אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל מ

כלל לט

בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רי"ח וז"ל שאלה אם מותר למלוח הקרבן באסוק"אר תשובה הסוק"אר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא הלא תראה ברמונים מתוקים וחמוצים כו' גם יש מלח מתוק ומלוח סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם כו' ובקצה הצוקא"ר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן בראשו והאמצעי שלם וכן אומרים שהנחש בראשו ובזנבו הוא ארסיי והגוף טוב לרפואה ולמאכל חשוב כו' ואם תאמר היאך ימלחו הקרבן בצוקא"ר והתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' כי קא מיבעיא היכא דאין שם מלח אי אתי עשה דבמלח תמלח ודחי ל"ת דכל דבש. שטות הוא להקשות דהחומץ ג"כ מעמיד דכל דבר חמוץ יש בו ריבוי מלח אבל הוא עצמו אינו מלח וראי' כי וירום תולעים והצוקא"ר גופו של מלח עכ"ל:

והנה מ"ש דיש במליחת קרבן בצוקא"ר משום כל דבש לא תקטירו וגו' הנה לפמ"ש בבעלי התוס' עה"ת פ' ויקרא עה"כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וז"ל לפי שאמר הקב"ה על כל קרבנך תקריב מלח והללו אין מקבלין מלח עכ"ל ולפי"ז הצוקע"ר שהוא עצמו מלח א"כ תו לית בי' איסור דבש כלל ואולם צריך לדעת אי שאור ודבש אין מקבלין גם צוקער דאי מקבלין צוקער א"כ אדרבה יש לדקדק מטעמן של בעלי התוס' הנ"ל איפכא דצוקער אין ראוי למליחת קרבנות דאל"כ הרי גם שאור ודבש מקבלין מלח במה שמקבלין צוקער וע"כ דצוקער אין ראוי למליחת קרבנות:

עוד יש לדון מטעם אחר דלא יהי' במליחה בצוקער משום כל דבש לא תקטירו וזה עפ"י מה שיש להסתפק בעניין מליחת קרבנות אם עניינו להכשר הקרבן דהצריכה התורה בקרבן הכשר זה שיהי' מלוח ובלתי הכשר זה א"א לו להיותו קרב והמלח להכשר הקרבן בא או דילמא המלח הוא קרבן בעצמו וכך עניינו של קרבן זה של מלח שיהי' קרב עם הקרבנות אבל מ"מ הוא הקרבה מצד עצמו והוא עצמו קרבן ודו"ק היטב והנה הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הי"א וכן בס' החינוך כתבו דהמקריב בלא מלח לקי אלאו דלא תשבית מלח והיינו דלא חשוב לשאב"מ דההקרבה הוי מעשה וזה תלוי אי כוונת ולא תשבית מלח הוא על הקרבת הקרבן שלא יקריבנו אינו מלוח דהקרבת הקרבן הוי מעשה ומשא"כ אם הכוונה שבהקריבו קרבן לא יבטל הקרבת המלח עמו א"כ ביטול הקרבת המלח הרי הוא לשאב"מ ודו"ק וספק זה בכוונת הלאו מהו הוא לכאורה ספק הקדום עצמו אם עניין המלח רק להכשר הקרבן או הוא קרבן מצד עצמו דאם מבוקש המליחה רק להכשר הקרבן מיסתבר דלאו דלא תשבית קאי על הקרבן שלא יקריבנו בלי הכשר זה ומשא"כ אם מבוקש המלח לקרבן בפ"ע מיסתבר דעניין הלאו שלא לבטל הקרבה זו של מלח ודו"ק היטב מאוד וא"כ מרמב"ם וחינוך הנ"ל לכאורה כדמות ראי' דעניין המליחה הוא להכשר הקרבן ואולם אם גם נאמר דהמלח קרבן בפ"ע כוונת ולא תשבית שלא לבטל הקרבת המלח מכל מקום יש לומר דחשוב לאו שיש בו מעשה שפיר הואיל ובא על ידי מעשה הקרבת הקרבן שכ"ז שאין מקריב קרבן אין מצווה להקריב המלח ועובר אלאו דלא תשבית במניעת הקרבת המלח רק בעשותו מעשה הקרבת הקרבן וע"כ חשוב שפיר לאו שיש בו מעשה מפאת זה הואיל דעבירת הלאו בא ע"י מעשה והוא תמיד עם מעשה בהכרח וכבר האריכו בכיוצא בזה וכן בעניין הלאו דולא יראו פני ריקם והדברים עתיקין:

וע' זבחים (דף ק"ח א') בעי רבא המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית (בחוץ) ומלח משלימו לכזית מהו (שיתחייב משום העלאת חוץ) כו' ע"ש דנשאר באיבעי' דלא איפשיטא וי"ל דהוא ספק הנ"ל דאי מלח הקרבה בפ"ע הא הקריב כזית ומשא"כ אם הוא רק הכשר הקרבן בעי' שיהי' שיעור הקטרת קרבן דהוא כזית מלבד המלח דהוא רק הכשירו ואין לו למלח להצטרף לכזית ודו"ק היטב:

וע"ע מנחות (כ' א') פלוגתא אי לא מלח כשר וי"ל ג"כ דתלוי בהנ"ל דאי המלח קרבן בפ"ע א"כ בלא מלח ביטל רק מצות הקרבת המלח אבל אין לו לקרבן להפסל בשביל כך ומשא"כ אם הוא הכשר הקרבן י"ל דהוא הכשר מעכב בו ושפיר נפסל בלעדו ודו"ק היטב:

וע"ע במנחות שם אמר מר מעל מנחתיך ולא מעל דמיך (דדם לא בעי מלח) ואימא מעל מנחתיך ולא מעל איבריך (דהקטרת איברים לא ליבעי מלח) מסתברא ה"ל לרבויי שכן אשב"נ טמ"א סימן אחרים באין חובה לה כמותה אישים כמותה כו' ובתוס' שכן אחרים באין חובה לה כו'. כתוב בספרים סימן אשב"נ טמ"א ואין הש"ס מפרש אל"ף אחרונה ומפרש ר"ת אוכל כמותה שרגילות למלוח אוכלין ולפי שאין זה קולא וחומרא לא חש הש"ס לפרש עכ"ל ומשמע מדברי התוס' דעניין מליחת קרבנות מפאת דהרגילות למלוח אוכלין ואין אכילתם טובה בלי מלח וע"כ יש למולחם גם לאכילת מזבח דאינו דרך דורון וכבוד אם מקריבין דבר שאין נאות ומובחר לאכילת אדם כן נ' לכאורה כוונת התוס' דאל"כ לא לבד שאינו קולא וחומרא רק אין טעם להיותו נזכר כלל וכלל וכמובן] וא"כ משמע מזה לכאורה דעניין המלח הוא רק להכשר הקרבן שמתתקן ע"י המלח להיות חשיב וטוב לאכילת אדם, ואם יהי' כוונת התוס' דצריך לנהוג כביכול באכילת מזבח דומיא דאכילת אדם שהרגילות למלוח אוכלין מ"מ ג"כ הרי אין הכוונה במליחת אוכלין באכילת אדם לאכילת המלח רק הכוונה שיהי' האוכל נטעם במלח שעליו ואין הכוונה לעצם המלח וא"כ ה"נ באכילת מזבח דכוותי' המלח רק הכשר הקרבן לא הקרבה ואכילת מזבח מצד עצמו ודו"ק:

וע"ע מנחות כ"א תקריב מכל מקום ופירש"י ואפי', מחוץ לארץ ולכאורה מאי הה"א דניבעי מלח מארץ הא כל הקרבנות באין גם מח"ל חוץ מעומר ושתי הלחם וצ"ל דכוונת הדרש הנ"ל ג"כ אמלח דמנחת עומר [דשתי הלחם הא אין קריבין כלל ולא מצי קאי עלייהו] וא"כ משמע מזה ג"כ דהמלח הוא הכשר הקרבן וע"כ בעומר דאינו בא אלא מן הארץ ה"א דהכשירו צריך ג"כ שיהי' מן הארץ ומשא"כ אם המלח קרבן בפ"ע א"כ הרי הוא קרבן אחר לא קרבן העומר ומאי ה"א דניבעי מארץ הא שאר קרבנות באין גם מח"ל ודו"ק היטב מאוד:

ואולם מהא דאמר שם תקריב ואפי' בשבת משמע לכאורה איפכא דהמלח הוא קרבן בפ"ע לא הכשר הקרבן הקרב דאם הוא הכשר הקרבן הקרב מאי ה"א דלא ידחה שבת הרי הוא מכשיר שא"א לעשותו מאתמול דאמליחת איברים דחול ע"כ הא לא קאי דאינהו הא אינם קריבים בשבת רק במשלה בם האור כמבואר בתוס' שבת (כ' א') ובכ"ד וא"כ הרי כבר נמלחו וא"כ ע"כ דקאי אאיברים דשבת ואיברים דשבת הא א"א להמליחה ג"כ להיות רק בשבת וא"כ הא הוא מכשיר שא"א לעשותו מאתמול ודוחק לומר דס"ל לברייתא דלא מלח כשר וע"כ ה"א דלא תדחה המליחה שבת וכתוס' מנחות (ע"ב א') ד"ה אמאי דדבר שאינו מעכב אין דוחה שבת דא"כ לעיל (כ' א') שם ה"ל לאתויי לההיא ברייתא דתקריב ואפי' בשבת ולמידק מינה דלא מלח כשר וגם לא דמי להך דמנחות (ע"ב א') דשם זמן הקצירה בלילה כיון דאינו מעכב דגם נקצר ביום כשר לכן אין הקצירה בלילה דוחה שבת ומשא"כ הקרבה שאין מעכבת בקרבן כגון הקרבת מלח שפיר יש לו לדחות שבת דהא הקרבת איברים גופה אינה מעכבת הקרבן דגם בליתניהו כשר ואפ"ה דחי שבת ובירושלמי יומא פ' טרף בקלפי ה"ו עמדו ע"ז מדוע הקטרת אברים דוחה שבת הא אינה מעכבת בקרבן יעוי"ש דאמר ר' בון כו' בעי דבר שאינו מעכב דוחה א"ל עדי החודש הרי אינן מעכבין ודוחין כו' ועויש"ה ובבבלי יומא (דף מ"ו) וברש"י ותוס' שם ובשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ד"ה עוד כתבת שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר כו' כ' וז"ל דכל שזמנו קבוע דוחה שבת כדאיתא בפ' הוציאו לו כו' ובירושלמי בפ' טרף בקלפי אמר שאפי' דבר שאין מעכב דוחה שבת כו' עכ"ל ומדלא העיר מהך דבבלי מנחות (ע"ב א') דמבואר להיפיך דדבר שאין מעכב אין דוחה ע"כ כוונתו לחלק כנ"ל וא"כ ה"נ הקטרת המלח יש לה לדחות שבת שפיר אף דאינה מעכבת בקרבן] ואולם אם נאמר דהמלח הוא קרבן בפ"ע לא הכשר הקרבן הקרב א"כ הרי המלח קרבן אחר לגמרי ואינו קרבן התמיד כלל ולא קאי עלי' במועדו דכתי' בתמיד וע"כ שפיר ה"א דלא לידחי שבת ושפיר צריך קרא בפ"ע לשידחה שבת ואולם לכאורה הרי קרבן המלח ג"כ תדיר וכליל דהא אין לו שירים וא"כ עכ"פ יש ללמדו מתמיד, לעניין דחיית שבת יעיון פסחים (דף ע"ז א') וגם אי בלא מלח פסול א"כ נהי נמי דהמלח קרבן בפ"ע מ"מ סוף סוף הרי קרבן זה מעכב באיברי תמיד ג"כ ואכתי הוא הכשר שלהם שא"א מבלעדו ואכתי יש לו לדחות שבת כיון דאברי התמיד דוחין שבת] וי"ל עוד דכוונת הדרש דתקריב אפי' בשבת אהיכא דאין לו מלח דמותר להביא מלח אפי' דרך רה"ר וה"ז כהך דיומא (דף ס"ו ב') דאמרי' דדרשא דעתי ואפי' בשבת אתי לשאם חלה מרכיבו על כתיפו ואם הכוונה כן שוב אין לדון מכאן כלל בזה דאפי' אם המלח רק להכשר הקרבן מ"מ שפיר בעי קרא דהבאתו דרך רה"ר הרי הוא הכשר שאפשר לעשותו מאתמול [ולפי הכוונה הנ"ל דאתי להתיר הבאת המלח דרך רה"ר נסתלקה קושית המל"מ פי"א מה' שבת ה"ה שהקשה דל"ל קרא דתקריב ואפי' בשבת להתיר מליחת קרבנות בשבת ת"ל דאין עיבוד באוכלין ולהנ"ל הא אין הכוונה להתיר המליחה כלל רק להתיר מלאכה אחרת עבור המליחה] ואולם גם זה לא מיסתבר לכאורה לאוקמי קרא בכה"ג ולומר דאתי קרא להתיר באמת מלאכה שאפשר לעשותה מאתמול ואפי' אם הי' להם מלח מאתמול במקדש ונאבד בשבת באונס מ"מ אכתי ה"ל מכשיר שאפשר לעשותו כו' כיון דגוף הדבר אפשר לעשותו מאתמול ואף שלא ידעו שיצטרך ויותר מזה יש בירושלמי שבת פ' ר' אליעזר דמילה ה"א אהך דמכשירין שאפשר לעשותו מע"ש אין דוחין שבת ושא"א דוחין וז"ל התיבין הרי מזבח שנפל בשבת הרי אינו ראוי לבנות בשבת ומשני מין מזבח ראוי לבנות מאתמול הגע עצמך שחל י"ד להיות בשבת הרי אינו ראוי להיות בשבת ומשני מין הזי' ראוי' להזות מאתמול עכ"ל הירושלמי ומירושלמי הנ"ל קצ"ע על רש"י פסחים (ס"ו א') ד"ה הבא לי מועד לאלו דכ' בטעמא דהזאה דאינו דוחה שבת משום דלאו מגופי' דפסח הוא ואילו בירושלמי אמר טעם אחר משום דמין הזי' ראוי' להזות מאתמול וחשיב מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש וכן צ"ע ברש"י עירובין (ק"ב ב') ד"ה קושרין נימא דכ' דנימת כנור שנפסקה בשבת הוי הקשיר' מכשירין שא"א לעשותן מע"ש דהא היום נפסקה וק' דמין כנור הא ראוי לעשותו מאתמול וכבר האריך ברש"י עירובין הנ"ל בשו"ת איגרא רמה להגאון ר' משולם מטיסמניץ ז"ל ואינו כעת תחת ידי וכפי זכרוני לא הביא ירושלמי פר"א דמילה הנ"ל ויל"ע בזה ג"כ בגמ' ביצה (דף כ"ח ב') אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ביו"ט כו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן אי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט מותרין ביו"ט] כו' וק' דמין סכין ושפוד הא ראוי לעשותו מעיו"ט ואולם הך דביצה אין לו עניין לכאן דשם אין ההיתר מפאת מועדו ומשא"כ כאן (דההיתר מפאת קרא דבמועדו ע"כ דבר שאפשר לעשותו מאתמול הרי אין מועדו היום ואף שבמקרה לא הי' אפשר לעשותו מאתמול כגון שלא ידע אתמול שיוצרך לו היום וכהך דנימת כנור שנפסקה בשבת כו' מ"מ מפאת המקרה ההוא עדיין א"א לו להחשב זמנו קבוע היום ואכתי אין מועדו היום וליתי' בכלל במועדו ולכן אין דוחה שבת וכל' המשנה ריש אלו דברים רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה ודו"ק ויש להאריך בזה עוד מכמה דוכתי ואכ"מ ועכ"פ בהך דמנחות תקריב ואפי' בשבת נמי אין סברא לומר דאתי קר למישרי הוצאה עבור המליחה כיון דאפשר מאתמול ודוחק לומר דגזה"כ הוא כאן דא"כ ניליף מיני' אכל מכשירין כה"ג דידחו שבת עכ"פ אם אירע אונס בשבת כנ"ל וברש"י מנחות שם (דף כ"א ע"א) ד"ה תקריב בשבת ובטומאה. אם קרבן ציבור הוא ואשמעי' דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל וא"כ הרי הוא רק כשאר עבודות אבל לא דיהי' עדיף עוד משאר עבודות למישרי גם מלאכה אחרת עבורה אשר גופה ראוי' להעשות מאתמול דאין דוחה כזה בשאר עבודות:

ובעירובין (דף ק"ב ע"ב) ת"ר ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין כו' וברש"י במקדש מחזירין כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהי' שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש עכ"ל ומשמע ג"כ דמלאכה אחרת אין נדחית עבור המליחה ושבות הוא דשרינן עבורה מטעמא דאין שבות במקדש וע"כ דהך דתקריב ואפי' בשבת הכוונה ג"כ רק על המליחה גופה ולא להתיר מלאכה אחרת עבורה ויש לדבר עוד בזה ואכ"מ כ"כ:

וע"ע ל' הגמ' מנחות (כ' א') שם נאמר כאן ברית מלח עולם ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כך א"א לקרבנות בלא מלח כו' ומשמע ג"כ דהמלח רק להכשר הקרבן בא דומיא דכהונה דאין הכהן עצמו קרב רק דא"א להקרבה בלעדו ואולם מהא דאמר שם (כ"א ב') ת"ר מלח שע"ג האבר מועלין בו כו' מאי קראה והקרבתם פני ד' והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה לד' וברש"י מאי קראה דשע"ג האבר מועלין דכתי' והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה אלמא דאבר עם מלחו שניהם קרוין עולה עכ"ל ומשמע לכאורה איפכא דגם המלח עצמו קרבן מדקרוי עולה ואינו רק הכשר הקרבן לבדם:

וע"ע בר"ן ע"ז פ' ר' ישמעאל (דף שנ"ד ע"א) מדפי הרי"ף אהא דאמר שם א"ר שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין (מחיצה פרוסה לפני עכו"ם וקלקלין כינוי לקלעים) אפי' מים ומלח אסור כו' ובר"ן אפי' מים ומלח אסור דחיישינן שמא הקריבום לעכו"ם וכעין פנים הוא דהא מים ומלח קריבין לגבי מזבח הילכך אסור ואין לו בטילה עולמית ואע"ג דבירושלמי משמע דמים ומלח משום משמשי עכו"ם נגעו בהם דאמרינן התם ואפי' מים ומלח. מלח לשוף מים להדיח לפום גמרא דילן משמע דמשום תקרובת מיתסר כדאמרי' בגמ' שם (דף נ"א ב') פעורי מפטרין קמי' מים ומלח לא מקרבין לי' עכ"ל ונ' ג"כ הבנת פלוגתת הירושלמי והבבלי הנ"ל דסברת הש"ס דידן הוא דהמלח הוא קרבן מצד עצמו וע"כ אף דהוא קרב רק עם קרבן ולא בפ"ע מ"מ כיון דעם קרבן הוא הקרבה מצד עצמו שהוא עצמו קרב לכן שפיר חשיב הקרבתו לעכו"ם אפי' בפ"ע כעין פנים דהרי הוא קרב גם בפנים ואף שקרב בפנים רק עם עוד דבר מ"מ סוף סוף הרי קרב בפנים ולכן שפיר נעשה תקרובת עכו"ם ומשא"כ סברת הירושלמי הוא דהוא רק הכשר הקרבן ואינו קרבן מצד עצמו כלל דלא הוא הקרב למזבח רק מכשיר הקרבן הנמלח להיות המזבח מקבלו וע"כ ממילא בפני עצמו הרי איננו כעין פנים כלל דהא אין קרב בפנים כלל ורק אילו הי' מקריבים לעכו"ם קרבן עם מלח אז היו שניהם יחד כעין פנים שהרי כך מקריבין בפנים הקרבן עם הכשירו המלח וכך הוא להיפוך בע"ז ג"כ הקרבן עם הכשירו המלח ומשא"כ מלח בפ"ע הוי שפיר כמו לגמרי דבר שאין קרב בפנים כלל שהרי גם המלח אין קרב בפנים כלל והוא רק הכשר הקרבן וא"כ בפ"ע שלא בתורת הכשר הרי אין לו עניין להקרבה כלל דו"ק מאוד כי הדברים עמוקים ולכן הוכרח הירושלמי לומר דרק משום משמשי עכו"ם נגעו בו דאילו תקרובת א"א לו שיוחשב כיון דאין קרב בפנים כלל וזה נ' ג"כ פלוגתת הירושלמי והבבלי לעניין מים דבאמת מים הרי הוא דבר שאין קרב בפנים דקר רק בחג ואילו בכל השנה הוי דבר שאין קרב בפנים ורק הקרבתו בפנים נ' דנחשב גם כן במלח לפי המבואר במדרש והובא ברש"י עה"ת ויקרא ב' י"ג עה"כ מלח ברית וז"ל שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג עכ"ל פי' לפי שהמלח מתולדות המים ומבואר דהקרבת המלח נחשב הקרבת מים וע"כ פלוגתת הירושלמי והבבלי במים הוא ממילא איתה הפלוגתא עצמה אשר במלח וכמובן [ונמצא לפי"ז לכאורה דבחג גם הירושלמי יודה דיש במים משום תקרובת עכו"ם כיון דקרב אז בפנים ונעשה אז שפיר תקרובת דהוי כעין פנים ואולם זה ק' קצת להאמר דכל כי האי הו"ל לירושלמי לפרושי דיש חילוק בזה בין שאר ימות השנה לחג וע"כ נ' גם בזה דאחרי דאינו קרב בפנים כל השנה רק בחג נמצא דהקרבתו אז רק מפאת עניין החג וא"כ כיון דעניין החג איננו בעכו"ם וימי החג אינם נעלים בעכו"ם יותר משאר ימי השנה כלל דאצלם הם ימים גרידי ככל ימי השנה דמהות החג ומעלתו הא אין בא וניתן רק לישראל אבל לא לעכו"ם ואין אצל העכו"ם עניין החג כלל וכמובן וע"כ שפיר גם בחג הוי לי' לגבי עכו"ם דבר שאין קרב בפנים דהא לפי מה שהוא עניין הזמן אצל העכו"ם, דהוא זמן גרידא לא זמן אשר לו עניין החג אם כן לפי עניין זמן גרידא הא אין קרב בפנים כלל דמה שהוא קרב בפנים אז היינו רק מפאת דבפנים היא חג ומה שאין כן כמו שהוא אצלם זמן גרידא כמו בכל השנה הרי בכל השנה אין קרב בפנים באמת ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים מאוד]:

ויל"ע בזה עוד מכמה דוכתי אי מלח דקרבנות הוא, קרבן בעצמו או הוא הכשר הקרבן הקרב ועכ"פ לענייננו נ' דאי נימא דהוא רק הכשר הקרבן הקרב ואיננו הקרבן בעצמו אזי י"ל דלית בי' כלל משום כל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' דאשה פירושו קרבן לפי הפשט וזה הרי איננו קרבן רק הכשר קרבן ואף דהך דלא תקטירו ממנו אשה דרשי' לי' אכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ובזבחים (דף מ"ו ב') אשה לשם אשה לאפוקי כבבא דלא מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ דקאי אשאור ודבש ופי' אשה קרבן וע"כ רק בתורת קרבן אסור להקריב שאור ודבש אבל לא להכשר קרבן [ואולם בש"ס מנחות (נ"ח א') מייתי ברייתא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה (דשתי הלחם) נדבה כו' ת"ל קרבן ראשית תקריבו כו' ופריך ושתי הלחם לא קרבי נדבה והתניא אם נאמר כל שאור למה נאמר כל דבש ואם נאמר כל דבש למה נאמר כל שאור לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ויש בדבש מה שאין בשאור שאור הותר מכללו במקדש דבש לא הותר מכללו במקדש כו' שאור דהותר מכללו במקדש מאי ניהו לאו שתי הלחם דקרבה נדבה א"ר עמרם לא ליקרב עמהן כו' [אשני כבשי עצרת קאמר דקריבים עם שתי הלחם והיינו דשאור הותר מכללו במקדש היינו דהותר למזבח בקרבן הקרב עם שתי הלחם] ומבואר דגם כשאין השאור ודבש עצמן קריבים על המזבח רק שדבר אחר קרב והוא בא עמהן יח בדבר האחר ההוא משום שאור ודבש לא תקטירו וגו' מדקרי לי' מש"ה הותר מכללו במקדש וכמובן וא"כ ה"נ אף דהצוקע"ר לאו גופי' קרבן רק הכשר הקרבן הקרב עמו מ"מ י"ל דעוברין בקרבן הקרב משום דבש לא תקטירו כיון דהוא קרב עם הצוקער יחד והצוקער הוא דבש ודו"ק ואולם י"ל דברייתא דמנחות (נ"ח א') הנ"ל אתי' לר"ע דס"ל דלחם עיקר וע"כ נחשבים הכבשים קריבים עם שתי הלחם כיון דהם עיקר ומעכבים בהכבשים ואין הכבשים מעכבים בם ומשא"כ כאן במלח דאפי' אי מליחה מעכבת בקרבן מ"מ כיון דגם הקרבן מעכב בו דא"א להקריב מלח בלי קרבן והקרבן עיקר והמלח רק להכשירו בא לכן אין נחשב הקרבן קרב עם המלח ואין איסור בהקרבן מפאת היותו קרב עם הצוקער דהוא דבש ודו"ק היטיב] וכן נאמר בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח והצוקער האי איננו קרב לריח ניחוח רק להכשר קרבן והקרבן הוא שבא לריח ניחוח אבל לא הצוקער וכי היכי דדרשי' בזבחים (ע"ז א') לריח ניחוח אי אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים יעויש"ה דבשאור ודבש דרשי' שם כן לכ"ע א"כ ה"נ יש לנו לומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם הכשרו של קרבן אחר ודו"ק היטב מאוד וגם י"ל דרשאי לכוון לגמרי לשם עצים דרק אילו הי' המלח קרבן בעצמו צריך לכוון לשם קרבן משא"כ אחרי היותו רק הכשר הקרבן הקרב א"כ אף אם מכוון בהמלח לשם עצים סוף סוף יש לקרבן הקרב הכשירו פיר שהרי הוא מלוח וא"צ שיכוון בהמלח כוונת הקרבה כלל ויוכל לכוון שפיר שמעלה המלח עצמו לשם עצים וזה הא שרי לכ"ע בשאור ודבש וכש"ס זבחים הנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה מ"ש ההלכות קטנות הנ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נ' ג"כ דראוי שיהי' תלוי בהנ"ל אם המלח בעצמו קרבן או הוא הכשר הקרבן דאם הוא בעצמו קרבן נ' דלא שייך כאן עדל"ת דהלאו הוא נגד העשה עצמה דהעשה הוא להקריב מלח לקרבן והלאו מורה שאין הקב"ה רוצה בקרבן של דבש ולכן הוא מוציא ממילא דבש מכלל קרבן ואין בו העשה כלל דכקרבן פסול הוא וכמו שהאריכו כבר בזה האחרונים דכל כה"ג לא שייך עדל"ת משא"כ אם המלח רק הכשר הקרבן ואינו קרבן בעצמו א"כ נהי דסוף סוף הרי יוקטר על המזבח והתורה אמרה כל דבש לא תקטירו מ"מ זהו רק תורת ל"ת שנזדמנה במקרה נגד עשה ושפיר עדל"ת ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים:

והנה לפי מה שדן בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקס"ב דדבש שאסרה תורה בהקטרה הוא רק מז' המינים שמביאין מהם בכורים אבל דבש דבורים ושאר מיני מתיקה אינו בכלל יעויש"ה בארוכה (ונדבר מזה גם במל"מ פ"ה מאיסורי המזבח ה"א ולא הביא דברי הרדב"ז] וא"כ לסברא זו הנה אין בצוקער משום הקטרת דבש כלל:

והנה יל"ע להלק"ט הנ"ל אם יש גם במולח את העור בשבת בצוקער משום מעבד ולכאורה יש ראי' ג"כ מהך דמנחות תקריב ואפי' בשבת והיינו דהמליחה אסורה בשבת משום מעבד וה"א דאינה דוחה שבת וכמל"מ הנ"ל שם וא"כ הא תיקשי דאמאי דוחה באמת הא אפשר למלוח בצוקער וע"כ דגם בצוקער יש בו משום מעבד ואולם למ"ש ההלק"ט הנ"ל דבמליחה בצוקער צריכינן לבא לדחיית ל"ת דהקטרת דבש א"כ ביש לו מלח א"א למלוח בצוקער דהא אפשר לקיים שניהם למלוח במלח ואף דבהמלח יהי' מעבד ואיכא איסור שבת מ"מ כיון דשבת הותרה גבי קרבנות ציבור כמבואר ביומא (דף מ"ו ב') ואילו עדל"ת הוא רק דחוי' לכן שפיר חשוב אפשר לקיים שניהם כיון דשבת יעשה בהיתר גמור ואילו הקטרת דבש יהי' רק דחוי' ודו"ק וגם י"ל דכיון דמצוה לכתחלה מה"ת במלח שאינה שובתת היינו מלח סדומית כמבואר במנחות שם ולכן גילה קרא דזה הלכתחלה דוחה שבת ג"כ ואולם לפי"ז היכא דלא יהי' לו בשבת מלח סדומית רק יהי' לו מלח אסתרוקנית וצוקער יתחייב למלוח בצוקער דייקא כדי שלא יהי' בו משום מעבד דמשום מלח שובתת לית לן בה כיון דאין לו רק עוד אסתרוקנית דהוא ג"כ מלח שובתת כמבואר במנחות שם והנה לפמ"ש ההלק"ט דיש בצוקער משום איסור הקטרת דבש רק דעדל"ת א"כ כיון דדן תורת עדל"ת ע"כ סברתו דאין דבש דבר הפוסל דבדבר של פסול לא שייך לדון תורת עדל"ת כלל דאין כאן קרבן כלל וע"כ סברתו דאינו פסול רק איסור וא"כ אפי' לא נימא עדל"ת וכמ"ד דאין עדל"ת שבמקדש ויעוין מנחת חינוך סוף מצוה קי"ח מ"מ ג"כ אין כאן פסול מכח האיסור ויצאו שפיר ג"כ ידי מצות מלח אף דעברו משום הקטר דבש דמהב"ע הא לא אמרי' בקדשים כמ"ש האחרונים מטעמא דבקדשים בעי' שינה לעכב ואולם כאן לכאורה שינה דכתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' וגו' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ועוד הא יש ב' פסולי לכתחלה בצוקער א' משום דבש ב' משום דהיא מלח שובתת כנ"ל וא"כ ללח"מ פ"ד מיבום וחליצה הי"ז דבו פסולי לכתחלה מצטרפים לפסול גם בדיעבד יעוי"ש א"כ ה"נ יש לו לפסול ויש לי במ"א אריכות גדול בדברי הלח"מ הנ"ל ממקומות רבות מאוד וגם בענייני קדשים אי ב' לכתחלה יעכבו ג"כ ואכ"מ]:

ועוי"ל דקרא דתקריב ואפי' בשבת אתי באמת רק להיכא דאין לו צוקער למלוח בו ואף דלגבי מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול אמרי' דאף אי איתרע דא"א לעשותו מאתמול נמי לא דאי מ"מ לא דמי לכאן וכנ"ל דרק מכשירין דאפשר לעשותן מאתמול לא הויין בכלל במועדו ואפי' אי איתרע דא"א לעשותן מ"מ לא בשביל מקרה זה הוי השבת מועדו וזמנו הקבוע משא"כ המליחה עצמה דמועדה בשבת דא"א לה מאתמול לכן שפיר המליחה דוחה מלאכה שבה עצמה אם א"א בעניין אחר ואף דלפעמים אפשר שלא תהי המליחה מלאכה דהיינו כשיש צוקער למלוח מ"מ כשאין צוקער שפיר דחי ודו"ק ועי"ל דבאמת בעור בצוקער לא הוי מעבד ועכ"ז בהך דמנחות שאני דשם הא בלא"ה ק' דל"ל קרא הא אין עיבוד באוכלין ותי' המל"מ שם בשם המהר"י אלפאנדרי דכיון דמכשירו להקרבה זהו עיבודו יעוי"ש [וקצת דמיון לזה בירושלמי שבת פרק ב' סוף הלכה ה' דאמר באברים ופדרים מכיון שהוא רוצה באכילן כמבשל הוא יעוי"ש והיינו דכל בישול היא הכשר ותיקון המאכל ואיברים ופדרים דזהו הכשירם שיתעכלו ע"ג המזבח ועיכולם הוא המבוקש לכן כמבשל הוא וכזה כאן כיון דהמלח הכשר הקרבן כמעבד הוא בעור דהעיבוד ג"כ הכשר העור ותיקונו ודו"ק] וע"כ גם בצוקער כיון דהוא מלח לעניין הקרבה ומכשיר הקרבן להקרבה חשיב שפיר עיבוד ג"כ משא"כ בעור שפיר י"ל דלא הוי עיבוד בצוקער:

והנה אם נאמר דגם בצוקער הוא עיבוד א"כ גם הילמי ומליחת צנון דאסרינן בשבת (ק"ח ב') ופירש"י הטעם שם משום מעבד יעוי"ש א"כ גם בצוקער יהי' אסור למלוח צנון וכן לעשות הילמי ויעיו"ש ברש"י דכ' בהילמי שהוא מתקן את האוכל כדי שיתקיים והוי כמעבד וא"כ לפי הטעם שנתן ההלק"ט דגם צוקער מעמיד את הדברים ומקיימם זמן רב נ' וודאי דגם בצוקער אסור לעשות הילמי ואולם סוף סוף זהו עניין טבעיי וצריך לדעת איך הוא הטבע ואם גם הילמי העשוי בצוקער לו טבע זאת לקיים האוכל הנתון לתוכו וגם בצנון פירש"י שם בשבת הטעם לפי שהמלח מעבדו ונעשה קשה וזה אפשר דאין לצוקע"ר פעולה זאת של הקשאת הצנון ובירושלמי פרק כלל גדול ה"ב צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא ופי' הק"ע ובלבד שלא ישהנו בתוכו זמן רב דנראה כמטמינו לחול וטעם זה י"ל דשייך גם בצוקער דמקיים הדברים כנ"ל ושייך שפיר להטמין גם בתוכו להתקיים ומיחזי כמטמין לחול ויל"ע עוד בכמה פרטיים בזה ובאתי רק להעיר:

ול' ההלק"ט הנ"ל "ובקצה הצוקער שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן בראשו והאמצעי שלם" אין מובן דהול"ל והאמצעי מתוק ואולי כוונתו כך רק דתחת מתוק כ' שלם ובעי למינקט לשון גמ' (כדרכן של הספרדיים) שכן הלשון ביבמות (מ"ג א') רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם וכן בסוטה (י"ב ב') רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שכם:

והנה מאי דמוכח סברת ההלק"ט דמשום הקטרת דבש ליכא פסול רק איסור דאל"כ לא שייך עדל"ת וכנ"ל] נתיישבתי עוד דלכאורה הוא מוקשה מאוד דהא וודאי דיש פסול משום זה דהא מה"ט בקטורת אם נתן בה דבש פסלה והטעם משום כל דבש לא תקטירו כמבואר ברש"י כריתות א') והוא מוכרח מסיפרא ויקרא פרשתא י"ב ברייתא ד' דאין תת דבש בקטורת משום וכל דבש יעוי"ש והובא בתוס' כריתות שם ומבואר דאין טעם אחר למניעת נתינת דבש בקטורת רק מקרא הנ"ל דוכל דבש לא תקטירו וא"כ ע"כ דהפסול הוא ג"כ ממקרא זה ופשוט ממילא דלאו דווקא בקטורת רק בכל הקרבנות הוא פסול דאין שום טעם לחלק בזה בין קטורת לשאר קרבנות [וקצ"ע ברמב"ם פ"ה מאיסורי המזבח ה"ב דכ' נפל מהם (משאור ודבש) כל שהוא בקטורת נפסלה וק' דמדוע פרט קטורת דווקא הא וודאי דבכל הקרבנות ומנחות הדין כן וכנ"ל ולומר דנקט קטורת משום דאין דרכו להבא רק מה שמפורש בגמ' א"כ אשאור הרי גם בקטורת אינו מפורש בגמ' והי' לו לכתוב איפוא כן רק אדבש לחוד] ויש להצדיק דברי ההלק"ט ולומר דרק בנתערב בתוכו של קרבן הוא דפוסל משום עירובי דבש כדמרבינן במנחות (נ"ח א') שם מכל דבש עירובי דבש וה"ל הקטורת שהדבש בתוכו עירובי דבש ולכן פסול ומשא"כ צוקער ששוטחין על הקרבן ואינו מתערב בתוכו לא חשוב הקרבן עירובי דבש ואינו נפסל ואך בהקטרת הצוקער גופי' הוא דיש איסור משום דבש לא תקטירו ובזה שפיר שייך עדל"ת [ויל"ע בזה בתוס' מנחות נ"ח שם ובפסחים (דף מ"ג) אי לא הוי עירוב גם בכה"ג וגם יל"ע בהך דמנחות (דף נ"ט ב') דמבואר דלאו דולא יתן עלי' לבונה הכתוב במנחת חוטא אף דאפשר ללקט הלבונה מ"מ כל כמה דלא לקטה הוי פסול במנחה אף דלא מיבלעא ולא מהני מחשבה במנחה משום זה כ"ז שהלבונה עלי' וההכשר בלקיטה נמי יליף לי' שם מקרא ומשמע דמסברא הי' ראוי להיות נפסל אף לאחר הלקיטה יעוי"ש וא"כ כ"ש בצוקער השטוח על הקרבן דסופו להיות נמס ונבלע בתוכו ג"כ ואולם לא דמי דשם המקרא מדבר מן המנחה שלא יתן עלי' לבונה ולכן הוא פסול במנחה משא"כ כל דבש לא תקטירו נאמר רק על הדבש ואין מדבר מקרבן שלא יתן דבש על קרבן ולכן אין הקרבן נפסל וז"פ]:

ואולם גם לפי"ז הא עדיין ק' על ההלק"ט מהך ברייתא דמנחות (דף נ"ח א') הנ"ל דאמר אשאור דהותר מכללו במקדש בשתי הלחם מפאת הכבשים הקריבין עמהן וכנ"ל ומ"ש למעלה די"ל דברייתא אתי' לר"ע דלחם עיקר ואין ראי' אמלח דאינו עיקר לגבי קרבן [ואדרבה י"ל דהקרבן עיקר והמלח בא רק להכשירו וכנ"ל] ראיתי בפי' הראב"ד על הסיפרא שם פרשתא י"ב ברייתא ה' דכ' אהך דשאור הותר מכללו במקדש וז"ל לבא עם הקרבן שהוא קרב למזבח כגון שתי הלחם ולחמי תודה עכ"ל הרי דגם תודה חשיבא הותר כללו משום חמץ שבלחמי תודה ולחמי תודה נמי הא לא הויין עיקר לגבי תודה ואדרבה התודה עיקר כמבואר במנחות (דף פ' א') ושם (פ"א ב') ברש"י על המשנה ובכ"ד וא"כ הא יש ק"ו משם למלח דשם הא אין החמץ עצמו קרב ועכ"ז יש בתודה הקריבה איסור משום הקטרת שאור הואיל ויש חמץ בלחמי' [מדקרינן לי' הותר מכללו ומשמע דהוא בכלל איסור שאור לא תקטירו אלא שהותר מכללו מגזה"כ] וא"כ כ"ש בקרבן שבא עמו מלח שהוא דבש והדבש עצמו קרב על המזבח עמו שיהי' איסור בהקרבן משום הקטרת דבש וכיון דחשוב הקרבן הקטרת דבש ממילא הקרבן פסול דהקטרת דבש הרי איננו איסור לבד רק פסול וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד וא"כ כיון דיש פסול אכתי תו לא שייך עדל"ת וי"ל דבאמת ברייתא דמנחות (דף נ"ח א') הנ"ל [דהוא מסיפרא ברייתא ה' הנ"ל] הא צריך טעם דמדוע יהי' איסור בקרבן הקרב מפאת היות חמץ בלחמו אחרי שאין הלחם קרב כלל ואין כאן הקטרת שאור כלל ונ' דכיון דמרבינן מכל שאור עירובי שאור ע"כ כמו דאסור להקטיר דבר שמעורב בו שאור עירוב גושיי והרי עניין העירוב רק שיש בו חיבור של שאור וע"כ גם בקרבן שיש עמו חמץ בלחם הרי הקרבן הזה מחובר לחמץ חיבור רוחניי ואיכותי שהרי בא עמו חמץ והם קרבן אחד וע"כ חשוב חיבור זה ג"כ כמו עירוב שאור ויש בו איסור משום עירוב שאור ודו"ק היטב מאוד ולפי"ז זה שייך רק בשתי הלחם וחמץ שבתודה דכך מצות הלחם שיהי' חמץ וא"כ מצות הכבשים והתודה איפוא שיבואו עם חמץ דייקא וע"כ יש בכבשים ותודה חיבור לחמץ מפאת זה והויין להו הכבשים והתודה עירוב שאור משום זה משא"כ בצוקער הבא משום מלח אף דהקרבן צריך למלח מ"מ עניין המתיקה אשר בהצוקער וזה הרי אין נצרך במלח ואילו לא הי' מתוק ג"כ הי' כשר למלח וא"כ עניין המתיקה הרי אין לה עוד חיבור אל הקרבן שהרי הכשר הקרבן נצרך רק לעניין המלח שבצוקע"ר לא לעניין המתיקה והדבש שבו ולכן עניין המתיקה והדבש שבצקער אין הקרבן מחובר לו עוד כלל ושפיר ליכא בקרבן כלל משום עירוב דבש ודו"ק היטב מאוד ולכן שפיר אין שום איסור בהקרבן ורק בהקטרת הצוקער גופי' הוא דיש איסור משום הקטרת דבש ובזה שפיר שייך עדל"ת וגם שפיר שייך מ"ש למעלה דאין איסור בזה הואיל והצוקער, רק להכשר הקרבן בא ולא לריח ניחוח או דיעלה הצוקער בכוונה בפירוש לשם עצים וככל הנ"ל:

ונזכרתי עוד דברי הספר אמונת חכמים לר' שלום באזילה ז"ל פרק כ"ד שעמד אהך דזבחים (צ"ז ב') יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תיפסל כו' וניתי עשה ונידחי ל"ת ועמד דכיון דנעשה כמוהו והוא פסיל א"כ הא ליכא עשה ומאי שייך עדל"ת וסברתו שם נ' דכיון דסוף סוף אינו עצמיות בהכשר רק מפאת צירופו להפסול לכן לא הוי פסול בהכשר רק איסור ושייך עדל"ת יעויש"ה ולפי"ז גם בקרבן שאין גופו דבש רק שיש עמו דבש והוא מחובר לדבש ראוי ג"כ שיהי' בהקרבן רק איסור לא פסול ולישייך עדל"ת שפיר ואולם מהך דאם נתן בה דבש פסלה הא מוכח איפכא וכנ"ל ומ"ש באמונת חכמים שם דאין לומר עדל"ת בב' חפצים וכן האריך בטורי אבן כזה ושאר אחרונים ויש לדון גם בזה בדברי ההלק"ט הנ"ל דהל"ת בצוקער והעשה בקרבן ולא שייך עדל"ת וכבר הארכתי בזה לעיל בכולי' כלל ל"ח:

והנה נזכרתי עוד דעת הרמב"ם דיין שנתערב בו דבש פסול לקידוש הואיל ופסול לנסכים יעוין ר"ן פ' ערבי פסחים ובשאר ראשונים בארוכה ומבואר ג"כ דתערובת דבש הוא פסול בקרבנות דכל שאינו פסול בקרבן הא בקידוש אפי' לכתחלה כשר כמבואר בש"ס פ' המוכר פירות (וגם מוכח מזה דלאו דווקא בהקטרה כ"א בניסוך ג"כ יש איסור ניסוך דבש דהא קידוש על היין לנסכים מדמינן לי' וכמובן וכמבואר בפ' המוכר פירות שם ויל"ע בזה ברש"י זבחים (דף ע"ו ב') ד"ה ואי קודם מתן שבע ובתוס' שם עש"ה ותבין. וגם זה לכאורה דלא כסברת הבעלי תוס' עה"ת שהבאנו למעלה דטעם איסור הקטרת דבש לפי שאינו מקבל מלח דא"כ בנסכי לא הי' ראוי שיהי' איסור זה דהא נסכים אין צריכין מלח כמבואר במנחות (כ"א א') שם ובאתי רק להעיר]:

ודברי הירושלמי פר"א דמילה שהבאנו למעלה הנה הם גם בירושלמי פסחים פ' אלו דברים ה"ג ושם פריך עוד מנולדה יבולת בקרבן בשבת הרי אינו ראוי ליחתך מאתמול ומשני מין יבלת ראוי' ליחתך מאתמול ובק"ע שם ד"ה מין יבלת ראוי' ליחתך מאתמול וז"ל גרסי' בבבלי בסיכה (ל"ג ע"ב) ואין ממעטין הענבים שעלו על ההדס ביו"ט דאשחור אימת כו' אלא לאו דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא וכו' וקשה אי אשחור ביו"ט למה אין ממעטין אותו הא הוי מלאכה שאי אפשר לעשותו מעיו"ט ודוחה יו"ט לכ"ע והשתא ניחא לן דכיון דמין ענבים ראויות למעט מבע"י אינו דוחה את יו"ט עכ"ל ונ' דקושית הק"ע הנ"ל בפשיטות לק"מ דרק במילה ופסח דאינהו גופיהו מלאכות נינהו ודחו שבת מגזה"כ לכן גם מכשירין שא"א לעשותן דוחין כו' ומשא"כ לולב דנטילתו אינה מלאכה וליכא גבי' קרא כלל למישרי בי' מלאכת יו"ט וא"כ מניין לנו גם במכשיר שא"א לעשותו מאתמול שידחה יו"ט ויש לנו לומר בפשיטות דגם מכשיר שא"א כו' אינו דוחה [מלבד לר' אליעזר ולדידי' הא גם מכשירין שאפשר לעשותן כו' דוחין ובגמ' סוכה הנ"ל לדידן קיימינן ולא לר"א] ונ' להביא ראי' לזה ג"כ מדברי הרשב"א פ' לולב וערבה (דף מ"ג) דכ' שם ביישוב הקושי' מדוע לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו וז"ל עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה היא ודחאה תורה לחלל בה שבת היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחה לה וזה וודאי א"א עכ"ל ז"ל ודבריו צריכים טעם דלכאורה מה בכך דמילה גופא מלאכה הא מילה גזה"כ דשרי משא"כ ההעברה אם יעביר באמת הרי יעשה איסור וא"כ הא שפיר יש לנו לחוש ולגזור. ג"כ שמא יעבירנו וצ"ל כוונת דהא הא דההעברה הוא איסור הוא רק משום דהוא מכשיר שאפשר למצוה בלעדו או אפשר לעשותו מאתמול וע"כ אם נבוא לגזור ולבטל כל המילה מפני גזירת ההעברה שוב הרי ההעברה גופא תישתרי דה"ל תו מכשיר שא"א למצוה בלעדו דהא א"א למצוה בלעדי שתהי' ההעברה מותרת דאל"כ הרי תובטל המצוה מפני גזירתה ולכן שפיר אין לגזור מפני ההעברה כלל כיון דאם נגזור היא גופה תהי' מותרת ודו"ק היטיב מאוד וביותר דיוק דזה השבות אשר במילה מפני גזירת העברה הא לא עדיף מאילו הי' זה השבות איסור מלאכה עצמו מה"ת שהי' נדחה ג"כ מפני המצוה כיון דא"א למצוה בלעדו ודו"ק וא"כ לפי"ז ע"כ דבלולב אפי' מכשירין שא"א לעשותן כו' נמי אסורי דאל"כ תו גם בלולב לא הי' לנו לגזור שמא יעבירנו כמו במילה כמובן:

ואולם י"ל דרק יו"ט הוא דדוחה במכשירין שא"א כו' כיון דכתי' קרא בהדיא ליקח לולב ביו"ט ה"ל זה כמו וביום ואפי' בשבת דכתי' במילה ובמועדו ואפי' בשבת דכתי' בתמיד וכי היכא דדחי התם שבת במכשירין שא"א כו' ה"נ דחי הכא יו"ט כיון דנאמר לקחת הלולב ביו"ט ומשא"כ ביו"ט שחל בשבת שלא נאמר בהדיא ליטול הלולב בשבת ואך דאם אין שם איסור מלאכה ממילא ניטל גם בשבת כיון דאין דבר המונע נטילתו ומשא"כ שידחה שבת אפי' במכשיר שא"א כו' שפיר אין בכחו לדחות ואולם באמת אין נ' חילוק זה דרק במילה ותמיד דכתי' קרא בפ"ע אשבת להתיר מפאת המלאכה דאל"כ לא הי' צריך קרא בפ"ע אשבת וע"כ הרי הותר בפירוש איסור המלאכה ולכן גם מכשיר שא"א כו' דוחה ומשא"כ בלולב דנאמר לקחתו ביו"ט הרי הוצרך להאמר זה להודיענו גוף המצוה ואילו מלאכה הא אין בלקיחתו וא"כ גם איו"ט הא ליכא קרא לקחתו באיסור, מלאכה ואם הוא דוחה יו"ט במכשיר שא"א כו' אף דבסתמא לא הי' לו לדחות דאין עדל"ת ועשה א"כ גם שבת הי' לו לדחות ובאתי רק להעיר וע' פסחים (ס"ט א') כי אגמרי' הזאה דתרומה אגמרי' דהיא גופה לא דחיא שבת כו' ואינו עניין לכאן וגוף קושית הק"ע הנ"ל מהך דלולב הגזול דאשחור ביו"ט ה"ל לאקשויי נמי מהך דמקמי הכי בסוכה (כ"ז ב') ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה בחוש"מ ומבואר דביו"ט אסור לבנות הסוכה אע"ג דנפלה ביו"ט והוא מכשירין שא"א לעשותו מאתמול והוא ממש כמו הך דאשחור ביו"ט] ובאתי בכ"ז רק להעיר.

תם ונשלם

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה