אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל לה

כלל לד

ראיתי לבאר כל היכא דהוזכר קדימה ואיחור שצריץ שיוקדם דבר לדבר או שיהי' דבר מאוחר לדבר מה הדין אם נעשו ב' הדברים בבת אחת, וע' תמורה (דף ד' ע"א) תוד"ה ואיתמר דמבואר שם דאם הפריש מע"ר ומע"ש בב"א עבר אעשה דקדימת מע"ר למע"ש ולא עבר אלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ע"ש בתוס' שכתבו וז"ל וגרסי' בירושלמי על הראשונה בעשה כו' ויש לפרש על הראשונה אם קבע מעשרותיהן בתוכה (בב"א) עובר בעשה שהי' לו להקדים מע"ר לשני והרי קרא שמם בב"א מיהו לאו ליכא כיון דלא הקדים שני לראשון עכ"ל ונ' מזה דבת אחת לא חשוב לא קדימה ולא איחור וע"כ לעניין העשה שיוקדם מע"ר למע"ש כדאמרי' במכילתא הובאה ברש"י תמורה שם יוקדם מע"ר לשני שזה יש בו ראשית תרומת מעשר וזה אין בו [כ"ה במשנה תרומות פ"ג] וזהו עשה וע"כ לענין עשה דקדימה הזאת אין בת אחת קיום דבב"א הא אין כאן קדימה אך לעניין הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר דהוזכר איחור לא הוי ג"כ בב"א עבירת הלאו דבב"א הרי גם איחור לא הי' שהרי לא נתאחר המע"ר לשני רק הופרשו בב"א. וע"ע ירושלמי תרומות פ"ג ה"ג שם תני ביכורים בימינו ותרומה בשמאלו (כלומר שלא הקדים הביכורים לתרומה אלא הפרישן כאחת התרומה בידו זה וביכורים בידו זה. פני משה) אית תניי תני עובר אית תניי תני אינו עובר כו' ומשמע תיבת עובר דעובר בלאו קאמר עש"ה בירושלמי וא"כ מבואר דיש תנא הסובר דב"א חשוב גם איחור ואף דהא י"ל גם בהתרומה דהיא המאוחרת צ"ל דס"ל להאי תנא דבב"א יש בשניהם באמת גם ענין קדימה וגם עניין איחור וע"כ מפאת עניין האיחור אשר ישנו עכ"פ ג"כ בהביכורים שפיר עובר אלאו דלא תאחר ודו"ק היטב:

וע"ע ש"ס כריתות (דף כ' ע"א) דמייתי ברייתא הי' לפניו שתי נרות דולקות (או כבות) ונתכוון לכבות את זו וכיבה את זו להדליק את זו יהדליק את זו פטור להדליק ולכבות וכיבה והדליק בנשימה אחת חייב בב' נשימות פטור (כשהי' נר דולק ונר כבוי ונתכוון להדליק זה תחלה ואח"כ לכבות זה וכבה זה ואח"כ הדליק זה אם בנשימה אחת שנפח ומחמת הנפיחה כבה זה והדליקה לשני' חייב דליכא למימר הי מוקדם והי מאוחר בשתי נשימות פטור דלא נעשית כסדר) פשיטא (דבנשימה אחת חייב) מהו דתימא לא איתעביד מחשבתי' דהא להדליק מעיקרא בעי ולבסוף לכבות וכי עבד מעשה כיבה ולבסוף הדליק הוא (לאו דווקא כיבה ולבסוף הדליק רק דעשה שתיהם כאחת בנשימה אחת) ואימא פטור קמ"ל נהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר עכ"ל הגמ' ומבואר דאף דהית' כוונתו להדליק זה תחלה ואח"כ לכבות זה מ"מ גם אם עשה שניהם כאחת חייב דנהי דאקדומי לא מקדים כו' ואולם אין מבואר אם הטעם בזה מפאת דב"א נחשב ג"כ כאילו הי' קדימה וע"כ חשוב נעשתה מחשבתו א"ד הטעם בזה משום דאמדו חכמים בזה לדעת האדם דאין כוונתו וקפידא שלו על הקדימה דווקא רק שלא יהי' הכיבוי מאוחר אל ההדלקה וע"כ בב"א דלא הי גם איחור לכן ה"ל נעשתה מחשבתו משא"כ אם יתכוון בהדיא על קדימה שתהי' ההדלקה קודמת אל הכיבוי לא יתחייב באמת בב"א דב"א לא נחשב קדימה וכהך דמפריש מע"ר ומע"ש כאחת דאמרי' דעבר אעשה דקדימה משום דב"א לא חשיב קדימה:

וראיתי ברמב"ן שבת (דף ק"ד ע"ב) וז"ל הא דאמרינן (התם בגמ') נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב קשה לי דהא אמרי' נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' פטיר כו' ואיכא דפריק דהכא בשדעתו לכתוב שתים זאח"ז אלא שנתכוון לכתוב אחת בתחלה ועלו בידו השתים כאחת והוא הי' רוצה שיכתוב אותן אחת אחת ולפיכך חייב דהו"ל כנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ואמר כל מקום שתרצה תנוח זה תי' בעל התוספת ז"ל ואינו נכון עכ"ל הרמב"ן ז"ל והנה שם ג"כ הנושא הזה שהי' כוונתו לכתוב אות אחת תחלה ואות השני' אחרי' ועלו כידו השתים כאחת וכ' הרמב"ן בשם בעל התוס' דחייב ואולם מ"ש הרמב"ן ע"ז דאינו נכון אין מבואר אם כוונתו מפאת דל' הגמ' נתכוון לכתוב אות אחת כו' משמע דנתכוון לכתוב רק אחת לבד לא דנתכוון לכתוב שתים בזאח"ז או כוונת הרמב"ן באמת לחלוק על גוף הדין דלא מיסתבר לי' שיהי' חייב בכה"ג וס"ל ז"ל דב"א לא חשוב קדימה והואיל ונתכוון לכתוב אות אחת תחלה ואות השני' אחרי' ועלו בידו השתים כאחת חשוב לי' לא נעשתה מחשבתו וראוי שיופטר ואולם בהך דכריתות הרי מבואר דחשוב נעשתה מחשבתו בכה"ג ואולי יש חילוק בזה בין ב' מלאכות למלאכה אחת דרק בב' מלאכות כהדלקה וכיבוי אין קפידת העושה על קדימה דייקא וחשוב גם בב"א נעשתה מחשבתו משא"כ במלאכה אחת ככתיבת ב' אותיות מקפיד יותר שיהי' חלקי המלאכה נעשים כסדר אם שלא ידעתי גם לזה טעם וסברא ונתיישבתי די"ל עוד כוונת הרמב"ן דאיירי בנתכוון לכתוב ב' האותיות אחת אחת כלומר נפרדות כל אחת כתיבה בעצמה ובשעת כתיבה עלו בידו השתים במשיכה אחת של הקולמוס וקדמו ג"כ זה לזה שהראשונה נגמרה לפני כתיבת השני' ורק שנכתבה גם השני' במשיכת הקולמוס של הראשונה עדיין [כמו שקורין בל"א פערציגט] וה"א דיופטר דחשוב לא נעשתה מחשבתו דמחשבתו הרי הית' לכותבן נפרדות כל אחת בעצמה בלתי נוגעת בחברתה קמ"ל דוה לא חשיב לא נעשתה מחשבתו דאין קפידא בזה במה שנכתבו שניהם מחוברין זל"ז במשיכת הקולמוס. כך נ' יותר כוונת הרמב"ן וכך משמע ממ"ש דהו"ל כנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' כו' וא"כ אין משם ראי' כלל לנידון שלנו אי ב"א חשיב קדימה ובאתי רק להעיר:

וע"ע ר"ה (דף ל"ד ע"ב) תניא כו' שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וברש"י מתשעה בני אדם כאחד לא יצא תרי קלי לא מישתמעי כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים ולאו מילתא היא דהא אוקימנא (לעיל כ"ז) תרי קלי מתרי גברי מישתמעי והכי גרסי' לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא כו' עכ"ל ובתוד"ה מתשעה הביאו דברי רש"י וכתבו וז"ל ונראה לקיים גירסת הספרים מט' בני אדם כאחד לא יצא משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כיון שהכל ביחד עכ"ל ומבואר דנחלקו פה בזה רש"י ותוס' דהתוס' ס"ל דבת אחת לא חשיב קדימה ואיחור וע"כ בתרועה דבעי' פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' לכן אם היו שלשתן בב"א לא מהני דאין נחשב לא לפני' ולא לאחרי' כיון שהיו כאחת ורש"י ס"ל דמהני שפיר גם בב"א דאף דבעי' פשוטה לפני' ולאחרי' מ"מ אין זה ממעט ב"א ואולם י"ל דגם התוס' יודו בעלמא בב' דברים עד"מ שהוזכר שיהי' ראובן קודם לשמעון והיו בב"א דמהני דגם ב"א נחשב כאילו הי' ראובן קודם לשמעון ורק כאן דצריך פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' לכן א"א לשלשתן בב"א שיועיל דממ"נ אם נחשבת התרועה מאוחרת אל התקיעה האחת ויש פשוטה לפני' א"כ הרי היא מאוחרת ג"כ אל התקיעה האחרת ואין שם פשוטה לאחרי' ואם היא מוקדמת אל האחת היא ג"כ מוקדמת אל האחרת ואין פשוטה לפני' ושנחשוב אותה לאחת מוקדמת ולאחת מאוחרת מאי אולמי' דהאי מהאי ומדוע תיחשב לזו מוקדמת ולזו מאוחרת ולכן ממ"נ הרי חסר כאן תקיעה אחת או שלפני' או שלאחרי' ואף דהתוס' כתבו דאין כאן בתרועה פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' ומשמע דתרוייהו ליתנהו לא שלפני' ולא שלאחרי' י"ל דזהו מטעמא דהי מינייהו מפקית דכיון דאין לך לברר על הבת אחת הזה מהו אם קדימה או איחור לכן ממילא גם תרוייהו ליתנהו לא שלפני' ולא שלאחרי' וכמובן משא"כ בעלמא בב' דברים שהוזכר שיהי' האחד קודם להב' אפשר דגם התוס' יודו דמהני ב"א ובאתי רק להעיר:

וע"ע ר"ש פרה פ"ד מ"ב הביא תוספתא הזו שבעה כהנים כאחד הזאתן פסולה בזה אחר זה הזאתן כשיר' ובר"ש שבעה כהנים כאחד פסולה דשבע פעמים כתי' ולא שייך אלא בזאח"ז עכ"ל ובאתי רק להעיר.

וע"ע יומא (דף נ"ז ע"א) נתערבו לו דמים בדמים (של פר ושל שעיר קודם שנתן בפנים כלום) אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה ועולה לו לכאן ולכאן אמרוה קמי' דר' ירמי' אמר בבלאי טפשאי כו' הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר (שהרי נותן אחת למעלה לשם פר ולשם שעיר ונמצא שנותן אחת למעלה דשעיר קודם לז' למטה דפר) והתורה אמרה וכלה מכפר את הקודש כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר אלא א"ר ירמי' נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר. נתערבו לו דמים בדמים במתנות האחרונות (אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר נתערבו ב' הדמים של פר ושל שעיר יחד) סבר ר' פפא קמי' דרבא למימר נותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר וחוזר ונותן אחת למעלה לשם שעיר א"ל רבא עד השתא קרו לן טפשאי והשתא טפשאי דטפשאי דקא מגמרי' להו ולא גמירי והא קא יהיב מטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ למטה אלא אמר רבא נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לסם שעיר עכ"ל הגמ' ומשמע ג"כ דגם ב"א מהני אף במקום שצריך קדימה ואיחור דהא בעי' כאן כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר ואעפ"כ לא קשיא לי' לש"ס רק מהא דיהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר אבל מן הלמעלה גופי' לא קשיא לי' במה שנותן אחת למעלה לשם שניהם יחד ואמאי הא בעי' כלה דם הפר ואח"כ כו' ואילו כאן נותן שניהם ביחד וכן בבבא השני' קשיין לי' נמי רק מהא דנותן למטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר דהתורה אמרה להיפוך תן למעלה ואח"כ למטה אבל ממה שנותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר לא קשיא לי' דהא קיהיב של פר ושל שעיר בב"א ואילו התורה אמרה כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר וע"כ דגם ב"א שפיר דמי אף במקום שהוזכר קדימה ואיחור והתוס' ישינים שם עמדו באמת בזה וז"ל והתורה אמרה וכלה מכפר את הקודש כו' הר' יוסף לא גריס לי' וכלה מכפר את הקודש דלקמן דרשי לי' ר"ע ור' יהודה לדרשא אחריתי כו' אלא וודאי גריס והתורה אמרה כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר דאיכא למ"ד לקמן דכסידרן מעכב ואפי' למ"ד לא מעכב מצוה מיהא איכא והוי כי ההיא דסמוך והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ למטה אבל וכלה דם הפר כו' משמע דלא קפיד אלא במה שמקדים שעיר לפר אבל במה שנותן של שניהם ביחד אינו מקפיד וכן לקמן גבי נותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר וגמגום קצת אמאי לא קפיד בהכי עכ"ל ובאתי רק להעיר:

וע"ע מגילה (דף ל' ע"א) איתמר פורים שחל להיות בערב שבת רב אמר מקדימין פרשת זכור (קורין פרשת זכור בשבת שעברה) ושמואל אמר מאחרין (קורין אותה בשבת הבאה למחרת פורים) רב אמר מקדימין כי היכא דלא תיקדום עשי' לזכירה (שאם יעשו פורים בע"ש ויקראו למחר בשבת נמצא שקדמה עשי' לזכיר' וקרא אמר והימים האלה נזכרים ונעשים מעיקרא זכיר' ואח"כ עשי') ושמואל אמר מאחרין אמר לך כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשי' וזכיר' בהדי הדדי קאתיין כו' חל להיות בשבת עצמה (חל י"ד להיות ביום שבת עצמו) א"ר הונא לדברי הכל אין מקדימין (אלא קורין בו ביום פרשת זכור) ור' נחמן אמר עדיין הוא מחלוקת (אף בזו אמר רב מקדימין לשבת שעבר) איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר אבא אמר רב פורים שחל להיות בשבת מקדים וקורא משבת שעברה זכור עכ"ל הגמ':

והנה פה הספק שלנו הוא מחלוקת מפורשת לכאורה דשמואל הא ס"ל בהדיא דגם ב"א שפיר דמי אף במקום שנאמר קדימה ולכן אהני לי' הך דמוקפין דעבדי בחמיסר ואתיין עשי' וזכיר' בהדי הדדי ואף דקרא אצריך הקדמת זכיר' לעשי' מ"מ גם אם הם בב"א ג"כ די ואילו אליבא דרב יש כאן פלוגתא דאמוראי דר' הונא אליבא דרב נ' דס"ל דגם רב מודה דדי בב"א אלא דס"ל דלא אזלינן בתר מוקפין רק בתר עיירות וע"כ בחל להיות בערב שבת דאם יקראו בשבת הבאה נמצא שתוקדם עשי' דעירות לזכיר' דידהו ולכן ההכרח להקדים הקריאה משבת שעברה משא"כ בחל בשבת דגם גבי עירות תבוא הזכיר' והעשי' בהדי הדדי גם רב מודה דקורין בו ביום דגם ב"א די גם אליבא דרבא דכתי' נזכרים ואח"כ נעשים ואילו ר' נחמן ור' אבא אליבא דרב ס"ל דבעי' דווקא הקדמת זכיר' לעשי' ולא סגי במה שהם בב"א וע"כ גם בחל בשבת ההכרח להקדים הזכיר' דאל"כ תומצא זכיר' ועשי' דעירות בהדי הדדי וזה לא מהני דבעי' זכיר' קודמת דייקא לעשי' ואולם מדברי רש"י שם שכ' וז"ל חל להיות פורים בשבת. דברי הכל אין קורין זכור לשעבר דהא השתא לא קדמה עשי' לזכיר' וגבי מוקפין קדמה זכיר' לעשי' עכ"ל ובד"ה עדיין היא מחלוקת כ' אף בזו אמר רב מקדימין כדי שתוקדם זכיר' לעשי' דעיירות עכ"ל ונ' מלשון זה דרש"י ז"ל מפר דלכ"ע ס"ל אליבא דרב דלא מהני ב"א במקום שהוזכר קדימה ורק טעמא דר' הונא אליבא דרב בחל להיות בשבת עצמה דאמר דמודה רב דאין מקדימין הוא משום דכיון דגבי מוקפין תוקד שפיר זכיר' לעשי' וגבי עיירות נמי נהי דלא תוקדם מ"מ נמי הא לא תיאחר לכן אזלינן בתר קדימה דמוקפין וחשיב שפיר קדמה זכיר' לעשי' כיון דגם בעיירות נמי אין כאן ההיפוך וביותר ביאור נ' דב"א כיון דהוא ממוצע בין הקדימה והאיחור חשיב לי' כאילו הי' חציו קדימה וחציו איחור שהרי אם אתה נותן לב"א משפט הקדימה יש לך לומר שהעשי' אשר בו קודמת לזכיר' ויש לך לומר ג"כ שהזיר' אשר בו קודמת לעשי' שלכל אחד מהם הרי יש לך לתת משפט הקדימה בשוה ואם כן שוב נמצאו שיש כאן ב' הדברים בשיקול בעיירות היינו שכל כך יש שם קדימת זכירה לעשי' כמו ההיפוך קדימת עשיה לזכירה וע"כ מצרפת לקדימת זכיר' לעשי' אשר יש בעיירות אל ריקדימת זכיר' לעשי' אשר יש במוקפין דאצלם הרי יש קדימת זכיר' לעשי' בפועל ממש ואין אצלם ההיפוך כלל נמצא איפוא שיש וכאן בין העיירות והמוקפין יחד יותר הקדמת זכיר' לעשי' מאשר רש הקדמת עשי' לזכיר' וע"כ בטל עניין הקדמת עסי' לזכיר' אשר כאן בעניין הקדמת זכיר' לעשי' המרובה ממנו ונידון הדבר אחר הרוב לבד ונחשב שהית' שם הקדמת זכיר' לעשי' לבד ודו"ק היטב מאוד ור' נחמן כו' אליבא דרב ס"ל דלא אזלינן כלל בתר מוקפין רק בתר עיירות לחוד וכיון דבדידהו הוי רק ב"א וב"א נחשב קדמה עשי' לזכיר' כמו קדמה זכיר' לעשי' ולכן לא מהני וא"כ לכ"ע ס"ל אליבא דרב דלא מהני ב"א במקום שצריך קדימה ופלוגתתם רק אי אזיל רב בתר מוקפין נמי לצירוף על כל פנים או אזיל בתר עיירות לחוד וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

וע"ע מגילה (דף ב' ע"א) במשנה חל להיות בערב שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום ובגמ' שם (ד' ד' ע"ב) מתני' מני אי רבי אי ר' יוסי מאי רבי דתניא חל להיות בע"ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפין חומה קורין בו ביום רבי אומר אומר אני לא ידחו עיירות ממקומן אלא אלו ואלו (עיירות ומוקפין) קורין בו ביום מ"ט דת"ק דכתי' בכל שנה ושנה (להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה כל השנים יהיו שוות) מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן עיירות קודמות למוקפין ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן שאני הכא דלא אפשר ורבי מ"ט בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחין ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן נמי עיירות קודמות למוקפין שאני הכא דלא אפשר. מאי ר' יוסי דתניא חל להיות בערב שבת מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ר' יוסי אומר אין מוקפין קודמין לעיירות אלא אלו ואלו קורין בו ביום מ"ט דת"ק דכתי' בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה עיירות בי"ד וזמנו של זה לא כזמנו של זה (זמן של עיירות לא כזמן של מוקפין) אף כאן עיירות בי"ד וזמנו של זה לא כזמנו של זה ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות שאני הכא דלא אפשר מ"ט דר' יוסי בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה זמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה שאני הכא דלא אפשר עכ"ל הגמ' והנה בהך דר' יוסי דאמר מ"ט דר' יוסי בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו' וס"ל משום הכי דאלו ואלו קורין בו ביום הא תיקשי דמה הועלנו בזה שנאמר שיקראו אלו ואלו בו ביום הרי עדיין אין זמן המוקפין שוה לכל שנה שהרי בכל שנה הם מאוחרין לעיירות ואילו עתה אינם מאוחרין רק הם שניהם יחד ועל כרחך לנו לומר דזה לא מיחשיב שינוי מה שהמאוחר הוא ביחד ורק אילו יוקדמו המוקפין הוא דיוחשב בם שינוי שהם מאוחרים תמיד ועתה הם להיפוך מוקדמים משא"כ מה שתמיד הם מאוחרים ועתה הם ביחד זה לא נחשב שינוי וא"כ הא משמע לכאורה דבת אחת שפיר מהני גם במקום שצריך איחור כיון דב"א לא חשיב שינוי לגבי איחור וכמובן ואין לומר דקושיתנו זאת דמה הועלנו במה שקורין יחד הרי עדיין אין זמן המוקפין שוה לכל שנה דבכל שנה הם מאוחרין ועתה הם ביחד היא היא קושית הגמ' ואימא מה כל שנה ושנה זמני של זה לא זמנו של זה כו' דז"א דאם זאת היא כוונת הקושיא א"כ מאי משני שאני הכא דלא אפשר ומה בכך דלא אפשר סוף סוף במה שאנו אומרים שיקראו יחד הרי ג"כ לא הועלנו כלום דהרי אנו רוצין שיהיה זמן המוקפין דומה לכל שנה ועדיין הרי אינו דומה ומה לי מפאת מה אינו דומה אם מפאת שצריך להיות מאוחר ואינו מאוחר ואם מפאת שצריך להיות מאוחר והוא מוקדם ודו"ק היטב:

וא"כ אדרבה הרי מוטב שיקראו המוקפין ביום הכניסה ונקיים עכ"פ זמנו של זה לא זמנו של זה משיקראו גם הם בי"ד ולא יתקיים לא זמנו של זה כו' ולא שיווי זמן דמוקפין לכל שנה דבכל שנה הם מאוחרים ועתה אינם מאוחרים ועל כרחך דמה שהמוקפין קורין עם העיירות יחד שפיר נחשב דזמנן שוה לכל שנה דב"א אין נחשב שינוי מן האיחור ורק אילו היו מוקדמין הוא דהיה נחשב שינוי ולא קשיא ליה כלל לגמ' מהא דאין זמן המוקפין שוה לכל שנה דשפיר נחשב שוה ורק מפאת הך דזמנו של זה לא ומנו של זה הוא דקשיא ליה דדבר זה עניין אחר הוא דבו אין הקפידא מפאת זמן המוקפין שצריך שיהי' דומה לכל שנה רק הקפידא מכח שניהם יחד העיירות והמוקפין שצריך שלא יהיה יחד וזמנו של זה לא יהי' זמנו של זה ואין הבדל בזה בין אם המוקפין קודמין והעיירות מאוחרין או להיפוך ורק שלא יהיו יחד ועל זה שפיר מתרצינן דזה א"א להתקיים כיון דבשבת א"א שיקראו המוקפין מגזירה דרבה וביום הכניסה נמי א"א שיקראו שאז לא יהיה זמנם שוה לכל שנה שבכל שנה הם מאוחרים ועתה מוקדמים משא"כ אם קורין יחד שפיר מיחשיב זמנן שוה לכל שנה דמאוחר אין קפידא שלא יהיה בב"א וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד:

ואולם י"ל דבכל שנה יש באמת ב' דברים במוקפין. א' מה שאין קודמין לעיירות. ב' מה שהם מאוחרים להם וע"כ כיון דקפדינן אשיווי זמנן לכל שנה לכן נהי דלא מצינן לקיים השיווי בכל הדברים מקיימינן ליה מיהת במה שיכולין לקיים וע"כ מקיימינן לי' מיהת בדבר האחד היינו במה שאין קודמין ואף דא"א לקיים אותו גם בדבר הב' היינו מה שהם מאוחרים ודו"ק ואולם הבנתנו הראשונה יותר נראית בכוונת הגמ' דכוונת הגמ' דהב"א נחשב שיווי לגמרי לא שהוא רק שיווי בדבר אחד ונשאר עדיין חלוקה בדבר ב' ותדע עוד דהא גוף הלשון קשיא דאמר מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות ומה זה שאמר שאין קודמין הרי הם עוד יותר מזה מאוחרים לעיירות לא לבד שאין קודמין ואם שלא היה יכול לומר מה כל שנה ושנה מוקפין מאוחרין לעיירות אף כאן מוקפין מאוחרין לעיירות דהא א אינם מאוחרין רק קורין יחד מ"מ הרי בפועל סוף סוף בכל שנה ושנה יש ב' דברים שאין קודמין ושהם עוד יותר מאוחרים ורק כאן שא"א לנו לקיים הך דשהם מאוחרים ע"כ מקיימין מיהת הך דאין קודמין וא"כ עכ"פ כל שנה ושנה הרי הם באמת עוד יותר מאוחרים וא"כ מה שהזכיר בכל שנה ושנה ל' שאין קודמין הרי אינו מדוקדק שהרי הם עוד יותר מזה מאוחרים וכך הול"ל מה כל שנה ושנה מוקפין מאוחרין לעיירות אף כאן מיהת לא יהיה קודמין ואולם להבנתנו הראשונה הנ"ל ניחא שפיר דנהי דבכל שנה ושנה הם עוד יותר מזה מאוחרים מ"מ כיון דדבר המאוחר הקפידא בו רק שלא יוקדם לכן שפיר קרי ליה שאין קודמין לעיירות כיון. דרק זה הוא הקפידא לא מה שהוא מאוחר דהא גם ב"א שפיר דמי אף דאז אינו מאוחר ודו"ק היטב מאוד]:

והנה בעניין מחלוקת הקדומה דרבי ות"ק דרבי ס"ל מה כל שנה אין עיירות נדחין ממקומן כו' ות"ק ס"ל מה כל שנה עיירות קודמות למוקפין כו' יש לי להבין הסברה בזה ג"כ נוגעת לענייננו וזה די"ל דסברת פלוגתתם היא בפלוגתא העתיקה בריבוי הכמות וריבוי האיכות מה עדיף [ע' מה שהארכתי בזה בלקח טוב בכלל מיוחד כלל ט"ו] וס"ל לתרוייהו בעניין בת אחת דאין לדון בו תורת קדימה ואיחור כלל רק שהדברים בבת אחת ואין שם לא קדימה ולא איחור ולכן ס"ל לת"ק דכיון דאם יקראו יחד הרי יהיה השינוי בשניהם בין בעיירות ובין במוקפין שהרי בכל שנה העיירות קודמין והמוקפין מאוחרין ואילו כאן אם יקראו בב"א לא אלו קודמין ולא אלו מאוחרין רק שהם כאחת ונמצא שיש שינוי בשניהם בעיירות במה שאין קודמין ובמוקפין במה שאין מאוחרין ואילו אם העיירות קורין ביום הכניסה הרי המוקפין מאוחרין כמו בכל שנה וא דבכל שנה אין עיירות נדחין ממקומן ואילו עתה נדחין ממקומן, א"כ הרי אין השינוי הזה רק בעיירות לבד וע"כ מוטב שיהיה השינוי בעיירות לבד משיהיה גם בשניהם יחד בעיירות ובמוקפין ורבי ס"ל דמוטב שיקראו כאחת דאז אף שיש שינוי בשניהם בעיירות במה שאין קודמין למוקפין ובמוקפין במה שאין מאוחרין לעיירות מ"מ הרי אין השינוי בגופן והשינוי בכל אחד מהם רק ביחוסו אל הב' במה שזה קודם תמיד אל הב' ועתה אין קודם לו וכן בעניין האיחור וע"כ זה שינוי זוטר טפי כיון דאין השינוי בם בעצמותם משא"כ אם העיירות נדחות ממקומן הרי השינוי בעיירות בעצמותן במה שנדחות ממקומן וה"ז שינוי גדול טפי ולכן אלים ליה לרבי גדלות השינוי וס"ל מש"ה דלא ידחו עיירות ממקומן ות"ק אלים לי' טפי ריבוי השינוים אף שהם קטנים וע"כ ס"ל דעיירות מקדימין דמוטב שיהיה שינוי גדול בעיירות לבד משיהיה ב' שינוים אף מועטים בעיירות ובמוקפין ובהא הוא דפליגי דלמר אלים ליה ריבוי הכמות ולמר אלים לי' טפי גודל האיכות וכנ"ל וי"ל דרבי בזה לטעמיה אזיל דביומא (דף פ"ג ע"ב) איתא מי שנשכו נחש קורין לו רופא וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי רבי ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר והיינו דלראב"ש אלים לי' טפי ריבוי הכמות אפילו דטבל של ירק דרבנן הואיל ועובר אכל כזית וכזית מחומר האיכות דשבות דעישור בשבת דהוא חמור טפי הואיל ויש בו סקילה במלאכה גמורה וכדאמרי' בעלמא שאני לאו דשבת דחמירי וע' לעיל כלל (ו') ורבי שקיל לי' חומר האיכות כריבוי הכמות הרי דלרבי אלים ליה טפי חומר האיכות מלראב"ש בר פלוגתיה דאיהו חמור לי' ריבוי הכמות טפי מחומר האיכות ולא שקיל לי' חומר האיכות כריבוי הכמות וע"כ כזה גם כאן אלים לי' לרבי גודל השינוי באיכות טפי מלת"ק בר פלוגתי' וכאן האיכות עוד גדול יותר ולכן הוא עדיף ליה עוד מן הכמות לא לבד שקול אליו ולכן ס"ל לרבי דדווקא קורין בו ביום ות"ק דרבי ס"ל ג"כ כראב"ש דהתם בר פלוגתי' דרבי דאלים ליה ריבוי הכמות טפי וע"כ גם כאן ס"ל כן וכנ"ל):

ולפי"ז הנה עכ"פ בין לת"ק ובין לרבי הא ס"ל דבת אחת נחשב שינוי מעניין האיחור כיון דבב"א אין שם איחור וכנ"ל והוא דלא כסברת ר' יוסי שכתבנו למעלה דס"ל דבת אחת לא הוי שינוי מן האיחור וכנ"ל ובלא"ה הרי יש בזה פלוגתא מפורשת בין ת"ק דרבי לר' יוסי דת"ק דרבי האמר מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין כו' ור' יוסי האמר מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות וא"כ הרי נחלקו בהדיא בזה דת"ק מצריך קדימה דייקא כמו שהוא בכל שנה קדימת העיירות דייקא ומש"ה לא מהני לי' בת אחת דגם ב"א חשיב שינוי הואיל ואין שם קדימה ור' יוסי מצריך רק הדמיון לכל שנה שלא יהיה המוקפין קודמין לעיירות והיינו דס"ל דאף דבכל שנה העיירות קודמין מ"מ אם לא יהיו קודמין רק יהיה בב"א ג"כ אין נחשב שינוי וצריך רק שלא יהיה ההיפוך שלא יהיה המוקפין קודמין להם וא"כ ה"ז מחלוקת מפורשת בעניין קדימה ואיחור אי בעי' קדימה דייקא ולא מהני ב"א א"ד הקפידא רק שלא יהיה ההיפוך המאוחר מוקדם אבל ב"א שפיר דמי ובאתי רק להעיר:

וע"ע רש"י עה"ת פ' תשא עה"כ ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וז"ל בבת אחת הי' מקדש ידיו ורגליו וכך שנינו בזבחים כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש עכ"ל. והנה וודאי אין כוונת רש"י לומר דמשמעות המקרא הוא כך שיקדש ידים ורגלים בב"א דמשמעות המקרא אדרבה הרי הוא להיפוך שיקדשו הידים תחלה ואח"כ הרגלים דהא הוזכרו הידים קודם הרגלים ואף דזימנין מצינו דהקדימה בלשון אין מחייבת הקדימה בפועל רק עניין הקדימה בפשיטות משום דא"א להוציא שתי שמות כאחד מ"מ כאן הא גם זה לא שייך דא"כ הול"ל ורחצו אהרן ובניו ממנו ידיהם ורגליהם ומדכתי' את ידיהם ואת רגליהם ע"כ הכוונה להקדים ידים לרגלים דזה ממש כהך דחגיגה (דף י"ב ע"ב) עה"כ בראשית ברא אלקי"ם את השמים ואת הארץ ע"ש דאמר ואת הארץ למה לי להקדים שמים לארץ וברש"י דאי לא כתי' את ה"א כאחת נבראו אלא שא"א לקרות שני שמות כאחת להכי כתי' את להקדים עכ"ל וא"כ ה"נ דכתי' את ידיהם ואת רגליהם הרי הוא ממש כמו את השמים ואת הארץ ואתי ג"כ להקדים ידים לרגלים וא"כ הרי משמעות הכתוב וודאי להקדים כו' ורש"י ע"כ רק לפרושי לקרא קאתי לומר דאין כוונת קדימה זאת להקפיד על הקדימה דייקא רק שלא יהיו הידים מאוחרים לרגלים אבל לא בא להוציא בת אחת שהרי הדין דבב"א הי' מקדש כמו ששנינו בזבחים וזהו כוונת רש"י במ"ש בב"א הי' מקדש כו' לומר דבכך נתקיים המקרא הזה לא לומר שמשמעות המקרא כך דמשמעות המקרא וודאי הרי הוא להקדים ודו"ק [ודברי השפתי חכמים שם לא יכולתי להלום כלל ולפי"ז הנה יש ראי' מכאן דגם ב"א חשוב קדימה אף במקום שהוזכר קדימה דכוונת הקדימה הוא רק שלא יהי' ההיפוך אבל ב"א שפיר דמי דאל"כ איך מקדשין באמת בב"א הרי משמעות המקרא להקדים כו' וכנ"ל ואולם לכאורה הא אכתי קשיא דאפי' נאמר דגם ב"א חשוב קדימה ואין ב"א נגד המקרא שהוזכר בו קדימה מ"מ גם בקדימה ממש הרי הי' ראוי שיהיו רשאין לקדש הידים תחלה ואח"כ הרגלים כמשמעות המקרא ומדוע היו מקדשין בב"א דווקא וכדמשמע ל' הגמ' זבחים הנ"ל דכך מצות קידוש בב"א דווקא:

ואולם בזה י"ל דאולי הי' איזה טעם לחכמים בזה בפנימיות הדברים או אולי הוא הללמ"מ ומ"מ יש ראי' שפיר דגם ב"א חשוב קדימה דאל"כ א"א לנו למיזל בתר הטעם הפנימיי אחרי שהכתוב מחייב קדימה וב"א הא לא נחשב קדימה ואפי' יהי' הלמ"מ מ"מ אי נימא דב"א לא חשיב קדימה א"כ הרי הלכה זאת עוקבת את המקרא המחייב קדימה וא"כ הא ה"ל למיחשבי' בסוטה (דף ט"ז ע"א) בין הדברים שהלכה עוקבת מקרא ע"ש וע"כ דב"א ג"כ תשוב קדימה ואין הב"א נגד המקרא כלל רק מתקיים בו המקרא שפיר גם לכתחלה דכוונת קדימה עניינה רק שלא יהי' ההיפוך אבל לא אתי לאפוקי ב"א אפי' לכתחלה וכך הוא משמעות שטחיות ל' רש"י דכ' "את ידיהם ואת רגליהם בב"א הי' מקדש כו', ומשמע כך כוונתו דבב"א הי' מקדש והי' מתקיים בזה את ידיהם ואת רגליהם דמשמעותו קדימת ידים לרגלים ודו"ק:

וראיתי ברש"י בזבחים שם (דף י"ט ע"ב) ד"ה מניח ידיו כו' דכ' וז"ל דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתי' קרא עכ"ל. ודבריו צריכים פירוש לפירושם דמה משמעות יש כאן דירחצם כאחד ואולי כוונתו אתיבת ירחצו דכתי' בתר הכי בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו דמדנכלל כאן כל מצות רחיצת ידים ורגלים בתיבה אחת ירחצו משמע דצריך שתהי' כל הרחיצה של הידים והרגלים כאחת [וע' דוגמת זה נדה (דף ס"א ע"ב) דאמר מר זוטרא התם דמדאורייתא שעטנז כתי' עד שיהי' שוע טווי ונוז כו' מתקיף לה ר' אשי אימר או שוע או טווי או נוז והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא פי' בתיבה אחת שעטנז משמע דצריך שיהיו כולם יחד] וכך משמע לכאורה כונת רש"י מתיבת ירחצו הכתוב בל' רש"י:

ואולם גם לרש"י הנ"ל ראייתנו עדיין במקומה עומדת דמשמע מכאן דגם בב"א מתקיימת קדימה דאל"כ מה בכך דתיבת ירחצו משמע שתיהן בב"א מ"מ סוף סוף הא קרא דאת ידיהם ואת רגליהם משמע קדימת ידים לרגלים וא"כ הרי יש כאן ב' כתובים הסותרים זא"ז דמקרא אחד מחייב קדימת ידים לרגלים ומקרא אחר מחייב רחיצתם כאחת וא"כ כיון דא"א לקיים ב' הכתובים כל אחד במקצת הוי לן למימר דאי בעי הכי עביד ואי בעי הכי עביד. ע' כלל הקדום ועכ"פ מניין לנו למינקט דווקא מקרא המחייב רחיצתם בב"א ולומר דהמצוה דווקא שירחצו בב"א אחרי שיש מקרא אחר המחייב קדימת ידים לרגלים ועל כרחך לנו לומר דגם בב"א מתקיים עניין הקדימה שפיר דקפידא דקדימה הוא רק שלא יהי' ההיפוך וא"כ הרי אין כאן כתובים הסותרים כלל דמקרא המחייב רחיצתם בב"א הרי אין סותר כלל למקרא המחייב קדימת הידים כו' כיון דגם ב"א נחשב קדימה וע"כ שפיר אית לן למינקט מקרא המחייב רחיצתם בב"א כיון דבזה מתקיים גם המקרא האחר ולית לן למינקט קרא דקדימה שירחצו בקדימה דייקא כיון דבקדימה הא אין מתקיים מקרא האחר המחייב הרחיצה בב"א דקדימה וודאי הא אין נחשבת בת אחת ורק בת אחת הוא דיכולין לומר דנחשב גם קדימה דכוונת הקדימה רק שלא יהי' ההיפוך משא"כ ב"א וודאי הא מחייב שיהיו הדברים בב"א לא נפרדים בזאח"ז בין זה קודם לזה ובין זה קודם לזה ורק צריך שיהיו בב"א דייקא ולא נפרדים וע"כ שפיר אית לן למימר שירחצו בב"א דמתקיימים ב' הכתובים ולא שירחצו בזא"ז בקדימת ידים לרגלים דיתקיים רק קרא דקדימה ולא קרא דב"א וע' זבחים (דף ס"ג ע"ב) כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל חבירו מניחין זה שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו כו' וא"כ הרי שפיר עדיין ראייתנו במק"ע דמשמע מכאן דגם ב"א חשוב קדימה [וע' היטב ברש"י זבחים (ד י"ט ע"ב) שם די"ל ג"כ דדברי' מוסבים אהך דר' יוסי ברבי יהודה דאמר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו ועל גבי שתי רגליו זו ע"ג זו ומקדש ולא קאי כלל ארישא דברייתא שם דאמר כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית כו' וכך משמע מתיבת ידיו הכתוב ברש"י וכמובן דאי ארישא קאי הול"ל ידו ואולם גם אי אדר' יוסי בר יהודה קאי ג"כ י"ל דגם רבנן מכאן הוא דילפו דבעי' רחיצת ידים ורגלים בב"א ורק דר' יוסי בר יהודה משמע לי' האי קרא עוד טפי עניין האחדות והחיבור ברחיצה שיחבר הידים והרגלים הכל כאחת ויניח ב' ידיו זו ע"ג זו וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו ויקדש ובאתי רק להעיר]:

וראיתי להגור ארי' פ' תשא שם שכ' על דברי רש"י הנ"ל בב"א הי' מקדש וז"ל דאל"כ אין לרחוץ הידים תחלה ואח"כ הרגלים כמשמעות הכתוב ורחצו ידיהם ורגליהם דמעלין בקודש ולמה אמר ורחצו ידיהם ורגליהם וה"ל להקדים הרגל ואח"כ היד כמו שהוא עושה בתפילין שמעלה בקודש אלא כאחת הי' מקדש עכ"ל והנה ל' מעלין בקודש שכ' הגור ארי' ז"ל צ"ל וודאי דלאו דווקא הוא דאל"כ מה הועלנו במה שאנו עושין אותו בב"א אכתי הא אין כאן העלאה בקודש דהעלאה וודאי לא שייך לומר דב"א יוחשב העלאה דעניין העלאה הוא רק כשעולין מתחתון לעליון לא כשעושין אותן בב"א ורק לעניין קדימה הוא דשייך לומר דקפידא דקדימה הוא רק שלא יהי' ההיפוך המאוחר מוקדם ואין ממעט ב"א אבל העלאה הא וודאי ליכא בב"א ואפי' נימא דכשנעשים דברים בב"א נידון בכל אחד מהם תורת קדימה ממש שזה קדום אל הב' וגם הב' קדום לו וכמו שדננו מעלה בזה מ"מ ג"כ הרי זה יוחשב רק שקדמו הידים לרגלים וגם הרגלים לידים וא"כ הרי יש כאן העלאה וגם הורדה וא"כ אכתי מה הועלנו בזה הרי המבוקש שיהי' רק העלאה לבד ולא הורדה כלל דמעלין בקודש ואין מורידין ועל כרחך דל' מעלין בקודש שכ' ז"ל הוא לאו דווקא וכוונתו רק על ההורדה דא"א שתהי' רחיצת ידים תחלה ואח"כ הרגלים דא"כ יהי' זה הורדה בקודש כי הרגלים נמוכין מן הידים וע"כ ההכרח לקדש הידים והרגלים בב"א והנה גם לדברי הגור ארי' הנ"ל נ' לכאורה דראייתנו בזה עדיין במק"ע דעל כרחך דב"א ג"כ מהני במקום שהוזכר קדימה דאל"כ אכתי מדוע רוחצין ידים ורגלים בב"א וממ"נ אי בתר משמעות המקרא אזלי' הרי ראוי שירחצו הידים תחלה ואח"כ הרגלים ואי בתר סברא דמעלין בקידש ואין מורידין אזלי' א"כ הא ראוי שירחצו הרגלים תחלה ואח"כ הידים כדי שיהי' גם העלאה בקודש לא לבד העדר ההורדה ואי דיהי' זה נגד המקרא דמצריך רחיצת ידים תחלה ואח"כ הרגלים מ"מ מה בכך הרי גם עתה שרוחצין בב"א הרי הוא נגד המקרא דהא המקרא מצריך קדימת הידים דייקא ואילו אנחנו אין עושין קדימה ואי אהני סברא דמעלין בקודש לשנות מסדר המקרא א"כ מדוע לא יהני ג"כ להקדים הרגלים לידים ואין לומר דיש לנו לקיים המקרא עכ"פ במקצת שיכולין לקיים כיון דהמקרא מצריך קדימת הידים לרגלים ויש בכלל זה ב' דברים א' שיהיו הידים מוקדמין ב' שלא יהיו מאוחרין ע"כ יש לנו לקיים מיהת הך דשלא יהיו מאוחרין וכמו שכתבנו כבר כעניין זה למעלה דז"א דכאן לא שייך זה כלל וכלל דבפשיטות וודאי אין לסברא דמעלין בקידש כו' לעקור המקרא אף בכל דהו ואם אין ב"א בכלל קדימה מניין לנו שלי נקיים המקרא המחייב קדימה בהדיא ונבטל המקרא הזה מסברא דאין מורידין ואי אילימא הסברא דאין מורידין כ"כ לעקור המקרא המחייב בהדיא להוריד תיהנו נמי סברא דמעלין בקידש לעקור המקרא גם במה שמחייב שלא להעלות ונאמר דירחצו הרגלים תחלה ואח"כ הידים כדי לעשות העלאה בקודש ואף דהמקרא מחייב שלא לאחר הידים לרגלים אך וודאי פשוט דא"א לסברא דמעלין בקודש ואין מורידין לעקור המקרא אף בכל דהו ורק מה שרוחצין בב"א הוא בהכרח משום דב"א ג"כ נחשב קדימה ואיננו נגד המקרא כלל אלא דלפי המקרא הרי היו רשאין לרחוץ תחלה הידים ואח"כ הרגלים כמשמעות המקרא דמקדים הידים לרגלים והיו רשאין ג"כ לרחוץ שניהם בב"א דגם ב"א נחשב קדימה וע"כ מטעמא דאין מורידין בקודש יש לנו לבחור יותר הבת אחת מן הקדימה ויש לרחוץ בב"א כיון דגם בזה יש קיום המקרא ואין לרחוץ תחלה הידים ואח"כ הרגלים כדי שלא יהי' הורדה בקידש אבל לרחוץ תחלה הרגלים ואח"כ הידים כדי להעלות בקידש זה א"א שהרי הוא נגד המקרא המקדים ידים לרגלים ורק לרחוץ בב"א [שלא להוריד עכ"פ] הוא דאפשר לנו דאין זה נגד המקרא המקדים ידים לרגלים דגם ב"א מהני אף שהוזכר קדימה:

ואולם י"ל עוד כוונת הגור ארי' דבעלמא באמת היכא דהוזכר קדימה הכוונה שפיר בסתמא למעט גם ב"א ורק כאן אהני סברא דאין מורידין בקודש לומר דכוונת הקדימה דכאן איננה למעט בת אחת רק למעט ההיפוך שלא יהיו הרגלים מוקדמין ואף דגם בב"א הרי חסר עדיין העלי' בקידש מ"מ כל מה שאנו יכולין לפרש הכתוב שלא הי' נגד הסברא לגמרי יש לנו לפרשו וע"כ אם נפרש דהית' הכוונה על קדימה דייקא כמו בעלמא א"כ הרי זה נגד הסברא לגמרי שהצריך הכתוב להוריד בקידש ואילו אם נפרשנו על בת אחת הרי איננו נגד הסברא כ"כ מה שלא הצריך הכתוב העלי' בקודש כיון דעכ"פ אין כאן בזיון והורדה וע"כ שפיר יש לנו לפרשו על בת אחת שלא יהי' עכ"פ הורדה מיהת וע"כ מועלת שפיר סברא דאין מורידין לפרש כוונת המקרא דכאן דייקא על בת אחת ומשא"כ לרחוץ הרגלים תחלה ואח"כ הידים להיות גם עלי' כמו שמחייבת הסברא ג"כ זה הרי א"א להעמיס בכוונת המקרא כלל דא"כ ה"ל להזכיר רגלים קודם לידים ומדהזכיר ידים תחלה א"כ זה הרי נתפרש בפירוש וודאי שלא יוקדמו הרגלים לידים עכ"פ ורק על ב"א שפיר אהני סברא דאין מורידין לפרש כוונת המקרא על ב"א מיהת] וזה ג"כ רק כאן מסברא דאין מורידין משא"כ בעלמא היכא דליכא סברא שפיר י"ל דגם ב"א מימעוט מל' קדימה ואין בב"א קיום קדימה דכוונת קדימה בסתמא כ"ז שאין סברא להיפוך הוא על קדימה דייקא וממעט גם ב"א וע' תוס' נזיר (דף מ"ה ע"ב) ד"ה בשלמים דכתבו לפי גירסת הסיפרי דאין להוציא קרא דוגלח הנזיר פסח אהל מועד ממשמעותו מפאת סברא דדרך בזיון הוא ולו' מפאת זה דאין הכוונה כמשמעו פתח אהל מועד ממש רק הכוונה שיגלח על השלמים שתלאן הכ' בפתח אהל מועד דכ' בהו ושחטו פתח אוהל מועד עש"ה ואולם לפי הגירסא המבוארת בגמ' שם מפקינן שם קרא ממשמעותי' באמת מכח הסברא הנ"ל דדרך בזיון הוא עש"ה דכך היא שם מאמר ת"ק דברייתא וא"כ גם כאן שפיר יש לנו להוציא הפ' ממשמעו מפאת הסברא דבזיון הוא להוריד בקודש וגם לגירסת התוס' הנ"ל שהביאו מן הסיפרי מ"מ לאו כל אפין שוין בזה ואפשר דהוא שם הוצאת המקרא ממשמעו טפי מכאן דמפרשינן לקרא אבת אחת ויוכל להיות דזה אין נחשב הוצאת המקרא ממשמעו כ"כ ואהני שפיר הסברא לזה ואף דבעלמא כ"ז שאין סברא להיפוך אמרי' דמשמעות קדימה ממעטת גם ב"א:

והנה מה שעמדנו דאיך מועלת הסברא דאין מורידין לפרש כוונת הכתוב על ב"א הרי עדיין הכתוב נגד הסברא דהא חסרה עדיין ההעלאה בקודש הנה נתיישבתי ג"כ דלאו קושיא היא כלל דעניין העלאה בקודש שייך רק בדברים שהם נפרדים והפעולה בכל אחד מהם בעצמו אז הוא דשייך עניין זה דמעלין בקודש ואין מורידין היינו דיש לפעול תחלה בהתחתון והנמוך במדריגה מה שיש לפעול בו ואח"כ הוא שיש לפעול בהעליון והגדול במדריגה כדי להעלות בזה התחתון אל העליון ולא שנפעול תחלה בהעליון ואח"כ נרד ונפעול בתחתון כי יהי' בזה הורדת העליון אל התחתון וזה אין ראוי להוריד בקודש רק יש להעלות ולא להוריד ובזה הוא דשייך הך דמעלין בקודש ואין מורידין ומשא"כ בדברים שחייבה בם תורה החיבור והפעולה בחיבור הדברים יחד שם לא שייך כלל עניין העלאה בקודש כי העלאה הוא כאשר פועלין בתחתון בפ"ע ואח"כ מעלין אותו משא"כ חיבור הוא עניין אחר שהתחתון והעליון מתחברים ומתאחרים יחד ובדברים אשר יש חיבור והתאחדות שם אין שייכות העלאה כלל וגם אין שם חסרון ההעלאה כלל כי בהתאחד התחתון עם העליון ה"ז עוד יותר מהעלאה כי אינו לבד עולה אליו רק מתאחד עמו ונעשה עמו דבר אחד וא"ל דדבר זה הוא ג"כ הורדה שהרי בהתאחד שניהם יחד הרי גם העליון מתאחד עם התחתון וזו הרי ירידה לו דז"א כי מילי דקדושה הרי אין בם פגם חלילה והרי אין פגם חלילה בהתחתון לשיפחות. מדריגת העליון בהתאחדו עמו והוא רק שלילה והעדר שהתחתון אין לו גדלות מדריגת העליון רק מדריגתו קטנה ממנו וא"כ בהתאחדו עם העליון איך יפחות מדריגת העליון והוא רק מתגדל ע"י התאחדו עם הגדול במדריגה יותר אבל הגדול במדריגה מדוע יוקטן ע"י התאחדו עם אשר חסר לו גדלות מדריגתו והרי החסרון רק שלילה והעדר והוא משתלם על ידי ההתאחדות עם אשר לו גדלות המדריגה יותר ואין כאן איפוא הורדה בהעליון כלל רק השתלמות בהתחתון לבד ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים וע"כ שפיר מפרשינן כוונת המקרא על ב"א דאם הכוונה כך שפיר אין כאן עוד קושיא כלל ואך שתהי' כוונת הכתוב על רחיצת ידים תחלה ואח"כ הרגלים כמשמעו זה הוא דהוי נגד הסברא דאם כך עניין רחיצתם בפירוד הידים בפ"ע ורגלים בפ"ע שוב וודאי הא אין להוריד לפעול תחלה בידים ואח"כ ברגלים ואדרבה ראוי לפעול ההיפוך היינו תחלה ברגלים ואח"כ בידים להעלות התחתון אל העליון וע"כ שפיר מכריחין מסברא דכוונת הכתוב על בת אחת ועל ב"א אין עוד קושיא כלל כי כך ראתה תורה שראוי כאן עניין החיבור יחד שיתחברו ויתאחדו הרגלים והידים יחד בעניין הקידוש וכל שעניינם החיבור וההתאחדות הא לא שייך תו כלל הך דמעלין בקודש וגם אין שם חסרון ההעלאה כלל וכנ"ל ודו"ק היטב מאוד [ודע דיש קצ"ע בדברי הגור ארי' במאי דנקט קרא דורחצו ידיהם ורגליהם דמהאי קרא הא ליכא קושי' כ"כ די"ל דכוונת הכתוב שפיר על ב"א רק דא"א להוציא שתי שמות כאחד וטפי ה"ל למינקט קרא דורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דהוא קדום ומשמעות ואת ודאי הוא להקדים ידים לרגלים וכנ"ל] ובאתי רק להעיר:

וע"ע מעין דוגמא לספק שלנו בשבת (דף קמ"ז ע"ב) ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד ר' חמא בר חנינא אמר סך ואח"כ ממשמש ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת עכ"ל הגמ' והנה דוחק הוא לומר דפלוגתתם הוא במציאות כיצד הוא הדרך לעשות בחול וע"כ נ' דלכ"ע בחול הי' המציאות והדרך למשמש ואח"כ לסוך ובשבת פליגי אי ב"א חשיב שינוי או לא דלמר חשיב שינוי ולמר ב"א אין חשיב שינוי מקדימת משמוש לסיכה וצריך שיהי' דווקא ההיפוך סיכה ואח"כ משמוש [וע"ש ברש"י ד"ה סך ואח"כ ממשמש וברש"י סנהדרין (דף ק"א ע"א) ד"ה סך ואח"כ ממשמש]:

וע"ע יומא (דף ל"ח ע"א וב') דבן קמצר הי' כותב ד' אותיות השם בב"א ע"ש ברש"י ורע"ב ותוי"ט וא"כ לסברת האומרים דאותיות השם צריך להיות נכתבות כסדרן משמע דגם בת אחת חשוב כסדרן וע' נדה (דף ס"ב ע"א) במשנה ז' סימנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין כו' העבירן שלא כסדרן או שהעביר ז' סימנין כאחת לא עשה ולא כלום ומשמע ג"כ דבת אחת חשוב כסידרן דאל"כ ל"ל להך דאו שהעביר ז' סימנין כאחת הא מכללא דרישא דהעבירן שלא כסידרן נפיק וכמובן ובאתי רק להעיר:

וע"ע ברכות (דף ל"ט ע"א) א"ר חייא בר אשי פת צנומה בקערה (פת יבשה שנתנה בקערה לשרות) מברכין עלי' המוציא ופליגא דר' חייא דא"ר חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת (צריך שתכלה ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא) מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא עם הפת נמי כי קא גמרא אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע (גומר כל הברכה ואח"כ מפריס הפרוסה מן הפת דכליא ברכה אפת שלם) ומבואר לכאורה דס"ל לרבא דבת אחת יש לדון בו קדימה ואיחור ואם פורס הפרוסה עם גמר הברכה יחד חשבינן לי' כאילו הי' פרוס מתחלה ואח"כ מברך עליו ונחשב מברך על הפרוסה ואף דיש לדון גם להיפוך עניין הקדימה והאיחור דיוחשב כאילו הברכה קדמה ואח"כ הפריסה ונמצא מברך אפת שלם מ"מ כיון דגם להיפוך יש לדון שקדמה הפריסה לכן ס"ל לרבא דלאו שפיר דמי למיעבד הכי רק מברך ואח"כ בוצע ואולם שם הוא נושא אחר אחרי העיון ואינו נוגע לספק שלנו דהנושא שם הוא בדבר התלוי בדבר אי די אם הוא כלה עמו יחד או צריך שישהה הדבר ההוא שהוא תלוי בו אחריו רגע מה דרבא ס"ל דכיון דהברכה תלוי' בשלימות הפת היינו דכבוד הברכה מחייבת שתהי' על פת שלם לכן שא שיהי' שם השלימות בכל משך הברכה ואחריו הוא שיופסק לא שיופסק עמו יחד וכסברא זו מצינו גם לרבא בחולין (דף ל"ח ע"א) ע"ש פלוגתא דר' חסדא ור' נחמן בר יצחק דר' חסדא ס"ל דפרכוס שאמרו בשוחט בהמה מסוכנת עד שתפרכס ביד או ברגל) באמצע שחיטה ורנב"י אמר פרכוס שאמרו בתחלת שחיטה ואיתא התם רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה (סוף ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתיהוי בה חיות אחר שחיטה. רש"י) והוא ג"כ כעניין הנ"ל דכיון דהשחיטה מחייבת החיות דלא שייך שחיטה בבהמת מתה לכן מצריך רבא שיהי' שם החיות עד אחר השחיטה לא שיכלה עם השחיטה יחד ואולם שם לכאורה נראה דיליף לי' מקרא ואיננו סברא גרידא ע"ש דאמר עלה אמר רבא מנא אמינא לה דתני' שור או כשב פרט לכלאים כו' כי יולד פרט ליוצא דופן כו' תחת אמו פרט ליתום האי יתום היכי דמי אלימא דילידתי' אמי' והדר מתה לעולם תיתי ותיזיל (בתמי') אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא (דממעטינן יוצא דופן דאם מתה תחלה ואח"כ קרעוה והוציאו את ולדה הא ה"ל יוצא דופן) אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאצטריך קרא למעוטי אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה ל"ל קרא מכי יולד נפקא (אא"ב אחר סוף לידה אשמעינן דבעינן חיותא שיצא כולו מחיים ולמעוטי מתה בגמר לידה היינו דלא אימעט לי' מכי יולד פרט ליוצא דופן דהאי לאו יוצא דופן הוא דהא ילדתו בחיים אא"א כו' אלא ש"מ דכל מידי דבעי רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילי') עכ"ל הגמ' ומבואר דהא דבעי רבא חיות הבהמה עד אחר השחיטה מהך דתחת אמו פרט ליתום הוא דיליף לי' דמדמי הצרכת חיות דכאן להצרכת חיות דהתם וכי היכא דהצרכת חיות דהתם אצרכי לי' רחמנא בגמר לידה ה"נ מצרכינן לי' בגמר שחיטה ואולי מהך דהתם יליף רבא גם לכאן דכל דבר התלוי בדבר צריך שיהי' גם בגמר דילי' לא שיכלה עמו יחד וכי היכא דתלי רחמנא התם לידת הולד בחיות האם ואימעיט יתום אצרכה החיות בגמר הלידה ה"נ דהברכה מחייבת שלימות הפת צריך שיהי' הפת שלם בגמר הברכה ואח"כ הוא שיופרס [ועניין שלימות יש ביותר לדמותו לענין חיות דשלימות ג"כ קרוי חיות וכהך דמכות (דף ט"ז ע"ב) ריסק תשעה נמלים ואחד חי דפירושו שלם ע' תוס' שם ובברכות (דף נ' ע"ב) תוד"ה מודים כתבו אהך דכוס של ברכה צריך שיהי' חי ומלא כו' דכוונת תיבת חי שיהי' הכוס שלם ולא שבור והביאו ראי' ג"כ מהך דמכות דחי פירושו שלם ע"ש וכן מצינו גם בלישנא דקרא בב"ק (דף ס"ד ע"ב) גניבה וחיים לכדרב דאמר אחיי' לקרן כעין שגנב וברש"י שם החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם ע"ש הרי דפירשו תיבת חיים דקרא על שלימות. וע"ע ירושלמי פסחים פ"ט ה"ה החי מכל בשר שיהיו שלימין באבריהן וג"כ תיבת החי קדריש דהכוונה על שלימות שיהא שלם באבריו והוא עצמו דרש הש"ס דידן ע"ז (ד' ה' ע"ב) מכל החי כו' שחיין ראשי איברים שלה וע"כ כי היכא דדן רבא חיות דשחיטה מהך דחיות דלידה דכי היכא דחיות הנצרך בלידה צריך שיהי' בגמרו ה"נ חיות הנצרך בשחיטה כך דימה ג"כ לזה שלימות הנצרך לעניין ברכה דצריך שיהי' השלימות גם בגמר ברכה דגם שלימות הוא עניין חיות וכנ"ל]:

ומצאתי עוד כסברא זאת לרבא דדבר התלוי בדבר צריך שיהי' גם אחריו לא שיופסק עמו יחד והוא בסנהדרין (דף ב' ע"א) במשנה מכות בשלשה משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה ובגמ' שס (ד' י' ע"א) מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות כו' רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת (דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפ"ע והרג בפ"ע הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות) א"ר אחא ברי' דרבא לר' אשי אי הכי אומדנא למה לי לימחיי' ואי מאית לימות (אי הכי דמלקות גופי' מיתה הוא ל"ל אומדנא במלקות אם יכול לקבל ארבעים לימחיי' כו') א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית (ונקלה אחיך משמע בשעה שנלקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית לי' בפלגא כי מחי אאידך פלגא לאו על החי הוא) אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש וכמה הן שמונה עשר למחיי' עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחית אגבא דחיי קא מחית (דכיון דיכול לקבל עשרים החי ימות רק בהכאה הכ"א ומה לנו אם ימות בה הא אכתי חי הוא וההכאה על החי הוא שבאה) א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינן וליכא עכ"ל הגמ'. והנה זהו ג"כ כסברא הנ"ל דמאי דאצרכי' רחמנא שיהי' אחיך במלקות צריך שיהי' זה גם בגמר המלקות ואחריו הוא שיפסוק לא שיפסיק עמו יחד וסברא זאת אליבא דרבא הא הוא דאמרינן לה דאמר טעמא דר' ישמעאל דמלקות במקום מיתה עומדת וקשה לדידי' דאומדנא ל"ל דמה בכך אם ימות הרי מחויב מיתה כזאת הבאה עם מלקות יחד דמלקות גופי' נמי הא מיתה הוא וצרכינן לבא לטעמא דונקלה אחיך כתי' והילכך בעי' שיהא אחיך בשעת המלקות ואכתי הא קשיא ע"ז דא"כ באמדוהו לקבל עשרים וימות רק בהכאה הכ"א אכתי נכה אותו גם אותה ההכאה דלמיתה גופה שימות הא לא חיישי' דהא חייב מיתה כזאת ואי דבעי אחיך הא בשעת ההכאה אכתי אחיך הוא וע"כ צריכינן לבא לשינויא דאחר שלקה אחיך בעינן כו' משא"כ לאביי דלית לי' דמלקות במקום מיתה עומדת הא לא צריכינן כלל לסברא זאת דלדידי' בפשיטות אין כאן קושי' דא"א להכותו הכאה שאינו יכול לקבלה וימות מחמתה כיון דאינו מחויב מיתה דמלקות הא לאו מיתה היא וא"כ הרי רק לרבא הוא דאיתאמרא סברא הנ"ל דסנהדרין דאחר שלקה אחיך בעי' והוא הוא דמוכרח לסבור סברא זאת ונמצינו למדין איפוא דרבא הוא דאית לי' שיטת סברא זאת דדבר התל בדבר צריך שיהי' אחריו לא שיכלה עמו יחד ואולם גם בהך דסנהדרין הוא בענין חיות לכאורה דמה דצריך לחיות בשעת המלקות צריך שיהי' החיות גם עם גמר המלקות ואחריו הוא שיפסוק לא שיפסוק עמו יחד ואולם ז"א דשם איננו בענין חיות באמת דהא ילפי' לי' רק מונקלה אחיך ואין הקפידא יפוא בענין חיות רק הקפידא בענין אחיך שיהי' אחיך בשעת המלקות ורק משום דמת לא מיקרי אחיך לכן מצרכינן חיות מחמת זה כדי שיקרא אחיך אבל עיקר הקפידא בענין אחיך וכמובן ובאתי רק להעיר וע"ע ב"ב (דף קל"ז ע"א) איתמר מתנת שכ"מ מאימתי קנה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה כו' והוא ג"כ מעין הנ"ל דכיון דהמתנה תלוי במיתה ס"ל לרבא דאינה חלה רק אחר המיתה וא"א לה שתחול עם גמרה יחד והוא ג"כ מעין שיטת סברא דרבא דברכות וחולין וסנהדרין הנ"ל ודו"ק. ואולם מפי' הרשב"ם שם משמע דשם בדעת האדם הוא שתלוי דלא נתכוון הנותן להקנות רק אחר גמר מיתה לא עם גמרה יחד עש"ה ובאתי רק להעיר:

והך דגטו וידו באין כאחד דגיטין (דף ע"ז ע"ב) הוא נושא אחר ג"כ דשם הם ב' דברים התלוים זה בזה וזה בזה דזה חל רק עי"ז וזה עי"ז ואמרי' דבאין כאחר ויש לי גם בי אריכות גדול בעזה"י ואכ"מ ויבואר במ"א בל"נ אי"ה:

וידידי הרב מה"ו צבי לופטיג נ"י מפה הזכירני בענין מה שדנתי למעלה אי שייך לדון בב"א תורת קדימה ואיחור לומר בכל אחד שהוא קודם אל הב' וכן שהוא מאוחר לו או שהדברים בב"א ואין שם תורת קדימה ואיחור כלל והזכירני בזה לד הר"ן נדרים (דף ס"ט ע"ב) אהך דבעי רבה קיים ומופר ליכי בב"א מהו דכ' וז"ל ונראה בעיני דבהכי מספקא וודאי א"א לשניהם לחול כאחת מיהו נהי דאי חד מינייהו קדים אידך לא חייל כלל הכא דבב"א לגבי כל חד מינייהו אמרינן דקדים דחייל ואיכא למימר נמי דמאחר ולא קדים כו' עכ"ל:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה