ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל לב
בגיטין (דף מ"ב ע"ב) איבעיא להו מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא א"ד כיון דמחוסר גט שיחרור קנין כספו קרינא בי' ובתוס' שם ד"ה מעוכב וז"ל הך בעיא לא אתי' אליבא דר"ל דריש פרק בתרא דכריתות דמסיק אליבא דרשב"ג דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה א"נ יש לחלק דהתם במעוכב ג"ש ע"י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כו' והכא איירי בחציו עבד וחציו ב"ח עכ"ל וכבר הרבו האחרונים לתמוה דמה האיבעי' בח"ע וחב"ח שיאכל תרומה הלא עכ"פ הצד חירות הרי הוא זר גמור ואסור בתרומה וא"א לו לאכול איפוא מפני הצד חירות וכמבואר ביבמות (דף ס"ז ע"א) במשנה בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר כו' והוא לכאורה פליאה עצומה ושמעתי לתרץ בהצעה דגדלות של עבד הוא בי"ב שנים ויום אחד כאשה כיון דעבד איתקש לאשה וא"כ משכחת בח"ע וחב"ח בן י"ב נים ויום אחד דחצי החירות הוא קטן דחצי החירות הרי הוא ישראל גמור ולא איתקש לאשה ושוב גדלות שלו כשאר ישראל רק בי"ג וא"כ קטן הא לאו בר אזהרה היא וחצי העבדות דהוא גדול הרי הוא מותר בתרומה וא"כ שפיר רשאי לאכול תרומה כך שמעתי לתרץ ואינו נוח לי כלל דוודאי גדלות של עבד הוא כשאר איש ואין ענין לכאן מה שהוקש עבד לאשה לענין מצוות ועוד איזה פרטי דינים דמ"מ בטבעו הוא איש ומה שגדלות האשה קודם לאיש הוא רק ענין טבעיי באשה ע' נדה (דף מ"ה ע"ב) ויבן ד' אלקים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתיר' באשה יותר מבאיש ע"ש וע"כ עבד דהוא איש וטבעו ככל איש וודאי דגם גדלות שלו כאיש ולא כאשה:
וע' ערכין (דף ב' ע"א) במשנה הכל מעריכין ונערכין כו' כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים כו' ובתוד"ה נשים ועבדים וז"ל ועבד אע"ג דגבי מצוות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך כו' עכ"ל ונ' פשוט דה"נ לעניין גדלות דכוותי' ועוד יש טעות בדבר שהרי כשהעבד אוכל תרומה הרי כולו מאכיל את כולו ונמצא דצד עבדות מאכיל ג"כ לצד חירות שבו וא"כ נהי דצד החירות הוא קטן ולאו בר אזהרה הוא מ"מ הרי אסור לגדול להאכילו איסור בידים מה"ת כמבואר ביבמות (דף קי"ד ע"א) וא"כ אכתי א"א לו לאכול תרומה דהא צד עבדות קעבר מה"ת במה שמאכיל את צד החירות האסורה לו מה"ת וז"פ:
ולענד"נ ביישוב דברי התוס' עפ"י המבואר ביבמות (דף ס"ו ע"א) במשנה אלמנה לכ"ג כו' הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה (לפי שהן שלה והיא חללה) כו' ובגמ' ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה אמאי ליהוי כקניינו שקנה קניין דתניא מניין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ומניין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים (למ"ד יש קניין לעבד בלא רבו בנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו ע"ש בתוס') שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו קנינו שקנה קנין אוכל. כל האוכל מאכיל כל שאין אוכל אינו מאכיל (וזו האשה שאינה אוכלת הואיל והיא חללה לכן ג"כ אינה מאכלת לעבדי') ולא והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין (כהן ערל וטמא אינו אוכל ועכ"ז מאכיל את עבדיו תרומה כמבואר ריש הערל) התם פומייהו כאיב להו והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל (ישראלית שניסת לכהן וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לממזר וילדה בן ומתה הבת ובנה הממזר קיים אזי אם אמו הישראלית אשת הכהן אוכלת תרומה מחמתו לאחר מיתת הכהן לפי שיש לה זרע מן הכהן ונמצא דאין הממזר אוכל ועכ"ז מאכיל את אם אמו) אמר רבינא קנין אוכל קאמר קנין אוכל מאכיל קנין שאין אוכל אינו מאכיל עכ"ל הגמ':
ולפי"ז הרי יש נפקותא פשוטה בהך איבעי' דח"ע וחב"ח אי אכיל חצי העבדות בתרומה והיינו לעניין שאם הקנו עבד לחצי העבדות שבו לבד ולא לחצי החירות שבו דאי אכיל, חצי העבדות בתרומה הרי יאכיל ג"כ את העבד הנקנה לו ואף דא"א לחצי העבדות לאכול תרו מה בפועל כיון דבהכרת יאכל חצי החירות עמו וחצי החירות הרי אסור בתרומה מ"מ בחצי העבדות הרי זה רק מניעה מבחוץ ופומא הוא דכאיב לי' והוא עדיף עוד מערל וטמא דערל וטמא אינהו גופייהו אסירי בתרומה מפני הערלות והטומאה שבם ועכ"ז חשבינן להו רק פומייה הוא דכאיב מפאת היותם כהנים הראוים לאכילת תרומה בעצם והערלות והטומאה המעכבת נחשבת רק פומא הוא דכאיב וע"כ שפיר מאכילין לעבדיהם תרומה וא"כ כ"ש כאן דחצי העבדות עצמו הרי מותר באכילת תרומה לגמרי אלא דא"א לו לאכול בפועל כיון שיאכל גם חצי החירות עמו וה"ז כאיסור שנתערב בהיתר לח בלח דההיתר עדיין בהיתירו עומד וא"א לאכלו מפני שיאכל בהכרח האיסור עמו וכמובן וא"כ עכ"פ העבד הזה הקנוי לחצי העבדות הרי שפיר יש לו לאכול תרומה דהא קנין אוכל מאכיל והאי נמי הרי קנין אוכל הוא אלא דפומא הוא דכאיב לי' לאדונו שא"א לו לאכול בפועל מפני שיאכל חצי החירות עמו וכנ"ל משא"כ אם חצי העבדות מפאת עצמותו לאו בר מיכל תרומה הוא א"כ הרי אין לו להאכיל גם לעבדו דקניין שאין אוכל מפאת עצמותו הרי אין מאכיל והאי עוד גרע טפי דלאו קניין הוא כלל דהא בצד הסברא דאין אוכל אמרי' דלא חשוב קניין כספו כלל וכנ"ל וא"כ שפיר הא איכא נפקותא פשוטה לכה"ג אם יאכל עבד של חצי העבדות תרומה או לא וזהו כוונת האיבעי' מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או אינו אוכל ואין הכוונה לאכילה בפועל דזה וודאי דא"א לו לאכול בפועל מפני חצי החירות שיאכל עמו ורק הכוונה בו בעצמו אם הוא אוכל בעצמותו או לא ונ"מ לקניין שלו דאם הוא אוכל בעצמותו הרי מאכיל את קניינו ואם אינו אוכל אינו מאכיל את קניינו וז"פ ונכון מאוד בס"ד:
ואולם מה שכתבתי דנ"מ לאם הקנו עבד לחצי העבדות לבד לכאורה יש לדון בזה אי שייך הקנאה כזו לחצי גוף היכא דכל הגוף בר זכי' הוא די"ל דא"א לחלק הגוף ולא שייך שיקנה חצי הגוף וחציו האחר ולא יקנה כיון דכולו בר קניין הוא ורק או דכולו קונה והוא של כולו או דאינו קונה כלל וגם חצי העבדות אין קונה וראיתי בריטב"א קידושין (דף כ"ג ע"ב) אהך דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דלא קני לר"מ וכ' ז"ל עלה וז"ל והנכון דהכא האי ע"מ לא חשוב תנאה כו' שאין ל' תנאי אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה כו' אבל בדבר שאינו בלשון עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אין זה תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה האדון כו' וכיון שקנה העבד קנה רבו דכגוף אחד חשיבי ומאי דשייר שלא יזכה האדון אינו כלום כו' ועוד שם וז"ל וה"ז כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלו דפשטה מתנה בכלו ולא סגי שלא יזכה כלו ה"נ א"א שיזכה הוא בלא רבו עכ"ל ומבואר דכיון דהעבד ואדונו כגוף אחד חשיבי דיד עבד כיד רבו לכן א"א להקנות לעבד ולא לאדון דהוי כמקנה לחצי גוף דקנה כולו ואע"ג דהעבד והאדון נהי דכגוף אחד חשיבי מ"מ הא הויין להו כגוף שהוא חציו עבד וחציו ב"ח שהרי האדון הוא ב"ח ועכ"ז אמרי' דאם הקנו לעבד לבד קנה גם האדון ממילא כיון דהם גוף אחד וא"א לחלק וא"כ ה"נ בח"ע וחב"ח אם הקנו לחצי העבדות ראוי ג"כ שיקנה גם חצי החירות ממילא וג"כ א"א לחלק:
ואולם י"ל דמ"ש הריטב"א שבנתינת דבר לחצי גוף עשפה מתנה בכלו הוא רק כגוונא דהתם שהאדון רוצה לזכות משא"כ כאן דאין חצי החירות רוצה לזכות בעבד הנקנה כדי שיהי' של חצי העבדות לבד ויוכל לאכול תרומה לכן שפיר לא אמרי' פשטה כו' דא"א שיקנה חצי החירות על כרחו ואולם מל' הריטב"א משמע לכאורה דהוא מידי דלא שייך חלוקת שלו בחצי גוף היכא דכלו בר זכי' הוא וא"כ אם חצי החירות לא יקנה ראוי שגם חצי העבדות לא יקנה דלא שייך זכיית חצי גוף לבד וכנ"ל:
ואולם בקידושין (דף ז' ע"א) אי' אמר רבא התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת א"ל אביי לרבא מ"ש חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש כו' ומבואר דקשי' לי' רק מקרא דכתי' איש וממעט חצי איש אבל מסברא לא קשיא לי' דאיך אפשר שתהי' האשה נקנית לחציו לבד ולא לחציו האחר וא"כ מבואר דאפשר זה שפיר שיהי' דבר קנוי לאדם רק לחציו ולא לכולו [וע"ש בחידושי הרשב"א שמבואר שם כן דאף למסקנא דהתם אתי מיעוטא דאיש ולא חצי איש למעוטי היכא דמפרש ואמר התקדשי לחציי ולא לכולי ומבואר דלולי מיעוטא הית' נקנית שפיר לחציו אע"ג דכולי' בר קניין הוא עש"ה ותבין] ובאתי רק להעיר:
ודע דדנתי במ"א לדיעות, הסוברים דאתרוג של שותפין לא מקרי לכם ואין יוצאין בו דא"כ איך יוכל אנדרוגינוס לצאת באתרוג דבשלמא בשאר כל אדם כשקונה אתרוג הרי כולו מחויב באתרוג והאתרוג הוא של כולו ולכן שפיר יוצא משא"כ אנדרוגינוס אם יקנה אתרוג הרי האתרוג קנוי גם לצד הנקבות שבו ואילו צד הנקבות שבו הרי אין מצווה באתרוג וא"כ הו"ל האתרוג לגבי צד הזכרות אתרוג של שותפין שהרי אין כל האתרוג שלו דיש ג"כ לצד הנקבות חלק בו והיא הרי אינה מחויבת במצוה ונמצא דצד הזכרות המחויב במצוה וצריך שיהי' האתרוג כלו שלו והרי אינו כלו שלו דיש גם לצד הנקבות חלק בו ואיך יוצא ודו"ק היטב מאוד. ורחוק לומר דתה"נ דלא יוכל לצאת כלל ידי המצוה ואולם אם נאמר דשייך כזה הקנאת דבר לחצי גוף א"כ באנדרוגינוס נמי הא אפשר שיקנו אתרוג לצד הזכרות שבו לבד ואך אם נאמר דלא שייך הקנאה כזו לחצי גוף וכנ"ל הרי השאלה במק"ע:
ולכאורה יש מציאות גם באנדרוגינוס שיהי' אתרוג כולו של צד זכרותו לבד והיינו בירושה כגון שמת אביו והניח לו אתרוג בירושה דכיון דאין בת יורשת במקום בן א"כ בו בעצמו נמי אין צד נקבותו יורשת במקום צד זכרותו ונמצא האתרוג כולו של צד זכרותו לבד ודו"ק ואולם גם בזה יש לעיין די"ל דהא דבת אין יורשת במקום בן הוא רק אם תפסיד אל הבן בירושתה משא"כ כאן דגוף אחד הוא ולא שייך הפסד אזי גם צד הנקבות יורש שפיר ואולם הא גופא הא ה"ל הפסד לצד הזכרות מה שלא יוכל לצאת בהאתרוג י"ח בסכות:
ואולם י"ל עוד דאחרי דצד הזכרות יורש ונעשה שלו פושט אח"כ ממילא ענין השלו בכלו גם בצד הנקבות דכיון דגם צד הנקבות בר זכי' היא ושייך שיהי' דבר שלה ע"כ פושט ענין השלו בכלו ממילא על כרחו וכריטב"א הנ"ל וא"כ הרי נעשה אח"כ האתרוג גם של צד הנקבות. וראיתי בירושלמי יבמות פרק ח' ה"ו נבעל (אנדרוגינוס כהן שנבעל לפסול) נפסל מן התרומה כנשים (דצד נקבות שבו מתחללת בביאה לפסול לה כשאר נשים ונעשית חללה ואסור לו לאכול בתרומה מעתה) כו' מאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו מאכיל את נשיו מכח זכרותו ואינו מאכיל את עבדיו מכח זה ווה נתחלל צד נקיבה שבו (פי' אנדרוגינוס זה שנתחלל צד נקבות שבו ע"י שנבעל לפסול הוא מאכיל את נשיו בתרומה ואינו מאכיל את עבדיו דאשה הנשואה לו הרי קנוי' רק לצד זכרותו לבד דאילו צד הנקבות אין אשה מקדשת אשה וע"כ כיון שקנוי' רק לצד הזכרות לבד וצד הזכרות הרי אין חלל וראוי לאכילת תרומה לכן מאכיל שפיר את נשיו תרומה אבל את עבדיו אינו מאכיל בתרומה דעבדיו הרי קנוין גם לצד הנקבות וצד הנקבות הרי נתחלל וא"כ ה"ל כמו עבד של כהן וזר דאין אוכל תרומה מפני חלק שבו הקנוי לזר) עכ"ל הירושלמי ומשמע לכאורה מדברי הירושלמי דלא. משכחת כלל שיהיו עבדים קנויין לאנדרוגינוס לצד הזכרות לבד דאל"כ מאי כללא כייל דמאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו הרי גם את עבדיו הוא מאכיל כל היכא דקנויין לצד זכרותו לבד והרי דין העבדים שוה איפוא לדין הנשים שכל שקנוי לצד זכרותו לבד הוא מאכילו וע"כ דבעבדים לא משכחת כלל שיהיו של צד זכרותו לבד ושפיר כללא כייל דמאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו דנשיו הרי תמיד קנוין רק לזכרותו לבד דאין אשה מקדשת אשה ואילו עבדיו קנויין תמיד לכולו לזכרותו ונקבותו גם יחד וי"ל דהא גופא אתי הירושלמי לאשמעי' דלא משכחת עבדים שיהיו של זכרות דאנדרוגינוס לבד דאל"כ תיקשי דמאי קמ"ל בהך דאינו מאכיל את עבדיו פשיטא ובשלמא בהך דמאכיל את נשיו קמ"ל דאנדרוגינוס שקידש קידושיו קידושין דיש פלוגתא שם בזה בירושלמי עש"ה משא"כ הך דאינו מאכיל את עבדיו הא פשיטא לכאורה וע"כ דהא אתי לאשמעי' דהן בקניין והן בירושה לא שייך שיהיו של צד הזכרות לבד דפושטת הזכי' בכלו וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
עוי"ל ביישוב דברי תוס' גיטין הנ"ל וזה דהרי תרומה אסורה לזר בהנאה של כילוי וכל אכילה נמי הרי יש בה הנאה של כילוי אלא דהחמירה תורה באכילה טפי לחייב גם מיתה ומלקות וחומש והיינו משום דאכילה חמורה טפי משאר הנאה של כילוי שלא באכילה אבל עכ"פ הרי יש בכל אכילה ג"כ איסור הנאה של כילוי וע"כ י"ל דבאכילת ח"ע וחב"ח תרומה דאין כאן איסור הנאה של כילוי וזה לפי המבואר בשלהי תרומות במשנה מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן עכ"ל המשנה וא"כ ה"נ דכוותה כיון שחצי העבדות אוכל ג"כ והוא הרי רשאי לאכול א"כ ה"ל אכילת חצי החירות ממש כמו בבתי כנסיות ברשות כהן דשרי וכמובן [וטעם המשנה הנ"ל דמדליקין בבתי כנסיית כו' ברשות כהן נראה דכיון דרק הנאה של כילוי היא האסורה לזר א"כ כאן דגם הכהן רואה שם וצריך הכילוי איפוא עבור הכהן א"כ שוב מה שגם הזר נהנה אין זה הנאה של כילוי דהתרומה הרי בלא"ה הית' נכלית עבור ראיית הכהן וא"כ מה שגם הזר נהנה בראייתו לאור הנר תו הנאה גרידא הוא לא הנאה של כילוי ודו"ק היטב מאוד וכזה גם כאן באכילת ח"ע וחב"ח תרומה הרי הכילוי צריך בלא"ה עבור אכילת חצי העבדות ושוב נשארה הנאת חצי החירות הנאה גרידא שאינה של כילוי ושפיר שרי]:
וא"כ י"ל דאחרי דבסתם אכילת זר תרומה יש איסור הנאה של כילוי ג"כ ע"כ יש לנו לומר דלא חייבה בה תורה מיתה ומלקות וחומש רק בסתם אכילת זר דיש בו איסור הנאה של כילוי ועוד תוספת חומר האכילה משא"כ כאן בח"ע וחב"ח דנגרע מן העביר' איסור ההנאה של כילוי א"כ בגרעון ערך איסור זה אולי לא חייבה תורה עוד מיתה ומלקות וחומש מפאת העודף והחומר לבד אשר באכילה על הנאה של כילוי ונהי דאיסורא מיהא איכא מ"מ כיון דערך האיסור כאן פחות מבעלמא כיון דנגרע ממנו ערך איסור הנאה של כילוי א"כ בערך הפחות הזה אולי לא חייבה בו תורה עוד מיתה ומלקות וחומש וא"כ הרי יש נפקותא למיתה ומלקות וחומש וכמובן [ובחידושי בסוגי' דמאכילין הקל הקל והבאתיו ג"כ באתוון דאורייתא כלל (כ"ה) ע"ש דנתי בכמו זה לעניין חולה דמאכילין הקל הקל היכא דיש לדמיון איסור לאו ואיסור מיתה ועבר ואכל את של מיתה מי אמרינן כיון דאיסור לאו הותר לו א"כ הרי נגרע ערך לאו מן המיתה ושוב הנשאר אולי אין בו מיתה עש"ה ואמרו לי שכבר קדמוני בספק זה וה"נ דכוותה י"ל כנ"ל ודו"ק מאוד]:
עוי"ל דנ"מ לאם אכל הח"ע וחב"ח חצי זית תרומה ושיחרר האדון אח"ז חצי העבדות ואכל אחר השיחרור עוד חצי זית תרומה והיתה אכילה השני' חכא"פ של הראשונה וזה עפמ"ש הר"ן חולין פ' הזרוע על המשנה השוחט לכהן ולעכו"ם פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום ובר"ן ישראל המשתתף עם כהן ועכו"ם פטור מן המתנות אפי' חלקו של ישראל וצריך שירשום ויעשה לו סימן שיבינו הרואים שאין כולה של ישראל ולא יחשדוהו ברשע שאינו מפריש מתנות כו' ואיכא למידק וחלקו של ישראל אמאי פטור הא אמרינן בגמ' דכוי הבא מן הצבי הבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפי' מקצת שה משמע וה"נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא לחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה אפי' מקצת שה ה"מ היכא דכל שיות שבו חייב דבכה"ג כולה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה"ג לא חייב רחמנא עכ"ל ועד"ז יש לי לומר גם כאן דבאמת הרי הי' ראוי לח"ע וחב"ח להיות מותר בתרומה גם חצי החירות כיון דהוא רק חצי גוף וכתיב וכל זר לא יאכל קודש והוי לן למימר זר ולא מקצת זר וצ"ל דחשוב כולי' זר דכיון דחציו השני מותר בתרומה לכן חצי החירות הו"ל כולי' זר כיון דהוא כולי' זרות שבו ואולם כשנשתחרר גם חצי העבדות ואכל חצי זית השני א"כ הרי אין צירוף לחצי זית זה דחציו שהוא עתה ב"ח והי' תחלה עבד הרי הי' מותר בחצי זית הא' והוא אוכל באיסור רק חצי זית זה וליכא כזית וחציו הב' שהי' גם תחילה ב"ח זה החצי באכלו עתה החצי זית הב' אשר עתה הוא כבר כולו ב"ח וכולו זר וא"כ זה החצי עתה שוב הרי הוא רק חצי זר ושוב חצי זר הא אין אסור כלל בתרומה דזר אמר רחמנא ולא מקצת זר כהך דהתם דכיון דגם חלק הכהן הוא שה ה"ל חלק הזר רק מקצת שה ושה אמר רחמנא ולא מקצת שה ורק בכוי דכיון דקצתו האחר הוא חי' קרינן בקצת השה כולי' שה הואיל והוא כל שיות שבו וכנ"ל וא"כ ה"נ רק בהיותו ח"ע וחב"ח ה"ל החצי ב"ח כולי' זר הואיל והיא כל הזרות שבו דחציו הב' הרי מותר בתרומה ואינו זר משא"כ אחרי שנשתחרר כולו וכולו זר שוב הרי חציו רק מקצת זר ומקצת זר הא לא אסר רחמנא וא"כ הרי אין איסור עתה בתרומה רק בכולו דכולו אסור בתרומה אבל אם באת לדון על חציו אין חציו עובר כלל ובכולו שהוא אסור הרי אין צירוף דבכולו הרי יש חצי שהי' מותר באכילה ראשונה דו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים משא"כ אי חצי העבדות גופי' אסור בתרומה א"כ גם תחלה הי' כולו זר ושפיר מצטרף וא"כ הרי איכא נפקותא לכה"ג אי יתחייב מלקות בצירוף כא"פ:
עוי"ל דיש נפ"מ לצירוף כא"פ בפשיטות לאם אכל ח"ע וחב"ח חצי זית תרומה ובתכא"פ אכל עוד חצי זית דבאמת הרי ראוי שלא לומר כלל צירוף כא"פ בתרומה מפאת שבבוא הח"ש הב' למעים כבר הותר החצי שיעור הראשון דנתחלל ע"י הבלועה וצ"ל דאכילת איסור אין מחלל כמו שדן המל"מ (פי"א מתרומות ה"ח) וע' רש"י כריתות (דף ז' ע"א) דכ' אהך דכהן שסך שמן של תרומה דבן בתו ישראל בא ומתעגל על גביו כו' וז"ל דכיון דבטלה בהתירא בטלה עכ"ל ומשמע דלא אמרינן חילול באיסור רק בהיתר ולפי"ז עכ"פ כאן דבחצי זית הא' הרי הי' גם היתר שהרי נאכל מחצי העבדות וחצי החירות וחצי העבדות הרי מותר בתרומה וא"כ הרי הי' גם היתר באכילה זו וע"כ עכ"פ הרי נתחללה התרומה מפאת עניין ההיתר שהי' בהאכילה ודו"ק היטב וא"כ שוב אין כאן צירוף כא"פ משא"כ אם חצי העבדות גופי' נמי אסור בתרומה הרי כל האכילה באיסור ולא נתחללה התרומה ושפיר יש צירוף כא"פ כמו בכל אכילת זר תרומה דיש צירוף כא"פ וא"כ הא שפיר איכא נפקותא לצירוף כא"פ וגם זה פשוט ונכון בס"ד עוי"ל דהנה עבד כהן האוכל תרומה עניין האכילה מפאת היות לו קדושת כהונה לאכילה דמפאת היותו קניינו של כהן מקבל קדושת כהונה וה"ל ככהן לאכילת תרומה וכמבואר ברמב"ן יבמות (דף ס"ו ע"א) שם אהך דפריך ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה ניהוי כקניינו שקנה קנין וז"ל איכא למידק ולותיב מסיפא דמתני' דקתני בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה (הרי דגם קניין הקניין אוכל דעבדי מלוג הם שלה והויין להו קניין הקניין) ולקשי לי' בהדיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואיכא למימר אי ממתני' ה"א עבדי מלוג מחמתה הן אוכלין שכל זמן שהיא אוכלת עבדי' אוכלין זכות היא שזיכתה התורה לאוכלן שיאכלו (נ' דצ"ל שיאכילו) וככהנים עצמן עשאן הכתוב אבל ברייתא דמרבי מכהן כי יקנה נפש וגו' אפי' קניינו שקנה קנין אלמא קנין דכספו כקנינו ואוכל מחמתו ואעפ"י שאין אותו קנין ראשון אוכל עכ"ל וכוונתו דמסיפא דמתני' לק"מ דשם כיון דהאשה אוכלת מפאת היותה קניין הכהן הרי יש בה קדושת כהונה לאכילת תרומה וכיון דיש בה קדושת כהונה הויא לה היא גופה ככהנת ושפיר יש גם לעבדי' לאכול כמו כהנת עצמה שמאכלת את עבדי' משא"כ ברישא דמיירי באלמנה לכ"ג דהיא חללה ואסורה בתרומה וא"א לעבדי' לאכול מחמתה דהא חללה היא ואינה כהנת וא"א להם לאכול רק מחמתו וא"כ אצלו הא הויין להו קניין הקניין וקניין הקניין שפיר אינו אוכל משא"כ מברייתא דמרבי מקרא וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' קנינו שקנה קנין אוכל משמע דהוא עצמו מאכיל גם קניין קניינו וע"כ שפיר יש לו להאכיל גם לעבדיו מפאת עצמו בהיותם קנין קניינו ואעפ"י שאין הקנין אוכל ומבואר דקנין הכהן דאוכל הוא מפאת שמקבל קדושת כהונה והוי ככהן לאכילה [וע' תוס' גיטין א י"ב ע"ב) ד"ה השבתוני דעבד כהן האוכל תרומה הוי אכילתו מצוה עש"ה ומשמע ג"כ דמפאת קדושה הוא אוכל דאל"כ לא הי' ראוי שיוחשב מצוה וע' מ"ש בזה בבית האוצר ולא הי' על זכרוני רמב"ן יבמות הנ"ל בעת כתיבתי הדברים שם] וע"כ כיון דעבד כהן האוכל תרומה יש לו קדושת כהונה לזה ומה שזר אין אוכל הרי הוא רק מפאת שחסר הקדושת כהונה וא"כ שוב הרי ראוי לכאורה גם בח"ע וחב"ח שיאכל תרומה דראוי לומר פשטה קדושה בכולו דקדושת כהונת חצי עבדותו יתפשט גם בחצי החירות וכהך דקידושין (דף ז' ע"א) ואף דאמר שם דכשיש דעת אחרת לא אמרינן פשטה כו' הא פירש"י שם הכוונה דכיון דהאשה אינה מתרצית להתקדש רק חציי' לכן לא אמרי' פשטה כו' וא"כ כאן דגם חצי החירות מרוצה בכך שתתפשט בו קדושת הכהונה לשיוכל לאכול תרומה א"כ שפיר ראוי לומר פשטה כו' וע"כ שפיר רק בהך דיבמות (דף ס"ז ע"א) בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שם שפיר העובר פוסלם מלאכול דל"ש פשטה כו' דשם הוי שפיר דעת אחרת מעכבת דאולי אם הי' העובר לפנינו לא הי' מתרצה שתתפשט קדושת הכהונה בחלקו משא"כ כאן דדעת האחרת היא חצי החירות והוא הרי מתרצה בכך שפיר ראוי לומר פשטה כו' וכנ"ל:
ואולם לכאורה הא בורכא דגם שם הא אנן סהדי דהעובר מתרצה בכך דזכות הוא לו שיוכל עבדו לאכול בתרומה ועוד אכתי תקשי לתוס' רי"ד שכ' בקידושין שם דאפי' אם האשה מתרצית שתפשוט הקדושה בכולה מ"מ כל שיש דעת אחרת וא"א לו שיפשוט מאיליו רק צריך רצון הבעלים תו לא שייך פשטה כו' כיון שא"א לו שיתפשט מאיליו רק ע"י רצון בעליו עש"ה ואולם באמת אדרבה לתוס' רי"ד הנ"ל הוא דניחא שפיר וזה דנ' דאם הי' עבד של כהן ושיחרר חציו אזי שפיר יש גם בחצי המשוחרר קדושת כהונה לאכילת תרומה מסבר דפשטה כו' דאין כאן דעת אחרת כלל דכמו דבמקדיש חצי בהמתו פשטה קדושה בכולה על כרחו של המקדיש כיין דכל הבהמה שלו ואין עיכוב של דעת אחרת בהתפשטות ה"נ אם הי' כל העבד של כהן והי' כולו קדוש לאכילת תרומה ושיחרר חציו אין מסתלק מחציו זה קדושת הכהונה לאכילת תרומה וק"ו הדברים דמה אם בדבר שכולו חולין מתפשטת הקדושה שמשים על חציו מחדש גם לחציו האחר כ"ש בדבר שהי' כולו קודש שא"א לו לסלק הקדושה מחצי אחרי שהוא משאירה בחצי והיא הרי מתפשטת בטבעה ואין מתחיל כאן איפוא סילוק הקדושה מהחצי כלל דליבעי דעת עבד ויהי' שם דעת אחרת כיון דמתחלה כולו של האדון הכהן ואין דעת אחרת דו"ק היטב מאוד וחל איפוא הסתלקות עניין בעלים של האדון מחצי העבד ע"י השיחרור רק לעניין שאמר דברים אבל לא לעניין קדושת כהונה שיש לו ממנו אחרי שהוא משאיר קדושה זאת בחציו והיא הרי טבעה להתפשט בכולה על כרחו של האדון שהעבד הוא שלו ואין דעת אחרת ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים וע"כ רק בהך דעובר דיבמות דאיירי במת הכהן ומאיליו פקע רשותו ורשות היורשים רשות חדש היא וע' רשב"א נדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה א"ל פשיטא כו' יעוי"ש שכ' וביתך וככרי לא משמע אלא כ"ו שהוא שנו הא נפק מרשותי' שרי היינו דווקא בנפק מרשותו עד שלא בא לרשותו של מודר ואפי' מת ירשנו משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות המדיר ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זיכתה לו עכ"ל ומבואר דרשות המת פקעה לה במיתתו ורשות היורש רשות חדש הוא שהתורה זיכתה לו [וע' ב"ק (דף קי"א ע"ב) ואינו עניין לכאן] וא"כ הרי אין העניין בהך דיבמות דיש בעבדים עדיין קדושת כהונה הקדומה ונסתלקה קדושה זאת מחלק העובר רק דקדושת כהונה הקדומה אשר להם מהכהן שמת הרי נסתלקה כולה ומקבלים עתה קדושה חדשה מבני הכהן שזוכים בהם וע"כ כיון שזוכה בם גם העובר בחלק הוי לי' כאילו קנו זר וכהן עבד בשותפות דלא שייך פשטה קדושה בכולה דחלק הזר הוי שפיר דעת אחרת ואפי' הי' הזר מתרצה שיאכל גם חלקו תרומה ג"כ לא אמרי' פשטה כו' כיון שא"א לו שיתפשט מאיליו רק צריך רצונו וכתוס' רי"ד הנ"ל וע"כ אף דאנן סהדי דהעובר מתרצה וכנ"ל מ"מ לא מהני זה כלל ושפיר לא אמרי' פשטה כו' משא"כ כאן דהי' העבד כולו של כהן ושיחרר חציו דאותה הקדושה עצמה שהי' תחלה בכולו לאכילת תרומה היא נשארת עדיין בחציו לכן א"א לה להסתלק גם מחציו האחר מפאת פשטה כו' וכנ"ל וא"כ הא שפיר יש לו לח"ע וחב"ח זה לאכול תרומה ושפיר שייכא איבעי' דגמ' בכה"ג ולפי"ז לא תיקשי ג"כ על התוס' גיטין הנ"ל מן הסיפרא המובא בפנ"י גיטין שם דח"ע וחב"ח אין אוכל בתרומה ע"ש:
וכן מצאתי ג"כ בתוספתא יבמות פרק יו"ד מי שח"ע וחב"ח אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים ולהנ"ל י"ל דהסיפרא והתוספתא איירי בעבד של שני שותפין ושיחרור האחד חציו דלא שייך פשטה כו' כיון דהוי שפיר דעת אחרת וכנ"ל משא"כ הגמ' גיטין הנ"ל איירי בעבד שהי' כולו של כהן אחד ושיחרר אותו הכהן חציו דבזה שייך שפיר פשטה כו' וכנ"ל ושפיר כולו מותר באכילת תרומה אי נימא דחצי העבדות הוא קנין כספו ואוכל בתרומה ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד:
והנה מ"ש למעלה דלא הי' ראוי לומר צירוף כא"פ בתרומה כיון דכשבא הח"ש הב' למעיים כבר הותר הא' מטעם חילול וע' לעיל כלל כ"ב [שמעתי שבס' איגרא רמא להגאון מטיסמעניץ ז"ל דן בזה (וכבר כתבתי בבית האוצר כלל ל"ה מה שיש להעיר בזה מירושלמי שבת פ"א ה"א א"ר ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע כו' עש"ה]:
וכעת ראיתי בפי' הרדב"ז על הרמב"ם ה' תרומות פ"י ה"ג דעל מ"ש הרמב"ם שם דצירוף שתי' דתרומה בזאח"ז הוא בכדי שתיית רביעית והקשה הרדב"ז ע"ז ממ"ש הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאות דצירוף משקין טמאים לפסול את הגוי' הוא בכא"פ ותי' וז"ל והנכון אצלי לתרץ דברי רבינו דקשה מדידי' אדידי' ממ"ש פ"ח מה' אבות הטומאות דבשלמא כל איסורין שבתורה טעם איסורן לפי שנהנה הגרון ולפיכך אם שהה יותר מכדי שתיית רביעית הרי לא נהנה גרונו כשיעור רביעית יחד ולפיכך אין מצטרפין ופטור אבל גבי פסול הגוי' אין הדבר תלוי בהנאת הגרון אלא בהתחבר המשקה בתוך הגוף וכל ששהה כשיעור אכילת פרס מתחבר המשקה ופוסל את הגוי' אבל ביותר מזה השיעור ראשון ראשון מתחלק בגוף ומתבטל ואינו פוסל את הגוי' עכ"ל ז"ל ומתבאר מדבריו דעניין צירוף כא"פ הוא רק מפאת התחברות חצאי השיעורין דבבוא הח"ש השני עדיין ישנו לראשון במעיים למתחברים יחד משא"כ ביותר מכא"פ דכבר נתבטל הראשון בגוף וא"כ, שפיר ראוי שלא להיות צירוף כא"פ בתרומה כיון דבתרומה אין ההתחברות מפסיד כלל כיון שהיתר הוא שמתחבר כיון שנתחללה כבר התרומה והותרה וכמובן ויש לדון עוד בזה וע' מה שהארכתי בלקח טוב כלל ט' בעניין צירוף כא"פ ולא ראיתי אז עדיין דברי הרדב"ז הנ"ל ובאתי בכ"ז רק להעיר: