צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
אלה תולדות נח. · ז
ד
[כי לימים עוד שבעה: ביום השביעי ימטיר עד סוף ארבעים יום והנה היה זה בעשור לחדש השני]. פירוש: כי השם אמר לו כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר, ורבי אברהם אמר ביום השביעי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראש׳ מ", י״ג) שכתוב שם ויהי ביום השלישי (מ׳, כ׳) וזה נאמר לנח שבעה ימים קודם שימטיר, ואנחנו ידענו שהיה תחלת המבול בשבעה עשר יום לחדש (בראש׳ ז'. י״א), והנה אם נחסר מהם שבעה ישארו עשרה ימים מהחדש כאשר אמר. ודע כי החדש השני על דעתו הוא אייר, כי הנה בפסוק בעשירי באחד לחדש (בראש׳ ח׳, ה׳) אמר "כי בעשור לחדש שבט שלח את העורב", ו״החדש העשירי מיום המבול הוא שבט", והכתוב אמר כי המבול היה בחדש השני, והנה אם שבט הוא עשירי לתחלת המבול הנה המבול החל באייר. שהוא החדש השני. והנה תחלת חדשי השנה הוא ניסן וכן פירש בפירושו הראשון. וזה כדעת חכמי המזלות. וככה אמר ר׳ יהושע במסכת ראש השנה בפרק ראשון (דף י״א, ע״ב) ובסדר עולם בפרק ד,, גם כן היתה דעת רב אדא ודעת שמואל כמו שהזכיר ר׳ אברהם בספר העבור שלו. והחשבון איננו חשבון הלבנה גם לא חשבון השמש רק הוא כחשבון אנשי פרס כאשר אבאר עוד, ובעבור זה אני מסופק אם היתה דעת ר׳ אברהם על שנת המבול כדעת חכמי המזלות או לא, ואינני רשאי לגלות יותר. [ובסוף הארבעים מההתחלה ישוב האמצעי אל הנכח והוא סוד]. פירוש: יש בכאן שתי דעות, האחת דעת תורתינו הקדושה, והשנית דעת חכמי המזלות וגם על דעת תורתינו יש שתי דעות, האחת דעת ר' אליעזר והאחת דעת ר' יהושע, ושניהם בתחלת מסכת ראש השנה (דף י״א, ע״ב), ורבי אברהם סמך על דעת ר' יהושע שהיא יותר קרובה אל הדעת, גם אל דברי חכמי המזלות, והנה על דעתו החל המבול בי״ז לחדש השני שהוא אייר. כי תחלת השנה מניסן, וכשנמנה עד ארבעים יום יכלה החשבון בכ״ז מסיון, כי י"ג שנשארו מאייר עם כ״ז מסיון עולים מ'. וק״ן יום הנזכרים בפרשה בראשית ז'. כ״ד) הם חמשה חדשים, ותחלתם מיום תחלת המבול, וסופם בחדש הששי מתחלת המבול, והנה סופם בי״ז לחדש השביעי לניסן כלומר בי״ז מתשרי על כן כתוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום (בראשית ח'. ג') וכתיב אחריו ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש (בראשית ח', ד'), כי סוף ק״ן יום נשלמו בי״ז לחדש השביעי, ושלח את העורב בי״ז לשבט והנה היה אחר ט' חדשים שלמים מיום המבול ונשאר מאז עד תשלום שנה ג' חדשים. ועל דעת חכמי המזלות החל המבול ביום מולד הלבנה שהוא ראש חדש ניסן וגם הוא היה יום התקופה ועל פי היום הזה הם חושבים כל החשבונות הנזכרים, והכלל כי על דעתם גם על דעת חכמי ישראל כל משפטי הכוכבים הם תלויים ביום המולד ההוה לפני תקופת ניסן או בחצי החדש ברגע היות הלבנה מלאה אור לנכח השמש בהיות חצי החדש לפני תקופת ניסן כמו שפירש ר׳ אברהם בספר המחברות במשפטי העולם ויותר חזק הוא בעת המולד ועל כן אפרש המשפט כפי חשבון חכמי ישראל. וידוע כי השמש והלבנה התחברו ברגע המולד, והמבול החל בי״ז לחדש השני שהוא יום התקופה על דעתינו, ובעבור שהוא יום התקופה הנה אז היתה השמש בתחלת מזל טלה, והיה עמה זנב התלי שהוא משחית לכל דבר, והלבנה היתה בתחלת מזל עקרב שהוא מזל מים וגם הוא משחית כל דבר כי הוא בית מאדים, ותולדת מאדים להיות רותח בעבור כי תולדתו אש ועל כן הביא השם את המבול מים רותחין על הארץ לשחת כל בשר וימח את כל היקום, ומאז ועד מ׳ יום שלמים שהם מ״א סבבה הלבנה כל גלגל המזלות גם הלכה עוד ו' מזלות עד ששבה לתחלת מזל שור שהוא שביעי לעקרב והוא מזל עפר, והיתה השמש שם בשלישית המזל קרובה למקום גבהותה, והנה אז היו המאורות נכח המזל שהיתה בו הלבנה בתחלת המבול והביטו שניהם לאותו המזל במבט איבה ועל כן גבר העפר בתולדת מזל שור ונמעטו הגשמים שהיו מתולדת מזל עקרב, אך לא כלה ג הגשם ולא נסתמו המעינות, בעבור כי לא היו מחוברים השמש והלבנה בתחלת המזל הנזכר, ועל כן (נשארו המעינות פתוחים והיה המטר יורד יום ופוסק יום עד ק״י ימים אחרים ובסוף ק״י ימים הגיעה השמש לראש מזל בתולה שהוא מזל עפר גם הגיעה הלבנה לראש מזל שור שגם הוא מזל עפר כאשר הזכרנו, והנה שני המאורות במזלות עפר). ועוד כי הלבנה היתה אז במזל שהשמש היתה בו בסוף הארבעים ומבטת אל השמש עתה מבט שלישית הגלגל שהוא ד׳ מזלות והוא מבט אהבה, ושניהם יורו על הגבורת העפר ומיעוט המים ועל כן נסתמו המעינות ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה המים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח", ה׳), וזה היה אחר שמונה חדשים וי״ג יום מתחלת המבול, ואז היתה השמש במזל קשת בשלישיתו, והלבנה במזל דלי קרוב לשלישתו והביטו זה אל זה במבט חצי אהבה, ומזל השמש בתולדת האש והוא בית צדק שהוא כוכב טוב (ומטיב ועל כן נראו ראשי ההרים, ומזל הלבנה דלי בתולדת הרוח והוא בית שבתי שהוא כוכב רע ועל כן לא נשלמה הטובה ולא נראה מהארץ כי אם ראשי ההרים). ובעשור לחדש הגיעה השמש לשתי שלישיות מזלה והגיעה הלבנה קרוב לחצי מזל תאומים שהוא מזל רוח ויורה על דברים ריקים ועל מנחשים וקוסמים ומעוננים כי הוא בית כוכב חמה הנקרא כוכב שהוא מורה על כל אלה, ועל כן שלח את העורב בדרך ניחוש לראות הקלו המים והמתין עוד ז' ימים עד י״ז מהחדש כי אז נשלמו ט' חדשים מיום המבול והחל החדש העשירי, והנה הגיעה השמש קרוב לראש מזל גדי שהוא מזל עפר והלבנה קרוב לחצי מזל בתולה שגם הוא מזל עפר ושניהם מביטים למזל שור במבט אהבה, גם זה לזה מביטים מבט אהבה, ועל כן שלח את היונה ואז היתה השמש מבטת מבט רביעית הגלגל שהוא מבט חצי איבה אל תחלת מזל טלה שהיה מקומה בתחלת המבול. גם אז היתה הלבנה מתקרבת (למיל) [למול] מאזנים שהוא מבט איבה לטלה, כי הוא מבט הנכח, ובהגיע השמש לתחלת מזל טלה כבראשונה חרבו המים ויבשה הארץ ונתחדש העולם. ועל דעת חכמי המזלות ביום המבול התחברו שני המאורות עם חמשת המשרתים ועם זנב התלי בתחלת מזל טלה והיו כלם נשרפים בלהט השמש בעבור שהיו קרובים אל מקום השמש כמו מעלה אחת או שתים לפנים או לאחור וזה יקרא גבול השריפה ועל כן בטל כחם, ועל זה אמרו רבותינו ז״ל שלא שמשו המאורות בשנת המבול, ובעבור כי המטר תלוי בלבנה על כן המטיר ובעבור שהיה עמהם זנב התלי על כן הורו להשחית כל הנבראים כאשר ביארתי למעלה, ועד סוף ארבעים יום שבה הלבנה לתחלת מאזנים שהוא מזל רוח, והרוח מוביש המים ומפזרם ועל כן נתמעט המטר, ועד סוף ק"ן יום שבה הלבנה לתחלת טלה שהוא חם ויבש בתולדת האש ואז היתה השמש במזל בתולה שהוא קר ויבש, והנה שני מזלות יבשים גרמו להוביש המים ולסתום המעינות ולכלוא המטר, ובעשירי באחד לחדש הגיעה הלבנה לראש סרטן שהוא ביתה והוא מזל העולם בתולדת המים, והנה טובת מזל השמש הסיר רעת סרטן ולא יכול הסרטן להזיק הרבה, ועל כן נראו ראשי ההרים ולא יותר, ובעשור לחדש הגיעה הלבנה עד קרוב למזל קשת שתולדתו אש ועל כן שלח את העורב. וסוף דבר בשוב השמש לתחלת מזל טלה היתה הלבנה בתחלת אריה ושניהם בתולדת האש, טלה ואריה, והיתה הלבנה מבטת אל השמש מבט אהבה ואז נתחדש העולם. ועתה נשוב לכונת המאמר, הנה כל זה יורה לפי דבריו שהמבול היה תלוי במערכת המשרתים ובמשפטי המזלות ועל כן העלים הדבר ואמר שהוא סוד, כי ירא פן יחשבו הפתאים שהוא יאמר שזה בטבע או במקיה ולא בהשגחה, אך בעבור שכתוב אל תמנע טוב מבעליו (משלי ג', כ״ז) על כן רמז בו רמז לחכמים שיבינו ממנו הסוד, כי החכמים יודעים כי השם ית׳ ברא הכוכבים וגזר עליהם בתחלת בריאתם שיעשו כן בעת שטוב לפניו, ובעבור כי הוא ידע מתי שוא וידע כי סופם לחטא על כן הכין להם מערכת רעה כפי הראוי להם, וזהו שכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב, ל״ד), ותחלת התורה מעידה על זה כאשר כתוב אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב׳, ג'), שמשמעו שמתחלה ברא בהם כח לעשות רצונו, אחרי כן בעת הראוי, בדרך שרמזו רבותינו ז״ל בשבת בסוף פרק רבי עקיבה (דף פ״ח, ע"א), באמרם שהתנה (הקב״ה עם מעשה בראשית). והנה פירשתי שהכל תלוי בהשגחת השם שהשגיח בנו בטרם היותינו, ואין הפרש בין ההשגחה שהשגיח מקדם ובין ההשגחה שישגיח עתה, ודי בזה. [ושרשו מהפעלים שהפ״א שלהם איננו שלם]. פירוש: כי שרשו יקם על משקל ירד כי הי"ד יפול ממנו לפעמים ויאמר: אֵשֵב, יֵשֵב, נֵשֵב, תֵשֵב. [והוא הפוך]. פירוש: כי יקום היה ראוי להיות קיום.
ה
[ובא עם ביתו קרוב אל התיבה]. פירוש: הוצרך לפרש כן בעבור כי כתוב אחריו ויבא נח וגומ׳ (ב׳, ג׳). ובפירושו הראשון אמר מפני מי המבול העתיד לבוא בסוף שבעת הימים.
י
[ויהי ביום השביעי (שמות ט"ז. כ"ז)]. פירוש: כתיב ויהי לשבעת הימים והוא אמר כי פירושו כמו ביום השביעי. וכן פירש בפירושו הראשון. וכן יפרש היו נכונים לשלשת ימים בפרשת וישמע יתרו (שמות י״ט. ט״ו).
יא
[והעד שאמר ויום ולילה לא ישבותו]. פירוש: אל תתפתה להבין מדבריו ששבתו ממש ולא שמשו כי הנה כתוב ויעמידם לעד לעולם וגו׳ (תהל' קמ״ח. ו'). רק בעבור שנתבלבלו המים והארץ לא היה ניצוץ השמש מגיע אל הארץ. ועל כן לא היה נודע בארץ אם הוא יום ואם הוא לילה.
טז
[ויסך אלוה בעדו (איוב ג׳. כ"ג) והעד ראש הפסוק]. פירוש: לגבר אשר דרכו נסתרה.
יט
[מאד מאד פעמים]. פירוש: שתי פעמים.
כא
[ובפסוק ויגוע וימת אברהם אבאר זה]. פירוש: בסוף פרשת ויהיו חיי שרה (בראשית כ״ה, ח').
כב
[ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם]. פירוש: גם בפירושו הראשון אמר דבק עם כל האדם (בראשית ז', כ״א) בכל מקום שהיו מפוזרים. [ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו]. פירוש: כדרך שהזכרנו בסוף בראשית בפסוק לא ידון (ו', ג׳).
כג
[והנה זאת תשובה גמורה על חסרי דעת האומרים שלא היה מבול בכל הארץ]. פירוש: הם הנזכרים למעלה בפירושו בפסוק ויכסו ההרים (ז׳. כ') שיאמרו על הר אחד גבוה שהוא במלכות יון שלא היו עליו המים. ויש ספרים שכתוב בהם "זאת תשובה גמורה על חסרי דעת מאחינו" ויפרשו התלמידים כי אמר ככה כנגד הדרש שדרשו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (פרשה ל״ג, ו׳) ובמדרש שיר השירים בפסוק הנך יפה רעיתי (פרשה א' ט״ו; פרשה ד' א׳) שאמרו והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח׳, י״א). אמר רבי לוי מהר המשחה הביאתהו דלא טפת ארעא דישראל במבולא. והיינו דכתיב ביחזקאל (כ״ב. כ״ד) בן אדם אמר־לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גֻשמה ביום זעם. ואני יוסף אומר כי לא יאמר ר׳ אברהם על רבותינו חסרי דעת, גם לא יאמר עליהם מאחינו כי אין מנהגו לקראתם כי אם חכמינו או אבותינו הקדושים או קדמונינו ומלת מאחינו טעות הוא ואיננה כתובה בספרים המדוייקים. ואם יטעון טוען כי אף אם היתה דעתו כאשר אמרנו הנה זה הדרש סותר דברי רבי אברהם, והתשובה כי אין הפשט כאשר אמרו, ועוד כי רבי אברהם סמך על מה שאמרו הם בעצמם בפרק במה אשה (שבת ס"ג, ע״א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם, ועוד במדרש חזית בפסוק כפלח הרמון רקתך (שיר השירים ד', ג׳) אמר כי אמר כותי אחד ארעא דישראל לא טפת במוי דמבולא, וכן הר גריזים השיב לו חמר אחד אם הוא מן ההרים, הגבוהים כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים (בראשית ז׳, י״ט) ואם מן הנמוכים כתיב ויכסו ההרים (בראשית ד', כ׳), והנה זה מוכיח שהיה המבול בארץ ישראל, ושם כתיב כי שמע ר' יוחנן דבריו ושבח אותו, ואלו לא אמר אמת לא היה משבחו, והנה נראה מכאן כי גם דעת רבי יוחנן היתה כדברי ר' אברהם, ואפילו לדברי האומרים שלא היה שם מבול יש לומר כמו שכתוב בפרקי ר' אליעזר בפרק כ״ג כי לא ירדו עליה מי מבול אלא שנתגלגלו המים מארצות אחרות ונכנסו לתוכה. ואם ישאל שואל מה טעם ולא גשמה ביום זעם, לפי הפשט יש להשיב כי יום זעם הוא העת שיזעום השם ית' על ארץ ישראל וכי יעצור את השמים ועל העבים יצוה מהמטיר עליה מטר כדרך אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא ל״ג, ג'—ד') ואם לא תשמעו לי ונתתי את שמיכם כברזל (שם, כ״ג, י״ט), וכן בפרשת והיה אם שמוע תשמעו (דברים י״א, י״ג—כ״א), גם אליהו יוכיח.
כד
[בעבור שנבקעו המעינות]. פירוש: בתחלת המבול. [גם היה גשם יורד יום אחר יום פירוש: היו יורדים באותם ק״י יום שאחר המ׳ רק שלא היה ממטיר תמיד כמו (המ׳ הראשונים). [כי פירוש אנכי ממטיר על הארץ תמיד בלא הפסקה]. פירוש: בכל הארבעים. [והעד שאמר ויכלא הגשם מן השמים ]. פירוש: כי זה נאמר על סוף המאה וחמשים יום, ומשמעו כי אז פסק הגשם ולא המטיר עוד כלל, כי בכל המאה וחמשים יום היה יורד, אבל לא תמיד כמו הארבעים הראשונים.