ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל י
הנה נודעת דעת הרמב"ם ז"ל דכל מילי דרבנן לאו דלא תסור ועשה דועשית ע"פ התורה כו' אית בהו ולכאורה ק' ע"ז מש"ס בכורות (דף מ"ג ע"ב) דאמר מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין איכא בינייהו עשה עש"ה וא"כ להרמב"ם ז"ל אדרבה הא מראית העין אית בי' עשה דועשית וגם לאו דלא תסור ואע"ג דגם להרמב"ם איכא מילי טובא בין דאורייתא לדרבנן מ"מ ל' איכא בינייהו עשה משמע דמראית העין אין בו עשה כלל וי"ל דמראית העין גם להרמב"ם ז"ל הוי אך דרבנן לבד ודעת הרמב"ם הנזכרת הוא רק על גזירות ותקנות חכז"ל אבל מראית העין איננה נזירה אך חומרא בעלמא דנראה כבע"מ והוי כמזלזל באיסור שאינו חש אם יאמרו עליו שהוא עובר בע"מ או שהוא בזיון לקרבן אם העובד מאוס למראית העין כנראה מפירש"י שם ע"ש ועכ"פ אין כאן גזירה אטו דאורייתא וע' ר"ש כלאים פ"ב מ"א בשם הירושלמי דאיסור מראית העין דקיל מותר לבטל לכתחלה ע"ש וכ"כ בס' שושנת העמקים להסתפק כזה דבקנסות חכז"ל ליכא לאו ועשה הנ"ל גם להרמב"ם ז"ל דקילי מגזירות ותקנות יעויש"ה [וע' רש"י כריתות (דף כ"א ע"ב) דאהא דאמר התם דדם דגים שכינסו אסור פירש"י דם דגים שכינסו בכלי אסור דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם עש"ה וצע"ק מדוע לא פירש כפשוטו שהרואה יחשיד אותו שאוכל דם ואסור להביא עצמו לידי חשד וככל מראית העין שבש"ס שביאורו משום חשד וכמבואר ברש"י ע"ז (דף י"ב ע"א) ד"ה כל מקום שאסרו וז"ל כ"מ שאסרו חכמים דבר המותר ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה עכ"ל וא"כ מדוע שינה כאן לפרש משום גזירה אטו האיסור גופי' דשמא יאמר הרואה שמותר לאכול דם והנה שם בע"ז (דף י"ב ע"א) ההכרח לפרש מטעם חשד דא"ל דהאיסור הוא כדי שלא יטעה הרואה לעבוד עכו"ם דאז שוב האיסור רק מפני הכשלת הרואה וה"ל רק לתא דלפני עור כו' וא"כ איננו ביהרג ואל יעבור וכמבואר ביו"ד סי' קנ"ז סעיף א' דלפני עור כו' בהכשלה לעבוד עכו"ם לא חשיב אביזרייהו דעכו"ם וא"צ למסור נפשו והוא מר"ן פ' בן סורר ע"ש ואילו בע"ז שם אמר דמראית העין דעכו"ם אסור אפילו במעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיניה מיית ע"ש וא"כ על כרחך דאין טעם האיסור שם מפני הכשלת הרואה רק משום חשד ודע כי מצאתי איסור מראית העין מה"ת והוא ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ג ה"י שכ' אסור לעשות צורות לנוי כו' כדי שלא יטעו בהם הרואים וידמו שהם עכו"ם כו' ואיסורא דאורייתא קאמר יעוש"ה:
ואולם עניין מראית העין זה נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שהכוונה הוא כדי שלא יטעו הרואים שהוא עכו"ם ויטעו גם הם מתוך כך לעבוד עכו"ם ואיננו כשאר מראית העין אשר הוא אך משום חשד וכדכתיבנא ואולם באמת גם איסור הבאת עצמו לידי חשד יש מ"ד דהוא מה"ת שהרי ר' שמעון אומר כן להדיא בשבת (דף כ"ג ע"א) ע"ש דאמר מפני ארבע דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים כו' ומפני חשד כו' ע"ש ור' שמעון לטעמי' דס"ל בעלמא דדרשינן טעמא דקרא [ומצאתי מימרא דר"ש דשבת הנ"ל ג"כ בסיפרא קדושים פרק א' ברייתא י' ובתוספתא פאה פרק א' ונאמר שם מפני מראית העין תחת מפני החשד וזו ראיה מפורשת ג"כ דאיסור מ"ע הוא משום חשד והכי מוכח בדוכתי טובי ויבואר עוד במ"א אי"ה] וע"ע שקלים פ"ב מ"ב דמייתי קרא דוהייתם נקיים וגו' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ויליף מינייהו איסור הבאת עצמו לידי חשד ע"ש]:
והנני חוזר לענין דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכל מילי דרבנן לאו דלא תסור כו' אית בהו ואומר דיש להביא ראי' לסברא זאת מסנהדרין (דף ע' ע"ב) דאדתנן במתני' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה אמר בגמ' וז"ל דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית ציבור וטעמא מאי איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ע"כ וברש"י שם כי תנחומי אבנים תקנתא דרבנן בעלמא הוא תענית ציבור לא עבר אלא אדרבנן עכ"ל ומוכח מזה דגם מילי רבנן מה"ת נינהו מדמעטינן להו מקרא דאיננו שומע בקולנו וקרינן להו קולו של מקום וכמדומה שהרמב"ן בס' המצות הביא סוגי' דסנהדרין הנ"ל ואיננו כעת לפני לעיין בו וע"ע סנהדרין (דף פ"ז ע"א) ת"ר זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושנגתו חטאת דברי ר"מ ר' יהודא אומר על דבר שעיקרו מה"ת ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפי' דקדוק אחד מדקדוקי סופרים מ"ט דר"מ כו' ור"ש אשר יגידו לך מן המקום ההוא כל דהו ע"כ ונראה דר"ש ס"ל דאפי' בהמרה על גזירה דרבנן שגזרו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית חייב מיתה כדין זקן ממרא דס"ל דאשר יגידו לך וגו' כל דהו משמע ר"ל כל מה שגוזרים ואומרים ב"ד הגדול חייבים לשמוע להם וכשאחד ממרה על גזירתם כפי התנאים המבוארים שם בסנהדרין כיצד נעשה זקן ממרא ה"ל גם בהמראתו על גזירה דרבנן שלהם זקן ממרא וחייב מיתה וא"כ מבואר דדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל פלוגתא דתנאי היא דר"ש מפרש לקרא דאשר יגידו לך אפי' בחומרות ותקנות דדבריהם ור"מ ור"י לא מפרשי לי' הכי וכבר כתבתי כו בחידושי בסוגי' דמצהב"ע והארכתי בזה שם דרך פלפול:
וראיתי בהקדמת ס' זוהר הרקיע דהביא סוגי' דסנהדרין הנ"ל ולא נחית להעיר דר"ש סבירא ליה כרמב"ם הנ"ל רק כתב דרך פשיטות דדקדוקי סופרים דר"ש הנ"ל הכוונה על הדינים הנלמדים בי"ג מדות ע"ש ולילי דבריו ז"ל הי' נלענ"ד כמ"ש שכן מצינו ג"כ בבכורות (דף ל' ע"ב) עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדקדוקי סופרים וברש"י ד"ה דקדוקי סופרים כ' חומרות דרבנן עכ"ל וכן מצינו עוד תיבות דקדוקי סופרים בסיכה (דף כ"ח ע"א) ע"ש וגם שם פירש"י חומרות דרבנן עש"ה וא"כ נראה פשוט לכאורה דגם דקדוקי סופרים האמור בסנהדרין הנ"ל הכוונה ג"כ אחומורות דרבנן ואולם בתמורה (דף ט"ז ע"א) נמצא ג"כ בגמ' תיבות דקדוקי סופרים ושם פירש"י פירוש אחר לגמרי יעויש"ה וצע"ק והנה מ"ש למעלה מהך דשבת (דף כ"ג) מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסיף שדהו כו' ומפני החשד כו' הנה אחרי זמן הגיעו לידי שו"ת רד"ך ומצאתי שכ' י"ל כן בבית י"ז לדקדק מהך דשבת הנ"ל דאיסור הבאת עצמו לידי חשד הוא מה"ת ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הגדולה ז"ל וגם מצאתי עוד בשו"ת מהראנ"ח סי' מ"ב וסי' ע' שהביא דברי הרד"ך הנ"ל וכ' עוד ראי' מהך דאלמנה עני' דאין ממשכנין אותה מפני שמתחייב להחזיר לה ונמצא משיאה שם רע בשכנותי' ע"ש וראי' זו תמוה דמשם ראי' רק שאסור להביא את חבירו לידי חשד ואין זה עניו לחשד דעצמו וכמובן]: