אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל כט

כלל כח

ביבמות (דף נ"ב ע"א) אמר רב הונא מנות יבמה מקדש ואח"כ בועל ואם בעל ועשה מאמר קנה אם בעל ועשה מאמר, פשיטא דהא קניא בביאה, אלא אימא אם בעל בלא מאמר קנה והתני' לוקה מכת מרדות ומדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו' והנה דברי הגמ' מתמיהים מאוד דמשמע דהמקשן הי' סבור דהאי לוקה היינו מלקות דאורייתא ומאי ה"א שיהי' מלקות דאורייתא בדבר ואיזה לאו יש כאן שילקה עליו ואדרבה הרי כך כל המצוה מה"ת ביאת היבום לבד דאין כסף ושטר ביבמה כלל מה"ת ורבנן היא דתקינו מאמר וא"כ מה ה"א שיהי' מלקות דאורייתא אם בעל בלא מאמר ע"ש בתוס' שעמדו ע"ז והיא תימה רבתי ונלענ"ד דהנה נודע דעת הרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' בלא קידושין אסירה מה"ת בלאו דלא תהי' קדשה וענין קדישות היינו זנות והפקירות והיינו דקידושין עניינם הזמנה וכמבואר בתוס' קידושין (דף ב' ע"ב) ד"ה דאסר דהרי מקודשת לי פירושו הרי את מזומנת לי הרי דקידושין הם הזמנת הביאה וע"כ כאשר הביאה היא בלי קידושין היינו שאין לה הזמנת הקידושין היא קדישות והפקירות דביאה צריך שיהי' לה הזמנה וזהו ענין הקידושין שנתנה תורה ואם הביאה היא בלי הזמנה היא קדישות והפקירות והוא ענין הלאו דלא תהי' קדשה קידושין בביאה צריך לומר דההזמנה באה עם המעשה יחד כיון דהביאה היא עצמה קידושין ג"כ משא"כ אם לא קדמה להביאה קידושין וגם הביאה עצמה איננה קידושין נמצאת הביאה בלי הזמנה דקידושין הם הזמנה ואז הביאה היא קדישות והפקירות ואסורה בלאו הנ"ל דלא תהי' קדשה] ולפי"ז הרי באמת יש להבין בענין הייבום דלא נתנה תורה קידושין ליבמה וציותה לבעול בלא קידושין [דביאת יבום גם הביאה איננה קידושין כמבואר בתוס' יבמות (דף מ"ט) ד"ה הכל מודים] דהרי זה קדישות והפקירות ואם דגזה"כ עכ"ז הוא דבר הצריך טעם והסברה שתצוה התורה כאן לעשות דבר שהוא קדישות והפקירות ואסרתו בעלמא בלאו דלא תהי' קדשה:

ואולם באמת הדבר מובן בפשיטות דרק באשה דעלמא דנתנה לה תורה קידושין וא"כ הרי יש שם הזמנה אל הביאה שהרי אפשר לו לקדשה וע"כ אם בועל בלי הזמנת קידושין שפיר היא מעשה קדישות והפקירות משא"כ יבמה אחרי שלא נתנה לה תורה קידושין כלל שוב אין הביאה קדישות והפקירות כלל דחסרון ההזמנה לא הויא חסרון כלל שהרי אין לה הזמנה וז"פ:

[וע' דוגמא לסברא זאת בש"ס שבת (דף נ' ע"א) תנא רבב"ח, קמי' דרב חריות של דקל שגידרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר (צריך לקשרם יחד מבעוד יום להכינם במעשה לישיבה ואם לאו מוקצין הן ואסור לטלטלן בשבת) רשב"ג אומר א"צ לקשר כו' א"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועשה בה כל צרכו (מכניס מלא קופתו עפר לכסות בו רוק וצואה ומותר שוב לטלטל העפר לכל צרכיו ולא הוי מוקצה) כו' אמרו רבנן קמי' דר' פפא כמאן כרשב"ג דאי כרבנן האמרו בעינן מעשה אמר להו ר' פפא אפי' תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא מידי דבר עבידא בי' מעשה אבל מידי דלאו בר מיעבדא בי' מעשה לא עכ"ל הגמ' הרי דרק כשאפשר לעשות מעשה הזמנה והכנה לשיהי' מוכן ולא יחשב מוקצה הוא דבעי' מעשה אבל מידי דלאו בר מיעבדא בי' מעשה לא בעי מעשה וע"כ גם כאן כזה רק באשה דעלמא דיש לה הזמנת הביאה ע"י קידושין שפיר צריך קידושין והוי בלי קידושין קדישות והפקירות משא"כ יבמה דאין לה הזמנת קידושין שפיר א"צ הזמנה כלל]:

ולפי"ז נראה עפ"י המבואר ביבמות (דף נ"ט ע"ב) יעיי"ש דפריך לר' אלעזר דס"ל דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"כ בעולה דאסורה לכ"ג היכא משכחת לה תיפוק לי' דהויא לה זונה ואי דנבעלה באישות לבעל א"כ הא הויא לה אשת איש וא"א לה שתותר בלתי בהיותה אלמנה או גרושה וא"כ הרי בלא"ה אסורה לכ"ג משום אלמנה וגרושה] ומסיק שם א"ר זירא בממאנת פי' דמשכחת בקטנה יתומה הנישאת לבעל ונבעלה לו ומיאנה דאין כאן לא זנות ולא אלמנות וגירושין ואסורה לכ"ג משום בעולה ולכאורה הרי אינו מובן דאחרי דקידושי קטנה רק דרבנן נינהו ומה"ת אינם קידושין כלל א"כ אכתי הרי היא זונה מה"ת ככל פנוי הבא על הפנוי' ואכתי תיתסר בלא"ה משום זונה וצ"ל דעניין זנות והפקירות הוא רק כאשר אין שם קידושין כלל משא"כ בקטנה שנתקדשה כיון דרבנן תקינו לה קידושין עכ"פ שוב איננו מעשה של זנות והפקירות עוד אפי' מה"ת ושפיר גם מה"ת איננה זונה עוד וז"פ בכוונת הגמ':

ולפ"ז הנה מצות התורה הוא שפיר ביאת יבום לבד ולא הוי הביאה קדישות והפקירות אחרי שלא נתנה תורה קידושין ליבמה דכיון דאין בה הזמנה אין הביאה הפקירות וכנ"ל משא"כ עתה אחרי תקנת חכמים שתיקנו קידושי מאמר ביבמה א"כ מעתה הרי יש אל ביאת היבום הזמנה גם מה"ת דהא קידושין דרבנן אהני גם מה"ת לאפוקי לביאה מתורת הפקירות שיחשב גם מה"ת בועל דרך אישות לא דרך הפקירות דמה"ט אע"ג דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה מה"ת מ"מ בבועל בקידושין דרבנן לא הוי גם מה"ת זנות [דזנות והקדישות דבר אחד הוא היינו ביאה דרך הפקירות לא דרך אישות וכמובן] וא"כ עתה שיש אל הביאה הזמנה גם מה"ת ע"י הקידושין דרבנן שתיקנו שוב אם בועל בלי קידושין שוב שפיר הוא גם מה"ת קדישות דאחרי שיש לה הזמנה גם מה"ת שוב בלי הזמנה הרי היא קדישות שפיר וע"כ שפיר יש סברא דילקה משום לאו דלא תהי' קדשה ושפיר ס"ל למקשן דיש כאן מלקות דאורייתא היינו מלאו דלא תהי' קדשה והנה מה שלפי האמת אינו כן י"ל דלפי האמת סבירא לן דביאת יבום בלא"ה איננה קדישות דכיון דזקוקה ועומדת היא לו מקידושי אחיו ע"כ קידושי אחיו הויין הזמנה גם ליבם כיון שהם זוקקים אותה ליבום ואוסרים אותה לעלמא בלאו דיבמה לשוק [וע' אתוון דאורייתא כלל ח'] ויש לתת עוד טעמים אחרים לדבר אבל עכ"פ סברת המקשן ג"כ שפיר טעמא רבא אית בי' ולא כמו שנראה לכאורה היותו תימה רבתי ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד:

והנה מ"ש דעניין קידושין בביאה [לרמב"ם דביאת פנוי' אסורה מה"ת] היינו שבאה ההזמנה עם המעשה יחד הנה דבר זה יש לעיין בו בעלמא בכמה דוכתי אי שייך הזמנת הדבר עם הדבר יחד וע' תוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר שהביאו ירושלמי וז"ל מצוות מאימתי מברך עליהן ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן ר' הונא אמר בשעת עשייתן עכ"ל הירושלמי וי"ל דפליגי בהנ"ל דברכה היא הזמנת המצוה כמבואר בספרי החכמה וע"כ בזה הוא דפליגי אי צריכה ההזמנה להיות לפני המעשה או אפשר לה שתבוא עם המעשה יחד וע"ע ספרא ויקרא עה"כ אדם כי יקריב מכם קרבן לד' וז"ל קרבן לד' שיקדים הקדשו להקרבתו [כן הוא גי' הילקוט ע"ש בזית רענן] דברי ר' יהודא א"ר שמעון מניין שלא יאמר אדם לד' עולה לד' מנחה לד' שלמים אלא יאמר עולה לד' מנחה לד' שלמים לד' ת"ל קרבן לד' והלא דברים ק"ו זמה אם מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר ש"ש אלא על הקרבן עאכ"ו שלא יזכיר ש"ש לבטלה עכ"ל הסיפרא והנה הך דשיקדים הקדשו להקרבתו צריך ביאור [ומש"ש הזית רענן שלא יביאנה חולין לעזרה אלא יקדישנה ישנה תחלה במחכת"ה הוא דחוק דהא אמר רק שיקדים להקרבתו ולא שיקדים אל ההבאה לעזרה].

ולענ"ד נראה דכוונת ר' יהודא לומר דאין די שיחול הקדש הקרבן רק עם השחיטה יחד רק צריך שיהי' חלות ההקדש רגע לפני השחיטה ואח"כ תהי' השחיטה ומה שאמר להקרבתו הכוונה על השחיטה דהיא התחלת ההקרבה עבודה הראשונה שבעבודות [וע' תמורה (דף ו' ע"ב) דמפרשינן לא תקריבו לא תשחטו וכ"ה בכמי דוכתי דקרינן גם לשחיטה הקרבה וז"פ וודאי דהכוונה שיוקדם לשחיטה דהרי וודאי א"א להקדיש בהמה שחוטה לקרבן ורק דהי' ה"א דדי אם ההקדש חל עם השחיטה יחד קמ"ל דצריך שיחול ההקדש תחלה ואח"כ תהי' השחיטה וזהו שיקדים הקדשו להקרבתו היינו שיקדים ההקדש אל התחלת ההקרבה דהיא השחיטה וע"ע ירושלמי נזיר פ"ד ה"ה דאמר דקרבנות אין נמסרות לגבוה אלא בשחיטה ע"ש:

וא"כ מובן הדרש ביותר קרבן לד' שיקדים הקדשו להקרבתו היינו דצריך שיהי' תחלה קרבן והקדש ואח"כ ימסרנו לד' בשחיטה דהיא המסירה לגבוה לא שיעשה קרבן עם המסיר' לד' בשחיטה יחד ודו"ק. והנה ר"ש דלא דריש לקרא הכי רק דריש לי' לענין דיבור ההקדש שיאמר קרבן לד' ולא יאמר לד' קרבן י"ל דפליג בזה על ר' יהודא וס"ל דא"ל שיוקדם ההקדש לשחיטה רק די שיחול עם השחיטה יחד והנה הקדש הוא ג"כ הזמנת הדבר לגבוה כמובן [ע' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דאהא דאמר דעכו"ם בהזמנה לא מיתסרא מייתי רש"י הך דאין הקדש לעכו"ם דש"ס ע"ז (דף מ"ד ע"ב) ע"ש] וא"כ פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון הוא ג"כ פלוגתא הנ"ל אי שייך הזמנה עם הדבר יחד או צריך שתקדום ההזמנה ודו"ק:

[וי"ל עוד דבענין הכשר הקרבן לכ"ע די אם ההקדש חל עם השחיטה יחד והא דדריש ר' יהודה שיקדים ההקדש לשחיטה הוא רק לעניין איסור שחיטת חולין בעזרה ור' יהודה לטעמי' דס"ל לספרא אליבי' דשחיטת חולין בעזרה אסורה מדאורייתא ע' תוס' פסחים (דף כ"ב ע"א) ד"ה חשנב"ע וע"כ בזה הוא דחדית רחמנא דאין די בחלות הקדש עם השחיטה יחד רק צריך שיוקדם חלות ההקדש לשחיטה ואל"ה אית בי' נמי איסור שחיטת חולין בעזרה כיון דעם השחיטה הוא שחל ההקדש ור' שמעון דדריש לקרא בענין אחר י"ל דס"ל דשחיטת חולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא [וכחד מ"ד בקידושין (דף נ"ח ע"א) דבעי למימר הכי שם אליבא דר"ש לפי סברתו בברייתא אחת דחשנב"ע לאו דאורייתא ואע"ג דמסיק התם דהוא דאורייתא לר"ש עכ"ז י"ל דהספרא חלוק בזה עם הש"ס דידן אליבא דר"ש כי היכי דחלוק בזה עם הש"ס דידן אליבא דר' יהודה כמבואר בתוס' פסחים שם ע"ש וע"כ לא אפשר לי' לר"ש למידרשי' לקרא כר' יהודא ולכן דריש לי' בענין אחר שלא יאמר לד' קרבן וכנ"ל]:

ויובן בזה גמ' נדרים (דף י' ע"א) איתמר כינויין ר' יוחנן אמר לשון עכו"ם הן ר"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו כו' וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לד' ולימא קרבן לד' דילמא אמר לד' ולא אמר קרבן וקא מפיק ש"ש לבטלה ותני' ר' שמעון אומר מניין שלא יאמר אדם לד' עולה כו' ת"ל קרבן לד' כו' (ככל הכתוב בסיפרא הנ"ל) וי"ל דהא דמייתי ר"ל ראי' מדרשא דר"ש הנ"ל היינו ג"כ משום דלטעמי' אזיל דס"ל בנזיר (דף כ"ט ע"א) דשחיטת חולין בעזרה לאו דאורייתא ע"ש וא"כ אייתר קרא דקרבן לד' להך דרשא לאסור לומר לד' קרבן וכנ"ל ומשא"כ ר' יוחנן דפליג על ר"ל ג"כ לטעמי' אזיל דלסברתו בנזיר שם שפיר שחיטת חולין בעזרה דאורייתא עש"ה ואיצטריך קרא לפי"ז לדרשא דר' יהודה שיקדים הקדשו להקרבתו ולכן גם אמירת לד' קרבן אין בו איסור תורה ולכן לא חששו עליו חכמים לחדש כינויין משום זה ולכן ס"ל דכינויין לשון עכו"ם ומובנת פלוגתא דר"י ור"ל לטעמייהו בס"ד לפי פלוגתתם בנזיר (דף כ"ט ע"א) אי חשנב"ע דאורייתא או לא ודו"ק:

וע"ע בנימוקי יוסף סנהדרין שלהי נגמר הדין על הרי"ף שם איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא הוא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא הוא והלכתא כוותי' דרבא א"ר חסדא האי סידרא דאזמני' למיצר בי' תפילי וצר בי' תפילי אסור למיצר בי' פשוטי אזמני' ולא צר בי' צר בי' ולא אזמני' שרי למיצר בי' פשיטי ובנימוקי יוסף וז"ל סודרא דאזמני' פי' בו ר' אחא ז"ל דלאו דווקא צר בי' תפילין על דעת קביעות דא"כ פשיטא ועוד היכא לימא דצר בי' ולא אזמני' שרי למיצר בי' פשיטי דמכל מקום הנחת תפילין זו הוי לה הזמנה ומעשה גמור וחיילא קדושה עלי' כו' אלא אפי' צר בי' תפילי לפי שעה קאמר כו' ומילתא דמסתברא הוא אעפ"י שכתב וז"ל אבל מפי מורי הרב נר"ו שמעתי דאפי' בשהניחו על דעת קביעות לא מהני בלא הזמנה דמעיקרא מעשה דהשתא עכ"ל הנימוקי יוסף ז"ל ומבואר ג"כ דב' דיעות הנ"ל בהאי סברא הוא דפליגי אי שייך הזמנת המעשה עם המעשה יחד דדיעה בתרייתא סוברת דהזמנה צריכה להיות לפני המעשה וע"כ מאי דצר בי' לבד אף שהוא על דעת קביעות מ"מ הויא לה הזמנה רק למה שיצור אח"כ משא"כ זה הצר בי' הוא בלי הזמנה ולכן מעשה בלי הזמנה אל המעשה אין בכחה לאסור ונשאר רק הזמנה לבד והיא ג"כ הרי אין בכחה לאסור דהזמנה לאו מילתא הוה ודיעה קמייתא סוברת דשפיר יתכן הזמנת המעשה עם המעשה יחד ונמצא דבצר בי' על דעת קביעות מועלת ההזמנה גם למעשה צרירה זו עצמה ונמצא שהי' כבר הזמנה וגם מעשה דצר בי' בהזמנה אלי' ולכן שפיר אוסר כמו אזמני' תחלה וצר בי' אח"כ ודו"ק היטב מאוד ועניין הפלוגתא בעירובין אי סוף היום קונה עירוב או תחלת היום קונה עירוב י"ל ג"כ דהוא בהנ"ל דהעירוב הוא ג"כ עניין הזמנת והכנת דירה ושביתה לשבת [וע' עירובין (דף ל"ח ע"ב) מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה] וא"כ זהו הפלוגתא ג"כ אי צריך שתוקדם ההזמנה אל הדבר או אפשר היותה עם הדבר יחד:

וע"ע מכשירין פ"א מ"א משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ובר"ש דכיון דטמאין הן מטמאין ומכשירין הכל בבת אחת אם נפלו על הפירות ואפי' שלא לרצון דמחמת טומאתן חשוב טפי' עכ"ל וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם שם וז"ל ומבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון לפי שהטומאה עם ההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכין המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא הדבר המטמא והוא אמרו וכי יותן מים על זרע ואח"כ ונפל מנבלתם עליו וגו' עכ"ל והנה שם במשקין טמאין על כרחך דההכשר והטומאה באין כאחת ממש דאילו היו המשקין הנוגעין באוכל מכשירין את האוכל ברגע הראשונה לקבל טומאה וברגע השני' הם מטמאין אותו א"כ אכתי אמאי מכשירין שלא לרצון ומאי עדיפייהו ממשקין טהורין הנוגעין באוכל ברגע ראשונה ואח"כ ברגע שני' נפל עליו שרץ המשקין דאין המשקין מכשירין רק בלרצון וע"כ דבמשקין טמאין בא ההכשר עם הטומאה ברגע הראשונה כאחת ממש והיינו עדיפותייהו דכיון דבאה הטומאה עם ההכשר יחד לכן אלים טפי להכשיר גם בשלא לרצון וא"כ עניין הכשר הרי הוא ג"כ רק הכנה שמכין את הדבר לקבל טומאה וכדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ מדמשקין טמאין מכינין את האוכל לקבל טומאה ועם ההכנה ההיא יחד ממש הן מטמאין אותו על כרחך דשייך הכנה והזמנה עם הדבר יחד ממש שהרי כאן הוא כן ממש שמקבל האוכל הכנה לקבל טומאה ובאותה רגע עצמו הוא מקבל טומאה הרי שבאה ההכנה לקבל טומאה יחד ממש עם קבלת הטומאה וזו לכאורה ראי' ברורה דשייך הכנה והזמנה לדבר עם הדבר יחד ובאתי בכ"ז רק להעיר:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה