אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל לז

כלל לו

בברכות (דף כ"ו ע"ב) פליגי ר' יהודא ורבנן דר' יהודא ס"ל דזמן הקרבת תמיד של שחר עד ד' שעות ורבנן ס"ל עד חצות ואמרי' התם דהלכתא כר' יהודא הואיל ותנן בבחירתא כוותי' ע"ש ואולם לאחר חצות לכאורה פשוט דאין שייכית הקרבה לתמיד של שחר דהכתיב את האחד תעשה בבוקר ואולם ראה זה מצאתי חידוש בילקוט פנחס רמז תש"פ והוא מן הספרי זוטא וז"ל לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות [הוא המשנה דעדיות המובאה בברכות (דף כ"ז ע"א) שם ר' יהודא בן בבא העיד חמשה דברים וחד מינייהו על תמיד של שחר שקרב בד' שעות וגי' הסיפרי זוטא בן גודגדא] יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר ת"ל תעשה תקריב יכול קודם חצות מניין אף לאחר חצות ת"ל תעשה תקריב עכ"ל וראה זה חדש דבדיעבד אם לא הקריבו תמיד של שחר קודם חצות מקריבין אותו לאחר חצות וראיתי בזית רענן שם שכ' וז"ל מניין אף לאחר חצות. אפשר הפי' שאם לא הקריבו קידם חצות אזי יקריבו לאחר חצות של בין הערבים עכ"ל ז"ל הנה דכ' ז"ל אפשר הפי' לפי שהוא עצמו ראה דחקו ולכן כינה אותו באפשר כי דברי הסיפרי זוטא פשוט דאתמיד של שחר קאי דהא בי' איירי והולך דמתחלה אמר יכול אם עברו ארבע כו' ואח"כ הוסיף לאמור יכול קידם חצות מניין אף לאחר חצות דגם לאחר חצות הוא קרב וז"פ:

והנה גוף כוונת הזית רענן דצריך קרא לעניין תמיד של בין הערבים דה"א שאם לא הקריבו תמיד של שחר לא יקרבו אחר חצות של בין הערבים גם כן לכאורה נפלאת היא ואולם זה יש לו מקור בש"ס מנחות דשם (דף מ"ט ע"א) אי' במשנה לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים א"ר שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אמר ר"ש וכולה הית' קריבה בין הערבים (מנה שלימה ולא פרס כבכל יום) שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר כו' ובגמ' שם (דף נ' ע"א) שאין מחנכין כו' חינוך מאן דכר שמי' חסורי מיחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים אמר ר"ש אמתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים מנא ה"מ דת"ר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים (פי' שאם לא קרב תמיד של שחר בבוקר שנמצא שאם יקריבו תמיד של בין הערבים אחר חצות יהי' הוא הראשון אין מקריבין אותו דגזה"כ הוא שיהי' שני בין הערבים ולא ראשון) בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים וכי כהנים חטאו מזבח בטל (אכבש קאי דאמר שאם היו מזידין כו' לא יקרבו בין הערבים ואהא פריך וכי כהנים חטאו כו') אמר רבא ה"ק לא יקריבו הן (אותן הכהנים שהזידו כו') אבל יקריבו אחרים וכהנים אחרים) לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים (אפי' אותן הכהנים) כיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי (הילכך א"צ לקונסן) ע"כ סוגית הגמ'. ומבואר דדרשי' כאן מדכתיב שני דשני בין הערבים ולא ראשון בין הערבי' ורק דמוקמינן לי' אהיכא דלא נתחנך עדיין המזבח בתמיד של שחר מעולם וע"ש ברש"י הטעם משום דהאי קרא גבי חינוך המזבח כתיב ע"ש וא"כ י"ל שפיר דכוונת הסיפרי זוטא ג"כ הוא לזה דה"א מדכתי' שני דאתיא לאורויי לעולם דצריך שיהי' של בין הערבים שני באותו יום ואם לא הקריבו הראשון דיהי' עתה הוא הראשין אין להקריבו לכך דריש תעשה תקריב לרבויי דאפילו לא הקריבו הראשון יקריבו את השני בזמנו אחר חצות והשתא דכתי' תעשה תקריב מוקמינן למיעוטא דשני דמשמע שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים רק על חינוך המזבח שאין מחנכין אותו בתחלה בתמיד של בין הערבים וכדכתי' קרא דהתם גבי חינוך המזבח ורק מפאת הכרח סתירת הכתובים דשני משמע שאם לא הקריבו של שחר אין מקריבין את של בין הערבים ותעשה תקריב מרבה שמקריבין לכן מפאת הסתירה מוקמינן לקרא דשני רק על החינוך ומשא"כ לולי קרא דתעשה הייתי אומר באמת דמיעוטא דשני קאי אלעולם ושפיר אצטריך קרא דתעשה לזה שאפי' לא הקריבו את הראשון קודם חצות מ"מ מקריבין את השני אחר חצות כן נ' להסביר דברי הזית רענן שלא יהיו גוף דבריו מחוסרי הבנה ואולם בכוונת הסיפרי זוטא כבר כתבתי דאין נ' כן כ ל רק כוונתו מפורשת שאם לא הקריבו את הראשון קודם חצות מקריבין אותו עצמו אחר חצות. והנה מ"ש הזית רענן אפשר הפי' כו' ונ' דהוקשה לו שיהי' הפי' כפשוטו שאם לא קרב תמיד של שחר קודם חצות יקרב לאחר חצות לא ידעתי באמת מדוע הוקשה לו זה אי משום דכתי' בתמיד של שחר בבוקר הרי הסיפרי זוטא ריבויא דקרא דריש תעשה תקריב ואי משים שהי' משמע לו מאיזה מקום בדברי חכמים שאין הדין כן הנה מזה יודאי הא אין להקשות קושי' על הסיפרי זוטא דתנא הוא ופליג וגם לכאורה לא ידעתי אנה מבואר היפוך זה ובסוגי' דברכות שם נדבר רק מזמן דלכתחלה וכן הך דעדיות איירי בלכתחלה אבל זמן של דיעבד שפיר יכול להיות שאם לא קרב קודם חצות יקרב אפי' לאחר חצות ואולם לכאורה מדברי הגמ' מנחות עצמה שהבאנו יש ללמוד ההיפוך דמדדרשי' שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים היינו שאם לא הקריבו תמיד של שחר לא יקריבו תמיד של בין הערבים הואיל ויהי' הוא הראשון ואי איתא דאם לא הקריבו תמיד של שחר קודם חצות מקריבין אותו אחר חצות א"כ אכתי הא אפשר להקריב אחר חצות תמיד של שחר תחלה ואחריו תמיד של בין הערבים ואכתי יהי' התמיד של בין הערבים השני וא"ל דא"א לעשות כן דכיון דמטא זמן של תמיד בין הערבים בעי לאקדומי חובת שעתא ברישא וא"א להקדים לו תמיד של שחר ע' בראשונים ריש תפלת השחר ובזבחים (דף י"ב ע"א) זה אינו דזה שייך רק אם אין תמיד של בין הערבים תלוי בתמיד של שחר ואז שפיר כיון שהגיע חצות ה"ל שעתי' דתמיד של בין הערבים משא"כ אי דרשי' שני דתמיד של בין הערבים צריך שיהי' שני וא"א לו להיותו ראשון א"כ כ"ז שלא הוקרב תמיד של שחר הרי עדיין לא מטא חובת הקרבת תמיד של בין הערבים כלל ואחר הקרבת תמיד של שחר הוא שמתחיל זמנו וא"כ שפיר הרי אפשר להקריב תמיד של שחר אחר חצות ואחריו תמיד של בין הערבים ועל כרחך דאם לא הוקרב תמיד של שחר קודם חצות עבר זמנו לגמרי וא"א להקריבו עוד אחר חצות:

ואולם באמת אין זו ראי' כלל דהא מיעוטא דשני לתמיד של שחר נמי ממעט לי' דכיון דההקרבה של בין הערבים היינו אחר חצות צריכה להיות שני א"כ הרי גם את התמיד של שחר א"א להקריב עוד אז דא"כ תהי' בו הקרבת ראשון והתורה אמרה שהעשי' בין הערבים תהי' עשיית שני ולא עשיית ראשון וא"כ מהאי מיעוטא גופא דשני הרי גם את הראשון א"א להקריב אחר חצות אם לא הוקרב קודם חצות וכמובן וא"כ לפי האמת דהאי מיעוטא דשני קאי רק אשעת חינוך שאז תהי' הקרבה שני' בין הערבים ולא הקרבה ראשונה אבל לא קאי אאחרי שנתחנך המזבח א"כ אחרי שנתחנך שפיר יוכל להיות שאם לא קרב תמיד של שחר קודם חצות הוא קרב שפיר גם אחר חצות:

[ול' הגמ' דאמר בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים. הכי פירושו בד"א שלא נתחנך כו' אבל נתחנך אפי' ראשון היינו אפי' הקרבה ראשונה יכולה להיות בין הערבים שאפי' לא הוקרב תמיד של שחר עד חצות מקריבין אחר חצות ואף דתימצאת ההקרבה שאחר חצות הקרבת ראשון בזמן בין הערבים אבל מה מקריבין אז אחר בין הערבים אם תמיד של בין הערבים לבד או גם תמיד של שחר מזה לא נדבר כלל בגמ']:

וראיתי להתוס' במנחות שם ד"ה בד"א שכתבו וז"ל בד"א שלא נתחנך המזבח ואהא קאי שאין מחנכין דמתני' אבל נתחנך יקריבו כבש אחד דווקא ולא שנים מדלא קתני ושנים היו קריבים לריש אף על גב דגבי קטורת קרב כולן לא דמי כלל דהתם חדא מילתא הוא עד כאן לשונו הנה שהתוס' היו כמסתפקים בזה שאחרי שנתחנך המזבח אם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו שנים בין הערבים אחד עבור של שחרית ואחד עבור של בין הערבים ואליבא דרבנן נראה דלא הית' להם התחלה לספק בזה כלל אחרי שגם בקטורת לא מצינו לחכמים שיסברו שאם לא הקטירו בבוקר יקטירו בין הערבים מנה שלימה להשלים גם פרס של שחרית וכי קמסתפקא להו אליבא דר"ש דאמר בקטורת ושלימה הית' קריבה הרי דמקריבין בקטורת דערבית גם פרס דשחרית וא"כ אפשר דה"ה לענין כבשי התמידין לדידי' אם לא הקריבו בבוקר קריבין לאחר חצות ב' הכבשים ועכ"ז דחו זה דמדלא קתני במתני' גם בכבשים ושנים היו קריבין לר"ש כי היכא דתני בקטורת משמע דבכבשים גם לר"ש קרב רק כבש אחד וטעם החילוק דקטורת הוא רק חדא הקטרה כמו בכל יום אלא ששיעורה גדול יותר בכמות מנה שלימה לא פרס אבל עכ"פ הוא רק חדא הקטרה והויא לה הקטרת בין הערבים לחוד ומשא"כ אם יוקרבו ב' כבשים ה"ל ב' הקרבות וזה לא מיסתבר שיהיו ב' הקרבות אחרי דתמיד של שחר כבר עברה זמנו ותמיד של בין הערבים הרי הוא רק אחד אלו דברי התוס' בזה והנך רואה כי גם התוס' דברו מסברא זאת אליבא דר"ש שאם לא קרב תמיד של שחר קודם חצות יוקרבו שנים אחר חצות והיינו בהכרח אחד עבור של שחר ואחד עבור של בין הערבים וה"ז כדברי הסיפרי זוטא ולא דברו התוס' מדחיית זה משום מקום ואם הי' נמצא באיזה מקום מפורש דבר זה שאם לא קרב תמיד של שחר קודם חצות אינו קרב עוד אחר חצות עכ"פ הי' להם להתוס' להזכירו והנה מה שדחו הם ז"ל סברא זאת מדלא קתני במתני' ושנים היו קריבים לר"ש הנה באמת אחר שידענו מדברי הסיפרי זוטא אלה דדריש כן מקרא דתעשה שאם לא קרב תמיד של שחר קודם חצות הוא קרב לאחר חצות א"כ לכאורה אין ראי' מן המשנה כלל די"ל להיפוך דבתמיד גם רבנן מודו דשנים היו קריבין מדרשא הנ"ל דתעשה תקריב והי' דין זה ידוע להם ולא הוצרכו לשנותו כאן ובא התנא רק להודיענו החידוש בקטורת דס"ל לר"ש דשלימה הית' קריבה דזה לית להו לרבנן רק לר"ש לבד והוא חידוש וע"כ אשמעי' זה החידוש סברת ר"ש בזה דשלימה הית' קריבה דזה חידוש של ר"ש וסברתו לבד אבל בתמיד כ"ע הכי אית להו מדרשא דתעשה תקריב ולא הוצרך לשנותו:

ואדרבה י"ל דהיינו טעמא דר"ש בקטורת דשלימה הית' קריבה דלא נתפרש בגמ' טעמא דר"ש ולהנ"ל י"ל דהיינו טעמא דר"ש דגמר קטורת מתמיד דכמו דתמיד של שחר אם לא קרב בזמנו הוא קרב עם תמיד של בין הערבים כך הקטורת ג"כ כן ואין קושי' דא"כ הי' ראוי בקטורת ג"כ שיהיו ב' הקטרות כל אחת בפ"ע כמו שהם הקרבות ב' התמידין דז"א דשאני תמידין דא"א לערב ההקרבות משא"כ בקטורת כיון דכבר הגיע זמנה של קטורת בין הערבים ואפשר לחבר איפו הקטרת ב' החצאין יחד מיסתבר לי' לר"ש דהכי עדיף טפי למיעבד וע"כ הוא רק הקטרה אחת של מנה שלימה ודו"ק ובזה הוא דפליגי ר"ש ורבנן דר"ש גמר ומדמה קטורת לתמיד ורבנן לא גמרי קטורת מתמיד אבל בתמיד לכ"ע שנים היו קריבין בין הערבים:

והנה אפי' נאמר כסברת התוס' דממתני' דמנחות משמע דבתמידין לכ"ע קרב רק אחד בין הערבים מ"מ י"ל דהסיפרי זוטא פליג בזה אתנא דמתני' דמנחות הנ"ל אליבא דר"ש דתנא דמתני' ס"ל דרק בקטורת ס"ל לר"ש דגם חצי השחרית הי' קרב בין הערבים אבל בתמיד לא והסיפרי זוטא ס"ל אליבא דר"ש גם בתמיד כן ומה שנאמר דין זה בסיפרי זוטא סתמא י"ל דכמו דסתם סיפרי ר"ש כמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) כן סתם הסיפרי זוטא [דנ' משם סיפרי זוטא לכאורה דהוא כמו קיצור הסיפרי הגדול] ג"כ כן, וע"כ דברי הסיפרי זוטא הנ"ל אליבא דר"ש הם דס"ל כסברא זו להדיא בקטורת במנחות שם וסברת הסיפרי זוטא הוא אליבי' דגם בתמיד ס"ל כן [ולפי"ז צ"ל לכאורה דדרשא דתעשה תקריב הנ"ל הוא רק אסמכתא דהא ס"ל גם בקטורת כן יושם לא הוזכר כלל קרא ע"ז]:

והנה יל"ע לדברי הסיפרי זוטא הנ"ל דאם לא קרב התמיד של שחר קודם חצות מקריבין אותו אחר תצות מתי הוא קרב אחר חצות אם קודם תמיד של בין הערבים או אחריו ולכאורה נ' דקרב אחריו דחובת שעתא עדיף לאקדומי וכנ"ל ואולם י"ל דכאן לא שייך הך דחובת שעתא כו' דבאמת הרי הכתוב קורא לתמיד של בין הערבים כבש השני וא"כ פשוטו של מקרא מורה דצריך להיות תמיד של שחר קודם לו והוא השני ונהי דדרשא דשני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים אמרי' דהוא רק אשעת חינוך וכנ"ל מ"מ י"ל דזהו רק לעניין שלא תהי' התחלת הקרבה בין הערבים לא של ראשון ולא של שני וכנ"ל זה דייקא הוא דאימעוט רק אשעת חינוך לבד דא"א להיות הכוונה בזה אלעולם דהא מתעשה תקריב ילפי' דאפי' לא קרב תמיד של שחר קודם חצות מקריבין אותו אחר חצות וכנ"ל אבל לעניין התמידין עצמם שפיר יוכל להיות עדיין דצריך שיהי' תמיד של שחר הראשון ותמיד של בין הערבים השני מדקראתו תורה שני וכששניהם קריבין בין הערבים ג"כ הוא כן דהראשון קרב תחלה והוא אחריו ונהי דלעיכובא י"ל דאין בזה עיכוב דכסדרן לא מעכבא מ"מ לכתחלה מיהת סדרם כן] ואם כנים הדברים הנה יש לדרוש בזה טעמא דקרא מדוע אין מחנכין באמת את המזבח רק בתמיד של שחר וזה שבבין הערבים א"א לחנכו שאם יחנכוהו בין הערבים על כרחך יהי' החינוך בדבר שאינו כתיקנו שהרי תמיד של שחר זמנו העיקריי כדינו לכתחלה הוא בבוקר ורק בדיעבד אם לא הקריבוהו בבוקר איתרבאי מתעשה תקריב דקרב גם לאחר חצות אבל עכ"פ הרי אין הקרבה זאת כתיקנה כיון שאיננה בזמנה העיקריי לכתחלה כדינה וא"כ ממ"נ איך שיחנכו המזבח יהי' החינוך בדבר שאינו כתיקנו שאם יקריבו עתה בין הערבים תמיד של שחר תחלה נמצא שבו הוא שנתחנך המזבח כיון שהוא הי' ראשית ההקרבה דהראשית הוא החינוך] נמצא שנתחנך בדבר שאינו כתיקנו שהרי זמן תמיד של שחר לכתחלה הוא בבוקר ואילו בבין הערבים הוא בו רק כשרות של דיעבד ואם יקריבו תחלה את התמיד של בין הערבים ויהי' בו החינוך נמצא שג"כ הי' החינוך בדבר שאינו כתיקנו דאפי' נימא דשני לא מעכב מ"מ לכתחלה מיהת הא בעי' שני שיקרב התמיד של שחר תחלה והוא אחריו ואם הוא קרב בלא התמיד של שחר לפניו ואינו שני נמצא דאף שכשר מ"מ אינו כתיקנו וכדינו לכתחלה וע"כ אין ראוי שיהי' החינוך בכמו זה דנהי דבדיעבד כשר מ"מ זהו רק בהקרבה פרטיית אבל הקרבה של חינוך שהיא הקרבה שרשיית לכל ההקרבות שאחרי' ראוי שתהי' לגמרי כתיקנה ולא יהי' שם חסרון בהשורש וההתחלה וע' חידושי הר"ן ר"ה (דף י"ג ע"א) אהא דאמר עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו וז"ל וא"ת דילמא מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש י"ל דעומר מצותו להביאו מיהודה ואינו נראה לומר שעומר ראשון הי' שלא כמצוותו עכ"ל ז"ל וה"ו ממש כענין הנ"ל דאע"ג דעומר בא גם מעבר הירדן והגליל כשא"א להביא מיהודה כמבואר בסנהדרין (דף י"א ע"ב) מ"מ כיון דלכתחלה מצותו מיהודה ע"כ אין סברא דעומר הראשון דהוא כמו התחלה ושורש לכל הבא אחריו הי' קרב שלא כפי מציתו לכתחלה וכזה הוא גם כאן דאע"ג דבדיעבד גם תמיד של שחר קרב אחר חצות וכן שני דכתי' בתמיד של בין הערבים לא מעכב מ"מ בהקרבת החינוך דהיא התחלה ושורש אין ראוי שתהי' ההקרבה שלא כפי מצותה לכתחלה וכאן עוד עדיף טפי כיון דהוא חינוך דבזה מתחנך המזבח להיות מקריבין עליו תמיד והוא שורש והתחלה לכל ההקרבות שאחריו ואילו הי' חסרין מה בהשורש הי' זה פגם חלילה בכל הקרבות שאחריו ומשא"כ בהך דעומר דלא הי' העומר הראשון חינוך לעומרים הבאים אחריו רק שהי' לו מעלת ראשון לבד ועכ"ז כ' הר"ן דאין ראוי שיבוא שלא כמצוותו דלכתחלה וכ"ש כאן דהוא ראשון וגם חינוך לכל שאחריו וכמובן:

וע"ע כזה בבעלי התוס' עה"ת פ' שמיני עה"כ בקרובי אקדש וז"ל איתמר בתורת כהנים מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם ותימה שהרי במקום אחר מצינו בפירוש שהכהנים מוזהרין על טומאת מת ועוד אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו ולמה לא נטמאו לאחיהם וי"ל דהא דקאמר מכאן שהכהנים אין מטמאין למתים היינו כהנים הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאין לקרובים שיש להם דין כהנים גדולים כו' עכ"ל והוא ג"כ כענין הנ"ל דביום משחתם שהיא יום חינוך שלהם וע' מנחות (דף ע"ח ע"א) ראוי שלא יהי' בם שום פגם ואף טומאת קרובים אין ראוי שיהי' בם ואע"ג דבעלמא אחר החינוך כהנים הדיוטים מטמאין לקרובים והוא עוד מצוה אצלם מ"מ ביום החינוך שאני ובחידושי בענייני חנוכה כתבתי ג"כ דע"כ הוצרך הנס אף דטומאה דחוי' בציבור דמ"מ כיון שהי' אז חנוכת המזבח שעל שם זה נקרא חנוכה כמבואר במהרש"א שם וע"כ בזמן החינוך שהוא התחלה ועניין שרשיי וראשיי] אין ראוי שימצא שם שום ענין טומאה וצריך שיהי' טהרה לגמרי ודו"ק היטב מאוד:

ודע דעל פי דברי הסיפרי זוטא הנ"ל שהבאנו יש להבין דברי הרי"ף ריש פ' תפלת השחר שכ' וז"ל ואע"ג דליתא לדרבנן דאמרי (תפלת השחר) עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ארבע שעות שכר תפלה יהבו לי' שכר תפלה בזמנה לא יהבו לי' עכ"ל ז"ל ולכאורה יש לתמוה דמנ"ל הא דשכר תפלה יהבו לי' הרי מצינו רק דאמרו טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים והיינו רק במנחה דהוא זמן תפלה מיהת של מנחה ע"כ שייך אז ג"כ השלמה לשל שחרית ומשא"כ הזמן של אחר ד' שעות עד חצות דאין אז זמן תפלה כלל א"כ מנ"ל שאם התפלל אז של שחרית תפלתו תפלה ויהבו לי' שכר תפלה ונהי דאמרי' כן בגמ' שם (דף כ"ו ע"א) דכולי' יומא שכר תפלה יהבו לי' שכר תפלה בזמנה הוא דלא יהבו לי' הרי בגמ' שם אליבא דרבנן קאי דסבירא להו דתפלת השחר עד חצות וע"כ שפיר יש בכולי' יומא שכר תפלה דעד חצות הרי הוא זמנו ואחר חצות כבר יש זמן תפלת מנחה וע"כ יש בו ג"כ השלמה לשל שחרית ומשא"כ לפי האמת דקיי"ל כר' יהודא דתפלת השחר רק עד ד' שעות א"כ מנ"ל דגם בתר ד' שעות עד חצות תפלתו תפלה אחרי שאין אז זמן תפלה כלל ואולם לדברי הסיפרי זוטא הנ"ל ניחא דהא טעמא דר' יהודא רק משום דתמיד של שחר קרב רק עד ד' שעות לדידי' כמבואר בברכות בסוגי' שם וא"כ לדברי הסיפרי זוטא שבדיעבד אם הקריבו התמיד לאחר ד' שעות ג"כ כשר לכן ג"כ בתפלה היכא דטעי וצלי אח"כ ג"כ תפלתו תפלה:

ואולם לענין תפלת שחר לאחר חצות הנה לסיפרי זוטא הנ"ל גם אחר חצות זמנו בדיעבד כמו בתמיד דס"ל דאם לא קרב קודם חצות הוא קרב לאחר חצות וכמובן ואולם שיטת הש"ס שלנו דאמר טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים לכאורה אין נראה שיהי' מטעם הנ"ל מפאת דהקרבת תמיד של שחר כשר בדיעבד אחר חצות דהא בחד מימרא איתאמר בברכות שם (דף כ"ו ע"א) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ובהך דערבית לשחרית הא לא שייך טעם הנ"ל דהא תפלת ערבית הוא כנגד איברים ופדרים ואינהו הא פסילי להקטיר בבוקר אם לא הקטירו בלילה שהרי נפסלו בלינה [ואי בשהיו בראשו של מזבח א"כ בכה"ג הא לעולם הן קריבין וא"כ תהי' השלמה לתפלת ערבית לעולם לא רק בשחרית לחוד] וא"כ ע"כ דמערבית לשחרית ענין השלמה בעלמא הוא דתיקון רבנן לא מפאת שההקרבה שכנגדה באה התפלה היא כשירה ג"כ בדיעבד בכה"ג וא"כ גם משחרית למנחה נ' דהוא השלמה בעלמא לא מפאת שהתמיד של שחר קרב בדיעבד אחר חצות ואולם י"ל דכל ענין ההשלמה באמת שתיקנו חכמים מזמן תפלה לזמן תפלה אחרת רק מכאן באמת הוא שדנו זה דמדהכשיר' תורה בדיעבד הקרבת תמיד של שחר בזמן תמיד שלאחריו היינו בין הערבים (דזהו ג"כ ענין השלמה וכמבואר אצלי במ"א דכל שאין הדבר בזמנו העיקריי הוא רק השלמה לזמנו וכמ"ש הרוקח בהלכות לולב סי' (ר"כ) דמילה שלא בזמנה הוא עניין השלמת מילה בזמנה ע"ש דמדמי לי' לחגיגה כל ז' דקרינן להו תשלומין דראשון עש"ה וע"כ גם כאן דזמן העיקריי דתמיד הוא קודם חצות ע"כ מה שהוא קרב בדיעבד אחר חצות הוא רק השלמה לקודם חצות]:

והנה הא דאין השלמה זאת לתמיד של בין הערבים בלילה זה הרי הוא בפשיטות מפאת שבלילה א"א להקריב דאין אז זמן הקרבה לשום קרבן וכן מה שאין השלמה לאיברים ופדרים דערבית בבוקר הוא ג"כ בפשיטות לפי שנפסלו כבר בעמוד השחר בלינה ואין זה איפוא מפאת ענין זמן פרטיי שלהם שלהם שלא יהי' לו השלמה רק לפי שכבר חל בם פסול הכולל בכל הקדשים שנפסלים בעמוד השחר בלינה וא"א להקריב דבר פסול ומשא"כ משחרית לבין הערבים שהוא רק עניין זמן פרטיי של תמיד של שחר שנתנה לו תורה זמן עד חצות בזה הרי שפיר מצינו שיש לו השלמה בזמן תמיד שלאחריו היינו אחר חצות וע"כ התפלה דכל עניינה ענין זמן ולא שייך בי' פסול לינה ולא פסול לילה להקרבה רק שהתפלות יש להם זמן ע"כ שפיר יש לדמותם רק לתמיד של שחר דהלכתחלה שלו הוא ג"כ רק ענין זמן דאחר חצות הרי הוא זמן הקרבה לכל קרבנות ורק שלקרבן זה היינו תמיד של שחר קבעה לו תורה זמן עד חצות וע"כ כיון שמצינו שבדיעבד יש לו השלמה בזמן תמיד שלאחריו ע"כ תיקנו חכמים גם כזה בתפלות דהם עיקרם כנגד התמידין דיהי' השלמה לתפלה בזמן תפלה שלאחרי' בדיעבד אם טעה הואיל ומצינו השלמה כזו גם בתמיד בזמן תמיד שלאחריו ודו"ק היטב מאוד ונמצא דטעמא דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ודטעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים שניהם באמת טעמם רק מפאת דין הסיפרי זוטא הנ"ל הואיל ומצינו השלמה לתמיד של שחר בזמן תמיד שלאחריו ונמצאו אדרבה דברי הסיפרי זוטא מותאמים בדברי הגמ' והם מקור לדברי הגמ' בענין ההשלמה:

[ואולם לכאורה יל"ע עדיין בזה דהתינח לרבנן דזמן תמיד של שחר לכתחלה עד חצות ומשא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודה דזמנו לכתחלה רק עד ד' שעות א"כ מה שנתנה לו תורה השלמה דבדיעבד כשר כל היום וכמו שכתבנו דמה שהוכשר בדיעבד אחרי זמנו העיקריי הוא עניין השלמה א"כ הרי אין עניין השלמה זאת שנתנה תורה השלמה לתמיד של שחר בזמן תמיד שלאחריו דהא כשר גם מן ד' שעות עד חצות בדיעבד ואז הרי אינו עדיין זמן תמיד שלאחריו דתמיד של בין הערבים הא מתחיל זמנו רק מחצות וא"כ ע"כ הרי השלמה זאת רק עניין השלמה גרידא הוא שנתנה תורה השלמה לתמיד של שחר כל היום ואין העניין מפאת התמיד שלאחריו כלל וא"כ אכתי איך דנו חכמים מזה לתת השלמה לתפלה בזמן תפלה שלאחרי' הרי אין עניין זה בתמיד כלל שהרי שם אין ההשלמה כלל לתמיד בזמן תמיד שלאחריו רק השלמה גרידא הוא שנתנה לו תורה השלמה כל היום וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודא דתמיד של שחר זמנו עד ד' שעות וקיי"ל נמי להך דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים כו' א"כ על כרחך הא ליתא לסברתנו הנ"ל בטעם ההשלמה הנ"ל וכמובן ואולם י"ל דכך דנו חכמים דכמו דבתמיד של שחר נתנה לו תורה השלמה עד סיום זמן תמיד שלאחריו היינו מן ד' שעות עד הערב שמסתיים זמן תמיד שלאחריו כך בתפלות יש לנו לתת השלמה לתפלה עד סיום זמן תפלה שלאחרי' ולכן שפיר תיקנו מפאת זה דטעה ולא התפל ערבית מתפלל שחרית שתים כו' ודו"ק. ועוי"ל דכל השלמת התמיד של שחר באמת הוא רק בזמן תמיד שלאחריו ומפאת דנתנה לו תורה השלמה בזמן תמיד שלאחריו ואך דגם הזמן דמן ד' שעות עד חצות נחשב ג"כ זמן תמיד של בין הערבים מפאת דיהי' בו ביום הקרבת תמיד של בין הערבים וכהך דפסח. לבן בתירא דחשיב לי' מצפרא זמן פסח לעניין פסול שלא לשמו מטעמא דהואיל ומקצתו ראוי כמבואר בזבחים (דף י"ב ע"א) וע' מנחות (דף ה' ע"א) בהך דאין מחוסר זמן לבו ביום ועוי"ל דעיקר ההשלמה שנתנה תורה הוא באמת רק בזמן תמיד שלאחריו ורק דכיון דנכשר התמיד של שחר מפאת זה עד ד' שעות וכן מן חצות עד הערב לכן ממילא נעשו גם הב' שעות שבנתים מן ד' שעות עד חצות ג"כ זמן התמיד ושייך לו הואיל והוא בין ב' הזמנים שלו והוא כהך דתענית (דף י"ח ע"א) הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו וע"כ ממילא כשרים גם הב' שעות אלה שבנתיים אל התמיד וע' חגיגה (דף י"ח ע"א) דמבואר ג"כ דקדושה חיה"מ הוא מפאת שיש קדושה לפניו ולאחריו והוא מקבל הקדושה מן הקודם והמאוחר ע"ש וכך כאן ב' שעות שבנתיים מקבלים ענין התמיד מן הקודם והמאוחר ושפיר נעשו ממילא גם הם זמן התמיד אבל עיקר ההשלמה שנתנה תורה שפיר י"ל שדנו חכמים בחכמתם דעניינו רק שנתנה לו השלמה בזמן תמיד שלאחריו רק דמפאת זה נעשו ממילא גם השעות שבנתיים זמן התמיד וע"כ עכ"פ שפיר דנו מזה לתת השלמה גם בתפלות לתפלה בזמן תפלה שלאחרי':

ועוד נראה פשוט דאין סברא שיהי' זמן תמיד של שחר עד ד' שעות ויופסק להיות זמנו עד חצות ויוחזר להיות זמנו אחר חצות [וע' תענית (דף ד' ב') מתחיל במוספין ופוסק במנחה כו' וחוזר ומתחיל במוספין אמר להו שמואל כו' אחר שעשיתו קודש תחזור ותעשהו חול כו' ואינו ענין לכאן] וגם י"ל דשייך בזה עניין נראה ונדחה אין חוזר ונראה הואיל והוא מילי דקדשים ואולם בדאורייתא לכאורה לא שייך זה דמילי דאורייתא הם דברים עצמיים ולא שייך לומר שהכשירה תורה גם ב' שעות שבנתיים מפאת דאל"כ גם אחר חצות לא יוכל להיות קרב הואיל וכבר פסק ונדחה מהיות זמנו ואם הכשירה תורה להקרבה גם ב' שעות שבנתיים ע"כ דהם בעצם זמן התמיד ושייכים בעצם להקרבתו ורק כמו שכתבנו תחלה שפיר יש לומר דב' שעות הנ"ל מקבלים בעצם עניין התמיד מן הקודם והמאוחר כהך דתענית (דף י"ח) וחגיגה (דף י"ח) הנ"ל וי"ל עוד בכמה גווני ואין להאריך]:

ודע דעפיד"ז הנה תובן ג"כ דעת קצת ראשונים דסבירא להו דגם לק"ש יש השלמה בטעה ולא קרא ק"ש של ערבית שקורא אותה שחרית וכן משחרית לערבית והוא תמוה דמה ענין השלמה בק"ש דהוא מצוה להשלימה בזמן אחר ע"ש בברכות בפני יהושיע שתמה בזה עש"ה ואולם לפי דרכנו יש טעם לדבר ג"כ עפ"י המבואר בילקוט ואתחנן רמז תתל"ה וז"ל דבר אחר משל לחכם שהי' לו בן והי' מעלה לו ב' סעודות בכל יום אחת בבוקר ואחת בערב אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא הי' יכול לעשות כשם שהי' למוד קרא לו אביו ואמר לו בני יודע אני שאין בך כח לאותן ב' סעודות שהיית מביא לי איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בביהכ"נ ב' פעמים ביום והוא ערב לי כאותן ב' סעודות שהיית מעלה לי כך אמר הקב"ה לישראל לשעבר הייתם מקריבין לי ב' פעמים ביום את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' וגלוי וידוע לפני שביהמ"ק עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות שמע ישראל בבוקר שמע ישראל בערב ועולה לפני יותר מכל הקרבנות עכ"ל ומבואר דק"ש דערבית ודשחרית הם ג"כ נגד התמידין וע"כ ג"כ כמו שיש השלמה בתמיד לתמיד של שחר בזמן תמיד שלאחריו כך ג"כ יש השלמה בק"ש לק"ש בזמן ק"ש שלאחרי' ואותו מקור אשר הוא להשלמת תפלה בזמן תפלה שלאחרי' דהוא מתמיד של שחר דקר בדיעבד לאחר חצות וכנ"ל אותו מקור עצמו יש גם להשלמת ק"ש כיון דגם ק"ש עניינו כנגד התמידין וכנ"ל [וע' ב"י או"ח סוף סי ז' שכ' בשם א"ח בשם גאון שאדם שהטיל, מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראי' ממה שאמרו בברכות טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ובב"ח שם כ' ע"ז וז"ל והוראה זו רחוקה מן הדעת דלא דמי לתפלה שהיא במקום הקרבן תיקנו לה חכמים תשלומין דאשכחן תשלומין גבי קרבן כו' עכ"ל ולא ידעתי מה זה שכ' דאשכחן תשלומין גבי קרבן ואם כוונתו אחגיגה דיש לה תשלומין כל ז' ובחג ח' ופסח למ"ד דשני תשלומין דראשון מכל מקום מה יועיל זה לעניין תפלות דכנגד תמידין תיקנום ובתמידין הא לא אשכחן השלמה ואולם לדרכנו הנ"ל ניחא שפיר בעזה"י דבתמידין גופי' אשכחן השלמה לתמיד של שחר בזמן תמיד שלאחרי' ושפיר דנו מזה גם השלמה דתפלות שכנגד התמידין וכנ"ל]:

ודע דיש לי קצ"ע בדברי, הסיפרי זוטא הנ"ל דתמיד של שחר רק לכתחלה הוא דזמנו עד ד' שעות אבל בדיעבד בשר כל היום דא"כ בבוקר דכתב גבי תמיד של שחר ל"ל הא אפי' אם הי' כתוב ביום ג"כ הי' חיוב לכתחלה להקריבו מיד בבוקר משום זריזין מקדימין ואילו בדיעבד הרי גם עתה זמנו כל היום [וע' יומא (דף כ"ב ע"ב) ברש"י שם שכ' ואי דאורייתא הוא היכא מקדמינן גרסינן ולא גרסי' היכא מאחרינן שהלא כל חציו ראוי להרמה ומה לנו אם יאחר עכ"ל ואולם בתוס' שם עמדו בחמת על דברי רש"י שהרי אינו רשאי לאחר משום זריזין מקדימין]:

וע"ע זבחים (דף י"א ע"ב) מכשיר הי' בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בי"ד כו' והכתי' בין הערבים כו' בין שני ערבים (בין סוף ערב דאתמול לתחלת ערב שלאחריו דהיינו כל היום) תמיד דכתי' בי' בין הערבים ה"נ דכולי' יומא כשר התם מדכתי' את הכבש האחד תעשה בבוקר כלל דבין הערבים בין הערבים ממש ואימא חד בבוקר אידך מכולי' יומא כו' וצע"ק ג"כ דהא לסיפרי זוטא הנ"ל תמיד של שחר כולי' יומא כשר בדיעבד מריבויא דתעשה תקריב ואי נימא דשל בין הערבים נמי כולי' יומא זמנו ובין הערבים פירושו בין שני ערבים א"כ מה החילוק בין התמידין ומדוע כתבה תורה בזה בבוקר ובזה בין הערבים ואי מפאת הלכתחלה הרי גם של בין הערבים מצוה לכתחלה להקריבו בבוקר דכיון דבין הערבים פירושו בין ב' ערבים וה"ל כאילו הי' כתוב ביום וא"כ ג"כ מצוה להקריבו בבוקר לכתחלה משום זריזין מקדימין וא"כ על כרחך דבין הערבים דתמיד פירושו בין הערבים ממש דאל"כ מה החילוק שבינו לבין של שחר ואפי' נימא דיש מחלוקת בזה על הסיפרי זוטא מ"מ מה הקושי' על בן בתירא הא בן בתירא יכול לסבור כהסיפרי זוטא וצע"ק:

ודע דאני מסופק עוד אם אין כוונת הסיפרי זוטא רק על ההקרבה דאם שחט את התמיד קודם ד' שעות יכולין לזרוק דמו בדיעבד כל היום דהזריקה קרוי' הקרבה כמבואר בכ"ד וזהו שאמר תעשה תקריב ועל הקרבת האיברים לא מצי קאי דאינהו הא כשרים גם בלילה שלאחריו רק על הקרבת הדם קאי וכנ"ל אבל לשחוט את התמיד אחר ד' שעות וכ"ש אחר חצות אה"נ דגם לסיפרי זוטא אינו רשאי אפי' בדיעבד ולענין זריקת הדם לכאורה נ' דכ"ע מודים בזה דאל"כ המחשב בתמיד של שחר לזרוק דמו אחר ד' שעות או אחר חצות יהי' פיגול ולא מצינו פיגול כזה ורק במחשב לזרוק דם משתשקע החמה הוא דמצינו פסול מחשבת בזבחים (דף נ"ו ע"ב) אבל פיגול של מחשב לזרוק לאחר ד' שעות או לאחר חצות לא מצינו וע"כ דזריקת הדם יכולה להיות בדיעבד כל היום לכ"ע ואולם י"ל דאף דאין זמן זריקת דם תמיד לאחר ד' שעות כו' עוד מ"מ כיון דאין פסול בגוף הדם עדיין דהדם גופי' לאו פסול הוא עדיין דדם נפסל רק בשקיעת החמה ומשתשקע החמה הוא שנפסל בגופו ומשא"כ לאחר ד' שעות כו' רק אין זמן זריקה עוד אבל גוף הדם אינו נפסל בעצמותו ולכן המחשב לזרקו אחר ד' שעות כו' אין מחשבה זאת מפגלת כיון דלא הי' המחשבה להאכיל למזבח דבר פסול ורק שהוא שלא בזמנו דכיון דפיגול דכתי' בקרא אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' הא איירי במחשבה על אכילת דבר פסול שכבר נפסל בעצמותו בנותר לכן אין שום מחשבת פיגול רק במחשב על דבר פסול הן לאכילת אדם והן לאכילת מזבח ומשא"כ במחשב לזרוק דם התמיד אחר ד' שעות כו' נהי דאין אז עוד זמן זריקתו מ"מ כיון דאין פסול בדם בגופו אין מחשבת זריקתו מפגלת (וכבר כתבנו מזה דלא הוי פיגול רק במחשב על דבר פסול לא במחשב על דבר שאין אז זמנו ואין פסול בגופו באתוון דאורייתא כלל י' ובלקח טוב כלל ד' ע"ש וע' ירושלמי ברכות שם פ"ד ה"א וז"ל מ"ט דרבנן (דס"ל דתמיד של שחר קרב עד חצות) שנים ליום חלוק את היום (פי' דמפרשי' שנים ליום דכתי' בתמידין חלוק את היום לחלקים שוין עד חצות לתמיד של שחר ומחצות ואילך לחמיד של בין הערבים) טעמא דר' יהודא (פי' דר"י מאי דריש בהאי שנים ליום) שנים ליום חובה ליום שנים ליום שני פרקליטין ליום שנים ליום שתהא שחיטתן לשם היום כו' ובפי' החרדים ז"ל וז"ל שתהא שחיטתן לשם היום לאפוקי לזרוק דמו למחר להקטיר אימוריו למחר דהוי פיגול עכ"ל ז"ל והנה דמפרש ז"ל שתהא שחיטתן לשם היום לאפוקי יום הבא שלא יחשב עליו לזרוק בו הדם אפי' בלילה או להקטיר בו האימורין לאחר עמוד השחר דהוי פיגול ועכ"פ מבואר דלשם היום אין כאן פיגול ואמאי הא גם בלשם היום משכחת פיגול בתמיד של שחר מיהת אם חישב לזרוק דמו אחר ד' שעות או אחר חצות דהוי פיגול אף שהוא בו ביום וע"כ דלא הוי פיגול באמת בכה"ג וכנ"ל.

ואולם י"ל דמסברא הי' ראוי להיות פיגול באמת ואך מהאי דרשא דשנים ליום הוא דילפי' באמת דלא היי פיגול כל שמחשב לשם אותו היום [והא דאמר בירושלמי שתהא שחיטתן כו' פשוט דה"ה כל שאר העבודות אלא דעבודה קמייתא נקט ואולם רבנן הא מצרכי קרא דשנים ליום לומר חלוק את היום וא"כ לדידהו אכתי ראוי שיהי' פיגול במחשב בתמיד של שחר לזרוק דמו אחר חצות ויש להאריך בזה טובא עוד בירושלמי הנ"ל ובאתי פה רק להעיר]:

והנה לכאורה יש להביא ראי' דתמיד של שחר אין כשר בדיעבד כל היום ממשנה מגילה (כ' ע"ב) כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת המוספין ולמוספין כו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום כו' ואם כן מדלא חשב גם כן תמיד של שחר רק חשב מוספין ושבקי' לתמיד של שחר משמע דתמיד של שחר אין כשר כל היום ואולם י"ל דחשב רק דברים שזמנן לכתחלה מן התירה כל היום מה שאין כן תמיד של שחר דזמנו לכתחלה מה"ת רק עד ד' שעות או חצות דהכתי' בבוקר רק דבדיעבד גם אח"כ זמנו מריבויא דתעשה תקריב וכמו שכתבנו בהבנתנו הראשונה בדברי הסיפרי זוטא וראיתי ברשב"א מגילה שם ד"ה ולתפלת המוספין ולמוספין וז"ל קשיא לי והא אין דבר קודם לתמיד של שחר וא"כ א"א למוספין שיקרבו כל היום כו' וכן א"א להקריבו לאחר תמיד של בין הערבים דכתי' עלי' ודרשי' עלי' השלם כל הקרבנות וי"ל דהכשר מוספין כל היום רק שדבר אחר מעכבן ועי"ל דאפשר דאם שנה והקדים מוספין לתמיד של שחר לא פסל כו' וכן אם הקריב מוספין לאחר תמיד של בין הערבים לא פסל והא דלא תניא הכא תמידין משום דתמידין זמנן קבוע לשל שחר עד חצות או עד ד' שעות ושל בין הערבים דוקא מפלג המנחה ולמעלה וכן נמי לא תניא פסחים מהאי טעמא גופי' דהא כתי' תזבח את הפסח בערב ואע"ג דקתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום אין למידין מן הכללות כו' ועוד שכל דבר שמצותו ביום סתם קאמר כלומר שלא פירש בו הכתוב ולא קבע בו שעה ביום לאפוקי תמידין שכתוב בהם את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וה"ה והוא הטעם לפסחים עכ"ל ומבואר דס"ל לרשב"א ז"ל בפשיטות דתמיד של שחר פסול גם בדיעבד אחר ד' שעות לר' יהודא או אחר חצות לרבנן מדתי' אהך דלא שנה תמידין משום דתמידין זמנן קבוע לשל שחר עד חצות כו' וא"כ אילו הי' בדיעבד כשר כל היום אכתי הא קשיא דהו"ל למיתניי' לפמ"ש הרשב"א עצמו תחנה דהא דשנה מוספין הכוונה אדיעבד ומפאת דבדיעבד גם קודם תמיד של שחר כשירין דאילו לכתחלה אין זמנן כל היום רק מאחר תמיד של שחר ואיליך וכן ממאי דקשיא לי' לרשב"א אהך דקתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דהא איכא תמיד של שחר כו' א"כ משמע ג"כ דס"ל דגם בדיעבד פסול אחר ד' שעות כו' דאל"כ הא שפיר איתי' בכלל דבר שזמנו ביום כשר כל היום מפאת הדיעבד וא"כ מבוארת סברת הרשב"א דגם בדיעבד התמיד פסול אחר ד' שעות כו' ואולם מגוף המשנה לכאורה לא מכרעא וי"ל שפיר כדברינו הנ"ל דמאי דלא שנה תמיד של שחר בהדיא היינו משום דלא חשב תנא רק מילי דזמנן כל היום לכתחלה מה"ת ומשא"כ בתמיד של שחר דלכתחלה זמנו רק עד ד' שעות כו' וכנ"ל ואף דשנה מוספין ולכתחלה הרי צריך להקריבם רק אחר תמיד של שחר ולפני תמיד של בין הערבים זה ג"כ לא קשיא דאין זה עניין זמן שהרי לא נאמר זמן בתורה כמה יושהה הקרבת תמיד של שחר ואחר הזמן ההוא היא שיתחיל זמן המוסף רק תלוי בענין ההקרבה לבד ואם הי' מקריב התמיד במינוט אחת מיד אחריו הי' יכול להקריב המוסף ואם שהתה הקרבת התמיד שעה הי' נצרך להמתין שעה ואין זה ענין זמן איפוא דזמן המוסף בעצם הרי שפיר זמנו כל היום רק שצריך שיוקדם לו מעשה הקרבת התמיד וכן שיאיחר לו מעשה הקרבת תמיד של בין הערבים וכאשר נ' כן ג"כ תי' הרשב"א הראשון במ"ש וי"ל דהכשר מוספין כל היום רק שדבר אחר מעכבן ובעניין הזמן שפיר י"ל דשנה התנא רק דבר שזמנו לכתחלה כל היום ומשא"כ תמיד של שחר דבעניין הזמן ניתן לו הזמן לכתחלה רק עד ד' שעות בתיבת בבוקר אלא דגם אח"ז איתרבי לדיעבד בקרא דתעשה:

ואדרבה יתיישב לפי"ז מה שהקשה הרשב"א אדתני סיפא זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ומאי כללא האיכא תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים ופסח דזמנן ביום ואין כשירין כל היום ולר' אושעיא אליבא דבן בתירא דס"ל בזבחים (דף י"א ע"ב) דפסח כשר כל היום ע"ש א"כ לא קשיא מפסח די"ל דמתני' אתיא אליבא דבן בתירא והא דלא תני לפסח בהדיא היינו ג"כ משום דשנה בהדיא רק מילי דלכתחלה זמנן כל היום ומשא"כ פסח דגם לר' אושעיא אליבא דבן בתירא לכתחלה ומנו רק מחצות מקרא דלא תשחט על חמץ וגו' כמבואר בתוס' פסחים (דף ק"ח ע"א) ד"ה נימא ועכ"ז כללא דסיפא זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום לא קשיא עלי' מפסח דכיון דבדיעבד עכ"פ זמן הפסח כל היום לכן שפיר שנה זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דגם פסח אין יוצא מן הכלל מפאת הדיעבד עכ"פ שהרי גם הוא כשר בדיעבד כל היום ואולם מן התמידין הא שפיר קשיא לכ"ע]:

ונלענ"ד דכוונת המשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום היינו דדבר שמצותו ביום הוא כשר מזמן התחלתו עד כלות היום ואין פוסק זמנו בו ביום ודו"ק וא"כ הא לא קשיא כלל מתמיד של בין הערבים ופסח דכך הרי הם תמיד של בין הערבים ופסח דמשעת התחלתן מחצות הרי כשרין וזמנן כל היום עד כלות היום ואי דאכתי קשיא מתמיד של שחר דאין כשר משעת התחלתו מבוקר עד כלות היום רק עד ד' שעות לר' יהודה כו' זה אינו דתמיד של שחר כשר באמת ג"כ כל היום עד הערב בדיעבד מריבויא דתעשה תקריב וכסיפרי זוטא הנ"ל וא"כ אדרבה דין הסיפרי זוטא הנ"ל מתאים עם המשנה מגילה הנ"ל דתני דבר שמצותו ביום כשר כל היום וק' ע"ז מתמידין ופסח דמצותן ביום ואין כשירין כל היום ועל כרחך צ"ל כוונת המשנה דדבר שמצותו ביום כשר משעת התחלתו עד כלות היום ואין פוסק זמנו בו ביום וא"כ הא ניחא מתמיד של בין הערבים ופסח דכך הרי הם דכשירים משעת התחלתן עד הערב ומשא"כ מתמיד של שחר הא אכתי קשיא וא"כ ע"כ צ"ל דתמיד של שחר כשר באמת ג"כ בדיעבד כל היום וכסיפרי זוטא הנ"ל ושפיר גם תמיד של שחר אין יוצא מהך כללא דדבר שמצותו ביום כשר כל היום ובאתי רק להעיר:

ודע דאני מסופק עוד לומר בכוונת הסיפרי זוטא הנ"ל דלצדדין קאמר דלבן גודגדא דזמן התמיד עד ד' שעות אתי ריבויא דתעשה תקריב לומר דגם אחר ד' שעות כשר בדיעבד ולרבנן דס"ל דזמן התמיד עד חצות אתי ריבויא הנ"ל לומר דגם אחר חצות כשר בדיעבד והכי קאמר לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר ת"ל תעשה תקריב יכול קודם חצות מנין אף לאחר חצות פי' יכול רק קודם חצות והיינו לבן גודגדא דזמן התמיד לכתחלה עד ד' שעות והיינו משים דס"ל דעד ד' שעות הוא דקרוי בוקר ע' היטב ברכות (דף כ"ז ע"א) שם ולדידי' הוא דמצינן לריבויי מקרא דתעשה דכשר גם אחר ד' שעות עד חצות והיינו משום דאחר ד' שעות נהי דאינו עיקר בוקר מ"מ הרי יש בו ג"כ עניין בוקר מפאת היותו בחצי הראשון של היום עדיין וגם אינו עדיין זמן התמיד של בין הערבים ומשא"כ לרבנן דס"ל דזמן התמיד לכתחלה עד חצות והיינו משום דס"ל דעד חצות קרוי בוקר כמבואר בברכות שם לדידהו לא מצינן למידרש ריבייא דתעשה להכשיר התמיד בדיעבד אחר זמנו זה שהרי אחר זמנו זה כבר הוא בין הערבים ויוצא כבר מכלל בוקר לגמרי דהוא להיפוך דכבר התחיל זמן חצי השני של היום וגם כבר התחיל ומן תמיד של בין הערבים דהוא כבש השני ולא מיסתבר שיהי' אז עדיין זמנו של ראשון בדיעבד ויהי' זמנן יחד דפשטא דקרא משמע דקבע הכתוב זמן לכל אחד בפ"ע לזה בבוקר ולזה בין הערבים לא שיהא האחד קרב בזמנו של שני ולזה אשמעי' הס"ז דאינו כן רק דגם לרבנן דרשי' ריבוי דתעשה להכשיר התמיד אחר זמנו דהוא עד חצות ואתי ריבויא להכשירו גם לאחר חצות ואין כוונת הס"ז כלל לב' ריבוים רק על אותו הריבוי האחד דתעשה תקריב הוא דנתכוון בין לבן גודגדא ובין לרבנן. וגם י"ל כוונת הס"ז עד"ז דה"ק לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ד' שעות יכול אם עברו ד' לא יהא כשר ת"ל תעשה תקריב יכול קודם חצות לרבנן מניין אף לאחר חצות לדידהו ת"ל תעשה תקריב והוצרך לכפול ולשנות הריבוי בין לבן גודגדא ובין לרבנן משום דה"א דלבן גודגדא דזמנו רק עד ד' שעות הוא דמצינן למידרש אאחר ד' עד חצות משא"כ לרבנן דזמנו עד חצות לא שייך למידרש ריבוי להכשירו אתר חצות כיון דאז אינו עוד בוקר כלל וגם כבר הגיע זמן תמיד של בין הערבים וכנ"ל לכן קמ"ל דלרבנן נמי דרשי' ריבויא הנ"ל אאחר חצות:

ולפי"ז י"ל דלבן גודגדא גם לפי האמת אתי ריבויא רק אאחר ד' שעות, עד חצות דעדיין יש עניין בוקר במה כיון דהוא בחצי הראשון של היום וגם עדיין לא הגיע זמן תמיד של בין הערבים ומשא"כ אחר חצות לא איתרבאי באמת כלל, להכשיר בו תמיד של שחר וא"כ לדידן דקיי"ל כהאי סברא דתמיד של שחר זמנו רק עד ד' שעות והוא סברת ר' יהודה בברכות שם הואיל ותנן בבחירתא כוותי' וכנ"ל א"כ לפי ההלכה שפיר התמיד של שחר פסול אחר חצות ורק עד חצות הוא דכשר בדיעבד ויובנו ג"כ בזה דברי הרי"ף שהבאתי למעלה דכ' דתפלת השחר אחר ד' שעות שכר תפלה יהבו לי' ותמהנו לעיל שהרי בגמ' אמרו רק טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים וא"כ הא נתנו השלמה לשל שחרית רק בזמן תפלה האחרת שלאחרי' אבל מניין שיהי' לה השלמה גם מן ד' שעות עד חצות דאין אז זמן תפלה כלל והא דאמר בגמ' דכולי' יומא שכר תפלה יהבו לי' הא קאי שם לרבנן דעד חצות זמנו העיקריי ואחר חצות הרי כבר יש זמן מנחה ויש השלמה גם לשל שחרית ומשא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודה דתפלת השחר רק עד ד' שעות א"כ מניין לנו שיהי' לה השלמה אחר ד' שעות עד חצות שאין אז זמן תפלה כלל ונזכרתי דכבר עמדו על מדוכה זאת בב"י ונושאי כלי הש"ע באו"ח סי' פ"ט ע"ש בארוכה ואולם להנ"ל הא ניחא ג"כ דגם לדידן מן ד' שעות עד חצות הרי בפשיטות יכול להתפלל עדיין בדיעבד מפאת התמיד דגם כן זמנו בדיעבר עד חצות ואחר חצות דכבר פסק זמן התמיד גם בדיעבד הרי אז יש השלמה מפאת שכבר הגיע זמן מנחה ולשחרית בזמן מנחה הרי נתנו השלמה וכנ"ל:

ויתיישב בזה ג"כ מה שתמה הב"י שם על הרמב"ם והטור שכתבו דמן ד' שעות עד חצות יכול להתפלל בדיעבד אפי' בהזיד ולא התפלל בד' שעות ותמה הב"י דהא לא נתנו השלמה רק לטעה ולא להזיד וע"ש בב"י שתי' דמן ד' שעות עד חצות שאני דהואיל ולרבנן הוא זמן התפלה לכתחלה עדיין לכן אין לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבנן לר' יהודה לומר דלר' יהודה אין עוד זמן תפלה כלל אפי' לדיעבד ומסתיין לומר דבדיעבד מיהת מודה ר' יהודה לרבנן דיש לו להתפלל ואפי' בהזיד ורק מחצות ואיליך דאין עוד זמן תפלת השחר כלל לכ"ע ונתנו לה רק תורת השלמה אז לכן הוא שנתנו ההשלמה רק לטעה עש"ה בב"י והוא תי' דחוק מאוד לכאורה דמה שייך כאן לומר דאין לעשות פלוגתא רחוקה הרי בגמ' נתפרש טעם הפלוגתא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ובהא פליגי דלר' יהודה זמן התמיד רק עד ד' שעות ולרבנן הוא עד חצות וא"כ לר' יהודה דהוא רק עד ד' שעות ולאחר ד' שעות כבר עבר זמן התמיד א"כ מה טעם שיהי' אז עוד זמן תפלה לדיעבד ומה שייך לומר דבדיעבד מיהת מודה ר' יהודה לרבנן כי היכא דלא לאשוויי פלוגתא רחוקה הא טעמא דרבנן רק מפני התמיד דסבירא להו דקרב עד חצות וזה הא ליתא לר' יהודה דס"ל דקרב רק עד ד' שעות וא"כ הרי הפלוגתא הרחוקה הזאת מפורשת ולאו אנן הוא דמשוינן לה ואולם לדרכנו הנ"ל הנה דיני של הרמב"ם והטור הנ"ל נכון מאוד בס"ד דלגבי דיעבד שפיר גם לר' יהודה יש להתפלל עד חצות כיון דטעמי רק מפאת התמיד דקרב רק עד ד' שעות וא"כ כיון דאיהו גופי' ס"ל דבדיעבד זמן התמיד עד חצות וכנ"ל א"כ ממילא ג"כ הא הוי שפיר גם זמן התפלה שכנגד התמיד ג"כ כן דזמנה של לכתחלה עד ד' שעות וזמנה של דיעבד הוא עד חצות ולכן שפיר גם בהזיד יש לו להתפלל עד חצות דמה שהוא הזמן לדיעבד אין בו חילוק בין טעה להזיד כי היכא דלגבי תמיד וודאי דזמנו של דיעבד עד חצות הנלמד מריבויא דתעשה תקריב אין בו חילוק וודאי בין אם שגגו הכהנים ולא הקריבוהו עד ד' שעות לבין אם הזידו וכמובן [ולפי"ז צ"ל דהא דא"ר יוחנן התם בברכות דאם טעה ונא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים והיינו דווקא טעה אבל הזיד לא ע"ש הוא רק לפי ההלכה דקיי"ל כר' יהודה דתמיד של שחר קרב רק עד ד' שעות וא"כ ריבויא דתעשה תקריב לדיעבד הוא רק עד חצות ואילו אחר חצות אין זמנו גם בדיעבד וכנ"ל ומפאת השלמה שנתנו חכמים לתפלה בזמן תפלה שלאחרי' הוא דקאתינן עלה וע"כ השלמה נתנו רק לטעה ולא להזיד וכנ"ל ומשא"כ לרבנן דר' יהודה דלדידהו זמן התמיד לכתחלה עד חצות וריבויא דתעשה תקריב אתי לדידהו אאחר חצות לומר דבדיעבד זמנו גם אחר חצות א"כ לדידהו גם אחר חצות יהי' רשאי להתפלל של שחרית אפי' בהזיד מפאת דהוא הזמן עדיין לדיעבד דכל שהוא זמן עדיין לדיעבד ואיננו מפאת השלמה אין בו חילוק בין טעה להזיד וכנ"ל והא דא"ר יוחנן בש"ס ברכות הנ"ל טעה ולא התפלל כו' אתי רק לפי ההלכה דקיי"ל כר' יהודה אבל לרבנן ה"ה אפי' בהזיד ולאו דווקא בטעה:

ואולם י"ל דאתי שפיר גם אליבא דרבנן והא דנקט טעה היינו רק אגררא דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים דאמר נמי התם עם הך דטעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דבהך דערבית הא הוכר למינקט טעה דשם הרי הוא רק מפאת השלמה לא מפאת היותו זמן של דיעבד והשלמה הא יש רק לטעה וע"כ נקט גם בהך דשחרית טעה וגם י"ל דמילתא פסיקתא נקט טעה דזה הא הוא בין לר"י ובין לרבנן ומשא"כ בביטל במזיד הא אין לו השלמה רק לרבנן ע"כ בפלוגתא לא קמיירי ומה גם פלוגתא דרבנן דלית הילכתא כוותה וע"כ נקט רק טעה דהוא מילתא פסיקתא לכ"ע ויש עוד לדון בזה בברכות שם ובאתי רק להעיר]:

ודע דמה שכתבנו דאפי' לר' יהודה דתמיד של שחר זמנו עד ד' שעות והיינו משים דס"ל דעד ד' שעות צפרא הוא כמבואר בברכות (דף כ"ז ע"א) שם וע"כ בוקר דכתי' בתמיד הכוונה עד ד' שעות מ"מ גם אחר ד' שעות עד חצות ג"כ יש עניין בוקר עדיין אף שאינו עיקר בוקר דקרא ומה שאין כן אחר חצות דאינו עוד בוקר כלל וע"כ נהי דיש ריבויא דתעשה תקריב להכשיר התמיד גם לאחר זמנו מכל מקום לא מוקמינן ריבויא רק עד חצות דאינו לגמרי נגד תיבת ביקר דקרא דיש גם עד חצות עניין בוקר מה עדיין ומשא"כ אחר חצות דכבר פסק הבוקר לגמרי לא קאי עלי' ריבויא כיון דכתי' בוקר בתמיד וזה דבר מיסתבר וודאי:

הנה ראיתי בס' חומרי מתניתא בקישיותיו קושי' א' שהקשה בזה על ההלכה דקיי"ל דתפלת השחר עד ד' שעות והיינו משום דעד ד' שעות הוא דהוי צפרא כמבואר שם בברכות ואילו בש"ע או"ח סי' תקע"ה סעי' י"א קיי"ל לעניין תענית גשמים דאם התחילו גשמים לירד קודם חצות לא ישלימו ובירושלמי תענית הובא ברי"ף ספ"ג דתענית הטעם בזה משים דעד חצות צפרא הוא עכת"ק ופליאה עצומה עליו דעדיפא מיני' ה"ל להקשות דר' יהודה אדר' יהודה דר' יהודה הא הוא דס"ל דתפלת השחר עד ד' שעות ואילו ר' יהודה עצמו הוא הסובר בתענית (דף כ"ה ע"ב) דאם ירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו וגוף הקושי' לק"מ באמת דודאי גם לר' יהודה דתפלת השחר עד ד' שעות מ"מ מידה דיש ענין בוקר גם עד חצות וכנ"ל ורק דתיבת בוקר דקרא דכתי' בתמיד של שחר את הכבש האחד תעשה בבוקר מיסתבר לי' לר"י דקאי רק עד ד' שעות אבל עניין בוקר וודאי יש גם לר"י עד חצות וזהו כוונת הירושלמי דאמר דעד חצות צפרא הוא ומה שייך להקשות מל' צפרא הכתוב בירושלמי אל' בוקר דקרא וממאי דס"ל לר' יהודה דבוקר דקרא הוא רק עד ד' שעות וודאי דאין לדון שלא יהי' כלל וכנל ענין בוקר גם אח"כ עד שיוקשה על הירושלמי דאמר דעד חצות צפרא הוא וכמובן:

וראיתי בשאלתות פ' לך דאחרי שהביא שם פלוגתא דר' יהודה ורבנן אי תפלת השחר עד חצות או עד ד' שעות כ' וז"ל ברם צריך הילכתא כרבנן או כר' יהודה הילכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא הלכה כר' יהודה דכתי' ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וגו' עד ארבעי שעי קרו אינשי בוקר עד פלגי' דיומא לא קרו אינשי בוקר ת"ש דא"ר כהנא הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותי' ועל תמיד של שחר שהי' קרב עד ארבע שעות אלמא עד ארבעי שעי קרו אינשי בוקר וכן הילכתא עכ"ל:

והדברים צ"ע דמה זה דתלי לי' בספק עד מתי קרי אינשי בוקר והרי כל הפלוגתא בל' בוקר דקרא דכתי' בתמיד את הכבש האחד תעשה בבוקר ותפלות כנגד תמידין תיקנום אבל בל' בני אדם שפיר יתכן גם לר' יהודה שיוקרא בוקר עד חצות וכהך דר' יהודה דתענית דאמר קודם חצות לא ישלימו ומפרש בירושלמי הטעם משום דעד חצות צפרא הוא והיינו דענין בוקר יש גם לר"י עד חצות וכנ"ל וע"ש בשאילת שלום ובאתי רק להעיר:

ובגוף דין תמיד של שחר אם קרב בדיעבד אתר ד' שעות כו' ע"ע בזה בירושלמי ברכות ריש פ' תפלת השחר שם ע"ש דאמר על אותה שעה העיד ר' יהודה בן בבא כו' ומשמע לכאורה דאחר ד' אין קרב אפי' בדיעבד דהא מעשה דהתם דיעבד הוי עש"ה והוי מיסתפקא להו מילתא שלא להקריבו עוד אפי' בשעה ד' וע"ו העיד להם ר' יהודה בן בבא דהוא קרב שפיר בשעה ד' עדיין וא"כ משמע דאחר ד' עכ"פ אין קרב עוד אפי' בדיעבד וע' ספרי פרי פנחס פיסקא קמ"ג וז"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריב בין הערבים [ונ' שמכאן הוא שלקח הזית רענן דבריו הנ"ל דצריך קרא להקרבת תמיד של בין הערבים אם לא הקריבו של שחר] ת"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מגיד שאם לא הקריב בתמיד של שחר מקריב בתמיד של בין הערבים עכ"ל הסיפרי ומשמע קצת ל' הסיפרי דמקריב את התמיד של שחר עצמו בין הערבים אם לא הקריבו בשחר דאל"כ הול"ל מגיד שאם לא הקריב תמיד של שחר מקריב תמיד של בין הערבים ומדאמר בתמיד דאות הבי"ת יתירה לכאורה משמע דה"ק שאם לא הקריב את התמיד של שחר בזמן תמיד של שחר מקריב אותו בזמן תמיד של בין הערבים וזהו דאמר בתמיד של בין הערבים והכוונה דמקריב תמיד של שחר בזמן תמיד של בין הערבים ודו"ק וכך משמע גם כן התחלת דברי הסיפרי דאמר הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריב בין הערבים דלפי סיגנון הלשון הול"ל בשל בין הערבים כי היכא דאמר של שחר או הו"ל להזכיר בשניהם רק הזמן לבד והול"ל הרי שלא הקריב בשחר שומע אני שלא יקריב בין הערבים וע"כ משמע דה"ק הרי שלא הקריב של שחר שומע אני שלא יקריבנו עוד בין הערבים ת"ל כו' ואולם קרא דמייתי ע"ז ואת הכבש השני תעשה בין הערבים לכאורה הא אין ממקרא זה שום משמעות לרבויי הקרבת תמיד של שחר בזמן בין הערבים דהא קרא רק בתמיד של בין הערבים מישתעי ובאתי רק להעיר:

וע' רמב"ם פ"א מתמידין ה"ב והי"ב דמתבאר משם דאם לא הקריבו של שחר מקריבין בבין הערבים של בין הערבים לבד ואולם לעניין דין אחר ד' שעות דיעבד לא נתפרש הדבר ברמב"ם עש"ה וע"ע ירושלמי פסחים (פ"ה ה"ג) שחטו (לפסח) קידם לחצות פסול (ע"ש גי' הק"ע) לאחר חצות מיד כשר קודם לתמיד כשר ותני כן יכול אם קדם פסח לתמיד לא יואחר התמיד ח"ל תעשה ריבה כו' והכוונה דה"א דאם הקריב הפסח קודם לתמיד של בין הערבים לא יהי' התמיד קרב עוד כיון דכתי' שני בתמיד ומשמע שיהי' שני לתמיד של שחר ומשא"כ עתה שקדמו הפסח א"כ הא יהי' הוא קרבן השלישי לתמיד של שחר וע"כ ה"א דלא יהא קרב וע"ש כזה בהלכה א' דאמר ויקרבו שניהן כאחת (פי' הפסח והתמיד) א"ר ייסה כבש שני אין פסח שני פי' דשני דכתי' בתמיד דבין הערבים ממעט דרק הוא יה' השני לתמיד של שחר ואחריו הוא שיוקרב הפסח שיהי' הפסח שלישי לתמיד של שחר ומשא"כ אם יוקרבו כאחת הרי יהי' גם הפסח שני וקרא אמר ואת הכבש השני כבש שני ואין פסח שני וע"כ כזה ה"א גם כאן דאם קדם הפסח לא יוקרב התמיד עוד כיון דכתי' בי' שני ואילו עתה הא יהי' השלישי] ת"ל תעשה ריבה והרי דדרשי' תיבת תעשה לריבויא דאף אם אינו שני רק שלישי ג"כ הוא קרב וא"כ מזה לכאורה ראי' לפי' הזית רענן בכוונת הס"ז דדרשא דתעשה תקריב אאחר חצות הכוונה אתמיד של בין הערבים דאף אם לא קרב תמיד של שחר ויהי' עתה התמיד של בין הערבים ראשון מ"מ הוא קרב דכי היכא דדריש הירושלמי תיבת תעשה לרבויי הקרבתו אף אם אינו שני רק ש ישי ה"נ דריש לי' הס"ז לרבויי הקרבתו אף אם אינו שני רק ראשון ודו"ק היטב כי זו לכאורה ראי' קרובה לפי' הז"ר הנ"ל ויש לדון עוד טובא בעניין זה אלא שכבר ארכו הדברים ועוד חזון למועד בל"נ אי"ה:

ודע דסברת הרוקח ה' לולב סי' ר"כ שהבאנו למעלה דמילה שלא בזמנה היא רק השלמה למילה בזמנה וז"ל אבל מילה שזמנה קבוע ביום השמיני ימול לא הוי מ"ע שהז"ג שהרי אם לא נימול בזמנו כל הימים שיבואו תשלומין דיום שמיני נינהו ודמי בפ"א דחגיגה חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דכולם תשלומי דראשון הם עכ"ל וצ"ע לכאורה לפי"ז דא"כ קטן חולה בזמנו איך נימול לאחר זמן הא בחיגר ביום ראשין ונתפשט ביום שני הרי פטור באמת למ"ד תשלומין דראשון הואיל ובראשון לא הי' ראוי וה"נ אחרי שבזמנו לא הי' ראוי לא יהי' לו תשלומין עוד ואולם יש לחלק ולומר דגם בקטן חולה כיון דאביו או הב"ד שעליהם המצוה למולו הרי ראויין למולו והקטן הוא דאין ראוי להיות נימול ע"כ לא חשיב זה אין ראוי דה"ל רק שאין כאן החפץ של מצוה אבל הרי אין החסרון במי שעליו המצוה ולא דמי לחיגר ביום ראשון כו' דהאדם עצמו החפץ והוא עצמו המצווה לכן כשהוא חיגר ה"ל שפיר אינו ראוי ואין לו תשלומין:

ואולם עדיין יל"ע מקטן הנולד ביה"ש דנימול לתשעה ואמאי הא יש לנו לחוש שמא ביה"ש יום ונמצא שהי' אתמול זמנו והי' הקטן ראוי להיות נימול אתמול באמת ורק שאנחנו הוא שלא יכלנו למולו מפאת חסרון ידיעתנו שאין אנו יודעין שביה"ש יום וחששנו שמא ביה"ש לילה והוא שביעי עדיין וא"כ נמצא שהקטן בעצמותו הי' ראוי למילה בזמנו רק שהאב או הב"ד שעליהם המצוה הוא שלא הי' ראויין למולו מפאת חסרון ידיעתם [וגם אינו ראוי כה"ג מחמת ספק הא חשיב אינו ראוי כמבואר בב"ב (ד' פ"א ע"ב)] וא"כ שוב ה"ל כמו חיגר בראשון כו' וראוי שלח יהי' לו תשלומין עוד וא"כ כיון דאם האמת שביה"ש יום אין לו תשלומין עוד ממילא הא יש לנו לחוש לספק זה שמא ביה"ש יום וה"ל מילתו תמיד ספק מילה ומספק הרי א"א למול דה"ל עבירת חובל בחבירו מספק וכמובן ואולם י"ל דכיון דכ"ז שלא הגיע יום הח' הא אין הקטן חפץ של מצוה כלל דהוא נעשה החפץ של מצוה רק בח' וע"כ כיון דבעי' ודאי ח' ואין המצוה לפי הדין כ"ז שלא ידענו וודאי שכבר הגיע ח' לכן חשוב גם בכה"ג שאין עדיין החפץ של מצוה לפני האב כו'. דכ"ז שאין יודע ודאי שהוא ח' ונעשה הקטן בר מילה אין עדיין החפץ של מצוה לפניו ואין חשוב החסרון בו רק שאין החפץ של מצוה עדיין לפניו כלל ודו"ק היטב:

ואולם עדיין יל"ע לכאורה בנולד ביה"ש של ע"ש דנימול לעשרה היינו באחד בשבת ואמאי הא בכה"ג שוב יש לחוש שמא ביה"ש לילה והי' זמנו בשבת והקטן הרי הי' בשבת כבר ודאי החפץ של מצוה דממ"נ הרי כבר הגיע זמנו דאם ביה"ש יום הרי הי' זמנו כבר בע"ש ואם ביה"ש לילה הרי זמנו עכ"פ בשבת וא"כ עכ"פ בשבת הרי ודאי הי' הקטן כבר בר מילה דכל שהגיע ח' הרי הקטן בר מילה וה"ל חפץ של מצוה דאף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת מ"מ הקטן גופי' הא בר מילה הוא מח' ואיליך ורק שאסור להגדול למוהלו מפני האיסור שבת וא"כ בכה"ג הא שפיר יש לחוש שמא ביה"ש לילה והי' בשבת שמיני שלו והי' הקטן בר מילה שפיר בזמנו ורק שהאב כו' הוא שלא יכול למוהלו מפאת חסרון ידיעתו שהי' מסופק שמא ביה"ש יום וה"ל בשבת תשיעי שלו והוא מילה של"ב ואינה דוחה שבת וא"כ הרי הי' החפץ של מצוה לפניו והקטן גופי' שפיר הי' ראוי להיות נימול ורק הוא שלא הי' ראוי למוהלו מפאת חסרון ידיעתו וא"כ תו ראוי שלא יהא לו תשלומין עוד וכנ"ל ואולם זה ג"כ בפשיטות לק"מ דכיון דמה שלא יכול האב למולו הרי הי' רק מפני ספק איסור שבת א"כ הא חשיב שפיר ראוי ואיסורא דיומא הוא דקגרים וכמ"ש התוס' חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה איזהו לעניין חגיגה גופה דאף דאין דוחה שבת מ"מ חשיב ראוי ויש לו תשלומין הואיל ואיסורא דיומא הוא קגרים ע"ש וז"פ:

ואולם זה עכ"פ יומצא לרוקח הנ"ל דאילו לא הי' מילה בזמנה דוחה שבת אזי קטן שהי' חל ח' שלו בשבת שפיר לא הי' אפשר למוהלו עוד לעולם כיון דלא הי' ראוי למולו בזמנו מפאת האיסור שבת ד אף דכתבו התוס' חגיגה הנ"ל לעניין חגיגה דאיסור שבת לא מיחשיב אינו ראוי כיון דאיסורא דיומא הוא דקגרים מ"מ נ' דזהו רק משום דיש הקרבה בשבת מיהת בקרבנות ציבור וע"כ בקרבן יחיד נמי נהי דאין דוחה שבת מ"מ חשיב רק מניעה מבחוץ ויומא הוא דקגרים אבל בעצם חשוב שפיר זמן הקרבה ומשא"כ אילו לא הי' שום קרבן קרב בשבת נ' דהי' נחשב השבת שפיר בעצם אינו זמן הקרבה כמו לילה דבעצם אינו זמן הקרבה וכמבואר כן בכריתות (ד' ז' ע"ב) במשנה המפלת לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין אמרו ב"ה לב"ש מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שכן יצאה שעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן כו' אמרו להם ב"ה והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח כו' אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם יום פ"א שחל להיות בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור ומבואר דאילו לא הי' שום קרבן קרב בשבת הי' נחשב השבת בעצם אין ראוי להקרבה כמו לילה ואף דהוא רק מפאת האיסור שבת:

וע"כ נ' דה"נ במילה רק לפי האמת דמילה בזמנה ודאי בא דוחה שבת ויש מציאות מילה בשבת לכן גם בנולד ביה"ש נהי דאז אינו דוחה שבת משום דהוי ספק מילה של"ב מ"מ חשיב שפיר איסורא דיומא הוא דגרים אבל בעצם חשיב שפיר ראוי הואיל ויש מציאות מילה בשבת ולכן שפיר יש לו תשלומין ומשא"כ אילו לא היתה שום מילה דוחה שבת אפי' בזמנה ודאי א"כ הרי לא הי' מציאות מילה כלל בשבת וע"כ שוב שפיר הי' נחשב השבת בעצם אינו ראוי למילה והי' נחשב שפיר כמו חיגר ולא הי' לו תשלומין עוד [ואף דכתבנו באתוון דאורייתא כלל כ"ב דהך סברא דכריתות הוא רק לב"ש ולא לב"ה מ"מ אין זה מוכרח וי"ל שפיר דאחרי הך דאמרו להם ב"ש דסיפא קיבלו ב"ה גוף הסברא וטעמא דב"ה בהך דמפלת לאור פ"א דמחייבין הוא רק מילפותא מתיבת לבת דאתי לרבויי מפלת לאור פ"א כמבואר בכריתות (ד' ח' ע"א) שם בגמ' אבל בגוף הסברא הנ"ל גם ב"ה מודים:

ונלענ"ד דסברא דב"ש דכריתות הנ"ל היא מכוונת ג"כ בש"ס קידושין (דף כ"ג ע"ב) בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר (דאמר דעבד כנעני אינו מקבל גטו דלית לי' סברא דגטו וידו באין כאחד) עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כו' בתר דבעיא הדר פשטה לה לה מאשה כאשה (ומצי משוי שליח) ואלא הא דא"ר הונא ברי' דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהי דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטי' ושליח מצי משוי ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו עכ"ל הגמ' ואינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דיכול לקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו מ"מ כאן הרי עושה שליח לקבל גטו מרבו וזה הרי אינו יכול ומה בכך שהוא יכול פעם לקבל גט מ"מ על מה שהוא עושה שליח הרי אין יכול לעשותו ושפיר הא שייכא הסברא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי ונ' כוונת הגמ' דבאמת הא לא שייך כלל בעבד לכאורה הך דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד כו' דעבד הא מצי עביד הוא שפיר ורק פומי' הוא דכאיב לי' שהרי יש לו כח לקבל גטו שפיר רק שאין לו במה לקבלו דכולו של אדונו ואין לו יד ולא שום רשות של עצמו לקבל בו הגט וזה הרי הוא רק פומי' הוא דכאיב שהרי יכול לקבל שפיר ורק שאין לו הכלי לקבל בו וה"ל כמו ידיו קטועות דעושה שפיר שליח לכתיבת הגט (וכבר תמהו בזה על התוס' ישינים עירובין [דף י"ג ע"א] ואולם לסברת המשנה כריתות הנ"ל דאם לא הי' שום קרבן קרב בשבת מפני איסור שבה הי' נחשב שבת כלילה דבעצם אינו זמן הקרבה ואף דבשבת הוא רק מפני מניעה וארי' דרביע עלי' איסור שבת המונע כאילו הי' מי עומד ואין מניח לו לעשות העבודה והרי אין זה שאין זמן העבודה ועכ"ז אמרי' דא לו הית' המניעה הזאת כוללת אזי סוף סוף כיון שאין מציאות הקרבה כלל בשבת נעשה ממילא דבר זה עצמיות ונעשה ממילא שאינו זמן הקרבה בעצם כיון שאין בו הדבר ההוא כלל ונעשה כמו לילה שבעצם אינו זמן הקרבה כלל ורק כיון דקרבנות ציבור קריבין גם בשבת לכן בקרבנות יחיד נמי נחשב זמן הקרבה ואך ארי' הוא דרביע כו' והוא רק מניעה שיש מניעה שא"א להקריבם אבל לא שאינו הזמן בעצם ודוק היטיב מאוד ולכן כך גם כאן אילו לא הי' מציאות לקבלת גט בעבד כלל אף שהוא רק מפאת מניעה שאין לו במה לקבל מ"מ סוף סוף כיון שאין הדבר ההוא נמצא אצלו כלל לכן נעשה בעצם לאו בר קבלה מכח זה ושפיר לא הוי מצי משוי שליח ואך כיון דשייך בקבלת גט לחבירו כו' לכן לעצמו נמי שאין יכול לקבל שוב אין זה דאינו בר קבלה בעצם רק דאין לו במה לקבל ובזה הא לא שייך תו מי איכא מידי כו' ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים ועוד בכמה דוכתי בגמ' נ' דמותאמת סברא דמשנה כריתות הנ"ל ואכ"מ:

והנה אם כנים דברינו הנה יש לי להבין עפי"ז גמ' יבמות (דף ה' ע"ב) דבעי למילף דעדל"ת שיש בה כרת ממילה ופסח דדוחין שבת ודחי מה למילה ופסח שכן כרת וק' דהא מילה רק בזמנה הוא דדוחה שבת ומילה בזמנה הא אין בה כרת בביטולה והוא רק עשה גרידא כשאר עשין למול בח' והוא דקדוק מפורסם [ומה שמבינים הכוונה בפשיטות דהואיל ויש בעיקר מילה כרת מבטלה לגמרי לכן גם מילה בזמנה חמירא טפי הואיל ויש בה כרת בעיקרה זה ג"כ צע"ק דזה הי' ראוי לקרותו רק צד כרת וע' זבחים (דף י' ע"ב וי"ב ע"ב) אבל ל' הגמ' מה למילה ופסח שכן כרת משמע שיש בעיקר המדחה כרת וזה הרי אינו מובן דהמדחה הרי הוא רה מילה בזמנה ומילה בזמנה הרי אין בה כרת והוא רק עשה גרידא] ואולם לדברינו הנ"ל ניחא שפיר בעזה"י דמה שמילה דוחה שבת באמת גוף מצות מילה שפיר היא שדוחה אותה לא מצות המילה בזמנה לבד שהרי אילו לא הי' דוחה הרי לא הי' אפשר למוהלו עוד לעולם כיון דלא חזי בראשון והית' מתבטלת איפוא המילה לגמרי דענשה כרת וא"כ הא שפיר פרכינן דמה למילה שכן כרת ודו"ק כי הוא נכון מאוד בעזה"י.

וגוף סברת הרוקח הנ"ל דמילה שלא בזמנה הוא השלמת המילה בזמנה ונ' דהיתה הבנתו ז"ל דכל מצוה שנתנה תורה עיקר המצוה הוא רק כפי מה שניתנה בעצם וראשונה וכל שאמרה תורה שאם לא תקיים המצוה כפי שנאמרה בעצם וראשונה אזי תקיימה עכ"פ באופן זה אז האופן האחר ההוא הוא רק בתורת השלמה אל החיוב העיקריי והראשיי כפי מה שנאמר בעצם וראשונה וע"כ מצות מילה דנאמרה בעצם וראשונה שתהי' בשמיני ואם לא מלו בשמיני ימלוהו אח"כ לכן המילה אח"כ היא רק השלמת המילה בשמיני שניתנה כך המצוה בעצם וראשונה. הנה בחידושינו לקידושין הבאנו ראי' לסברא זאת מש"ס שם (דף כ"ט ע"א) ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו ואינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דזה מצותו על אביו סוף סוף הרי הדין דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו וא"כ הוא נמי סוף סוף כיון דלא פדאו אביו הרי הוא חייב עתה לפדות את עצמו ומה בכך דהי' בקטנותו המצוה רק על אביו מ"מ עתה שהוא גדול ולא פדאו אביו הרי הוא חייב עתה לפדות את עצמו ומדוע יוקדם לזה החיוב שהוא חייב עתה לפדות א"ע מה שהוא מחויב ג"כ לפדות את בנו ואולם לסברת הרוקח הנ"ל מובן לנכון בס"ד דגבי פדיון הבן נמי כיון דנאמרה המצוה בעצם וראשונה שהאב יפדה את בנו כדכתי' כל בכור בניך תפדה ורק שנאמר עוד קרא דפדה תפדה אהיכא דלא פרקי' אבוה דמיחייב איהו למיפרק נפשי' כמבואר שם בגמ' וע"כ חיוב זה הוא רק השלמת חיוב הפדיון שנאמר בעצם וראשונה על האב וע"כ כיון שיש עליו עתה חיוב פדיון בנו שהוא חיוב עצמיי וחיוב פדיון עצמו שהוא רק חיוב השלמה ע"כ חיוב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכמו לעניין תפלה דקיי"ל דאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דצריך להקדים תפלת המנחה ואח"כ להתפלל תפלת שחרית מפאת דחיוב תפלת המנחה דהוא חיוב עצמיי קודם לחיוב תפלת שחרית דהוא רק חיוב השלמה לשל שחרית וכמבואר ברי"ף וראשונים בברכות פ' תפלת השחר שם וע"כ גם כאן חיוב העצמיי קודם לחיוב דהשלמה וזהו שאמר ר' יהודה בנו קודמו שזה מצותו על אביו היינו דעיקר החיוב בעצם וראשונה הרי הוא על אביו וא"כ מה שהוא חייב עתה לפדות א"ע הרי הוא רק השלמת חיוב האב ואילו בנו מצותו עליו בעצם וראשונה ולכן חיוב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכנ"ל:

ואין לומר דהא בקידושין שם אמרי' בתר הכי א"ר ירמי' הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מצוה דגופי' עדיפא כו' ולדברינו אמאי נאמר מצוה דגופי' עדיפא הרי המצוה דגופי' הוא רק חיוב השלמה ואילו מצות פדיון הבן היא חיוב עצמיי והרי חייב עצמיי קודם לחיוב השלמה וכנ"ל דז"א דזה הא בלא"ה קשיא בכל אופן שתפרש סברת ר' יהודה דסוף סוף הרי אמר ר' יהודה בהדיא דבנו קודמו מטעמא דזה מצותו על אביו כו' וא"כ מדוע באין שם אלא חמש סלעים לא שייכא סברא זאת והוא דבר הצריך טעם והבנה באמת ובחידושינו שם כתבנו בזה ומוכרחני להעתיק כל ל' הגמ' שם וז"ל הגמ' א"ר ירמי' הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופי' עדיפא כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני חמש פריק לברי' ואזיל כהן וטריף לי' לחמש משועבדים לדידי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא והילכך מצוה דגופי' עדיף וברש"י דר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו הי' מחויב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לברי' דאין זה אונאה (ללקוחות) שהרי מצות בנו עליו יותר ממנותו עכ"ל ובתוס' שם הקשו עליו וז"ל וק' דאדרבה יש אונאה ללקוחות דמצות גופו עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין כו' עכ"ל והנה מלבד קושית התוס' הרי גם גוף דברי הגמ' קשים מהבין וכנ"ל דהא ר' יהודה אמר בהדיא בברייתא דבנו קודמו מפאת דזה מצותו על אביו ואילו ר' ירמי' אמר דגם ר' יהודה מודה דמצוה דגופי' עדיף ורש"י הטעים עוד יותר דביש ה' משועבדים וה' בני חרי אז לעניין הבני חרי שוב שייכא סברא דר' יהודה דמצות בנו עליו יותר ממצותו ואילו היכא דליכא רק ה' סלעים לחוד הא אמרי' דלא שייכא סברא הנ"ל רק אז הסברא להיפוך דמצוה דגופי' עדיף וזה הרי צריך ביאור דמה טעם החילוק בזה ומדוע שייכא טפי סברא דבנו קודמו שזה מצותו על אביו כו' ביש גם ה' משועבדים מאם אין רק ה' סלעים לחוד והדברים לגמרי לכאורה משוללי הבנה:

וכתבנו בחידושינו בזה דבאמת הרי יש כאן ב' סברות הפכיות דכשבאנו לדון על עצם החיובים הנה ודאי דחיוב הבן עדיף בעצמותו כדאמר ר' יהודה בנו קודמו שזה מצותו, על אביו כו' וכפי מה שהסברנו דחיוב עצמו הוא רק חיוב השלמה ואילו חיוב בנו הוא חיוב עצמיי וחיוב עצמיי הרי עצום וחזק יותר בעצמותו מחיוב השלמה וקודם לו ואולם לעומת זה יש ג"כ סברא דמצוה דגופי' עדיפא ועדיפות זה איננו בעצם החיוב רק בבחינת התייחסותו אל עצמו דכיון דהוא חיוב של עצמו ומצוה דגופי' לכן חייך קודמין ושלך קודם לשל כל אדם ואין זה שגוף החיוב גדול יותר רק שהוא קודם לאחר ואף שעצם החיוב דידי' קלוש טפי מ"מ הוא קודם לאחר דחייך קודמין אבל בעצם החיובים וודאי דא וב הבן אלים טפי וקדום מפאת דהוא מצוה עצמותית ואילו מצוה דידי' היא רק מצות השלמה ומצוה עצמותית ודאי הא אלימא וגדולה בעצמותה ממצות השלמה והיא קודמת לה בעצמותה מפאת עדיפות גוף המצוה דמש"ה תפלת מנחה קודמת לתפלת השלמה של שחרית אתר בזמן המנחה וכנ"ל וע"כ נ' דכיון דבעצם החיובים חיוב הבן קודם לחיוב עצמו ע"כ נ' לומר דלפי עניין עצם החיובים הנה חיוב הבן מסלק חיוב עצמו לגמרי ואין כלל חיוב עצמו עדיין עד שיקיים חיוב הבן וכמבואר אצלי בחידושי במ"א דזה כח כל עניין קדימה שהיא מסלקת לגמרי לחיוב המאוחר בהדרגה עד שיתקיים החיוב הקדום לו ודייקנא לה מדברי השו"ת רדב"ז ח"א סי' תקכ"ט שכ' דאם הגיע לידו תפילין של ראש ומסלקם מידו כדי להניח על הסדר של יד תחלה ואח"כ של ראש אין בזה כלל מעיקר הדין משום מעביר על המצות וז"ל ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא דאין בכאן מעביר על המצות כיון שהוא מחיוב לקשור של יד תחלה עדיין לא הגיע זמן של ראש עד שיניח של יד והא דאמרי' ביומא (דף ל"ג ע"ב) שאין מעבירין על המצוות היינו שהוא כעין מעביר על המצוות כו' עכ"ל:

ויש לדון מזה לכל חיוב הקודם לחיוב אחר דעניין הקדימה מסלקת החיוב האחר לגמרי ואין שם חיוב האחר כלל עד שיקיים החיוב אשר לו הקדימה דגבי תפילין נמי הרי אם הקדים להניח של ראש הרי הנחתו מצוה ועכ"ז אמרי' דכיון דלכתחלה של יד קודם לכן לא חל עלי' חיוב של ראש כלל עד שיניח של יד ולכן לא חשוב מעביר על המצוה דאין עליו עדיין מצות ש"ר כלל וכלא הגיע זמנו דמי וכנ"ל וא"כ אחרי שאנו רואין שזה כח הקדימה שהיא מסלקת החיוב המאוחר לגמרי עד שיקוים החיוב המוקדם א"כ שפיר יש לומר כן גם בכל ענייני קדימה אשר במצוות היות הקדימה מסלקת החיוב המאוחר עד אחרי קיום החיוב המוקדם ואם דיש לחלק בין קדימה שפירשה תורה בסדר ב' מצוות כגון תש"י ותש"ר דנאמר תחלה וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו' ע' מנחות (דף ל"ו ע"א) לבין קדימה דעלמא של ב' מצוות שונות אשר יש לאחת אל האחרת מפאת עדיפותה מ"מ אחר העיון אין נ' לחלק כלל בזה דסוף סוף בעלמא נמי כיון דהוא קדימה מחויבת מדינא שפיר ראוי שיהי' אל הקדימה אותו הכח אשר לקדימת תש"י לתש"ר ושפיר ראוי בכל מקום שדין התורה מחייב הקדימה שתסלקת הקדימה את החיוב המאוחר לגמרי עד התקיים הקדימה כמ"ש הרדב"ז כן לעניין קדימת של יד לשל ראש ובחידושי שם הארכתי בזה והבאתי שם עוד דוגמת הך דרדב"ז הנ"ל מלשון הרשב"א קידושין (דף י"ג ע"ב) אהך דאמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים וז"ל ודווקא בשהביאה חטאתה מחיים אבל לא הביאה חטאתה בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה אין היורשין מביאין עולתה לפי שהחטאת א"א להקריב לה אחר מיתה דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא וכיון שאין חטאתה קריבה אף עולתה אינה קריבה דעולה אחר חטאת היא באה וכל שלא קרב החטאת לא חלה עלי' חובת העולה כלל כו' עכ"ל ומשמע ג"כ דכיון דחטאת קודמת לעולה לכן לא חל כלל חיוב העולה עד אחר קיום חיוב החטאת ואף דבדיעבד אם הקריב העולה קודם לחטאת כשיר' עש"ה ברשב"א]:

וע"כ כזה גם כאן כיון דחיוב עצמיי קודם לחיוב השלמה לכן אין כלל חיוב ההשלמה עד אחר קיום חיוב עצמיי הקדום לו וע"כ נ' דנהי דיש גם לחיוב דידי' קדימה מפאת היותו מצוה דגופי' וכנ"ל מ"מ כיון דאין זה בעצם החיוב רק בבחינת התייחסותו אל עצמו וכנ"ל לכן יש שייכות רק לקדימה זאת אילו הי' שם חיוב של עצמו דאז הי' לו להיות קודם לחיוב בנו מטעמא דחייך קודמין ומשא"כ כאן דאחרי אמרנו דבעצם החיובים חיוב הבן קודם מפאת היותו עצמיי וקודם לחיוב השלמה א"כ הרי כ"ז שיש חיוב הבן הרי אין עדיין כלל חיוב של עצמו דזה כל עניין קדימה דהקדימה מסלקת החיוב המאוחר עד שתעשה הקדימה וכנ"ל וא"כ כ"ז שלא פדה את בנו הרי אין כלל חיוב של עצמו א אם יש לו עשרה סלעים בני חרי לא שייך לומר דאין מחויב פדות עצמו עד שיפדה את בנו דהא יכול לעשות שתיהם כאחת ולא שייך קדימת חובה כלל דרק בתפלות דא"א להתפלל ב' תפלות כאחת אמרי' דחובה עדיף מהשלמה ומשא"כ אם יכול לעשות שתיהן כאחת וודאי דב' החיובים גם שניהם עליו ואך כשאין רק חמש ואין יכול לקיים שתיהן אז חיוב עצמיי עדיף וקדום מחיוב השלמה וכיון דיש קדימה שוב עניין הקדימה מסלקת חיוב המאוחר עד שתעשה הקדימה דכל שיש קדימה עניין הקדימה מסלקת חיוב המאוחר עד העשות הקדימה וכנ"ל ולכן תו אין כלל עדיין חיוב עצמו רק חיוב בנו לבד ודו"ק היטב מאוד] וא"כ ממילא הא לא שייך כלל הך דחייך קודמין ומצוה דגופי' עדיף לומר דחיוב קלוש דידי' קודם לחיוב אלים דבנו מפאת היותו מצוה דגופי' וחייך קודמין דהא אין כאן עדיין כלל וכלל החיוב דידי' דאחרי שבעצם החיובים חיוב הבן עדיף דהוא עצמיי והוא קודם מש"ה ורק דכאשר יש גם חיוב דידי' אז מפאת היותו בגופו אף דעצם החיוב אין גדול כ"כ דהוא רק השלמה מ"מ מפאת היותו בגופו מצוה דגופי' עדיף דחייך קודמין וא"כ זה הרי רק כאשר ישנו להחיוב אבל אחרי שבעצם חיוב הבן גדול יותר דהוא עצמיי וגדול מהשלמה וקודם לו משום זה בעצם החיובים שוב ממילא הרי חיוב שלו מסולק ע"י קדימת חיוב בנו וא"כ תו הא לא שייך כלל מצוה דגופי' עדיף דהא אין המצוה עדיין כלל ודו"ק היטב מאוד:

וע"כ רק כאשר יש רק ה' סלעים לבד אז אמרי' דכיון דאילו יפדה את בנו ויופטר מחיוב בנו הרי יחול אז עליו חיוב עצמו וכאשר יהי' עליו חיוב עצמו הרי שוב יהי' לו קדימה לא מפאת עדיפות עצם החיוב רק מפאת היותו מצוה שבגופו דכל שבגופו חייך קודמין אפי' בחיוב קלוש כנ"ל וא"כ הרי יהי' מבוטל אן מחיוב אשר יהי' עליו ויהי' קודם לחיוב בנו דכאשר יש החיוב שלו הרי הוא קודם לחיוב בנו מפאת מצוה דגופי' ולכן אמרינן דאין לו לתת גם עתה הה' סלעים לבנו כדי שלא יהי' מבוטל ממצוה דגופי' דאח"כ בזמן היותה דבזמן היותה הא תקדום ולכן גם עתה אין לו לתת כדי שלא יהי' מבוטל אז בהיותו עליו חיוב גופו דגם לעניין זה שייך הך דחייך קודמין כו' דמה שיש לו לדאוג על עצמו ולראות שלא יהי' מבוטל מחיובו בזמן היותו עליו זה ג"כ קודם לחיובי של אחר מפאת דחייך קודמין והוא קודם לאחר ויש לו לראות בעצמו שלא יהי' מבוטל ממצוה שתהי' עליו לפי הדין בזמן היותה ואף דתובטל עי"ז מצות אחר אשר ישנה כבר עתה ודו"ק היטב מאוד [וע' לקח טוב כלל ו' מה שכתבנו שם דאפי' אי אין חיוב המצוה במצוה זמניית לפני זמן המצוה ואין החיוב חל רק בגוף הזמן מ"מ וודאי דמי שאין לו רק לולב אחד לפני סוכות אסור לו לשורפו גם לפני סוכות כדי שלא יהי' מבוטל מן המצוה בזמן אשר תהי' עליו המצוה היינו בסוכות ע"ש וה"נ אין לו לתת הה' סלעים לבנו כדי שלא יהי' מבוטל מחיוב פדיון עצמו בזמן אשר יהי' עליו דאין לומר מה בכך שיהי' מבוטל הרי בדין יהי' מבוטל דהא חיוב בנו קדים ז"א דכאשר יהי' חיוב פדיון עצמו שוב הא פדיון עצמו קדים באמת מפאת היותו מצוה דגופי' וע"כ ממילא שפיר יש לו לראות גם עתה שלא יהי' מבוטל מחיוב זה בזמן שיהי' עליו וכנ"ל וע"ש היטב בלקח טוב ותבין הדברים ביותר] ומה שאין כן כאשר יש ה' בני חרי וה' משעבדי דעתה הרי אין עוד מצוה דגופי' דקדימת חיוב הבן הרי מסלקת חיוב שלו ואי דאח"כ יהי' חיוב של עצמו אז כאשר יהי' הרי הוא יתקיים שפיר בהחמש משועבדים ולכן שפיר יש לו לתת עתה מעיקר הדין הה' בני חרי לבנו דהא אין עליו עתה רק חיוב בנו ואין הלקוחות יכולים לומר לו תן עבור חיובך דמצוה דגופי' עדיף דהא אין עוד חיובו כלל ואי דיהי' אח"כ הא אח"כ כשיהי' הם יתחייבו באמת מן הדין לשלם כיון שאין עוד הבני חרי וא"כ ממילא הרי לא יהי' אז מבוטל ממצותו ואין טעם עתה לומר שיתן לשל עצמו אף שאינו מחייב עדיין מפאת שלא יהי' מבוטל ממצותו בזמן שיהי' החיוב דז"א דהא לא יהי' מבוטל ממצותו בזמן שיהי' החויב דבזמן שיהי' הרי יתקיים שפיר בהחמש משועבדים ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים מאוד בס"ד. וע"כ שפיר אין כאן שום סתיר' עוד דשפיר א"ר יהודה בברייתא דבנו קודמו שזה מצותו על אביו כו' ועכ"ז שפיר א"ר ירמי' סברא דמצוה דגופי' עדיפא גם לר' יהודה דב' הדברים אמת וכנ"ל ושפיר ג"כ מחלקינן בזה בין היכא דליכא רק ה' בני חרי להיכא דאיכא ה' בני חרי וה' משעבדי דבאין רק ה' בני חרי לא אהני סברא דבנו קודמו רק אמרי' דמצוה דגופי' עדיפא לשלא יהא מבוטל ממנה אחר הזמן וכנ"ל ואילו ביש ה' בני חרי וה' משעבדי אז אמרי' שפיר דמצות בנו עליו יותר ממצותו כרש"י הנ"ל ומסלקת מצות בנו לגמרי למצוה דידי' ואי שלא יהא מבוטל ממצותו אחר הזמן ז"א דאח"ז כשיהי' איוב עצמו הרי יקיימנו שפיר בהמשעבדי וכנ"ל:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה