אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל לח

כלל לז

נודע מה שדנו האחרונים ז"ל בארוכה לענין עדל"ת ושאר דוכתי אי שייך לומר עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר והמקור מש"ס מנחות (דף מ"ח ע"א) ע"ש סוגי' ערוכה ודנתי גם אני בעניי כבר בזה בכמה דוכתי ויש להעיר עוד מש"ס זבחים (דף ע"ת ע"א) במשנה נתערב ודם קדשים כשירים) בדם פסולין ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה ור' אליעזר מכשיר ובגמ' שם (דף ע"ט ע"ב) במאי קמיפלגי א"ר זביד בגוזרין גזירה במקדש קמיפלגי דמ"ם גוזרין ומ"ס לא גוזרין ר' פפא אמר דכ"ע גוזרין והכא ברם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש קמיפלגי כו' וברש"י ד"ה בגוזרין גזירה במקדש פליגי וז"ל אם עושין סייג בקדשים להרחיק מן העביר' ולא חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים קמיפלגי כו' עכ"ל ומשמע לכאורה מדברי רש"י דאילו הי' הסייג בשביל אותו הקודש בעצמו לכ"ע היינו גוזרין גזיר' ועיקר טעמא דר"א דאין גוזרין הוא רק משום דאין לומר עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר וכהך דמנחות (דף מ"ח ע"א) שם עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן וע"כ כזה גם כאן אין לנו לאבד ולהפסיד קדשים אלו עבור זכות דקדשים אחרים ודו"ק:

וע"ע סוטה (דף ל' ט"א) דמייתי התם משנה דחלה ר' אליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל כדי חלה מעיסה (הטהורה) שלא הורם חלתה ונותן פחות מכביצה (מעיסה הטהורה) באמצע (בין העיסה הטמאה לבין החלה) כדי ליטול מן המוקף (דהאי פחות מכביצה שבאמצע נוגע בעיסה הטמאה וגם בחלה ומצרף החלה לעיסה וה"ל הרמת החלה על העיסה מן המוקף ודווקא פחות מכביצה דאין מטמא אחרים אבל כביצה לא יתן כדי שלא יוטמא הכביצה מעיסה הטמאה ויחזור ויטמא את החלה) וחכמים אוסרין ויש שם בסוטה כמה אוקימתי בטעם פלוגתא דר"א ורבנן הנ"ל וחדא מינייהו דבמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י קמיפלגי דר"א סבר מותר ורבנן סברי דאסור וברש"י טעמא דרבנן דאסרי משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה וקסברי אסור לגרום טומאה לחולין משום תקנת תרומה ור"א סבר מותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה עכ"ל ומשמע מדברי רש"י ג"כ דלחולין שבא"י דעלמא כ"ע סבירא להו דאסור לגרום טומאה והכא במילתא אחריתי הוא דפליגי אי שרינן איסור הגרם טומאה לחולין משום תקנת החלה ובפשיטות וודאי נ' כך דאל"ה ליפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבא"י דעלמא גרידי וכמובן וא"כ י"ל ג"כ דבהך סברא הוא דפליגי אי אומרים עמוד וחטא בשביל שתזכה בב' חפצים דרבנן ס"ל דאין אומרים כו' ולכן אין לחטוא בחולין עבור זכות החלה ור"א ס"ל דאומרים כו':

ולפי"ז הנה הך אוקימתא דסוטה הוא לגמרי היפוך הך דר' זביד דזבחים הנ"ל דס"ל לפמ"ש למעלה דלר"א אין אומרים כו' ולרבנן אומרים כו' והנה דר"א אדר"א בפשיטות לא קשיא דרק בהך דזבחים דשניהם קדשים ושוים במעלה הוא דלית לי' לומר עמוד וחטא כו' ומשא"כ בהך דסוטה דהחטא בחולין הפחותים עבור זכות תרומה המעולה שפיר אמרי' עמוד כו' ומשא"כ דרבנן אדרבנן הא קשיא טפי דמה אם לחטוא בחולין עבור זכות תרומה אסרי כ"ש לחטוא בקדשים עבור קדשים ואולם י"ל דיש גם בהך דזבחים עדיפות אהן דסוטה דשם בסוטה אין הזכות בחפצים רבים רק בזאת החלה לבד ומשא"כ בהך דגוזרין גזיר' דזבחים הנ"ל דמילתא דלא שכיחא הא לא גזרו בי' רבנן והגזיר' תמיד אטו שמא יארע כך פעמים רבות וכדמשמע נמי מהך דר' פפא דאמר בדם התמצית מצוי לרבות כו' דרק משום דהוא מצוי ושכיח הוא דגזרו וכן מבואר ברש"י שם ע"ש] וא"כ ה"ל הזכות בחפצים רבים ולכן שפיר שרינן החטא עביר ריבוי הזכות אעפ"י שהם בחפצים שונים:

ואין לומר דכמו דהדבר שגוזרין עבורו הוא מצוי ושכיח דאין גוזרין גזיר' עבור דבר שאינו שכיח ה"נ הרי הדבר שגוזרין בו ואוסרין אותו הרי היא ג"כ בהכרח דבר השכיח דאמילתא דלא שכיחא נמי הא לא גזרו בי' רבנן לאסרו וכדמצינו בכמה דוכתי ועיין יבמות (ד' כ' ע"ב) כל הנשים לא תתייבמנה גזיר' משום איילוניות לא שכיחא ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא כו' ומבואר דכי היכא דלא גזרי' עבור דבר שאינו שכיח כך כזה ג"כ בשיקול אין לגזור על דבר שאינו שכיח לאסרו עש"ה ותבין דז"א די"ל דכיון דגזור רבנן דדם שנתערב בדם הפסולין כו' ישפך לאמה שוב מיזהר זהירי בי' כהנים שלא יתערב דם כשר בפסול כדי שלא יבא הדם כשר לידי איבוד ולא יופסל הקרבן ושוב יארע תערובת כזה רק לעתים רחוקים ויהי' החטא דאבוד רק בחפצים מועטים ומשא"כ אילו לא היינו גוזרים ולא הי' דם תערובת נשפך לאמה רק נזרק ע"ג מזבח לא הי' כהנים נזהרים מתערובת והי' אפשר שיארע פעמים רבות תערובת דם כשר בפסול גם היכא דיש בפסול כדי לבטל והי' מכשירין אותו והי' דמים פסולין נזרקין ע"ג המזבח וקדשים פסולין נאכלים פעמים הרבה ולכן שפיר הגזיר' הוא בחפצים מועטים עבור זכות דחפצים מרובים וכמובן וכעין זה הוא ג"כ סברת הרבינו יונה ריש ברכות דאם לא קרא קיש קודם חצות לא יקרא עוד אחר חצות משום סייג ואע"ג דהסייג הוא רק עבור ביטול מצות ק"ש עצמה וא"כ מדוע יבטל ק"ש עתה אטו סייג דביטול פעם אחר ומאי אולמי' דהאי ביטול מהאי ביטול וע"כ הכוונה דכשגוזרין שלא יקרא אחר חצות גם דיעבד אזי מיזהר זהיר בי' ולא ילך לישן קודם חצות בסמיכה דיעמוד עוד קודם חצות דאין אדם הולך לישן על זמן מועט וגם על זמן מועט מתיירא שמא תחטפנו שינה ויישן יותר עד אחר חצות ויבטל ק"ש ולכן ע"י הגזיר' הזאת יקרא ק"ש תמיד קודם השינה ולא יבא לידי ביטול ואם יארע שלא יקרא קודם חצות יהי' זה רק לעתים ולפעמים רחוקים ומשא"כ אילו לא הית' הגזיר' והי' הדין דקורא בדיעבד עד עמוד השחר אזי לא הי' זהירים כל כך בקריאה קידם חצות כיון דלא מעכב והי' מצוי שילך לישן קודם חצות בסמיכה שעכ"פ יעמוד קודם עמוד השחר ולא יבטל ק"ש ופעמים רבות תחטפנו שינה ויישן עד אחרי עמוד השחר ויבטל הקריאה ולכן עדיף לגזור לבטל הקריאה פעמים מועטים כדי שלא תובטל פעמים הרבה אילו לא הית' הגזירה וכזה הוא עניין כמה גזירות בש"ס ואכ"מ להאריך ודע דסברא זאת דחטא בחפצים מועטים אטו זכות במרובים שייך לומר בו עמוד וחטא כו' אע"ג דלא אמרי' כן בחפצים שוי הכמות היא מותאמת בתוס' גיטין (ד' מ"ב ע"ב) ד"ה כופין שכתבו דאע"ג דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך מ"מ עבור זכות רבים שאני ע"ש וכזה ג"כ סברת הר"ת המובא במ"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דחי ל"ת אפי' שלא בעידנא ע"ש דהא דלא אמרי' עמוד וחטא בשביל שתזכה בב' חפצים הנה טעמו טעם אחד עם הא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ועם הא דבעי' בעידנא בדחיית עשה לל"ת דהטעם בכל אלה דבעי' שהחטא והזכות יהי' יחד לשיהי' כח בזכות לדחות החטא שעמו וע"כ בעי' שיהו יחד בכל הדברים בחפץ אחד ובאדם אחד ובזמן אחד וע"כ כי היכא דריבוי הזכות מהני לשנאמר עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושלא יוצרך בעידנא ה"נ מהני שפיר ג"כ לעניין חפצים שונים לומר עמוד וחטא בחפצים מועטים בשביל שתזכה במרובים וז"פ]:

ולפי"ז יומצא דר"א ורבנן פליגי בזה אי אזלי' בתר ערך הכמותי או בתר ערך האיכותי [ע' ר"ן פרק בתרא דיומא סוגי' דמאכילין הקל הקל וע' אריכות בספרי לקח טוב כלל ט"ו וע' לעיל כלל ל"ה] דר"א עדיף לי' ערך האיכותי וע"כ מתיר לחטוא בחולין הפחותים באיכות עבור זכות תרומה המעולה באיכות ואוסר לחטוא בקדשים מועטים עבור זכות דקדשים אחרים ואף שהם מרובים בכמות ורבנן עדיף להו ערך הכמותי טפי וע"כ שרו לחטוא בקדשים מועטים עבור זכות קדשים מרובים אף דבדברים אחדים אסרי חטא בחולין גם עבור זכות תרומה החשובה באיכות וכמובן וע' לקח טוב כלל ט"ז דדנתי אי מעלת ריבוי הזמן מכריע האיכות היינו דבר ששוהה זמן רב יותר אלא שאיכותו פחות ודבר ששוהה זמן מועט אלא שאיכותו גדול יותר הי מינייהו חשיב טפי והבאתי שם באות א' פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בנזיר ריש פ כהן גדול בכ"ג ונזיר שפגעו במת מצוה דר"א ס"ל דיטמא כ"ג ואל יטמא נזיר שהנזיר מביא קרבן על טומאתו ורבנן סברי דיטמא נזיר ואל יטמא כ"ג שהכ"ג קדושתו קדושת עולם ע"ש ומבואר דפליגי בזה אי אזלי' בתר מעלת ריבוי הזמן או בתר מעלת האיכות דקדושתו קדושת עולם היא מעלת ריבוי הזמן ומה שהנזיר מביא קרבן על טומאתו היא מעלה איכותית דקדושתו עצומה יותר ולכן פגם הטומאה שלו גדול יותר וע"כ חייבתו תורה קרבן על הפגם מה שלא חייבה את הכ"ג ע' היטב בספרי שם ואחרי צאת ספרי הנ"ל לאורה נזכרתי דברי הירושלמי בנזיר שם וז"ל אתיא דר"א כב"ש דבש"א תדיר ומקודש מקודש קודם לכן גירסת הק"ע והכוונה אהך דברכות (ד' נ"א ע"ב) דבש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין) כן ר"א אומר תדיר ומקודש מקודש קודם עכ"ל הירושלמי וה"ז מבואר כדברינו הנ"ל וע"ע ירושלמי יומא פ"ז ה"ב:

והנה מעלת ריבוי הזמן הנה עניינה קרוב למעלת ריבוי הכמות וכמובן וגם י"ל דעניינה ריבוי הכמות ממש דבהיות הקדושה בכ"ג זמן רב יותר מהיותה בנזיר והקדושה הרי שוהה בו כל רגע ורגע לכן הרי יש להכ"ג ע"י ריבוי הזמן ריבוי קדושות יותר ממה שיש לנזיר [וכן הך דמברך על היום ואח"כ מברך על היין ג"כ תדירות של יין היינו ששותין אותו פעמים הרבה גם בחול וא"כ הוא רק ריבוי ממש שמברכין עליו פעמים הרבה יותר וע' ספרי לקח טוב שם כלל ט"ו אות י"ט] וא"כ נמצא דר"א ורבנן לטעמייהו אזלי דר"א לטעמי' דעדיף לי' בהך דנזיר מעלה האיכותית ממעלת ריבוי הכמות וכנ"ל לכן ס"ל גם בהך דעמוד וחטא כו' כן ורבנן דר"א נמי לטעמייהו אזלי וכמובן וכל זה אם באנו להשוות הך איקומתא דסוטה הנ"ל שלא תחלוק אשינויא דר' זביד דזבחים הנ"ל אבל באמת הא א"צ לזה כלל וי"ל בפשיטות דהך איקומתא דסוטה ס"ל כשינויא דר' פפא דזבחים הנ"ל וכן ר' זביד דזבחים הנ"ל הא מצי סבר כאידך הסברות בסוטה שם דמוקמינן פלוגתיהו במילתא אחריתי ע"ש וז"פ]:

והנה לפי מאי דדייקנא מהך דסוטה דר"א ס"ל דאומרים עמוד וחטא כו' גם בב' חפצים מדמתיר לגרום טומאה לחולין שבא"י עבור תקנת החלה [ועש"ה בסוטה בכל הסוגי' וברש"י] יש להבין ג"כ קושית התוס' בעירובין (ד' ק' ע"א) שהקשו אהך דמתן ד' שנתערבו במתן אחת דס"ל לר"א ינתנו במתן ד' ור' יהושע אומר ינתנו במתן אחת ואותיב לי' ר"י לר"א לדבריך הרי הוא עובר בבל תוסיף והקשו התוס' דמאי קושי' נימא עדל"ת ע"ש והעירו האחרונים ז"ל דלא שייך כאן עדל"ת משום דאין החטא והזכות בחפץ אחד דהחטא בדם דמתן אחת במה שמוסיפין לתתו מתן ד' והזכות בדם דמתן ד' והדברים מפורסמים ואולם להנ"ל שפיר הקשו התוס' דמאי מותיב לי' ר"י לר"א הא לר"א לטעמי' שפיר שייך עדל"ת אע"ג דהחטא והזכות בב' חפצים ועי' ירושלמי שקלים פ"א ה"א משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו (בתמי') ובמ"א כתבתי בהבנת קושית תוס' עירובין הנ"ל דקושיתם היא לפי סברת המ"ד בחגיגה (ד' כ"ג ע"ב) דצירוף כלי דאורייתא וילפי' לי' מדכתי' כף אתת עשרה זהב מלאה קטורת הכתיב עשאו לכל מה שבכף אחת ע"ש וע"כ לא חשיב כאן עמוד וחטא, בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר כלל כיון שהם בכלי אחד והכלי מצרפם וחשוב כל הדם דבר אחד וכלישנא דגמ' הנ"ל הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת והרי רחמנא קרינהו אחת ואחשבינהו חפץ אחד ואיך נוכל לומר שהם ב' חפצים ודו"ק היטיב ואולם בזבחים פ"א יש פלוגתא אי איירי הך דר"א גם בבלול בכוס אחד או איירי רק בנתערבו כוסות בכוסות ע"ש ובאתי רק להעיר:

והנה במנחות (דף מ"ח ע"ב) שם מוכח דעמוד וחטא בתרומה בשביל שתזכה בחולין לכ"ע בין לר"א ובין לר' יהושיע לא אמרי' עש"ה דמייתי פלוגתא דר"א ור"י דתרומות בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה כו' דר"י דמיקל התם נמי היינו טעמא משום דבלא"ה התרומה לאיבוד קאזלה ולכן מותר לאבדה ולא חשיב כלל חוטא בתרומה אבל היכא דחשיב חטא לכ"ע אין אומרים חטא בתרומה בשביל שתזכה בחולין ע"ש והנה אין מזה סתיר' להך דסוטה וכמובן בפשיטות דרק לחטוא בתרומה החשובה עבור חולין הפחותים הוא דלא אמרי' משא"כ לחטוא בחולין הפחותים עבור תרומה החשובה שפיר שרי ר"א בהך דסוטה וז"פ ואולם בתרומות פ"ח מ"י וכן חבית של שמן (תרומה) שנשפכה מודה ר"א ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ובפיה"מ להרמב"ם אמרם שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה עניינו כי כשיהי' אפשר לו שיציל רביעית בטהרה וזה שהיו ידיו והכלים טהורים ואעפ"י שהוא מסייע באיבוד השאר או בטומאתו בשעה שהוא מציל אותה הרביעית ה"ז מותר עכ"ל ושם הרי החטא בשאר התרומה (דהא ר"א חשיב לטומאת תרומה בידים חטא אפי' היכא דבלא"ה אזלא לאיבוד) עבור הצלת הרביעית ועכ"ז שרי ר"א וא"כ לכאורה הוא דלא כהך דזבחים לפמ"ש דטעמא דר"א בהך דזבחים אליבא דר' זביד משום דס"ל דאין לחטוא בקדשים חלו עבור זכות דקדשים אחרים ואולם באמת גם זה לק"מ דגם בהך דתרומות החטא בדבר הפחות אטו זכות בדבר המעולה ממנו כיון דשאר התרומה בלא"ה לאיבוד קאזלה ואילו את הרביעית הרי יציל וא"כ ממילא קדושת הרביעית חשיבא טפי הואיל ועומדת להתקיים וכמובן וז"פ:

ועיין עוד ש"ס תמורה (דף כ"ג ע"א) דפליגי התם רבי ורבנן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתי' ונמצאת הראשונה ובא לימלך בב"ד איזה מהן יקריב וז"ל הגמ' דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה (דחטאת אבודה שנתכפרו בעלי' באחרת הוא מחטאות המתות) ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה (פי' דמשום תקנת האבודה שלא תמות אמרי' לי' התכפר באבודה ותשאר האינה אבודה שאין דינה למיתה רק לרעי') עכ"ל הגמ'. ובתוס' שם ד"ה ורבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וז"ל תימא למ"ו הרמ"ר וכי. מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאמרי' לי' התכפר בטובה וכחושה תמות עכ"ל. ונראה לומר לכאורה לפי"ז דרבי ורבנן בהאי סברא קמיפלגי דבהקרבת האינה אבודה הנה יש כאן חטא דאיבוד קדשים באבידה דתשאר למיתה וכמ"ש התוס' וכי מאבדין קדשים בידים [ולישנא דבידים ק' להבין לכאורה שהרי אינו עושה בהאבודה דבר ורק מקריב את האינה אבידה ואי דע"י כך תשאר האבידה ממילא ותמות הרי זה רק מידי דממילא לא מעשה איבוד בידים וי"ל דכיון דבידו לתקן ולהקריב את האבודה שלא תמות א"כ עליו מוטל לעשות כן וע"כ כיון שמוטל עליו לתקן ואינו מתקן חשיב שפיר המנע התיקון כאילו עשה מעשה איבוד בידים דוגמת הך דב"ק (דף מ"ח ע"א) כיון דאית לי' להיאך למלויי' ולא קמליי' כמאן דכריי' דמי וזהו שכתבו התוס' וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן היינו דכיון דבידינו לתקן הרי מוטל עלינו התיקון ולכן כשאין מתקנים חשיב המנע התיקון איבוד בידים ועוי"ל בפשיטות טפי דיש כאן איבוד בידים ממש דכיון דחטאת אבודה אינה מתה רק אחרי שנתכפרו בעלי' באחרת א"כ ע"י הקרבתו את האינה אבודה דעתה הוא שמתכפר באחרת הנה עי"ז הוא דקם דינה דאבודה למיתה וא"כ בהקרבה הזאת הרי הוא מאבד איפוא את האבודה בידים ממש ורק אלו הי' הדין דגם במתכפר באבודה. האינה אבידה מתה אזי לא איכפת לן באיבוד הנ"ל כיון דמוכרח הוא לאבד אחד משניהם שהרי מוכרח להביא חטאתו ושניהם, א"א שיביא ומשא"כ עתה דבמקריב האבודה אין דין האינה אבודה למיתה רק לרעי' דלא הוי איבוד כמיתה וא"כ בהקרבתו האינה אבודה הרי הוא עושה איפוא מעשה איבוד בידים בזה באבודה שאינו מוכרח לו וזהו שכתבו התוס' וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן פי' דאילו לא הי' בידינו לתקן הרי הי' מוכרח לאבד בידים משא"כ עתה דבידינו לתקן הרי הוא מאבד בידים בלי הכרח ועכ"פ הקרבת האינה אבודה הנה יש בה חטא איבוד אל האבודה ולתוס' הנ"ל חשיבא ההקרבה מעשה איבוד בידים לאבודה] וע"כ דס"ל דמקריב האינה אבודה השמנה ואבודה הכחושה תמות א"כ הוא חוטא איפוא באבודה עבור זכות הקרבת שמן המתקיים בהאינה אבודה וא"כ הא ס"ל לרבי דאמרי' עמוד וחטא בשביל שתזכה בב' חפצים ורבנן דפליגי עלי' י"ל דמהאי טעמא הוא דפליגי דלא סבירא להו לומר עמוד וחטא כו' בב' חפצים וע"כ שפיר אסור לאבד את האבודה עבור זכות הקרבת שמן אשר יתקיים בהאינה אבודה:

והנה עד"ז י"ל גם להיפוך דכשמקריב את האבודה הכחושה עבור שלא תמות הזכות הוא בקרבן הנקרב שלא תלך הקדושה שבו לאיבוד ואילו החטא הוא במזבח שמבזה מעלת המזבח וקדושתו להקריב עלי' כחוש וא"כ נהפוך הוא דרבי דס"ל דמתכפר באינה אבודה סבר דאין אומרים עמוד וחטא כו' בב' חפצים וע"כ א"א להקריב האבודה הכחושה דה"ל עמוד וחטא כו' בב' חפצים ורבנן דפליגי עלי' ס"ל דאומרים כו', וע"כ מקריבין שפיר את האבודה עבור תקנתה וזכותה אעפ"י שחוטאין בזה נגד המזבח וכנ"ל:

ודע דבתר הך דתמורה דמייתינא אי' התם וז"ל הגמ' מתיב ר' משרשיא ולא עשי תקנה בקדשים והתניא יאכלו מה ת"ל (גבי שירי מנחה כתי' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וסיפא דקרא בחצר אהל מועד יאכלוה וקדריש הא דכתי' פעם יאכלו ופעם יאכלוה דמשמע מיעוט יאכלוה אותה לבדה ולא דבר אחר עמה וקאמר דהא דכתי' יאכלו) מלמד שאם הית' אכילה מועטת (שאם הי' להם שירי המנחה מעט) אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע (לפני אכילת השירי מנחה אוכלין חולין ותרומה כדי שיתאכלו השירי מנחה על השובע) יאכלוה מת"ל שאם הית' אכילה מרובה (שהי' להם שירי מנחה הרבה) אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהי' נאכלת על הגסה מאי לאו אפי' רבי (אפי' כרבי אתיא הך ברייתא ושמע מינה דאפי' לרבי נמי עשו תקנה בקדשים מדקתני לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תבא לידי נותר ותיפסל. רש"י) לא רבנן עכ"ל הגמ' והנה קושית הגמ' מברייתא הנ"ל לפירש"י הנ"ל צע"ג דהא מאי דס"ל לרבי בהך דחטאת דלא עשו תקנה בקדשים הרי הוא רק עבור זכות מצות הקרבת שמן וכתוס' הנ"ל או איזה טעם אחר אשר נאמר בזה דוודאי אין סברת רבי שלא נעשה תקנה בקדשים ונאבד קדשים בחנם מבלתי שיהי' איזה זכות וריוח מצוה אחרת בדבר המכרעת את תקנת הקדשים וא"כ בהך דאין אוכלין עמה חולין כו' דאין שם שום זכות מצוה וריוח באכילת החולין פשיטא דלכ"ע אין להניח הקדשים אשר לפניו ולאכול חולין ולהשאיר אכילת הקדשים לאחרונה דאפשר שיבואו לידי איבוד עי"כ ומדוע לא נעשה בכגון זה תקנה בקדשים לכ"ע ועוד יוקשה ביותר בזה דאיך שייך לקרוא לדבר זה עשיית תקנה כלל האם זה צריך לתקנה מה שאומרים לו שלא יניח הקדשים אשר לפניו ומצווה לאכלם ויאכל חולין תחתיהם ויביא הקדשים לידי אפשריות איבוד אתמהא ואם גם אוכל תרומה דהוא ג"כ מצוה מ"מ הרי תרומ' ישנה חול אצל קדשים וגם הרי אינה באה לידי נותר ויכול לאוכלה אח"כ וע"ק דהא בעלמא קרינן לכל כה"ג הבאת קדשים לבית הפסול כהך דזבחים (ד' ע"ה ע"ב) ובכמה דוכתי דקרינן למעשה שאפשר שיבואו קדשים לידי הותרה על ידה הבאת קדשים לבית הפסול וא"כ מדוע כאן שינה שמו למיקריי' עשיית תקנה בקדשים:

אשר על כן הי' אפשר לענ"ד לומר (לולי פירש"י הנ"ל) דקושית הגמ' לאו מסיפא דהך ברייתא היא רק מרישא דקתני שאם הית' אכילה מועטת אוכלין עמה חולין כו' והנה ברש"י ותוס' בתמורה שם הקשו הא אסור להכניס חולין בעזרה והתוס' שם ובמנחות (ד' פ' ע"ב) תירצו דהכנסת חולין בעזרה אסורה רק אם עושין בהם בפנים כעין מעשה עבודה והקרבה ע"ש והנה במל"מ פ"ב מה' שחיטה ה"ג הביא דברי התוס' דמנחות שם וכ' בתוך דבריו וז"ל לפי שהתוס' שם בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור הכנסת חולין בעזרה הוא מה"ת ועל זה הוקשה להם מההיא שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים ומשמע שאם לא הי' איסורו כ"א מדרבנן לא הוי קשיא להו מידי משום די"ל דנהי דחכמים אסרו הכנסת חולין בעזרה עכ"ז באכילת חולין שהיא לצורך אכילת קדשים לא גזרו כו' עכ"ל ז"ל ולפי"ז לדעת הרשב"ם ב"ב (ד' פ"א ע"ב) דס"ל באמת דאיסור הכנסת חולין בעזרה אינו אלא. מדרבנן א"כ י"ל באמת דהא דאוכלין עמה חולין כו' היינו משום דבהכנסה שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו וכמל"מ הנ"ל ומעתה יש לי לומר ג"כ כדברי המל"מ הנ"ל ואך בשינוי קצת והיינו שלא נאמר כלשונו ז"ל דבהכנסת חולין בעזרה שהיא לצורך אכילת קדשים לא גזרו היינו שלא התחילו לגזור כלל רק דאיסור הכנסת חולין בעזרה אמרוהו חכמים באמת סתם והוא כולל בסתמו ועצמותו גם הכנסה שהיא לצורך אכילת קדשים ורק דמשום תקנת קדשים כדי שיתאכלו הקדשים על השובע התירו חכמים איסור הכנסת חולין בעזרה היתיר בפ"ע מבחוץ היינו שכשדנו חכמים בענייני הקדשים ותקנתם התירו אז איסור הכנסת חולין בעזרה עבור תקנת הקדשים דכיון דאיסור ההכנסה רק מדבריהם הם אמרו והם אמרו והתירו איסור זה דדבריהם משום צורך ותקנת הקדשים וזהו ענין עשיית תקנה בקדשים שהוזכר בהך דתמורה והיינו דדייק מרישא דברייתא הנ"ל דתני אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע דעשו תקנה בקדשים מדהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה עבור תקנת הקדשים כדי שיתאכלו על השובע.

ואין לומר דאין פירושינו זה מתיישב בלשון עשיית תקנה בקדשים דלשון זה שייך רק היכא דעושין להם תקנה שלא יבואו לידי איבוד וכהך דאבודה ואינה אבודה דעשיית התקנה הוא שיתכפר באבודה כדי שלא תמות ותבא לידי איבוד וכן בהך דאין אוכלין עמה חולין כו' שפיר פירש"י דהוא עשיית תקנה בקדשים כיון דהתקנה הוא עבור שלא יבואו לידי נותר ויטענו שריפה דהוא איבוד ומשא"כ לפירושינו הנ"ל דהיתיר הכנסת חולין בעזרה הוא רק עבור מצות אכילת הקדשים שתתקיים באופן הראוי היינו שתהי' האכילה על השובע דיש בזה עשה דלמשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים וכמבואר ברש"י פסחים (ד' פ"ו ע"א) ד"ה אין מפטירין לא שייך לקרוא לזה עשיית תקנה בקדשים כיון דאין התקנה עבור עיקר הקדשים שלא יאבדו ורק שתתקיים מצוה הנאמרת בהם והוא רק היתיר איסור עבור מצות קדשים אבל לא שייך למיקריי' תקנה דלישנא דתקנה שייך רק היכא דמתקנינן להו שלא ילכו לאיבוד דז"א דהרי באמת יש לתמוה בלא"ה על פירש"י הנ"ל דפי' דעשיית התקנה בקדשים דהך ברייתא הוא מה שאין אוכלין עמה חולין כו' כדי שלא יבואו הקדשים לידי נותר וזה תמוה שהרי טעם זה איננו מבואר בברייתא כלל אך אמרה טעם אחר לגמרי דאין אוכלין עמה חולין כו' כדי שלא תהא נאכלת על הגסה וביותר יש לתמוה דהך ברייתא הנה היא מן הת"כ צו ושם לא הוזכר שום טעם בדין זה רק נאמר שם סתם יאכלוה שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה ועל כרחך צריך לומר דר' משרשיא דמותיב מהך ברייתא בסוגיא דתמורה הנ"ל איהו הוא דקמפרש טעמא דברייתא מדנפשי' דהוא משום שלא תהא נאכלת על הגסה והך שלא תהא נאכלת על הגסה המוזכר בגמ' הוא מדברי ר' משרשיא ולא מדברי הברייתא וא"כ כיון דכוונת ר' משרשיא הוא להוכיח מהך ברייתא דעשו תקנה בקדשים שלא יבואו לידי איבוד והיינו מהא דאין אוכלין עמה חולין כדי שלא תבא לידי נותר א"כ הא ה"ל לפרושי האי טעמא ולא לפרש טעם אחר אשר איננו כפי כוונת קושיתו כלל ואם גם נאמר דהאי שלא תהא נאכלת על הגסה מלשון הגמ' הוא והגמ' היא שנותנת טעם אל הברייתא דרך אגב בהביאה אותה בלשון קושית ר' משרשיא מ"מ ק' ג"כ דאחרי דנזכרה הברייתא בקושית ר' משרשיא לא ה"ל לגמ' לפרושי בה טעמא אחרינא מן הטעם שכיוון בה ר' משרשיא בקושייתו דטעם הגמ' הרי אינו מכוון כלל בקושית ר' משרשיא והוא פליאה עצומה ולחומר הנושא ל דרש"י מפרש לי' להך שלא תהא נאכלת על הגסה דה"ק דאין אוכלין עמה חולין מחששא דשמא יאכלו חולין הרבה וישבעו כ"כ עד שאם יבואו לאכול הקדשים אח"כ יוכרחו לאוכלם אכילה גסה היינו שיהי' קצים באכילה וע"כ יש לחוש שמתוך שיהי' קצים באכילה שמא לא ירצו לאכול הקדשים כלל ויניחו אותם ויבואו לידי נותר והאי שלא תהא נאכלת על הגסה היינו שלא תהא עניין האכילה כך שאם יבואו לאכול תוכרח היותה אכילה גסה ומתוך כך שמא לא יאכלו כלל ודו"ק:

ואולם עיינתי בפי' הראב"ד על הסיפרא שם וראיתי שכ' וז"ל שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר עכ"ל והנה שהראב"ד ז"ל עשה מזה ב' טעמים טעמא דאכילה גסה לחוד וטעמא דחשש נותר נמי לחוד וא"כ כיון שבדברי הגמ' הוזכר רק טעמא דאכילה גסה א"כ הכוונה כפשוטה שיאכלו הקדשים בפועל אכילה גסה וא"כ שוב גם אם הדיוק דעשו תקנה בקדשים הוא מהך דאין אוכלין עמה חילין הרי ג"כ צ"ל דבשביל תקנת הקדשים שלא יתאכלו אכילה גסה עשו תקנה לאסור אכילת חולין וא"כ שוב הך עשיית תקנה נמי הרי איננה עבור שלא יביאו הקדשים לידי איבוד רק עבור שתתקיים מצות אכילתם באופן הראוי ולא תהי' אכילה גסה א"כ שוב הא מצינן לפרושי שפר ג"כ דעשיית התחנה הוא עבור שיתאכלו על השובע:

הן אמת די"ל גם לראב"ד הנ"ל דלישנא דעשיית תקנה שייך רק כשהתקנה הוא עבור שלא יבא לידי איבוד ונהי דהתקנה הוא גם אם הכוונה אסיפא דברייתא אך עבור שלא יתאכלו הקדשים אכילה גסה מ"מ י"ל דהך תקנה נמי שפיר עבור איבוד הוא דכיון דבאכילה הרי סוף האוכל לבא לידי איבוד לא רק אם אוכל כמצותו הוא דלא חשיבא האכילה איבוד משא"כ באוכל אכילה גסה כמבואר ביבמות (ד' מ' ע"א) דאין מקיימין מצות אכילת קדשים ע"י אכילה גסה שוב שפיר גם האכילה ה"ל איבוד ועוד דאפי' נימא דאכילה לא חשיבא איבוד לאוכל אפי' אם אין האכילה מצוה כיון דאוכלין עומדין רק לכך שיתאכלו מאדם וזהו דרך איבודם ולכן לא חשיבא אכילה מעשה איבוד לאוכל [וע' תוס' פסחים (ד' כ"ח ע"ב) ד"ה ר"ש] מ"מ לפי המבואר בשו"ת אבני מלואים סי' י"ח דלאו דווקא איבוד גופה של תרומה הוא דאסורה בעשה דשימור רק גם איבוד קדושתה אם מפקיעין ממנה קדושתה ונעשית חולין ע"י ביטול ברוב ג"כ אית בי' משום עשה הנ"ל ע"ש א"כ איבוד הקדושה שפיר נ' דאיכא באכילה אם אין האכילה מצוה כיון דע"י האכילה סופה להתעכל ולהפקע ממנה קדושתה ובאוכל כמצותו אין אז איבוד הקדושה כיון דנתקיימה ונעשית מצוה הקדושה ואין זה איבוד הקדושה דאדרבה קיום מצוה הוא הכשר הקדושה ותקנתה ומשא"כ באוכל שלא כמצותו כגון באכילה גסה דלא מקיים מצוה באכילה ה"ל האכילה שפיר איבוד הקדושה גרידא וא"כ הך תקנתא דשלא תהא נאכלת על הגסה הרי היא תקנה שפיר ג"כ עבור איבוד הקדשים היינו איבוד הקדושה וכנ"ל [וע' לעיל כלל כ"ב מה שהארכתי בכמו זה לעניין אכילת תרומה דזר ע"ש] ועוי"ל כן בפשיטות אפי' לא נימא כסברת האבני מלואים הנ"ל ורק דהפקעת הקדושה לא מיחשיב איבוד דמ"מ כשאוכלם אכילה גסה דאין אז אל האכילה אפי' שם אכילה כלל וכמבואר ביבמות שם דאכילה גסה לא מיקרי אכילה א"כ כיון דאינו מעשה אכילה תו הא ה"ל בפשיטות מעשה איבוד בעלמא וז"פ:

ואולם אחרי העיון גם ז"א שהרי התוס' בנזיר (דף כ"ג ע"א) ד"ה פסח הקשו אהך דיבמות דאין מקיימין באכילה גסה מצות אכילת קדשים משום דאכילה גסה לאו שמה אכילה והקשו ע"ז מהא דאמרי' בנזיר שם דאוכל פסח אכילה גסה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד ותירצו ע"ז דב' ענייני אכילה גסה הם דיש אכילה גסה שהוא שבע ואינו רעב לאכול אבל גם אינו קוץ באכילה והאי חשיבא אכילה גם לעניין מצוה אלא דלא הוי מצוה מן המובחר ויש אכילה גסה שהוא שבע כל כך עד שהוא קץ במאכל וההוא לא מיקרי אכילה כלל אלא מזיק ע"ש ולפי"ז הנה וודאי אין החשש בהך דתמורה שיאכלו חולין ותרומה כ"כ עד שיהיו קצים במאכל ואעפ"כ יאכלו אח"כ הקדשים דהא סתם אינשי דינא גמירי וכ"ש הכהנים ולמה להם לאכול אח"כ הקדשים באופן כזה דאין בו מצוה כלל וכלל ואדרבה הוא עבירת חובל בעצמו דמיקרי מזיק ואי משום שלא יבואו לידי נותר מוטב לשרפם מלאוכלם אכילה גסה ואכילה גסה כזאת נמי הרי איבוד גרידא הוא כשריפה וכנ"ל וגם חשש רחוק הוא לגמרי שיאכלו הכהנים חולין ותרומה כ"כ בידעם שיש להם קדשים לאכול ולא יחושו לאכילת הקדשים ויאכלו חולין ותרומה כ"כ עד שיהיו קצים ומואסים במאכל ואין לחוש כלל ע"ז ופשוט דהחשש הוא רק דשמא לא ידקדקו בצימצום לאכול החולין בדקדוק שישאר להם רעבון ותאוה עדיין לקדשים רק יכנסו כבר באכילת החולין לערך השביעה ויאכלו אח"כ הקדשים כאשר כבר יהיו שבעים קצת דזה מיקרי ג"כ אכילה גסה בצד מה וכנ"ל ובכה"ג שפיר יוכרחו לאכול הקדשים אח"כ כיון דאכילה דכה"ג מצוה היא אלא שאיננה מצוה מן המובחר וא"כ אם כבר יהיו שבעים באכילת החולין הנה מה שעבר אין ומוכרחים לקיים עכ"פ מצות אכילת הקדשים באכילה גסה אף שאינה מן המובחר וא"כ בכה"ג הרי שוב לא יבואו הקדשים לידי איבוד ואדרבה תתקיים מצות אכילתם שפיר אלא דלא תתקיים באופן מובחר וא"כ שוב מה שאנו איסרין להם אכילת חולין ותרומה איננו עבור תקנת איבוד רק עבור תקנת קיום מצוה מן המובחר דקדשים וא"כ שוב שפיר הרי יכון גם פירושינו הנ"ל דעשיית התקנה הוא במה שמכניסין חילין בעזרה כדי לאכול הקדשים על השובע:

והנה יש לעמוד עדיין על פירושינו זה דהא רש"י ז"ל בתמורה שם תי' קושיתו הנ"ל דאיך אוכלין עמה חולין הא ה"ל חולין בעזרה ותי' דאכלו החולין מחוץ לעזרה ואח"כ נכנסו ואכלו הקדשי' ע"ש וא"כ הרי יוקשה זה באמת על פירושינו דהאי עשו תקנה בקדשים היינו שהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה עבור תקנת הקדשים שיתאכלו על השובע ולמה הוצרכו באמת לעשות תקנה זאת ולהתיר איסור עבור זה הרי הי' אפשר לעשות כן באמת לאכול החולין מבחוץ ולכנוס אח"כ ולאכול הקדשים ועל דברי המל"מ הנ"ל לא קשיא כ"כ כיון דהוא ז"ל כ' רק דהכנסה ואכילה שהיא לצורך קדשים לא התחילו לגזור עלי' וע"כ נה דהי' אפשר לאכול החולין מבחוץ מ"מ י"ל דמה שלא גזרו איננו מפאת הצורך קדשים המדחה את האיסור לפי שא"א בעניין אחר ורק דסתמא לא גזרו על הכנסה ואכילה שהוא לצורך קדשים די"ל דעניין איסור הכנסת חולין בעזרה הוא רק לפי שהוא בזיון המקדש או הקדשים אם חולין נכנסים ונאכלים במקום הקדשים וא"כ י"ל דכל שההכנסה ואכילה הם לצורך קדשים אינם בזיון עוד ואינם איסור כלל ולא הית' הכנסה ואכילה כזאת אשר הכוונה בם לצורך קדשים נחשבת אל החכמים מעשה בלתי נאותה והגונה לשיאסרו איתה ודו"ק היטב ומשא"כ לפי דברינו דגם זה נכלל בסתמו באיסור הכנסת חולין בעזרה והוא איסור באמת אלא דכשבאו חכמים לדון בענייני הקדשים וצורכם התירו איסור זה דדבריהם עבור תקנת הקדשים ושזהו עניין עשו תקנה בקדשים שהוזכר כאן לדמיון הך דאבודה ואינה אבודה דכמו דבהך דאבודה התירו הקרבת כחוש למזבח עבור תקנת הקדשים כן שם התירו עבור זה איסור הכנסת חולין בעזרה וזהו הנקרא עשיית תקנה בקדשים מה שמתירין איסור לצורך תקנתם א"כ יוקשה דלמה הוצרכו באמת להתיר איסור עבור זה כיון שצורך הקדשים ותקנתם הי' יכול להעשות בלי היתר איסור עבורו וכנ"ל.

ואולם אחרי העיון גם זה לק"מ וזה לפמ"ש התוס' ביבמות (דף מ"א ע"א) שם ד"ה רצה דכהן המקריב צריך שיהי' אחד מאוכלי השירים ומקרא ילפי' לי' ע"ש וא"כ הי' נצרך איפוא הכהן המקטיר את הקומץ לצאת לחוץ אחרי ההקטרה לאכול חולין ולכנוס אח"כ בפנים לאכול חלקו מן השירים על השובע וע"כ נראה דכיון דאחרי הקטרת הקומץ כבר הותרו השירים לאכילה וכבר רמיא מצות אכילתם על הכהן המקטיר לכן אסור לו להניח מצות אכילתם ולצאת חוץ למקדש מטעמא דאין מעבירין על המצוות ואע"ג דכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין ולא חשיב מעביר על המצוה אם אינו מל מיד בבוקר ורק איחור בעלמא והעדר זריזות הוא דקחשיב כ"ז שאני התם דכל היום הרי הוא ראוי למילה וא"כ במה שאינו מל בבוקר הרי לא סילק עצמו מן המצוה ולכן נחשב שפיר רק איחור והעדר זריזות אבל לא העברה ומשא"כ בהך דאכילת שירי מנחות דהחוץ הרי אינו מקום הראוי לאכילה זאת וא"כ במה שיוצא ממקום קיום המצוה לחוץ דהוא מקום הבלתי ראוי לקיום המצוה הרי היא מסלק עצמו מן המצוה והוי שפיר העברה מן המצוה וע' מגילה (דף ו' ע"ב) דמבואר דאיחור קריאת המגילה מי"ד דאדר א' לי"ד דאדר ב' חשוב העברה על המצוה ואע"ג דהוא ג"כ רק איחור הומן והי' לו ג"כ להקרא רק העדר זריזות כהך דמילה וע"כ החילוק כנ"ל דכיון דיום הט"ו דאדר א' ושאר כל הימים שבנתיים אינם ראוים לקריאת המגילה לכן מה שהוא יוצא מי"ד דאדר א' לט"ו דאדר א' ושאר הימים שבנתיים חשוב שפיר העברה כיון דאינם זמן הקריאה וע"כ מה שיצא מזמן הקריאה לזמן הבלתי ראוי לקריאה חשיב שפיר העברה ולא דמי למילה דכל היום כשר ואינו מסלק עצמו איפוא מן המצוה במה שלא מל בבוקר וא"כ ה"נ בהך דאכילת שירי מנחה דכוותה שפיר חשוב העברה ג"כ מה שהוא יוצא ממקום קיום המצוה למקום הבלתי ראוי לקיום המצוה [ובמ"א קיבצתי כמה דוכתי דמבואר בם דיציאה ממקום הראוי דומה ליציאה מזמן הראוי ואכ"מ] ואי דיחזור עוד לפנים ויקיים המצוה הרי ה"נ בהך דמגילה הרי ישוב ג"כ זמן הקריאה בי"ד דאדר ב' ועכ"ז חשוב העברה וא"ל דשאני התם דאין הזמן בידו משא"כ כאן דבידו לחזור למקדש דז"א דדבר זה היא ספק בכמה דוכתי בעניין מחוסר זמן ומחוסר מעשה שהיא בידו הי מינייהו חשוב חסרון טפי ע' יבמות (דף ע' ע"ב) דמסופק הש"ס בזה לעניין אנינות וערלות הי מינייהו הוי חסרון טפי אי אנינות הואיל ואין בידו לתקן את עצמו משא"כ ערלות בידו למול א"ד ערלות הוי חסרון טפי הואיל ומחוסר מעשה משא"כ אנינות דהוא רק חסרון זמן עש"ה וע' נזיר (ד' מ"ז ע"ב) ועוד שם (ד' ס"ד ע"ב) ופסחים (דף צ' ע"ב) וכבר הארכתי בזה בכמה דוכתי וא"כ עכ"פ לפי הסברא דמחוסר מעשה הוי חסרון טפי א"כ אדרבה ע"י היציאה ממקדש הרי הוא חשוב מסולק טפי מן המצוה כיון שצריך מעשה החזרה ממה שהוא מסולק בחסרון זמן דזמן ממילא אתי וא"כ כ"ש שיש לו להחשב מעביר ביציאה מן המקדש וכמובן:

ועוד נ' פשוט דיש כאן איסור העברה על המצוה דהא תני בברייתא דאוכלין עמה חולין ותרומה דהיינו שאם אין להם חולין אוכלין תרומה וא"כ אם יניח הכהן מצות אכילת קדשים אשר לפניו בפנים ויצא לחוץ לאכול תרומה דאכילת תרומה הרי הוא ג"כ מצוה כמבואר בתוספתא ברכות ובש"ס יומא (ד' ע"ד ע"ב) ועוד בכ"ד א"כ מה שמעביר מצות אכילת הקדשים לקיים מצות כילת תרומה הרי היא העברה בפשיטות כמו עבורי דרעא אטוטפתא דיומא (דף ל"ג ע"ב) וע"ע יומא (דף ע' ע"א) דרואה כ"ג במקדש כשהוא קורא יש סברא דאסור לו לצאת לחוץ למקום שריפת הפר ושעיר מטעמא דאין מעבירין על המצוות ומאי דשרי שם לפי האמת הוא רק משום דהרואה אינו עוסק במצוה ולכן אין בראי' משום העברה עש"ה וא"כ עכ"פ כאן דמוטל עליו קיום המצוה ממש בפנים ויוצא לחוץ לקיים מצוה אחרת הנה הוא שפיר מעביר על המצוה ממש דהוא דומה בדומה ממש להך דיומא (דף ע' ע"א) וז"פ וא"כ הרי על כרחך הוכרחו להכניס את התרומה מעיקרא לפנים עבור הכהן המקטיר כדי שכשיותרו השירי מנחה אחרי ההקטרה יהיו שניהם לפניו התרומה והשירי מנחה דאז מה שהוא רוצה הוא אוכל ואין כאן העברה וא"כ הא שפיר דייק מהך ברייתא דעשו תקנה בקדשים מדהתירו איסור הכנסת תב"ע דתרומה מיהת עבור הכהן המקטיר (וי"ל עוד יותר דכיון דהוכרחו להתיר ההכנסה עבור הכהן המקטיר התירוה לגמרי גם עבור שאר הכהנים דדכוותה מצינו בדוכתי טובי גם באיסורים דרבנן עניין הואיל ואישתרי אישתרי ושהתירו איסור דדבריהם גם היכא דאפשר בלא ההיתיר עבור שהוצרכו להתירו היכא דא"א בלעדו וכמו שהארכתי בזה כבר באתוון דאורייתא כלל כ"ו וניחא לן לומר כן כי היכא דתיתוקם הך דאוכלין עמה חולין ותרומה דברייתא באופן שוה בכל הכהנים ולא נצטרך לומר דהכהן המקטיר אכל בפנים ושאר הכהנים אכלו בחוץ וגם י"ל דיש גם בשאר הכהנים איסור העברה על המצוה בעצם דאף דאין מוגבל מי יאכל שירי מנחה אלו וע' תוס' סוכה (דף מ"ב ע"א) ד"ה מהו דתימא מכל מקום הא הם שייכים לכל הבית אב ועל כל הבית אב בכלל דהם הכהנים אשר שם ביום ההוא הא רמיא מצות אכילתם וע"כ כל הן שמניח השירי מנחה בפנים הראוים כבר לאכילה ויוצא לחוץ שהוא מקום הבלתי ראוי לאכילה וכ"ש כשיוצא לחוץ לאכול תרומה ה"ל שפיר מעביר על המצוה וע' מה שדנתי בזה בהך דכאן מפאת הא דאין מעבירין על המצוות בבית האוצר ערך אין מעבירין על המצות עמש"ש בזה ואולם גם כדברינו פה בזה ניתן להאמר וע"ע זבחים (דף כ' ע"ב) איבעי' דלא איפשיטא אי יציאה מועלת בקידוש ידים ורגלים דאם יוצא ממקדש וחוזר יוצרך לקדש ידיו ורגליו שניר לעבודה ע"ש וא"כ י"ל ג"כ דס"ל לר' משרשיא דיציאה מועלת בקידוש כו' וע"כ בפשיטות ניחא מה שהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה אף שאפשר לכהנים לצאת לחוץ ולאכול החולין מבחוץ ולחזור אח"כ פנים והיינו מש ם דיוצרכו קידוש ידים ורגלים שנית לעבודה ולא רנו להטריח את הכהנים כל כך וכדמצינו כזה בכמה דוכתי דחשו לטירחא ולא הטריחו בדבריהם יותר מדאי ע' ב"ק (דף ס"ב ע"ב) כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוהו רבנן וה"נ כיון דבמצות אכילת שירי מנחות קעסקי להיות אכילתם על השובע לא אטרחינהו כולי האי לצאת ולחזור שיוצרכו קידוש ידים ורגלים שנית ובשבת (דף כ"א ע"ב) ודילמא אי מיטרחא לי' טובא אתי לאמנועי ממצוה וכזה יש לחוש גם כאן שימנעו מלצאת מפני טורח הקידוש ויאכלו השירי מנחות כך שלא על השובע ובבא מציאה (דף כ"ח ע"א) לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי ובברכות (דף ט"ז ע"א) האומנין מתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובירושלמי והובא ברי"ף שם מפני שטרחותן מרובה וכהנה רבות מאוד וגם י"ל דיש בזה לתא דמעילה דכיון דהמים שמקדשין בהם ידים ורגלים הי' מים קדושים וההשתמשות בהם הוא איסור מעילה רק דלצורך הקידוש התירה תורה וכך היא מצותם וע"כ עכ"פ לגרום חיוב הקידוש היכא דאפשר מבלעדו שפיר אסור וה"ז כעניין ברכה לבטלה דאסור ולצורך שרי ועכ"ז גרם ברכה שאינה צרוכה כגון להסיח בין מצוה למצוה היכא דלולי הסיחה הי' נפטר בברכה אחת ג"כ אסור כמבואר בתוס' מנחות (דף ל"ו ע"א) ד"ה סח ועוד בכמה דוכתי ואף דאם יסיח הרי תהי' אז הברכה מחויבת מדינא ולא תהי לבטלה מ"מ כיון דברכה לבטלה אסורה ולצורך הוא דשרי ע"כ אין מותר רק כאשר הצורך בעצם ומשא"כ לגרום הצורך היכא דאפשר בלתו שפיר אסיר וא"כ כזה גם כאן כיון דההשתמשות במים הוא איסור ולצורך הוא דשרי וע"כ שפיר ג"כ אסור לגרום הצורך היכא דאפשר מבלעדי זה וע"כ כיון דאילו לא הי' שם איסור הכנסת חולין בעזרה דדבריהם הרי אסור להם לצאת לחוץ ולגרום חיוב הקידוש דהא אפשר להם שלא לצאת רק להכניס החולין לפנים ואך מפני האיסור דהכנסת חולין בעזרה דדבריהם הוא שבאת לומר שיש להם לצאת וע"כ אדרבה שפיר התירו חכמים איסור ההכנסה דדבריהם משום הא דהם אמרו והם אמרו ושפיר י"ל דהי' עדיף לחכמים להתיר בזה הכנסת חולין בעזרה מבלתי שיהי' שם גרם חיוב קידוש עי"ז דהוא לתא דמעילה ושפיר הוי עדיף להו האיסור מעילה להתיר איסור הכנסת חולין בעזרה עבורו מלהיפוך להכריח היציאה עבור איסור ההכנסה שיהי' נגרם בזה חיוב הקידוש ידים ורגלים דהוא ילתא דאיסור מעילה ודו"ק היטב מאוד ובהיותי בזה עלה ברעיוני די"ל דהיינו טעמא דר"א דאמר בנזיר ריש כ"ג דיטמא כ"ג ואל יטמא נזיר לפי שהנזיר מביא קרבן על טומאתו וי"ל דהכוונה ג"כ מפאת האשם דמבואר בכריתות (דף כ"ז ע"א) דאשם נזיר טמא בא לבטלה עש"ה והכוונה דאין בא לצורך כפרה והיתיר והכשר וריצוי ודורון כאחד משאר קרבנות אך בא רק משום קנס בלבד כמבואר בילקוט נשא רמז תש"ט ד"ה וקדש את ראשו בשם הסיפרי זוטא וז"ל לאשם הרי זה קנס עכ"ל וכבר העיר בזה בהגהות מצפה איתן שם ועכ"פ כיון דאין להביא קרבן לבטלה וכ"ש אשם דאין בא אפי' בנדבה ורק דבנזיר שנטמא כך אמרה תורה שיביא קרבן זה לבטלה לכן עכ"פ אסור לו לגרום הבאת קרבן לבטלה והוא ממש דוגמת ברכה לבטלה דאסיר וע"כ אסור ג"כ לגרום חיוב הברכה ואף דאחר הגרם הרי לא תהי' לבטלה עוד וא"כ כ"ש כאן דנקרא הקרבן כך שהוא בא לבטלה וכל' הש"ס בכריתות שם דאשם נזיר בא לבטלה אלא דכך גזרה תורה עליו אם נטמא וא"כ וודאי דאין לגרום הבאת קרבן לבטלה והוא בזיון המזבח וקדושת הקרבן אם גורם לו לבא לבטלה משום קנס לבד וע"כ שפיר יטמא כ"ג ואל יטמא נזיר מפאת גרם ה הבאת הקרבן לבטלה ודו"ק היטיב מאוד ובאתי רק להעיר. ואחזור לענייננו ואומר דזה שפיר י"ל דהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה עבור שלא לגרום חיוב הקידוש ע"י היציאה וכנ"ל וא"ל דא"כ אמאי לא פשיט מכאן בזבחים (דף כ' ע"ב) דיציאה פוסלת בקידוש דז"א די"ל בפשיטות דלא בעי למיפשט רק ממשנה או מברייתא כדמצינו כזה בכ"ד וכאן מן הברייתא גופה הרי אין לפשוט כלל דהא י"ל טעמא דברייתא משום דס"ל דשרי לגמרי להכניס חולין בעזרה וכרבנן דרבי דס"ל הכי אליבא דר' חסדא במנחות (דף ק"ו ע"א) או משום דס"ל דהכנסת חולין בעזרה לצורך קדשים מיהת אין בה התחלת איסור כלל וכדברי המל"מ הנ"ל וגם י"ל דכוונת הברייתא באמת שאכלו החולין מבחוץ כפירש"י הנ"ל ואך ר' משרשיא הוא דס"ל לפרש הברייתא דאכלו החולין מבפנים כדמשמע תיבת עמה דאמר אוכלין עמה ע' סוטה (דף כ' ע"ב) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ובכתובות (דף ד' ע"ב) אמר אהך דונהגת עמו אבילות דהיינו עמו בבית וכזה יש עוד בכ"ד וע"כ ה"נ משמע לי' תיבת עמה שאוכלין החולין עם הקדשים במחיצה אחת בפנים וגם ס"ל לר' משרשיא דלכ"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכאידך אוקימתי דמנחות (דף ק"ו ע"א) שם (וגם הא ר' משרשיא בעי לאוקמי ברייתא גם אליבא דרבי ורבי הא גם אליבא דר' חסדא דמנחות שם ס"ל דאסור להכניס חולין בעזרה] וס"ל לר' משרשיא נמי מסברא דאיסור הכנסת חולין בעזרה נאמר סתם וכולל בסתמו גם איסור ההכנסה לצורך קדשים ורק דכשבאו לדון בענייני הקדשים התירו איסור זה דדבריהם לצורך הקדשים כדי שיתאכלו על השובע אלא דק' דלמה הוצרכו להתיר איסור באמת הרי אפשר לכהנים לצאת לחוץ ולאכול החולין בחוץ לזה הא י"ל שפיר דס"ל לר' משרשיא דיציאה פוסלת בקידוש כו' וע"כ שפיר עדיף להו לחכמים להתיר איסור הכנסת חולין בעזרה דדבריהם משהוכרחו הכהנים לצאת ע"י האיסור דדבריהם זה ויוגרם חיוב הקידוש בחנם מה שבלעדי האיסור לא הי' נצרך כלל דיש בזה לתא דמעילה וכנ"ל ודו"ק היטב כי גם זה נכון בס"ד. ובהיותי בזה נזכרתי כי גם בהך איבעי' דלא איפשיטא דיציאה מהו שתפסול בקידוש כו' פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מביאת מקדש ה"ג וה"ד שאם יצא הכהן צריך לחזור ולקדש לכתחלה ובדיעבד אם עבד בלא קידוש שנית עבודתו כשיר' ובכ"מ שם כ' הטעם דמספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד וכזה עוד שם בהלכה ה' ו' והלכה י' עש"ה וכבר הארכתי בזה לעיל כלל כ' בקיבוץ שיטת הרמב"ם ז"ל בזה בכמה דוכתי למיפסק בספק פסילי איבעיי דלא איפשיטי בקרבנות דבדיעבד הקרבן כשר ע"ש ואחזור לענייננו ואומר דעכ"פ גוף פירושינו הנ"ל בהך דכריתות לולי פירש"י הנ"ל הוא לכאורה נראה וקרוב מאוד דר' משרשיא מרישא דברייתא הוא דדייק דעשו תקנה בקדשים מדהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה עבור תקנת קדשים שיתאכלו על השובע ואיידי דהוצרך להביא רישא דברייתא הביא אותה כולה כדמצינו כזה בדוכתי טובי):

והנה לפי האופן הב' שכתבנו למעלה בביאור פלוגתא דרבי ורבנן אי עשו תקנה בקדשים אשר על פיהו יומצא דרבי דס"ל דלא עשו תקנה כו' סובר דלא אמרי' עמוד וחטא כו' בב' חפצים ורבנו דס"ל דעשי כו' סוברים דאמרי' עמוד רי' הנה יומתק ביותר פירושינו זה בקושית ר' משרשיא הנ"ל דמותיב מהך ברייתא דמאי לאו רבי היא דכיון דמבוחר בברייתא הנ"ל דהתירו איסור הכנסת חולין בעזרה עבור תקנת הקדשים שיתאכלו על השובע א"כ הרי התם נמי החטא והזכות בב' חפצים דהחטא הוא בחולין והזכות בקדשים וא"כ הא קשיא אהך דלעיל דס"ל לרבי דלא אמרי' עמוד כו' בכ' חפצים ומדוקדקת ביותר קושית ר' משרשיא:

והנה מלישנא דעשו תקנה בקדשים שהוזכר בש"ס תמורה הנ"ל נראה עוד לפי דרכנו זה דבעלמא לכ"ע לא חמרי' עמוד כו' בב' חפצים ורק כאן משום תקנת קדשים הוא דפליגי דמ"ד דעשו תקנה בקדשים ס"ל דאלים חומר ומעלת קדשים לומר עבור תקנתם גם עמוד וחטא כו' בב' חפצים ויש להסביר זה ביותר עפ"י גמ' יבמות (דף י"ד ע"א) ע"ש דפריך אהא דתניא במקומו של ר"א הי' כורתים ענים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת (לסכין של מילה) כו' במקומו של ר"א אין במקומו של ר"ע לא דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אין דוחה את השבת (וא"כ הא אית בי' משום לא תתגודדו ע"ש בסוגיא) והשיב הש"ס שם ע"ז והאי מאי תיובתא מקומות שאני (דבב' מקומות הא ליכא משום לא תתגודדו ע"ש) ודקארי לה מאי קארי לה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר דאע"ג דהם ב' מקומות שונים עכ"ז משום חומרא דשבת יש סברא דחשיבי כמקום אחד וא"כ ה"נ י"ל דנהי דהוו חפצים שינים עכ"ז משום חומר ומעלת קדשים חשיבי כחפץ אחד ואין כאן כלל אמירת עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר ודו"ק וע"ע תוס' עירובין (דף ל' ע"ב) ד"ה לא דכתבו דלא התירו לתרום שלא מן המוקף רק לצורך שבת ולא לצורך שום מצוה אחרת ע"ש וי"ל הטעם ג"כ דעניין מוקף הרי עניינו רק חיבור שצריכה התרומה להיות מחוברת אל הטבל שהיא באה להתירו ולכן צריכים להיות סמוכים ומוקפים זה לזה שזה יעשה החיבור וע"כ כאשר ההרמה הוא לצורך שבת אז מעלת השבת ג"כ פיעל החיבור והאחדות כי השבת מאחד החפצים כמו שהוא מאחד המקומות וכי היכא דאמרי' דמשום חומרא דשבת כמקום אחד דמי ה"נ משום חומרא דשבת כחפץ אחר דמי והם מחוברים ומאוחדים בלא"ה עבור שנעשית הפעולה לצורך השבת כי עניין השבת פועל בם האחדות והחיבור כמו שפועל האחדות והחיבור במקומות נפרדים וכנ"ל וע"כ נתרמת התרומה שפיר גם שלא מן המוקף כיון דמה דבעי' מוקף הוא רק מפני החיבור וכאן הרי יש החיבור בלא"ה מפאת היותו ההרמה לצורך שבת ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז אם באנו לדמות בזה מעלת קדשים למעלת השבת א"כ בקדשים נמי לא שייך כלל עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר כי בהיות הפעולה עבור זכות אשר בקודש הנה הקדושה מחברת ומאחדת החפצים ולא חשיבי כלל חפצים שונים וכנ"ל:

ויש בזה עוד הבנה יתירה לומר דבקדשים חשיבי גם ב' חפצים כחפץ אחד וזה דכיון דהעבירה והמצוה בקדשים איננם בחומריות הדברים כ"א בקדושה שבם דהיינו או שחוטא בקדושת הדבר או שמקיים מצוה בקדושת הדבר ע"כ הקדושה הרוחנית מאוחדת ואחת היא בכל מקומותי' דרק בגופים שייך חלוקה ופירוד לומר שהם חפצים שונים וכן הקדושה הרוחנית שייך בה חלוקה רק מפאת היותה נשואה בגופים אבל עצם הקדושה מציאות אחת היא וכשחוטא בקדושת חפץ אחד כדי לזכות בקדושת חפץ אחר הוי שפיר החטא והזכות בחפץ אחד דקדושת שני הדברים הלא מאוחדת היא ואחת הנה ודו"ק היטב מאוד [וכן כתבו חכמי המחקר כי הרוחניים לא יתכן בם חלוקה וריבוי רק מפאת היותם נשואים בחומרים או בהיות האחד מהם עלה והשני עלול אבל עצם הרוחניות לא יתכן בו חלוקה וריבוי כלל וכנודע ומפורסם בספריהם] וע' שבת (דף ל"א ע"ב) דאמר דסותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר ופריך מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר ע"מ לבנות שלא במקומו הוא ומשני כיון דכתי' על פי ד' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי עכ"ל הגמ' וי"ל ג"כ הכוונה עד"ז דכיון דנסעו וחנו על פי ד' ע"כ היו המקומות מקודשים והקדושה מחברתם ומאחדתם כי מציאות הקדושה מציאות אחת היא בכל מקומותי' ואין בה עניין חלוקה וריבוי כלל וכנ"ל וע"כ מפאת היות המקומות מאוחדים ע"י הקדושה שבם לכן כמקום אחד חשיבי וחשיב שפיר כסותר ע"מ לבנות במקומו לא כסותר כאן ע"מ לבנות במקום אחר ודו"ק ולפי"ז הך דעשו תקנה בקדשים דש"ס תמורה הנ"ל הכוונה דמפאת שהם קדשים לכן חשיבי כחפץ אחד ואולם זה לא יותאם לכאורה בקושית ר' משרשיא הנ"ל לפי פירושינו הנ"ל דהא בהך דאוכלין עמה חולין כו' הרי החטא הוא בחולין שאין בם קדושה וא"כ שוב שפיר הא הוי ב' חפצים וא"כ מדוע פריך ארבי דווקא הא גם לרבנן תיקשי כיון דגם רבנן לא ס"ל לומר עמוד וחטא כו' בב' חפנים כ"א בקדשים מפתת היות קדושת ב' הדברים נחשבים חפץ אחד ואולם י"ל דהכנסת חולין בעזרה ג"כ החטא רק בקדושת המקדש שבזיון הוא לקדושת המקדש אם מכניסין לתוכו דברים שאין מקודשים ואם כן גם בחולין בעזרה הא אין החולין חפץ החטא רק קדושת המקדש הוא החפץ אשר חוטא בו ע"י ההכנסה וא"כ שוב שפיר גם שם חפצי החטא והזכות גם שניהם קדשים ושפיר פריך [וע' אתוון דאורייתא כלל א' דשם כתבנו דהכנסת חולין בעזרה החטא הוא בקדשים דהוא בזיון הקדשים אם מכניסין חולין למקום המיוחד לקדשים ע"ש וג"כ ניחא לפי"ז דנהי דהוי ההכנסה לפי"ז בזיון לאותם שירי המנחה עצמם שבם הזכות והוי החטא והזכות בחפץ אחד מ"מ הרי החטא גם בשאר קדשים דההכנסה הרי הוא בזיון לכל הקדשים בכלל במה שחולין נכנסים למקום המיוחד לקדשים ואילו הזכות הרי הוא רק באותם השירי מנחה הנאכלים על השובע לבד וע"כ מפאת שאר הקדשים הא הוי שפיר החטא והזכות בב' חפצי קדשים שהרי חוטא בשאר הקדשים עבור הזכות אשר באלו השירי מנחה וז"פ]:

ועיין עוד פסחים (דף נ"ג ע"ב) ר' שמעון בן אלעזר אומר יוה"כ שחל להיות בשבת אף במקום שנהגו שלא להדליק (אפי' במקום שנהגו שלא להדליק את הנר ביוה"כ כדי להפריש מתשמיש דכשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה) מדליקין מפני כבוד השבת וחכמים אוסרין וק' דמ"ט דרשב"א דמחלק בין יוה"כ לשבת ואי משום כבוד שבת הא גם ביוה"כ יש חיוב כבוד היום כמבואר בשבת (ד' קי"ט ע"א) ולקדוש ד' מכובד זה יוה"כ [וי"ל דהדלקת הנר חשוב רק עונג ולא כבוד ולכן אינו חיוב ביוה"כ דכתי' בי' כבוד לחוד ול' הרמב"ם פ"ח מה' שבת ה"א מוכח כן ע"ש שכ' שהדלקת הנר מכלל עונג שבת הוא וכן מוכח מל' התוס' שבת (דף כ"ה ע"ב) ד"ה חובה ואולם מל' רש"י בשבת שם מוכח דהוא כבוד שבת ואולם רש"י ז"ל כ' שם דהוא כבוד עבור הסעודה דאין סעודה חשובה אלא לאור הנר וזה הא ליתא ביוה"כ ואמנם הרא"ש שלהי יומא כ' דמדליקין נר ביוה"כ ומברכין עלי' דהוא מצוה משום שלום בית ומוכח דהוא כבוד יוה"כ דאל"כ מדוע הוי מצוה הא חיוב עונג ליכא ביוה"כ ושהי' חיוב משום שלום בית לבד לא משום עונג ולא משום כבוד זה וודאי אינו דא"כ יהי' חיוב הדלקת נר תמיד גם בחול וע' שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קפ"א דכ' אהך דשבת (דף כ"ג ע"ב) דנר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו דצ"ע אי אמרי' נר חנוכה עדיף של כל לילה ע"ש ואולם בראשונים לא נזכר מזה ומשמע הפשיטות דאין עניין מצוה בהדלקת נר רק בשבת ולרא"ש הנ"ל גם ביוה"כ והיא ע"כ משום כבוד וכנ"ל וע"ע בירושלמי פסחים פ"ד ה"ד מקום שנהגו להדליק (ביוה"כ) משובח ממקום שנהגו שלא להדליק א"ר ירמי' תדע שהיא כן שהרי יוה"כ שחל להיות בשבת אפי' מקום שנהגו שלא להדליק מדליקין ואינו מובן דהא שבת שאני דההדלקה מצוה ומאי ראי' משבת ליוה"כ וע"כ צ"ל דס"ל לר' ירמי' דגם ביוה"כ ההדלקה מצוה משום כבוד וכנ"ל וכ"כ הק"ע שם ע"ש וי"ל דזהו באמת פלוגתא דרשב"א ורבנן הנ"ל דרשב"א סבר דאין בהדלקה משום כבוד רק משום עונג ואינו מצוה ביוה"כ רק בשבת לכן מחלק בין שבת ליוה"כ ומשא"כ רבנן ס"ל דיש בהדלקה משום כבוד והוי מצוה גם ביוה"כ ולכן שוב אין לחלק בין יוה"כ לשבת דכיון דמבטלין את המצוה ביוה"כ עבור גדר התשמיש ה"ה דבשבת יש לבטלה ואולם אם נאמר דתרוייהו ס"ל דיש בהדלקה כבוד היום וכסברת הרא"ש יומא הנ"ל הנה יש לי לומר דרשב"א ורבנן בהאי סברא קמיפלגי] וזה דהנה המקומות שנהגו שלא להדליק ביוה"כ הנה החטא הוא בקדושת יוה"כ במה שמחסרין כבוד היום במניעת אור הנר ואולם לעומת זה הזכות הוא ג"כ בקדושת יוה"כ בעצמו כיון דהמנע ההדלקה הוא עבור שלא יבא לידי תשמיש האסור ביוה"כ והוא פגם בקדושת היוה"כ ואלים להו למקומות הנ"ל זכות גדר דפרישות הנ"ל מחטא דכבוד היום הנ"ל ולכן נהגו שלא להדליק וזהו רק ביוה"כ שחל בחול אבל ביוה"כ שחל בשבת דאז יש אל היום ב' קדושות קדושת שבת וקדושת יוה"כ וא"כ נמצאת המנע ההדלקה אז חטא גם בקדושת השבת ואילו זכות גדר הפרישה מתשמיש הרי איננו בקדושת השבת רק בקדושת היוה"כ לבד שהרי קדושת השבת אינה אוסרת את התשמיש וקדושת היוה"כ היא שאוסרתו וא"כ גדר הפרישה מתשמיש הוא זכות רק בקדושת יוה"כ לא בקדושת השבת וע"כ ס"ל לרשב"א דעמוד וחטא בקדושת יוה"כ בשביל שתזכה בקדושת יוה"כ אמרי' ואילו עמוד וחטא בקדושת השבת בשביל שתזכה בקדושת יוה"כ לא אמרי' ולכן כשחל יוה"כ בשבת אין כח לסייג הנ"ל הנצרך עבור יוה"כ לבטל מצות הדלקת הנר המחויבת מפאת השבת אעפ"י שהוא מבטלה בהיותה מחויבת רק מפאת יוה"כ וחכמים ס"ל דגם בב' קדושות יש לומר עמוד וחטא בזו בשביל שתזכה באחרת ולית להו לחלק בין אם החטא והזכות באותה הקדושה עצמה לבין אם החטא באחת והזכות באחרת ולכן שפיר אין לחלק תו בין יוה"כ שחל בחול ליוה"כ שחל בשבת ושפיר ס"ל דמקומות שנהגו שלא להדליק גם בחל בשבת אין להם להדליק ולפי"ז פלוגתא דרשב"א ורבנן הנ"ל הוא כעין פלוגתא דרבי ורבנן דתמורה הנ"ל דרבי ס"ל דלא עשו תקנה בקדשים והיינו דאין לחטוא בקדושת המזבח להקריב לו כחוש עבור זכות דקדושת אבודה שלא תמות ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאומרים עמוד וחטא כו' גם בב' קדושות כה"ג וכנ"ל ויומתק בזה הא דבירושלמי פסחים שם דהובא שם ג"כ פלוגתא דרשב"א ורבנן הנ"ל ואי' התם ר' סימון בשם ריב"ל כו' בשם רבי הלכה כרשב"א ולהנ"ל הנה רבי לטעמי' אזיל:

ודע דכעניין הסברתינו זאת בסברת רשב"א דפסחים הנ"ל דכתבנו דס"ל דביוה"כ שחל בשבת אין לחטוא בקדושת השבת עבור זכות דקדושת יוה"כ [דהוי כב' חפצים דאין אומרים עמוד וחטא בחפץ זה בשביל שתזכה בחפץ אחר] הנה יש ליישב בזה ג"כ מה ששמעתי שנמצאת קושי' בשו"ת צמח צדק [להגאון הקדוש מליבאויטש ז"ל ואין הס' ההוא בידי לעיין בו] דיוה"כ שחל בשבת יהי' חיוב לאכול כזית פת מטעם עדל"ת לדיעות הסוברים דעונג שבת דאורייתא דלא שייך כאן אין עדל"ת שיש בה כרת דהא כזית הוא ח"ש ביוה"כ ואין בו כרת ואילו לעניין עונג שבת הרי יוצאין בכזית פת וכמ"ש הפוסקים ואולם להנ"ל ניחא בפשיטות אי נימא דבב' חפצים לא אמרי' עדל"ת וא"כ ה"נ הא הוי העשה והל"ת בב' חפצים דהא ביוה"כ ליכא חיוב עונג וא"כ זכות העשה הוא רק בקדושת השבת לבד ואילו החטא הרי הוא בקדושת היוה"כ וע"כ עמוד וחטא בקדושת יוה"כ כדי שתזכה בקדושת השבת לא אמרי' וז"פ:

ודע דעפ"י דרכנו זה יש לי לומר ג"כ ביישוב מה שהעירו האחרונים ז"ל דלב"ש דלית להו מתוך א"כ מדוע גזור רבנן אתקיעה בשבת משום שמא יעבירנו הא גם ביו"ט ההעברה אסורה ואי דאין כח לחכמים לגזור לבטל מצוה לגמרי מ"מ גם בשבת לא הי' להם לגזור כיון שאין שם סברא לאסור בשבת יותר מביו"ט כמבואר כזה בפר"ח או"ח סי' תקפ"ח דה"ט דלא גזרו על התקיעה משום תיקון כלי שיר דהוא משים דגזיר' זאת שייכא גם ביו"ט וא"א לבטל מצוה לגמרי ושיגזרו בשבת לבד ולא ביו"ט ג"כ א"א דא"כ מיחזי מילי דרבנן כחיכא כיון דטעם הגזיר' שייך ביו"ט כמו בשבת ע"ש וא"כ ה"נ לעניין העברה לב"ש דההעברה אסורה ביו"ט כמו בשבת א"כ ג"כ הא אין לגזור בשבת יותר מביו"ט והדברים מפורסמים ואולם לפי דרכנו הנ"ל י"ל דלכאורה הא שפיר יש סברא לחלק בין יו"ט לשבת בפשיטות ולומר דביו"ט דהחשש הוא רק עבור חילול יו"ט וא"כ מה שאין גוזרין גזיר' דשמא יעבירנו או דשמא יתקן כלי שיר הרי החטא בזה בקדושת היו"ט וע"כ שפיר אין לגזור כדי שלא לבטל מצות שופר דהוא ג"כ מצוה המחייבת מפאת היו"ט ואמרי' עמוד וחטא בקדושת היו"ט לעשות מעשה התקיעה (שאפשר שיבא על ידה לידי העברה או תיקון כלי שיר) כדי שתזכה בקדושת היו"ט (בקיום מצות התקיעה) ומשא"כ בשבת דאם יבא לידי העברה או תיקון כלי שיר הרי יחלל שבת ויחטא בקדושת השבת וא"כ ממילא גם עשיית מעשה התקיעה שאפשר לבא על ידה לידי העברה או תיקון כלי שיר הוא חטא בקדושת השבת ואילו הזכות דקיום מצות התקיעה הרי הזכות רק בקדושת היו"ט דקדושת השבת הרי אין מחייבת את התקיעה וע"כ עמוד וחטא בקדושת השבת בשביל שתזכה בקדושת היו"ט לא אמרי' ושפיר יש לגזור אתקיעה בשבת אף דאין גוזרין אתקיעה ביו"ט ולא מיחזי כחוכא כלל דהא יש טעם וסברא אלימתא לחלק בזה בין שבת ליו"ט ואולם לפי"ז הא הדרא קושית הפר"ח לדוכתה דל"ל לגמ' לטעמא דשמא יעבירנו תיפוק לי' משום תיקון כלי שיר ואי דטעם זה שייך גם ביו"ט מ"מ ביו"ט הא ה"ל עמוד וחטא בקדושת היו"ט בשביל שתזכה בקדושת היו"ט וע"כ שפיר לא גזרו משא"כ בשבת וכנ"ל:

ונ' בזה ואציע ש"ס זבחים (דף צ' ע"ב) איבעי' להו תדיר ומקודש איזו מהם קודם כו' ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח (ואע"ג דמוספי ר"ח מקודשין טפי דאיקרי מועד) אטו ר"ח למוספין דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי ת"ש מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה אע"ג דר"ה קדשה (טפי מר"ח) אטו ר"ה מוספין דידי' אהנאי למוספי ר"ח לא אהנאי עכ"ל הגמ' ונ' כוונת הגמ' דהמקשן והתרצן נחלקו פה בסברא היכא דיש ליום אחד ב' קדושות כגון ר"ח שתל בשבת דיש אל היום קדושת ר"ח וקדושת השבת אם ב' הקדושות האלה של היום עומדות כל אחת בפ"ע או דילמא אינן עומדות כל אחת בפ"ע רק הם מתחברות ומתאחדות ונעשות קדושה אחת עצומה וגדולה וס"ל להמקשן כסברא הראשונה הנ"ל דהקדושות עומדות כל אחת בפ"ע וא"כ ממילא מוספי ר"ח באין רק בשביל קדושת ר"ח אשר אל היום ומוספי שבת באין בשביל קדושת שבת אשר לו וכיון דקדושת ר"ח יש לה מעלת מקודש וקדושת שבת יש לה מעלת תדיר א"כ מדמוספי שבת קודמין למוספי ר"ח לכן שפיר דייק מזה דתדיר ומקודש תדיר קודם וע"ז חדית לי' התרצן דאין הדבר כסברתו רק דכשיש ב' קדושות ליום אחד אין עומדות כל אחת בפ"ע אך מתחברות ומתאחדות ונעשות קדושה אחת עצומה וגדולה וע"כ ממילא המוספי שבת הלא הם גם מוספי ר"ח שהרי אין כאן ב' קדושות כלל רק קדושה אחת הנעשית מב' קדושות שהיו מחייבות כל אחת מוסף אחד ועתה שנתאחדו הקדושות ונעשו אחת ממש הנה יש כאן קדושה אחת גדולה המחייבת שתי המוספין גם יחד וזהו שאמר אטו ר"ח למוספין דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי היינו שאין הדבר כסברת המקשן דמוספי השבת אין להם קדושת ר"ח ומפאת זה הוקשה לו דמדוע לא יוקדמו מוספי הר"ח למוספי השבת כיון דהם מוספי קדושה הגדולה טפי דר"ח איקרי מועד דאין הדבר כן רק דקדושת ר"ח למוספי שבת נמי אהנאי דגם מוספי השבת יש להם קדושת הר"ח כי מתאחדות הקדושות ונעשות אחת וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד:

ואין קושי' מהך דתמידין קודמין למוספין וברכת היין קודם לברכת היום דהוזכר גם כן בש"ס זבחים שם דלא שייך בי' לכאורה האי פירושא דבלא"ה כבר כתבו התוס' שם דצריך לפרש כל הני ת"ש דהוזכרו התם ל"ל ואם כן שפיר יש לפרש בכל אחד מהם טעם בפ"ע ולומר דהא דאמר גבי שבת ור"ח וכן גבי ר"ה ור"ח אטו ר"ח למוספין דידי' אהנאי כו' אטו ר"ה למוספין דידי' אהנאי כו' הוא מטעם אחר ממה שהוא בהך דתמידין ומוספין והך דברכת היום וברכת היין ובהנך תרתי גופיהו היינו הך דשבת ור"ח והך דר"ה ור"ח י"ל בפשיטות דלא נפיק אידך מקמייתא וזה דר"ח ושבת מצינו היותם מתייחסים זה לזה תמיד וכמ"ש חדש ושבת קרוא מקרא. והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות וגו'. מדוע את הולכת אליו היום לא חידש ולא שבת. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וכן מוכח גם בדברי חכמים בדוכתי טובי היות ר"ח ושבת מתייחסים זל"ז וכמו שהארכתי בזה במ"א וע"כ ס"ל למקשן דנהי דקדושות שבת ור"ח מתאחדות יחד להעשות קדושה אחת גדולה עכ"ז בקדושת ר"ה ור"ח לא שייך לומר כן דשאני קדושות שבת ור"ח דהם קדושות קרובות ומתייחסות זל"ז וכנ"ל והתרצן חידש לו דגם בקדושת ר"ה ור"ח הוא כן דמתאחדות יחד וכנ"ל וז"פ:

ואין להקשות עוד דלפי דברינו דקדושת השבת ור"ח מתאחדות ונעשית קדושה אחת המחייבת ב' המוספין גם יחד וזהו הכוונה דר"ח למוספי שבת נמי אהנאי היינו דמוספי השבת יש להם גם מעלת הר"ח הואיל ונתאחדו הקדושות א"כ לפי"ז הא הי' ראוי' ג"כ שיהי' למוספי הר"ח ג"כ מעלת השבת וא"כ מדוע מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח הא הי' ראוי שיהיו שתיהן שוין במעלה ואיזה שירצה יקדים דז"א דדברינו שייכים רק בעניין קדושה כמו מעלת ר"ח דהיא עניין קדושה דאמרי' דר"ח מקודש טפי במה שנקרא מועד ומשא"כ מעלת השבת דאיננה מעלת מקודש רק מעלת תדיר דזה רק דבר של מציאות שהיא נוהג בכל השבתות א"כ לעניין מעלה זאת הא לא אהני התאחדות הקדושות כלל כי בהתאחד הקדושות ונעשו קדושה אחת כללית גדולה שיש בה ב' עניינים עניין השבת ועניין הר"ח כעניין יו"ט של סוכות דיש אל קדושה האחת של היום ב' ענינים איסור מלאכה וחיוב נטילת הד' מינים וכך כאן יש אל הקדושה האחת ב' ענינים ענין השבת וענין הר"ח ובאים מוספי השבת מפאת ענין השבת אשר אל הקדושה ומוספי ר"ח מפאת עניין הר"ח אשר אל הקדושה אזי לגבי מוספי השבת שפיר שייך לומר דיש להם מעלת מועד הואיל והם מתחייבים מקדושה אשר היא קרוי' מועד דאחרי היות ר"ח קרוי מועד הנה בהתאחד קדושתו עם קדושת השבת ונעשות קדושה אחת כללית הנה הקדושה הזאת בכלליותה עתה קרוי מועד מפאת ההתאחדות דא"א לחלק והואיל ויש בה מעלת מועד הרי כולה קרוי' מועד ונמצא דקדושה הזאת הקרוי' בכלליותה מועד היא מחייבת את המוספי שבת מפאת עניין השבת אשר בהקדושה ונמצאו מוספי שבת מתחייבים שפיר מקדושה הקרוי' מועד ולכן שפיר יש אל המוספי שבת גם מעלת מועד ומשא"כ בעניין התדיר אשר אל השבת הנה בהתאחד קדושתו עם קדושת ר"ח ונעשות קדושה אחת כללית גדולה הנה א"א ל לומר דהקדושה הזאת הכללית היא תדיר שהרי אינה תדיר כי הקדושה התדירה ונוהגת בשאר שבתות הרי אינה זאת הקדושה אשר היא עתה רק קדושת שבת לבד והקדושה הגדולה הזאת אשר היא עתה הרי אינה תדירה שהרי קדושה הזאת אינה בשאר שבתות וא"א לך איפוא לומר רק דעניין השבת אשר יש בקדושה הכללית ההיא הוא אשר יש לו מעלת תדיר כי עניין השבת הרי ישנו בכל שבת וא"כ עניין השבת חסר ישנו בהקדושה תו הוא הרי אין מחייב כלל את המוספי ר"ח והקדושה הכללית המחייבת את מוספי ר"ח מפאת עניין ר"ח שבה היא הרי אינה תדירה ואיך יהי' אל מוספי הר"ח מעלת תדיר הרי הקדושה הכללית המחייבתם הרי אינה תדירה ועניין השבת אשר ישנו בהקדושה אשר הוא תדיר הרי הוא אינו מחייב את המוספין האלי ודו"ק היטב מאוד וע"כ שפיר מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח אף דקדושה אחת היא המחייבתם כיון דמה שהיא מחייבת את המוספי שבת היא מפאת עניין השבת אשר בה אשר הוא תדיר ואילו מוספי הר"ח אשר היא מחייבת הוא מפאת עניין הר"ח שבה אשר אינו תדיר ולכן שפיר מוספי השבת קודמין דמעלת מועד הרי יש ג"כ אל מוספי השבת הואיל והם מתחייבין מקדושה הקרוי' מועד וכנ"ל]:

וע"ע בש"ס שבת (דף כ"ד ע"א) איבעי' להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין (בתפלת מוספין דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הנסים בהודאה מי אמרי') כיון דלית בי' מוסף בדידי' לא מדכרינן (כיון דבחנוכה אין תפלת מוסף וזה המוסף רק משום שבת ור"ח הוא בא אין להזכיר בו של חנוכה) אי דילמא יום הוא שנתחייב בד' תפילות עכ"ל הגמ' וי"ל ג"כ שזהו עניין האיבעי' דכיון דיש אל היום ב' קדושות קדושת שבת וקדושת חנוכה ע"כ מיבעי' לי' לומר דהקדושות מצטרפות ומתחברות יחד להעשות קדושה אחת גדולה וע"כ אין לחלק בו בין תפלה לתפלה ולומר דתפלות ערבית שחרית ומנחה באים גם בשביל קדושת החנוכה ותפלת מוסף באה רק בשביל קדושת השבת לבד ואין להזכיר בה של חנוכה דז"א שהרי ב' הקדושות האלה אשר אל היום קדושת השבת וקדושת החנוכה הלא נתחברו יחד ונעשו קדושה אחת גדולת ונמצא שאין אל היום מעתה רק קדושה אחת אשר יש לה ענין החנוכה והשבת גם יחד וא"כ שפיר יש להזכיר בו את השבת ואת החנוכה שתיהן גם יחד בכל תפלותיו וזהו שאמרו יום הוא שנתחייב בד' תפלות ר"ל דאין כאן רק יום אחד הקדוש קדושה אחת ומחייב כל הד' תפלות גם יחד ודו"ק היטב מאוד:

ועוד מצאתי סברא זו נזכרת דכשיש ב' קדושות ליום אחד הם מצטרפות יחד ונעשות קדושה אחת והוא ברבינו יונה ברכות פ' שלשה שאכלו (דל"ט ע"ב מדפי הרי"ף) דאהא דאמרי' שם רבי אומר אין חותמין בשתים איתיבי לוי לרבי מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל דקדשינהו לראשי חדשים מקדש השבת וישראל והזמנים וראשי חדשים אמר לי' חוץ מזו ומאי שנא הנך כל חדא וחדא באנפי נפשה כתיבא אבל הכא הא בהא תליא. וברבינו יונה וז"ל ורבינו אפרים הספרדי ז"ל פי' דהא בהא תליא רוצה לומר אעפ"י שנראה כשני עניינים כיון ששתי הקדושות באין בזמן אחד כמו קדושה אחת הוי ולפיכך חותם בשתיהם עכ"ל ז"ל והרי מפורשת סברא הנ"ל דב' קדושות שבזמן אחד מתחברות ומתאחדות יחד ונעשות קדושה אחת וע"כ לא חשיב חתימה בשתים כי הלא שתיהם אחת הנה כיון שנתאחדו הקדושות ונעשו אחת וכנ"ל [ודע דל' הגמ' הנ"ל שהבאתי הנך כל חדא וחדא באנפי נפשה כתיבא אבל הכא הא בהא תליא" הוא רק גירסת הרי"ף אבל בגמ' לפנינו איתא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה ובגירסת הגמ' הנ"ל מותאמת יותר הכוונה הנ"ל דאמר כן ממש הכא חדא היא היינו קדושה אחת דהקדושות מתאחדות ונעשות אחת התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה היינו במושיע ישראל ובניין ירושלים עש"ה בברכות הם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה אבל שבת ויו"ט וכן שבת ורח"ח אינם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה דאינם ב' קדושות עומדות כל אחת בפ"ע רק מתאחדות ונעשות חדא ודו"ק היטב:

והנה אם נאמר כן דב' קדושות שבזמן אחד מתחברות ונעשות קדושה אחת גדולה א"כ הרי בטלה איפוא סברתנו הנ"ל דיו"ט של ר"ה שחל בשבת יש לאסור בו התקיעה טפי מכשהוא חל בחול משום דכשחל בשבת ה"ל עמוד וחטא בקדושת השבת בשביל שתזכה בקדושת היו"ט משא"כ כשחל בחול דהחטא והזכות בקדושה אחת וכנ"ל דז"א דהרי גם כשחל בשבת אין כאן ב' קדושות נפרדות כלל שהרי נעשו שתיהן קדושה אחת לגמרי האוסרת עשיית המלאכה ומחייבת היא עצמה מנות התקיעה וכהך דזבחים ושבת הנ"ל דאמרי' דר"ח שחל בשבת נעשות הקדושות קדושה אחת המחייבת היא עצמה מוספי השבת ומוספי הר"ח גם יחד וכן חנוכה שחל בשבת נעשית הקדושות קדושה אחת המחייבת היא עצמה כל הד' תפלות גם יחד וא"כ גם בנידון דידן דכוותה אין כאן כלל איפוא עמוד וחטא בקדושה זו בשביל שתזכה בקדושה אחרת כיון שאין הקדושות נפרדות רק מתאחדות יחד והם קדושה אחת לגמרי אשר בה החטא וגם בה הזכות:

ומעתה אומר דדבר זה אם ב' קדושות בזמן אחד מתאחדות להעשות קדושה אחת י"ל דהוא פלוגתא דב"ש וב"ה בש"ס ביצה (דף י"ו ע"א) ת"ר יו"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל שמונה ואומר של שבת בפ"ע ושל יו"ט בפ"ע ובה"א מתפלל שרע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע (פי' שמתפלל ברכה אחת ליו"ט ולשבת ומזכיר בה את השבת וגם את היו"ט אלא דההתחלה והסיום הוא בהוכרת השבת וקדושת היום אומר באמצע הברכה) עכ"ל הגמ' ומובן ממילא עפ"י דרכנו הנ"ל די"ל דב"ש וב"ה בהאי סברא קמיפלגי דב"ש ס"ל דאין הקדושות מתחברות יחד רק עומדות כל אחת בפ"ע וקדושת היו"ט לחוד וקדושת השבת לחוד ולכן ראוי לומר ברכה בפ"ע לכל קדושה וקדושה וב"ה ס"ל דהקדושות מתאחדות ונעשות קדושה אחת ולכן א"צ לומר רק ברכה אחת לשתיהן [והא דלא פשיט לאיבעי' דשבת הנ"ל מפלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל אין קושי' כיון דאין סברת המחלוקת הזאת מפורשת בדברי ב"ש וב"ה ולכן אין לפשוט דין מזה וכזה מצינו בכמה דוכתי] והנה פלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל מצינו גם לעניין ר"ה שחל בשבת בעירובין (דף מ' ע"א) ר"ה שחל להיות בשבת בש"א מתפלל עשר (ג' ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפ"ע וג' דר"ה היינו קדושת היום וכולל עמה מלכיות ועוד ב' זכרונות ושופרות) ובה"א מתפלל תשע (דכולל שבת ור"ה בברכה אחת) עכ"ל הגמ' [ע"ע בעירובין שם (דף מ' ע"ב) דפליגי שם ג"כ ביש וב"ה לעניין ר"ח שחל להיות בשבת דבש"א מתפלל שמונה ובה"א שבע והמחלוקת הזאת ג"כ לפי דרכנו אם קדושות השבת ור"ח מתאחדות כשחל ר"ח להיות בשבת וה"ו ממש מחלוקת המקשן והתרצן דזבחים הנ"ל דהמקשן דייק מהא דמוספי שבת קודמין למוספי ר"ח דתדיר קודם למקודש והיינו משום דס"ל דאין קדושות השבת והר"ח מתאחדות וכנ"ל והתרצן שהשיב לו אטו ר"ח למוספין דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי והיינו שהקדושות מתאחדות וכנ"ל הנה השיב לו איפו לפי ההלכה דקיי"ל כב"ה וכמובן. וכן שאלת לוי לרבי ותשובת רבי דברכות הנ"ל הם ג"כ כן דסברת לוי הית' דהקדושות עומדות כל אחת בפ"ע דר"ח ושבת וכן דיו"ט ושבת ורבי השיב לו דמתאחדות יחד וכסברת ב"ה דהלכתא כותייהו] והנה שנחלקו איפוא בזה ב"ש וב"ה להדיא לדרכנו בעניין ר"ה שחל בשבת אם קדושות הר"ה והשבת מתאחדות להעשות קדישה אחת או לא דב"ש ס"ל דאין מתאחדות ועומדות כל אחת בפ"ע ולכן מצרכי לכל אחת ברכה לעצמה וב"ה ס"ל דנעשות קדושה אחת ולכן לא מצרכי רק ברכה אחת לשניהם:

ומעתה ב"ש לטעמייהו דס"ל דקדושות הר"ה והשבת הם כל אחת קדושה לעצמה בר"ה שחל בשבת א"כ שוב שפיר הא קמה הסברא הנ"ל דעמוד וחטא בקדושת השבת בשביל שתזכה בקדושת ר"ה לא אמרי' וע"כ שפיר אסרינן לדידהו תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת מחשש העברה אע"ג דלא אסרי' לי' בר"ה שחל בחול דשאני ר"ה שחל בחול דהוי החטא והזכות בקדושה אחת וכנ"ל וב"ה דס"ל דגם בר"ה שחל בשבת נעשות הקדושות קדושה אחת ולא שייך לדידהו חילוק זה שבין ר"ה שחל בשבת לר"ה שחל בחול הרי לב"ה לטעמייהו בלא"ה ניחא הא דחיישי' אהעברה רק בחל בשבת ולא בחל בחול דב"ה לטעמייהו דאמרי' מתוך א"כ כשחל בחול הרי אין ההעברה אסורה כלל וא"כ הא שפיר קאמר הש"ס טעמא דשמא יעבירנו דשפיר יכון הטעם בין לב"ש ובין לב"ה כל חד לטעמי' וכמובן ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בס"ד [וה"ה דלב"ש א"צ לטעמא דשמא יעבירנו דיכול להיות הטעם שפיר משום תיקון כלי שיר ורק כיון דלב"ה דהילכתא כותייהו הא צריך לבא לטעמא דשמא יעבירנו וכמובן דתיקון כלי שיר הא אסור גם ביו"ט ולכן אמר הש"ס טעמא דשמא יעבירנו וז"פ. וע' לקח טוב כלל ו' אות ה' במקום הי"ג ומקום הי"ד דהבנתי שם כוונה אחרת בש"ס זבחים ושבת הנ"ל ואולם גם כדברינו פה ניתן להאמר ויש להעיר עוד מכמה דוכתי בעניין זה אם ב' קדושות בזמן אחד מתאחדות כו' ובאתי פה רק בזה המעט כי אין כאן מקומו העיקריי]:

ודע דאם נאמר כנ"ל דאם יש ב' קדושות בזמן אחד הם מתאחדות יחד להעשות קדושה אחת גדולה הנה יתיישב בזה ג"כ קושי' הנ"ל המובאה בשו"ת צ"צ הנ"ל דביוה"כ שחל בשבת יהי' חיוב לאכול כזית פת מטעמא דעדל"ת לדיעות דעונג שבת דאורייתא ולהנ"ל י"ל דהך דעדל"ת שייך רק היכא שאין עניין העשה הוא עצמו המחייב עניין הל"ת כגון כלאים בציצית דאיסור כלאים איננו דבר מחויב מעניין מצות הציצית רק הוא לאו בפ"ע ואין ע העשה הוא המחייב עניין הל"ת ולכן שפיר דוחה אותו ומשא"כ ביוה"כ שחל בשבת דמתאחדות הקדושות ונעשים קדושת השבת והיוה"כ קדושה אחת א"כ שוב קדושת השבת עצמה הרי היא מחייבת העינוי כמו שמחייבת העונג וכהך דזבחים דאמרי' אטו ר"ח למוספי דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי דפירשנו הכוונה דהקדושות מתאחדות ונעשות קדושה אחת המחייבת ב' המוספין גם יחד וע"כ יש גם אל מוסף השבת קדושת הר"ח וכנ"ל וכן הך דשבת יום הוא שנתחייב בד' תפלות דפירשנו ג"כ דכיון דנתאחדו קדושת השבת והחנוכה ונעשו אחת אין כאן רק יום אחד הקדוש קדושה אחת המחייבת כל הד' תפלות גם יחד וכנ"ל וא"כ גם ביוה"כ שחל בשבת אחרי שהקדושות מתאחדות ונעשות קדושה אחת גדולה הנה אותה הקדושה עצמה המחייבת העונג הרי היא עצמה ג"כ המחייבת העינוי וא"כ בכה"ג נ' דלא שייך דחי' כלל דלא מצינו דחי' כזאת בגוף הדבר עצמו שנאמר עניין דחי' בו בעצמו שענין החיוב אשר ממנו בעצמו ידחה עניין האיסור אשר ממנו בעצמו ועכ"פ הא אין לנו ילפותא על דחי' כזאת מכלאים בציצית כיון דשם אין הדבר כן רק עניין העשה אין מחייב הוא עצמו עניין הל"ת ולכן שפיר הוא דוחה אותו וכ"ז שאין לנו ילפותא על הדחי' הא לית לן למימר לה מסבר דאדרבה שוא"ת עדיף ולכן שפיר אין מצות עונג דוחה לאיסור האכילה אפי' באכילת כזית ודו"ק היטב. ולפי"ז הנה קושי' הנ"ל המבוארת בשו"ת צ"צ הנ"ל מיושבת באמת דרך ממ"נ דאי נימא דב' קדושות שבזמן אחד מתאחדות ונעשות קדושה אחת א"כ הרי עניין החיוב עצמו הוא עצמו המחייב עניין האיסור ולא שייך דחי' וכנ"ל ואי נימא דאין הקדושות מתאחדות רק עומדות כל אחת בפ"ע א"כ תו ג"כ הא לא שייך עדל"ת דב' הקדושות הוי כב' חפצים ואין לנו לומר עמוד וחטא בקדושת יוה"כ בשביל שתזכה בקדושת השבת וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד כי גם זה נכון בס"ד:

והנה מיש דלא שייך דחי' היכא דעניין העשה הוא עצמו המחייב עניין הל"ת הוא דבר הצריך חיפוש עדיין ולכאורה יש לו סתיר' מהך דר"ה (דף ל"ב ע"ב) דאמר אהא דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' דהוא משום דאין עדל"ת ועשה ומשמע דלל"ת גרידא הי' דוחה שפיר ואף דשניהם מתחייבים רק מקדושת היום איסור התחום ומצות התקיעה ואולם י"ל דכיון דאיסור התחום נוהג כל המעל"ע ואילו תקיעת שופר נוהג רק ביום א"כ הא אין הדבר המחייב איסור התחום הוא עצמו המחייב את התקיעה דהא איסור התחום הוא מתחייב מכלליות קדושת היו"ט אשר היא בכל המעל"ע שלו ואילו מצות התקיעה מתחייבת רק מפרטיות עניין היום שלו מדאין נוהג גם בלילה ודו"ק היטב וא"ל דבבוא היום מיהת הלא יתאחדו קדושה הכללית של כל המעל"ע והפרטית של היום ונעשים קדושה אחת המחייבת מצות התקיעה ואיסור התחום גם יחד ואכתי הא לא שייך עדל"ת דהא אפי' קדושות שונות דשבת ויוה"כ אמרי' דמתאחדות ולא שייך עדל"ת מש"ה וא"כ כ"ש כאן דב' הקדושות מפאת עניין הר"ה עצמו דז"א דמ"מ הא צריך הש"ס שפיר לטעמא דאעדל"ת ועשה דהא סתמא קתני דאין מעבירין עליו כו' ואי איתא הא עכ"פ בליל ר"ה הי' ראוי שיהי' מותר להעביר את התחום להביא שופר לצורך תקיעה דיום כיון דבלילה עדיין הא לא נתאחדו הקדושות ושפיר איסור התחום אז ן מחויב מעניין מצות התקיעה דיום המדחה את האיסור ואף דאינו בעידנא מ"מ ביום נמי הא אינו בעידנא וע"כ דכיון דהוא עשה דרבים דחי גם למפרע אע"ג דלא הוי בעידנא וכנ"ל או איזה טעם אחר אשר נאמר בזה ועכ"פ מפאת בעידנא הא אין חילוק בין היום להלילה ושפיר יש לו לדחות גם בלילה ואף די"ל דלילה שאני דאין אז עדיין מצות התקיעה כלל מ"מ הא אין זה ברור אם במצוות הזמניות חלות החיוב רק בבוא הזמן וכמו שהארכתי כבר בזה בלקח טוב וגם י"ל דלילה אין מחוסר זמן וע' רש"י סוכה (דף ל"ג ע"א) ד"ה ולולב מסוכה לא יליף דכ' דכשקידש היום בסכות חשיב חל זמן מצות הד' מינים וחלה עלייהו שם מצוה למיקריינהו דיחוי ע"ש ואע"ג דהנטילה הוא רק ביום ויל"ע עוד מהך דפסחים (דף פ"ה ע"א) דבעי למימר דעשה דאכילת מוח ידחה לאו דשבירת עצם מטעמא דעדל"ת ואף דשניהם מתחייבים רק מעניין הפסח ואולם גם משם לא קשיא דרק אילו היתה מצות אכילת הפסח מצוה גרידא כמו בשאר קדשים דהקודש אין בא עבור זה ורק כאשר ישנו יש בו מצות אכילה אז שפיר הי' שייך לומר דשניהם מתחייבים מעניין הפסח מצות האכילה ואיסור השביר' ומשא"כ אחרי שהפסח עיקרו בא רק לאכילה כמבואר פסחים (דף ע"ו ע"ב) במשנה ובכ"ד לכן האכילה איפוא ממצות הבאת הפסח ומצות ההבאה הא אין לה עניין לאיסור השבירת עצם אשר הוא בגוף הפסח דמצות ההבאה היא מצוה דעלמא להביא קרבן זה, ומשא"כ איסור השביר' הוא מתחייב רק מקדושת הקרבן עצמו כאשר כבר הוא דאז קדושתו כך עניינה שמחייבת אלו ואלו הדינים שאמרה בו תורה שבכללם גם איסור השבירת עצם ורק אילו הית' מצות האכילה ג"כ רק מתחדש מעניין קדושתו דכאשר ישנו מחייבת קדושתו מצות האכילה כמו בשאר קדשים אז הי' שייך לומר דקדושת הפסח היא עצמה מחייבת האכילה והיא עצמה אוסרת השביר' ולא שייך דחי' משא"כ אחרי היות האכילה ממצות ההבאה כיון שמתחלתו לא בא רק לזה ודו"ק. וא"כ מנות ההבאת הרי מילתא אחריתי הוא דיש מצוה על האדם להביא פסח והוא ככל שאר מצוות שבתורה והפסח עצמו יש בו קדושה המתחייבת משפטיו כפי מה שנאמרו בתורה אשר מהם הוא איסור השבירת עצם ג"כ ואלה ב' דברים שונים לגמרי חיוב האדם להביא פסח ואיסור השביר' המתחייב ממהות הפסח בעצמו ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים ועוד הדבר צריך חיפוש ובדיקה לזמן אחר בל"נ אי"ה כי אינו מענייננו]:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה