ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל כ
הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ה"ז כ' המשתחוה להר אעפ"י שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך אשירה שבטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה כו' עכ"ל והלח"מ כ' וז"ל כל הני הוו בעיי דלא איפשיטו בפרק כל הצלמים וקשה כיון דהוי ספק למה לא כ' כאן רבינו ז"ל גבי מי נסכים לא יביא ואם הביא הורצה כמ"ש כן לקמן גבי קדמה והקדישתו בפרק זה וכן לקמן בפ"ו חטין שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק כו' לפיכך לא יביא מהם מנחות ואם הביא הורצה משמע דדרכו לפסיק בכל ספיקות גבי קרבנות הכי ולמה כאן כתב בפשיטות פסולים בכל הנך ספיקי דבעיי ולא כמ"ש לקמן עכ"ל והנה מה שהקשה מהא דקדמה והקדישתו דפסק הרמב"ם ז"ל אם קרב הורצה (והוא איבעי' דע"ז (דף ס"ג ע"א) בנתן לה טלה באתננה לפני ביאה ואמר לה ליהוי גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני מעכשיו וקדמה והקדישתו לפני ביאה מהו כו] הי' אפשר לחלק דשם כיון דכבר הקדישתו והי' כבר בחזקת היתר וראויות לגבוה לכן בדיעבד כשר משא"כ גבי משתחוה למעין דמיד בשעת התולדות המים מנביעת המעיין יש ספק אם הם ראוים וגם כ"ז שהם חולין וגם באמצע השנה הרי בלא"ה אינם ראוים ובחג הם דנעשים ראוים למזבח לכן ליכא חזקה וע"כ גם בדיעבד פסולים. ואולם ממ"ש בפ"ו הי"ג בחטים שבגללי בקר כו' דאם הביא הורצה (ע' האיבעי' לעיל כלל י"ג) קשה טובא דשם איכא להיפוך חזקת פסול שהרי קודם שזרעינהו היו פסולים ויש ספק אם הכשירתם הזריעה ועכ"ז פסק דבדיעבד הורצה:
והנה מלבד השתי מקומות הנ"ל אשר חשב הלח"מ ז"ל מצאתי עוד הרבה מקומות ברמב"ם ז"ל שפסק בספק בקרבן דאם קרב הורצה ואלה המה. א') בהלכות מעשה הקרבנות פי"ג הי"ג וז"ל כיצד קומץ מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין לא יקטיר ואם הקטיר הורצה עכ"ל ובכ"מ שם קמץ בראשי אצבעותיו בעי' שם ואסיקנא בתיקו ומש"ה נקט רבינו בדיעבד לקולא עכ"ל. ב') בה' תמידין ומוספין פ"ח ה"כ וז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע כו' ה"ז ספק כו' לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה ובכ"מ שם גם זה שם בעיא דלא איפשטא עכ"ל. ג') שם פ"ח ה"ג חטים שירדו בעבים יש בהם ספק כו' לפיכך לא יביא ואם הביא כשר עכ"ל. ד') ה' פסולי המוקדשין פ"ב הכ"ו איברים שסידרן כו' ה"ו ספק כו' לפיכך לא יעשה כן לכתחילה ואם עשה הורצה עכ"ל. ה') שם פי"א הכ"ג חלק העשרון בכלי כו' ה"ו ספק לפיכך לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה. ו') שם הכ"ה הדביק הקומץ לדופן הכלי כו' לא יקטיר ואם הקטיר הורצה עכ"ל ובכ"מ כ' איבעי' דלא איפשיטא בפ"ק דמנחות ע"ש. ז') ה' עיוה"כ פ"ה הכ"ח חפן בראשי אצבעותיו כו' כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה עכ"ל וראיתי להכ"מ ה' ביאת מקדש פ"ב הי"א שעל מ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל אבל המנודה יש בו ספק אם משלח קרבנותיו אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה עכ"ל וכ' הכ"מ וז"ל ומ"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה נראה דטעמא משום דמייתי התם במועד קטן למיפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושילחו קרבנותיהם ודחי אביי דלמא מנודה לשמים שאני דקיל, כו' וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהן לכתחילה אפי' את"ל דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו עכ"ל:
ודבריו נפלאו בעיני דמדוע בחר דווקא במקום הזה לחפש טעם מדוע כ' הרמב"ם ז"ל דבדיעבד הורצה ולא כ' טעם לזה בכל המקומות הנ"ל אשר כ' הרמב"ם ג"כ ככה ובפי"ג הי"ג מה' מעשה הקרבנות כ' הכ"מ ז"ל בעצמו בפשיטות דהואיל והוא איבעי' דלא איפשיטא מש"ה נקט רבינו בדיעבד לקולא וכמו שהבאתי דבריו וא"כ הרי גם בהא דמנודה כו' איבעי' דנא איפשיטא הוא בגמ' וא"כ מדוע כאן הפליא עצה לחפש טעם אחר עמ"ש הרמב"ם ז"ל דבדיעבד הורצה וצ"ע וע"ע בהוריות (דף ד' ע"א) דאמר משל דסומכוס למה הדבר דומה לאדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבעוד יום נתכפר לו ספק משחשיכה נתכפר לו שאין מביא אשם תלוי וברש"י ספק משחשיכה נתכפר לו ולא הוי כפרה דביום צוותו כתיב דקיי"ל דפטור דא"צ להביא קרבן אחר כו' עכ"ל והנה אנו למדין מדברי הש"ס הנ"ל דין חדש דאם מחויב חטאת והביאו ביה"ש א"צ להביא חטאת אחר ואפי' אשם תלוי א"צ להביא [דהי' ה"א לומר דעכ"פ אשם תלוי חייב דכיון דיש ספק אם כיפר על העבירה או לא כיפר א"כ יש עליו עתה ס' עבירה וה"ל כמו אבל חלב או שומן דחייב אשם תלוי] וא"כ יש מכאן מקור לכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דבספק בקרבן הורצה בדיעבד וא"צ להביא קרבן אחר:
ואולם באמת גם בש"ס הוריות הנ"ל קשה להבין הטעם דמדוע אין חייב חטאת אחר הרי הוא בחזקת חיוב להביא חטאת ויש ספק אם יצא ידי חיובו וא"כ מדוע לא ניזיל בתר חזקה ובשלמא בנידון דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאיירי בכולהו בס' דין ובעי' דלא איפשיטא י"ל דל"ש חזקה דבשביל החוקה לא ישתנה הדין כמ"ש קצת פוסקים וכנודע דבריהם ואולם בס' בין השמשות מדוע לא ניזיל בתר חזקה ואולם גם בס' ביה"ש נראה דל"ש חזקה דכיון דס' ביה"ש הוא ספק אחד לו ולכל העולם אם הוא יום או לילה וע"כ א"א לומר שבשביל החזקת חיוב שלו נכריע דבין השמשות הוא לילה שהרי הספק הזה הוא גם לכל העולם ולגבייהו ליכא חזקה וא"כ כיון דלגבייהו נשאר הדבר בספק א"כ ממילא ההכרח שישאר גם אצלו ספק כיון שספק אחד הוא לו ולהם וא"א דיהי' ביה"ש לכל העולם ס' יום ס' לילה ולו ודאי לילה ודו"ק:
ועוד נראה דס' ביה"ש הוי ממש כס' דין דכמו דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ה"נ בשביל החזקה לא ישתנה זמן ביה"ש להיות לילה ואפי' אם היתה החזקה לכל העולם נ"כ לא היתה מועלת כיון שהספק הוא בזמן אם הוא יום או לילה וזה לא ישתנה בשביל החזקה:
ודע דמכ"ז יש ראי' לדעת האומרים דהחזקה הוא מטעם בירור והכרעה בגוף הספק שהחזקה מכרעת ומבררת הספק דאילו לדעות האומרים דחזקה איננה מבררת הספק רק שהתורה גזרה דכשיהי' ס' ישאר הדבר לפי הדין שהי' עד עכשיו א"כ גם כאן נהי דביה"ש אכתי ספק הוא עכ"ז ראוי שישאר המסופק מחויב כמו שהי' מחויב עד עכשיו וכן בהך דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ול"מ חזקה בס' בעיא וכדומה ג"כ נימא דנהי דאין הדין משתנה בשביל החזקה ואכתי ס' הוא עכ"ז ראוי שישאר הדבר המסופק כמו שהי' עד עכשיו וע"כ דחזקה הוא מטעם בירור בגוף הספק וע"כ בס' בעיא וכן בס' ביה"ש לפי מה שכתבנו דל"ש לומר בהו שהחזקה תברר הספק לכן שפיר לא אמרי' בהו חזקה ודו"ק. ואחרי כתבי נזכרתי עוד מדברי הגמ' עירובין (דף ל"ו ע"א) ככר זו היום (ערב שבת) חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה עירובו עירוב היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה אין עירובו עירוב ומאי שנא היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתא לי' קדושה (בביה"ש דקונה העירוב) היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעה לי' קדושתי מיני' עכ"ל הגמ' ומבואר דשייך חזקה גם בספק ביה"ש ואולם י"ל דאין כוונת הש"ס עירובין הנ"ל לחזקה דמעיקרא כ"א לחזקת ממון דאין ההקדש יכול להוציא הממון מבעליו בספק וכן להיפוך בהיום קודש כו' א"א להוציא הדבר מרשות הקדש מספק ובאתי רק להעיר:
והנה מצאתי עוד בירושלמי פסחים פ"ח ה"ב וז"ל א"ר יודן כל הספיקות דר' נתן אינון חוץ מן הזורק דם חטאתי ודם אשמו ס' בלילה זרק ס' ביום זרק נעשה כספק כפרה וס' כפרה כיפר עכ"ל והק"ע והפ"מ שם פירשו דכל מקום שתמצא בספק פסח דאסור באכילה ואפ"ה פטור מפסח שני דע שהיא אליבא דר"נ דס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא אבל לרבנן חיים בפסח שני חוץ ממחוסר כיפורים שהביא חטאתו ואשמו ע"פ ס' בלילה זרק ס' ביום זרק דכיפר ומותר לאכול בקדשים וא"צ להביא קרבן אחר וע"כ אפי' לרבנן פטור מפ"ש כיון דאפי' באכילה איתי' ע"ש וא"כ גם פה נאמר דין כזה דש"ס הורי"ת הנ"ל שאם הביא מחוסר כיפורים קרבנותיו ס' בלילה זרק ס' ביום זרק כיפר ואולם ממאי דדייק הירושלמי לומר נעשה כספק כפרה וספק כפרה כיפר מוכח קצת דבקרבן אחר אם הביאו ס' יום ס' לילה לא יצא ורק במחוסרי כיפורים איתי' לדין זה וצ"ע להבין טעם הדבר דלפי הסברא אדרבה מחוסר כיפורים גרע דהוי בחזקת טומאה לענין אכילת קדשים שהרי הכפורים הם אצלו לענין קדשים כמו הטבילה והע"ש למעשר ותרומה וא"כ כמו שלטבילה והע"ש בעי' לילה ודאי ולא מהני ביה"ש וכמפורש בשבת (דף ל"ה ע"א) וביצה (דף י"ט ע"א) ה"ה דלענין הכיפורים ראוי לומר כן:
והנה נלענ"ד דאפי' נימא דכשהוקרבו כיפוריו ביה"ש חייב קרבן אחר עכ"ז אין החיוב עליו רק בא הקרבן האחר משל ציבור וכמבואר בשקלים פ"ז מ"ו ומ"ז אר"ש ז' דברים התקינו ב"ד כו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באין משל ציבור כו' ע"ש ולא גרע פסול הזה במה שהוקרב ביה"ש משאר פסולים ורק אם האדם בעצמו פשע והביאם ביה"ש לעזרה חייב וודאי להביא קרבן אחר אבל אם הוא הביאם לעזרה ביום והכהנים הקריבום ביה"ש ה"ל כשאר פסולים דאין אחריות על הבעלים אולם יש להסתפק דתנאי ב"ד דשקלים הנ"ל הי' רק בקינין אבל לא בחטאות ואשמות של בהמות דמחוסרי כיפורים ואפי' נימא דתנאי ב"ד זה הוא בכל קרבנות דמחוסרי כפרה ולאו דוקא בקינין עכ"ז אין לפרש בזה דברי הירושלמי הנ"ל ולומר דמה שאמרו בירושלמי דס' כפרה כיפר היינו שהוא א"צ להביא כפרה אחרת ושיצא הוא ידי אחריות חיובו ורק הציבור מביאין עבורו דז"א דא"כ אפי' הוקרב בלילה וודאי נמי שהרי תנאי ב"ד הוא בכל אופנים שנפסלו הקינין שיהיו באות משל ציבור ותו דאכתי תיקשי דעכ"פ ראוי שיהי' אסור באכילת קדשים מטעם חזקת טומאה עד אשר יביאו הציבור כפרה אחרת עבורו ואילו בירושלמי הנ"ל מפורש להיפוך שהר' אמר דמחוסר כיפורים שהביא כפוריו ע"פ ס' ביום ס' בלילה מותר מיד בלילה באכילת פסח אע"פ שלא הוקרבו עדיין כפורים אחרים ודברי הירושלמי לענ"ד צע"ג:
וע"ע במעילה (דף י"ט ע"א) דאמר אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מן ההקדש לחול מן הקודש לקודש כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם מנין ת"ל תמעול מעל מ"מ וברש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול כ' וז"ל לפי שכשאוכל את התרומה הוא מוציאה לחולין מנין המוציא מקודש לקודש כגון שלקח ממעות הקדש וקנה מהן קיני זבין וקיני יולדות או ששקל מהן שקלו שהוא חייב לשקול לתרומת הלישכה או שהביא חטאתו ואשמו מן ההקדש דהיינו מקודש לקודש וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש דקסבר דמאן דמחויב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכאן דהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקודש לקודש כיון שהביאו לעזרה ויצא ידי חובת אחריותו מעל ורי"ס לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם אף ה"נ כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל דכיון דיצא בו י"ח כמו שהוציאו לחולין דמי כו' עכ"ל ומבואר בזה דלר"ש גם בחטאות ואשמות יצא ידי אחריותו אם הביאן לעזרה והיינו על כרחך אף שנפסלו אח"כ ולא נזרק הדם בהכשר שהרי ר"י פליג עלי' וס"ל עד שיזרק הדם וא"כ ע"כ לר"ש אפי' לא נזרק הדם נמי יצא י"ח ועל כרחך הטעם משום דאם הביאן לעזרה ונפסלו אח"כ איו הקרבן האחר בא מן הציבור עבורו ולאו חובה דידי' הוא דאין לומר שאין קרבן אחר בא כלל ורק שבהבאה לעזרה יצא לגמרי י"ח דז"א דזה יתכן רק בנדרים לומר דכשהביא לעזרה יצא לגמרי ידי חיוב נדרו אבל חטאת ואשם שאינו נידר ונידב ורק שמכפרים א"כ פשיטא דבהביא חטאת חלב לעזרה ולא הוקרבה דאין חטאו מתכפר עד שיוקרב קרבן וירצה וכן בחטאות ואשמות דמחוסרי כפרה פשיטא שאינם מטהרים לאכול בקדשים כ"א כשהוקרבו בפועל וא"כ ממילא מדאמר ר"ש גם בחטאות ואשמות דכשהביאן לעזרה יצא ידי אחריותו על כרחך הכוונה רק דאם נפסלו אח"כ אזי הקרבן האחר בא משל ציבור עבורו וא"כ קשיא טובא דמה זה שאמר ר"ש במשנה דשקלים הנ"ל דתנאי ב"ד הוא בקינין הפסולות דבאות משל ציבור הרי גם בשאר קרבנות אמרי' כן לדידי' וצריך לומר דקינין דשקלים הנ"ל לאו דיוקא הוא אלא דה"ה בכל קרבנות מחוסרי כפרה וחטאות ואשמות דמעילה הנ"ל הכוונה ג"כ אחטאות ואשמות דמחוסרי כפרה וכמש"ש קיני זבין וזבות ויולדות דהוי ג"כ כיפורים דמחוסרי כפרה ומה שאמר בש"ס מעילה הנ"ל דמשהביאן לעזרה מעל היינו ג"כ מטעמא דכיון דתנאי ב"ד הוא דפסולות באות משל ציבור א"כ הרי הוא יצא ידי אחריותו מהבאתו לעזרה שהרי אפי' יופסלו יביאו הציבור עבורו אחרים וע"כ מעל מיד בהבאתן לעזרה דכיון דיצא ידי אחריותו ה"ל כהוציאן לחולין וכדברי רש"י הנ"ל ואע"ג דר"ש שם אקרא קאי וכדמסיק ת"ל תמעול מעל מ"מ עכ"ז ניחא דוודאי קרא אתא לרבויי רק דמשנה מקודש לקודש מעל והיינו בזריקת הדם בקרבנות גם לר"ש כיון דמה"ת אינו יוצא ידי אחריותו רק עד אחרי זריקת הדם ורק אחרי שהתקינו ב"ד שיהיו באות משל ציבור אם נפסלו ממילא כיון שהביאן לעזרה מעל מה"ת כיון שיצא י"ח בהבאה שהרי אפי' יופסלו לא יביא מעתה אחרים תחתיהם וע"כ שפיר נקט קרא אהביאן לעזרה שהרי לפי התנאי ב"ד דכעת מועלים ממקרא זה מיד כשהביאן לעזרה ודו"ק [ומצאתי בתוספתא מעילה פ"א המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש השוקל שקלו מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר"ש וחכ"א לא מעל עד שיזרקו דמים ע"כ ואולם בגמ' מעילה הנ"ל ליתי' לתיבת ופסחו וע"ע בענין זה בחולין (דף כ"כ ע"ב) תד"ה והביא ובגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם עש"ה]:
ואחזור לעניין הראשון ואומר דהירושלמי פסחים הנ"ל נ' דאין כוונתו כמ"ש למעלה דרק בס' מחוסרי כפרה כיפר בספק יום ספק לילה וא"כ יש מחלוקת בזה לכאורה בין הבבלי להירושלמי שהרי בבבלי במס' הוריות מבואר דאפי' בחטאת חלב כיפר בבין השמשות וכנ"ל ונתיישבתי דאדרבה דברי הירושלמי מתאימים יחדיו עם גמ' דהוריות הנ"ל וזה כי הירושלמי אמר חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו ס' ביום זרק ס' בלילה זרק נעשה כספק כפרה וס' כפרה כיפר ואי איתא דרק במחוסרי כפרה הדין כן הל"ל ה"ז ס' כפרה וס' כפרה כיפר שהרי בס' כפרה ממש איירי וקאי שמחוסר כיפורים שהביא חטאתו ואשמו ס' ביום כו' כיפר וטהור לאכול בקדשים ורשאי לאכול הפסח בלילה וע"כ גם לרבנן דר"נ א"צ להביא פסח אחר ומדאמר נעשה כספק כפרה מוכח שאין כוונתו לספק של מחוסרי כיפורים רק כוונתו דספק של מחוסר כיפורים הנ"ל שהביא חטאתו ואשמו ס' יום ס' לילה נעשה כספק כפרה של חטאת חלב ואשם תלוי וכדומה שהם קרבנות המכפרים על עבירות וס' כפרה דכה"ג הי' ידוע להם ז"ל בפשיטות דכיפר וכש"ס הוריות הנ"ל וא"כ דברי הירושלמי הנ"ל וש"ס הוריות הנ"ל אדרבה מתאימים יחדיו:
והנה מצאתי עוד תוספתא בכריתות פ"ב הביא חטאתו ושחטה ס' נזרק הדם ס' לא נזרק הדם יצא אם הי' מחוסר כפרה ס' מבעוד יום ס' משחשיכה ה"ז מביא חטאת העוף ספק עכ"ל התוספתא וצ"ע והנה הא דבחטאת נקיט ס' נזרק כו' ובמחוסרי כפרה נקט ס' חשיכה כו' נ' דכל חד לרבותא נקט דבחטאת אפי' הי' ספק בעיקר המעשה שמא לא נעשית אעפ"כ יצא ובמחוסר כיפורים אפי' הספק רק בזמן שמא משחשיכה לא יצא ודו"ק, וע' תוס' בכתובות פ' האשה שנתארמלה דגירש ס' קרוב לו כו' עושה יותר חשש מכשיש ס' אם גירש כלל עש"ה והנה מאי דמשמע לכאורה בתוספתא הנ"ל דהא דבחטאת יצא זהו רק אם הספק בזריקה לבד אבל אם הי' הספק גם בשחיטה לא יצא זה ג"כ צריך ביאור וטעם ואולי הכוונה דכיון דשחט וקיבל כו' ע"כ יש לתלות דוודאי גמר כהלכתו והית' גם זריקה דסירכי' נקט ואתי וכהך דברכות (דף ט"ו ע"א) וע' "ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד ובאתי רק להעיר.
ומצאתי עוד בירושלמי הוריות פ"ג ה"ג אכל ס' כזית ספק ביוה"כ אכלו ס' לאחר יוה"כ אכלו חבריא אמרין ספק כפרה כיפר (כוונתו לענ"ד כירושלמי פסחים הנ"ל דאמר דספק כפרה כיפר והיינו שאם מסופק אם נתכפר ע"י קרבן הבא לכפרה יצא וא"צ להביא עוד לא חטאת ולא אשם תלוי וה"נ בס' אם נתכפר ע"י יוה"כ דיוה"כ מכפר על חיוב אשם תלוי אזי פטור מאשם תלוי עוד) אמר ר' מתניא לעולם אין ספק כפרה אלא מיני דמים עכ"ל וכוונתו דרק במיני דמים יצא אם יש ספק בכפרתן אבל בשאר כפרות כגון יוה"כ בעי' שידע וודאי שכיפר יוה"כ ומשמע מזה לכאורה דגם במנחה המכפרת כגון מנחת חוטא דלא הוי מיני דמים נמי לא אמרי' דס' כפרה כיפר וזה ג"כ צריך טעם וע"ע ברמב"ם ה' פסולי המוקדשין פ"ג הי"ז וז"ל קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו שהדבר ספק שמא חיבורי עולין כעולין הן חשובין וכ' הכ"מ וז"ל ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלי' בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם עכ"ל וצ"ע דממ"נ אי הא דאינו עולה היינו דאינו מחויב להעלות אבל רשאי הוא להעלות עכ"פ א"כ ל"ל טעמא דזלזול קדשים תיפוק לי' דכיון דיש ס' אם חייב להחזיר ואיסור אין כאן אם יחזיר א"כ פשיטא דחייב להחזיר וככל סד"א דהוי לחומרא ואי הא דאינו עולה היינו שאסור להעלות א"כ מדוע יהי' מותר משום זלזול קדשים נימא איפכא דבזיון המזבח הוא אם מעלה דבר פסול ע"ג המזבח ותו דא"כ בכל קרבן שנפסל מספק יזרוק הדם מטעמא דזלזל קדשים דשמא כשר הוא ואסור לבזותו להביאו לידי פסול ע"י עיבור צורה ואולי כאן כיון דהי' כבר על המזבח ונעשה לחמו של מזבח עדיף טפי ושייך בי' טפי זלזול קדשים:
[ועיין כעין זה בזבחים (דף פ"ה ע"א) דאמר מדיחן ל"ל דאי מתרמי כהן אחרינא ולא ידע ניסקינהו ואנן ניקו ונעביד להו לכהנים מילתא דאתו בה לידי תקלה (לעלות פסולין שירדו, רש"י) אפ"ה עדיפא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבילה] והנה מ"ש די"ל דקומץ שמיצה שמנו כו' הספק רק אי חובה להעלות אבל מותר הוא להעלות בוודאי עיין כעין זה ברש"י זבחים (דף פ"ו ע"א) ד"ה לא יחזיר ובתוס' שם ד"ה וכולן עש"ה ודו"ק בכ"ז ובאתי רק להעיר (וראיתי עוד ברמב"ם פ"י מכלי המקדש ה"ז דפסק ג"כ בכל הנך איבעיי דלא איפשיטו בדין חציצה בבגדי כהונה דש"ס זבחים (דף י"ט ע"א) דצריך ליזהר לכתחלה ובדיעבד אם עבד עבודתו כשירה ע"ש ובכ"מ שם בא קצת להסביר הדבר ויש לדון בכל דבריו שם ועוד נזכרתי דינ"ע עוד בזה בפסחים (דף פ"ח ע"ב) בהך דהמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבלת באחד מהן כו' דאמר דפטורים מלעשות פסח שני ובגמ' שם והא איכא חד דלא נפק משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין בעזרה דארבעה מינייהו עבדי להו כו' ומשמע לכאורה דרק הואיל וארבעה עבדו וחד הוא דלא עביד לכן איו מביאין פסח שני דאע"ג די"ל בכל אחד דהוא בחזקת חיוב עדיין מ"מ הא רובא וחזקה רובא עדיף משא"כ אילו היו רק שנים שנתערבו כו' היו חייבין להביא כל אחד פסח שני משום חזקת חיוב כמו בב' שבילין דמוקמינן לכל חד בחזקת טהרה ואע"ג דסתרי אהדדי:
ואולם בפסחים שם (דף צ"א ע"א) אי' דמפקח את הגל ששחטו וזרקו עליו ואח"כ נמצא אותו שבגל מת דבגל ארוך פטור מלעשות פסח שני דאימא טהור הי' (המפקח) בשעת שחיטה וברש"י שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן עכ"ל הרי דשם איירי רק בספק באדם אחד אם יצא ידי פסח ואעפ"כ פטור מלעשות פסח שני ומדמי לי' רש"י להך דחמשה שנתערבו כו' אע"ג דשם יש רוב נגד החזקה משא"כ כאן דאין דבר נגד החזקת חיוב ואולם כאן ג"כ יש חזקת טהרה המנגדת לומר שלא האהיל ולא נטמא עדיין אז וגם יש חזקת חי של אותו שנמצא מת לומר דאח"כ הוא שמת ויש לדון בזה בתוס' שם ד"ה שהי' עש"ה:
וגם י"ל דלא שייך בפסח חזקת חיוב כלל לעניין הבאת פסח שני כיון דקרבן אחר הוא ואותו קרבן שהי' חייב להביא היינו פסח ראשון הרי כבר עבר זמנו וא"א להביאו עוד ואולם למ"ד שם (דף צ"ג ע"א) דשני תשלומין דראשון הוא י"ל דשפיר שייך חזקת חיוב ואף שא"א לו לקיים גוף החיוב עוד מ"מ חייב להשלימו בתשלומין שנתנה לו תורה ודו"ק ובאתי רק להעיר].