צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
לך לך. · יב
א
[השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו]. פירוש: למטה בפסוק אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו. ז') יביא ראיה על זה. [ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מהרן]. פירוש: כי כתוב ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברהם את נחור ואת הרן (בראשית י״א. כ״ו). וכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית י״ב. ד') הנה עד כאן הלכו משנות תרח קמ״ה. וכתיב ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה (בראש' י״א. ל״ב) חסרנו מהם קמ״ה נשארו ששים שנה כאשר אמר.
ה
[וטעם ויצאו ללכת אל המקום אשר אמר השם]. פירוש: בזה יחזק פירוש שפירש בסוף נח (בראשית י״א. ל״א) כי פרשת לך לך נאמרה לו קודם ויקח תרח את אברם בנו וגו', כי ויקח תרח הוא בעצמו שכתוב ויצאו ללכת ארצה כנען.
ו
[והכנעני אז בארץ, יתכן שארץ כנען חפשה כנען מיד אחר]. פירוש: ידוע כי מלת אז היא רמז על זמן ידוע לעתיד או לשעבר. והנה פירושה כמו בעת ההיא. ועל כן הוצרך לפרש שמלך הכנעני בעת ההיא, כי אז לקחה מיד אחר. [ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום]. פירוש: אם לא באה מלת אז להודיע שאז תפשה מיד אחר יהיה הפירוש קשה וסתום וראוי להעלימו. והוא רמז סודו בתחלת פרשת אלה הדברים (א'. ב'), ופירושו הוא כי איך אמר בכאן מלת אז שמשמעה אז היה בה אבל עתה אינו בה. הלא משה כתב את התורה ובימיו היתה הארץ ביד הכנעני. ולא יתכן שיאמר משה אז כי הדעת נותן שנכתבה מלת "אז" בזמן שלא היה הכנעני בארץ. ואנחנו ידענו כי לא סר הכנעני משם כי אם אחרי מות משה כשכבשה יהושע. ולפי זה נראה שלא כתב משה זאת המלה בכאן, רק יהושע או אחד משאר הנביאים כתבוה כאשר מצאנו בספר משלי (כ״ה, א׳) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. כי אחר ששלמה חבר הספר למה נזכר שם חזקיה שנולד אחר כמה דורות, רק היה זה קבלה בידם איש מפי איש מפי שלמה, ועל כן כתבוהו ונחשב כאלו שלמה כתבו, וככה בכאן היה קבלה בידי ישראל שבימי אברהם היה הכנעני בארץ וכתב אותו אחד מן הנביאים בכאן, ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר הואיל ודברי כלם אמת והם בנבואה; ואם תאמר הנה כתוב לא תוסיף עליו (דברים י״ג, א׳), התשובה דע כי ר׳ אברהם בעצמו פירש זה בפרשת ואתחנן (דברים ה׳, ה') כי המלות הם כגופות, והטעמים כנשמות, על כן יש פרשיות שנכתבו בתורה פעמים גם שלש, ויש באחת תוספת על האחרת ואינו נחשב התוספת, ועוד כי בפירושו הראשון בפרשת לך לך (י״ב, ד') אמר כי לא נאמר לא תוסיף עליו רק על המצות, כלומר, מה שהזהירה התורה לא תוסיף עליו לא הזהירה כי אם על מספר המצות ועל עיקרם אבל לא על המלות, על כן אם הוסיף נביא מלה או מלות לבאר הדבר כאשר שמע מפי הקבלה אין זו תוספת. והראיה מן הזקנים כשתרגמו התורה בלשון יוני לתלמי המלך כאשר הזכרתי בפרשת נח ששינו י״ג דברים, כמו שכתוב במסכת סופרים (פרק א, ט) ובמסכת מגילה (ט', ע״א), וא״ת החליפו אבל לא הוסיפו, התשובה הלא תראה בפסוק וירכיבם על החמור (שמות ד', כ׳) שתרגמוהו על נושא אדם, והנה שתי מלות במקום מלה אחת, וכן ואת הארנבת (דברים י״ד.ז') תרגמוהו ואת צעירת הרגלים, ואם תאמר מפני אימת מלכות עשו זה, מי נתן להם רשות לשנות ולהוסיף ולגרוע בעבור אימת מלך, ואם המלך היה לומד כתיבתינו והיה רואה ששינו הנה היה חלול השם בפרהסיא, ורבותינו ז״ל אמרו כי במקום שיש חלול השם יהרוג ואל יעבור (סנהדרין ע״ד, ע״א), ואחר שלא חששו לכל זה התבאר כי היה בידם כח להוסיף מלות כדי לבאר, וקל וחומר שיש כח ביד נביא להוסיף מלה בדברי נביא לפרש דבריו, ואף כי בדבר שאיננו מצוה רק ספור דברים שעברו, על כן לא יקרא תוספת. ואם תאמר עוד הנה אמרו רבותינו ז״ל בסנהדרין פרק חלק (דף צ״ט, ע״א), שאפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו אמרו, עליו הכתוב אומר (במדבר ט״ו, ל״א) כי דבר י״י בזה, יש להשיב כי זה על ענין המצות כאשר אמרנו למעלה ולא על הספורים. ומה אאריך אחר שר' יהודה ור׳ נחמיה דרשו במסכת מכות בפרק אלו הן הגולין (י״א, ע״א) ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים (יהושע כ״ד, כ״ו) חד אמר "שמנה" פסוקים של תורה, וחד אמר ערי מקלט, והנה זה מפורש, ובפרק הקומץ רבה (מנחות ל, ע״א) צ״ע שם, זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם בעבור שלא יזלזלו בתורה. כי מי שאיננו משכיל לא ידע להפריש בין הפסוקים שנכתבו בהם מצות ובין הפסוקים שנכתב בהם ספור דברים, גם בעבור האומות שאומרים לנו תורתכם היתה אמת רק החלפתם אותה ושניתם בה. על כן אמר והמשכיל ידום, כי המשכיל יודע כי זה לא יזיק, רק הפתאים יאשימו על ככה.
ז
[שם התאר מ ה בנין הנזכר] פירוש: בנין נפעל.
ח
[והפעול אהלה], פירוש: העתיק אהלו. [וגם הוא פעול]. פירוש: כמו שפירשנו שהעתיק אהלו כך נוכל לפרש שהעתיק עצמו כדרך ופרעה הקריב (שמות י"ד, י'). [ויז נצחם]. פירוש: פסוק הוא בספר ישעיה (ס״ג, ג'). [והנה נסע ממזרח בית אל עד שוב העי מזרח למחנהו]. פירוש: לא שב למערבה של בית אל, כי הנה כתוב מקדם לבית אל, רק אף על פי שבא ממזרחה אל פאת מערב עוד נשאר במזרחה כי לא הגיע אל מערבה. כי הוא נסע משכם שהוא צפונית מערבית. והלך לפאת מזרחית דרומית וסבב לפאת מערבית דרומית עד שהגיע למזרחה של בית אל בין בית אל ובין העי, נמצא שנטה אהלו בהר שהיה בית אל מים והעי מקדם, ולא יתישב לשון ר' אברהם על פשט הפסוקים כי אם ככה.
יא
[ומלת נא כמו עתה] פירוש: זה כנגד מה שאמרו בסנהדרין ריש פרק נגמר הדין (מ״ג, ע״ב) תנו רבנן אין נא אלא לשון בקשה. [והיא הפוכה בלשון ישמעאל]. פירוש: אלאן.
יג
[בגלליך ובעבורך לא באו כי אם בבי"ת]. פירוש: כי אם יאמר גללך יתערב עם גזרת כגללו לנצח יאבד (איוב כ', ז'), וכן אם יאמר עבורך יתערב עם גזרת ויאכלו מעבור הארץ (יהושע ה', י״א). [והשר המסיר הבי״ת הוא סר טעם]. פירוש: במפר המאזנים בשער הענינים אמר כי האומרים בשיריהם עבור איננו נכון כי לא נסיר הבי״ת כאשר לא נסיר למ״ד למען.
טו
[ותקח האשה, מהבנין הכבד הנוסף ואם לא נמצא]. פירוש: כבר פירשתי זה בפרשת בראשית (א', כ״ו) על מה שהזכיר בפסוק נעשה אדם (א׳, כ״ו). [וְהַשְלֵם וַתֻשְלכוּ]. פירוש: בעבור כי שרש ותקח הוא לקח ונבלע הלמ״ד בדגש הקו״ף. על כן הביא משקלו בפעלים השלמים: והנה השליך מבנין הפעיל וממנו יאמר בבנין שלא נזכר שם פועלו והשלך מכון מקדשו (דניאל ח', י״א). וכן ותשלכי (יחזקאל ט״ז, ה׳) לנקבה לנכח, ומלת ותקח על משקל ותשלח. והנו כמו ותלקח. על כן הוא בנוי על בנין הלקיח אף על פי שלא מצאנוהו ואף על פי שאינו שלם.
יט
[בעבור שהטעם הנקרא ענין מוכרת]. פירוש: בעבור כי בכאן מפסיק הענין כי הוא סוף פסוק.