צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
וישלח יעקב. · לג
ד
[וישקהו ויבכו, לפי פשוטו כאשר עשה יוסף עם אחיו]. פירוש: בעבור כי בספרי (פרש׳ בהעלותך, פי׳ ק״ס) ובבראשית רבה (ד׳ ע״ה, אות ט׳), ובפרקי ר׳ אליעזר בפרק ל״ז יש אומרים כי נקוד על וישקהו בעבור כי לא נשקו בכל לבו כי רוצה לנשכו, ודעת ר׳ אברהם כר׳ שמעון בן יוחאי שם.
ה
[וכמוהו חנונו אותם]. פירוש: בסוף ספר שופטים (כ״א כ״ב) כתוב. [גם חנם כמו הם]. פירוש: ועבדתני חנם (בראש׳ כ״ט, ט"ו) היא מגזרתם כאלו פירושה במתנה.
י
[וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד]. פירוש: בפרשת וירא אליו בפסוק ויאמר לוט אליהם אל נא אדני (בראש׳ י"ט, י״ח) שאמר הנגיד שהוא מגזרת הואל. [ורובי המפרשים אמרו וכו׳]. פירוש: ודעתם שיעקב נצח את המלאך, כי כן דרשו רבותינו ז״ל בבראשית רבה בפרק ע״ז (אות ג׳) ובחולין בפרק גיד הנשה (צ״ב, ע״א). [ואין מלת שרית עם אל הים (בראש׳ ל״ב, כ״ט) כמו וישר וכו' (שופט׳ ט׳, כ״ב)]. פירוש: זאת התשובה על המפרשים כי אין הפשט בדבריהם. [שר תחשב עם המלאכים]. פירוש: כדרך שפירשתי שהדבק בשם תעלה נפשו להיות במעל המלאכים. [ושאלתם תהו]. פירוש: על אותם השואלים אמר, בעבור כי חשבו לפרש דברי רבותינו ז״ל כפשוטם, ואין דעת רבותינו ז״ל כן, וזה שדרשו
רבותינו ז״ל ככה דרשוהו להמון עם בעבור שאין כל אדם זוכה להבין הפשט, כי הוא קשה להבין כאשר תראה בדברי ר׳ אברהם, אבל רבותינו ז״ל הבינו האמת אף על פי שלא כתבוהו. [כי עת זרוח השמש בכל מקום משתנה]. פירוש: בעבור כי הארץ עגולה ככדור ואיננה שטוחה, ועל כן תזרח השמש ליושבי ארץ המזרח קודם שתזרח ליושבי ארץ המערב כאשר תבין בזאת הצורה.
והקוים המתפשטים מעגולת השמש אל עגולת הארץ הם קוי האור הזורח מהשמש אל הארץ. והנך רואה כי בתחלה יזרח השמש במקום שכתוב שם א׳ קודם שיזרח על ב׳ וכל שכן על ג׳. והנה בהיות השמש בנקודת ו׳ הנה אז הוא חצי היום ליושבים בנקודת א', ואז תחל לזרוח ליושבים בנקודת ב׳, ואז הוא חצי הלילה ליושבים בנקודת ג׳. ובהיות השמש בנקודת ה׳, אז היא ע״ב ליושבים בנקודת א׳, והוא הצי היום בנקודת ב׳, והוא בקר בנקודת ג'. ובהיות השמש בנקודת ד׳ אז הוא חצי הלילה בנקודת א׳ וערב בנקודת ב׳ וחצי היום בנקודת ג׳, ומזה תבין דברי ר׳ אברהם. [והנה בין ירושלם ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפירוש ושמה לוכה שעה ושליש שעה]. פירוש: כי מעת שתזרח השמש בירושלם לא תזרח בלוכה עד שתעבור שעה ושליש, וזה בעבור כי יש בין ירושלם ובין לוכה אלף ומאה ועשרים מילין בקרוב, וכל נ״ז מילין פחות שליש הם השובים מעלה אחת מש״ס מעלות שיש בעגולת הארץ, והנה בכל שעה תעבור השמש מול מערב חצי מזל, שהוא ט״ו מעלות, נמצא בשעה ושליש עיברת כ' מעלות, וזהו המרחק שיש בין ירושלם ובין לוכה. ויש לי בכאן קושיא, והיא זאת : כי בלוחותיו שהבר בלוכה בארץ לונברדיאה אמר כי אורך לוכה והוא מרחקה מן המערב הוא ל״ד מעלות, והנה כשנוסיף עליהם העשרים מעלות הנזכרות יעלה מספרם נ"ד מעלות, וזהו הראוי להיות אורך ירושלם מהמערב, ובספר הלוחות שחבר על עיר נרבונה שהוא במלכות פרובינצא אמר כי אורך ירושלם ס"ה מעלות, וככה אמר בספר יסוד העבור שלו בנוסח השני, גם בספר כלי הנחשת בנוסח השני, ואיך אמר בחשבון האחד נ״ד ובשני ס״ה, והנה יש ביניהן י״א מעלות שהן תר"כ מילין בקרוב, והיא טעות גדולה כנגד חכם כמוהו, והתשובה היא זאת: דע כי יש מחלוקת בין חכמי הכוכבים על אורך הארץ, כי יש מתחיל למנות האורך משפת הים המערבי הנקרא אוקיאנוס, והטעם מסוף הארץ שבפאת מערב, ויש שיתחילו מסוף האיים שהם חוץ מגבול הארץ והם בתוך ים אוקיאנוס, רחוקים משפת הארץ לפאת מערב י״א מעלות. והנה על דעת החושבים מסוף האיים יהיה אורך ירושלם ס״ה, ועל דעת החושבים מסוף היבשה יהיה האורך נ"ד, ואם תשתכל היטב תמצא שני המספרים באים לחשבון אחד על פי התוספת והמגרעת. [וברוחב י״ב מעלות]. פירוש: שהן כמו תר״פ מילין, ואחר שמרחב ירושלם רצה לומר מרחקה מהקו השוה הוא על דעתו ל״ג מעלות, כאשר הזכיר במקומות רבים, מזה נלמוד כי מרחב לוכה מ"ה, כי ל״ג וי״ב עולין מ״ה.
יב
[וכן נפלו עלינו]. פירוש: פסוק הוא בספר תרי עשר בנבואת הושע (י׳, ח׳) ולגבעות נפלו עלינו, והנו"ן בחיר״ק. [ונסעה מנהר אהוא]. פירוש: בספר עזרא (ח׳, ל״א) כתוב.
יג
[כי הגדול שבהם י"ב שנה יש לו וימים במספר]. פירוש: כי כ׳ שנה ישב יעקב בחרן, וקרוב לבסוף השנה השמינית נולד ראובן, שהוא הגדול, וכשגרענו ח׳ מכ׳ נשארו י״ב, ובעבור שנשארו קצת ימים מהשנה השמינית אחר הלידה, גם הימים שבאו מחרן עד הירדן, על כן אמר וימים במספר. [שלם, שם התאר]. פירוש: ולא שם העיר, כי איננו כמו ויהי בשלם סוכו (תהל' ע״ו, ג׳.
יט
[כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל]. כבר רמזתי דבריו בפרשת חיי שרה (בראש׳ כ״ג, י״ט).
כ
[יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים]. פירוש: בעבור כי בסדר עולם בפרק שני נראה שלא עמד שם. [כי דינה לא היתה בת שבע שנים]. פירוש : כי לאה ילדה ששה בנים ועם דינה הם שבעה, תקח להריון של כל אחד שנה לפי מה שפירש בויצא יעקב (בראש' ל׳, כ"ג) הנה יהיו שבע שנים, והכתוב אומר ותעמוד מלדת (בראש׳ כ״ט, ל"ה) וזה יהיה ב׳ שנים לכל הפחות, והנה יעלה הכל ט׳ שנים מעת שנשא את לאה ועם שבע שנים שעבד בתחלה יעלו י״ו שנים, נחסירם מכ׳ שנים, נשארו שנות דינה ד׳ שנים וחדשים. ואפילו אם נאמר שלא עמדה לאה מלדת כי אם שנה אחת יהיו שנות דינה ה׳ שנים. [גם שמעון ולוי קטנים היו]. פירוש: בני י״ג וי״ב שנה, ובבראשית רבה (פרשה פ׳, אות י׳) אמרו איש חרבו (בראש׳ ל״ד, כ"ה): בני שלש עשרה שנה היו.