צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
ראה אנכי.
יב.
ח.
[ובעבור שאמר "אנחנו" הנה שם מצות רבות כעולות תלויות בארץ, כי כן כתוב]. פירוש: אחר שהכתוב אומר לא תעשון משמע שהיו עושין דברים רעים, ואחר כן אמר "אנחנו עושים", ובמלת אנחנו כלל עצמו עמהם, ולא נוכל לומר שהוא היה עושה רעות, ועל כן צריך לפרש כי אמר הכתוב כן בעבור כי היו פטורים ממקצת המצות, ועל כן כלל עצמו עמהם לאמר לא תחשבו שתהיו פטורים שם מן המצות כאשר אנחנו פטורים בכאן ממקצתם, ואנחנו עושים איש כל הישר בעיניו, ואין אנחנו עושים שום מצוה מן המצות התלויות בארץ, אבל דעו כי שם תתחייבו לעשות מצות אחרות שאין אנחנו עושים אותם בכאן כמצות מעשר ותרומה ובכורים וערלה ורבות אחרות, וכן מצות הקרבנות תלויה בארץ כאשר פירש בפרשת צו (ויקרא ז׳, ל״ח), כי לא הקריבו במדבר.
טו.
[וחלב הצבי גם חלב האיל מותר, והנה חזוק לדברי]. פירוש: זהו חזוק למה שהשיב לאותו צדוקי בפרשת צו (ויקרא ז׳ כ״ג), על דבר החלב שאיננו אסור מן התורה בזמן הזה כי אם מדברי רבותינו, ועל כן האליה מותרת, כי לא אסרוה.
כה.
[גם הנפש והצורה בדמות האב על כן ולבניך אחריך]. פירוש: הנפש היא המתאוה כאשר כתוב (בדברים י״ב, כ') כי תאוה נפשך, והוצרך להזכירה בעבור כי היא מכלכלת את הגוף ונותנת לכל אבר מזון כפי צרכו, ועל כן היא כמו אב לכל האיברים. והצורה היא הנשמה העליונה המוכנת לקבל כח עליון, ויקראנה צורה בעבור שהיא בצלם אלהים, וטעם פירושו הוא שאם תרגיל נפשיך בדרכי התאוות ובמדות המגונות אין די שתעשה רעה לנפשך, אלא גם בניך יהיו כמוך, בעבור כי תולדת הבן כתולדת האב, אבל אם תרגיל נפשך שלא תלך בדרכי התאוות רק שתתבודד ללכת בטהרה ייטב לך ולבניך אחריך, כי גם הם יהיו כמוך.
יג.
ה.
[ואותו תיראו, לשאול למה זה]. פירוש: שיקבל המצות בעין יפה ויירא מהשם ולא ישאל למה נצטוה לעשות המצוה הפלונית אלא יקבל המצות כעבד העובד את רבו מאהבה. [ואת מצותיו תשמורו, הם העיקר]. פירוש: הם המצות שהם עיקר בעצמם כמצות אנכי, ולא יהיה לך, ולא תשא, וכבד את אביך, ולא תרצח, ולא תנאף, ולא תענה והדומה להם, כי הם עיקר בעצמם ולא הושמו לזכרון על מצוה אחרת כמו הציצית והכלאים והשבת והסוכה ודומיהם כמו שפירש בספר יסוד מורא בשער חמישי. [ובקולו תשמעו מה שהם זכר לעיקר]. פירוש: כמצות שבת שהיא זכר למעשה בראשית, וחג המצות זכר ליציאת מצרים, והכלאים זכר לחוקות השם שאין לשנותם, וכן המצות הדומות לאלה כמו שהזכיר בספר יסוד מורא בשער חמישי. [ואותו תעבודו, במעשה]. פירוש: שכל מעשיך יהיו לשם שמים, ותשים במחשבתך שאתה עושה כן לעבודתו. [ובו תדבקון, בלב]. פירוש: שיהיה לבך פונה אליו וזוכר אותו תמיד. [בראש ובסוף]. פירוש: כי אם תדבק בו בכל לב בהיותך בחיים תהיה דבק בו אחרי מותך, וזה תכלית הצלחת האדם.
ז.
[והאם כגוף והאב כצורה]. פירוש: ידוע שהשפלים כלם נבראו מחומר וצורה, והחומר הוא הגוף והצורה היא הנשמה כאשר ביארתי (דברים י״ב, כ״ה). ובעבור כי תולדת הנשים קרה, על כן הם חסרות דעת ורודפות אחרי תאוותם שהם פעולות החומר ומושכות לב האדם לנטות אחרי החומר, ועל כן אמר שהאשה דומה לגוף שהוא החומר.
יד
כב.
[ומהם אותיות השם הנכבד והנורא]. פירוש: מאותיות אהו״י נעשו שמותיו של אדון הכל שהם "אהיה", גם "יהוה", גם "יה" והם הנקראים שמות העצם.
טו.
א.
[והעד הקהל העם]. פירוש: בפרשת וילך (דברים ל״א, י״ב), ולמעלה ממנו (שם בפסוק י) כתוב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג חסוכות, שמשמעו שהוא תחלת השנה. [והטעם כמו שמטוהו]. פירוש: בספר מלכים (ב׳ ט׳ ל״ג) כשראה יהוא את איזבל בחלון אמר לעבדיו שמטוה, ופירושו הניחוה ותפול. והזכיר זה כדי לפרש מלת שמטה שהיא כמו עזיבה.
כב.
[הטמא והטהור, שב אל תאכלנו, והטעם כמו קריאה]. פירוש: הה״א שבמלת הטמא ובמלת הטהר איננה ה״א הדעת רק היא דומה לקריאה. והקריאה היא שקוראים בלשון ישמעאל יא פלוני, ופירושה כמו ויאמר לו איכה (בראשית ג׳, ט). ואף על פי שאמר שהיא כמו קריאה לא אמר שהיא קריאה ממש כי כבר פירש בפרשת שלח לך בפסוק הקהל חוקה אחת (במדבר ט״ו, ט״ו) שאין בלשון הקדש סימן קריאה כי איננו נמצא בכל המקרא, וכן פירש בספר מאזנים בשער הנודעים. [ועוד בעבור הבכור שיאכלו במקדש]. פירוש: בזמן שבית המקדש קיים. [וכן הפסח יאכלו במקדש ולא חוץ ממנו]. פירוש: במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צ״ג, ע״ב) אמרו כי ט״ו מילין או יותר חוץ לחומות ירושלם נקרא דרך רחוקה ואין שוחטין קרבן פסח, אבל פחות מזה הרי הוא כאלו תוך העיר ושוחטין שם את הפסח ויתכן שהיה דעת ר׳ אברהם שהפסח נאכל בימי המקדש ולא בגלות.
טז.
א.
[רק קדמונינו ז״ל העתיקו עם האביב דברים אחרים]. פירוש: זה קשור עם מה שאמר בתחלת זה הענין שגם אנחנו נודה כי בית דין היה משתכל באביב, אך אין הפסח תלוי באביב לבדו אבל הוא תלוי גם כן על התקופה ועל פירות האילן ועל דברים אחרים כמו שאמרו בתחלת סנהדרין (דף י״א, ע״ב) וקצת במסכת ראש השנה (דף כ״א, ע״א), וכבר הזכרתי זה בתחלת הספר הזה.. [והעד ובקר שלשת אלפים]. פירוש: בסוף דברי הימים (ב׳ ל״ה, ז׳-ט') כתוב וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף ובקר שלשת אלפים אלה מרכוש המלך, ושריו לנדבה לעם לכהנים וללוים הרימו חלקיה וזכריהו ויחיאל נגידי בית האלהים לכהנים נתנו לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות וכנניהו ושמעיהו ונתנאל אחיו וחשביהו ויעיאל ויוזבד שרי הלוים הרימו ללוים לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות.