ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן כט
אות א. הקו' ע"ד התוס' עצומה מאד, דאחרי שכתבו בב"ק דכל החיוב של הקטן אינו אלא על אביו, איך ס"ל בברכות דקטן שאכל כדי שביעה מוציא לגדול של שאכל כזית והלא בפירוש כתבו בברכות (מט ב) וז"ל יעוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחנוך קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם איני מחויב אפי' מדרבנן א"כ אינו פוטר את אביו עכ"ל. ותירוצו של רבנו זצוק"ל באות ב', אינו מספיק ליישב ד' התוס', כמו שיראה המעיין – ולענ"ד נראה בישוב ד' התוס' על נכון, דהנה כבר ידוע מה שנסתפקו רבותנו האחרונים ז"ל בגדר הקטן באיסורים אם הם מותרים לו לגמרי או דמעונש לחוד פטרי' רחמנא אבל מ"מ איסורא הוא לגבי', ויש שהחליטו כהצד האחרון דכל דבר מיקרי איסור גם לקטן אלא שאינו נענש ע"ז, [עי' עמודי אור סי' י"ג], ולפ"ז יש לראות לענ"ד גם בחיובי מצות עשה. אם הקטן פטור בעצם מכל מ"פ, או דילמא באמת מחויב גם בכל מ"ע, אלא שאין עליו עבירה כשלא קיימם. ונראה דבזה תלוי פלוגתת הרמב"ן ז"ל עם התוס' דהרמב"ן ז"ל דס"ל דגם קטן שאכל כדי שביעה אינו מוציא לגדול שאכל כזית. משום דכל החיוב אינו אלא על האב לחנכו, ס"ל דפטור הקטן במ"ע הוא פטור בעצם. משא"כ התוס' ס"ל דרק שאין על הקטן עבירה כשלא קיימם אבל בעצם הוא בכלל חיוב מ"ע. מש"ה ס"ל דכשאכל הקטן כדי שביעה דבכה"ג איכא חיוב מ"ע דבהמ"ז מה"ת גס הקטן בכלל חיוב זה. ולכן נהי דמצד עצם חיובו ל"מ להוציא לגדול שהוא בר חיוב גמור, מ"מ כיון דיש לו שייכות בעצם המ"ע חל שפיר החנוך על הקטן עצמו ולא רק על האב ונעשה עכ"פ בר חיוב מדרבנן ויכול להוציא גדול שאכל כזית, ומעתה אין כאן סתירה כלל ע"ז מדברי התוס' ב"ק דהתם מיירי ממ"ע שהיא כולה דרבנן כגון ק"ש למ"ד שהוא דרבנן דבזה ודאי שאין על הקטן שום חיוב בעצם, דאפי' אם נימא דבככל חיוב מ"ע שייך גם הקטן בהם. זהו רק במ"ע של תורה. אבל מ"ע דרבנן לא אלימו רבנן להטיל החיוב על עצם הקטן וגם מצד החנוך אינו רק על אביו לחוד:
ובדרך זה מיושב בפשטא בעזה"י קו' הגר"ע זצוק"ל בשו"ת (סי' ז') המובא בפנים בסי' כ"ח. דגם קטן שאכל כזית יוציא לגדול שאכל כזית משום דבידו לאכול כד"ש, ולהנ"ל י"ל דבאכילת כזית שכל החיוב אינו אלא דרבנן, באמת אין על הקטן שום חיוב רק על אאב. ולא מצי להוציא אפי' דרבנן, כמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל לענין פריסת שמע. ונהי דאם יאכל כד"ש יהי' שייכות בחיוב ויהי' חייב מדרבנן מ"מ בחיוב שחייב השתא הגדול במה שאכל כזית שכל חיובו מדרבנן אין להקטן שום שייכות בחייבי דרבנן ול"ש לומר שהוא יוציא לו אחרי שאין לו שום שייכות בזה:
אות ד'. הקו' על הצל"ח שחידש דבדרבנן ליכא ערבות. באמת הנן תמיהות עצומות דהרי בהלל ומגילה אמרינן בהדיא אעפ"י שיצא מוציא וכן מה שהקשה באות ה' מדין קידוש היום. ודכירנא שקו' זו הקשיתי אותה אני לפני רבנו זצוק"ל בעת שעסק בענין זה. בשם אדוני אבי מו"ר הגה"צ ר' זבולון זצ"ל. – ולענ"ד נראה בישוב ד' הצל"ח, דבודאי בכל מצות דרבנן אפי' אם נימא דבדרבנן ליכא ערבות. מ"מ לא החמירו בזה יותר משל תורה ואם בשל תורה אעפ"י שיצא מוצא גם בדרבנן כן הוא, דכל שתקנו כעין דאורייתא תיקנו. והגם שאין בזה ערבות מ"מ י"ל דלכתחילה לא רמו חיובא כשהוא יוצא מאחר. וכ"ז כדי לדמות לשל תורה. אלא דכ"ז שייך רק היכא שעכ"פ לפעמים משתוה שני החיובים של היוצא והמוציא בגונא חדא. דבזה כיון דבש"ת כה"ג גם כשיצא מוציא גם בדרבנן כן הוא. משא"כ במידי דלעולם לא ישתוו בחיוביהם כמו בבהמ"ז, בכהנים ובנשים, דאם יאכלו כולם כדי שביעה יהיו האנשים מחוייבים מד"ת והם מדרבנן ואם האנשים יאכלו כזית והם ג"כ יאכלו כזית הרי יהיו הם תרי דרבנן והאנשים חד דרבנן. ואם הם יאכלו כדי שביעה והאנשים כזית יהי' עכ"פ הפרש בענין האכילה, נמצא דלעולם אינם משתוים בחיובם ותמיד נמצא הפרש בניהם אם מצד כמות החיוב אם מצד כמות האכילה, מש"ה ל"ש למימר לדמות זה לשל תורה, דבשל תורה לא נמצא בשום מצוה גונא כזו שלא יהיו משתוים בשום פעם בחיובם, ואפ"ה יהי' אעפ"י שיצא מוציא. ומצד ערבות ליכא בדרבנן. והדברים נכונים מאד למעין ישר: