צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
ויגש אליו יהודה.
מד
יח
[וכן כל כפי״ן שהם זה אחר זה]. פירוש: כבר פירש כן בפרשת וירא אליו בפסוק והיה כצדיק כרשע (בראש׳ י״ח, כ"ה, גם בפירוש קהלת בפסוק הכל כאשר לכל (קהל׳ ט׳, ב׳).
כ
[כי הגדול שבאחיו הוא בן מ״ה שנה]. פירוש: כי בן צ״א שנה יעקב כשהוליד את יוסף כאשר הזכיר בפרשת וישב (בראש׳ ל״ז, ג'). וזה היה בשנת י״ד בהיותו בבית לבן, וידענו כי מיום שבא יעקב לבית לבן עד ח׳ שנים נולד ראובן, והנה מלידת ראובן עד שנולד יוסף ו׳ שנים, ול״ט שנים שהיו עתה ליוסף הנה הכל מ״ה. [ויתכן להיות אביהם בחור]. פירוש: כי בן י״ב שנה יתכן שיוליד כאשר אמר בפרשת וישב בפסוק ויהי בעת ההיא (בראש׳ ל״ה, א׳), ואלו הוליד האב כשהיה בן י״ב שנה הנה היה עתה בן נ״ז שנה, כי י״ב ומ״ה עולים נ״ז, והזכיר זה הענין להודיע בעבור שחשב יהודה בלבו אולי בעבור שאנחנו בחורים יחשוב יוסף שאבינו בחור על כן אמר יש לנו אב זקן..
כא
[שאראה אותו]. פירוש: ואדע אם כנים אתם.
כב
[ולמה לא הביא המזכיר החמשה שאין להם הכרע כמו וישלוף נעלו (רות ד׳, ח') וזה עמהם]. פירוש: במסכת יומא פרק הוציאו לו (דף נ״ב, ע״א) תניא איסי בן יהודה אומר חמש מקראות אין להם הכרע מן התורה, אלו הן : שאת (בראש׳ ד, ז׳), משקדים (שמות כ"ה, ל״ד), מחר (שמות י״ז, ט׳), ארור (בראש׳ מ״ט, ז׳), וקם (דברים ל״א, ט״ז). ורש״י ז״ל פירש כי אין להם הכרע לדעת היכן הם נוטים. שאת: הלא אם תטיב שאת, ולשון סליחה הוא, או שאת אם לא תטיב, ולשון נשיאות עון הוא. משוקדים: ובמנורה ארבעה גבעים משוקדים, אם ארבעה גבעים משקדים, או משקדים כפתוריה ופרחיה. מחר: וצא הלחם בעמלק מחר, או צא הלחם בעמלק מיד ואינך צריך לתפלתי ומחר אנכי נצב. ארור: וברצונם עקרו שור, ארור אפם אם עקרו שור ארור של שכם שהוא מארור כנען, או ארור אפם (כי עז. וקם: הנך שוכב עם אבותיך וקם וכאן רמז לו תחיית המתים, או וקם העם הזה וזנה. ור׳ אברהם יפרשם במקומם דרך הפשט. [כמו וישלוף נעלו]. פירוש: במגילת רות (ד׳, ה׳) כתוב, וגם זה מהמקראות שאין להם הכרע, כי הנה אמרו בגמרא הנזכרת לעיל (יומא, דף נ״ב, ע״ב) כי בתורה אינן יותר מה' מקראות אבל בספר הנביאים יש אחרים והזכירם שם, כי על דעת רב חסדא יש עוד בתורה וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים (שמות כ״ד, ה׳) או דילמא אלו ואלו פרים, ובמסכת חגיגה בפרק ראשון (דף ו', ע"ב) עלתה בתיקו. ור׳ אברהם פירש וישלוף נעלו שב לבועז. [וזה עמהם]. פירוש: ר׳ אברהם תמה על איסי בן יהודה אחר שזה "ומת" אין הכרע אם שב לנער או לאביו למה לא הזכירו עם החמשה ויהיו ששה.
מה
ב
[בבכי. במקום הפסקה]. פירוש: הבי״ת השני בא בשו״א כדרך הסמוכים אף על פי שהוא באתנח, כי היה משפטו בבכי שיהיה בי״ת הראשון בשו״א והשני בסגול כי כן מצאנו עלה הבית ודיבון הבמות לבכי (ישעי׳ ט״ו, ב׳). [כמו ראה עני (איכה ג' א׳)]. פירוש : שבא באתנחתא בקמץ חטף והיה ראוי להיות בחולם כמו לחם עני (דבר׳ ט״ז, ג׳).
יב
[ידוע כי פה מוכרת]. פירוש: מלת פה איננו סמוך למלה אחרת. [חסרו האחד]. פירוש: כי משפטו פיי בשני יודין, ויהיה פירושו הפה שלי.
יד
[ימצא לשון יחיד] פירוש: עד צואר יגיע (ישעי׳ ח', ח׳). [ורבים]. פירוש: חלקת צואריו (בראש׳ כ״ז, ט״ו). [ועם תוספת נ"ון]. פירוש: מצוארניך בשיר השירים (ד׳, ט׳). [לכן האל"ף לא נעדר]. אמר יוסף: זה טעם תימה, כי הנה מצאנו מצורניך בספרים מדויקים שהוא חסר אל״ף.
יז
[ומטועני חרב קרוב ממנו]. פירוש: בספר ישעיה (י״ד, י״ט) הוא, ושם פירש הוא כי מטועני (חרב בלשון קדר מדוקרים, ולפי זה יהיה פירושו כי ההרוגים היו מדוקרים בחרב כל כך עד שהמכות היו עליהם כמשא כבד ולא יכלו לקום עוד.
כג
[ולחם, כמשמעו]. פירוש: אפוי. [כי אלה לבדם הם מזון חוץ מדגן ושעורים]. פירוש: אפילו בלא דגן ושעורים וקל וחומר דגן ושעורים בלי אלה, ואף כי דגן ושעורים בכלל אלה.
מו
ג
[מרדה, סמוך]. פירוש: כי במוכרת יאמר רדת כמו ונאמר לא נוכל לרדת (בראש׳ מ״ד, כ״ו) שהוא באתנח. [והוא חסר פ"א]. פירוש: פ״א הפעל שהוא יו״ד, כי שרשו ירד. [כמו אשר תנה הודך]. פירוש: במקומו בספר תהלות (ח׳ ב׳ פירש כי הוא כאלו אמר אשר תת הודך, כי שרשו נתן.
ז
[היא דינה לבדה]. פירוש: כבר הזכיר זה בפרשת וישב (בראש׳ ל״ז, ל״ה). [כמו בני מיכל (ש״ב כ״א, ח׳)]. פירוש: ביארתיו בפרשת וישלח (בראש׳ ל״ו, ב׳). [כי אחת היא]. פירוש: שרח בת אשר.
י
[היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות]. פירוש: אבל לא כנעניות, ואל תתמה על זה כי הנה לדברי ר׳ נחמיה כלם נשאו כנעניות כמו שהזכיר רש"י בפסוק ויקמו כל בניו וכל בנותיו (בראש׳ ל״ז, ל״ה), והוא קשה מזה. [והזכיר זאת לבדה]. פירוש: אמו של שאול בן שמעון. [מול הדבר הזה הזכיר ער ואונן בעבור היותם בני כנענית]. פירוש: כי בדברי הימים (א׳ ב',) ג׳) כתוב שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית, והקשה ר׳ יוסף שלודי״ל אם זה אמת למה לא מת שאול בן הכנענית, ובעבור כי לא מת הנה ראיה שהיא דינה שנבעלה לכנעני (עיין ב״ר פרש׳ פ׳, סימן י״א). ואני המבאר אומר הכי קרא שמו יוסף שלודי״ל כי לא יוסיף דעת רק יוסיף מכאוב, כי הוא שלול ודל מכל חכמה, כי הנה אברהם אבינו ע״ה אמר (בראש' כ׳, י״ב) וגם אמנה אחותי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, וממשמעות דבריו (נראה) שאלו היתה בת אמו היתה אסורה עליו בדור ההוא ואיך ישא שמעון את דינה אחותו מאב ואם, הלא בת האם היתה אסורה בדורתו והדרש שדרשו רבותינו ז״ל יש לו סוד, ואמרו ככה בעבור וכסה קלון ערום (משלי י״ב, ט״ז), כי אין לגלות שנשא כנענית. ומה שהקשה למה לא מת שאול בן הכנענית היה לו להקשות למה לא מת שלה שהוא אחיהם, והתשובה היא כי ער ואונן היו בני כנענית והיו רשעים מעצמם כמו שכתוב (בראש׳ ל״ח, ז׳,י׳), אבל שאול ושלה אף על פי שהם כנעניים מן האם לא היו רשעים, ומי שאינו רשע למה יומת מה עשה.
כא
[כי יש נעמן שהוא בן בנו]. פירוש: ובני בנימין בלע ובכר וגומ', ויהיו בני בלע ארד ונעמן (במדבר כ״ו, מ׳).
כז
[בעבור שמצאנו (בראש׳ מ״ו, ט״ו) כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש]. פירוש: בדרך כלל, ואם הם שלשים ושלש הנה חשבון שבעים שלם, ואין צריך לפירושם. [והם שלשים ושתים]. פירוש: בפרט, ואלו הם שלשים ושתים בכלל היה עולה מספרם ששים ותשע, והיה איפשר לומר כדברי המפרשים, ואחר שסותר הכלל את הפרט לא יתכן לומר כדבריהם. [ובדרש כי יויכד נולדה בין החומות]. פירוש: בסוטה סוף פרק ראשון (דף י״ב, ע"א) ובבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף ק"כ, ע"א ודף קכ״ג, ע״ב), והם דברי יחיד, ובפרשת ואלה שמות בפסוק וילך איש (שמות ב׳, א') אבאר דעתו בע״ה. וגם דעת ר׳ אליעזר בן הורקנוס כדבריו שאין יוכבד בחשבון כי כן כתוב בפרק ארבעים מהפרקים שלו. [למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה]. פירוש: בפרשת וישמע יתרו בפסוק לקראת האלהים (שמות י״ט, י״ז) יקשה עוד ויפרש תשובה נכונה. [והיא בת מאה ושלשים שנה]. פירוש: כי משה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה (שמות ז', ז'), נחסרים מר״י שישבו במצרים נשארו ק״ל, כי לפי הדרש בעת שנכנסו שמה נולדה. [יוכבד אמי אחרי התנחמי]. פירוש: משמע מדבריהם כי אחר שמת משה היתה היא בחיים והיתה בת ר״ן שנה ומה להם ולצרה הזאת, ועוד אבאר דעתו בפרשת ואלה שמות (ב׳, א'). [וכי אחיה חי כך וכך שנים]. פירוש: בבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף קכ״א, ע״ב) הביאו זה בברייתא ועיקרה בסדר עולם בסוף פרק ראשון שבעה קפלו את [כל] העולם כולו ואלו הן: אדם הראשון, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני ואליהו ועדיין הוא קיים. וממה שהקשו ותירצו בבבא בתרא משמע שהיה גדול כשיצאו ממצרים, והרמב״ם אמר בתחלת ספר המדע אחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה [ושמ׳ ממשה והיה קטן בימי משה] והיא קבל מדוד ובית דינו ואליהו קבל מאחיה, ור׳ אברהם בר דוד תפשו בזה, ולא נוכל לומר שלא ראה הראב״ד מה שכתוב בפרק יש נוחלין, וגם רשב"ם פירש כדברי הראב״ד, וידענו שהיה בימי ירבעם בן נבט, ואלו היה כן הנה חיה קרוב לתק"ן שנה, ואחר דורות אברהם אבינו ז"ל לא מצאנו שיחיו ככה, והנה אין ראיה מכאן על יוכבד לומר שחייתה ר״ן שנה. [דרך אגדה או דברי יחיד]. פירוש: הוא ר׳ יוסי, כי סתם סדר עולם הוא ר' יוסי. ואם תאמר הלא ר׳ יוסי נימוקו עמו (גיטין דף ס״ז, ע״א). יש להשיב כי עינינו רואות בכאן שאין נימוקו עמו, רק אמר דברי אגדה ולא הלכה, כי אין זה דין שנפסוק הלכה כמותו כדבריו, ובפרשת וישמע יתרו (שמות י״ט, י״ז) יפרש כי דברי יחיד לא נלמוד מהם ולא נכחישם. [יוצאי ירך יעקב שבעים נפש]. פירוש: שמשמע שכל השבעים היו יוצאי חלציו והוא איננו בכלל. [כאשר אמר אשר יולד לו בפדן ארם ולא נולד לו בנימין שם]. פירוש: במקומו פירש אותו בפרשת וישלח (בראש' ל״ה, כ״ו) אחר ויהי בשכן ישראל (בראש׳ ל״ה, כ״ב. [והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל]. פירוש: והוא יזכיר בפרשת בא אל פרעה בפסוק ומישב (שמות מ׳, כ״ו) שהגאון פירש כן. [כי לא הלך הכתוב כי אם על הרוב]. פירוש: וככה אמרו רבותינו ז"ל ביומא בסוף פרק בא לו כהן (דף ע״א, ע"ב) על בגדי כהן גדול שמונה בגדים ואינם אלא ז׳ והציץ, וידוע כי הציץ אינו בגד רק טס של זהב.
לד
[כמו שיעשו אנשי הודו]. פירוש: על כן לא יוכלו המצרים לאכול את העבריים להם, כי העבריים רועי צאן ואוכלים את הבשר.
מז
ו
שרי מקנה״ כסוס ופרד]. פירוש: כי רועי צאן אינו צריך להיות שיהיו אנשי חיל, ועוד אם רועי צאן הן תועבת מצרים איך אמר ליוסף תן לי אחיך ואשימם תועבת מצרים.
יח
[כי הפך זה ואתה מחיה את כלם]. פירוש: בעזרא (ט׳, י׳) כתוב הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם, כלומר את הארץ ואת הימים.
יט
[ומשקלו תדע]. פירוש: כי מלת תדע שרשו ידע, וכן תשם שרשו ישם, ועוד יזכיר דקדוקו בפרשת ויחי יעקב בפסוק בסודם אל תבא נפשי (בראש' מ״ט, ו'). [ומצאנו פירוש במדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב ע"ה]. פירוש: בתוספתא (סוטה, פרק י׳, ט). [ויתכן]. פירוש: שנסתלק הרעב אחרי שני שנים מיום שבא יעקב, אך לא בשנה שבא למצרים, כי הנה כתוב שנתנו לו הכסף בשנה ההיא (בראש' מ״ז, י״ד, והביאו המקנה בשנית, הנה שני שנים, ושני שנים שעברו קודם שבא יעקב הרי ד', או הביאו מקניהם בשנה שבא יעקב וזרעו בשנה אחריה ובסופה קצרו ונתמעט קצת הרעב כאשר מפורש.
כב
[הם כדברי המתורגמן ארמית]. פירוש: כומרים.