אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל לו

כלל לה

ראיתי לבאר אי אמרי' ריבוי ראויות גם במקום שא"א שיהיו כולן בפועל ועכ"ז בענין הראויות מחשבינן כל הראויות גם יחד ומתוך המקומות אשר אביא יתבאר לך עניין הספק הזה ביותר כי דבר זה נמצא במקומות רבות בש"ס ואציין קמא קמא דמטא לידי בעזה"י:

א) עי' תוס' זבחים (דף מ"ב ע"ב) ד"ה הקומץ שכתבו וז"ל ותימא הוא אם לא יתחייב בשירי הדם משום פיגול הא יש להן מתירין שהמתנות מתירות לשפיכת שיריים למזבח כמו שמתירות את האימורים ושמא כיון דמתחלה כל טפה וטפה ראוי לזריקה חשיב כולי' דם מתיר עכ"ל:

ב) במנחות (דף י"א ע"א) היכי דמי ריבה שמנה (במנחה) אר"א שהפריש לה ב' לוגין ולוקמה כגון דעירב שמן דחולין ושמן דחברתה כו' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחברתה דפסיל אבל הפריש לה ב' לוגין הואיל והאי חזי לי' והאי חזי לי' אימא לא ליפסיל קמ"ל ומבואר סבר הה"א דאף דהמנחה יש לה רק לוג אחד מ"מ גם בהפריש ב' לוגין הואיל וכ"א בפ"ע חזי לי' חשבינן ב' הראויות גם יחד ולא חשיב יתור וגם בין שניהם יחד. וע"ע שם (ע"ב) דפריך אהא דתנן במתני' שם חיסר לבונתה פסולה ופריך הא יתיר כשיר' והתניא יתיר פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצין וברש"י שהפריש לה שני קמצין פסולה דיותר מדאי ריבה כו' לשון אחר כגון שהפריש לה שני קמצין כשיר' דאמרי' זיל לגבי דהאי חזי לי' וזיל לגבי דהאי אזי לי' כו', עכ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה כגון כלשון אחר דרש"י הנ"ל ע"ש:

ג) במנחות (דף כ"ג ע"ב) בפלוגתא אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל אמר התם תא שמע הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה אותה המנחה שהקומץ אשר נתערב נקמץ ממנה) עלתה לבעלים. וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים ולא קא מבטל לי' טיבלא לקומץ (דהא זו שנקמצה עלתה לבעלים אלמא דהקומץ כשר) מני אי רבנן הא אמרי עולין היא דלא מבטלי אהדדי הא מב"מ בטיל אלא פשיטא ר' יהודה בשלמא למ"ד בתר מבטל אזלינן מבטל הוי כבטל דכל פורתא חזי למיקמץ מיני' כו' ומבואר ג"כ דאע"ג דא"א למנחה כולה להיות קומץ רק קומץ לבד מ"מ כיון דכל פורתא חזי שיהי' הוא הקומץ חשיבא כולה מנחא מש"ה ראוי להיות קומץ והויא לה כולה מינא דקומץ וזהו דוגמת תוס' זבחים הנ"ל דחשיב כולי' דם מתיר הואיל וכל טפה ראוי' להיותה היא הנזרקת ולא תהי' שירים וכנ"ל ואולם יש חילוק בין הך דכאן להך דתוס' זבחים הנ"ל דכאן הרי לא בא לידי בירור לבסוף כיון שלא נקמצה המנחה משא"כ בהך דתוס' זבחים הרי בא לידי בירור לבסוף שהרי נזרק הדם ונשארו אלו שירים וא"כ למאן דאית לי' ברירה יש לנו לומר דהוברר הדבר למפרע דהי' זה הדם מתחלתו עומד להיות שירים ואולם מדלא חלי לי' התוס' בפלוגתא דבריר' נ' דלא שייך כאן הך דבריר' כיון דדנין רק בענין הראויות והראויות הוא לכ"ע דסוף סוף מתחלה הרי הי' ראוי שיהי' הוא הנזרק ודם אחר יהי' שירים וא"א להכחיש הראויות ורק דחידוש התוס' הוא מה דחשבינן לכל הראויות יחד וחשבינן לי' לכולי' דם מתיר מפאת הכי אף דבפועל הרי לא יהי' כלו נזרק רק ישארו שירים וא"כ חידוש זה דנחשב לכל הראויות אף שא"א שיהי' בפועל כלו כך הרי יש ג"כ בהך דמנחות הנ"ל דחשבינן לכולה מנחה ראוי להיות קימץ מפאת דכל פורתא חזי שיהי' הוא הקומץ וחשבינן מפאת זה הראויות הזה בכל המנחה יחד אף שבפועל א"א שיהי' קומץ רק הקומץ לבד ובאתי רק להעיר

ד) ע' ערכין (דף ז' ע"ב) א"ר אדא בר, אהבה היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לשני' משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית לי' (וערכין נידונין בהישג א נתן ד' לראשונה ואחת לשני' ידי שני' יצא ידי ראשונה לא יצא כלהו משעבדן לראשונה (ובעי למיתב לה כל מאי דבידי' הילכך לא יצא ידי ראשונה ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום היא) בעי ר' אדא בר אהבה היו בידו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבב"א נדר כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזיא להאי וכלהו חזיא להאי (ועדיין אחד מן הערכין עליו) תיקו עכ"ל הגמ' וע"ש בתוס':

והנה י"ל ג"כ דענין הספק כאן אי יש לדון בב"א ענין קדימה ואיחור ע' כלל הקדום בארוכה דאם יש לדון בב"א ענין קדימה ואיחור ה"ל בב"א נמי כאילו אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והילכך כיון דלא ידעינן הי מינייהו הקדום והי המאוחר הם משועבדין איפוא לאחד מב' הערכין ולא ידעינן להי מינייהו והילכך יהיב להו לחד ונשאר עדיין הב' עליו ואולם ל' הגמ' א"ד כלהו חזיא להאי וכלהו חזיא להאי משמע יותר דענין הספק אי אמרי' ב' ראויות אף שא"א שיהיו שתיהן בפועל ויש להבין עוד פנים אחרים באיבעי' דגמ' הנ"ל ואכ"מ כ"כ:

ה) במנחות (דף נ' ע"ב) במשנה חביתי כ"ג לא היו באין חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים כהן שהביא מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו ב' חצאין קריבין וב' חצאין אובדין ובגמ' תני תנא קמי' דר"נ מחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה א"ל ר"נ בשלמא ראשון איחזי להקרבה (דקודם שמת הי' ראוי להקרבה הילכך בעי עיבור צורה) אלא שני ל"ל עיבור צורה מעיקרא לאיבוד קא אתי (ולישרפי' לאלתר) דאמר לך מני תנא דבי רבה בר אבוה הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה ר' אשי אמר אפי' תימא רבנן כיון דבעידנא דפליג בהו אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב מיחזא חזו עכ"ל הגמרא וזהו ג"כ דוגמת תוס' זבחים הנ"ל דאמרי' דכיון דבשעה שחילקן הי' כל אחד מן החצאין ראוי שיהי' הוא הנקרב והשני האבד הילכך תרוייהו הויין להו ראוי ואעפ"י שבא לידי בירור לבסוף שקרב האחד ונתברר הב' לאבידה וה"ז ג"כ כתוס' זבחים הנ"ל דאמרי' דכיון דכל טפה ראוי לזריקה ויהי' דם אחר שירים ולא הוא לכן חשוב כולי' דם מתיר ואעפ"י שבא לידי בירור לבסוף שנזרק דם הזריקה והובררו השירים והנה ר"נ דלא משני הכי בהך דמנחות נראה לכאורה דלית לי' ב' ראויות כה"ג שיוחשבו ב' הראויות גם יחד אף שבפועל א"א שיהי' רק אחד וכבר כתבנו דרחוק לומר שיהי' זה תלוי בפלוגתא דבריר' היכא דבא לידי בירור לבסוף וגם בלא"ה הא א"א לומר טעמא דר"נ משום יש ברירה ואמרי' דהוברר הדבר דזה המחצה הוא שהי' עומד לאיבוד דהא ר"נ איהו דלית לי' ברירה בכה"ג בביצה (דף ל"ט ע"ב) ע"ש דס"ל לר"נ דלא אמרי' אימר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים כו' ובענין בריר' דכה"ג יש לי בו אריכות גדול ג"כ במ"א ואכ"מ:

ו) בבכורות (דף נ"ד ע"ב) במשנה מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה וכמה היא רגל בהמה רועה ט"ז מיל (כפי שיעור שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט"ז מיל כך הם מצטרפות לעניין מעשר שאם היו לו ה' בהמות בכפר זה וה' בהמות בכפר אחר רחוק מזה ט"ז מיל מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן) היו בין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע (כלומר דהאמצעות מצרפות את הצדדין) ובגמ' וכמה (כמה יהא לו בצדדין ובאמצע שיצטרפו) אמר רב ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דהנך חמש (דאמצע) חזיא להכא וחזיא להכא. וע"ע כזה שם (דף נ"ט ע"ב) אמר רבא מניין הראוי פוטר כו' ואמר רבא היו לו י"ד טלאים והכניסן לדיר ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם אותם ארבעה (שנשתיירו) אם בפתח הששה יצאו נוטל אחד מהם והשאר מצטרפין לגורן אחר (שאר הד' שיצאו בפתח האחר מצטרפין לגורן אחר דבמניין הראוי לא אפשר למיפטרינהו להני משום שבשעה שיצאו לא הי' מניין ראוי דלא נשתיירו בדיר אלא ד' וד' לא אפשר לאיצטרופי לד' דליהוי בני עשורי) ואם לאו (שלא יצאו הארבעה בפתח הששה אלא או נשתיירו בדיר או יצאו בפתח הארבעה האחרים) ששה פטורין (במניין הראוי שכשיצאו נשתיירו ח' בדיר והיו ראויין להצטרף להם למעשר) וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה (תחלה) וששה בפתח זה (אח"כ) ונשתיירו הצו ארבעה אם אותם ארבעה בפתח הששי יצאו נוטל מהם אחת והשאר פטורים ואם לאו ארבעה וששה פטורים (ארבעה וששה שיצאו פטורים במניין הראוי דכי נפקי ארבעה נשתייר בדיר עשרה וראויין לצירוף וכן כי נפקי ששה נשתייר בדיר ארבעה וראויין ג"כ לצירוף לעשרה) וארבעה (שנשתיירו) מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה אם אותן ששה יצאו בפתח אחד נוטל מהם אחד והשאר פטורים ואם לאו ארבעה פטורים (פי' ד' הראשונים וארבעה האחרונים פטורים) וששה (שנשתיירו) מצטרפין לגורן אחר מאי קמ"ל דמניין הראוי פוטר והאמר רבא חדא זימנא מהו דתימא וודאי מניין הראוי אמרי' ספק מניין הראוי דחזי להכא ודחזי לה כא לא אמרי' קמ"ל וברש"י אבל ספק מניין הראוי כגון שיצאו בשני פתחים ד' בפתח זה וד' בפתח זה דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה וכיון דספק הוא אימא דלא אמרי' מניין הראוי למישדינהו בין להכא ובין להכא לפטור את כולו קמ"ל עניין אחר הא דחזי הנך להכא ולהכא דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע היינו חשיב ספק ומפי המורה עכ"ל. והנה לענייננו אין כאן נפקותא בין פי' הראשון דרש"י לפי' הב' דרש"י בא רק לפרש ל' ספק הנזכר בגמ' ולפי' הב' אמרי' דב' הראויות גופייהו קרינן להו ספק ולפי' הא' כוונת תיבת ספק על מה שיש ספק בפועל אנה יצאו אם בפתח זה או בפתח זה אבל עכ"פ גוף הדין דחשבינן לב' הראויות גם יחד לפטור גם שניהם מפאת מניין הראוי אף דבפועל הרי א"א שיהי' רק אחד מן הראויות הרי מבואר בזה עניין הנושא שלנו דחשבינן בכה"ג לכל הראויות יחד אף שא"א שיהיו כולם בפועל:

ז) ע' עירובין (דף צ"ג ע"א) דיש שם ג"כ לכאורה כעניין הך דבכורות (דף נ"ט ע"ב) ושם הש"ס עושה איבעיא מזה וז"ל הגמ' שם א"ר יהודה ג' קרפיפות זה בצד זה א שהיו מהלכין בדרך והקיפו ג' קרפיפות לדירה במחיצה של שתי לבד כו' שלא התירו בה ליחיד אלא בית סאתים ולשיירא דהיינו שלשה התירו כל צרכן) ושנים החיצונים מגופפים והאמצעי אינו מגופף (שהחיצונים רחבים מן האמצעי והוא פרוץ לשניהם במילואו וגיפופיהן עודפין עליו) ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא (דדיורי גדולה בקטנה ונמצא שלשתן באמצעי הקטן) ונותנין להן כל צרכן וודאי אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינם מגופפין ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להן אלא בית שש (בית סאתים לכל קרפוף) איבעיא להו אחד בזה ואחד בזה ושנים באמצעי מהו אי להכא נפקי (השנים) תלתא הוו ואי להכא נפקי תלתא הוו (הילכך שדינן תרוייהו להכא ותרוייהו להכא ונישתרי שתי קרפיפות החיצונים היקיף בכל צרכן) או דילמא חד להכא נפיק וחד להכא נפיק ואת"ל חד להכא נפיק וחד להכא נפיק שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי מהו הכא וודאי אי להכא נפיק תלתא הוו ואי להכא נפיק תלתא הוי (ושדיא להכא ולהכא או שדיא מיהא לחד מינייהו ולישתרי חד מן החיצונים בכל צרכי היקיף. רש"י) א"ד אימור להכא נפיק ואימור להכא נפיק (ולא ידעינן להי מינייהו הילכך אפי' חד נמי לא יהבינן לי' כל צרכו) והילכתא בעיין לקולא (שאלותינו אלו להקל) עכ"ל הגמ' והנה דהש"ס עושה כאן איבעיא מזה אי אמרינן שדי להכא ולהכא ורש"י מסופק עוד דאין כוונת האיבעי' לומר דשדינן להכא ולהכא גם יחד רק דשדינן להו לחד מינייהו ולישתרי חד מן החיצונים כו' וסברא זו צ"ע דהי מינייהו מפקית ואם לא נוכל להתיר שתיהן רק אחד מהן הא ה"ל כמו תערובות חד בחד דאסור גם בדרבנן ואי בשביל דהוא בב' גברי ואזלי' בכל אחד להקל כהך דשבת (דף ל"ד ע"א) בספק עירוב בב' גברי וכהך דיבמות (דף כ"ד ע"א) תני שילא ואפי' שניהם כהנים א"כ הא תרוייהו ישתרי ומה נ"מ במאי דשדינן להו רק לחד מינייהו הלא ממילא ישתרי גם ב' החיצונים ולפי המסקנא דפשטינן האיבעי' לקולא מבואר בש"ע או"ח סי' ת"ס דגם ב' החיצונים מותרים ועכ"פ יש כאן שינוי מבהך דבכורות דשם לא איבעי' לן הדבר כלל רק אמרי' בהחלט דהנך ששה שנשתיירו חזי להכא וחזי להכא ופטרינן לתרוייהו במניין הראוי וכנ"ל וי"ל דבהך דעירובין אין תלוי בשם ראוי רק תלוי בעניין היציאה בפועל אנה יצא האמצעי ואין מתיר שם הראויות לבד להחשב דר שם במאי שראוי לצאת לשם רק מה שעומד לצאת לשם בפועל הוא הוא העושה שם עניין הדירה וע"כ כיון דבפועל א"א שיצא רק לאחד מהם לכן שפיר מספקינן לומר דלא שדינן לי' בתר תרוייהו ולא דמי להך דבכורות דגם מניין הראוי פוטר ובעי רק ראויות לבד והראויות שפיר נחשב גם לשתיהן יחד דהוא ראוי עכ"פ לזה וגם ראוי לזה דאף שבפועל א"א שיהי' רק אחד מ"מ הראויות הוא שפיר לזה ולזה שהרי הוא ראוי לזה וגם ראוי לזה ובאתי רק להעיר:

ח) ע' פסחים (דף ע"ח ע"ב) רב דאמר כר' נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא הי ר' נתן אילימא הא ר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד כו' (ואע"ג שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילת פסחים לא מעכבא) דילמא שאני התם דאי מימשכי הני חזי להני ואי מימשכי הני חזי להני אישתכח דחזי לכלהו דהי מינייהו מפקית הילכך אע"ג דלא אימשך חד מינייהו פטורין רש"י) כו' ומבואר גם בזה ריבוי ראויות אף שבפועל א"א שיהי' כל הראויות וחשבינן לי' לפסח מש"ה ראוי לכל ישראל לאכילה [אף שא"א שיהי' בפועל כן] מפאת דאי מימשכי הני חזי להני ואי מימשכי הני חזי להני וחשבינן לי' מש"ה ראוי לכולן:

ט) ע' פסחים (דף מ"ח ע"א) ע"כ לא קאמר ר"א התם דאמרי' הואיל אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' כו' ובביצה (דף כ"א ע"א) אמר להו חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא כו:

י) בזבחים (דף קי"א ע"ב) במשנה חטאת שקיבל דמה בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב (אחת ואם הית' לו ידיעה בנתיים חייב שתים רש"י) אחד בפנים ואחד בחוץ פטור כו' (פי' שאם נתן את האחד בפנים ואח"כ את הב' בחוץ פטור דכוס עושה את חבירו דיחוי הילכך משנתן האחד תו הב' אין מתקבל בפנים ופטור עליו בחוץ ועכ"ז בנותן שניהם בחוץ חייב על שניהם דכל חד וחד ראוי להיות הוא הנזרק וחבירו הדחוי הילכך שניהן חשיבי ראויין וחייב על שניהן) למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בפנים פטור שתיהן בחוץ חייב (על כל אחת ואחת דבשעת שחיטה כל אחת הית' ראוי' לפנים. רש"י) כו' עכ"ל המשנה הצריך לעניינני והרי כאן ג"כ סברא זאת דחשבינן לב' הראויות גם יחד אף שבפועל א"א שיהיה רק אחד מהם

יא) במעילה (דף י"א ע"א) במשנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים וברש"י וז"ל כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קק"ל נינהו ואין בהם מעילה כו' ומאי טעמא אזיל לקולא דאי אמרת נימא כולן ראויין להביא עולה ואיכא מעילה בכלהו מ"מ דמי שלמים איכא בינייהו דאינן בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקמייתי חולין בעזרה הילכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין עכ"ל. ודברי רש"י אלה צריכין פירוש לפירושם ונראה כוונתו לכאורה דפי' הך דמפני שהן ראויין לבא כולן שלמים דהכוונה דכל מנה ומנה בפני עצמה הרי היא ראוי' לשלמים והשאר יהיו לשאר הקרבנות הילכך כלהו חשיבי ראויין לשלמים מפאת זה ומש"ה אין מועלין בכולן והוקשה לו ע"ז דמדוע אמרי' לקולא ראויות בכל אחד בעצמו לשלמים אדרבה נימא בכל אחד בעצמו דהוא ראוי לעולה והשאר יהיו לשאר הקרבנות ויוחשבו כולן מפאת זה ראויין לעולה וימעלו מפאת זה בכולן וע"ז תי' דכיון דבענין הכללי היינו אם לא תדון על כל מנה בפני עצמה למה היא ראוי' רק תדון על כלל המעות יחד כאילו הי' תערובת לח בלח שא"א להפרידן הרי יש כאן תערובת דמי שלמים וודאי הפוטר את כל המעות מן המעילה דכלל המעות הרי עומדין ליקח מהן עולה וחטאת ושלמים וא"כ הא דמי שלמים מעורבין בהן הפטורין מן המעילה ואם יש במעות תערובת של פטור הרי הדין דכולו פטור [מפאת דהיתר באיסור וכן פטור בחיוב לא בטל או משום דמטבע לא בטל וכמו שכבר האריכי בזה האחרונים] דאל"כ הא קא מייתי חולין בעזרה וא"כ אם באת לדון על הענין הכלליי של המעות יחד הרי כולו פטור ואילו בענין הפרטיי היינו אם תדון על כל מנה ומנה בפ"ע בפרט הר יש בה ראיות לפטור כמו לחיוב שהרי היא ראוי' ג"כ לשלמים וזה איננו תערובת פטור בחיוב רק הרי הוא ראוי באמת לשלמים כמו שראוי לעולה ולחטאת ויש לדון הראויות לשלמים באמת כמו שאר הראויות וע"כ בהצטרף לזה גם הענין הכלליי נמצא שיש כאן צד פטור יותר מצד חיוב כי בעניין הפרטיי הרי יש ראויות לפטור כמו לחיוב ואילו בענין הכלליי הרי כולו פטור ולכן יש כאן דרך כלל צד פטור יותר מצד חיוב וע"כ אזלינן לקולא ואמרי' דאין מעילה בכולן וזהו שכ' רש"י ומאי טעמא אזלי' לקולא מטעמא דכל מנה בפ"ע ראוי' לשלמים וחשבינן כולן ראויין לשלמים מפאת הכי אדרבה נימא כולן ראויין להביא עולה ואיכא מעילה בכלהו פי' דנימא דכל מנה בפ"ע ראוי' היא להביא עולה ולכן כלהו חשיבי ראויין לעולה וימעלו בכולן כמו שאתה אומר סברא זאת לפטור כולן דכיון דכל מנה בפ"ע ראוי' לשלמים חשיבי כולן ראויין לשלמים כו' וע"ז תי' דמ"מ דמי שלמים איכא בינייהו כו' היינו דבענין הכלליי של המעות אם באת לדון עליו הרי דמי שלמים איכא בינייהו וכולן פטורין וע"כ בהצטרף זה אל הענין הפרטיי של כל מנה בפ"ע שיש בה ראויות לשלמים היינו לפטור כמו לחיוב הרי יש כאן דרך כלל יותר צד פטור מצד חיוב ומש"ה אזלינן לקולא כך נ' כוונת רש"י לפום רהיטא:

ועכ"פ מ"ש רש"י בהתחלת דבריו דמש"ה אין מועלין משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ה"ו ג"כ סברא הנ"ל דחשבינן בכל אחד הראויות לשלמים וחשבינן מש"ה הראויות הזה בכולן אף שבפועל בכולן עומדין לשלשתן לחטאת ועולה ושלמים וע"ש בתוס' דפירשו באמת פי' אחר דהמעות ראויין לבא כולן ממש שלמים וכן פירשו ג"כ בנזיר (דף כ"ד ע"ב) ד"ה מפני ושם פירשו יותר דאפשר שיביא בכל המעות שלמים ושאר הקרבנות יביא מביתו ע"ש ואולם בפירש"י נזיר שם (דף נ') דמפרש ג"כ כפירש"י כאן ע"ש ובאתי רק להעיר:

יב)

בעירובין (דף צ"ה ע"ב) בענין המוצא תפילין בשבת דס"ל לרבנן דמכניסן זוג זוג ור"ג ס"ל דמכניסן שנים שנים מבואר שם ברש"י ד"ה ור"ג סבר מצוות א"צ כוונה וז"ל הילכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא דאין עובר על בל תוסיף אא"כ נתכוון למצוה וזה לא נתכוון ובכל חד אמרי האי למצוה עכ"ל:

יג) ע"ע מעין דוגמא לנידון שלנו באהלות פ"י מ"א ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור כו' מקצת טומאה בבית מקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא ובר"ש מקצת טומאה כו' שאנו מושכים כל טומאה לבית לחומרא וכנגד הטומאה טמא שהזית נמשך לכאן ולכאן עכ"ל:

יד) ע"ע זבים פרק ד' מ"ז הי' (הזב) רכוב על גבי בהמה וד' טליות תחת ד' רגלי בהמה טהורות מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש ובר"ש מפני שיכולה לעמוד על שלש הילכך כל חד וחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' וע' שבת (דף צ"ג ע"א) ברש"י ד"ה מפני שיכולה לעמוד כו' ובתוס' וחידושי הרשב"א שם עש"ה:

טו) ע' שבת (דף קי"ג ע"א) חבל שבאיבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאיבוס כו' וע"ש ברש"י הטעם בהך דשלא יביא כו' דהוא משום דחיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באיבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאיבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא עש"ה והנה מדאמרי' דחבל שבאיבוס קושרו בפרה כו' על כרחך דבחדא לא מחשבינן לי' לספק קשר של קיימא אע"ג דאפשר שיתיר את האחר ויניח את זה דאי איתא הרי גם חדא הי' ראוי שיאסר דה"ל ספק עשיית מלאכה ועל כרחך דבחד שרי בוודאי והיינו ע"כ דמשום דעל כרחו הרי הוא צריך להתיר אחד משניהם וקשר זה ראוי להיות ניתר איפוא כמו שראוי להשאר קשור לכן לא חשיב קשר של קיימא כלל מפאת ראויותו להיות הוא הניתר וע"כ שרי לגמרי ועכ"ז לקשור שניהם בפרה ובאיבוס אסור ולא אמרי' בכל חדא וחדא דראוי להיות הוא הניתר והשני הנשאר קשור ולישתרי תרוייהו והיינו על כרחך משום דב' ראויות לא אמרי' כיון דבפועל לא יהיו ב' ניתרים רק אחד מהם ודו"ק היטיב כי כאן מבואר לכאורה להדיא דלא אמרי' ב' ראויות כה"ג דהיתירו של אחד הא על כרחך לאו משום דחשבינן לי' לספק הוא כי היכא דנימא דאיסור השנים הוא מפאת דבין השנים הרי יש וודאי דאי חשבינן לי' לספק הרי גם ספק הוא אסור מספק על כל פנים ואיך שרינן לכתחלה לקשור ועל כרחך דהראויות להיות ניתר הוא מתיר בוודאי שמפאת הראויות הזה נידון בוודאי לקשר שאינו של קיימא ואם כן כיון דמשום ראויות הוא אם כן בשנים נמי הרי יש ג"כ הראויות בכל אחד מהם דכל אחד מהם בפ"ע הרי ראוי להיותו הניתר והשני הנשאר קשור ועל כרחך דב' ראויות דכה"ג לא אמרי' כיון שבפועל לא יהי' רק אחד מהם ואולם י"ל דהטעם היא דגם בקושר בפרה ובאיבוס אין וודאי שיתיר רק אחד ויניח אחד דהא יוכל להיות דיתיר גם שניהם ומיחש הוא דחיישינן להכי דשמא בבואו להתיר הפרה לא יתיר רק קשר אחד ויבטל השני וע"כ בקושר רק קשר אחד הא יש ס"ס ספק שמא יתיר שניהם ואפי' את"ל שיתיר רק אחד שמא את זה הוא שיתיר וגם נ' יותר דאין זה בגדר ס"ס רק בגדר מילתא דלא שכיחא וע"ש בתוד"ה התם דכתבו בחד שינויא דאפי' בקושר ב' קשרים הוא מילתא דלא שכיחא שיתיר רק אחד ויניח אחד דהיותר שכיח הוא שכשמתיר הפרה מתיר לגמרי ב' הקשרים וא"כ בקושר רק קשר אחד הא ה"ל לא שכיח לגמרי לגבי קשר זה שיהי' נשאר קשור דהא הוא מילתא דלא שכיחא שלא יתיר גם שניהם בבואו להתיר ואפי' יעשה כהך דלא שכיח ויתיר רק אחד ויניח את השני הרי ג"כ יכול להיות שיתיר את זה כמו שיתיר את האחר וע"כ לגבי קשר זה ה"ל לגמרי מילתא דלא שכיחא שישאר קשור וע"כ לא חשי למידי דלא שכיח כלל והיינו טעמא דשרי משום דלא שכיח כלל שיהי' נשאר קשור אבל הראויות לבד להיות ניתר באמת אין מתיר כלל בכאן ואין לדון מכאן כלל לענין ב' ראויות כו':

טו) ע' ביצה (דף י' ע"א) בהך דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מטעמא דסוף טומאה לצאת וכיון דלא ידעינן באיזה יצא הילכך כולם טמאים וע"ש ברש"י דכל עיקר טומאה דסוף טומאה לצאת הוא רק דרבנן וא"כ הא ק' מדוע כולן טמאים אדרבה נימא בכל חדא וחדא דיוטהר מטעמא דסד"ר לקולא דהרי הוא ספק שמא לא יצא בו רק באחד מפתחים האחרים וגם ק' דהא יש כאן רוב לטהר שהרי לא יצא רק בפתח אחד ונמצאו רוב הפתחים טהורים וא"כ בכל פתח ופתח ה"ל למיזל בתר רובא וכבר דנו שם בזה וי"ל גם כן דהטומאה שם הוא מפאת עניין ראויות דכיון דכל פתח בפ"ע הרי הטומאה ראוי' לצאת דרך בו באמת כמו שראוי' לצאת באחר לכן חשבינן לכל הראויות יחד אף שבפועל א"א שיהי' רק אחד ושפיר מטמינן לכלהו מפאת הראויות וה"ז כהך דבכורות (דף נ"ט ע"ב) דחשבינן לב הראויות שראוים הששה לצאת בפתח זה ובפתח זה אף שבפועל לא יצאו רק באחד וכן כאן חשבינן לכלהו ראויות שראוי המת לצאת בכל אחד מהפתחים אף שבפועל לא יצא רק באחד ולא שייך כאן כלל לדון מפאת סד"ר לקולא ולא מפאת רוב דהוא עניין אחר לגמרי החשבת ריבוי ראויות אף שבפועל א"א שיהי' רק אחד וככל הנך דמייתינא דאמרי' הכי וכן בהך דעירובין (דף צ"ג ע"א) דאף דאימור להכא נפיק ואימור להכא נפיק מ"מ מסקינן דבעיין לקולא וחשבינן ב' הראויות גם יחד מה שראוי לצאת בזה ולצאת בזה ושרינן לתרוייהו מפאת הכי ואולם שם י"ל דהטעם באמת מפאת דסד"ר לקולא וכמ"ש כבר למעלה ואולם יל"ע אי שייך בהך דביצה סברא הנ"ל דחשבינן ריבוי ראויות יחד כו' כיון דלא הוזכר שם עניין ראויות שתהי' הטומאה מפאת דראוי המת לצאת רק הוזכר ל' סוף טומאה לצאת והיינו מפאת שבפועל יהי' כך דסופו לצאת בפועל וזהו העושה עניין הטומאה וא"כ בעניין הפועל הרי א"א לחשוב הכל יחד כיון שבפועל הא יהי' רק אחד ועוד דלפי מה שכתבנו למעלה דבהך דחשבינן ב' ראויות אף שבפועל יהי' רק אחד גם ברירה לא מהני לבטל הראויות למפרע וכמו שהוכחנו מהך דר' נחמן דמנחות (דף נ' ע"ב) ואילו בהך דביצה שם הא אמרי' ברירה דאם חישב להוציאו באחד מהם או נפתח אחד מהן נטהרין כל שאר הפתחים למפרע למ"ד יש ברירה עש"ה וא"כ הא משמע דאין הטעם שם מפאת החשבת ריבוי הראויות כו' ויש עדיין לדון בזה ובאתי רק להעיר:

יו) ע' מנחות (דף ד' ב') דאדאמר התם ר' ירמי' דקרבנות המכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה איתא התם מתקיף לה ר' יהודה כו' והתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין כו' מת והי' לו מעות סתומין יפלו לנדבה מפורשין דמי חטאת יוליך לים המלח כו' דמי עולה יביא בהן עולה כו' דמי שלמים יביא בהן שלמים כו' והא עולה ושלמים דנזיר דמכשירין נינהו וקא אתו לאחר מיתה א"ר פפא הכי קא"ר ירמי' לא מצינו הכשר קבוע דבא לאחר מיתה ודנזיר הכשר שאינו קבוע הוא דאמר מר אם גילח על אחת משלשתן יצא עכ"ל הגמ' וצריך להבין טעם החילוק שבין הכשר קבוע להכשר שאינו קבוע ונ' ג"כ הסברא לכאורה דבהך דנזיר כיון דהוא הכשר שאינו קבוע דאם גילח על אחת משלשתן יצא לכן גם שלשתן לא חשיבי מכשיר כלל ואין עליהם שם מכשירין כלל דכיון דאם גילח על אחד מהן יצא א"כ הרי הוא מקבל ההכשר באותו הקרבן לבד ושאר ב' הקרבנות אינם באים עוד להכשר רק הם חיובים גרידא עליו ככל שאר קרבנות וע"כ בכל חד וחד מינייהו אמרינן דכיון דיכול לקבל ההכשר באחד משאר הב' אין זה איפוא מכשיר כלל ולכן ממילא כלהו נמי לאו מכשירין נינהו וה"ו כהך דזבים שהבאנו לעיל דכיון דהבהמה יכולה לעמוד על שלש ואין צריכה לרגל רביעי לכן בכל חדא וחד מינייהו אמרי' דהוא הרביעי שאין צריכה אליו וכל הארבעה טהורים וכזה גם כאן בכל קרבן וקרבן אמרי' דזהו אותו שא"צ אליו ומקבל ההכשר מבלעדו ונמצא שאינו מכשיר רק קרבן גרידא ולכן גם שלשתן יחד לא חשיבי מכשירין כלל ודו"ק ואולם בהך דמנחות לכאורה נ' דא"צ לסברא הנ"ל דבלאה"נ ניחא דכיון דשם דנין על העולה והשלמים בפרט ולא על החטאת דהא החטאת אין באה באמת לאחר מיתה וע"כ בהעולה ושלמים בפרט הרי יש לנו לומר בפשיטות דלא חשיבי מכשירים הואיל והי' יכול לקבל ההכשר בלעדם בהחטאת ואה"נ דאילו הי' הדין שצריך לגלח על עולה או על שלמים דייקא שפיר לא הי' אפשר להביא גם שניהם העולה והשלמים לאחר מיתה דממ"נ חד מינייהו הרי הוא מכשיר ומכשיר הא אינו בא לאחר מיתה וכך משמע לכאורה מדברי רש"י שם שכ' בד"ה על אחת משלשתן. אפי' על חטאת כו' ע"ש ומדדייק רש"י להזכיר החטאת דייקא נ' דזה כוונתו דכיון דאנן על העולה ושלמים הוא שדנין לכן לא חשיבי מכשירין הואיל ואם גילח על החטאת לא על העולה והשלמים ג"כ יצא ומשא"כ אם הי' צריך לגלח על העולה או על השלמים דייקא שפיר לא הי' אפשר באמת שיבואו גם שניהם לאחר מיתה דהיינו אומרין או דממ"נ חד מינייהו הא מכשיר הוא ולא אתי לאחר מיתה ולא היינו אומרין בכל חדא וחדא דלאו מכשיר הוא מפאת דאפשר לו ההכשר בהשני והילכך יבואו גם שניהם ובאתי רק להעיר. וע' ספרי לקח טוב כלל י"א ד"ה ועפיד"ז יש להסביר מש"ש בעניין חליצה וייבום דחשובין מצוה של חובה ולא אמרי' דכל חדא מינייהו לא יוחשב מצוה של חיבה כיון דאי בעי נפיק באחר דכשדנין לעניין הייבום נאמר דאינו נחשב חובה כיון דאי בעי חליץ וכשדנין לעניין החליצה נאמר דאינו נחשב חובה כיון דאי בעי מייבם רק כיון דמוכרח היא לעשות אחד משתיהן עכ"פ לכן אותה שעושה היא היא הנחשבת חיבה עש"ה שהבאתי שם ראי' לזה וא"כ ה"נ א"א לומר דגם שניהם לא יוחשבו מכשירין הואיל ויכיל לקבל ההכשר בהאחר דסוף סוף כיון שמוכרח הוא לקבל ההכשר באחד מהן עכ"פ הרי אחד מהן מכשיר עכ"פ ובאתי רק להעיר:

יח) כבר הבאתי גמ' מנחות (דף י"א ע"א) דהפריש לה ב' לוגין יש ה"א דלא יוחשב יתור שמן הואיל והאי חזי לי' והאי חזי לי' וכן שם ע"ב פירש"י ותוס' דאמרי' כזה גם לפי האמת בב' קומצי לבונה דלא חשיבי יתור משום דכל חד חזי לי' וע"ע סיפרי שלח פיסקא קט"ו על כנפי בגדיהם שומע ני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע (אפי' בגד בעל ג' כנפות או בעל ה' ו' ז' ח' יהי' חייב בציצית) ת"ל על ארבע כנפות כסותך יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה עכ"ל הסיפרי וצריך טעם מדוע בחשבו המניין המועט מן ד' כנפות לא חשב כל המניינים המועטים ב' ג' רק אחד לבד היינו בעל ג' כנפות דהוא אחד פחות מן ד' ואילו בחשבו המניין המרובה מן ד' כנפות האריך לחשוב ה' ו' ז' עד ח' ועד בכלל והרי גם במניין המרובה לא הי' לו לחשוב רק אחד יותר ה' כנפות כמו שבמניין המועט חשב רק אחד פחות ג' כנפות וע' זבחים (דף י"ח ע"ב) דשם הוזכר באמת רק על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש ואולם הסיפרי הרי הזכיר יותר מחמש וזה צריך טעם וגם מדוע הזכיר דייקא עד ח' ועמד המספר בח' דייקא וי"ל טעם הסיפרי דמש"ה הזכיר עד ח' דייקא וזה משום דהי' חש על אפשריות טעות שאפשר לטעות דדווקא בבעלת ה' כנפות היא דפטורה כיון דחיוב הציצית הוא רק ד' ציציות בד' כנפות ואילו בבעלת ה' הרי יש כאן כנף מרובה שאין בו המצוה ולכן בשביל אותו כנף המרובה יצא מכלל ארבע וכולן פטורין ומה שאין כן בבעלת ח' כנפות אז הי' ה"א דהואיל ואילו הד' ראויין לציצית ואילו הד' ראויין לכן יתחייבו תרוייהו או לכל הפחות ד' מינייהו וע"כ שפיר הוצרך לאשמעי' דגם טלית בעלת ח' פטורה ודו"ק והואיל והוצרך למינקט מספר ח' לכן ממילא הרי הי' לו למינקט גם מספרים הקודמים לו ה' ו' ז' כסיגנון הלשון שלא יתכן שידלג ה' ו' ז' ויאמר דאפי' טלית בעלת מ' חייבת וגם הא לא הוי מצי למינקט טלית בעלת ח' לחוד דאז הרי הי' אפשר לטעות להיפוך ג"כ דרק בבעלת ח' דהיתור על ד' כנפות הוא גם כן ד' לכן הוא דחשיב היתור לבטל שם ד' כנפות מיני' הואיל וגם היתור הוא ככה ומשא"כ בבעלת ה' ו' ז' דהיתור הוא מעט מן הד' אין בכח היתור המועט לבטל השם ד' וע"כ הרי הוכרח למינקט איפוא ב' אלו המספרים בהכרח בעלת ה' ובעלת ח' בעלת ה' לומר דאף כשהיתיר מיעוט והיא רק אחד ג"כ בכחו לבטל שם הד' ובעלת ח' לומר דגם בח' דאיכא למימר דכל ד' מינייהו חזיין בפ"ע מ"מ חשוב יתור ובטל שם ד' מיני' וה"ז ממש כהך דמנחות (דף י"א ע"ב) דיש שם ב' סברות אלו ברש"י בהך דיתיר לבונתה דסברא האחת דרק בב' קומצי לבונה הוא דחשיב יתור ופס ל משים דצריך להיות רק קומץ וכשיש ב' קמצים יותר מדאי ריבה כיון דהריבוי הוא כמו העיקר ומשא"כ כאשר היתור פחות מקומץ לא חשיב היתיר המועט מקומץ לפסול את הקומץ העיקריי מטעם יתור וסברא השני' היא להיפוך דכאשר היתור פחות מקומץ הוא דהוי יתור על הקומץ משא"כ כאשר הם ב' קומצין או אדרבה אמרי' דאין כאן יתור כלל דכל חד וחדא חזי לי' וא"כ ה"נ הרי הי' אפשר לטעות כאחת מב' הסברות הנ"ל היינו דהי' אפשר לטעות דרק כאשר היתור ד' כנפות כמו העיקר היא דחשיב יתור והי' אפשר לטעות ג"כ דרק בהיות היתור פחות מד' הוא דהוי יתור משא"כ כאשר גם היתור ד' אז אדרבה הוא נכשר מטעמא דכל ד' וד' בפ"ע חזיין באפי נפשייהו וא"כ איפוא לסלק ב' אלו הטעיות הרי הוכרח למינקט איפוא מספר ה' ומספר ח' מספר ה' לומר דגם ביתור כל דהו אפי' רק אחד חשיב יתור ומספר ח' לומר דגם כשהיתור בפ"ע ראוי למצוה ואיכא למימר דכל ד' וד' חזיין ג"כ חשוב יתור וע"כ אחרי אשר הוכרח למינקט ה' וח' ממילא הא הוצרך למינקט ודאי גם ו' ו' דזה וודאי אינו מסגנון הלשון שיזכיר ה' ח' וידלג מספרי ו' ז' שבנתים [וגם הי' לו למינקט בעלת ה' בפשיטות ג"כ כפי הסיגנון אחד יותר מן ד' כי היכא דנקט בעלת ג' אחד פחות מן ד' וכיון דהוצרך למינקט ה' וח' ממילא הוצרך למינקט ג"כ מספרי ו' ז' וכנ"ל] וע"כ שפיר בדקדוק נקט הסיפרי ה' ו' ז' ח' ושפיר עמד המספר בח' דייקא דביותר מח' הרי אין שום רבותא עוד וכן בפחות שפיר נקט רק בעלת ג' ולא גם בעלת ב' דאין שום רבותא בבעלת ב' יותר מבבעלת ג' ודי בנקטו אחד פחות לאשמעינן דבעי' ד' כנפות דייקא ואין חייב בפחות ורק ביותר הוא דהי' ה"א דגם בטלית בעלת ח' יתחייב הואיל וכל ד' וד' חזיין בפ"ע וע"כ הוכרח לנקוט המספר עד ח' דייקא ודו"ק כי זה פשוט ונכון בס"ד בכוונת הסיפרי וא"כ הרי נמצאת גם כאן סברת ב' ראויות הנ"ל ובאתי רק להעיר:

יט) ע"ע מעין דוגמא לענייננו בב"מ (ע"ה ע"א) במשנה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני כו' (דכיון דיש לו שפיר דמי דסאה בסאה דרבנן הוא וכי יש לו לא גזור) ובגמ' א"ר הונא יש לו סאה לוה סאה סאתים לוה סאתים ר' יצחק אומר אפי' יש לו סאה לוה עלי' כמה כורין (דכל חדא וחדא אמרי' זו תהא תחתי' כו' רש"י) תני ר' חייא לסיועי' לר' יצחק טיפת יין אין לו כו' הא יש לו לוה עלי' כמה טיפין ובתוס' שם ד"ה ולית דאפי' בב"א יכול ללוות הרבה דאותה טיפה שיש לו יכולה להיות כנגד כל טיפה וטיפה שהוא לווה ע"ש וע"ע גיטין (דף ל' ע"ב) אפי' הניח מלא מחט גובה מלא קרדום כו' וע"ע שם (דף ל"ז ע"א) אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהו וע"ש ברש"י ובתוד"ה אלא.

כ) ע"ע ילקוט משלי רמ"ז תתקמ"ג לשמור מזוזות פתחי א"ר תנחום חייב אדם להניח מזוזה על פתח ביתו ר' לוי אמר שתי מזוזות הן אחת מכאן ואחת מכאן ר' ישמעאל אומר מזוזה אחת וחכ"א הלכה כדברי ר' ישמעאל למה שאם אדם עושה שתי מזוזות איני יודע איזו עיקר ואיזו טפילה מסייע לי' לר' ישמעאל דאמר קרא וקשרתם לאות אם אדם עושה שני תפילין אחד מכאן ואחד מכאן איני יודע איזה עיקר ואיזה טפל אלא וודאי הלכה כר' ישמעאל מה מזוזה אחת אף תפילין אחת עכ"ל הילקוט ויש לדון ג"כ דמדוע בעושה שתים איני יודע איזו עיקר ואיזו טפילה ובטילים שניהם אדרבה נימא דכל חדא וחדא חזי וכהך דמנחות הנ"ל דב' קומצי לבונה אין בם פסול יתור דאמרי' דכל חדא וחדא חזי לי' וכן בהך דעירובין (דף צ"ה ע"ב) דפירש"י ג"כ בהך דב' זוגות תפילין דבכל אדא אמרינן האי למצוה ואולם במזוזה נ' דגם ר' לוי מודה דגוף מצות מזוזה היא רק אחת בימין דרך ביאתך ומה שמצריך מזוזה גם בשמאל זה איננו מעיקר הדין רק לשמירה יתירה או מאיזה טעם אחר וא"כ הא לא שייך כאן לומר דכל חד חזי דאותו שבשמאל הא איננו מצוה כלל מעיקר הדין וע"כ שוב שפיר שייכא הסברא דאיני יודע איזו עיקר ואיזו טפילה דנראית ג"כ השמאל עיקר והימין טפילה ובטילה המצוה דהיא רק של ימין ואין להאריך בזה יען כל דברי הילקוט הנ"ל בלא"ה קשים מאוד מהבין:

כא) ע"ע כהך דעירובין הנ"ל דב' זוגות תפילין דבכל חדא אמרינן האי למצוה בש"ס מנחות (דף מ' ע"ב) דאמר התם ר' זירא הטיל למוטלת כשיר' (טלית שהי' בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשירה בהנך בתראי אע"ג דפסיק לקמאי ולא אמרי' דליפסלו משום תעשה ולא מן העשוי ע"ש) ואיתא תו התם א"ר זירא כו' תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה מאי טלית פטורה כו' ומסיק דהיינו הטיל למוטלת ופריך והאמרה ר' זירא חדא זימנא כו' וברש"י והאמרה ר' זירא חדא זימנא לעיל הטיל למוטלת כשירה וכיון דמיתכשרא בהנך בתראי וכ"ש בקמאי אי הוי פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולה ציצית מיקרי עכ"ל ומבואר ג"כ כסברא הנ"ל דבכל ד' ציצית אמרי' דאינהו למצוה והילכך תרוייהו ציצית דמצוה נינהו ואף דיש כלאים בשניהם לא אמרי' דממ"נ עבר בחד מנייהו משום כלאים כיון דא"צ למצוה רק אמרי' דכל ד' מינייהו חזיין למצוה ואמרי' ב' הראויות גם יחד ואין עובר משום כלאים כלל מש"ה. וכמובן:

כב) ע' ירושלמי פסחים פרק ח' ה"ד נמנו עליו מאה בני אדם כאחת ר' הונא אמר יש כזית לכל אחד ואחד כשר ואם לאי פסול ובקרבן עדה ואם לאו פסול. שעל כל אחד איכא למימר דהוא מאותן שלא למנוייו עכ"ל וק' דאדרבה נאמר בכל חד וחד דיש לו כזית דהא בפסח בעי' רק ראייות לאכילה ואכילה גופה לא מעכבא וא"כ הראויות אדרבה יש לנו לומר בכל אחד דהוא ראוי ויש לנו לומר הראויות גם בכולן יחד מפאת דכל חד וחד הא חזי וע' לעיל אות ח' ועל הירושלמי גופי' נ' דלא קשיא דכיון דנתנו עליו מאה כאחת והם שותפין שוין א"כ אפי' יש בפסח ק' זיתים פחות משהו הרי משהו הנרגש לעין אדם הרי יש בו בעצמותו אלפים משהויין עדי הגיעם לחלק הבלתי מתחלק לקטנותו כנודע במחקר וא כ אותו המשהו הנראה לנו שהוא חסר בהתחלקו לכל הפסח הרי נמצא שחלקו של כל אחד מהם באמת הוא רק כזית פחות משהו ואין לשום אחד מהם כזית שלם בו וכמובן ואולם המשהו הזה החסר בכל כזית וכזית הרי איננו עוד נרגש בחוש הראות רק נודע במובן השכל דאחרי שיש בכולו חסרון משהו אחד נרגש יודעין מזה כי יש גם בכל כזית וכזית חסרון משהו בלתי נרגש וע"כ זה דבר הצ"ע אם חסרון בלתי נרגש בחוש לקטנותו הוא מגרע השיעור כזית הצריך לענין המצוה כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת וכוונת השיעורין בסתמא רק כפי ההרגש בחוש וע' פיה"מ להרמב"ם נגעים פ"ד מ"ד וז"ל וכבר הודעתיך שכל נגע שיהי' פחות מכגריס הוא טהור וכאשר הית' הבהרת כגריס מצומצם ובה שער שחור שער לבן הנה הוא יטמא לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור עכ"ל ויש לדבר בזה הרבה ואכ"מ. ואולם הא י"ל דכוונת הירושלמי באמת על שיעור מוחש היינו דאם כפי התחלק הפסח ביניהם בשוה יהי' כזית מוחש לכל אחד כשר ואם הפסח כולו באמת ק' זיתים פחות משהו אחד מוחש ואפי' הוא פחות צ"ט משהויין מוחשים כשר כי בהתחלק המשהויין האלה למאה הרי לא יהי' עוד שום אחד מוחש ויהי' איפו לכל אחד כזית מוחש ובזה שפיר יוצאין ואין פסול עד שיהי' ק' זיתים פחות מק' משהויין מוחשים ודו"ק היטב]:

ואולם הק"ע הרי לא פי' כן רק דאפי' בחסרון משהו אחד פסול וטעמא דעל כל אחד איכא למימר דהוא מאותן שלא למנוייו ובזה הא ק' שפיר דאדרבה נימא בכל חד וחד דהוא הוא אשר יש לו כזית ויוכשרו כולן מפאת זה וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

כג) ע"ע זבחים (דף י"ח ע"א) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר, אחת (מכל הבגדים) יתר אחת (הוסיף עליהם שום בגד בעולם) כו' ועבד עבידתו פסולה ונ' דהא דנקט דין היתור בכפילות הבגד במכנסים ובאבנט [אף דהי' די לכאורה דלינקטי' רק בבגד אחד לבד ונדון מזה ממילא גם על כל שאר הבגדים דאם לבשן שנים הוי יתור] היינו משום דיש רבותא בכל החד מהם דאי הוי נקט רק שני מכנסים ה"ח דווקא מכנסים אבל שני אבנטים ה"א דלא יוחשב יתור מטעמא דכל חדא וחדא חזי' לי' כי היכא דאמרי' הכא בהך דיתיר לבונתה דאם הפריש ב' קומצין לא חשיב יתיר לבונה מטעמא דכל חדא וחדא חזי' לי' דבמכנסים לא שייך זה לומר דלא הוי יתיר משום דכל חדא וחדא חזי' לי' כיון דבלובש שני מכנסים על כרחך אחד פנימי ואחד חיצין וא"כ החיצון הרי אינו ראוי שהרי הפנימי חוצץ בין בשרו לחיצון וע"כ דהפנימי לבד הוא הבגד הראוי וא"כ שוב החיצון הרי הוא יתור ולא שייך כל חדא וחדא חזי' לי' ודו"ק ומשא"כ בב' אבנטים דיכול ללובשן זה למטה מזה ואין שם חציצה ע"כ שפיר ה"א דלא השיב יתור בכה"ג מטעמא דכל חדא וחדא חזי' לי' ואי הוי נקט שני אבנטים ה"א דווקא בב' אבנטים הוא דהוו יתור משום דשניהם במקום האבנט ומשא"כ בב' מכנסים כיין דקבע הכתוב מקום המכנסים על הבשר וכמ"ש ומכנסי בד ילבש על בשרו וא"כ בלובש ב' מכנסים דעל כרחך אחד פנימי ואחד חיצון והחיצון הרי אינו על הבשר א"כ ה"א דחשוב מפאת זה שהוא שלא במקום המכנסים כיון דהמכנסים צריכים להיות על הבשר וע"כ ה"א דלא יוחשב יתור למכנסים כיון דהוא שלא במקום הראוי למכנסים וכהך דזבחים (דף י"ט ע"א) שם לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים כו' קמ"ל ודו"ק [ויש צע"ק בזה באמת דמדוע הוי יתור באמת בב' אבנטים בלובשן זה למטה מזה ומדוע לא נימא באמת כן דכל הדא וחדא חזי' לי' כי היכא דאמרי' הכא בהך דיתור לבונתה ובשלמא בלובשן זה על זה ניחא וכנ"ל דהחיצון הרי איני ראוי שהרי הפנימי חוצץ בינו לכתינת דגם בין בגד לבגד צריך שלא יהא דכר החוצץ כמבואר בירושלמי עירובין פ"י הי"ג ועל כרחך דהפנימי לבד הוא הראוי וא"כ שוב החיצון ה"ל יתור ומשא"כ בלובשן זה למטה מזה מדוע הוא יתור באמת ולא אמרי' דכל חדא והדא חזי' לי' ואולי לא משכחת לבישת ב' אבנטים זה למטה מזה במקום הראוי ללבישת האבנט דאין המקום מספיק לזה ע' זבחים שם (דף י"ח ע"ב) כשהן חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן וע' רמב"ם פ"י מכלי המקדש ה"ב וע' שם פ"ח ה"ט שיעור רוחב האבנט ואין להאריך בזה] ובאתי בכ"ז רק להעיר.

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה