אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל לג

כלל לב

בתוס' יבמות (דף נ"ז ע"ב) ד"ה רב כתבו וז"ל ועוד הקשה הר' יו"ט מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אבל לכשרות יש חופה ואמאי הא ר' הונא יליף דחופה קונה מהצד השוה דכסף שטר וביאה והשתא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן קינין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות כו' ואין לומר דלא חשיבא פירכא משום דחופה דפסולות אינה קרוי' חופה דמ"מ פירכא היא כדפריך התם רפ"ק דקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה כו' עכ"ל התוס' ומבואר בזה דעושין פירכא גם ממידי דלא שייך וכן כתבו התוס' עוד בזבחים (דף ח' ע"ב) ד"ה הנך וז"ל וא"ת וחטאות הציבור כגון שעירי ראשי חדשים ומועדות מנלן (דפסול בהו שלא לשמה) הא לא אתי במה הצד (מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע ע"ש) דמה להנך שכן שינוי בעלים פוסל בהן משא"כ בקרבן ציבור כדאמר לעיל (בזבחים שם דף א') דשינוי בעלים ליתא בציבור כביחיד ואע"ג דלא שייך שינוי בעלים בציבור מ"מ פירכא טובה היא כדאשכחן בפ"ק דקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ש תאמר בחופה וכן בפ' החובל (ד' פ"ח ע"א) מה לאשה שאינה במילה (תאמר בעבד כו' ע"ש) עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' עוד בב"ק (דף ה' ע"ב) ד"ה כי שדית דעושין פירכא גם ממידי דלא שייך והביאו ג"כ ראי' מהך דהחובל ע"ש. ואולם בתוס' שבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה הא כתבו וז"ל ומיהו קודש אתי שפיר בק"ו ממעשר (לאסור קודש טמא בהנאה) כו' וליכא למיפרך שכן הד"ס ט"ב דכנהו איתנהו בקודש בר מוידוי (והוא אות ד' של הד"ס ט"ב ע' יבמות דף ע"ד ע"ב) ואור"ח דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קודש כו' עכ"ל התוס' ומבואר דאין לעשותן פירכא ממידי דלא שייך:

וע"ע זבחים (דף ט"ו ע"ב) דבי ר' ישמעאל תנא אתי' (זר דמחלל עבודה) בק"ו מבעל מום ומה בע"מ שאוכל בקדשי קדשים (אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב (שכן המום פוסל בבהמה הקריבה כדרך שפוסל בכהן המקריב תאמר בזרות כו') אלמא דאע"ג דלא שייך זרות בבהמה מ"מ חשוב לי' פירכא ומבואר בזה לכאורה להדיא דעושין פירכא גם ממידי דל שייך. וע"ע זבחים (דף ק"ז ע"ב) דאמר דאין ללמוד זריקה לחייב עלי' בחוץ מהעלאה דמה להעלאה שכן ישנה במנחה כו' ומבואר ג"כ דאע"ג דלא שייך זריקה במנחה מ"מ חשוב פירכא וע"ע תמורה (דף י"ז ע"ב) זכר לרבות את הולד והלא דין הוא ומה תמורה שאין גידולי הקדש קריבה ולד שגידולי הקדש אינו דין שיקרב מה לתמורה שכן נוהגת בכל הקדשים תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים (דהא עולה ואשם זכרים נינהו) ומבואר ג"כ דאע"ג דלא שייך ולד בזכרים מ"מ חשוב פירכא:

ואולם בבבא בתרא (דף ק"י ע"ב) אי' רבינא אמר מהכא (נפקא דבן קודם לבת) הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם ומאי קורבה דבן מבת שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ופריך יעדה בת לאו בת יעדה היא ומשמע מזה לכאורה דאין לעשות פירכא ממידי דלא שייך וצ"ע:

וע"ע נזיר (דף מ"ד ע"א) ויין יסתור שלשים יום ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה (בתגלחת מצוה בנזיר מצורע) סותרת יין שלא הותר מכללו (ביין מצוה כדדרשי' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות) אינו דין שיסתור מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו (מידי הוא טעמא דתגלחת דסותר אלא משום דבעינן דתיהוי לי' גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו גבי יין למה לי' למיסתר הא קאי שערו וחזי לגילוח) ובתוד"ה ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת וז"ל וא"ת ומה לתגלחת שכן עשה בה מגלח כמתגלח (כדילפי' בסוגי' שם מקרא דגם המגלח חייב) תאמר ביין שלא עשה משקה כשותה וי"ל דמהאי טעמא נעשה בו משקה כשותה (פי' דגם זה נלמוד מק"ו דמה תגלחת שהותרה מכללה עשה בו מגלח כמתגלח יין שלא הותר כו' אינו דין שנעשה בו משקה כשותה) אבל בתר דמשני דיין אינו סותר דין הוא דלא נעשה בו משקה כשותה הואיל דלא סותר (פי' דמעתה אין ללמוד דנעשה משקה כשותה ביין מק"ו מתגלחת דהותרה מכללה כו' דאיכא למיפרך מה לתגלחת שסותרת תאמר ביין כו') עכ"ל התוס' ומבואר בזה לכאורה ג"כ דעושין פירכא גם ממידי דלא שייך דהא מה דתגלחת סותרת ואילו יין אינו סותר היינו משום דבעי' גידול שער וע"כ ההכרח לתגלחת שיסתור ומשא"כ ביין דקאים שערו אין לו מפני מה לסתור ולא שייך כלל עניין סתיר' דתגלחת ביין כיון דהסתיר' שם רק מפני גידול שער וזה הא ליתי' כלל ביין דקאים שערו ואפ"ה עבדינן פירכא מזה ואמרי' מה לתגלחת שסותרת כו' ויש לדקדק כזה גם מגוף הסוגי' דנזיר שם עש"ה בסוגי' ובאתי רק להעיר:

וע"ע קדושין (דף ד"ב') כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בכסף כו' ומסיק דמעיקרא דדינא פירכא מה לאמה העברי' שכן יוצאה בכסף כו' וברמב"ן שם ד"ה ומה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה וז"ל קשיא לי והא לאו משום קולא דביאה היא אלא שאין קניינה לשם אישות כו' עכ"ל ומבואר דמידי דלא שייך אינו קולא וגרעון ואין לעשות ממנו ק"ו והילכך ביאה דלא שייכא באמה העברי' לעשות בה קניין כיון דאין קניינה לשם אישות רק לשם עבדות ואין שייכות ביאה לעבדות ע"כ אין לעשות מזה ק"ו ולומר ומה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה כו' דאין זה קולא הואיל ולא שייך בה ביאה וא"כ ה"נ פשוט דאין ראוי לעשות פירכא ממילתא דלא שייכא דחד טעמא הוא עם ק"ו וכמובן דגם בפירכא אחרי דמידי דלא שייך אינו גרעון א"כ הרי אין הלמד מיפרוך כלל ולא קיל לי' כלל מן המלמד במה שאין בו מידי דלא שייך בי' וישנו במלמד מפאת דשייך בי' וכמובן וסברת קושית הרמב"ן הנ"ל הוזכרה בגוף הש"ס קידושין שם בעניין יוכיח ע"ש דאמר בתר הך דמייתינא וז"ל הגמ' ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' אמה העברי' תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה מה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אישות (הילכך לא שייכא בה ביאה. רש"י) כו' [ומסיק דמעיקרא דדינא פירכא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו'] וא"כ דקדוק שלנו מקושית הרמב"ן הנ"ל יש לדונו לכאורה גם מגוף הש"ס הנ"ל דאמר דאין לעשות יוכיח ממידי דלא שייך והילכך אין לומר אמה העברי' תוכיח שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה דמה לאמה העברי' דלא שייך בה ביאה דדין יוכיח הוא עצמו ג"כ כדין ק"ו ע' תוס' סוטה כ"ח א' ד"ה אינו דיו. ובאתי רק להעיר.

ובגוף קושית הרמב"ן הנ"ל אהך דמה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה אה נקנית בכסף כו' דמדוע לא פריך מה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אישות כדאמר בתר הכי כן בסתירת היוכיח בהך דובעלה כו' כנ"ל ונ' בזה עפ"י המבואר בתוס' קידושין שם אהך מסקנא דמעיקרא דדינא פירכא דמה לאמה העברי' שכן יוצאה בכסף כו' וז"ל ה"ה דמצי למינקט שכן יוצאה בשש ויובל וסימנין אלא ניחא לי' למיפרך פירכא דשייכא אף בשפחה כנענית דהוי מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית (דג"כ אין נקנית בביאה ונקנית בכסף) דלא שייכי פירכי דסימנים ושש ויובל עכ"ל התוס' ולפי"ז נ' עפ"י המבואר בקידושין (ד' כ"ב ע"ב) השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו (ע"ש דאמר דעבד כנעני נקנה בחזקה היינו חזקת עבדות שמשתעבד בו ואחד מענייני החזקה הוא אם הגביהו לרבו) אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה. כי קאמרי' זה נהנה וזה מצטער (היינו דהאדון נהנה והעבד מצטער אז הוא דהויא לה ההגבהה עבדות ושיעבוד והויא לה חזקת עבדות) הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר א"ר אחא כו' מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו ועוד משכבי אשה כתי' הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דכיון דהוקשה ביאה שלא כדרכה לכדרכה לכן כיון דביאה כדרכה אין קונה ה"ה גם ביאה שלא כדרכה אין קונה ואף דאין דנין כאן כלל מתורת ביאה רק מתורת החזקת עבדות אשר בהביאה מ"מ סוף סוף כיון שהוקשו דינן שוה לכל הדברים וגם ביאה שלא כדרכה אין קונה וכבר עמדתי ע"ז באתוון דאורייתא כלל כ"ד דמה שייך כאן היקישא דמשכבי אשה הרי אין הדין כאן מתורת ביאה ומשכב כלל ואין כוונתנו שתקנה הביאה מתורת ביאה ומשכב כלל רק מתורת הגבהה ועבדות ושיעבוד אשר בה ומטעם חזקת עבדות ואיך שיהי' עכ"פ מבוארת סברת הגמ' דכיון דהוקשו זל"ז הוקשו לכל הדברים ואף מפאת עניין העבדות אשר בהביאה שלא כדרכה ומטעם חזקת עבדות ג"כ אין קונה כיון דביאה כדרכה אין קונה] ולפי"ז נ' דמש"ה לא פריך בברייתא דקידושין (דף ד' ב') הנ"ל אק"ו דמה אמה העברי' שאין נקנית בביאה נקנית בכסף כו' דמה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אשות משום דא"כ אכתי הוי מצי למיעבד האי ק"ו גופי' משפחה כנענית דמה ש"כ שאין נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה כו' וכדברי התוס' קידושין הנ"ל דמש"ה לא פריך מה לאמה העברי' שכן יוצאה בשש כו' משום דא"כ אכתי הוי מצי למיעבד ק"ו מש"כ דליכא פירכא דשכן יוצאה בשש כו' וא"כ ה"נ לעניין פירכא הנ"ל דמה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אישות ג"כ שפיר לא פריך לה משום דא"כ אכתי הוי מצי למיעבד ק"ו מש"כ דג"כ לא שייכא בה האי פירכא דאין קניינה לשם אישות וזה דכיון דגם ביאה שלא כדרכה אין קונה בה מגזה"כ מהיקישא דמשכבי אשה וא"כ בביאה שלא כדרכה הרי יש חזקת עבדות ושיעבוד וא"כ זה הרי הי' לו לקנות שפיר מתורת חזקת עבדות דזה הא שייך שפיר שיקנה בשפחה דהא חזקת עבדות קונה בה באמת רק דגזה"כ הוא לעניין החזקת עבדות אשר בביאה היינו בביאה שלא כדרכה בזה יש גזה"כ דאין קונה דאיתקש ביאה שלא כדרכה לכדרכה וכנ"ל וא"כ הרי איפוא עניין הביאה מבטל קניין החזקת עבדות אשר בה מה שהקניין שייך באמת דחזקת עבדות הא יש לו לעשות קנין וא"כ הא שפיר שייך ק"ו דמה שפחה שהביאה פועלת בה ביטול הקניין מ"מ כסף להיפוך פועל הקניין אשה שאין ביאה פועלת בה ביטול הקניין ואדרבה הביאה עצמה פועלת בה הקניין מתורת ביאה עצמה לכ"ש לכסף שיפעול בה הקניין ובזה הא לא שייך לומר עוד דמה לשפחה דלא שייך בה קניין ביאה הואיל ואין קניינה לשם אישות רק לעבדות דהא אנן לאו מתורת שאין עניין הביאה פועל הקניין אתינן עלה ורק מתורת שמבטל קניין חזקת עבדות שבו אשר הוא שייך שפיר וחזקת עבדות הרי קונה בה בפועל ועכ"ז כאשר יש חזקת עבדות עם הביאה אז הביאה מבטלת קניין החזקת עבדות וא"כ לבטל הרי לא הי' לו דמה שביאה שייכא לקניין אישות הרי אין טעם שיבטל עניין עבדות שבו ועכ"ז גזה"כ שמבטל וא"כ מן הביטול הרי שפיר יש לעשות ק"ו דהא חזינן דביאה מתנגד לעניין קניין דמבטל הקניין בש"כ אף שאין לו שייכות אל הביטול דרק שלא יקנה הוא עצמו מתורת ביאה הוא דשייך לפי שאין הקניין לאישות אבל לא שיבטל קניין החזקת עבדות וא"כ ממה שמבטל על כרחך דביאה הוא התנגדות לעניין קניין בעצם וא"כ גם באשה אף דקניינה לאישות ושייך שתקנה בה ביאה מ"מ ג"כ לא הי' לה לקנות דהא חזינן דביאה מתנגד לעניין קניין דגם בשפחה שקניינה לעבדות הא שייך שתקנה בה ביאה שלא כדרכה מתורת עבדות שבה ועכ"ז עניין הביאה שבה מבטלת הקניין וא"כ כך הרי הי' לה לבטל עניין קניין אשר הוא שייך בה בעצמותה מתורת ביאה והביטול בעצמותה היינו שלא תפעול הקניין ועכ"ז חזינן דאינו כן רק פועל באשה הקניין וא"כ הא שפיר יש כאן ק"ו דמה שפחה שהביאה מבטלת בה הקניין מ"מ כסף פועיל הקניין אשה שאין ביאה מבטלת בה הקניין רק אדרבה פועלת הקניין לכ"ש לכסף שיפעול הקנין ודוק היטב כי הדברים עמוקים מאוד בס"ד:

ולפי"ז נ' דכיון דר' אחא דש"ס קידושין (דף כ"ב ע"ב) הנ"ל משני תרי שינויי חדא דמאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו ועוד דמשכבי אשה כתי' וא"כ הרי ר' אחא מסופק בזה ולשינויא קמא דמאן לימא לן כו' א"כ הא לא מצינו כלל בביאה בשפחה שתבטל קניין עבדות כיון דגם בשלא כדרכה גם היא נהנית וכיון דגם היא נהנית אין כאן עבדות כלל וכדאמר כי קאמרי' זה נהנה וזה מצטער כו' וע"כ כי היכא דר' אחא מסופק בזה ה"נ י"ל דהברייתא גופה וסוגית הש"ס דקידושין (דף ד' ב') הנ"ל מסופקת בזה וע"כ שפיר אתי עלה בתרווייהו דרך את"ל והיינו דכי קאי בקרא דכי יקח דאין קיחה אלא בכסף ופריך דוהלא דין הוא ומה אמה העברי' כו' הוי מצי לשנויי שפיר דמה לאמה שאין קניינה לשם אישות ורק כיון דאין תי' זה מספיק לפי הסברא השני' דאין האשה נהנית בשלא כדרכה דלפי סברא זאת הא צריכינן לשינויא דמשכבי אשה כתי' בהך דשפחה כנענית וא"כ אכתי הא יש ק"ו משפחה כנענית וככל הנ"ל וע"כ מהדר בתר פירכא טובה מזו ופריך דמה לאמה העברי' שכן יוצאה בכסף דעל פירכא זו אין שום דחי' עוד וכן כי קאי בהך דובעלה מלמד שנקנית בביאה ופריך והלא דין הוא ומה יבמה שאין נקנית בכסף כו' אמה העברי' תוכיח כו' מה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אישות כו' הוי מצי למידחיי' שפיר דאכתי הא איכא למימר שפחה כנענית תוכיח שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה דשם הא ליכא פירכא דאין קניינה לשם אישות כיון דגם חזקת עבדות קונה בה ואילו הביאה מבטלת בה קניין החזקת עבדות בביאה שלא כדרכה ולבטל הרי לא הי' לה וככל הנ"ל אלא דכיון דאין דחי' זו טובה לפי צד סברא הראשונה דר' אחא דאית להו הנאה לתרוייהו דלפי צד סברא זאת הרי אין כלל חזקת עבדות בביאה ואפי' לא בביאה שלא כדרכה כיון דגם היא נהנית וא"כ הא לא מצינו כלל לביאה שתבטל עניין הקניין בש"כ וע"כ כיון דמספקא להברייתא והש"ס בזה דשמא האמת כצד סברא הראשונה הנ"ל כי היכא דמספקא לי' לר' אחא וע"כ מהדר גם כאן על דחי' טובה מזו דאפי' אם האמת כצד הסברא הראשונה הנ"ל מ"מ לא תיקשי דל"ל קרא דובעלה תיפוק לי' מק"ו מיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' ודו"ק היטב כי דברים נכונים הם בס"ד ביישוב קושית הרמב"ן הנ"ל אשר היא תמיהא עצומה לכאורה דהברייתא סותרת את עצמה תכ"ד דבהך דובעלה אמר מה לאמה העברי' שאין קניינה לשם אישות ואילו לעיל מיני' בסמוך עביד ק"ו מזה דמה אמה העברי' שאין נקנית בביאה כו' ולא דחי דמה לאמה העברי' שכן אין קניינה לשם אישות ולהנ"ל שפיר מהדר בכל בבא אפירכא אחריתא מפני ספק ב' שינוי דר' אחא הנ"ל וכנ"ל:

וע"ע ש"ס נדרים (דף ע"ח ע"ב) דמייתי ברייתא חומר בהקם מבהיפר כו' שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת קיים בלבו קיים היפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הופר אין יכול לקיים כו' והוא פליאה עצומה דהך דקיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים מה חומר הוא זה הרי שתיהן שוין וע"ש בר"ן שעמד ע"ז ותירוצו ק' מהבין ע"ש שכ' וז"ל קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. להא מילתא לא חמירא הקמה מהפרה כו' ולאו משום חומר נקטינהו אלא כיון דאשמעי' דיני הקמה והפרה מני הא נמי בהדייהו עכ"ל ודבריו קשים מהבין דאי דיני הקמה והפרה בעי למיתני הרי יש עוד דינים הרבה וה"ל למיתני כלהו ועוד דהרי שטחיות הדברים דרק חומר בהיקם מבהיפר בעי למיתני וכדאמר להדיא חומר בהיקם מבהיפר כו' וא"כ מה עניין לשנות בזה הך דקיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים והיא פליאה עצומה מאוד:

ונלענ"ד בזה דהנה באמת מה שהדין הוא דקיים איי להפר והיינו דהקמה יש לה כח זה למנוע ההפרה אחרי' מניין לנו לומר דיש גם להפרה כח זה ואי דמה שהדין הוא ג"כ דאם הפר א"י לקיים זה הרי א"צ היותו מפאת היות להפרה כח מניעת ההקמה אחרי' דבלאה"נ אחרי שהיפר הרי אין עוד נדר ומה יקם ואין עוד מציאות להקמה אבל אילו הי' מציאות להקמה אחר הפרה שפיר יש לנו לומר שלא הי' להפרה כח מונע ההקמה אחרי' ורק בהקמה דהדין דכשקיים א"י להפר וא"כ אם קיים הרי יש כאן נדר עדיין ויש מה להפר ועכ"ז א"י להפר א"כ זהו על כרחך רק מפאת כח ההקמה דיש להקמה כח זה למנוע הפרה אחרי' ומשא"כ הפרה שפיר יש לנו לומר דאין לה כח זה למנוע הקמה ומה שא"י לקיים אחרי היפר הרי הוא בפשיטות עבור שאין לו מה לקיים עוד וא"כ איפוא הא קם דינא דיש להקמה כח מניעת ההפרה ואילו להפרה אין כח מניעת ההקמה [דאחרי שלא מצינו זה בהפרה ואין לנו גילוי עליו הרי מסברא וודאי יש לנו לומר דאין לו כח זה דוודאי אין לנו לומר היות לו כח זה כ"ז שאין לנו ראי' ע"ו ומה שהדין דהיפר א"י לקיים הרי איננו ראי' ע"ז כיון דבפשיטות בלאה"נ א"י לקיים עוד כיון דהיפר ונתבטל הנדר ואין עוד מה לקיים וכנ"ל] וא"כ האי זה שפיר חומר בהיקם מבהיפר במה שיש אל ההקמה כה מי עת ההפרה אחרי' ואילו להפרה אין כח מניעת ההקמה אחרי' וע"כ שפיר מני בהך דחומר בהיקם מבהיפר גם הך דקיים א"י להפר ואך דהא לחודי' לא מצי למיתני דאילו הי' שונה חומר בהיקם מבהיפר כו' קיים א"י להפר ולא יותר הרי הי' המשמעות הפשוט והיו מבינים אז הפי' בפשיטות דקיים א"י להפר הא אם היפר יכול לקיים וזהו החומר בפשיטות וכמובן ואילו באמת הרי אין הדין כן רק דגם בהיפר הרי א"י לקיים עוד אלא דאינו מפאת חומר וכח ההפרה רק מפאת שאין מה לקיים עוד וא"כ איפוא הרי שפיר הוכרח למיתני תרווייהו קיים א"י להפר היפר א"י לקיים לומר דכך הדין באמת בשניהם בשוה ועכ"ז הוא חומר בהיקם מבהיפר והיינו משום דבהקמה הוא מפאת כח ההקמה דהא יש מה להפר ואינו יכול מפאת כח ההקמה שמונע ואילו בהפרה אינו מפאת כח ההפרה רק שאין מה לקיים עוד וא"כ הרי הוא חומר בהיקם מבהיפר וע"כ שפיר הוצרך לשנות כך קיים א"י להפר הפר א"י לקיים ועכ"ז הוא חומר בהיקם מבהיפר ודו"ק מאוד כי נכון הוא בס"ד:

והנה אם כנים הדברים האלה א"כ יש לדון מכאן לכאורה דאין לעשות פירכא ממילתא דלא שייך וזה דאי נימא דגם מילתא דלא שייך חשוב פירכא ולדמיון הך דמה לכסף שכ פודין בו הקדשות ומע"ש תאמר בחופה כו' והיינו דאף דלא שייך פדיון הקדשות בחופה מ"מ כיון דסוף סוף מציאות הדבר אינו בחופה דכסף יש בו במציאות פדיון הקדשות כו' ואילו חופה אין בה זה במציאות ואף דהוא רק מפאת דלא שייך חשוב זה עדיפות לכסף על חופה וא"כ כזה להיפוך גם כאן הרי ראוי שיוחשב השתוות אחרי דהמציאות אשר בהוקם דאחרי הוקם א"י להפר אותו המציאות הא ישנו גם בהיפר דאחרי היפר א"י לקיים ואף דהוא בהיפר רק מפאת דלא שייך דאין מה להקם עוד מ"מ סוף סוף הרי המציאות יש בהיפר כמו בהיקם דכמו דבקיים א"י להפר כך בהפר א"י לקיים וא"כ כמו דהעדר המציאות הוא גרעון אף דהוא רק מפאת דלא שייך ה"נ המציאות ראוי שיוחשב השתוות אף דהוא ג"כ רק מפאת דלא שייך ודו"ק היטב מאוד:

ואולם י"ל דבתר תרתי אזלינן בין אחר המציאות ובין אחר הכת דהן המציאות והן הכח חשיבי מעלה וע"כ כסף דיש בו במציאות פדיון כו' משא"כ לחופה חשוב זה מעלה וכן בהיקם והיפר אף דהמציאות יש גם בהיפר מ"מ כיון דלהקמה יש הכח של מניעת הפרה ואילו להפרה אין הכח של מניעת הקמה לכן אף דיש לו המציאות חשוב ג"כ מעלה מפאת הכח ודו"ק היטב מאוד:

ועוד נ' אחר העיון דאדרבה יש להביא מכאן ראי' להיפוך דעבדינן פירכא ממילתא דלא שייך דגם מילתא דלא שייך חשוב מעלה וזה דהנה מה שכתבנו דיש להקמה כח מניעת ההפרה ואילו להפרה אין זה הכח נתיישבתי דז"א דאחרי דהקמה יש לה כח מניעת ההפרה (כיון דהדין הוא דקיים א"י להפר וזה בהכרח הרי הוא מפאת כח ההקמה שמונע ההפרה אחרי' דהא אחרי הקמה יש מה להפר וא"כ מה שהדין דא"י להפר הרי הוא כח ההקמה דכח ההקמה הוא שמונע ההפרה] א"כ הא יש ללמוד הפרה מהקמה דיש גם להפרה כח זה של מניעת ההקמה כי היכא דיש להקמה כח מניעת ההפרה דהא איתקש הפרה להקמה כמבואר בר"ן נדרים (דף ס"ט ע"א) [וע' נדרים דף פ"ז ע"ב] וא"כ הא אין הדבר כמו שכתבנו רק יש באמת גם להפרה כח מניעת ההקמה כמו דיש להקמה כח מניעת ההפרה ורק דזה יש לנו לומר דנהי דיש גם לההפרה הכח מ"מ הרי אין הכח ההוא פועל בה בשים פעם דהא אין נדר אחר הפרה ואין מציאות עוד להקמה ואין לו לכח ההפרה מה שיש לו כח מניעת ההקמה הרי אין לו לכח זה לפעול כלל וא"א להפרה בשום פעם לפעול בכח מניעת ההקמה אחרי' דהא אין מציאות להקמה אחרי' ואילו ההקמה הרי פועלת בכח מניעת ההפרה שלה שמפחת הכח שלה היא שמונעת באמת את ההפרה אחרי' דהא יש נדר נהפר וכח ההקמה הוא שמונע ונמצא שההקמה היא פועלת בפועל בכח מניעת ההפרה שלה ואילו ההפרה אין פועלת בפועל בכח מניעת ההקמה שלה וע"כ מפאת זה חשוב לי' לחומר בהיקם מבהיפר במה שההקמה מונעת ההפרה בכחה ואילו ההפרה אין מונעת ההקמה בכחה דאף דיש לה כח המניעה מ"מ הרי אין פועלת בו ודוק היטב מאוד:

ולפי"ז הרי יש לנו לדון להיפוך בזה דמדוע חשוב זה חומר ומעלה להקמה על הפרה במה שאין ההפרה פועלת בכחה זה הרי מה שאין פועלת הרי הוא רק מפאת דלא שייך שהרי תמיד אין נדר אחר הפרה לשיהי' מציאות להקמה ותפעול ההפרה בכחה למנוע ההקמה ואילו הי' שייך הרי הית' גם ההפרה פועלת שפיר בכחה וא"כ על כרחך הרי צריך לנו לומר להיפוך דגם מידי דלא שייך חשוב חומר ומעלה מפאת המציאות וע"כ כיון דסוף סוף במציאות בהקמה פועל הכח שלה ואילו בהפרה אין פועל הכח שלה לכן חשוב זה שפיר חומר ומעלה ודוק היטב מאוד וא"כ הרי אדרבה יש מכאן ראי' להיפוך דגם מידי דלא שייך חשוב חומר ומעלה ודוק היטב כי הדברים עמוקים בס"ד:

וראיתי עוד בהלכות הרמב"ן נדרים פרק ב' וז"ל, ושמעינן מכל הני דאע"ג דאמר רבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא חיילא שבועה אהתפסה כלל מודה הוא במתפיס בנדר שהוא כמוציא נדר מפיו כו' ואיכא מאן דפליג כו' ואמר שאף המתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ולא קא פטר לי' רבא אלא מקרבן דשבועת ביטוי כו' ומסייעי להך סברא דאי כדאמרינן ליתני זה חומר בנדרים מבשבועות שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו שבועה ואנן לא חזינן לה להך סברא כו' ועוד דטעמא דרבא במתפיס משום דנדר מידי דמיתסר חפצא עלי' הוא וכי מתפיס חפצא בחפצא חאיל נדרא כמאן דמתפיס בדבר הקדוש למזבח אבל שבועות מידי דאסר נפשי' מן חפצא הוא וחפצא ליכא עלי' איסור נדר וקדושה ולא מידי הילכך כי אמר נמי זה כזה לא כלום קאמר כו' והא דמסייע לי' להך סברא משום דלא קתני לה בחומר בנדרים מבשבועות מסתברא לן דטעמא דמילתא משום דלאו חומרא וקולא הוא אלא האי חפצא מיתסר ומיתפיס בי' והא לא מיתסר חפצא כלל ולא תפיס מידי וכדפרשינן וכיון דמשום דשאני עניינא דנדר מבשבועה הוא לא מיתני לי' בכלל קולא וחומרא עכ"ל הרמב"ן ז"ל הצריך לעניינינו:

ומבוארת סברת הרמב"ן ז"ל דמידי דלא שייך לא חשוב חומר ומעלה וע"כ לא מני תנא בהדי דחומר בנדרים מבשבועות הך דהמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה היא משום דאין זה חומר בנדר על שבועה והוא רק מפאת דבנדר שייכא התפסה ואילו בשבועה לא שייכא כלל התפסה דרק נדר דאיסור חפצא הוא שייכא התפסה שמתפיס חפץ זה בחפץ זה שגופו אסור ונמצא מתפיס בחיסור משא"כ בשבועה דרק איסור גברא הוא ואילו בחפץ אין שום איסור א"כ הא לא שייכא התפסה שיאמר ככר זה כזה שנשבע עליו דהא גם אותו שנשבע עליו הוא היתר בעצמותו ומה בכך שאומר ככר זה כזה וע"כ כיון דלא שייכא התפסה בשבועה לפי עניינו של איסור השבועה דהוא איסור גברא לכן לא חשיב זה חומר ומעלה כלל לנדר על שבועה ואף דסוף סוף אין מציאות עניין ההתפסה בשבועה ואילו בנדר יש מציאות ההתפסה מ"מ כיון דהוא רק מפאת דבנדר הוא שייך ואילו בשבועה לא שייך לא חשוב חומר:

ואולם הריטב"א בנדרים שם חולק על הרמב"ן ז"ל בזה וז"ל ומאי דכ' רבינו ז"ל דלהכי לא תני לה משום דלאו קילא וחומרא הוא אלא דבנדר דאיסור חפצא שייכא התפסה שיהא זה כזה אבל בשבועה דהוי איסור גברא ובחפצא ליכא איסור נדר וקדושה וכי אמר נמי זה כזה לאו כלום קאמר כדמפרש ואזיל בהלכות האי טעמא לא נהירא לן כל צרכא כו' תדע דהא מני (תנא בהך דחומר בנדרים מבשביעות ובשבועות מבנדרים שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש משא"כ בשבועות והתם נמי איכא למימר טעמא רבא נדרים איסור חפצא הוא ובדבר שאין בו ממש ליכא מידי דמיתסר ושבועות איסור גברא וחזי למיסר נפשי' מכל דבר בין שיש בו ממש בין אין בו ממש לעשות ושלא לעשות ולאו קולא וחומרא הוא בגופייהו אלא משום דאתי מינה קולא להאי וחומרא להאי דהאי מיחייב והאי לא מיחייב קרי לי' חומר והכי נמי איכא למימר בהא עכ"ל ז"ל ומבוארת דעת הריטב"א היפוך דעת הרמב"ן דגם מידי דלא שייך מ"מ כיון דסוף סוף יש במציאות איסור בזה שאינו באחר הוי לי' חומר וא"כ הרי הדבר במחלוקת שנוי בין הרמב"ן והריטב"א אי כל כה"ג חשוב חומר ומעלה או לא. ובאתי רק להעיר:

וע"ע קידושין (דף ט"ז ע"א) ומה ראית מסתברא שטר ה"ל לרבויי שכן מוציא בבת ישראל אדרבה חזקה ה"ל לרבויי שכן קונה בנכסי הגר כו' ומבואר דחשיב לי' למעלה בחזקה על שטר במה דחזקה קונה בנכסי הגר משא"כ שטר ואע"ג דלא שייך שטר בנכסי הגר ומבואר דגם מידי דלא שייך חשוב מעלה ויש לעשות ממנו פירכא וק"ו וע"ע ב"ק (דף י' ע"א) דחשוב חומר בשור מבבור לעניין דש בנירו וברש"י שאם דש השור בנירו כו' תולדה דקרן הוא שכוונתו להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקלה משא"כ בבור דלא שייך בי' היזק קרקע עכ"ל ומבואר ג"כ דגם מידי דלא שייך חשוב חומר וע"ש תוד"ה ליחכה נירו וע"ש כולה סוגי' וע"ע סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) במשנה זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור ומבואר ג"כ דאע"ג דלא שייך הכאה לאחר מיתה מ"מ חשיב חומר:

וע"ע זבחים (דף י' ע"א) ומה במקום שאם ואמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול שחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו אינו דין שיהא פסול וברש"י ד"ה הריני שוחט חוץ לזמנו כ' ולא חישב על מנת לאכול ולא ע"מ לזרוק או להקטיר אלא על השחיטה חושב סתם חוץ לזמנה כשר דלאו מחשבה היא משום שלא עשה כלום דהא בזמנו שחט עכ"ל ע"ש בגליון ומבואר גם בזה דעושין ק"ו גם ממידי דלא שייך דהא מחשבת חוץ לזמנו לא שייכא כלל בשחיטה על השחיטה עצמה אחרי שבזמנו שוחט ומה שייך מחשבה בשחטו בזמנו שיחשוב ששוחט חוץ לזמנו והרי מחשבת הבאי בעלמא היא מחשבה כזו ולאו כלום היא ולא דמי כלל לשוחט שלא לשמו דהתם הא הוי לה מחשבה שפיר מה שחושב בעולה לשם שלמים דאף דהיא עולה מ"מ הרי יכול לשחוט גם עולה לשם שלמים וע"כ הא שפיר יש למחשבה לפסול ואין זה חומר כלל במחשבת שלא לשמה על מחשבת חוץ לזמנו במה שזה פוסל במחשבה בשחיטה עצמה וזה לא דזה הרי הוא משום דמחשבה שלא לשמה שייכא בשחיטה עצמה ואילו מחשבת חוץ לזמנו לא שייכא כלל בשחיטה עצמה שאם שוחט בזמנו וחושב ששוחט חוץ לזמנו לאו מחשבה היא כלל ומחשבת הבאי בעלמא הוא וכמובן ועכ"ז עבדינן גם מזה ק"ו והיינו משום דהמציאות ג"כ נחשב קילא וחומרא ומה שיש מציאות למחשבת שלא לשמה בשחיטה עצמה משא"כ למחשבת חוץ לזמנו חשוב גם זה קולא וחומרא ועבדינן מיני' שפיר ק"ו:

וע"ע בזבחים שם דאמר ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול לזרוק דמו שלא לשמו לכ"ש כו' ובתוס' שם ד"ה והדר כתבו דהיינו לרבנן דאליבא דר"ש ליכא ק"ו דאיכא למיפרך מה לשינוי בעלים שכן נוהג במנחות תאמר בשינוי קודש שאינו נוהג במנחות לר"ש (כמבואר במנחות דף ב' ע"ב) עכ"ל ופירכא זו היא ג"כ פירכא ממילתא דלא שייכא דהא הא דאין שינוי קודש במנחות לר"ש הוא משום דמעשי' מוכיחין עלי' להיפוך דקומץ מחבת לשם מרחשת מעשי' מוכיחין גלי' שהוא מחבת ואילו בשינוי בעלים הא אין מעשי' מוכיחין להיפוך עש"ה בתוס' זבחים הנ"ל ובמנחות שם וא"כ הרי אין זה עדיפות כלל בשינוי בעלים על שינוי קודש במה דשינוי בעלים נוהג במנחות משא"כ שינוי קודש דהא שינוי בעלים דנוהג היינו משום דשייך דאין מעשיו מכזיבין מחשבתי משא"כ שינוי קודש דמעשיו מכזיבין מחשבתו ועכ"ז עבדינן מיני' פירכא ובאתי רק להעיר:

והנה סוגי' דהחובל (דף פ"ח ע"א) הנ"ל שהביאו משם התוס' ראי' דעבדינן פירכא ממילתא דלא שייך הנה ל' הגמ' שם ומה אשה שהיא ראוי' לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות מה לאשה שכן אינה ראוי' למילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות כו' ובתוד"ה שכן אין במילה [נ' דכך הית' גירסתם מה לאשה שכן אינה במילה ולא שכן אינה ראוי' למילה] וז"ל אע"ג דלא שייכא במילה פירכא הוא ויש מפרשים דאין מצווה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל התוס'.

והנה דברי היש מפרשים הנ"ל צריכים ביאור דמה זו הפירכא דמה לאשה שכן אין מצווה למול את בנה תאמר בעבד כו' הרי גם עבד ליתי' במצות מילת בנו דהא א"א שיהי' לו בן כלל דהא אין הולד שלו מתייחס אחריו וצ"ל כוונת היש מפרשים דעבד חשוב איתי' במילת בנו רק דאין לו בן ואילו הי' לו בן הי' חייב למולו משא"כ אשה דיש לה בן ופטורה מלמולו לכן שפיר הוא גרעון ושפיר חשיבא אשה פחותה מעבד מפאת מצות מילת הבן ותדע דהא היש מפרשים הנ"ל אזלו בסברא דמידי דלא שייך לא חשיב פירכא ומה"ט הוא דנדן מפי' הפשוט דאשה אינה במילת עצמה משא"כ עבד משום דלא חשוב להו זה לפירכא כיון דאשה לא שייכא במילה וכקושית התוס' וא"כ הרי סברת הי"מ דאשה חשובה שפיר איתה במילה מפאת דאם הי' שייך בה מילה הי' נוהג וא"כ לפי סברא זאת דוה חשוב איתי' מה שהי' נוהג אילו הי' שייך א"כ תו ה"נ בעבד שפיר חשוב איתי' במילת הבן מפאת דהי' חייב למולו אילו הי' שייך שיהי' לו בן וא"כ הי"מ הנ"ל לטעמא דנפשייהו דפליגי על התוס' וסבירא להו דאשה כיון דלא שייכא במילה לאו פירכא הוא א"כ הא שפיר סבירא להו דעבד חשוב איתי' במילת בנו אף דלא שייך שיהי' לו בן ודוק היטב מאוד:

ולפי"ז כונת התוס' במה שהקשו מקטן דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח כוונתם דקטן נמי הא ליתי' במילת הבן דאפי' הי' קטן מוליד והי' אפשר שיהי' לו בן מ"מ הא קטן פטור מכל המצוות והי' פטור מלמול את בנו אף אילו הי' לו בן וא"כ מאי קאמר קטן יוכיח דהכוונה לי"מ הנ"ל בהכרח קטן יוכיח דאיתי' במילת הבן ופסול לעדות הרי גם קטן ליתי' במילת הבן ודו"ק:

ואולם נתיישבתי דא"א לומר כן בכוונת הי"מ הנ"ל דנ' פשוט דאפי' אם הי' מציאות שיהי' לעבד בן הי' פטור מלמולו דהא עבד איתקש במצוות לאשה וכל מצוה שהאשה פטורה עבד נמי פטור וא"כ גם מצות מילת הבן דאשה פטורה מדרשא דאותו ולא אותה גם עבד הא ראוי שיהי' פטור בעצם ואפי' הי' אפשר שיהי' לו בן ואולם י"ל עדיין הכוונה דבעבד אין לדון כלל עניין פטור ממילת הבן כיון דאין מציאות שיהי' לו בן ויוכל להיות שאילו הי' מציאות בן לעבד הית' התורה מחייבתו להדיא במצות מילת בנו ומה שלא חייבתו הוא אך מפני שאין מציאות לדבר וע"כ אין נחשב כלל חסרון בעבד מאי דליתי' במילת בנו כיון שאין מציאות לדבר ויוכל להיות שאילו הי' מציאות הי' גם כן נוהג בו ורק אשה דיש בה המציאות דהא יש לה בן ועכ"ז פטרתה תורה מלמולו ע"כ נחשב זה חסרון וגרעון וע"כ שפיר פרכינן מה לאשה שכן אינה במילת הבן דבעבד ליכא חסרון זה כיון שאין מציאות לדבר בעבד וע"כ אין לדון בו גם חסרון כלל ואין נחשב בו גם לחסרון כלל אחרי שאין מציאות כלל לדבר ודוק היטב. ולפי"ז ג"כ שפיר הקשו התוס' מהך דקטן יוכיח דבקטן הא וודאי דאפי' הי' אפשר שיהי' לו בן ג"כ לא הית' תורה מחייבתו במילת בנו דהא קטן פטור מכל המצוות ולא מצינו כלל שום מצוה לקטן ולאו בר קבולי מצותא היא כלל כיון דלאו בר דעת הוא וא"כ כיון דגם אם הי' לו בן וודאי שהי' פטור מלמולו א"כ הרי גם קטן ליתי' במילת בנו ומאי אמר קטן יוכיח.

ועוד נ' בכוונת הי"מ הנ"ל דגם הם מפרשים באמת הך דמה לאשה שכן אינה במילה כפשוטו שאינה במילת עצמה רק דהא ק' ע"ז דמאי פירכא היא זו הא אשה לא שייכא במילה וכקושית התוס' וכוונת הקושי' דהא אין זה חסרון באשה כלל מה שלא נאמר בה עניין המילה אחרי דהוא מידי דלא שייך בה ואילו הי' שייך והית' בת מילה הרי יכול להיות שפיר שהית' המילה נוהגת גם בה וע"ז תירצו היש מפרשים דז"א דמה שלא נאמר עניין המילה באשה איננו לבד מפאת דלא שייך רק דיש לנו להבין דבעצם אין עניין קדושת מצוה זאת באשה ואפי' הי' אפשר דהא במילת הבן הרי אפשרית היא דהא בן יש לה ואפשר לה למולו ועכ"ז לא חייבתה תורה גם במילת הבן ואת האיש לבד היא שחייבתה במילת הבן ולא את האשה וע"כ יש לנו להבין מזה דמה דלא נאמר מילה באשה איננו לבד מפאת דלא שייך רק אפי' הי' שייך ג"כ לא הית' תורה מצוה למולה ולא הי' נוהג בה מילה בעצמה דסוג אשה אין בו עניין מצוה זו והיא ירודה ממנו ולא שייכא בי' וע"כ שפיר היא פירכא מה לאשה שאינה במילת עצמה תאמר בעבד שישנו במילת עצמו דמה דאשה אינה במילת עצמה היא מפאת פחיתות האשה בעניין זה לא לבד מפאת דלא שייך דאפי' הי' שייך ג"כ לא הי' נוהג בה דאין עניין למצוה זאת באשה דהא מילת בנה שייך גבה שפיר ועכ"ז פטרתה תורה ודוק היטב מאוד:

ולפי"ז הנה מיושבת באמת קושית התוס' מהך דקטן יוכיח דשפיר פריך הש"ס קטן יוכיח דהא קטן ישנו במילת עצמו והרי גם לי"מ הנ"ל כוונת הגמ' רק על מילת עצמה דאשה ועבד וכנ"ל ודוק מאוד:

והנה כ"ז הוא לגירסת התוס' מה לאשה שכן אינה במילה משא"כ לפי הגירסא המבוארת בגמ' מה לאשה שכן אינה ראוי' למילה נ' לכאורה כוונת הגמ' באופן אחר לגמרי דנחשב באשה פחיתות ביצירה במה שיצירתה ובניינה הוא באופן זה לשלא יוכל להיות בה חותם הברית ומה שיצירתה הוא באופן העדר ראויות למילה נחשב בה פחיתות וחסרון כך נ' לכאורה כוונת הגמ' ואם כן זה הרי שפיר פירכא טובה היא ואין לדון מכאן כלל לעניין הספק הנ"ל אי יש לעשות פירכא ממילתא דלא שייכא ואולם יל"ע עדיין בכעין זה ביבמות (דף ע' ע"ב) דחשיב שם חומר בפסול אנינות על ערלות במה דאנינות נוהג באנשים ונשים משא"כ ערלות ע"ש ואף דאין מציאות ערלות בנשים ואילו הי' לה ערלה הרי אפשר דג"כ הי' פוסל בה ועכ"ז חשוב לי' חומר עש"ה. ובאתי רק להעיר:

וע"ע ברא"מ עה"ת משפטים כ"א ז' ד"ה יכול העברי יוצא בראשי אברים וז"ל וא"ת ל"ל היקישא בלאו היקישא נמי מהי תיתי לומר שהעברי יוצא בראשי אברים אי מק"ו מעבד כנעני כו' אדרבה נילף ק"ו מאמה העברי' כו' ומה העברי' שיוצאה בסימנים אין יוצאה בראשי אברים ע"ע שאין יוצא בסימנים לכ"ש יש לומר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתית לה מאמה העברי מה לאמה העברי' שכן אינה נמכרת בגניבתה תאמר בע"ע שנמכר בגניבתו א"נ כיון דסימנין לא שייכי בעבד עברי כדלעיל (כמ"ש הרא"מ לעיל מיני' שם דיציאת סימנים אין לה שייכות כלל בע"ע כיון דא"א לו להמכר בקטנו דאי במוכר עצמו בקטנו אין מעשה קטן כלום ואי במכרוהו ב"ד בגניבתו קטן לאו בר עונשין הוא ואין נמכר בגניבתו ואי במכרו אביו אין זכות לאב למכור את בנו) אין זה ק"ו עכ"ל ז"ל ומבוארת סברת הרא"מ ז"ל להדיא דמידי דלא שייך אין לעשות ממנו ק"ו ויש לדון עוד בעניין זה אי עושין פירכא וק"ו ממידי דלא שייך ממקומות רבות מאוד ובאתי כעת רק בזה המעט:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה