אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל כג

כלל כב

הנה סברת הגמ' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש יש לעיין אי גם בשאר דברים אמרי' הכי או רק בקידושין לחוד וע' גיטין (דף ט' ע"א) בהך דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ובתוד"ה ואינו וז"ל דהכל תקנת חכמים הוא גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים עכ"ל וע"ע ש"ס סוטה (דף כ"ה ע"א) איבעי' להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אינו מחול כו' ת"ש ואילו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהי' חבוש בבית האסורין ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול עבדינן מידי דאי אתי בעל מחל ליה. סתמא דמילתא אדם מסכים על דעת ב"ד וע"ע בשלטי הגיבורים גיטין סביבות המרדכי פ' המגרש וז"ל כי היכי דתקינו בקידושין כדת משה וישראל כדאיתא בפ"ק דכתובות כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גבי מי שמגרש ויש תנאי דאם לא באתי כו' ואמרי גט כזה לבטל קידושין ג"כ נוכל לומר כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כו' עש"ה. וע"ע בש"ס ב"מ (דף צ"ו ע"ב) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל (כגון שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאה ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליח בנכסי הקדש לקנותם וקא ס"ד, שזו היא יציאתם לחולין ואפי' בעודן צרורין ומונחין מי מעל בהוצאה זו) אמר רבא מאן לימעול נמעול בעל היתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני תימעול איהי דהתירא נמי לא ניחא לה דליקני כו' ופירש"י אלא על כרחה תיקנו לו חכמים עכ"ל ואולם התוס' שם ד"ה אמר כתבו וז"ל תימעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דנקני בנישואין אלא היפר שתיקנו לו חכמים עכ"ל כ' המהרש"ל שם דלפי' התוס' לא גרסי' בגמ' תיבת דהיתרא אלא ה"ג תימעול איהי נמי לא ניחא לה דליקני והכוונה דרק ההקדש האסור לא ניחה לה דליקני אבל ההיתר שתיקנו לו חכמים גם לה ניחא בתקנת חכמים והרי דרש"י ותוס' פליגי פה בסברא הנ"ל אי אמרי' אדם מסכים ע"ד ב"ד וניחא לה בתקנת חכמים שתיקנו שיהיו נכסי' של בעל:

וע"ע כתובות (דף ק"ו ע"ב) תוד"ה וכי שכתבו דעניין לב ב"ד מתנה עליהן הוא משום דמסתמא מקדישין על דעת ב"ד וע"כ יש כח בלב ב"ד להתנות ע"ש ועיין בס' כלי יקר עה"ת סדר מטות שכ' דהא דיש כח לחכם להתיר נדרים ושבועות היינו מטעמא דכל מה' שהאדם עושה ע"ד חכמים הוא עושה וגם נדרים שנודר ע"ד חכמים הוא נודר וע"כ כשהחכם מתיר לו נדרו נעקר הנדר למפרע ועיקר כח החכם הוא רק לפי שנדר ע"ד חכמים יעוי"ש וכ"כ ג"כ בס' דברי חיים עה"ת שם להגאון הקדוש מצאנז ז"ל יעו"ש (ועי' שו"ת רד"ך בית י"ד שכ' דהסכמה ותקנה הנעשית בעיר אפי' רוב אנשי העיר בלא הסכמת גדוליהם אין יכולים לבטלה דמסתמא ההסכמה והשבועה על דעת גדולי הקהל נעשה וכדאמר ר' אשי בפ"ק דב"ב אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא וכן נמי אמרי' באשה הנודרת דמסתמא על דעת בעלה נודרת ומה"ט הבעל מיפר וכן נמי בנידון דידן מסתמא על דעת גדולי הקהל נעשה כו' עכ"ל]:

ובדרך פלפול יש לפרש בזה דברי הירושלמי נזיר הובאו בכ"מ פ"ו מערכין וחרמין הל"ד. וז"ל כל עמא מודין שאין נשאל על תמורתו עכ"ל וקצת קשה דלשון זה מורה דאין בזה מחלוקת כלל ע' כתובות (דף ע"ד ע"א) תוד"ה הכל מודים וא"כ ק' דהא הא דאין שאלה בתמורה היינו משום דתמורה מהני אפי' בטעות וזה נלמד מדכתיב יהי' ודרשי' לרבות שוגג כמזיד וכמבואר בתמורה (דף י"ז ע"א) יעוי"ש ואילו בתמורה (דף י"ג ע"א) איתא ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה אמרו לו הקדש עושה תמורה ואין הולד עושה תמורה ובגמ' מפרש טעמא דר"י דאמר קרא יהי' לרבות את הולד ורבנן לרבות שוגג כמזיד עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר"י לא דריש לרבות שוגג כמזיד דמיבעי' לי' למידרש לרבות את הולד דאל"כ ה"ל לגמ' למימר ור' יהודה תרתי ש"מ] וא"כ תמורה בטעות לא מהני לדידי' וראוי שיועיל שאלה בתמורה אליבי' וא"כ הרי יש מחלוקת מפורשת אי מועיל שאלה בתמורה ואיך אמר בירושלמי דכל עמא מודין דאין נשאל על תמורתו ואולם לפי הנ"ל ניחא לפמ"ש המרדכי בקידושין דהא דלא הפקיעו חכמים הקידושין בחייבי לאוין ושניות היינו משום דאפקעינהו אמרי' רק משום דאדעתא דרבנן מקדש וזה שקידש באיסור הרי לא קידש אדעתא דרבנן יעוי"ש [וע' בשו"ת מהר"ם מינץ שפי' הך דקדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וא"כ הא לא קידש אדעתא דרבנן ולא שייך אפקעינהו ע"ש]:

ולפי"ז בתמורה נמי דעבר אלאו דלא ימיר ולא המיר אדעת חכמים שוב לא מהני שאלה כלל לפי הנ"ל דטעמא דשאלה הוא רק מפני שנודר ע"ד חכמים וא"כ שפיר לכ"ע לא מהני שאלה בתמורה ואפי' למ"ד דתמורה בטעות לא הוי תמורה ועד"ז יש ליישב ג"כ מאי דקיל בנזיר (דף י"ז ע"א) דבעי בנזר בביה"ק אי בעי שהי' למכות יעויש"ה וק' דהא הוי ה"ס שמא ישאל דהתוס' הקשו כן בגיטין (דף ל"ג ע"א) אהא דנזיר לקי אשתי' ותירצו דמחזקי' שלא ישאל כמו שלא שאל עד עתה והקשה המהרש"א שם דהא וודאי ישאל כדי שלא ילקה ותירצו האחרונים ז"ל דלא ישאל לפי שלא ירצה להפסיד הנזירות שסיפר כבר ולפי"ז כאן דלא סיפר עדיין כלל א"כ תו הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו וכעין זה ק' ג"כ בפ"ק דתמורה במקדים תרומה לביכורים ומקדיש בע"מ דלקי דהא הוי נמי ה"ס שמא ישאל שהרי לא יפסיד כלל דבתרומה יתרום שנית אחרי הפרשת הביכורים ובהקדש בע"מ אינו מצוה כלל ומאי יפסיד ולפמ"ש ניחא דבכולהו עבר אלאו ולא מהני שאלה:

ולפי"ז מיושב ג"כ מה ששמעתי להקשות בהא דמופלא הסמוך לאיש בהקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין דהא הוי ה"ס דשמא כשיגדיל ישאל על הקדישו דשם ליכא חזקה דכמו שלא נשאל עד עתה לא ישאל עוד דשאלה נ' דלא מהני כשהוא קטן דרק לענין חלות הנדר גילה קרא אבל לאו דלא יחל דברו הא לא קאי על הקטן וא"כ ממילא גם הדיוק דאבל אחרין מוחלין לו נמי לא שייך בי' ולפמ"ש ניחא דקטן כיון שאינו מצווה לשמוע לדברי חכמים א"כ לא הקדיש אדעתא דרבנן ולא יועיל שאלה אפי' כשיגדיל:

והנה עם כתיבתי זה עלה ברעיוני שעל הדרך הזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' בהשולח (דף ל"ג ע"א) דאיך משכחת מיתה בא"א שזינתה הא הוי ה"ס שמא יגרש ע"י שליח ויבטל שלא בפניו ונימא אפקעינהו ולפמ"ש משכחת שפיר על פי המבואר ברש"י ס"פ ד' אחין דקטן שקידש שיחולו הקידושין לכשיגדיל מהני ע"ש ובקטן ל"ש לומר דאדעתא דרבנן מקדש כיון שאינו מציווה לשמוע לדברי חכמים וא"כ לא שייך אפקעינהו ומשכחת נמי עפ"י המבואר בירושלמי תרומות פ"א דקטן שקידש וגדול עומד על גביו קידושיו קידושין ואולם בזה י"ל דכיון דעיקר מה שמועיל הוא מפאת דעת הגדול העומד על גביו ע"כ כיון שהגדול תולה בדעת חכמים וכשאין חכמים רוצין בקידושין גם הוא אין רצונו בהם ונשארו הקידושין קידושי קטן לבד ולא מהני וע"כ שפיר יכולים להפקיע וזולת זה ג"כ כבר ביררו הגרא"ו ז"ל והתורת גיטין דכוונת הירושלמי אקידוש מי חטאת ולא אקידושי אשה כלל] ומשכחת נמי בקידש בעבירה כגון ח"ל ושניות דג"כ אינו מקדש אדעתא דרבנן ולא אמרי' אפקעינהו וכנ"ל ואמנם לדברי המהר"ם מינץ הנ"ל דאפי' בקידש בביאה נמי לא קידש אדעתא דרבנן דרב מנגיד כו' ועכ"ז עשו רבנן על כרחו בעילתו ב"ז מטעם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת נסתלקו התירוצים הנ"ל ובלאה"נ מוכח בכל הש"ס דבכל א"א שזינתה יש בה מיתה]:

ולפי"ז נסתלק ג"כ מה שיש להקשות וכמדומה שראיתי זה באיזה ספר ואיני זוכר אנה ראיתי דבקדשי עכו"ם דס"ל לר' יוסי בזבחים (דף מ"ה ע"א) דבקדשי בד"ה דידי' מועלין ע"ש ולכאורה נראה דיש בו דין מעילה כמו בקדשי ישראל ממש דהזיד במעילה באזהרה ולקי עלי' ואמאי הא הוי ה"ס שמא יתגייר וישאל על הקדישו דשם ג"כ ליכא חזקה הנ"ל דבעודו עכו"ם לא מהני שאלה וכמ"ש התוס' שלהי נזיר דבל יחל ליתי' בעכו"ם וא"כ הא ליתא נמי להך דאבל אחרים מוחלין לו וכנ"ל ואולם לדרכנו ניחא ג"כ דהעכו"ם הא אינו תולה בדעתא דרבנן ושפיר לא מהני שאלה גם כשיתנייר וי"ל עוד לפי המבואר ביבמות (דף כ"ג ע"א) לכי מתגיירא גופא אחרינא הוא ובקידושין (דף ס"ב ע"ב) השתא בהמה התם דעת אחרת ע"ש ובכמה דוכתי בש"ס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ כיון שהוא אחרי הגירות גוף אחר י"ל דלא מהני חרטתו לישאל כיון שאין זה אותו הגוף שהקדיש והוי כחרטת איש אחר לגמרי שלא הי' הוא המקדיש דלא מהני שאלה דידי' ודו"ק ודע דמש"ס סוטה (דף ל"ו ע"ב) דא"ל פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתך כו' מוכח קצת דמהני שאלה גם לב"נ אם לא נאמר דהאבות יצאו מכלל ב"נ אפי' להקל ועש"ה בתוס' ד"ה איתשיל ונזכרתי דבירושלמי נזיר פרק בתרא מבואר דעכו"ם אין להם היתר חכם והובא כבר במל"מ ה' מלכים פ"י ע"ש ומהתימא על המל"מ שלא העיר מש"ס סוטה הנ"ל:

והנה אחזור לענייננו ואומר דגוף ההצעה הנ"ל דבנדר או הקדיש או הרים באיסור לא מהני שאלה יש לדון בה דהא כל נדר נמי הוי איסור מוכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הא אם תדור יהי' כו' וכל הנודר כאילו בנה במה כו' וכדאמרי' בכ"ד וע' מנחות (דף פ"א ע"א) וא"כ כל נודר הא אין תולה בדעתא דרבנן כיון דעבר אאיסור הנ"ל ותו דסברא הנ"ל דכח השאלה הוא רק משום דנודר אדעתא דרבנן וע"כ כשנסתלק וה כגון בנודר באיסור או בקטן ל"מ שאלה תתכן רק להנך תנאי דסברי בחגיגה (דף י' ע"א) דהיתר נדרים ילפי' מקראי אבל למתני' דהתם דהיתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו א"כ הוא רק הלל"מ לא יתכן זה דרק בקראי שייך לומר דדרשי' טעמא דקרא ואפי' למ"ד דלא דרשי' טעמא דקרא מבואר באחרונים והארכתי בו במק"א דלחומרא לכ"ע דרשי' וע"כ בכה"ג נמי מחמרי' לומר דל"מ שאלה אבל בהלל"מ לא אזלי' כלל בתר טעמא מדאין דנין ק"ו מהלכה וא"כ לא שייך לדרוש טעם ההלכה דהיתר נדרים משום דנדר אדעתא דרבנן ולומר עבור זה דכשנסתלק הטעם אין לו שאלה וכמובן:

ועי' רמב"ם פ"ו משבועות ה"ב שכ' כסתם מתני' הנ"ל דהיתר נדרים הוא רק מהלל"מ ואין לו עיקר בתורה שבכתב עש"ה ועוד נראה דמ"ש המרדכי קידושין דבמקדש ח"ל כו' לא אמרי' אפקעינהו כיון דלא קידש אדעתא דרבנן היינו רק שאין לחכמים להפקיע עבור איסור הח"ל עצמו דעל זה היא קושיית המרדכי שם ע"ש שהרי באיסור זה עצמו אנו רואים דפקר וע"כ אין כח לחכמים להפקיע הקידושין עבור איסור זה כיון דכל עיקר כח אפקעינהו הוא רק משום דמקדש אדעתא דרבנן ולענין זה הרי לא קידש על דעתם שיוכלו לבטל הקידושין מכח איסור זה עצמו שהרי חפן הוא לעבור על איסור זה משא"כ אם יקדש אדם ח"ל ואח"כ יארע שישלח גט ויבטל שלא בפני השליח נראה פשוט וודאי דגם למרדכי הנ"ל דין אפקיענהו נוהג בו כמו בכל מקום והטעם דכל שההפקעה הוא מכח טעם אחר לא אבד חזקת כשרות שלו ואמרי' עדיין דלעניין שאר דברים היתה כוונתו לעשות ע"ד חכמים ככל ישראל וע' תמורה (דף כ"ז ע"א) והדברים עתיקים ודברי המהר"ם מינץ הנ"ל דבעובר לקדש בביאה אין לומר אפקעינהו אף מפאת ביטול שלא בפני השליח אין להם ראי' כלל מדברי המרדכי ולפי"ז נסתלקו ג"כ דברינו הנ"ל בתמורה כ"ו דכל שהחכם יתיר מפאת חרטה אחרת ולא מפאת איסור התמורה אזי לענין זה שפיר תלה על דעתו ושפיר בכחו להתיר:

והנה מצאתי עוד בשו"ת רד"ך בית י"ז חדר ג' דהקשה לדעות הסוברים דהמודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דאפי' בדיעבד אם עברו והתירו שלא בפניו לא מהני והקשה דהא טעמא דאין מתירין כו' הוא רק משום בישה או חשד ואין סברא דמשום חששא דבושה או חשד לא תעקור ההתרה את הנדר ואפי' בדיעבד לא יהי' מופר וכ' שם בזה וז"ל ושמא יש לדחות ולומר דאפי' היכא דהודיע לחכם שנשבע לחבירו והחכם התיר לו את נדרו אין הנדר מופר דאפי' בתקנתא דרבנן אית לן למימר דכל המתיר אדעתא דרבנן מתיר ואפקעו רבנן לההיא היתר שלא יהא לו כח לעקור הנדר כדאמרי' גבי קידושין דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כו' עכ"ל ז"ל. והנה למדנו גם מדבריו ז"ל דסברא דכל דמקדש כו' לאו בקידושין בלבד הוא דאמרי' לה כ"א בכל מילי נמי אמרי' הכי וכנ"ל [ואולם דבריו ז"ל לכאורה סותרים למרדכי הנ"ל דהא בנידון דידי' נמי מפאת דהתיר שלא בפניו הוא דבעי' לאפקועי וא"כ כיון שידע החכם דלחבירו הוא שנשבע ועבר והתירו שלא בפניו א"כ הרי בהדיא לא עבד בזה אדעתא דרבנן וה"ל כמקדש ח"ל דא"א לחכמים להפקיע מכח איסור הלאו עצמו]:

ועוד מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"א סי' תק"ג שכ' וז"ל הילכך כל הנושא ונותן או קונה או מוכר או נושא אשה אדעתייהו דרבנן הוא עושה כו' אבל גבי גזל וגניבה וריבית שעשו רבנן חיזוק לשל תורה לא שייך האי טעמא דמי שגוזל או גונב או מלוה בריבית לאו אדעתייהו דרבנן קא עביד אלא אדרבה עובר הוא על דבריהם כו' עכ"ל ז"ל והנה שגם מדבריו ז"ל מתבארת סברא הנ"ל דכל מאי דעביד איניש אדעתא דרבנן קא עביד ולאו דווקא בקידושין רק היכא דעובר על דבריהם לא שייך זה ועש"ה בגוף התשובה ואולם בשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קכ"ה ראיתי שכ' וז"ל ולענין גט נ"ל הדבר יותר פשוט דאפי' את"ל בקידושין אין חוששין לקידושין היינו משום דבכל מי שמקדש אמרו אדעתא דרבנן מקדש כו' אבל בגט מאי איכא למימר ומי אמור רבנן בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש אדרבה כו' ע"ש שהביא ראי' דלא אמרי' כל דמגרש כו' ועש"ה בכל התשובה דמוכח דליתא לסברא דכל דמקדש כו' רק בקידושין לבד דהיכא דאמור אמור והיכא דלא אמור לא אמור:

ותלמידי האברך החו"ב מה"ו יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני על דברי התוי"ט פסחים פרק ח' משנה ב' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ובתוי"ט יאכל מן הראשון כ' הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות כו' ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרי' דאין ברירה בדאורייתא כו' זה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא מדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קודש העומד לשריפה משום שלום ביתם אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאוריתא ואפ"ה מתירין לאכול ראשון משום שלום מלכות כדאמרי' בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וה"נ דכוותי' אמרינן כל שיהי' ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קידושין דהם בכל עת וזמן והרבה עיקרי דינים מיתקנים בכך אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה ובמלך ומלכה משום שלום מלכות אמרו כן עכ"ל התוי"ט וע"ש עוד בשאר דברי התוי"ט:

והנה מה שהארכתי דכח החכם להתיר נדר הוא רק מפאת שנודר על דעת חכמים והיכא דאין נודר על דעתם אין חכם יכול להתיר באמת נתעוררתי עוד דיש להבין בזה דעת הראשונים הסוברים דאין חכם יכול להתיר נדר אשה נשואה שהקים לה בעלה ולהנ"ל מובן הטעם דכיון דאמרי' דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת א"כ י"ל דעל דעת בעלה לבד היא דנודרת ולא ע"ד חכמים וע"כ אין חכם יכול להתיר:

ומצאתי בשו"ת הר"י ברונא סי' רמ"ד דכ' כן בשם תשובת הר"ח אור זרוע דהביא דעת הראשונים הנ"ל וכ' וז"ל ושמא הטעם שלא יוכל להתיר לפי שנודרות על דעתן (של בעליהן) שכל זמן שהוא ירצה יתקיים הנדר ולא התירנו עפ"י חכם ושמא כאילו נדרה שלא להתיר על פי חכם כ"א על פי בעל עכ"ל ז"ל ומבואר כנ"ל דסברת הדיעה הנ"ל דאשה על דעת בעלה לבד היא דנודרת ולא ע"ד חכמים ואך דהר"ח אור זרוע הוסיף דהוי כאילו נדרה נדר בפ"ע שלא להתיר עפ"י חכם ולפי דרכנו א"צ לזה רק דכיון דכל כח החכם להתיר הוא רק מפאת שנודרין על דעתו א"כ באשה דאין נודרת על דעתו ממילא שפיר אין יכול להתיר כלל וכנ"ל:

והנה לסברת הרשב"א הנ"ל דאין לך רק מה שאמרו חכמים כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ואין לנו לומר כזה מדעתינו גם בעלמא הנה יש להסתפק ג"כ בקידושין גופייהו אי אמרי' כל המתקדשת אדעתא דרבנן היא מתקדשת דאחרי דמצינו בגמ' רק כל דמקדש כו' א"כ י"ל ג"כ דאין לנו רק מה שאמרו זה במקדש לבד אבל האשה המתקדשת י"ל דאין מתקדשת אדעתא דרבנן ויש נפקותא בזה לעניין אשה שנתקדשה לרשע לכה"ת ושלח אח"כ גט וביטל שלא בפני השליח או שנתן גט על תנאי אם לא אבא כו' ונאנס כו' דאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וא"כ זה שהוא רשע לכה"ת ולא קידש אדעתא דרבנן לא נימא אפקעינהו א"ד גם האשה המתקדשת רק אדעתא דרבנן היא דמתקדשת וה"ל כאילו התנית האשה ע"מ שירצו חכמים וא"כ שפיר חכמים ג"כ יכולים להפקיע ובטלו להו הקידושין כיון דלא נתקיים התנאי דע"מ שירצו חכמים מצד האשה וכמובן ואם דגם האשה עשתה עבירה במה שנתקדשה לרשע ולדעת שו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קמ"ב הוא איסור דאורייתא מלא תתחתן בם דכיון דמפרש קרא טעמא כי יסיר ודרשי' לרבות כל המסירים לכן גם ישראל מומר [לעכו"ם[ דהוא ג"כ מסיר הוא ג"כ בכלל הלאו עש"ה וע' שו"ת מהרי"ל סי' ק' וכנראה שלא ראה דברי הרשב"א במיוחסות הנ"ל] מ"מ כיון דזה רק איסור פרטי ואין האשה מומרת לכה"ת הרי כבר כתבתי למעלה דמפאת לאו שיש בקידושין עדיין לא אבד החזקת כשרות לומר דלא עביד אדעתא דרבנן בשאר מילי וה"נ באשה המתקדשת דכוותה וכמובן וע' ל' המהרי"ט קידושין פ' האומר (דכ"ב ע"א מדפי מהרי"ט) שכ' ז"ל אהך דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני וז"ל כ' הרא"ש יש שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון דכי מת שני או גירשה בתוך ל' כי מטי יום ל' הדרי וחיילי קידושי ראשון כו' וקשיא לי' דמכי פשטה ידה וקיבלה קידושין כבר חזרה בה ואפי' ר"ל מודה דמעשה הוא דומיא דמוקי לקמן כשתרם בע"ה את כריו ולי לא מכרעא מילתא דחזרה בה לגמרי לית לן בה וההיא דשתרם בע"ה אין אחר תרומה כלום אבל קבלת קידושין אלו אינם סותרים הקידושין ראשונים דעל דעת חכמים נתקדשה דאי משכחי קידושין רווחא הדרי וחיילי כו' עכ"ל ומשמע קצת מל' המהרי"יט דגם אשה המתקדשת על דעת חכמים מתקדשת ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה