אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל ז

כלל ו

בברכות (דף מ"ג ע"ב) מניין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל וגו' איזו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וקשה דאיזו ה"א הי' לפטור מברכה והא אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והנה בספר צל"ח שם תי' דהא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה היינו משום מעילה וכדאיתא בברכות (דף ל"ה ע"א) דכל דבר הוי קדשי שמים קודם הברכה שנא' לד' הארץ ומלואה והברכה מתירתו יעוי"ש וקיי"ל בפסחים (דף כ"ו ע"א) דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וע"כ שפיר ה"א שיהי' ריח פטור מברכה עכ"ד הצל"ח ז"ל. ולענ"ד יש בזה נפקותא לדינא חדא בהא דכ' המהרש"א ריש ערבי פסחים דהא דספק ברכות להקל לא שייך אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות אבל בברכת הנהנין דאסיר ליהנות מעוה"ז בלא ברכה לא הוי חשש ברכה לבטלה אם יברך מספק דכיון דאם לא יברך יהי' אסור לו ליהנות לא חשיב לבטלה עש"ה וא"כ בריח דלא הוי משום מתיר כיון דריח אין בו משום מעילה ורק חיוב גרידא איכא מקרא דכל הנשמה וגו' א"כ שוב ספיקו להקל וא"כ ברכת הריח חלוק לענין זה משאר ברכות הנהנין ודו"ק [ואולם באמת לא זכיתי להבין סברת המהרש"א ז"ל הנ"ל דהא אכתי האיסור הזה דאסור ליהנות מעוה"ז כו' רק מדרבנן הוא וסד"ר לקולא וא"כ מדוע אסור ליהנות ואין לומר דאיתחזק איסורא דא"כ ברכת מצות נמי הא איכא חזקת חיוב לברך ובספק אם בירך הרי יש ספק אם יצא די חיובו דדוחק לחלק ולומר דחיוב ברכת מצות מתחיל אך בשעת עשיית המצוה עובר לעשייתן וע"כ כיון דבשעה שחל החיוב אפשר שבאותו זמן עצמו יצא ידי חיובו ע"כ ליכא חזקה משא"כ בברכות הנהנין דהמאכל הוי מתולדתו חתיכה דאיסורא מצד הקדש דמדוע נאמר כן ולא נאמר דגם במצוה כמו שמחויב מאז לעשות המצוה כן מחויב מאז לעשותה בברכה והוי שפיר חזקת חיוב ונראה דכוונת המהרש"א כמ"ש הפוסקים דאסור לעשות סד"ר לכתחלה וע"כ כשהולך לאכול בספק ברכה הרי עושה סד"ר לכתחלה כיון שהאכילה בספק ברכה הוי מעשה ספק איסור דרבנן אלא דאם לא הי' עצה לברך שנית הי' נחשב דיעבד אבל כיון שאפשר לחזור ולברך א"כ הא עושה סד"ר לכתחלה וזה אסור לעשות וא"כ מוכרח לברך שנית ושוב לא הוי לבטלה כיון דלולי האיסור דהוצאת ש"ש לבטלה מוכרח לברך שוב אינו לבטלה ושפיר שרי משא"כ בברכת מצוה דאין שום איסור בקיום מצוה בלי ברכה וא"כ אינו עושה ספק איסור דרבנן לכתחלה ורק שהברכה חיוב בפ"ע הוא מדרבנן ומי שאינו מברך אינו עושה איסור בידים רק שמבטל מ"ע דרבנן וע"כ מספק שפיר אינו מחויב לברך דסד"ר לקולא ודו"ק] ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה ברכת מתיר לפמ"ש הרא"ש בברכות פרק ג' שאכלו סי' כ"א וז"ל כדאמר בר"ה כו' בכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבים זה לזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך עכ"ל. נראה דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דברכת הלחם כו' אינו מוציא כרש"י סוף ראוהו ב"ד שכ' דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא ליברך לכן אין כאן ערבות ע"ש רק מלשון הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דכיון דברכת הנהנין הוא מטעם מתיר אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור דחבירו ואם שלפ"ז צ"ע מדוע כשצריך לה המברך מוציא וצ"ל דהוא מטעם מגו דמגו דמתיר הקדש דידי' מתיר גם דחבירו משא"כ שיועיל דיבורו להתיר הקדש חבירו לבד לזה אין לו אח:

ויש ראי' לסברא זאת מש"ס גיטין (דף פ"ג ע"ב) דאמר וכי היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ופריך והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני שאני התם דיבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא עכ"ל הגמ' ולכאורה אכתי תקשי ביבמה שנפלה לפני ב' יבמין דאז שניהם אסורים דאפי' מת א' מהם אכתי אסורה לעלמא מכח זיקת השני ואעפ"כ ניתרת לשוק בחליצת א' מהם וא"כ הרי זה החולץ מתיר איסורו של שני ואכתי משכחת זה אוסר וזה מתיר ובשלמא לר' יוחנן דס"ל ביבמות (דף י' ע"ב) דאיהו שליחותא דאחים קעביד ע"ש א"כ נחשב כאילו חלצו כל האחים ניחא משא"כ לר"ל דפליג עלי' התם ולדידי' מתייחסת החליצה אל החולץ לבד א"כ שפיר ק' דאיך זה אוסר וזה מתיר וההכרח לתרץ דהא דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר היינו רק כשהמתיר איננו משתתף בהאיסור כלל משא"כ בשני יבמים וחלץ אחד מהם דהיבם החולץ הוא ג"כ מכלל האוסרין ע"כ מגו דמתיר איסור דידי' הוא מתיר ג"כ איסורו של שני ודו"ק:

והנה לפי דברי הרא"ש הנ"ל א"כ בריח דאינו מטעם מתיר וכנ"ל שפיר מוציא את חבירו אפי' כשאין המברך מריח ואולם באמת סברא הנ"ל הנראית מדברי הרא"ש הנ"ל תמוה מהא דאמר בר"ה שם דברכת המוציא דמצה וברכת היין דקידוש יכול להוציא אפי' כשיצא ע"ש ולסברא הנ"ל מאי שנא אבל לרש"י ניחא דכיון דמוכרח ליהנות מצד המצוה שוב גם על ברכה הנהנין יש ערבות ושפיר מוציא (וראיתי בר"ן מגילה פ' הקורא עומד (דף רע"א ע"ב) מדפי הרי"ף דכ' ג"כ כרא"ש הנ"ל בהך דברכת הלחם כו' וז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו דאין פורסין כו' ה"ק אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה כו' שהיחיד אומר וחבירו יחידי שומען ג"כ ויוצא כו' דהא קיי"ל דשומע כעונה חוץ מברכת הנהנין דמי שנהנה ראוי שיברך כל אחד אבל היכא דמברך גופי' מיחייב ואיכא קביעותא דדמו (אולי צ"ל דמו) כלהו כחד גופא עכ"ל הנה בא להסביר ז"ל מדוע כשצריך לה המברך מוציא גם בברכת הנהנין וכ' דהוא משום דכיון דאיהו גופי' מיחייב ואיכא קביעותא דמו כלהו כחד גופא והוי כמברך לעצמו ועדיין צריך פירוש לפירושו]:

ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה מטעם מתיר לפמ"ש בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות סי' י"ד וז"ל וכל היכא דלא בירך מקמי דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו אכן בסעודה דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי עכ"ל והנה ממ"ש אכן בסעודה דאסור כו' נראה דכוונתו דכיון דברכת הנהנין מטעם מתיר הוא ע"כ אין בכחה להתיר איסור למפרע:

ויש להבין בזה הא דאמרי' בברכות (דף נ"א ע"א) בעו מיני' מר' חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף ע"כ והכוונה דאטו הואיל ועשה איסור באכילתו בלי ברכה דאסור ליהנות מעיה"ז בלא ברכה וריח רע של אכילת איסור נודף מפיו יחזור ויוסיף עוד על סרחונו ויברך אח"כ ויזכיר ש"ש לבטלה ויהי' גם ריח הוצאת ש"ש לבטלה נודף מפיו יעו"ש בפירש"י והנה לכאורה אריכות דברי ר' חסדא הנ"ל הוא ללא צורך ובקיצור הל' לומר הדין דאינו חוזר ומברך והחוזר הוי ברכה לבטלה ואולם לפמ"ש בכוונת דברי ההגהות אשר"י הי"ל ניחא דבא ר' חסדא להסביר מדוע היי ברכה לבטלה אם יחזור ויברך ולכן אמר דהואיל וריחו נודף מתחילה דאכילת איסור הוא וריח הרע של אכילת איסור נודף מפיו וכנ"ל ע"כ כשיחזור ויברך הוי ברכה לבטלה דאין בברכה כח להתיר איסור למפרע וא"כ שוב יהי' ריחי נודף שנית מכח הברכה לבטלה משא"כ אילו לא הי' ריחו נודף מפיו מתחלה וזהו אילו לא היתה עצמיות האכילה איסור בלי ברכת הנהנין ורק שהי' חיוב גרידא לברך והי' נחשב רק למבטל חיוב זה בשב ואל תעשה אז ממילא לא הי' גם עתה ריחו נודף ע"י הוצאת ברכה לבטלה מפיו דאז הרי לא היתה עוד ברכה לבטלה כלל שהרי היתה מועלת גם אלמפרע וכנ"ל ורק כיון דמתחלה הי' ריחו נודף מאכילת איסור שבפיו דגוף האכילה איסור וריחה נודף לכן יהי' גם עתה ריחו נודף מהוצאת ברכה לבטלה שבפיו דא"א להתיר איסור למפרע וה"ל ברכה לבטלה ודו"ק היטב כי ביאור נכון הוא בס"ד:

ולפי"ז הנה יש עוד נ"מ בהא דברכת הריח איננה מטעם מתיר דיהא חייב לברך אח"כ כשלא בירך מקודם לדברי ההגהות אשר"י הנ"ל ודו"ק בכ"ז ודע דק"ל על מ"ש המ"א סי' קס"ט סק"ו בשם הב"ח וז"ל והב"ח כ' דוקא בנט"י אסור לתת למי שלא יטול ידיו דתיכף בשעה שנותן המאכל לידו כדי לאכלו עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנותנו לו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות עכ"ל:

ונראה דסברתו הוא דכשאינו מברך אין האכילה איסור רק שמבטל מצות ברכה דרבנן וע"כ אין הנותן עובר כלל משא"כ כשאוכל בידים מסיאבות וחכז"ל הצריכו נט"י משום סרך תרומה ע"כ הוי כעין תרומה טמאה דהמאכל איסור וע"כ נותן המאכל עובר אלפני עור וגו' ולענ"ד לולי דבריו ז"ל הי' נראה איפכא דבנט"י דאך המקבל מטמאהו אבל מאכל הניתן היתר הוא ע"כ אינו עובר אלפני עור משא"כ בברכה דהמאכל בעצמותו אסור דהוי כהקדש וכמפורש בברכות (דף ל"ה ע"א) ע"ש רק דהברכה הוא המתיר של המאכל וכמ"ש א"כ כשיודע שלא יברך ולא יתיר המאכל לעצמו וודאי דעובר אלפני עור כיון שנותן לו מאכל איסור בידים כן הי' נראה לכאורה פשוט מסברא ואולם בחולין (דף ק"ו ע"ב) איתא לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו כו' ועוד שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו עכ"ל הגמ' ומבואר בזה להדיא דיש לפני פור בהאכלה למי שלא יטול ידיו ולדברינו הנה יש לדון מזה ק"ו דיש לפני עור בהאכלה למי שלא יברך:

ואולם י"ל עוד כמו שכתבתי תחלה דבהאכלה למי שאינו נוטל ידיו ליכא לפ"ע כיון שהמאכל הניתן היתר הוא ואך המקבל מטמאהו והך דחולין שאני דאיירי בנותן הפרוסה לתוך פיו של שמש ע"כ גרע טפי ודומה לזה מבואר בס' שושנת העמקים כלל י' דאע"ג דכשאין הנותן מציווה על האיסור ליכא לפני עור עכ"ז שפיר כתבו התוס' בחגיגה (דף י"ג ע"א) דהמלמד תורה לעכו"ם עובר אלפני עור והיינו משום דהמלמד תורה ומכניס הלימוד בקרבו הרי זה כמאכילו לתוך פיו ובכה"ג איכא משום לפ"ע אפי' כשאין הנותן מציווה עש"ה וא"כ ה"נ דאיירי בנותן לתוך פיו של שמש שפיר י"ל דגרע:

וידוקדק בזה הא דאיתא התם בחולין ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעה"ב שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו עכ"ל הגמ' וקשה דמדוע לא אמר ברישא לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש כו' רק אמר סתם לא יתן אדם פרוסה לשמש ואילו בסיפא נקט לתוך פיו ואולם לפמ"ש ניחא דברישא אסור באמת אפילו בהושטה בעלמא מטעמא דשמא יארע דבר קלקלה בסעודה משא"כ בסיפא בלא נטל ידיו דהאיסור רק משום לפ"ע אין כאן איסור בהושטה כיון שהמאכל הניתן היתר הוא והמקבל הוא שמטמאהו ורק במאכילו לתוך פיו שפיר אסור גם בכה"ג וכנ"ל ואולם אחרי העיון ז"א דהא בסוגי' דחולין הנ"ל אין מבואר כלל שהאיסור מטעם לפ"ע ואך דינא קתני שלא יתן פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו וא"כ דין זה ודאי דנוהג אפי' בהושטה בעלמא שלא מטעם לפ"ע רק מטעם מסייע ידי עוברי עבירה עכ"פ שהרי סוף סוף הוא מסייע ידי עבריין האוכל בלא נט"י וא"כ על כרחך דהך לתוך פיו דנקט הוא לאו דוקא וז"פ ואולם לענין לפ"ע שפיר י"ל כנ"ל דבהושטה ליכא משום לפ"ע בכה"ג ויש נפקותא בזה דאיסור סיוע ידי ע"ע הוא רק דרבנן ואילו לפ"ע הוא איסור תורה אפילו במכשיל את חבירו באיסור דרבנן דמ"מ ההכשלה דידי' הוא איסור דאורייתא בלאו דלפני עור וגו' דגם איסור דרבנן מכשול מקרי גם מה"ת וכמו שהארכתי בזה במ"א והעירו ממנו גם באחרונים ודו"ק בכ"ז [הנה הבאתי כבר קצת הדברים דכאן בספרי לקח טוב כלל י"א ועכ"ז הנחתים כמות שהן מפני תוספת כמה דברים אשר לא באו בספרי שמה]:

ודע דבדין ספק ברכות להקל יש לעיין דבתוס' ברכות (דף י"ב ע"א) ד"ה לא כתבו ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ע"ש (ובדף מ"ט ע"ב) ד"ה ור"מ כ' ולענין שתיי' אור"י דיש להחמיר ולברך וכו' ע"ש ולענין ברכת הטוב והמטיב (בדף נ"ט ע"ב) ד"ה הטוב כ' וז"ל ומספק הי' מברך על כל אחד שמא משובחת היא ע"ש והנה הך (דבדף י"ב ע"א) כבר תי' בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם עפ"י דברי המהרש"א הנ"ל דספק ברכת הנהנין הוא להחמיר משום דהאכילה ספק איסור אבל הך (דבדף מ"ט ע"ב) דאיירי בברכה אחרונה דאיננה מטעם מתיר קשה וכבר העיר גם בזה בגליון הגרע"א ז"ל שם ובהך (דדף נ"ט ע"ב) דק' ג"כ דברכת הטוב והמטיב הוי ברכת הודאה לא ברכת הנהנין וראוי ג"כ להיות ספיקא לקולא לא העיר הגרע"א ז"ל שם כלום וצע"ק וי"ל דעיקר ברכת הטוב והמטיב אשתיית יין משובח יותר הוא אך הודאה ושבח על השמחה ששמח מכח שבח היין ביותר דעיקר טובתו של יין הוא רק במה שמשמח וכדכתיב ויין ישמח לבב אניש וע' ברכות (דף ל"ה ע"א וב') וע"כ כיון שעיקר הברכה הוא על השמחה לכן גם מפאת מה שמסופק עכ"פ שיין זה משובח יותר גם מזה יש לו שמחה ושפיר חייב לברך בוודאי ברכת הטוב והמטיב ואף דאם אין היין משובח באמת אין שמחה זו שמחת יין רק שמחה גרידא מפאת ספיקו מ"מ י"ל שפיר כנ"ל דסוף סוף היין גורם לו שמחה זו ושפיר יש לו לברך ועוי"ל בפשיטות טפי דכל ברכת הודאה חייב שפיר לברך מספק כיון דמפאת הספק בעצמו ג"כ יש לו שמחה כיון שעכ"פ ספק הוא לו שטוב לו ויש לו שמחה מזה וכנ"ל וע"כ שפיר צריך לתת הודאה על שמחתו להשי"ת ולברך על שזיכהו השי"ת. בדבר הגורם לו שמחה ודו"ק:

ושוב ראיתי בב"ח או"ח סי' כ"ט שכ' וז"ל אבל לענ"ד דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אעפ"י שאינו וודאי שחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימהו עד הזמן הזה עכ"ל ע"ש ודבריו מטים לדברינו אלה וצ"ע מדוע לא הביא ראי' לדבריו מתוס' ברכות הנ"ל דכתבו דצריך לברך ברכת הטוב והמטיב מספק שמא משובח הוא וכנ"ל:

ויש עוד ראי' דספק ברכת שהחיינו להחמיר מהא דאמרי' בברכות (דף ס' ע"א) כח דהיתירא עדיף לי' ע"ש דאיירי בפלוגתא לענין חיוב ברכת שהחיינו ואמר דכח סברת המ"ד דא"ל לברך עדיפא לי' מטעמא דכח דהיתירא עדיף לי' עש"ה כל הסוגי' וקשה דאדרבה הרי המ"ד דצריך לברך זהו יותר כחא דהיתירא דאם מדינא א"צ הרי מברך ברכה לבטלה והוא איסור דאורייתא משום לא תשא להרמב"ם וכנודע משא"כ המ"ד דאינו צריך לברך א"כ אף שאין האמת כן אינו מבטל רק חיוב ברכה דרבנן וא"כ המ"ד דצריך לברך הוא כחא דהיתירא טפי ואולם לדעת הב"ח הנ"ל ניחא וכמובן דמ"ד דצריך לברך אפי' הי' מסופק רק בדעתי הרי ג"כ שפיר חייב לברך משא"כ המ"ד דא"צ לברך הוא בהכרח הי' לו סברות וראיות ברורות לדעתו דאילו הי' מסופק הרי הי' לו לחייב לברך מספק וע"כ שפיר כח המ"ד שהיתה דעתו ברורה בעיניו עדיף מכח המ"ד שהי' אומר דבריו גם מספק שזהו עיקר הטעם בהא דאמרי' בכל דוכתי דכח דהיתירא עדיף לי' לתנא למיתני והיינו משום דהמתיר דעתו ברורה בעיניו ויש לו בהכרח ראיות ברורות לסברתו משא"כ האוסר יכול לאסור גם מספק וע' רש"י ותוס' ביצה (דף ב' ע"ב) אהא דאמרי' התם כח דהיתירא עדיף לי' והם ז"ל כתבו שם דהוא משום דהאוסר יכול לאסור אפי' בדבר המותר בתורת חומרא בעלמא ע"ש:

ולפענ"ד י"ל ג"כ כדברינו דהוא משום דהאוסר יכול לאסור גם מספק ואפי' אם דעתו מסיפקת בעיניו נמי אוסר מספק ואפי' באיסור דרבנן דספק חסרון ידיעה אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא משא"כ המתיר בהכרח מתיר מטעם וודאי ועי' כתובות (דף ז' ע"א) ומי איכא הוראה לאיסור וברש"י מי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר איזה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר כו' עכ"ל וה"ז כדברינו הנ"ל [וע' ריטב"א קידושין (דף ה' ע"א) וז"ל ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא כלומר ויש בו כח דהיתירא להתיר האסור אינו דין שמכניס ויאסור המותר דהא וודאי כח דהיתירא עדיפא עכ"ל ומבואר סברתו דגם בדאורייתא ובדברי התורה עצמה חשוב ההיתר כח גדול יותר מן האיסור ונראה שכך הי' ז"ל מפרש הך דכח דהיתירא עדיף לי' דאמרי' בכל מקום והיינו דהיתר הוא רבותא טפי דכח היתר הוא בעצם כח גדול יותר מן האיסור ודו"ק וזהו שכ' דהא וודאי כח דהיתירא עדיפא וכוונתו אהא דאמרי' בכל מקום דכח דהיתירא עדיף לי' ובאתי רק להעיר והנה מה שכתבתי דהמתיר דעתו ברורה בעיניו ויש לו בהכרח ראיות ברורות לסברתו משא"כ האוסר כו' וע' ל' התוס' ביצה (דף ב' ע"ב) שם ד"ה וכ"ת כח דהיתירא עדיף וז"ל פי' הקונטרס לכך כח דהיתירא עדיף כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראי' לדבריו אבל איסורא יכול אדם להחמיר עליו בלא טעם עכ"ל ונזכרתי דיל"ע עוד בזה ממשנה ידים פ"ד מ"ג א"ל ר' ישמעאל אלעזר בן עזרי' עליך ראי' ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראי' ללמד וע"ע תוספתא סנהדרין פרק ז' היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר האוסר והמטמא עליו להביא ראי' וכל המחמיר עליו להביא ראי' ויש אומרים אף המיקל עכ"ל התוספתא ובאתי רק להעיר:

והנה אחרי זמן מצאתי עוד בראבי' סי' קנ"א וז"ל ותו קשיא לי דבכולי' תלמודא אמרי' דמאן דאית לי' דאין חוששין למיעוטא היכא דאיכא רובא מחד גיסא ומיעוטא וחזקה מאידך גיסא רובא עדיף ובברכות (דף נ"ג ע"א) משמע דלמאן דאזיל בתר רובא תרי מיעוטי עדיפי מרובא ואפי' לקולא לפטרי מברכות ושמא היינו חומרא משום ברכה לבטלה עכ"ל ז"ל ואיני יודע אם כוונתו להסתפק בכל ספק ברכות הנהנין מהו חומרא יותר אם החיוב או הפטור משום ברכה לבטלה א"ד מיפשט פשיטא לי' דספק ברכות הנהנין להחמיר לחייב לברך משום דמתיר נינהו וליכא חשש ברכה לבטלה וכסברת המהרש"א הנ"ל ורק בהך דברכות (דה נ"ג ע"א) שם דאיירי בברכת ריח ע"ש בזה הוא דמסופק אם ברכת הריח הוא מטעם מתיר או הוא ברכת הודאה ושבח וכמו שהארכנו בזה למעלה ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה