צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
ויחי יעקב.
מז
כט
[מפורש בדברי אליעזר]. פירוש: בפרשת חיי שרה (בראש'
כ"ד, ב׳).
מח
ה
[ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב].
פירוש: בסדר עולם בפרק כ״א אמרו כל נבואה שהיתה לצורך הדורות נכתבה לצורך שעה לא נכתבה וכל שכן מעשה שלא לצורך.
יב
[ויוצא יוסף אותם, מאוחר צריך להיות]. פירוש: אחר וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו וגו' (בראש' מ״ח, י״ז) מיד ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו.
יג
[וכבר לקח]. פירוש: קודם שיוציאם מברכי אביו.
טז
[וטעם המלאך הגואל אותי בפרשת ואלה שמות].
פירוש: בפסוק ראה ראיתי (שמות ג' ז׳). [יקראו אפרים]. פירוש: הבן יקיר לי אפרים (ירמיה ל"א, י״ט) ורבים כן. [גם יוסף]. פירוש: רועה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף (תהל' פ׳ ב׳) וכן רבים. [אשת יעקב]. פירוש: ולא אמר כן על האחרות. [והימין נכבד מהשמאל]. פירוש: בעבור כי ישית אביו יד ימינו אמר ככה.
כב
[וטעם אשר לקחתי אשר יקחו ישראל] פירוש: בבראשית בפסוק כי איש הרגתי (בראש' ד', כ״ג) פירש אותו, ועוד יפרשהו למטה. [אמר יהושע לתת אותנו ביד האמורי]. פירוש : בספר
יהושע (ז', ז׳) כתיב בענין העי.
מט
א
[דבר נבואה לעתיד]. פירוש: הוא יביא ראיה לזה בפסוק זבולן לחוף ימים (לקמן י״ג), כי על זאת הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם, ויברך אותם (בראש' מ״ט, כ"ח), הנה בתחלה דבר להם אביהם, ויברך אותם אחרי כך. [ולא הזכיר הכתוב הברכות]: פירוש: כי אין צורך.
ד
[פחז בעבור שפחזת כמים אל תותר]. פירוש: על דעתו פחז הוא לשון חפזון אף על פי שהוא הפוך בשרשו כי זה פחז וזה חפז, כי הנה מצאנו כבש וכשב שהם שוים בטעם. ופירושו זה: בעבור שמחרת כמים הנגרים במורד בחפזון על כן לא יהיה לך יתרון נחלה על אחיך, כי תפסיד הבכורה ותשאר פשוט. [ואחרים אמרו רק אתה]. פירוש: כדעת הגאון שיזכיר למטה. [זכור מלחמה אל תוסף], פירוש: באיוב (א', ל״ב) הוא והסמ"ך בפ"ח. [ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים, ואין פוחזים הפוך]. פירוש: כל זה מדברי הגאון ודעתו היתה כי כמו שהם שני שרשים ככה הם שני פירושים, והנה פחז על דעת הגאון הוא מלשון רקים ופוחזים ואיננו מלשון חפזון כדברי ר׳ אברהם, ור׳ אברהם לא סתר דברי הגאון ולא הודה לדברי הגאון. [מיום שחללת נסתלק יצועי]. פירוש: בספר יסוד מורא בסוף שער השביעי פירש כי מיום שחלל ראובן יצועי אביו התבודד לעבוד את השם ולא שכב עם אשה אחרי כן כי רחל מתה וחוללה בלהה ובעבור זה מאס באם ראובן גם בשפחתה, על כן כתוב בפסוק אחר ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראש׳ ל״ה, כ"ב) להודיע שלא שכב עם אשה אחר כך. על כן לא הוליד עוד. [ובחללו יצועי אביו]. פירוש: פסוק הוא שם בדברי הימים (א׳ ה׳, א׳) ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה. [שיהיה תחלת המספר מראובן]. פירוש: "ולא להתיחש לבכרה׳ לפי דעתם שב על "נתנה בכורתו לבני יוסף", כאלו אמר נחלת הבכורה לבדה נתנה לו אבל לא ניתן לו שיהיה ראשון במספר השבטים כשיזכיר הכתוב יחוסן.
ה
[ויש אומרים לשון מכירה]. פירוש: על מכרותיהם אמר ולא על תכרו (הנזכר למעלה בפירושו. [והנכון בעיני שהוא מגזרת מכורותיך]. פירוש: שהוא כמו מגורותיך והוא פסוק ביחזקאל (ט"ז, ג׳) בהפטרת הודע את ירושלים, וכן אמר המתרגם: בארע תותבותהון.
ו
[וכן פירוש ארור אפם וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז]. פירוש: עקרו החומה הארורה בעבור אפם כי היה עז, וזה כדברי רבותינו ז"ל ביומא (דף נ״ב, ע״ב) שהזכרתי בפרשה שעברה (בראש׳ מ״ד, כ״ב). [ויאמר ר׳ משה הכהן כי "כבודי" כמו "נפשי"]. פירוש: ר׳ אברהם עצמו פירש דבריו בספר תהילות במזמור שגיון לדוד (תהל׳ ז׳, ו', עיין גם ק״ג, ה') ואמר כי האדם מורכב מנפש וגוף והחלק הנכבד הנפש על כן מלת כבוד. [וראיתו וכבודי לעפר ישכן סלה]. פירוש: גם בספר תהלות (ז', ו׳) אמר עליו כי הביאו בצרה הזאת בעבור שמצא וכבודי לעפר ישכן סלה, והנפש איננה יורדת לעפר.
ז
[וכאשר הברכה תוספות הארירה מגרעת]. פירוש: כאשר הברכה היא תוספת ככה הארירה היא מגרעת.
ח
[כאשר יגדל]. פירוש: שהיה בתחלה גור ומתגדל עד היותו אריה. [ואין בו כ"ף דמות]. פירוש: היה משפטו כגור אריה יהודה, כמו כרע כאח לי (תהל׳ ל״ה, י״ד). [ואם נפרשנו על דברי יוסף]. פירוש: כן כתוב בילמדנו. [והלא תראה ותעל אחד מגריה (יחזקאל י״ט. ג')]. פירוש: כי ותעל פועל יצא כמו ויעל יצא כמו עולות במזבח (בראש׳ ח׳, כ׳ץ וזה ראיה שהוא ראוי לומר העלית לפי המשמע.
י
[לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד]. פירוש: יש קושיא על זה והוא יזכירנה למטה וישיב תשובה על זה. [ובשליתה]. פירוש: מפורש בפרשת כי תבוא (דבר׳ כ״ה, נ״ז) שהוא מקום הולד. [מלשון קדמונינו שליל]. פירוש: בזבחים פרק כל הפסולין (דף ל״ה, ע״א) השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליה וגו׳ ובחולין פרק גיד הנשה (דף פ״ט, ע״ב) הזכירוהו, והוא העובר והוא הנפל והוא הולד. [או עד כי יבא קץ שילה]. פירוש: מפורש למטה.
יב
[שלא יאכל דבר טמא ולא יתור אחרי עיניו]. פירוש: כך דרשו בתרגום ירושלמי כי אפילו הדברים המותרים אסר על עצמו בעבור אותו המאורע, ועל זה רמז בדברי הימים (א׳ ה', ב׳) כי יהודה גבר באחיו כלומר שגבר ביצרו יותר מאחיו. [וזה דרך דרש משובש]. פירוש: אם הוא כדברי זה הדרש הנה הוא גבר ביצרו והם לא גברו, הוא לא אכל דבר טמא אבל אחיו אכלו, והאומר כן מוציא דבה על השבטים שהם אבותינו שנקראים שבטי יה. ואם יטעון טוען הלא אבר מן החי היו אוכלין, יש להשיב כי כבר ר' אברהם אמר (בראש׳ ל״ז, ב׳) שהוא דרש. ועוד שאם היה הפשט כן הנה גם הוא היה עמהם, כי הוא היה נשיאם, ועוד מעשה תמר יוכיח שהלך יהודה אחרי יצרו יותר
מכל אחיו, ואומר שהוא דרש משובש, בעבור כי אם זה הדרש אמת, ישתבש הפשט.
יג
[וירכתו על צידון שיגיע ירכו עד צידון]. פירוש: הוצרך לפרש כן בעבור כי כתוב "על" בלמ״ד, והיה צריך להיות "עד", והם תשעה במקרא על פי המסורת, והפך זה אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהל' קי"ח, כ"ז) בדלי״ת תחת הלמ״ד.
יד
[על כן רובץ בין המשפתים בין המערכות. פירוש: זה "על כן" שב על מה שאמר למעלה שיש לו עצם כבד.
טו
[מול גוים אשר יבואו להלחם עליהם]. פירוש: יש ספרים שכתיב אחריו "ודבר הגבעונים איננו כלום", ונראה בעיני שאינן דבריו, ואם הם דבריו צריך לפרש, כי יש מי שטוען למה לא עשו ישראל ככה לגבעונים הלא די להם שיעלו למס ולא יכבשום לעבדים, ועל כן משיב כי אין זה כלום, כי בני יששכר הם בני ישראל וברצונם כבשו עצמם, והגבעונים לא מבני ישראל המה והיה ראוי שיהרגום כי כן כתוב (דבר׳ כ׳, ט״ז) לא תחיה (כל נשמה לולי התחבולה שעשו שהשביעו את הנשיאים, ואחר שלא יכלו להמיתם כבשו אותם לעבדים למקדש.
יח
[או בא שם תחת שם הפועל]. פירוש: ישועתך הוא שם דבר, והיה ראוי להיות להושיעך שהוא שם הפועל. כלומר מקור.
יט
[כי יגודנו כמו לעם יגודנו]. פירוש: פסוק הוא (בחבקוק ג', ט"ז) ופירוש כמו ויצבאו על מדין (במדבר ל״א, ז׳). [והשור"ק תחת החול"ם]. פירוש: הוצרך לומר כן בעבור כי פעלי הכפל כשיפול מהם האות הכפול יהיה לחול״ם כמו ישר על אנשים (איוב ל״ג, כ״ז).
כ
[ופה לחם לשון נקבה]. פירוש: כי כתוב שמנה ולא שמן. [וכן בית]. פירוש: אף על פי שברוב המקומות יבא לשון זכר מצאנו לשון נקבה: כי שחה אלמות ביתה (משלי ב׳, י״ח). [ומקום]. פירוש: הרוב זכר, ומצאנו נקבה: ולא עוד תשורנו מקומו (איוב כ', ט׳). [עין]. פירוש: על הרוב נקבה, ומצאנו זכר: עיניך לנכח יביטו (משלי ד', כ"ה), וכן: עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד', י׳), גם יש עיניו משוטטות (ד״ה ב' ט״ז. ט׳). [ויד]. פירוש: ברוב נקבה. ומצאנו זכר: וזה יכתוב ידו לה' (ישע׳ מ״ד, ה׳), גם הוא הזכיר וידי משה כבדים במקומו בפרשת ויהי בשלח (שמות י״ז, י״ב), ובפסוק אחד זכר ונקבה : והנה יד שלוחה אלי והנה בו (יחזקאל ב', ט׳). [ואש]. פירוש: על הרוב נקבה. ומצאנו זכר: משרתיו אש להט (תהל׳ ק״ה ד׳), זכר ונקבה ביחד: תאכלהו אש לא נפח (איוב כ', כ״ו). [ורוח]. פירוש: הרוב נקבה, ומצאנו זכר: ויצא הרוח ויעמוד לפני ה׳ (ד"ה ב׳ י״ח, ב׳), וזכר ונקבה יחד: ורוח גדולה וחזק (מ״א, י״ט י״א). [וארץ]. פירוש: הרוב נקבה, ומצאנו זכר: ולא נשא אותם הארץ (בראש׳ י״ג, ו'), נעתם ארץ (ישע' ט', י״ח). [וארון]. פירוש: הרוב זכר כמו ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו (שמות כ״ה, י׳), וארון אלקים נלקח (ש״א. ד', י״א), ומצאנו נקבה: וארון האלקים נלקחה (ש״א, ד', י״ז). [ועם]. פירוש: הרוב זכר. ומצאנו נקבה: וחטאת עמך (שמות ה׳, ט״ז) כאשר יפרש במקומו) גם שם יזכיר העם אשר בקרבה יושבת לבטח, והוא בפסל מיכה בשופטים (י״ח, ז'). זכר ונקבה ביחד בירמיה (ח') ה׳): מדוע שובכה העם הזה.
כב
[כמו סעיף והוא לשון נקבה]. פירוש: בעבור מלת בן פורת שהיא לשון נקבה כמו שיפרש שהיא פועלת. אך לפי הפירוש השני הוא לשון זכר כאשר אבאר. [וכן ועל בן אמצתה לך (תהל׳ פ', ט"ז)]. פירוש: גם הוא סעיף, כי תחלת הפסוק "וכנה אשר נטעה ימינך, שהיא כמו ונגה. [וטעם פעם אחר פעם]. פירוש: הזכיר הדבר בבל אחד מאלה הפסוקים פעם אחר פעם להורות שהוא כן תמיד. [יהיה התי״ו תחת ה"א]. פירוש: והיה ראוי להיות פירה כמו מסאף פארה (ישע' י׳ ל״ג), כי החול"ם והשור״ק מתחלפים כאשר הזכיר למעלה (פסוק י״ט), והנה בן לשון זכר כאשר אמרתי כי הנה בן הוא סמוך או יהיה זכר ונקבה [שיוסף היה כבן פורת]. פירוש: מבדי הענף. [ועשה בנות]. פירוש: שהם נעשים ענפים וכמו בנות צעדה. [זבובי מות יבאיש (קהלת י׳,א׳)]. פירוש: לשון רבים ויחיד, ועל זה פירש למעלה פירוש צעדה כל אחת מהבנות.
כד
[במקום איתן]. פירוש: בפרשת שופטים בפסוק אל נחל איתן (דברים כ״א, ד׳) אמר שפירושו תקיף. [כי ידיו חזקים מידי אביר יעקב]. פירוש: כחו היה מפאת הכח שנתן לו אביר יעקב. [וטעם אביר יעקב שהוא ידע אהבתו את יוסף]. פירוש: למה אמר אביר יעקב ולא אביר אברהם או אביר יצחק, בעבור כי השם ידע כמה אהב ישראל את יוסף, ולכבוד יעקב נתן ליוסף כל זאת הטובה. [כעצם הדבר]. פירוש: בעבור כי עיקר הבנין הם האבנים. [ויש אומרים כי "משם" כמו "מאז"]. פירוש: בפרשת והיה עקב בפסוק שם מת אהרן (דבר' י' ו׳) פירש כי ר' יצחק בן גיאת אמר זה. [גם אבן ישראל שמת לבו]. פירוש: אמר "גם" בעבור כי גם הוא מדברי ר' יצחק בן גיאת.
כה
[ופרשהו הגאון אשאל מאל אביך]. פירוש: אני שואל מאל אביך שיעזרך. [והטעם יתברר במלת "תהיין" (פסוק כ"ו)]. פירוש: כי מלת תהיין שבה על כל הברכות שהזכיר. שהם ברכות שמים וברכות תהום וברכות שדים ורחם.
כו
[ותהר את מרים]. פירוש: פסוק הוא בדברי הימים (א'. ד'. י״ז) בבני כלב בן יפנה ופירושו כמו ותלד. [תאות, מגזרת התאויתם (במדבר ל"ד, י')]. פירוש: לשון סימן ורושם כמו קו. [והוא סמוך]. פירוש: האיש הנפרד מאחיו. כי פירוש נזיר "נפרד מהתאות" כאשר פירש בפרשת נשא (במדבר ו׳, ב׳). וזה שב ליוסף. והטעם כפול.
כז
[וזה דרך דרש]. פירוש: במדרש ילמדנו נדרש כן. [ודעת המתרגם ארמית ידוע]. פירוש: שפירש זה הפסוק לשבח כדי שלא יאמרו האומות שהיו שבט בנימין שוללים וגזלנים.
לג
[ולא כן מטות הישמעאלים]. פירוש: כי הם ישנים על הארץ.
נ
י
[ויעש לאביו אבל]. פירוש: שבעת ימים אחר שקברו. [כאשר העתיקו קדמונינו ז״ל]. פירוש: שאמרו במסכת כתובות (דף ד, ע״ב) שהאבילות אינה חלה עד שיסתם הגולל, ונראה לי כי מקומה במסכת מועד קטן (דף כ״ז, ע״א).
טו
[ויש לו במקרא על דרכים רבים]. פירוש: על מלת "לו" אמר כן ולא על מלת "ישטמנו". וזה פירושו: לו ישטמנו כמו "פן״; לו יהי כדבריך (בראש' ל׳, ל״ד) כמו "מי יתן״; לו חיה רעה אעביר בארץ (יחזק׳ י״ד, ט״ו) כמו "או" ; לו חכמו (דבר' ל"ב, כ״ט) כמו "אילו חכמו; ולא אנכי שוקל על כפי (ש״ב י״ח, י״ז) כמו "אם"; ומצאתי לוא קרעת שמים ירדת (ישע' ס״ג, י״ט) כמו "כאילו לא״ קרעת שמים.
כג
[בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו רבעים]. פירוש: אלו היה כתוב בנים שלשים היה משמע בנים שהם שלשים לו, ועתה שכתוב בני שלשים בסמיכות בני לשלשים משמע בניהם של שלשים והנם רבעים. וקשה לי על זה הפירוש כי בספר מלכים (ב׳ י', ל' וט״ו, י״ב) כתיב שאמר השם ליהוא בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל ולא מלכו מבניו כי אם ארבעה והם: יהואחז. ויואש. וירבעם וזכריה. ולפי דברי א״ע ראוי שיהיו חמשה.
כו
[והנה שרשו ישם]. פירוש: אבל וישם לפניו לאכול (בראש' כ״ד, ל״ג) שרשו שום.
נשלם ספר בראשית.