן ס״ל [להרמב״ם] בהל׳ אבל פ״ג הל׳ ה׳ דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב וכו׳, משא״כ בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא, ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג המטמא פטור, וכמבואר בנזיר דף מ״ד, ובדברי רבינו בהל׳ נזירות. אך י״ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אף דלוקה מה״ת כמבואר בנזיר דף י״ז וכ״מ וכו׳, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי״ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ״ה ע״ב, ותמורה דף ל״ד, ובירושלמי ערלה פ״ג. וכ״כ רבינו פ״ו מהל׳ נזירות הל׳ י״ד וכו׳ עכ״פ על ידי הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי״ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקדושין דף נ״ז ע״ש, דלא כשיטת הירושלמי ורש״י ע״ז דף ע״ד דיליף זה מתחת הדור. ועיין בספרי פ׳ נשא דאפילו אם גלחוהו לסטים השער קדוש, וע׳ ברש״י פסחים דף ע״ט ע״א, ולכך י״ל דלוקים גבי מטמא נזיר.

פסוק ז

לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו׳.
שם, פי׳ כו: אבל לבנו ולבתו לא נאמר שאין הקטנים ניזורים.
כיצד הוא מותר בטומאת וכו׳, הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה, וע׳ תוס׳ נזיר דף מ״ז ע״א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע״ש דמוקי לה כגון ביוה״כ ליטלו מחמה לצל. וע׳ שבת דף מ״ג ע״ב, ודף צ״ד ע״ב ע״ש, ותוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע״ש וכו׳ וא״כ לפמש״כ נ״מ אם הטעם דנזיר מטמא למ״מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו, ונ״מ לגבי מה דקי״ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ״מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה. וע׳ שבת דף ק״ה ע״ב ברש״י ד״ה לעולם. ובאמת בהך דנזיר דף כ״ח ע״ב לא נקט רק גילח או שגלחוהו קרובים, ואמאי לא נקט ג״כ אם טמאו אותו קרובים, ואף דבגמ׳ שם אמר משום ניוול, ע׳ בנדרים דף פ״ג ע״ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע״ש, וי״ל דאף דקי״ל ביבמות דף קי״ד בהך דלהזהיר גדולים כו׳, זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש״כ רבינו בהל׳ אבל פ״ג ע״ש, משא״כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ״ה לא שייך זה. אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ו דאמר שם אבל לבנו כו׳ שאין הקטנים ניזורים. וא״ל דט״ס הוא וצ״ל דהקטנים ניזורים, והם אין להם בנים, ור״ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם. וגם י״ל דנ״מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ״ב הי״ג ומוזהר ג״כ מכל הני דברים, וי״ל דהוא אסור לטמא גם למ״מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע׳ בהך דחגיגה דף ו׳ ע״א במד״א שם כל היכא דגדול מחייב כו׳, וע׳ רש״י נדה דף מ״ו ע״ב ד״ה איסורא נמי, ותוס׳ ערכין דף ג׳ ע״א גבי קטן שהגיע לחינוך ע״ש וכ״מ בזה.

פסוק ח

כל ימי נזרו קדש הוא לה׳.
ספרי פי׳ כז: לפי שהוא אומר עד מלאת הימים, אין לי אלא שיש פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, ת״ל: כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדוש הוא לד׳, זו קדושת הגוף.
עיין בדברי רבינו בהל׳ נזירות פ״ג הל׳ ט״ו והל׳ ט״ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הרני כשמשון כבן מנוח ועוד וגבי נזירות של שמואל א״צ זה, משום דמוכח מדברי רבינו שם פ״ב הל״ד דגבי נזיר אם אמר הרני כזה סתם די וגבי נדרים לא מהני רק אם שמע שנדר ותכ״ד כמבואר בפ״ג מהל׳ נדרים הל״ג, משום דנזיר הקדושה בעצם הגוף וקדוש קדושת הגוף כמבואר בספרי פ׳ נשא, ובנזיר בכמה מקומות מלבד קדושת שער. ובאמת די במחשבה כמו גבי קדשים, רק מחמת גזירת הכ׳ דכי יפליא צריך איזו דיבור אפי׳ ענין רחוק, כמבואר בדברי רבינו רפ״א מהל׳ נזירות, ונזיר דף ב׳ ע״ב, לכך די בזה. אך זה רק גבי נזיר עולם וסתם נזיר דיש בו קדושה בקרבנות ובטומאה והוה הגוף בעצם בגדר קדושה ודי בהתפסה, משא״כ בנזיר שמשון דאין בו כל הני שוב אין עליו גדר עצם קדושה רק דין, ע״כ צריך פב״פ. ולכך רבינו לא הביא גבי נזיר שמשון כינוים, וכבר כתבתי בזה.

פסוק ט

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגו׳.
שם, פי׳ כח: וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, להוציא את הספק. שהיה בדין ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה יספק כודאי, ת״ל: וכי ימות מת עליו, להוציא את הספק.
נזיר שגילח כו׳ ואם בטומאת התהום נטמא כו׳. עי׳ בכ״מ, וע׳ לקמן פ״ט הי״ח, ובמש״כ רבינו בפ״ד מהלכות ביאת מקדש ה״ז, ובהלכות ק״פ פ״ו הי״א, וי״ג. אך באמת ס״ל לרבינו כך: דאם הך טומאת התהום לא הוי טומאה ודאית שיש איזה סיבה לאמר דלא נגע אז אף אם נודע לו קודם זריקה בנזיר וקודם שחיטה בפסח מותר אף לכתחלה לשחוט ולזרוק, אבל אם ודאי נגע אז רק לאחר זריקה ולאחר ששחט אז אינו סותר, והמשנה קמ״ל דאף ספק אם ירד לטבול מטומאה מ״מ אמרינן חזקת טמא טמא, וגם בטומאת התהום, אך זה רק שאותן הימים לא יעלו לו, אבל לסתור מה שמנה קודם אז לא סתר אף שלא בטומאת התהום אם אינו דבר ברור ודאי שנגע. וזהו כונת רש״י בנדה דף ס״ח ע״ב גבי סככות ופרעות ע״ש. וע׳ בירושלמי שבועות פ״ב ה״א, בהך מחלוקת דר״י ור״ל נבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום אי מגלח או לא ע״ש. וע׳ בירושלמי נזיר פ״ט, אם טומאת התהום הוה טומאה שהנזיר מגלח עליה, וכן גבי ספק טומאה ברה״י זה הוה מחלוקת בירושלמי נזיר פ״ח, ופסחים פ״ח, אם הנזיר מגלח עליו ואי סתר את הקודמין. וזהו דדייק במשנה בנזיר שרגלים לדבר, ר״ל, אף דהוה ספק אם נגע מ״מ כיון שירד לטבול מטומאה הוה חזקת טמא. ובזה י״ל דברי הגמ׳ (נזיר סג.) במאי דבעי רמי בר חמא אי הידיעה לאחר מלאת אם אזלינן בתר ידיעה ע״ש ברש״י ותוס׳. וצ״ל כך: דהוה ס״ל דהמשנה רק לענין שלא יעלו לו הימים שמנה בטומאה, אבל לא לסתור מה שמנה קודם. וע׳ ברש״י פסחים דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ושם דף פ׳ ע״ב בשם תוספתא, דקרא לשון ספק. ונ״מ לענין דאין עליו שם טמא מת לענין לסתור מה שמנה בטהרה ולגלח. ומה דר״ל שם דף ס״ד ע״ב גבי נזיר שירד לטבול, שם ר״ל, שירד לטבול מטומאה שאין הנזיר מגלח עליה. וכן גבי עושה פסח, ר״ל כגון הני טומאות דאינו טומאה עצמית, כמש״כ רבינו פ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב. וכן ר״ל הגמ׳ (נזיר) דף ס״ג ע״ב לפי פי׳ רבינו כאן ספ״ט, דגבי תרומה טמא היכא שאין משובר, וגבי נזיר ר״ל לסתור, ולגבי פסח ר״ל לענין להקריב עליו ק״פ בע״פ שחל להיות בשביעי שלו. כן הוא שיטת רבינו. אבל גבי טומאת התהום כה״ג אינו טמא כלל, ואף לכתחלה. וע׳ בספרי נשא פסקא כ״ח, להוציא טומאת ספק, ותוס׳ סוטה דף כ״ח ע״א ד״ה אינו ע״ש דקרי לה לטומאת התהום טומאת ספק. וגם י״ל כמש״כ רבינו לק׳ פ״ז ה״ח גבי נגע באהל המת דנזיר אינו שוה לענין טומאה לשאר דברים, אף דבכ״מ בעי הזיה ג׳ וז׳, גבי נזיר לא בעי. ור״ל דהימים עולין לו ג״כ. וע׳ כאן דף מ״ב ע״ב גבי טומאה בחבורין, ובירוש׳ כאן פ״ז, ובשבועות פ״ב.

ספרי שם.
עי׳ במש״כ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ד״ה אהל מעליא דרק לענין נזיר אז הוה סככות ופרעות דרבנן משום דבעי טומאה מחוורת כמו בהך דפסחים דף פ״א גבי טומאת התהום, וע״ש דף נ״ז ע״א. והנה בירוש׳ פ״ז ה״ג דנזיר מבואר שם דשפיר לוקה על סככות ופרעות, ומקשה שם מהך דתני ר׳ צידניה וכו׳, וט״ס שם, וצ״ל אין חיבין. ור״ל מלקות. וע״ש בסה״פ דמסיק דזה רק לטומאות הפורשות מן המת, ואם ע״ז אין הנזיר מגלח אז אינו לוקה ג״כ. משא״כ בשאר דברים וכו׳, אך לדידן נ״מ לענין הנזיר מגלח אף דלוקה, ולענין פסחים בשביעי שלו לשיטת רבינו בפ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב דאם הוא טמא נפש אין שוחטין עליו וכו׳. ועי׳ מש״כ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״ו גבי טומאה ידועה דהטעם דאין הציץ מרצה הוא משום דעבודתו חולין, משא״כ בטומאת התהום, ר״ל דזה אין הנזיר מגלח כמבואר בירוש׳ הנ״ל, ולק׳ אאריך בזה וא״כ לא הוה טומאת עצם רק דין ולא מקרי חולין רק פסול, ובזה שפיר שייך לומר ציץ מרצה. וזהו כונת רש״י פסחים דף פ׳ ע״ב ד״ה ספק. וע״ש דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ובתוספתא פ״ו ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח, דאמר שם להוציא את הספק וזהו אף קודם זריקה, ולק׳ ספ״ו אאריך בזה. משא״כ בקבר. וע׳ לק׳ פ״ט הי״ח, מש״כ בזה.

שם. וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו.
ספרי שם: אין לי אלא ביום, בלילה -מנין, ת״ל: יגלחנו. אין לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהרה מנין, ת״ל: יגלחנו.
ואם השליכה תחת החטאת וכו׳. עיין פסחים דף ע״ט ע״א במה דפליגי רש״י ותוס׳ אם שילוח תחת הדוד מעכב ע״ש. ור״ל לענין שתית יין כל אותו היום, וכמבואר לקמן בהל׳ ד׳, והל׳ ה׳, דרק לערב מותר אף אם לא גילח, וה״ה לגבי שילוח השער. וע׳ בהך דמוע״ק דף י״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה שלא. וע׳ מש״כ רבינו לקמן בהל׳ ד׳ דמשמע שם דס״ל דלרבנן דפסקינן אנן כן קודם התנופה ג״כ אסור לשתות יין וכהך לישנא דנזיר דף מ״ו ע״ב. וע׳ מש״כ התוס׳ מנחות דף י״ט ע״א ד״ה ואמר. אך הא מבואר בירושלמי כאן שזה רק בזמן שראוי לתנופה אז מעכב, אבל אם אינו ראוי לתנופה אינו מעכב וכו׳. ולכך כיון דקיי״ל דתנופה אינה נוהגת בלילה כמבואר בהך דמגילה דף כ׳, ולכך בלילה מותר לשתות יין ולטמא בל״ז ולמחר נפסל. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דמרבה שם גם תגלחת טהרה בלילה. אך זה רק משום תגלחת, לא מחמת שצריך לשלח תחת הדוד השער דהא צריך שיהיה פתח אהל מועד פתוח ובלילה לא הוה, ועיקר הטעם דאסור אז לטמא הוא משום דהשער הוא קדוש ועתיד לשלוח תחת הדוד, ולכך בלילה מותר. וע׳ כאן דף י״ד ע״ב גבי קידש שערו בדם ונטמא דאין לו תקנה למצות גילוח, ור״ל לענין לשלוח שערו תחת הדוד וכמש״כ, אך מ״מ תגלחת צריך לעשות אחר זמן. וע׳ לקמן בהל׳ ו׳, ולעיל פ״ו הל״ד.

ספרי שם: מכאן אמרו תגלחת טומאה כיצד, מגלח ואח״כ מביא. ואם הביא ואח״כ גילח לא יצא.
עיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח דאמר שם גבי תגלחת טומאה דאם הביא קרבנותיו ואח״כ גילח לא יצא. והנה לענין מה לא יצא הא קיי״ל לקמן בפ״י הל׳ ט׳ דהתגלחת לא מעכב, וצ״ל דכונת הספרי אם הביא קרבנותיו כשעדיין לא טבל דאז הקרבנות פסולים כמבואר כאן בספרי. וע׳ (נזיר) דף ס׳ ע״ב דרק לאחר ביאת מים מגלח. וגם י״ל דלר״א דס״ל תגלחת מעכבת ה״ה תגלחת טומאה מעכבת וצריך לגלח רק קודם הקרבן.

פסוק י

וביום השמיני יבא שתי תורים וגו׳.
שם, פי׳ כט: וביום השמיני, להוציא את השביעי. אתה אומר להוציא את השביעי או אינו אלא להוציא את התשיעי וכו׳, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן (ויקרא כג, כא) שמיני, מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.
ועיין בירושלמי פ״א דר״ה ונדרים דף ד׳, ותוס׳ בב״ב דף קס״ו ע״ש.

ספרי שם.
עיין בנדרים דף ד׳ וכו׳. והנה שם מבואר דיש בל תאחר על קרבנות נזיר. והנה גבי נזיר טמא אם יש בל תאחר על קרבנותיו, עיין בירושלמי ר״ה פ״א, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ט דמשמע דליכא בל תאחר, דהקרא קאמר דרק קודם לכן לא. וע׳ בהך דשבת דף קל״ב ע״א משמיני ואילך זמנו הוא ע״ש. ואף דגבי יולדת מבואר שם שישנה בב״ת, יש לחלק בין בל תאחר דרגלים לב״ת סתם. וע׳ כאן בר״ן ובמש״כ רבינו בהל׳ מתנות עניים פ״ח הל׳ א׳ גבי צדקה, ומש״כ רש״י בנדה דף ט״ו ע״ב ד״ה אם זכר וכ׳ שם דיכולים לאחר קרבנו ע״ש, וי״ל דכונת רש״י משום דאשה לא עברה על ב״ת מחמת הך בעיא דר״ה, ודלא כשיטת רבינו לקמן בהל׳ מעה״ק. וע׳ תוס׳ ב״ב דף קס״ו ע״א דכ׳ שם דמשום ב״ת היו דוחקות, אך יש לחלק דהני קרבנות הוה רק גדר חיוב ולא משום הלידה. גם יש לחלק בין אם הפרישם ובין לא הפרישם, וע׳ בתמורה דף י״ד ע״ב גבי עולת יולדת ברגל, ובספרי ס״פ פנחס משמע שם דעשה דרגל לא עבר ביולדת ע״ש.

שם. וביום וגו׳ אל הכהן אל פתח אהל מועד.
שם, סוף פי׳ כט: אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שיהא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.
מעילה דף י״ט.

ספרי, שם.
נ״מ אם הך דקבע (נזירותו על ק׳ עולות) ומעכב זה ג״כ להפעולה אשר הקרבן פועל או רק מחמת החיוב וכגון למ״ד במעילה דף י״ט דיוצא אם הביאן בפתח אהל מועד. ועיין נזיר דף מ״ד ע״א ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פיסקא כ״ט חייב בטפול וכו׳, ור״ל דאף דכ״ז שלא הקריב הקרבן לא יצא עד שיזרק, זה רק מחמת קרבן אבל החיוב יצא, ונ״מ דאז אף עשיר יכול להביא קרבן עני, עי׳ בכריתות דף כ״ח דהך דלא יצא רק אחיוב, וכיון שמת הקרבן בעזרה שוב אינו צריך רק מחמת הכפרה, והכפרה די גם בקרבן עני, וכן אם נדר דוקא קרבן גדול והביאו לעזרה ומת יכול אח״כ להתכפר ולהביא גם קרבן עוף, עיין ב״ק דף ע״ח, ותוס׳ תמורה דף כ׳.

פסוק יג

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו׳.
ספרי, פיס׳ לב: אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם זאת לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה, ת״ל: ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזרו.
ר״ל, דהנה מבע״ל בירושלמי פ״א דנזיר דאם הא דנזיר עולם מגלח ליב״ח אם נטמא אם מצטרף הני דמעיקרא, וס״ל דספק מצטרף ספק סתר כנ״ל. וגם נ״מ אם צריך… דוקא… דקודם… גבי נזיר עולם, עיין בירוש׳ פ״ז דנזיר הל׳ א׳, ועיין תמורה דף י״ד ע״ש. או דר״ל כאן למעט נזיר שמשון מן טמאים, עיין דף ד׳ ע״ש.

ספרי, שם.
מי שאמר וכו׳. ע׳ בהשגות, והנה כ״כ דרבינו ס״ל דנזיר לעולם לא הוה נזיר כלל דעיקר הנזירות הוא שיגלח ויביא קרבן, ונזיר עולם הוה מין נזירות בפ״ע כמבואר בהך דנזיר דף ס״א ע״ב. וכן מוכח בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ב, וע״ש בפסקא כ״ז, דעיקר הנזירות הוא הזמן וכיון דאין לו זמן שוב לא הוה בגדר נזירות, לבד מנזיר עולם דזה הוה הלכה. לכך ס״ל לרבינו דלעולם הוה ג״כ בגדר נזיר עולם, דאל״כ לא הוה נזיר כלל, משא״כ זמן אף דהוא זמן גדול מאד לא איכפת לן. וכעין שכ׳ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח ע״ש. והראב״ד ז״ל לא ס״ל כן. רק דהזמן הוא דין, וכמו שנזר כך צריך לנהוג נזירותו.

ספרי, שם.
באמת י״ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע״י הנזירות רק משום עצם הנזירות. וזהו כוונת הגמ׳ דנדרים דף ד׳ ע״ב ל״ל היקשא וכו׳ ואמר משום דאית ליה קיצותא ע״ש, ור״ל כך, דלפי המבואר בספרי פ׳ נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו, ונזיר עולם הוה דבר בפ״ע ע״ש בספרי פסקא כ״ה, נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו, ר״ל דכל זמן שיש עליו נזירות יש עליו הנדר. ונ״מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג״כ משום בל יחל, עיין בנדרים ג׳ ע״ב. זהו כוונת הספרי. וע״ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש. וע״ש בפסקא כ״ז, ובפסקא ל״ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה. ועיין בירושלמי נזיר פ״א דלא ס״ל כן, ובפ״ז סוף הל׳ א׳ דאמר שם דמביא קרבנות. וע׳ תוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב דמבואר ג״כ כן. אך שם רק בלא נטמא. והטעם של הספרי דס״ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם, ונ״מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות. ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם, ע״ש בפ״ג מהל׳ נזירות הל׳ י״א. וע״ש מש״כ רבינו בהל׳ גירושין פ״ח הל׳ י״ב, וזה רק באומר זמן, וא״כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן, וזהו דין לא נדר, והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ״ל דמועיל, ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ״ג מה דאמר שם ודילמא וכו׳ ממה דלית לה צערא וכו׳ ע״ש בר״ן ורא״ש, אך ר״ל כך, דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל, אך שמא אין כוונתו רק מה שע״י הנזירות נאסרה, ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש.

פסוק טו

וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וגו׳.
ספרי, פיס׳ לד: וסל מצות כלל, סלת חלות בלולות פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם, אם למדתי לתודה שטעונה ארבעת מינים אף נזיר יטען ארבעת מינים, ת״ל: וסל מצות כלל סולת חלות בלולות בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
עמ״ש מנחות דף ע״ח ע״ש.

פסוק יט

ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד וגו׳.
ספרי, פיס׳ לו: וחלת מצה אחת, אם נפרסה או נחסרה פסולה. ורקיק מצה אחד, מן הסל היה; שאם נפרס או נחסר פסול.
גבי לחמי תודה דמבואר בזבחים דף קי״ז ע״ב, וקי״ט דבבמה קטנה אין בהם הדין דתרומת לחמי תודה. ועי׳ בירושלמי פ״א דמגילה. והנה הגדר דתרומת לחמי תודה, מלבד הדין דזר אסור לאוכלה דשייך רק לכהן, קודם הפרשה יש על כל הלחמים גדר טבל, כמבואר בזבחים דף ל״ו ע״ב, ונדרים דף י״ב ע״ב. וגם נ״מ מי הוא המפריש אותם אם הבעלים או הכהן וכו׳ וגם הארבעה לחמי תודה יש שם ספק בגמרא שחייבין עליהם מיתה וחומש, וא״כ לפ״ז קודם הפרשה היה אסור גם לכהן לאכול כמו טבל וכו׳. וכ״כ דרבינו ס״ל בהל׳ מעה״ק פ״ט הל׳ י״ד על הך דמנחות דף מ״ו ע״ב גבי כהן שיכול להביא קרבן תודה מ״מ הני חלות נשרפות כמו גדר מנחת כהן. וכן נ״מ אם נפרס כל החלות לאחר שחיטה וזריקה של התודה נשאר עליהם שם טבל לעולם, כיון דקיי״ל אחד שלא יטול פרוס, כמבואר פסחים דף ל״ז. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ל״ו, עכ״פ גבי במה קטנה אף דאין צריך ליתן התרומת לחמי תודה לכהן ואוכלם זר עכ״פ הפרשה מעכב.

פסוק כא

זאת תורת הנזיר אשר ידר וגו׳.
ספרי, פיס׳ לח: אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת״ל: זאת תורת… דברי ר׳ יאשיה.
אפשר דר״ל לבמה, וקמ״ל דנוהג בבמה, עיין זבחים דף קי״ז, ותמורה דף י״ד ע״ש בזה. או ר״ל דנוהג גם שלא בפני הבית אף דליכא קרבנות. ועיין מש״כ (בזה) פ״ג דנזיר על הרמב״ם בזה ע״ש.

שם. מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו.
ספרי, שם: מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים קורא אני עליו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו וכו׳.
עמ״ש בתוס׳ נזיר דף י׳ ע״ש בזה.

ספרי, שם.
מת אחד וכו׳ וסופר וכו׳. ע׳ כאן בגמ׳ דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. וכ״כ בזה דס״ל דהוה כאילו בשעת נזירות קבע נזרו עליהם. וע׳ בהך דזבחים דף ס״ז ע״ב קבע נדרא ע״ש, ושם דף ק״י ע״א גבי קביעותא דמנא דהוה מחלוקת. וע׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ל״ח דאם קבע נזרו שיגלח על ק׳ עולות דמחויב לעשות כן. ועמש״כ התוס׳ תמורה דף י״ד ע״ב ד״ה סמי. וה״נ ס״ל לר׳ יהושע כן, ולכך צריך להביא בב״א, אך אנן לא ס״ל כן רק דקרבנות הוין ממילא ולכך יכול להביאן לחצאין. וע׳ מש״כ התוס׳ כאן דף י׳ ע״ב ד״ה ב״ש.

ספרי, שם.
עי׳ בהך דנדרים ד״ד ע״ב דאמר שם דלכך גבי חטאת חלב עובר עליו בבל תאחר משום דאתי לו לכפרה, ר״ל ג״כ דשוב הוא בשביל טובתו, אבל חטאת נזיר זה הוי ממילא. ועי׳ במה דפליגי בזבחים דף קי״ז ע״ב גבי קרבנות נזיר אם קרבים בבמה ומסיק דחטאת לכו״ע לא קריב, ובהך מחלוקת דר״מ ורבנן בנזיר ד״ג גבי הרי עלי צפרים אם הוי נזיר, דר״מ ס״ל דהוי, משום דאזיל לשיטתיה דס״ל דקרבנות נזיר הוי ג״כ כמו דבר הנדור. ועי׳ בספרי פר׳ נשא פיסקא כ״ב, הנדור בקרבן לא הוי נזיר, ובהך דשם פיס׳ ל״ח, דאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות חייב להביא, חזינן דהוי שם כמו שקבע נדרו על קרבנות הנזיר, וזה ג״כ רק גדר נדר. וע׳ במשנה סוף קנים, ובדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשין פ״י ה״ג, וזבחים דף ס״ח גבי קבע נדרו, ודף ק״ט גבי קבע, ומנחות דף ק״ד, ובירוש׳ חגיגה פ״א גבי הרי עלי אשם בק׳ סלעים אם זה הוי קבע כיון דהתורה קבע רק ב׳ סלעים אם זה הוה בגדר הך דמנחות דף ק״ב ע״ב כאשר נדרת לא כאשר הפרשת ע״ש כיון דזה מחויב ועומד. ועי׳ נזיר דף נ״ט ע״ב דא׳ שם ר׳ יהושע אם כן נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, ור״ל דס״ד דר׳ יהושע דקרבנות נזיר בשעת שקבל עליו נזיר גם הקרבנות בכלל, והוי כמו קבע ולא יכול להביא קרבנות לחצאין, וכהך מחלוקת דחגיגה דף ח׳, ובירושלמי שם אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות.

פסוק כג

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו׳.
שם, פיס׳ לט: לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן והביא את בניו לכלל דיבור, שזה כלל שכל זמן וכו׳ דיבר בכל אדם צריך להביא את הגרים.
תוס׳ ישנים כריתות דף ז׳ ע״ב.

שם. כה תברכו את בני ישראל.
ספרי, שם: אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים מנין, ולעבדים ולנשים מנין, ת״ל: ואני אברכם.
עיין בחולין קל״א ע״ב דצריך ריבוי בעבדים שיהיו בגדר כפרה ביוה״כ. וע׳ במאי דפליגי גמרא דילן דסוטה דף ל״ח, דגמרא דילן ס״ל דרק עבדים משוחררים הם בכלל ברכת כהנים, אך הספרי לא ס״ל כן, וס״ל דגם הם בכלל ברכת כהנים. ועיין הוריות דף י״ג, והגדר אם יש בהם גדר השגחה פרטית, או מחמת האדון שלהם. וע׳ נזיר דף ס״א ע״ב, ודף ס״ב ע״ב דאין נפשו קנוי׳, ומה שאוכל בתרומה ובקדשים קלים הוא בשביל רבו ולא בגדר פרט. וכה״ג פי׳ הירושלמי הך דגיטין דף י״א ע״ב, וי״ב ע״ב, מפני שהוא קנינו, ר״ל, דהוא בעצמו אינו בכלל מציאות בפ״ע, רק שהוא בטל לרבו, ולכך לא שייך בזה גדר חוב הוא לו. וכן פי׳ רבינו בפי׳ המשניות בגיטין, ובגדר בהמה, עיין ברכות דף ט״ז, וקידושין דף ס״ב ע״ב מעיקרא בהמה, ודף ס״ט ע״א. וע׳ ביומא דף ע״ה.

שם. כה תברכו את בני ישראל אמור להם.
ספרי, שם: כה תברכו את בני ישראל, שיהיה כל הקהל שומע, או בינו לבין עצמו, תלמוד לומר: אמור להם, שיהיה כל הקהל כולו שומע.
(רמב״ם הל׳ תפלה פי״ד הל׳ י״א: כה תברכו בקול רם וכו׳). ע׳ בתוס׳ כאן שהקשו אמאי לא יליף מגזירה שוה דהר גריזים, וע׳ בירושלמי כאן דאמר שם קול מעולה, דהיינו בינוני. וע׳ בספרי דהטעם כדי שישמעו הכל, וכמו דאמרינן כאן כאדם שאומר לחבירו. והנה נ״מ לפי״ז גבי עיר שכולה כהנים דאז מברכין לעם שבשדות, ובלא זה אינם שומעין, א״כ יצא אף בלחש, ולכך ס״ל לרבינו ז״ל דלענין בל תוסיף עובר אף אם הוסיף ברכה אף בלחש, דזה ההוספה אין צריכים לשמוע. ועיין בחגיגה דף ג׳ ע״א, ותוס׳ סוכה דף נ״ב.

ספרי, פיס׳, לט: ומנין שחזן צריך לומר להם אמרו, ת״ל: אמור להם.
גבי ברכת כהנים כבר כתבתי דיש נ״מ בין מקדש בין גבולין. ובמקדש ג״כ הי׳ שם ב׳ גדרי נשיאות כפים, א׳ בגדר ברכה, וא׳ בגדר קריאת פרשה. והקריאת פרשה צריך דוקא בספר וכו׳, ובגבולין באמת נראה דתליא בב׳ הגירסות דמגילה דף כ״ה ברכת כהנים, כי בגמ׳ דילן גרס נקרין ולא מתרגמין, ובירוש׳ ובתוספתא גרסינן לא נקרין ע״ש. ור״ל, לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר׳ בתורה דאז הוי כמו כל פרשה דצריך ליקרות ולתרגם, רק דר״ל, בזמן נשיאת כפים, דלפי הגרסא שלנו הוי אז ג״כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס״ת, רק לא מתרגם, ולכך גרס הרי״ף ז״ל דסומא לא ישא כפיו כלל, משום דזה הוי קריאת פרשה וא״א בסומא כמבואר בכמ״מ. ועיין תוס׳ סוטה דף ל״ט ע״א, ולכך מבואר במגילה דף כ״ד ע״ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר. ובאמת בזה נ״מ בין מקדש לגבולין, עיין בסוטה דף מ׳, ודף ל״ט ע״ב, ודף ל״ח ע״ב, דבגבולין הי׳ הציבור יוצאים בהקריאה, ולכך היו צריכין לענות אמן, וע׳ תוס׳ ברכות דף ל״ד ע״א, וכ״כ בזה, משא״כ במקדש. וע׳ רש״י ברכות דף מ״ז ע״א, וסוכה דף נ״ב ע״א בתוס׳. ואך דמדברי הירושלמי בפ״ה דברכות לא משמע כן, דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן, והירוש׳ אזיל לשיטתיה דגרס לא ניקראים, אבל בגמ׳ שלנו ה׳אמן׳ הוי לצאת וכו׳, אבל הירוש׳ והתוספ׳ ס״ל דאז הוי רק ברכה וגרסי לא נקראים, וגם סומא בב׳ עיניו יכול לפרוס כפיו. וגם בזה תלי׳ הגרסא עי׳ סוטה דל״ט ע״ב דלא גרס שם דצריך שיהי׳ מקרין את הכהן. אך בספרי ותוס׳ ברכות דל״ד, וברמב״ם גרסא זה, משום דהוי בגדר קריאה בס״ת דצריך שנים, כמבו׳ בירוש׳ מגילה הובא בתוס׳ ב״ב דט״ו.

פסוק כד

יברכך ה׳ וישמרך.
שם, פיסקא מ: יברכך ה׳, בברכה המפורשת וכו׳.
עיין מגילה דף י״ח ע״א ע״ש.

פרק ז

פסוק א

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳.
ספרי, פיסקא מד: מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני משחו ופרקו.
ירושלמי פ״א דיומא ע״ש, ואם הוה אז ג״כ גדר במה, ועיין בירושלמי מה דפליגי בזה, ועיין בפ׳ שמיני מה דגבי חטאת כתוב ויקריבו ובעולה וימציאו, והוא דהולכה שלא ברגל ס״ל… לא מהני … ועיין בתוספ׳ סוטה, ותוספ׳ דמנחות ע״ש בזה. ועיין בירושלמי פ״ג דיומא.

ספרי, שם.
באמת לפי המבואר בתו״כ ריש פ׳ שמיני גבי קטורת דשמיני למילואים דנכנס ללמדו על מעשה הקטורת. וכן הוא בירושלמי יומא פ״א, ומה זה, הלא כל ז׳ הימים היה מקטיר קטורת אך עי׳ מנחות דף מ״ט, ודף נ׳ דיש נ״מ בין קטורת לחינוך המזבח, ובין קטורת להקטרה ע״ש, וכן לפי המבואר בתו״כ פ׳ ויקרא, ובזבחים דף מ׳ גבי מזבח קטורת הסמים מוכח כך, דהא מעלה עשן בהקטורת, יומא דף נ״ג, ודף ל״ח, ובירושלמי פ״ג דיומא מבואר דזה הוה רק מכשיר להקטרה לא להעשיה, ובשעת עשיה לא היה צריך זה וכו׳, עכ״פ מעלה עשן עיקר החיוב הוא בשעת הקטרה, ונ״מ גבי מפטם קטורת דחייב אף בלא מעלה עשן אף דצריך שיהיה קטורת כשירה וכו׳. לכן נראה דקטורת לחינוך לא היה צריך כלל מעלה עשן, ולכך היה צריך ללמדו אז על מעשה הקטורת, ור״ל ליתן לתוכו מעלה עשן. והנה יש מ״ד בירושלמי יומא פ״א, ותו״כ פ׳ שמיני, וספרי פ׳ נשא דגם בשמיני למילואים היה אז פריקה והעמדה, וא״כ גם אז צריך חינוך ומשיחה בשמן המשחה כמבואר בירושלמי פ״א דיומא שם (וט״ס שם), ולכך הוי ס״ל לנדב ואביהו דלא צריך מעלה עשן, עיין ביומא דף נ״ג. אך באמת גם שם היה הדבר נעשה בבת אחת החינוך וההקטרה דאז נגמר וא״כ צריך מעלה עשן, עיין שבת דף פ״ז ע״ב עשר עטרות וכו׳.

שם. וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם.
ספרי, שם: שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, ת״ל: וימשחם ויקדש אותם, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם.
עיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ו׳, וכמה מקומות גבי כללות נאמרו בהר סיני ובפרטים באהל מועד, או גם פרטות נאמרו בהר סיני. וזה נ״מ למ״ש אם הם דברים נפרדים או הכל מציאות אחת. ובאמת זה הגדר היה החלוק בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות, דלוחות הראשונות הוי כל התורה כולה בגדר נקודה אחת, כמבואר בירושלמי שקלים, וסוטה, וכל התורה כולה ענין אחד כמבואר בתוספ׳ סנהדרין פ״ז פלוגתא שם. וכן מלאכת המשכן הוי כל הפרטים גדר מציאות אחת, וכמבואר בספרי פ׳ נשא. אבל בלוחות האחרונות הוי פרטים, וכן במקדש קיי״ל כחכמים בירושלמי פ״ד דשקלים דכלים שבמקדש אין מעכבין זה את זה.

ספרי, שם: ר׳ אומר וימשחם ויקדש אותם למה נאמר והלא כבר נאמר וימשח אותו ויקדש אותו ומה ת״ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא.
ראה מש״כ רבינו ע״ז בשו״ת צ״פ דווינסק סי׳ פ׳, הובא בצ״פ ויקרא פ׳ צו, פ״ז—ל״ה.

פסוק ו

ויקח משה את העגלת ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים.
שם, פיס׳ מו: ויקח משה את העגלות ואת הבקר, הרי משה נוטלם ומחלקן לפי דעתם.
עי׳ בפסקי תוס׳ ערכין פסקא כ״א גבי מוסר דבר לציבור שוב אין לו חלק בו, וכמו בשקלים הובא בערכין דף ד׳ וכ״מ, דאף דכהן שוקל מ״מ הקרבן שקרב מהם אין בו חלק, רק בגדר ציבור. אך זה רק בשקלים דהוא חיוב תמידי, אבל בדבר פרטי אז אם נתבטל הדבר חוזר לו. ועי׳ מ״ש התוס׳ שבועות דף י״ד גבי קרבן ציבור השייך רק לישראל אם אין מעות בלשכה גובים רק מישראלים ולא מכהנים, וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא גבי עגלות ופרים שהיה מחלקם לפי דעתם, ר״ל, לפי דעתם של נשיאים, וע׳ בתוס׳ זבחים דף נ״ט ע״ב דשלמה הקריב את הפרים לשלמים, וזה ג״כ היה לחינוך, ולכך היה יכול להקריבם, וכמו דס״ל להרמב״ם בהל׳ שקלים, ובהל׳ ערכין, ובהל׳ תמורה דמביאים מקדשי בה״ב לקרבנות המזבח, וכבר כתבתי בזה בהל׳ שקלים, ובהל׳ ערכין, אך העגלות החזיר ליורשיהם כיון שאז עוד לא היה צריך להעגלות.

פסוק ט

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו.
ספרי, שם: ר׳ נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה וכו׳ אמר לו אחיתופל לדוד לא היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלוים הארון אלא בכתף, שנאמר ולבני קהת לא נתן וכו׳. אך זה דין היכי שצריך כמו דבמדבר דעפ״י ה׳ וכו׳, כמבואר שבת דף ל״א, ועירובין דף נ״ה, משא״כ ע״י סיבה.

ספרי, שם: ׳ואלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה׳ כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה׳ אלקי ישראל׳, והיכן צוהו, ולבני קהת לא נתן, הא לא חידשו לוים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הגבורה.
כבר כתבתי בזה בהך דמעילה דף כ״א ע״א גבי זיעת המעטן ע״ש בתוס׳ דמחלקים בין דבר שנעשה מציאות טבעי ביד״ש בגדר פעולה, ובין דבר שנעשה מאליו ע״י סיבה הכרחית. ועי׳ בהך דסוטה דף ל״ה, ובירוש׳ פ״י דסנהדרין גבי דוד המלך ע״ה שהוליך את הארון הק׳ על העגלה לא על כתף, משום דהוה ס״ל דהיכי דההילוך הוה בציווי הקב״ה אז צריך דווקא כתף, אבל דהוה רק סיבה י״ל דדי בעגלה, וכעין הך מחלוקת בזבחים די״ג וכ״מ גבי עבודה שאפשר לבטלה לר׳ שמעון וכ״ש כאן. וזה ר״ל בסהמ״צ מ״ע ל״ד, ובספרי פ׳ נשא גבי עגלת צב דהביא שם מקרא כאשר צוה ה׳ את משה ביד אהרן ומה זה שייך לאהרן ועי״ש ברמב״ן בשרש ג׳, אך ר״ל כמו הולכה, וכבר כתבתי בזה.

פסוק י

ויקריבו הנשאם את חנכת המזבח וגו׳.
שם, פיס׳ מז: מגיד הכתוב שכשם שהתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך התנדבו לחנוכת המזבח.
ר״ל דהוה גדר ב״ה או בדק המזבח לא גדר קרבן. ועיין כתובות דף ק״ו גבי כ״ש…

ספרי, שם.
עיין בספרי נשא פסקא מ״ז מגיד הכתוב שכשם וכו׳ כך התנדבו וכו׳, ור״ל אם הקרבנות הוי כמו קרבנות מזבח א״כ היה צריך שיהיה מתרומת הלשכה דאז היה שם תרומת שקלים כמבואר שבת דף פ״ז ע״ב ע״ש, דהקרבנות של מלואים מבואר בירושלמי פ״א דיומא דהוי נדבה, וע׳ ביצה דף כ׳ ע״ש ברש״י ותוס׳, וכבר כתבתי בזה בח״א בהל׳ שקלים, אך הני קרבנות דנשיאים דהוי גם כן בגדר חנוך יש עליהם שם של בדק הבית כיון דנעשו לגמור את המשכן והכלים דע״י זה נתחנכו, עי׳ מנחות דף מ״ט דאף במשכן שנמשחו בשמן המשחה מ״מ בעי גם חנוך עבודה. ועיין בסנהדרין דף ט״ז ע״ב, וכמה מקומות, והוי כהך דכתובות דף ק״ו ע״א גבי פרוכת אם הוי בגדר בנין, ולפי דברי רבינו בפ״ד מהל׳ תמורה דמפרש הך דתמורה דף ל״ב דיש ב׳ מיני בדק, א׳ של הבית, וא׳ של המזבח, וזה ר״ל הספרי.

פסוק יג

וקרבנו קערת כסף אחת וגו׳.
שם, פיס׳ מט: וקרבנו קערת כסף אחת, מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבנות.
עיין בירושלמי פ״ג דיומא בד, ע״ש מ״ש בזה. ועיין בהך דזבחים דף קט״ז ע״ב ע״ש.

ספרי, שם.
משום דשל נחשון הוה אז רק גדר במה לשיטת ריבר״י פיסקא מ״ד דהוה פורק, עיין תוס׳ ע״ז דף ל״ד ע״ש.

ספרי, שם.
ע״ש בספרי פסקא מ״ט על קרא דוקרבנו מגיד שלא נעשו וכו׳ שם קרבנות, ור״ל, דדייק דגבי נחשון כתיב שם וקרבנו ובשאר כתיב קרבנו, והטעם דהנה בזבחים דף קט״ז ע״ב הוי מחלוקת אם בקדשי במה צריך ג״כ דבר שלא נשתמש בו הדיוט. והנה בירושלמי פ״א דיומא ובספרי פסקא מ״ד ובתו״כ פליגי בזה תנאי אם גם ביום השמיני פרקו את המשכן ע״ש, וע׳ תוס׳ ע״ז דף ל״ד שבזמן פריקה היה עליהם רק שם במה, ולכך מצריך הספרי שם ריבוי דגם זה לא נעשה רק לצורך קרבן, ובמק״א אבאר זה.

שם. שניהם מלאים סלת וגו׳.
ספרי שם: שניהם מלאים סלת מן הנדבה.
כ״כ בזה במ״א דאף דרבינו ס״ל בהל׳ איסורי מזבח פ״ו דטומאה דלבונה הוה רק פסול ומעלה, מ״מ זה רק בלבונה הבאה בפ״ע אבל בלבונה שבמנחה אם נטמאת המנחה אז גם הלבונה יש עלה טומאה דאורייתא כמו חלק המנחה, וכמבואר בהל׳ פסוהמו״ק פי״ח הי״ב דלוקה, ועי׳ תוס׳ נזיר דף ל״ו ע״א גבי מקפה ושום ושמן ע״ש. וזה ג״כ הוה כמו גדר דמעשה עץ דחולין דף קכ״ט. ור״ל אם זה הוא גזיה״כ דהמנחה צריכה שתיעשה ע״י הני פרטים ואז יש שם מנחה עליה, או הני הוי חלקי מנחה. וזהו מחלוקת במנחות דף ח׳ דרב ור״ח אם זו קדשה בלא זו. וזהו הכונה במה דאמר שם במנחות בע״ב דשמואל סבר לה להא דרב מדיליף דכלי הלח מקדשין יבש מהך קרא דשניהם מלאים. ומה דאמר היבש שבה היינו הלבונה כגירסת הגמרא דשם, ואף דמדברי רש״י שם ובזבחים דף פ״ח נראה דהמנחה הוה מנחת נסכים דאין בה לבונה כמבואר במנחות דף נ״ט. אך באמת בספרי פ׳ נשא פסקא מ״ט דאמר שם שניהם מלאים סלת מן הנדבה. נראה דר״ל דלא נימא דהוה מנחה הבאה בגלל זבח וא״כ הוה בגדר חובה דהוא ממילא קמ״ל דלא. ועי׳ מנחות דף ק״ד ע״ב ודף ק״ו ע״א ודף ס׳ ע״ב דסתם מנחת נדבה לא הוה מנחת נסכים אף דיכול להתנדב. ונ״מ ג״כ להך דמנחות דף פ״א דנסכים אינה באה אלא מן החולין ע״ש בתוס׳ הטעם משום דקרבה כולה, ורבינו בפ״ב מהל׳ מעה״ק ובפ׳ ט״ז מפרש טעם אחר, ונ״מ אם התנדב מנחת נסכים או נסכים אז לשיטת התוס׳ ג״כ צריך להביא מן החולין, ולשיטת רבינו לא ואכמ״ל. עכ״פ מן הספרי מוכח דהוה מנחת נדבה. וא״כ י״ל דהוה בה לבונה ומקדש המזרק את הלבונה בגדר דבר בפ״ע. וא״כ חזינן דהלבונה הוא דבר פרטי ולא מעשה עץ אף דכעת מעכב.

תוכן העניינים

צפנת פענח על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה