ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל ט
נסתפקתי מצות קריאת המורה מה עניינה אם החיוב הוא אך השמיעה לדברי תורה הנקראים או שבאמת מחויבים כל א׳ וא׳ לקרות רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו והנה לפי המבואר בב"ק (דף פ"ב ע"א) דעיקר התקנה היתה שכיון שהלכו ג׳ ימים בלא תורה נלאו כו׳ עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין כו' נראה מזה דעיקר מצות קריאת התורה הוא אך לקיים מצות ת"ת וא"כ מוכח דהמצוה היא השמיעה לבד דלענין מצות לימוד תורה וודאי דעיקר המצוה הוא אך הידיעה וההבנה לבד וכמבואר בביאורי הגר"א לאו"ח ה׳ ברכת התורה ע"ש שתמה עמ״ש המחבר דהמהרהר בד"ת א"צ לברך ותמה הא כתיב והגית בה וגו׳ והגיון הוא בלב וכמ"ש והגיון לבי לפניך יעוש"ה בביאור הגר"א ובעירובין פרק כיצד מעברין הגדילו חכז"ל מעלת הדבור בתורה לתועלת הזכרון אבל לעניין התקנה שלא יהיו ג׳ ימים בלי לימוד תורה וודאי דדי בזה בשמיעה וידיעת דברי התורה ששומע והנה אי נימא דהחיוב הוא על כל א׳ לקרות א"כ פשוט דגם כאו"א חייב בברכת קריאת התורה ושגם בזה הקורא מוציא את כולם:
ולפי"ז יש עוד ראיה שניה לכאורה בזה דאין הקריאה חובה על כאו"א רק השמיעה לבד וזה ממ"ש התוס' סוכה (דף נ"ב ע"א) ד"ה וכיון וז"ל והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ס"ת ולא בתפלה ולא בדבר שש"צ מוציא רבים יד"ח עכ"ל. ונראה מזה דאין הקורא מוציא השומעים כלל בברכתו ועל כרחך דאין חייבין לקרות ולברך כלל וכנ"ל ואולם זה עדיין ק' דהא עכ"פ מחוייבים בברכה על מצות השמיעה כמו בתקיעת שופר וא"כ עכ"פ הרי מוציא אותם בזה ומדוע יועיל אמן בהנפת סודרין ונראה דכיון דבאמת גם ברכת התורה שבבוקר מספקת על ד"ת ששומעים בעת קריאת התורה אלא דמפני כבוד הספר בצבור תקנו ברכה מיוחדת לקורא וכמבואר בש"ע או"ח סי' קל"ט ס"ח ע"ש וע"כ בשומעים לא שייך זה ושפיר פטורים מברכה בין אם השמיעה היא המצוה או הקריאה דרק בקורא באמת מתוך הספר שייך כבוד תורה משא"כ השאר שפיר פטורים דיצאו עוד בברכת התורה דשחר ידי חובת ברכת קריאת התורה וכמ"ש [ומצאתי שוב בראבי׳ סי' קנ"ט דהביא הך דתוס' סוכה הנ"ל וכ' וקצת תימה הוא כו׳ דבקריאת התורה הוי נמי לכולן חיובא אלא שקורין בשבת ז׳ ובחול ג׳ ומוציאים את הרבים ידי חובתן עכ"ל] והנה מדברי התוס' בר"ה (דף ל"ג ע"א) ד"ה הא נראה ג"כ שהקריאה הוא המצוה אלא שהקורא מוציא את הציבור בקריאתו ע"ש שכתבו וז"ל ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפ׳ מי שמתו ועולה למנין ז' עכ"ל [ויש לדחות דאפי' אי השמיעה המצוה מ"מ בעי' שישמע מפי המחויב בדבר כמו בתקיעת שופר ועש"ה בכל דיבור התוס' בר"ה]:
ועוד נראה להביא ראיה שהקריאה היא המצוה ושהקורא מוציא בה את כולם מהא דאמרינן בתענית (דף כ"ח ע"א) בשחרית ובמוסף נכנסין לביהכנ"ס וקורין כדרך שקורין כל השנה (בקריאת המעמדות איירי) ובמנחה יחיד קורא אותה על פה א"ר יוסי וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בציבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כדרך שקורין את שמע ע"כ ודברי הברייתא הנ"ל המה קשי ההבנה מאוד והת"י ביומא (דף ע' ע"א) ד"ה ובעשור פירשו הדברים עש"ה שהקשו הא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ואמאי קרינן פ' שמע ופ' ויושע בע"פ ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן ושזהו ביאור דברי ר' יוסי הנ"ל דה"ק וכי היאך יחיד יכול לקרות ד"ת ע"פ בציבור להוציא את הציבור יד"ח והא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ בכה"ג אלא כולן נכנסין וקורין ע"פ ואין א' מוציא את חבירו ובכה"ג שפיר שרי לקרות ע"פ כקורין את שמע דאין בו איסור משום דברים שבכתב כו' עכת"ד שמה ותלי"ת קיימתי פירושם זה מסברא דנפשאי גם טרם ראיתי ד' הת"י הנ"ל ואך מיד בראותי דין זה בתוס' תמורה (דף י"ד ע"ב) ד"ה דברים שכתבו שם ג"כ כזה דבדבר שאין מוציא אחרים יד"ח לית ביה משום דברים שבכתב כו' ע"ש שלא הביאו ראיה לזה אזי ביארתי מסברתי עפ"י הדין הזה דברי הש"ס תענית הנ"ל ובראותי אח"כ דברי הת"י יומא הנ"ל שמחתי מאוד שכוונתי לדעתם הגדולה והנה עכ"פ מבואר בש"ס תענית הנ"ל לפי ביאור הת"י הנ"ל דבקריאת המעמדות היה חיוב על כל א' לקרות ושהקורא היה מוציא אחרים יד"ח בזה וע"כ יש לדמות מסברא כל קריאת התורה לקריאת המעמדות ולומר דבכל קריאת התורה נמי הקריאה היא המצוה וכמובן:
והנה מצאתי עוד גילוי לספק זה מדברי הר"ן פ"ק דפסחים סוגי' דלבער ועל ביעור שהקשה מדוע תקנו במגילה על קריאתה ובשופר לשמוע קול שופר עש"ה ולכאורה מאי קושי' אי נימא דבמגילה עיקר המצוה שיקרא כאו"א ומה שקורא רק אחד הוא מטעם שמוציא את הרבים ידי חובתן א"כ הא לא שייך לתקן לברך על השמיעה שהרי אין עניין המצוה השמיעה כלל כ"א הקריאה משא"כ בשופר דהמצוה הוא רק לשמוע קול תקיעה מפי המחויב בדבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכותיו ואין התקיעה מצוה כלל ושפיר תיקנו על השמיעה וא"כ נראה מזה דס"ל להר"ן ז"ל דגם במגילה ענין המצוה רק שישמעו קריאת המגילה מפי המחויב בדבר הקורא כמו בשופר וע"כ שפיר הקשה ודו"ק וא"כ יש לדון דה"ה בקריאת התורה שתיקנו מרע"ה ונביאים ועזרא נמי עניין המצוה הוא אך השמיעה [וע"ע שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקע"ב דמוכח קצת משטחיות לשונו דאין הציבור נחשבין קוראים בתורה ע"י שיוציא אותם הקורא בקריאתו עש"ה ואולם בתשובה אחר מצאתי לו ז"ל והוא בחלק ג' סי' תתס"ז שכ' דסומא אין חייב לשמוע שנים מקרא ואחד תרגום מפי אחר דכיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ובכתב א"א לו שהרי אינו רואה לא מצינו דבר שיהיה פטור ע"י עצמו משום דלא שייך ויתחייב ע"י אחרים וראיה מהא דר' ששת הוי מהדר אפי' וגריס בשעה שהיו קוראין בתורה ואיכא מ"ד משום דר' ששת סגי נהור הוי ולא היה חייב בשמיעת התורה ומש"ה מהדר אפי' וגריס, עכ"ל ומוכח מזה להדיא דס"ל דהקריאה הוא המצוה בקריאת התורה ורק שהקורא מוציא השומעים בקריאתו וע"כ ר' ששת שהיה פטור מקריאה מצד עצמו מפאת היותו סגי נהור לכן ג"כ אין חייב לצאת ע"י הקורא המוציאו דא"א שיהיה אדם פטור מדבר מצד עצמו ויתחייב לצאת ע"י אחר משא"כ אם נאמר דהשמיעה הוא כל המצוה א"כ הרי אין חילוק בין סגי נהור לאחר כיון שגם סגי נהור יכול לשמוע והרי זה כל המצוה ודו"ק היטב:
ודע דמרדב"ז הנ"ל יש לדקדק לכאורה דאונס במ"ע עושה פטור ולא שהוא מחויב אלא שאינו יכול לקיים חיובו רק דמפאת האונס פטור לגמרי וכמ"ש ז"ל דסומא כיון דא"א לו לקרות שהרי אינו רואה לכן פטור משום דלא שייך וע"כ גם ע"י אחרים אינו מתחייב ויש לחלק בזה בין חיוב דאו' לדרבנן וכבר הארכתי בעניין זה אי אונס במ"ע עושה פטור באתוון דאורייתא ובית האוצר:
ויש עוד ראיה מהא דחרש שאינו שומע אינו מוציא אחרים בתקיעת שופר משום דהמצוה היא השמיעה וזה שאינו שומע לכן פטור בעצמו ואין הפטור מוציא את המחויב ידי חובתו כמבואר בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קי"ג והובא בש"ע או"ח סי' תקפ"ט ומבואר ג"כ דאונס עושה פטור ודע דגוף דברי הרדב"ז הנ"ל דמה שהוא פטור ע"י עצמו אין לו להתחייב לעשותו ע"י אחרים כלל גדול המה ויל"ע בם לכאורה מהך דר"ה (דף כ"ט ע"א) דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא וצריך לשמוע תקיעת שופר מפי אחר ויל"ע עוד מכמה דוכתי ואכ"מ:
והנה מ"ש למעלה בשם הגר"א ז"ל דמצות ת"ת יוצאין במחשבה וא"צ דיבור וגם הסברא מחייבת כן שכל עניינו של לימוד הוא אך ההבנה והידיעה וא"כ מה לי אם מדבר בפיו או לא וכנ"ל לכאורה יש סתירה לוה מש"ס ברכות (דף ט"ו ע"ב) א"ר יוסף כו' מחלוקת (אי צריך להשמיע לאזניו) בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר כו' מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב ע"כ ומשמע מזה לכאורה דבד"ת עכ"פ אם לא השמיע לאזניו לא יצא אולם באמת אינה ראיה לסתור כלל דמלת שמיעה יש לה ב' ביאורים א' שמיעה ממש ב' רבנה וכנודע וע"כ מעיקרא דה"א דקאי קרא דהסכת אשאר מצות שבדיבור ע"כ מפרש ליה דכוונתו אשמיעה ממש ושהצריך הכתוב השמעה לאזניו במצוות שבדיבור אבל כדמסיק דההיא בד"ת כתיב ובד"ת א"א כלל שיהיה ביאורו השמעה לאוזן כיון שגם דיבור א"צ וכמוכרח מסברא וכנ"ל וע"כ מפרשי' ליה דקאי אהבנה וציוה הכתוב לשום לב ולהכניס לתוך לבו היטב את הד"ת ששומעין ולומדים וכמו מלת הסכת שביאורו קבלת הדברים והכנסתם ללב וראי' ברורה לזה דאין כוונת הש"ס כאן לחדש דבד"ת אם לא השמיע לאזניו לא יצא מדברי הרי"ף שכ' וז"ל אר"י מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא דתניא לא יברך ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא עכ"ל ומדלא העתיק הרי"ף גם ההיא מסקנא דפריך מקרא דהסכת וגו' ומשני ההיא בד"ת כתיב מוכח דלא בא הש"ס לחדש דין בזה וע"כ לא העתיקו הרי"ף בהלכותיו כמו שהעתיק ראשית דברי הגמ' הנ"ל ואך כוונת הגמרא בהא דההיא בד"ת כתיב הוא אך עניין מוסריי לשום לב אל דברי תורה וע"כ לא העתיקו הרי"ף והנה נראה עוד ראיה דיוצאין מצות ת"ת בהירהור לבד שהרי המצוה רק לעסוק בד"ת וכמו שסידרו בברכת התורה לומר אקב"ו לעסוק בד"ת [וע' שבת (דף כ"ג ע"א) ותוס' יבמות (דף צ' ע"ב) ד"ה כלהו ראיה דוגמת זה מנוסח הברכה] והנה בברכות (דף ה' ע"א) איתא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנא' אמרו בלבבכם כו' עכ"ל הגמ' ומוכח שהמחשב ד"ת בלבבו מקרי עוסק בתורה מדמייתי איעסוק בתורה קרא דאמרו בלבבכם וא"כ מבואר מזה דיוצאין מצות ת"ת בהרהור לבד וא"צ דיבור דווקא אילם בח"א למהרש"א שבת (דף ס"ז ע"א) ד"ה ולימא וירא מלאך ד' מצאתי שכ' לחלק בין עוסק בתורה לעוסק בדברי תורה דעוסק בתורה היינו הרהור ועוסק בדברי תורה היינו דיבור עש"ה:
ואולם בגוף הדבר אם יוצאין מצות ת"ת בהרהור מצאתי שגם המהרש"א ז"ל פשיטא ליה דיוצאין דבסוכה (דף כ"ח ע"א) אדאמרינן התם על ר' יוחנן בן זכאי שלא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה כתב המהרש"א ז"ל בח"א וז"ל הגם שהיה אפשר בלימוד עיוני עיקרא בגירסא כדי שלא תשתכח כדאמרי' בכמה דוכתי עכ"ל ואי איתא עדיפא הול"ל דאין יוצאין המצוה בהרהור עיוני וע"כ דפשיטא ליה דיוצאין ורק שלענין הזכרון יש מעלה לדיבור וכמ"ש למעלה וע"ע אבות פ"ג מ"ב שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרוי' ביניהם כו' מניין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו ובתוי"ט ד"ה ועוסק בתורה כ' שהיחיד אינו רגיל להוציא דברי תורה מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה עכ"ל וה"ז ג"כ כמהרש"א הנ"ל דיש חילוק בזה בין עוסק בתורה לעוסק בדברי תורה:
ואולם לעניין גוף הדבר נ' גם מן התוי"ט דיוצאין גם בהרהור מצות ת"ת מדכ' דיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו וכמובן ואולם בפי' הרע"ב כ' שם וז"ל וידום ל' קול דממה דקה כדרך השונה יחיד שהוא שונה בלחש עכ"ל והנה מ"ש דתיבת וידום משמעותו קול דממה דקה בלחש דבריו צע"ג מגמ' זבחים (דף קט"ו ע"ב) כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם שתק וקיבל שכר שנא' וידום אהרן וכן בדוד הוא אומר דום לה' והתחולל לו אעפ"י שמפיל לך חללים חללים את שתוק כו' ושם הרי הכוונה על שתיקה לגמרי וע"ע מ"ק (דף ט"ו ע"א) אבל אסור בד"ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל דום ע"ש ופשיטא דאבל אסור בד"ת אף בלחש וראיתי לאחד מן האחרונים שנסתפק אי אבל שרי להרהר בד"ת והנה מדברי התוי"ט הנ"ל מוכח דשרי אולם מגמ' זבחים הנ"ל נראה דאסור דבגמ' זבחים הנ"ל וודאי הכוונה שאפי' בהרהור לא יהרהר נגד מדותיו ית' ודו"ק כי קצרתי:
והנה לעניין הספק הקדום אי בקריאת התורה השמיעה היא המצוה או המצוה עכאו"א לקרות רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו הנה מצאתי עוד הדבר מבואר בשו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ג וז"ל אמר אלי בנדיט ששאל את מהר"י ווייל ז"ל השומע מן הקורא קריאת התורה בביהכ"נ אם יוציא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אלא מקרא פעם אחד (ואחד תרגום] והשיב דלא יצא משום דלא קיימא בביהכ"נ רק לשמיעה ולא לקריאה ונ"ל דמסתמא ראיה דידיה מדאמרינן בפ' חזקת הבתים דלשמיעה קיימא לא מצי מסלק נפשיה עכ"ל ז"ל והנה מבוארת דעת המהר"י ווייל ז"ל דהשמיעה היא המצוה לא שמחויבים כאו"א לקרות וחשיבי קוראים מפאת שהקורא מוציא אותם בזה דאילו היו נחשבים קוראים היה ראוי שיצאו בזה ידי פעם אחד מקרא לעניין שנים מקרא ואחד תרגום ורק נחשבים שומעים לבד לא קוראים וכמפירש בדבריו ז"ל וא"כ ע"כ דכך היא המצוה השמיעה לבד אולם מה שהביא המהר"י ברונא ז"ל ראיה לזה מגמ' פ' חזקת הבתים והוא שם (דף מ"ג ע"א) הוא מקושי ההבנה דהגמ' נקטה המציאות כמו שהוא ששומעים קריאת התורה ואין לדון מזה כלל אם הקריאה היא המצוה או השמיעה דבין כך ובין כך סוף סוף הרי הם נצרכים אל הס"ת ולא מצי מסלקי נפשיהו וחשובי נוגעים וכמובן בפשיטות וצ"ע:
וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא סי' קצ"ו דכ' וז"ל ובאשר"י בפרק ג' שאכלו האריך בדינים אלו והקשה ג"כ מ"ש קטן דעולה למניין שבעה וקורא בתורה ואינו יורד לפני התיבה ותי' דהתורה לשמועה קיימא ואינו ברכה לבטלה כו' ומ"מ קשה לי מ"ש ממקרא מגילה דקטן פסול לקריאת המגילה] כו' ואולי במגילה חייבים בקריאה יאה גמורה שנא' נקראים ונעשים ולהכי מברכים על מקרא מגילה ולא על שמיעת מגילה ותנן הכל חייבין לקרות המגילה עכ"ל ז"ל ומבואר גם בזה דעתו ז"ל דבמגילה הקריאה היא המצוה משא"כ בתורה השמיעה היא המצוה ודלא כמו שדנתי למעלה בזה קריאת התורה מקריאת המגילה והרב המנוח מהו' חנוך הענדיל הלוי לאנדוא ז"ל מפה העירני בעניין זה על לשון הגמרא מגילה (דף ל"ב ע"א) עשרה שקראו בתורה הגדול שבהן גולל ס"ת וברש"י שנאספו וקראו ג' או ז' כחוק היום ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה שקראו עכ"ל ומשמע דהקריאה היא המצוה אלא שהקורא מוציא את כולם בקריאתו וחשיבי כולם קוראים מפאת זה ומש"ה קרי להו עשרה שקראו] ובאתי בכ"ז רק להעיר דלית