ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל ו
התוס' בבכורות (דף נ"ד ע"א) ד"ה ושני כתבו וז"ל והא דתנן במס' פרה דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת כו' עד דאמר והאוכלה במיתה לאו דווקא (דתרומות פירות דרבנן) אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקות עכ"ל. והנה למדתי מזה שני דברים א) היות דרבנן שהוא סייג לאיסור כרת ומיתה חמור טפי מדרבנן שהוא סייג רק לאיסור לאו ומצד הסברא היה מקום להסתפק בזה לפמ"ש האחרונים דכל איסורים דרבנן אינם אחפץ ואפעולה בעצם רק שמצוה לשמוע לדברי חכמים וכשאינו שומע הוי עבריין וא"כ אין חילוק אל מה הוא הסייג דשניהם הם דברי חכמים בשוה והמצוה אך לשמוע לדברי חכמים ודו"ק:
והנה מצאתי עוד כסברת התוס' הנ"ל בסוכה (דף ט"ז ע"ב) דאמר דאין ללמוד מהא דס"ל לר' יוסי דמחיצה תלויה מתרת בסוכה דס"ל נמי הכי לענין עירובי חצירות בשבת משום די"ל דעד כאן לא א"ר יוסי אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה לא וברש"י אבל בשבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בה עכ"ל הרי דאיסור דרבנן שהוא סייג לאיסור סקילה יש סברא להיות בו חומר יותר אפי' מבעשה דאורייתא [וע"ע בח"א למהרש"א עירובין (דף כ"א ע"ב) ד"ה שד"ת יש בהן כו' דכ' על מה שאמרו שם שכל העובר על ד"ס חייב מיתה וז"ל ונראה דהיינו בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזרו בדבר שיש בו עשה ול"ת אינו חייב מיתה דלא יהא טפל חמור מן העיקר והך דר"ע דמייתי בסמוך (בעירובין שם דאמר על נט"י מה אעשה שחייבין עליהן מיתה) משום סרך תרומה נגעו בה שיש בה חיוב מיתה עכ"ל ז"ל ומתבאר גם מדבריו ז"ל דיש חילוק גם במילי דרבנן בין אם הם סייג לאיסור מיתה לבין אם הם סייג לאיסור לאו ועשה ואולם גוף דברי המהרש"א ז"ל דכ' דהך דעובר על ד"ס חייב מיתה הוא רק כשהדרבנן הוא גדר לאיסור מיתה דאורייתא צע"ג מש"ס ברכות (דף ד' ערב) דאמר שם כן על סייג דרבנן למ"ע דק"ש ותפלה ע"ש וע"ע סוטה (דף ד' ע"ב) כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם ופירש"י דעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכתבו ע"ז בתוס' וז"ל תימא לר"י לפירש"י דפי' דעובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי ארי' נט"י אפי' כל דברי חכמים נמי עכ"ל:
וע"ע תוס' ע"ז (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חויא וע' ירושלמי ברכות פ"א ה"ד תדע לך שחביבים ד"ס מד"ת שהרי ר' טרפון אילי לא קרא לא הי' עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה כו' והתם ג"כ הוא עביר' דעלמא על דברי ב"ה ואין שם דררא דאיסור מיתה דאורייתא ואעפ"כ נתחייב מיתה וגם מהך דנט"י גופי' תיקשי למהרש"א דנט"י איננו סייג לאיסור מיתה כלל דאפי' אוכל תרומה בידים מסואבות אין בו איסור רק במה שמטמא את התרומה בנגיעת ידיו דידים שניות ופוסלות את התרומה וכשאוכלה עובר אאכילת תרומה טמאה דהוא רק בעשה וכמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב) ואין מיתה בתרומה רק באכילה בטומאת הגוף ואילו חיוב הנט"י איננו סייג לאיסור זה כלל רק לאכילת תרומה טמאה דהוא רק בעשה וצע"ג] והנה מה שחתרו התוס' דבכורות הנ"ל אחרי נפקותא בזה ק"ק דהול"ל נפקותא פשוטה לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל תחלה. ב) נשמע מדבריהם ז"ל דס"ל דמכת מרדות יש לה מניין ודלא כדיעות הסוברים דהוא עד שתצא נפשו: