ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל ג
האחרונים נסתפקו אי בכל איסור דרבנן מסתמא ענשו מכת מרדות *) אפי' במקום שלא נתפרש דסתמא הוי הכי או דלמא אין מכת מרדות רק במקום שפירשו ועיין בזה בספר שושנת העמקים ונלענ"ד לפשוט ספק זה מש"ס מנחות (דף ע' ע"א) אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור אמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום (תרומה מדרבנן ויחזור ויתרום מן הנקוב מה"ת אלמא מדחייל עלה שם תרומה זריעה היא מדרבנן) עכ"ל הגמ' ומפורש בזה דבאיסור דרבנן סתם ליכא מכת מרדות רק במקום דאיתפרש וע"כ אילו השמיענו שמואל דלוקה מ"מ מדרבנן הי' זה נחשב חידוש דמן האיסור דרבנן הנודע כבר מהך דתנינא תרם משאינו נקוב כו' לא נודע עדיין דיש מ"מ בדבר וזו ראי' מפורשת בס"ד:
והנה זמן רב אחר כתבי זה מצאתי בס' בכור שור שבת (דף מ' ע"ב) דאהא דאיתא התם אמר ר' יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן כו' אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא בשבת חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי (שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי) וא"ל טול בכלי שני ותן איני והא"ר חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות עכ"ל הגמ' וכ' ע"ז בס' בכור שור שם וז"ל צ"ע מנ"ל מדרבי דלוקה מ"מ דילמא איסורא בעלמא דהכי אמרי' במנחות (דף ע') אמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מ"מ מדרבנן שפיר אלא אסור מאי קמ"ל כו' אלמא איכא איסור ואינו לוקה ודוחק לומר דפליג רבינא בהא אאביי וס"ל דבכל איסור לוקין דלא מצינו פלוגתא בהא וגם אהרמב"ם שכ' בפשיטות פי"ח מה' סנהדרין דאפי' על איסור של דברי סופרים מכין אותו מ"מ משמע סתמו דאכלהו מכין וק' עליו מגמ' מנחות הנזכר עכ"ל הבכור שור ז"ל ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הגדולה ז"ל בזה. **(היינו בזמן הבית אבל עתה אין נוהג כלל דין הזה. והוא רק לפלפולא בעלמא)**:
והנה בדבר קושייתו אהך דשבת (דף מ' ע"ב) י"ל דרבינא סמך אמימרא דאביי שבת (דף פ"א ע"ב) דאמר הי' מונח (עציץ נקוב) על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש כו' ובתוס' שם ד"ה והניחו כ' האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כו' עכ"ל עש"ה וא"כ הרי כבר נתפרש, דעל מלאכה דרבנן בשבת יש חיוב מ"מ וא"כ כיון דבחמי טבריא חשוב מבשל מדרבנן יש בו ג"כ מ"מ ממילא דמה לי תולש דרבנן ומה לי מבשל דרבנן [וע"ע ביצה (דף ל"ו ע"ב) במשנה כל שחייבין עליו משום שבות כו' וע"כ הכוונה אחיוב מ"מ והוא כהך דשבת (דף מ' ע"ב) (ופ"א ע"ב) דאמר חייב סתם והכוונה אמ"מ וכזה עוד בכ"ד וא"כ הרי מפורש דיש על שבותין דשבת חיוב מ"מ וא"כ ממילא אחרי שנלמד מדברי רבי דאסור לבשל בחמי טבריא בשבת והוא גזירה וודאי אטו חמי האור א"כ הרי הוא שבות ממילא ושפיר יש בו חיוב מ"מ כעל כל השבותין וע"ש בביצה בפירש"י]:
עי"ל דהנה בשבת שם פריך אהאי מעשה דרבי היכי עביד הכי (לומר דין ברית המרחץ) והאמר רבב"ח א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ כו' ומשני אפרושי מאיסורא שאני ולפי"ז י"ל לפמ"ש במ"א בהסברת פלוגתא דאביי ורבא בענין כל מילתא דא"ר ל"ת דאביי ס"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא ס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכתבתי דענין פלוגתתם דאביי ס"ל דהמלקות בא אך על גוף המעשה לא על המחשבה והזדון הרע וע"כ בעי' המהני של המעשה דעיקר המעשה הוא תועלתו ופעולתו וכל דלא אהני מעשיו אין במעשהו כלום ואין ראוי שיולקה ורבא ס"ל דהמלקות בא על המחשבה אלא דאם אינו עושה מעשה כלל ה"ל לשאב"מ ולא לקי משא"כ כאשר היתה שם מעשה עם המחשבה אף שלא הועילה המעשה מ"מ שפיר לקי על המחשבה והזדון הרע לבד במה שעבר אמימרא דרחמנא אף שאין במעשהו כלום ולפי"ז י"ל דרבינא ס"ל כאביי דהמלקות דאורייתא בא אך על המעשה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וא"כ גם מכת מרדות שחייבו בדבריהם הוא ג"כ אך על המעשה:
והנה נודע מ"ש קצת אחרונים דבכל איסורים דדבריהם אין המעשה בעצם איסור דמילי דרבנן אינם דברים עצמיים כמו איסורי תורה ואינם פועלים בעצם לעשות עצם המעשה איסור ואך אל האדם דבריהם נאמרים והאדם העושה הוא דהוי עבריין ורשע בעברו על דברי חכמים אבל גוף המעשה איננה איסור וחידשו מפאת זה ג"כ דכיון דכל עיקר העבירה בדבריהם הוא אך מפאת זדון האדם לבד בהזידו לעבור על דברי חכמים לכן שוגג בדרבנן לא הוי חטא כלל וא"צ כפרה וסליחה דלא דמי לשגגת איסור תורה דגוף המעשה הוא איסור ונעשה עכ"פ מעשה איסור על ידו אלא שהיתה בלי ידיעה וע"כ צריך כפרה כו' משא"כ בדרבנן דהמעשה גופה היתר וכל העבירה מפאת זדון האדם לכן בשוגג אין כאן חטא כלל וכנודע דבריהם בארוכה וא"כ זהו דלא כסברא הנ"ל דגם בדרבנן גוף המעשה הוא האיסור מדחייבו עלה מכות מרדות דבא אך על המעשה וכנ"ל וא"כ לסברא הנ"ל ע"כ לומר דלא כאחרונים הנ"ל דאמרו כן דרך כלל על כל איסורים דרבנן ורק נראה דתלוי בענין הדרבנן אם חייבו עליו מכת מרדות או לא דכל היכא דחייבו חכמים מכת מרדות על האיסור שלהם על כרחך דעשו עצם המעשה איסור דמ"מ הרי אין בא רק על עצם המעשה וכנ"ל משא"כ היכא דלא חייבו מכת מרדות אז לא עשו עצם המעשה איסור ורק ציוו אל האדם שלא לעשות כך וכך והעבירה אך מפאת זדונו לעבור על דברי חכמים ועל זדון הרי ליכא מלקות רק על איסור שבגוף המעשה ולכן לא חייבו מכת מרדות באיסור ההוא ודו"ק:
ולפי"ז שוב לענין שוגג בדבריהם נמי בהא תליא דכל שחייבו חכמים מכת מרדות על האיסור א"כ גוף המעשה הוא איסור וממילא גם שוגג חשוב חטא וצריך כפרה כו' משא"כ היכא דליכא מכת מרדות דאין גוף המעשה איסור רק הזדון כו' אזי בשוגג ממילא אינו איסור כלל וכנ"ל ולפי"ז שפיר דייק רבינא דהמבשל בחמי טבריא בשבת חייב מכת מררות דאי ס"ד דלא חייבו חכמים בזה מ"מ א"כ בשוגג אינו איסור כלל וא"כ כיון דר' יצחק בר אבדימי הי' שוגג בדבר שרצה להניח פך של שמן באמבטי ולא ידע מן האיסור א"כ הרי לא הי' עובר כלל אילו הי' עושה כן בשגגתו וא"כ תו אינו לאפרושי מאיסורא כלל וקמה לה קושית הגמ' דאיך הי' רבי רשאי להגיד לו האיסור בבית המרחץ ועל כרחך דיש כאן חיוב מ"מ וגם השוגג איסור והוי לאפרושי מאיסורא משא"כ בעלמא שפיר יתכן שיהי' איסור של דבריהם שלא עשו בו גוף המעשה איסור ולא יהי' בו מכת מרדות וכנ"ל:
עי"ל עפיד"ז דלכאורה מאי משני דאפרושי מאיסורא שאני הרי איסור לימוד תורה בבית המרחץ דאורייתא הוא דנלמד מקרא דולא יראה בך ערות דבר ואילו איסור הנחת הפך כו' רק דרבנן הוא וא"כ מי דחינן דאורייתא מקמי דרבנן ובשלמא בהפרשה מאיסור תורה לא קשיא כל כך דאולי הי' לחכמים איזה סברא דשאר איסורים חמירי טפי מאיסור הרהור ד"ת בבית המרחץ [ע' קידושין א ל"ג ע"א) דילמא לאונסי' שאני וכן בזבחים (דף ק"ב ע"ב) לאונסו שאני ומדלא קאמר אונס הוי מוכח דלאו אונס גמור הוי רק דהי' קשה עליו מאוד לעצור מחשבתו והי' קרוב לאונס ובכה"ג שרי וז"ש דילמא לאונסו שאני דבא לאורויי דין בזה דאונס כזה שאני ושרי דו"ק וכן משמע בב"י או"ח סי' פ"ה ד"ה וכ' הר' מנוח עש"ה וא"כ גם מזה מוכח דאיסור זה קיל משאר איסורין דלא מצינו היתר כזה בשאר איסורין:
ועי"ל דאיסור הרהור ד"ת בבית המרחץ באמת חמור כשאר איסורין והי' ראוי לנו לומר באמת שלא יפריש ורק כיון דת"ת הרי מצוותו תמיד אלא דבבית המרחץ א"א וע"כ כאשר הדיבור תורה הוא לאפרושי מאיסורא אזי מצות ת"ת מכרעת להיתר דאם יאמר הדין ויפריש מאיסור הרי יהי' שם הפרשה מאיסור וגם קיום מצות ת"ת ואם לא יאמר יהי' שם פרישה מאיסור ת"ת בבית המרחץ לבד אבל לא יהי' קיום מצות ת"ת ולכן קיום מצות ת"ת מכריע ושפיר חייב לומר הדין כדי להפריש מאיסור ודו"ק:
ואולם כ"ז יונח בהפרשה מאיסור דאורייתא אבל בהפרשה מאיסור דרבנן עדיין קשה שפיר דאיך מתירין איסור ד"ת בבית המרחץ דאורייתא עבור הפרשה מאיסור דרבנן ולומר דאמירת איסור דרבנן חשוב לימוד תורה ג"כ רק מדרבנן זה וודאי אינו דפשוט דהלומד דיני מגילה וחנוכה וכדומה מקיים מצות ת"ת בשוה ללומד ה' שבת וכדומה ואפי' למ"ד דמילי דרבנן לאו דאורייתא נינהו מלא תסור]:
ואולם לפי דרכנו י"ל דהרי באמת צ"ע לכאורה בענין מכת מרדות שהחכמים מחייבים על דבריהם דהא ה"ל ההכאה עבירה מה"ת לאו דחובל בחבירו וא"כ כיון שמה"ת אין עליו חיוב ה"ל ההכאה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה וע' תוס' מ"ק (דף י"ד ע"ב) ד"ה מהו שהעירו כעין זה בענין חיוב נידוי שהחכמים מחייבים שהרי הוא איסור דאורייתא לאו דמקלל חבירו ואיך דחי ללאו דמקלל חבירו עש"ה] וע"כ צ"ל דכל איסור דרבנן שחייבו עליו מכת מרדות אלמוהו רבנן למילתייהו ועשו את האיסור כדאורייתא ממש וכדמצינו בכמה דוכתי דהעמידו דבריהם אפי' במקום כרת ע' פסחים (דף צ"ב ע"א) וה"ל כמחויב מלקות דאורייתא שמותר ומצוה להכותו ולפי"ז שוב באיסור כזה דהכרח לומר דהחשיבוהו ועשאוהו כדאורייתא ממש א"כ גם לענין אפרושי מאיסורא ה"ל כלאפרושי מאיסור דאורייתא ושפיר צריך להפריש אף בבית המרחץ כמו מאיסור דאורייתא וא"כ שפיר דייק רבינא כזה ג"כ איפכא מן ההפרשה על חיוב המכת מרדות דמדחזינן דהגיד לו רבי את הדין בבית המרחץ משום אפרושי מאיסורא ע"כ דעשו חכמים איסור זה כדאורייתא ממש וא"כ שוב יש חיוב מכת מרדות ג"כ משא"כ בסתם איסור דרבנן בעלמא כל כמה דלא נתפרש שפיר י"ל דלא עשאוהו רבנן כדאורייתא ולא נתנו לו חומר ודין דאורייתא וא"כ תו שפיר ליכא מכת מרדות דה"ל עקירת דבר מה"ת בקו"ע וכנ"ל [וכ"ז רק לפלפולא בעלמא דלהלכה פשוט דגם להפריש מאיסור דרבנן שאין בו מכת מרדות ואפי' מנדנוד איסור בעלמא שרי ומצוה להגיד הדין גם בבית המרחץ וביה"כ. וע' ס' מגיד משרים לב"י וס' הפרדס להרמ"ק ז"ל דכתבו בטעמא דשרי לומר ד"ת אפי' במקומות המטונפים לאפרושי מאיסורא דענין איסור ת"ת במקומות ההם לפי שהם מקומות של כחות החיצוניות וע"כ אם מהרהרים בד"ת שם נותנים להם כח חלילה מצד הקדושה וזה ענין האיסור וע"כ כאשר הדיבור תורה הוא לאפרושי מאיסורא אז אדרבה הדיבור ההוא הוא הכנעה להם כמובן וע"כ אין להם יניקה כלל בדיבור כזה דאדרבה הם נכנעים על ידו וכמובן עכ"ד ז"ל. ומובן לפי"ז דכל שהדיבור הוא להפריש אפי' מאיסור דרבנן ואפי' מנדנוד איסור בעלמא הוא הכנעה לחיצונים ואין בו ענין האיסור עוד]:
עי"ל דבאמת בכל איסור דרבנן סתמא נמי יש חיוב מ"מ והך דמנחות טעמא אחרינא אית בי' וזה דנהי דהזורע בעציץ שאינו נקוב שם זריעה עליו מדרבנן וכנלמד ממשנה דתרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה כו' דכיון דחל שם תרומה על הגדל בעציץ שא"נ ע"כ דשם זריעה עליו מדרבנן מ"מ כלאים הרי לא את הזריעה לבד אסרה תורה רק זריעה בשדה הוא דאסרה וכמ"ש שדך לא תזרע כלאים וא"כ זה הרי פשוט דכלי שבו עפר אין שם שדה עליו אפי' מדרבנן וא"כ עדיין הרי אין ראוי לאסור בו זריעת כלאים וצ"ל דנהי דכלי שבו עפר וודאי דאין קרוי שדה מ"מ אחרי זרעו בכלי ההוא ויש שם זריעה מדרבנן אל הנזרע אז ממילא מקבל גם העפר שם שדה מדרבנן מפאת היות בו זריעה מדרבנן ודו"ק:
ואולם לפי"ז רק אחרי זרעו הכלאים ראוי שיהי' איסור בקיומו כיון שיש כאן עתה מציאות כלאים בשדהו וה"ל מקיים כלאים בשדהו אבל הזריעה עצמה אכתי אין ראוי שתותסר ואולם הא בורכא דהא א"א לצמצם בזרעו שיטול הזרעים מיד ולא ישהו שם רגע קטן מה וכנודע דהזמן חלוק לשעות והשעות לרגעים והרגעים עוד לרגעים קטנים עד שבאה החלוקה אל חלק הבלתי מתחלק עוד לקטנותו והוא איננו נתפס בהשגת האדם כלל וכאשר תתנועע יד האדם ליטול הזרעים מן העציץ אז התנועה ההיא כבר עברה אלפים מחלקים האלו וכנודע במחקר וע"כ רק בכלאים העולה מאיליו הרי אין חיוב על האדם רק מה שביכולתו לעקור הכלאים במעשהו אבל אם בא לזרוע לכתחלה ויודע שיהי' שם מציאות כלאים בשדהו עי"ז זמן מה א"כ אין לך מקיים כלאים יותר מזה שפיר אסורה הזריעה מפאת שאחרי זרעו יהי' מקיים כלאים זמן מה בהכרח ויעבור עבירת מקיים כלאים דרבנן:
ואולם לפי"ז עכ"פ אין הזריעה בעצם אסורה מפאת זורע והאיסור רק מפאת מקיים כלאים דע"י הזריעה יהי' מקיים כלאים בהכרח וא"כ לפמ"ש האחרונים דעל עבירת דרבנן שאין בה מעשה ליכא מכת מרדות דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון וכי היכא דליכא מלקות בדאורייתא אלאו שאב"מ ה"ה למכת מרדות בדרבנן וא"כ כאן שאין האיסור רק מפאת מקיים דע"י הזריעה הוא גורם להיותו מקיים וגוף האיסור הוא רק הקיום והקיום הרי אין בו מעשה וא"כ שפיר אין ראוי להיות כאן מ"מ וע"כ שפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעי' דלוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' דשפיר הוא חידוש כאן חיוב המ"מ ומאי דחייב באמת מ"מ לאביי י"ל דהיינו משום דס"ל לאביי לפי האמת דיש כאן גם עבירת זריעה בעצם מפאת זורע דנהי דאין על העפר מתחלה שם שדה רק ע"י הזריעה הוא שמקבל השם שדה מ"מ י"ל דבאין כאחת הזריעה וקבלת השם שדה ואולם זה עכ"פ הרי אינו פשוט ושפיר יש צורך להשמיענו זה דבכמה דוכתי מצינו דלא אמרי' סברא דבאין כאחת וכמ"ש במ"א בארוכה:
וגם י"ל סברת אביי לפי האמת דנהי דהאיסור רק מפאת מקיים מ"מ כיון דהקיום בא פ"י מעשה הזריעה ע"כ אף דמעשה הזריעה היתר היתה מ"מ חשיב הקיום עבירה במעשה הואיל ובא ע"י מעשה וכנזיר הנכנס לביה"ק בשידה כו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה וכנודע וזה ג"כ איננו פשוט ויש מחלוקת בסברא זאת בכמה דוכתי וא"כ שפיר קאמר בשלמא אי אשמעינן כו':
ולפיד"ז הונח לנו להבין הא דאמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור דלשון זה הנה כמו זר נחשב, לכאורה דהכי הל"ל אסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ ולישנא דהזורע הרי משמעותו שכבר זרע ולא יפול על זה לשון אסור ועי' כזה ממש בשבת (דף מ"ב ע"ב) במשנה אין נותנין כלי תחת הנר (בשבת) לקבל בו את השמן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ובתוד"ה ואם נתנוהו מבעוד יום מותר כתבו הלשון דחוק דהל"ל אבל מבעוד יום נותנין עכ"ל הרי דקשיא להו הך לישנא ואם נתנוהו מותר וא"כ ה"נ הרי קשיא הך לישנא הזורע אסור והוא דומה בדומה ממש [וע"ע כלשון זה ברמב"ם ה' חו"מ פ"א ה"ז וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל עכ"ל. והנה כאן ג"כ כלשון זה האוכל ה"ו אסור והוא תמוה ועמ"ש בזה בבית האוצר ערך אחשבי']:
והנה לפי דרכינו מעלה י"ל בזה דשמואל באמת לית לי' לחייב כאן מכת מרדות ורק איסור הוא דאית ליה והטעם כנ"ל דכל האיסור כאן רק דע"י הזריעה יהיה כלאים בשדהו ומציאות כלאים בשדהו הוא האיסור משום מקיים כלאים וע"ז הא ליכא מ"מ כיון דאינו מעשה וע"כ שפיר הוצרך שמואל לומר הזורע כו' אסור והכוונה דאחרי זרעו יש שם איסור ע"י הזריעה משום מקיים וממילא נדע דליכא מ"מ ע"ז כיון דאינו מעשה ולא הי' אפשר לו לומר אסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ דלשון זה משמע דגוף הזריעה הוא איסור משום זורע כלאים וא"כ הרי היינו טועין דחייב מ"מ כעל כל איסור דרבנן במעשה וזה הרי אינו לפי האמת וע"כ שפיר הוכרח לומר כהאי לישנא הזורע אסור דמשמעותו שאין עצם הזריעה איסור רק דאחרי זרעו הוא שיש איסור ומפאת זה ממילא צרך לימנע מלזרוע כדי שלא יהי' האיסור שאחרי זרעו וממילא נדע מזה דליכא מ"מ כיון דהאיסור שאחרי זרעו איננו איסור במעשה עוד וכנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד:
ודע די"ל עוד דס"ל לשמואל באמת דאין הזריעה איסור כלל ולא בא רק לאסור את הקיום אחרי הזריעה וזהו שאמר הזורע כו' אסור ר"ל דאם זרע יש שם איסור כלאים וצריך לעקור מיד וכן פירש"י בשבת שם בהך דואם נתנוהו מבעוד יום מותר ע"ש שפי' דמותר להניחו שם וא"כ ה"נ י"ל הכוונה הזורע אסור להניחו שם וצריך לעקרו. ואולם זה דוחק קצת דאמורא צריך לפרש דבריו יותר והל"ל בהדיא הזורע כו' אסור לקיימו והראשון עיקר [ועי' תוס' קידושין (דף ל"ט ע"א) ד"ה לא דכתבו דהא דבעי' לר' יאשי' חטה ושעורה וחרצן בכלאי הכרם ואילו בכלאי זרעים די בב' מינין היינו משום דבכה"כ כתי' כרמך לא תזרע כלאים והקרקע עצמה אין קרוי' כרם זולת מפאת הגפן שבה וע"כ בעי' מין גפן להקרא כרם ועוד כלאים דהיינו ב' מינין מבלעדו משא"כ בכלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים והקרקע עצמה אף שאין בה זרוע כלום קרויה שדה ולכן בב' מינין לבד הרי יש כאן זריעת כלאים בשדה ע"ש:
ולכאורה יש מזה ראי' לסברא שכתבנו בדעת אביי דגוף הזריעה כאן ראוי להיותה אסורה משום זורע כלאים דאף דקרוי שדה רק ע"י הזריעה מ"מ באין כאחת וכנ"ל דאל"כ תיקשי דאמאי מחייב ר' יאשי' משום כה"כ בזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הא בעי' לדידי' כרם מלבד הב' מינין וא"כ הי' ראוי שיהי' כרם תחלה היינו שיהי' החרצן זרוע תחלה ואח"כ יזרע בו כלאים דחטה ושעורה ומדמחייב בזורע שלשתן כאחת ע"כ דאף דאיתעביד כרם רק עם הזריעה יחד מיחייב משום זריעת כלאים בכרם וא"כ ה"נ אף דאיתעביד שדה רק עם הזריעה יחד שפיר ה"ל גם כן זריעת כלאים בשדה:
ולפי"ז נסתר לכאורה כלל תירוצינו הנ"ל דהא רבנן נמי לא פליגי אר' יאשי' אלא במאי דסבירא להו דגם מין הכרם מצטרף לכלאים אבל עכ"פ הרי אין מצריכים שיהי' כרם תחלה דגם לדידהו חייב בזורע חטה וחרצן במפולת יד וא"כ אכתי מאי ה"א כאן בעציץ דיוצרך שם שדה תחלה אולם אחרי העיון רק מרבנן דר' יאשי' הוא דיש לדון לכאן לומר דבאין כאחת אבל מדר' יאשי' יש חילוק גדול דבדר' יאשי' דיש חטה ושעורה וחרצן והחרצן עושה השם כרם והחטה והשעורה עושים הזריעת כלאים לכן שפיר באים ב' הדברים כאחת כיון שיש לכל אחד פועל בפ"ע משא"כ בכלאי זרעים דכאן בעציץ שא"נ דהוא בב' מינין וצריך שאותו הזרע בעצמו יעשה ב' הדברים היינו השם שדה וזריעת כלאים דזולת הזרע ההוא הרי בזרע השני לבד ליכא כלאים וע"כ ק שפיר לא אמרינן ודו"ק היטב מאוד:
וא"כ כיון דקיי"ל כר' יאשי' א"כ שפיר דברינו במק"ע ודע דכל דברינו אלה הם רק אם נאמר דקיום כלאים לכ"ע אסור מה"ת וכדמוכח מירושלמי כלאים פ"ח ה"א וכן נראה דעת הרמב"ם רפ"א מה' כלאים עש"ה משא"כ לתוס' ב"ק (דף פ"א ע"א) ד"ה אין דשרי לקיים כלאים לגמרי לרבנן דר"ע ואפילו לתירוצם הב' שם מדרבנן הוא דאסור שלא יחשדוהו שזרעם וא"כ כאן בעציץ כו' דהזריעה מותרת א"כ אין איסור כלל בהקיום וא"ל דשמואל ואביי ס"ל להלכה כר"ע דמ"מ מאי קאמר אביי אלא אסור מאי קמ"ל כו' הרי שפיר קמ"ל דהא לרבנן מותר באמת וזה שפיר רבותא מה שמשמיענו שהלכה כר"ע ואולם דברי התוס' ב"ק הנ"ל צ"ע באמת מירושלמי הנ"ל ואכ"מ:
ודע דגוף מה שהעירנו דנהי דעציץ שא"נ חשוב זריעה מדרבנן מ"מ אין ראוי שיקרא שדה. הנה בתוס' שבת (דף צ"ה ע"א) ד"ה ורמינהי בסה"ד כתבו כזה אליבא דר"ש בעציץ נקיב עש"ה. ויש קצ"ע בזה בגמ' מנחות (דף פ"ד ע"ב) דמוכח דעציץ לכ"ע אין קרוי שדה אפי' בנקוב עש"ה ואכ"מ ובאתי רק להעיר:
עי"ל עפ"י המבואר בשו"ת הרד"ק בית ג' חדר ח' וכ"כ כמה ראשונים דאע"ג דקיי"ל בכה"ת דהלכה כרבים מ"מ בדרבנן סמכי איחיד בשעת הדחק ומקורו מש"ס נדה (דף ט' ע"ב) ועירובין (דף מ"ו ע"א) ועוד בכ"ד. ולפי"ז נראה דלענין מ"מ נמי דהוא דבר קשה דצריך לעקור בו לאו דאורייתא דחובל בחבירו בקו"ע וכנ"ל. ע"כ י"ל ג"כ דנהי דיש מ"מ בדרבנן סתם מ"מ ה"מ כשאין מחלוקת בדבר משא"כ אם אפי' לפי דעת יחיד אין ראוי להלקותו שפיר לא מלקי' לי':
והנה אציע עוד דנהי דבכל איסור דרבנן סתמא יש מכת מרדות מ"מ י"ל דהיינו רק באיסור שהוא גזירה אחת אטו דאורייתא אבל איסור שהוא גזירה לגזירה אז גם במקום שגזרו גזירה לגזירה מ"מ האיסור קיל טפי וי"ל דאין בו מ"מ וכמובן מסברא דיש לחלק בכך. ולפי"ז נראה דכיון דר' שמעון ס"ל דעציץ נקוב ושאינו נקוב תרווייהו לא חשיבי מחובר מה"ת רק מדרבנן כמבואר בשבת (דף צ"ה ע"א) במשנה התולש מעציץ נקוב חייב ושא"נ נקוב פטיר ור"ש פוטר בזה ובזה וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ובגמ' שם דר"ש נקוב כאינו נקוב משוי לי' (מה"ת) ע"ש וכן בכלאים פ"ז מ"ח עציץ נקוב מקדש בכרם ושא"נ אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ע"ש:
ונראה דאיסור הדרבנן דאינו נקוב לר"ש לאו משום גזירה אטו קרקע אסרוהו דהזורע בעציץ שא"נ יבא מתוך כך לזרוע גם בקרקע דזה לא מיסתבר דוודאי לא אתי לאיחלופי כלי סתם בקרקע ובשלמא לרבנן גזרו עציץ שא"נ אטו עציץ נקוב דמיחלפי להו שפיר משום דתרווייהו עציצין נינהו אבל לר"ש דנקוב גופי' דרבנן צ"ל דגזרו כאן גזירה לגזירה היינו דגזרו עציץ שא"נ אטו עציץ נקוב ועציץ נקוב אטו קרקע דעציץ נקוב שפיר מיחלף לי' בקרקע מפאת הנקובה דכיון דנקוב ויונק מן הקרקע ע"י הנקובה אתי לאיחלופי בקרקע גופי' משא"כ עציץ שאינו נקוב דה"ל כלי בעלמא ככל שאר כלי וודאי דלא מיחלף בקרקע וז"פ:
ולפי"ז הנה לר"ש אע"ג דגם עציץ שא"נ אסור מ"מ מכת מרדות מיהא ליתא בעציץ שא"נ כיון דהוא גזירה לגזירה וכנ"ל. ולפי"ז נהי דלא קיי"ל כר"ש בהא דשרי גם נקוב מה"ת דה"ל יחיד לגבי רבנן דפליגי עלי' וס"ל דנקיב מה"ת חשיב מחובר מ"מ לענין מכת מרדות דאינו נקוב שפיר ה"א לחוש לדעת ר' שמעון שלא להלקות דמכת מרדות ה"ל כשעת הדחק דסמכי' בי' בדרבנן איחיד במקום רבים וכנ"ל [ועי' ברכות (דף ט' ע"א) וגיטין (דף י"ט ע"א) דאמר הכי כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ועי' בשו"ת הרד"ק שם] וע"כ שפיר הוי המכת מרדות רבותא:
עי"ל ויתיישב ג"כ מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' כלאים ה"ב דהזורע כלאים בעציץ שא"נ לוקה מ"מ וק"ק דמנ"ל הא הרי רק אביי אמר הכי אבל שמואל האמר רק אסור ומוכח דלדידי' אין לוקה דאילו ס"ל דלקי עדיפא מינה הל"ל דלוקה כיון דמן האיסור אין לדון המלקות וכדאמר אביי דא"ל דשמואל פליג אהא וס"ל דיש לדון המלקות מן האיסור דכל איסור דרבנן סתמא ענשו מ"מ דז"א דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף וא"כ טפי ניחא לן לומר דפליגי רק בדין הפרטיי דזורע כלאים בעציץ שא"נ אי לקי משנאמר דפליגי בכל איסורים דרבנן שנאמרו סתם אם יש בם חיוב מ"מ ובלאה"נ לא מיסתבר כלל לומר דפליגי בהא וכמובן וא"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לפסיק כאביי נגד שמואל ונ' דבאמת גם לשמואל לקי מ"מ והא דאמר רק אסור היינו משום דאין נפקותא בזה דמן האיסור לבד ג"כ יש לדון המלקות דכל איסור דרבנן סתמא נמי ענשו מ"מ וכנ"ל והא דאמר אביי בשלמא אי אשמעי' לוקה מ"מ כו' ומוכח דאין לדון המלקות מן האיסור אביי לשיטתי' הוא דאמר הכי דבש"ס שבת (דף ק"ז ע"ב) איתא אמר אביי האי מאן דתלש פיטר מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב כו' התולש מעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתי' הכא היינו רביתי' וברש"י התם לאו היינו רביתי' דאין דרך זריעה שם אבל פיטרא באונא דחצבא הוא עיקר גידולו עכ"ל ומבואר דלאביי שריותא דעציץ שא"נ מה"ת אין הטעם מפאת היותו תלוש דהא אונא דחצבא נמי הוי תלוש כמוהו ואפ"ה כמחובר הוא חשוב לדידי' הואיל וגדל הוא שם ומיחשיב תולש מן המחובר מה"ת ואך טעם ההיתר לאביי מפאת דאין דרך זריעה בעציץ שא"נ ולא מיחשיב זריעה והוא כעניין שלכ"א ושלכה"נ דלא חשיבי אכילה והנאה הואיל והם שלא כדרך וכזה מצינו בכל עשיות דכל שאין דרך אותה העשי' בכך אין לה שם עשי' ההוא ע' זבחים (דף כ"ו ע"א) ויומא (דף נ"ח ע"א) דכשאין דרך שירות בכך לא מקרי שירות וכ"ה בתוס' זבחים (דף ק"י ע"א) ד"ה מב"מ אינו חוצץ וע"ע זבחים (דף פ"ח ע"א) דכשאין דרך הזאה ומיצוי בכך לא חשיבי הזאה ומיצוי וכן במנחות (דף ט"ז ע"ב) דכשאין דרך הקטרה בכך לא חשוב הקטרה ובשבועות (דף י"ז ע"ב) דכשאין דרך ביאה בכך לא מיקרי ביאה ובע"ז (דף ס ע"א) דכשאין דרך ניסוך בכך לא חשוב ניסוך וכזה עוד בדוכתי טובא וכל הש"ס מלא מזה וע"כ ה"נ כיון שאין דרך זריעה בכך לא חשוב זריעה ושרי (וע' שו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ד' דכ' ג"כ כך להדיא דשריותא דעציץ שא"נ מה"ת מפאת שאין דרך בני אדם לזרוע כך ואולם יש בזה צ"ע שם בדבריו ואכ"מ] ולפי"ז חומרת הדרבנן בעציץ שא"נ על כרחך עניינה רק דהחשיבוהו לזריעה אף דמה"ת לא חשוב זריעה וכן הוא בהדיא ל' אביי במנחות כאן אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הויא זריעה כו':
ואולם לפי"ז לכאורה אין מובן ראיית אביי בזה מהא דתנן תרם משא"נ על הנקוב תרומה כו' לאסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ דהא יש לחלק ולומר דמה דהחשיבוהו רבנן לזריעה היינו מטעמא דאחשבי' דכיון דזרע אחשבי' בזריעתו וזהו ענין החומרא שהחמירו חכמים דמהני ההחשבה דידי' ולא אמרינן בטלה דעתו וא"כ התינח רק בזרע בהיתר בעציץ שא"נ שפיר אמרי' דאחשבי' בזריעתו ולכן כל הגדל שם ע"י זריעתו חשוב זריעה מדרבנן וחל עליו שפיר שם תרומה מדרבנן משא"כ לענין זריעת כלאים בעציץ שא"נ דאם הוא מחשיבו לזריעה הרי הזריעה עביר' וא"כ אדרבה יש לנו לומר מפאת החזקת כשרות דאינו מחשיבו כלל ומפני כך הוא עושהו וכמ"ש האחרונים כזה בארוכה לענין שלכ"א וצ"ל דס"ל לאביי גם זה לסברא פשוטה דכיון דליכא חזקת כשרות אדרבנן וכמ"ש הה"מ פ"א מאישות לכן הבא לישאל אם מותר לו לזרוע כלאים בעציץ שא"נ צריך להורות לו דאסור דשמא יחשיבהו בזריעתו ויעשה איסור:
ולפי"ז לענין מ"מ עכ"פ שוב שפיר אין לו ללקות דשמא מפאת שלא החשיבו הוא דעשאו ולא עבר כלל ואין להלקותו מספק וא"כ שפיר לאביי לטעמי' הוי המ"מ רבותא דרק אילו היינו אומרין דגם מה"ת היא זריעה רק דהו"ל זריעה בחלוש וא"כ ענין הדרבנן בהכרח רק שעשאוהו כמחובר וזה הרי הוא דבר עצמיי דלא שייך בזה אחשבי' דמניין לנו דהוא מחשיבו למחובר הרי אין עושה דבר רק שזורע וא"כ הרי אין ראי' רק דמחשיבו לזריעה אבל לא דמחשיבו למחובר וא"כ ע"כ דדבר עצמיי הוא דחכמים החשיבוהו למחובר וא"כ ממילא יש לו ללקות מ"מ ג"כ משא"כ אביי לטעמי' דס"ל דההיתר מה"ת מפאת דאינו זריעה דאילו הי' זריעה אין מפסיד מה שהוא תלוש וכנ"ל וא"כ לענין זה הא שוב שפיר שייך אחשבי' וי"ל דטעמא דהך דתרם מן שאינו נקוב כו' הוא משום אחשבי' וא"כ נהי דיש לאסור גם משום זה זריעת כלאים דשמא יבא להחשיבו וכנ"ל מ"מ מכת מרדות מיהא ליתא מספק שמא אינו מחשיבו וכנ"ל [וגם י"ל עפיד"ז דאילו הי' טעם ההיתר מה"ת מפאת דבעצם אין נחשב זריעה אז אין לומר דטעמא דדרבנן משום אחשבי' דמה שבעצם אינו זריעה מה"ת א"א לאדם להחשיבו להיפוך ורק אביי לטעמי' דטעם ההיתר מה"ת מפאת דאין דרך זריעה בכך לבני אדם ומש"ה הוא דלא מיחשיב זריעה וכנ"ל וע"כ לענין זה שוב שפיר שייכא החשבה דידי' דכיון דהוא מחשיבו לזריעה ודרך זריעתו של זה בכך שפיר ה"ל זריעה לגבי' ואסור וא"כ כיון די"ל טעם הדרבנן משום אחשבי' שוב המ"מ כאן שפיר הוא רבותא וכנ"ל]:
ולפי"ז שמואל גופי' שפיר י"ל דפליג אסברת אביי דשבת הנ"ל וס"ל דטעם ההיתר מה"ת מפאת דחשוב תלוש או מפאת דבעצם אין נחשב זריעה וא"כ שוב אין סברא לחלק בין האיסור למלקות וככל הנ"ל וע"כ שפיר ס"ל לשמואל דלקי מ"מ ג"כ ואעפ"כ שפיר אמר רק ל' אסור דאין חילוק בזה דסתם איסור דרבנן כולל ג"כ מ"מ וניחא לן לומר כן משנאמר דלשמואל לא לקי באמת כיון דסתמיות של איסור דרבנן יש בו מ"מ ג"כ וכדברי הרמב"ם ז"ל פי"ח מה' סנהדרין וא"כ אילו ס"ל לשמואל כאן דלא לקי ה"ל לפרושי זה בהדיא דמן האיסור לבד שאמר הרי נטעה לומר דלקי ג"כ כמו בכ"מ וע"כ ניחא לן לומר דלשמואל נמי לקי ורק דלאביי לטעמי' הוא דיש צורך השמיענו זה כאן בהדיא ושמואל פליג עלי' בהא וכנ"ל ואם כן כיון דלפי האמת בין לשמואל ובין לאביי לקי ואין פלוגתא בזה לכן שפיר כ' הרמב"ם ז"ל דלוקה מ"מ והנה הא דמתחייב באמת מ"מ לאביי י"ל דלפי האמת לא מיסתבר לי' לאביי היות הטעם משום אחשבי' רק דגזירה בעלמא הוא אטו נקוב או דלא ס"ל סברת האחרונים הנ"ל דלגבי איסור יש לנו לומר דאדרבה הואיל ואינו מחשיבו עושה דאין ההחשבה בזה ענין מחשבת הלב כלל לומר דמפאת האיסור אדרבה נאמר דאינו מחשיבו בלבו רק דהמעשה גופה היא החשבה דכיון דההיתר רק מפאת דאין דרך זריעה בכך א"כ אחרי דהוא זורע ודרכו של זה בכך חשיבא לי' זריעה לגבי' ושפיר חייב:
עי"ל דהנה זה פשוט דהזורע כלאים בעציץ שא"נ ואח"כ ניקב אותו דמתחייב מלקות דאורייתא ופשוט ג"כ דאין אז עליו ב' חיובים חיוב מ"מ על הזריעה וחיוב מלקות דאורייתא על הנקיבה דזה אינו דהא הזריעה והנקיבה גם שניהם איננם יותר מזריעה דעלמא בקרקע דאין חייב רק מלקות דאורייתא לבד וכמובן וא"כ כיון דאין כאן רק חיוב מלקות לבד בהוסיפו לנקוב לא חיוב מכת מרדות ע"כ שפיר המ"מ היא רבותא בכאן דה"א דנא חייבו חכמים מ"מ רק כאשר המ"מ הוא חיוב מוחלט משא"כ כאן דאם יוסיף לנקוב את העציץ הרי יופטר ממכת מרדות על הזריעה ואם נלקה אותו מ"מ אחרי זרעו והוא יוסיף אח"כ לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא תיגלי מילתא למפרע דהלקינו אותו מ"מ בחנם ע"כ ה"א דבכי האי גוונא לא תקינו רבנן מ"ח ואין כוונתי דחיישי' שמא יוסיף לנקוב כו' דזה אין לנו לחוש דהחשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא וא"כ מן הזריעה דרבנן אין נעשה חשוד לחשוש עליו שיבא לנקוב דהוא איסור דאורייתא ואפי' בדאורייתא גופי' אין נעשה חשוד מקל לחמור ורק כוונתי דכיון דהמעשה בעצמותה שהוא עושה איננה מעשה מוחלטת של חיוב מ"מ דהזורע והנוקב אח"כ אין הזריעה מעשה של חיוב מ"מ והנקיבה הרי היא אפשרית עכ"פ לכן בכהאי גוונא י"ל דלא תיקנו חכמים חיוב מ"מ די"ל דלא תיקנו זה רק כאשר הוא חיוב מוחלט:
והנה מה שכתבנו דאם יוסיף לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא אין עוד חיוב מ"מ על הזריעה הנני להסביר ולהכריח זה עוד יותר דהא וודאי דאם יוסיף לנקוב ויתחייב מלקות דאורייתא אין חיוב המלקות או על הנקיבה לבד רק על הזריעה והנקיבה גם יחד דהא הנקיבה בעצמה הרי איננה זריעה והרי רק זריעת כלאים אסרה תורה אלא דהזריעה לבדה ג"כ איננה איסור מה"ת כיון שלא הית' יכולה להשתרש ועתה ע"י הנקיבה דיכולה להשתרש הנה בשניהם יחד יש כאן זריעה דבת השרשה כמו בזורע בקרקע וע"כ שניהם יחד הם האיסור ובא החיוב מלקות על שניהם יחד (והוא כענין אוכל ח"ש ובכא"פ אוכל עוד ח"ש דבא המלקות על שניהם יחד דכל חדא בפ"ע אינו אכילה ובשניהם יחד נעשתה עבירת האכילה] וכן מבואר להדיא בש"ס מנחות שם לעיל מיני' וז"ל הגמ' בעי רבה לענין מעשר מאי היכי דמי כגון דחמדינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפה להו את"ל לא אזלי' בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי (הקוצר שבלין הרבה ולא דשן אלא עישרן ושתל לאותן של חולין את"ל דלא אזלינן בתר עיקר למיפטר התוספת ממעשר ותוספת בעי עשורי עיקר גופי' מאי למיהדר בעי עשורי או לא) כו' א"ל ר' חנינא בר מניומי לאביי עציץ שאינו נקוב מהו (עישר מהגדל בעציץ שא"נ מיני' ובי' מהו) אי לא נקוב הא לא נקוב (ומה האיבעי' הא מן הפטור על הפטור הוא מפריש) דילמא חזר ונקבו קא אמרת (והכי קמיבעי' לך עציץ שא"נ וגדלה התבואה במקצת ואח"כ נקבו מהו לעשורי מיני' ובי' ואת"ל לא אזלי' בתר עיקר ותוספת הגדל לאחר נקיבה בעי עשורי הילכך לא מצי עשורי מן העיקר על התוספת דה"ל מן הפטור על החיוב א"ד עיקר נמי מיחייב דזיל בתר תוספת לחומרא לחייב את העיקר ומצי לאפרושי מיני' ובי' וכעין בעיא דרבה מיבעי לי') הכא חדא זריעה היא איחבורי הוא דקא מיחברא ועולה התם שתי זריעות נינהו עכ"ל הגמ' וברש"י הכא חדא זריעה היא ועכשיו כשניקבה היא מתחלת להשריש אבל גבי בעיא דרבה שתי זריעות דשבולת הן הילכך איצטריך לי' לרבה למיבעי אי הדר מחייב לי' תוספת לעיקר למיהדר עשורי או לא עכ"ל:
ומבואר בזה להדיא דזורע בעציץ שא"נ וחזר וניקבו אין הנקיבה נחשבת זריעה חדשה רק חדא זריעה הוא ואין כאן עדיין רק זריעה אחת דמעיקרא והנקיבה את ההשרשה היא שהוסיפה דמעתה היא מתחלת להשריש וא"כ רק שניהם יחד הזריעה והנקיבה הם מעשה עבירת זריעת כלאים בשדה והמלקות בא אך על שניהם יחד. וא"כ אחרי היות הזריעה חלק חיוב מלקות דאורייתא וודאי דאין בה עוד חיוב מ"מ וה"ו כאוכל ב' חצאי שיעורין בכא"פ דאין מתחייב מלקות דאורייתא על שניהם יחד ועוד מ"מ על ח"ש הראשון לבד וז"פ:
והנה עפיד"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכ' דלוקה מ"מ על זריעה בעציץ שא"נ והקשינו למעלה דמנ"ל הא הא שמואל פליג לכאורה ע"ז וכנ"ל ואולם לפי דרכנו עתה י"ל ג"כ דבאמת גם שמואל ס"ל דלקי מ"מ ועכ"ז אמר שפיר אסור דבכלל האיסור סתם הוא מ"מ ממילא ועכ"ז אביי לטעמי' שפיר פריך דהו"ל להשמיענו בהדיא דלוקה מ"מ וזה לפמ"ש דהה"א כאן דלא יהיה חיוב מ"מ הוא משום דיש אפשריות נקיבה ואז יהי' מלקות של תורה על הזריעה והנקיבה גם יחד דהנקיבה לבדה איננה זריעה וע"כ דעל שניהם יחד בא המלקות וא"כ יופטר אז ממכת מרדות על הזריעה דא"א שתהיה חלק חיוב המלקות וגם יהי' בה חיוב מ"מ וע"כ כיון דיש בה אפשריות פטור ממכת מרדות ע"י הנקיבה ה"א דכל כי האי לא תקינו רבנן מ"מ דלא תיקנוהו רק כאשר הוא חיוב מוחלט וכנ"ל:
והנה לכאורה יש לדחות זה עפ"י המבואר בש"ס מועד קטן (דף ג' ע"ב) איתמר המנכש כו' בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר' יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותיה דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא אמר ר' יוסף כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא האי נמי כו' איתיביה ר' יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא (דמנכש) משום זורע היינו דאסורא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסורא א"ל משום מקיים והא מדקתני סיפא רע"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים הוא כולה ר"ע הוא ומאי טעם קאמר מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרע"א אף המקיים כו' ומבואר בזה דמנכש (דהוא תולש עשבים רעים מתוך הטובים ומתוך כך גדילים הטובים יותר ע"ש בפירש"י) יש עליו ג"כ חיוב מלקות בכלאים משום זורע וחיוב זה הא הוי אפי' במנכש בזרעים שעלו מאיליהן או שזרעום עכו"ם בשדהו דהא לא נדבר מזריעה כלום רק סתמא תני דהמנכש בכלאים לוקה ופשוט ג"כ לפי"ז דאם הוא עצמו זרע כלאים בשדהו ונתחייב מלקות על הזריעה ואח"כ ניכש דאז הוא מתחייב מלקות שנית על הניכוש לבדו כיון דהניכוש לבדו מחייבו מלקות בלי צירוף הזריעה מדמתחייב עליו אף בזרעים שעלו מאיליהן כו' והטעם דהניכוש אעפ"י שאיננו זריעה מ"מ כיון דהוא הוספה ושבח בכח גידול הזרעים דע"י כך גדילים יותר ה"ל תולדות זורע וחייב עליו ג"כ מלאו דלא תזרע וכמבואר במפרשים:
וא"כ לפי"ז הנה גם בעציץ שא"נ אילו הי' אסור לזרוע בו מה"ת כמו בקרקע והי' מתחייב מלקות דאורייתא על הזריעה עכ"ז אילו הי' נוקבו אח"כ הי' מתחייב שנית מלקות שפיר על הנקיבה דהנקיבה שמתחיל לינק מן הקרקע ולהשריש הרי הוא ג"כ הוספה ושבח בכח הגידול וודאי עוד יותר מניכוש בזרעים שבקרקע וכמובן וא"כ לפי"ז שוב שפיר ראוי שיתחייב כמו כן מ"מ דרבנן על הזריעה ואף דאם יוסיף לנקוב יתחייב מלקות דאורייתא כיון דהמלקות הוא שפיר על הנקיבה לבד וכמו שהי' מתחייב ב' פעמים מלקות דאורייתא ה"ה דיש לו להתחייב ג"כ מ"מ ומלקות וכמובן בפשיטות ואולם באמת לאו קושי' היא דהאמר הכי בהך דמ"ק רק לר' יוסף משא"כ לרבה הא מסקי' באמת דמנכש ומחפה דברייתא ולאו משום זורע מתחייב רק משום מקיים ואליבא דר"ע וא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ע ואין חיוב רק על זורע א"כ הא אין שום ראי' עוד לומר דיש חיוב בכלאים גם על תולדות זריעה כמו בשבת ובעי' שפיר זריעה ממש וא"כ שוב שפיר א"א שיתחייב כאן על הזריעה בפ"ע ועל הנקיבה ג"כ בפ"ע משום זורע וככל הנ"ל ושפיר דברינו במק"ע:
והנה התוס' במ"ק שם ד"ה קא מרפויי ארעא כתבו וז"ל דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ור' יוסף אע"ג דעיקר המלאכה דומה לחורש מחשבת הניכוש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ור' יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן כו' עכ"ל והנה כבר כתבתי באתוון דאורייתא כלל כ"ה דפלוגתא דרבה ור' יוסף כאן אי בתר מחשבה אזלי' או בתר מעשה דמצינו פלוגתא כזאת בכמה דוכתי הנה כזה פליגי ג"כ אביי ור' יוסף בשבת (דף ע"ו ע"א) דתנן שם במשנה המוציא תבן כמלוא פי פרה עצה כמלוא פי גמל (דנפיש מפי פרה ועצה לא חזי אלא לגמל הילכך משערי' לי' בגמל) כו' ובגמרא המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל ר' יוחנן אמר חייב כו' באורתא אמר ר' יוחנן הכי לצפרא הדר בי' א"ר יוסף שפיר עבד דהדר דהא לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה כו' עכ"ל הגמ' ומבואר בזה פלוגתא מפורשת דאביי ס"ל דבתר עצם המעשה אזלינן ועצה המעשה הרי הוא הוצאה שהרי הוציא תבן כשיעור הוצאתו דהוא במלוא פי פרה ור' יוסף ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו דהמעשה נידונית לפי המחשבה וכיון דמחשבתו הית' לגמל נעשה שיעורו באמת לגמל וכיון דאינו כמלוא פי גמל ה"ל הוצאה בפחות מכשיעור:
ולפי"ז ר' יוסף דמ"ק הנ"ל דס"ל ג"כ דבתר מחשבה אזלינן ונידונית המעשה לפי המחשבה והואיל ומחשבתו לצמוחי כו' נחשבת המעשה מעשה זריעה הנה לטעמיה אזיל דס"ל סברא זאת גם בהך דשבת ואביי דפליג אר' יוסף בהך דשבת וס"ל דבתר מעשה אזלי' לא בתר המחשבה א"כ פליג נמי ממילא בהך דמ"ק וס"ל כרבה דמנכש משום חורש הוא דחייב לא משום זורע וא"כ לאביי לטעמיה שוב מנכש דברייתא דמ"ק הנ"ל צ"ל דמשום מקיים הוא דקמחייב לי' ור"ע הוא וא"כ לא נתבאר כלל בכלאים בשום מקום שיהיו בו חיוב על תולדות זריעה ומסברא וודאי דאין לנו לומר כן וא"כ שיב א"א שיתחייב כאן מ"מ על הזריעה ומלקות על הנקיבה גם שניהם וא"כ דברינו שפיר במק"ע דכיון דיש אפשריות תוספת נקיבה כו' ה"א דאין כאן כלל מ"מ וכנ"ל ולכן אביי לטעמיה שפיר אמר בשלמא אי אשמעי' ילקי מ"מ מדרבנן כו' דשפיר הוי המ"מ רבותא משא"כ שמואל גופיה וודאי ס"ל כר' יוסף דמ"ק הנ"ל דפסק הרמב"ם ז"ל כוותי' בפ"ח מה' שבת ה"ג וא"כ שוב חדאי דאין להוציא הברייתא ממשמעה דתני' המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים ולומר דרישא נמי ר"ע הוא וה"ק מה טעם לוקה משום מקיים שרע"א כו' רק הברייתא כפשטה תיזיל וודאי דמנכש ומחפה לכ"ע חייב משום זורע ור"ע מוסיף אף המקיים וא"כ שוב הא יש חיוב בכלאים אתולדות זורע ושוב שפיר כאן יש לו להתחייב מ"מ על הזריעה וג"כ מלקות שנית על הנקיבה אם יוסיף לנקוב וכנ"ל ושוב אין המ"מ כאן רבותא כלל יותר מבשאר איסור דרבנן וע"כ שפיר אמר שמואל רק אסור וכוונתו שפיר דלוקה מ"מ ג"כ כמו בכל איסור דרבנן אלא דלא הוצרך לפרש זה דסתמיות איסור דרבנן הוא כן ורק לאביי לטעמי' הוא דיש צורך כאן לפרש זה וא"כ כיון דלפי האמת גם לשמואל לקי מ"מ לכן שפיר כ' הרמב"ם ז"ל דלקי מ"מ ודו"ק כי הוא נכון מאוד כפתור ופרת בס"ד:
עי"ל עפ"י המבואר בכלאים פ"ז מ"ד וה' המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ו קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ובפי' הרע"ב ד"ה אין אדם מקדש כ' וז"ל ולא דמי לשאר איסורים כגון הנותן חלב בקדירת חבירו דאוסרה דשאני כלאים דכתיב בהו לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר עכ"ל וע"ש בירושלמי וא"כ פשוט דלר' יוסי ור"ש הנ"ל אין איסור זריעת כלאים רק בכרם ושדה של עצמו דכיון דמפרשי' כרמך ושדך ממש [דפשוט דכמו דמפרשי' כרמך ממש ה"ה שדך] ולא כרם ושדה של חבירו א"כ הא לא נאמר הלאו רק על של עצמו וכמובן בפשיטות [ואם דזה דבר של חידוש ויש לדון בו מכמה דוכתי ואכ"מ כי יצטרך לכלל בפ"ע מ"מ מדברי הרע"ב הנ"ל הא יש הכרח לומר כן וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב'ם פ"ג מה' כלאים הט"ז שכ' וז"ל בד"א שצריך הרחקה ובין מין למין אחר) כו' בשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנא' שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים עכ"ל ומבואר דמפרשי' לתיבת שדך שדך ממש וא"כ הרי לא נאמר הלאו רק על שדה עצמו ומגוף דין הרמב"ם הנ"ל אין ראיה די"ל דרק לעניין הרחקה והבדל בין מין למין הוא דמהני להתיר מה שזה בתוך שלו והאחר בתוך שלו חבירו דהרשויות מחלקות ומה שיש לכל שדה בעלים אחרים זה עצמו עושה ההבדל והחלוקה ודו"ק משא"כ בזורע ב' המינים בתוך של חבירו שפיר י"ל דאסור ואולם מן הטעם שנתן הרמב"ם דמשום דכתיב שדך כו' אין האיסור אלא שיזרע שדהו כו' שלא נאמר הארץ לא הזרע כו' א"כ מבואר דפירושא דתיבת שדך הוא שדך ממש שלך וא"כ ממילא הא ליכא לאו רק על שדה שלו וע' קול הרמ"ז כלאים פ"ז ח"ג דכ' ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פ"ג דה"כ כ"ו דבכלאי זרעים אינו חייב אלא הזורע בשדהו דווקא מדכתיב שדך וגו' ולא נאמר הארץ וגו' עכ"ל הנה שהבין ז"ל ג"כ כן בפשיטות מדברי הרמב"ם דלאו דזריעת כלאים שוא בשדהו דווקא לא בשדה חבירו):
ולפי"ז יל"ע דלכאורה איך יש חיוב על שום זריעת כלאים לפי המבואר בשבת (דף י"ח ע"ב) גיגית ונר וקדירה ושפוד מ"ט שרו ב"ש [פי' ב"ש דאסרי שביתת כלים בשבת מ"ט שרי בגיגית שהשכר בתוכו והשעורין נישורין בו בשבת וכן נר שהשמן דולק בו בשבת כו'] דמפקר להו אפקורי ומבואר שם בתוס' וראשונים דאף דאין מפקיר בפירוש בפיו רק בלבו ג"כ מהני כיון דאנן סהדי דמפקיר להו מפני האיסור כדי שלא יעבור אשביתת כלים וע"כ ה"ל כאילו הפקיר בפירוש בפני ג' ע"ש ולפי"ז ה"נ בכלאים כיון דאין איסור אלא בזורע בשדה עצמו א"כ בכל זורע נמי נימא דאנן סהדי דאפקורי מפקיר את השדה בלבו כדי שלא יעשה איסור:
ואולם ז"א דהא כלאים דאורייתא המלקות שלו הוא רק בהתראה וקבלת התראה ע' רש"י סנהדרין (דף פ"א ע"ב) ד"ה התרו בו ושתק וא"כ אחרי שהתרו בו ואמר יודע אני וע"מ כן אני עושה וודאי דלא הפקיר את השדה בלבו דאל"כ הי' לו להשיב ולומר הפקרתי את השדה ובהיתר אני עושה וכמבואר כזה בכמה דוכתי ואולם התינח במלקות דאורייתא אבל במ"מ דרבנן דזורע בעציץ שא"נ דא"צ התראה כמבואר בגליון תוס' קידושין (דף ס"ג ע"ב) ורש"י סנהדרין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה ארבעין בכתפי' דמ"מ א"צ התראה ע"ש א"כ הדרא הסברא הנ"ל לדוכתי' דהול"ל אנן סהדי דאפקורי מפקיר לי' בלבו ובשלמא להורות איסור הזריעה שפיר שייך שאם הוא יודע שאינו מפקירו בלבו אסור לו לזרוע משא"כ מ"מ למי שראינו לו שזרע שפיר ה"א דליתא מפאת האנן סהדי הנ"ל וע"כ שפיר הוי המ"מ כאן רבותא והטעם דחייב באמת מ"מ י"ל בפשיטות דס"ל לאביי כרבנן דר' יוסי ור"ש דלא בעי' שדה שלו ועוד דלא דמי להך דשבת דהוא רק על יום אחד שייך לומר דאפקורי מפקיר משא"כ כאן בכלאים דגם הקיום אסור וע"כ דמפקירו לזמן רב עד אחר שיוגמר וזה לא אמרינן:
והנה תירוצינו זה יש לאומרו עוד באופן אחר לפמ"ש התיו"ט כלאים פ"ב מ"א דאין איסור זריעת כלאים רק במתכוון לזריעה שיהיו ב' המינים גדילים יחד ע"ש דהוא ז"ל כ' שם כן דקים להו לרבנן כך עש"ה והנה י"ל ג"כ דלא קים להו לרבנן כאן בפרט דבר יותר מבמקום אחר רק דממילא בעי' וודאי כוונת זריעה כמו בכה"ת דבעי' כוונת המעשה שאסרה תורה לר"ש דדשא"מ מותר וע"כ ה"נ אם ישליך זרעים על הארץ ויהי' כוונתו להתעסק בעלמא לא עבור צמיחה וגידול אין איסור בדבר ואולם הא ה"ל פסיק רישא אכן לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי ומקורו בש"ס שבת (דף ק"ג ע"א) דקעביד בארעא דחבריה א"כ ה"נ אם אין השדה שלו ישתרי וא"כ שוב הא שייך לומר אנן סהדי מפני החזקת כשרות שאינו מתכוון לזריעה ושמפקיר השדה בלבו ואינו עושה איסור [ויל"ע בזה די"ל דרק בארעא דחבריה חשיב לא ניחא לי' אבל בשדה דל הפקר י"ל דחשיב ניחותא מפאת שבידו לזכות בו ורצת מוכח כן מדאמר דקעביד בארעא דחבריה ולא אמר דקעביד בארעא דלאו דילי' ודו"ק] ורק במלקות דאורייתא הא לא שייך לומר כן כיון דיש התראה וקבלת התראה וכנ"ל משא"כ במ"מ דרבנן בעציץ שא"נ שפיר שייך לומר כן ושפיר הוי המ"מ רבותא וכנ"ל:
עי"ל לפמ"ש בחידושי בסוגי' דלאו הניתק לעשה אהא דאמרי' במכות (דף י"ג ע"ב) דטעם פטור לאו הניתק לעשה הוא משום דלא דמי לחסימה ע"ש ואינו מובן לכאו' דמדוע לא דמי ואי משום שכתיבה עשה אחרי הלאו ומורה הסמיכות היות הכוונה לנתוקי ללאו א"כ הרי זה רק גילוי בפירוש לפטור ממלקות אבל הלאו גופיה שפיר דמי לחסימה וכתבתי בחידושי דהכוונה דבחסימה אין החסימה מחייבתו שום מצוה משא"כ בלאו הניתק לעשה דבא ע"י מעשה הלאו חיוב מצוה בנותר לשרפו ובגזל להשיבן וכדומה וע"כ מפאת זה לא דמי לחסימה והארכתי שם בזה:
ולפי"ז הנה לכאו' הי' ראוי שלא יהי' מלקות גם בזריעת כלאים כיון דגם קיום כלאים אסור מה"ת ומתחייב ע"י הזריעה במצות עקירת הכלאים ודמי ממש לנותר דמתחייב בביעורו ע"י שריפה ולגזל דמתחייב בביטול המעשה ע"י השבה ולאונס דמתחייב בביטול הגירושין ע"י החזרה וה"נ מתחייב בביטול המעשה ע"י עקירה ואי דשריפת נותר והשבת גזל כו' נאמרו בלשון עשה משא"כ קיום כלאים נאמר בל' לאו וכדדרשינן במ"ק (דף ב' ע"ב) כלאים שדך לא מ"מ מה בכך ומניין לנו לחלק בזה בין ל' עשה ללשון לאו הרי כל הפטור רק משום דלא דמי לחסימה דשם אין החסימה מחייבתו מעשה מצוה וא"כ בין במתחייב לעשות מעשה מצוה מחויבת מל' עשה ובין במתחייב לעשות מעשה מצוה מחויבת מל' לאו מ"מ הא לא דמי לחסימה. אולם באמת זה טעות דבכלאים אין הזריעה מחייבתו שום מעשה מצוה כלל דרק אילו אמרה תורה אם זרעת כלאים עקור אז היתה העקירה מעשה מצוה משא"כ עתה דאמרה כלאים שדך לא זה הרי הוא רק אזהרה שלא יהיה שם מציאות כלאים בשדהו ואין כאן חיוב מעשה כלל ורק איסור הוא דיש כאן דמציאות הכלאים הוא איסור שאסרתו תורה בלאו וכדי שלא יעבור על איסור זה צריך האדם לשית עצה ולעקור הכלאים משדהו למען לא יהיה שם מציאות כלאים שאסרה תורה מציאות זה אבל גוף העקירה איננה מעשה מצוה כלל דו"ק היטב מאוד. ואיסור של מציאות הכלאים שאמרה תורה מחמתו וודאי אין לאו זה חלוק משאר לאוין כלל וכלל דאיסור אחד הוא עם הזריעה ולאו ארוך הוא דאסרה תורה מציאות הכלאים הן התהוותו דהוא הזריעה והן הווייתו דהוא הקיום וא"כ לא שייך כאן עניין ניתוק כלל וכלל ודו"ק היטב מאוד:
ואולם זה יתכן רק בדאורייתא דמילי דאורייתא הם דברים עצמיים ושייך לומר דמציאות הכלאים הוא האיסור כלשון התורה כלאים שדך לא משא"כ בדרבנן דכבר הבאתי דעת האחרונים דאיסורים דרבנן לאו איסורי חפצא נינהו משום דמילי דרבנן אין להם מבוא בעצמיות הדברים דבר לעשות עצם חפץ או עצם מעשה איסור והחכמים יכולים רק לצוות אל האדם עשה כך וכך או לא תעשה כך וכך וכשאינו שומע לדבריהם הוא עבריין ורשע אבל אין מבוא לדבריהם בעצמיות הדברים וא"כ בכלאים דרבנן דעציץ שא"נ כו' ג"כ אין עניינו שחכמים עושים גוף מציאות הכלאים איסור רק שאומרים אל האדם לא תזרע ואם זרעת עקור וא"כ שוב בעניין הדרבנן שוב שפיר ה"ל האיסור ניתוק ודו"ק היטב מאד כי עמוק הוא וע"כ שפיר ה"א דליכא מ"מ דכל דת"ר כעין דאורייתא תיקון וכי היכי דבדאורייתא בכעניין זה ליכא מלקות ה"נ בדרבנן ליכא מ"מ ולכן שפיר הוי המ"מ רבותא:
עי"ל עפ"י המבואר בירושלמי כלאים פ"ז ה"ו תני עציץ שא"נ מעשרותיו מהלכה כו' ופי' הפני משה דהכוונה מדברי סופרים ע"ש ולענ"ד דוחק לפרש תיבת הלכה על דברי סופרים ונ' יותר לפרש כי הך דקידושין (דף ל"ח ע"ב) תנן התם החדש אסור מה"ת בכל מקום הערלה הלכה כו' מאי הלכה כו' אמר שמואל הילכתא מדינה וברש"י הם הנהיגוה עליהם בחוץ לארץ עכ"ל [וע' ב"מ (דף צ"ג ע"א) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה ופירש"י ג"כ כבר נהגו כן עכ"ל] וה"נ הכוונה דהוא מנהג שנהגו כן לעשר את הגדל בעציץ שא"נ ולנהוג בו דין מחובר [דהלמ"מ וודאי אין לפרש כאן כדמפרש ר' יוחנן בהך דקידושין שם דעציץ שא"נ הא פשיטא לן בכל מקום דאינו אלא מדרבנן וא"כ אינו הלמ"מ] וכ"ש בהך דמנחות (דף ע' ע"א) דאמימרא דשמואל קיימינן וא"כ וודאי ניתן להאמר דשמואל היה מפרש להך ברייתא דירושלמי כן כי היכא דפירש איהו גופי' כן להך דערלה הלכה בש"ס קידושין הנ"ל וא"כ כיון דלשמואל הא דעציץ שא"נ לו חומר מחובר אינו כשאר דרבנן רק הוא מנהג דקיל טפי מדרבנן דעל מצוה דרבנן מברכינן משא"כ אמנהג כמבואר בסוכה (דף מ"ד ע"ב) א"כ בפשיטות לק"מ מהך דשבת (דף מ' ע"ב) די"ל דאיסור דרבנן שפיר סתמו במכת מרדות משא"כ בהך דמנחות דהוא רק מנהג שפיר צריך המ"מ להתפרש ושפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעינן דלוקה מ"מ שפיר אלא איסורא מאי קמ"ל תנינא תרם כו' דאף דמן המשנה נשמע דמחמרינן להחשיבו זריעה מ"מ כיון דמתבאר מברייתא דירושלמי הנ"ל דהוא רק ממנהג לכן שפיר יש ה"א דליכא מ"מ [ונזכרתי ירושלמי סנהדרין פרק ד' המובא ברי"ף שם על המשנה לפיכך אין דנין לא בערב שבת כו' ובירושלמי אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וברש"י שעל הרי"ף שם פי' כאן להלכה מדברי סופרים וכן הוא בר"ן שם ואולם בגוף הירושלמי איתא כאן להלכה כאן למעשה וא"כ הפי' להיפוך דתיבת להלכה הכוונה מה"ת ואין להאריך דעכ"פ ניתן להאמר כדברינו הנ"ל דהך דעציץ שא"נ מעשרותיו מהלכה הכוונה ממנהג ובפרט לשמואל דאיהו דמפרש כן להך דערלה הלכה וכנ"ל]:
עי"ל והוא העיקר דבאמת הרי אין מפורש איסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ כלל ואביי הוא דדיקדק כן ממתני' דתרם כו' דמדה"ל זריעה מדרבנן לענין תרומה ה"ה לענין כלאים וצ"ל דאע"ג דקיי"ל בעלמא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמבואר בתוס' חולין (דף ק"ד ע"א) ד"ה ומנא ובמס' ידים פ"ג מ"ב דאין דנין ד"ס מד"ס וכ"ה בכמה דוכתי מ"מ כאן לא מיסתבר לחלק בין תרומה לכלאים רק כיון דרבנן חשבוהו לזריעה ה"ל זריעה לכל מילי וא"כ זה מ"מ הרי איננו סברא חיצונית של איניש דעלמא ושפיר אילו הי' אדם זורע כלאים בעציץ שא"נ לא הי' לו להתחייב מ"מ דהי' לנו לתלות דלא ידע מן האיסור כלל ואפי' הי' מודה שידע מ"מ כל שזולת הודאתו אינו מתחייב אז גם עפ"י הודאתו אינו מתחייב וכמו שאין מתחייב מלקות דאורייתא ע"י הודאת פיו דכל דת"ר כעין כו' ועוד דגם בעובר אדרבנן מיקרי רשע כמבואר ביבמות (דף כ' ע"א) ונדה (דף י"ב ע"א) ואין נאמן לומר דידע ועבר דא"א מע"ר] דרק אילו הי' מפורש איסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ אזי מחזקי' לאינשי בגמירי מילי דאיסורא ויודעים מה שאסרו חכמים לעשות משא"כ כאן דלא אמרו חכמים כלל דאסור לזרוע כלאים בעציץ שא"נ רק דאנן הוא דמדמינן כלאים בעציץ שא"נ לתרומה ומדקדקינן זה מדין תרם כו' דמשנה הנ"ל א"כ זהו הרי הוא רק סברת חכמה אבל איניש דעלמא א לו לדון דמיון כזה מעצמו וכמובן וא"כ שפיר אמר אביי דבשלמא אי אשמעי' דלוקה מ"מ מדרבנן שפיר אלא איסורא מאי קמ"ל תנינא תרם כו' והכוונה דאיסור לא הוצרך שמואל להודיענו דזה הי' כל חכם יודע מעצמו אילו הי' באין לשואלו אם מותר לזרוע כלאים בעציץ שא"נ הי' יודע לדמות כלאים לתרומה ולדון האיסור מהך דתרם כו' דסברת חכם וודאי היתה מדמה כלאים לתרומה ולא היתה מחלקת בדברים ורק אילו הי' אירע שהי' אדם זורע כלאים בעציץ שא"נ לא הי' החכם מכהו מ"מ דהי' תולה דוודאי בשוגג עשה. שלא ידע מן האיסור דאיניש דעלמא אין לו לדון דמיון כי האי וא"כ רק המ"מ הוצרך שמואל להשמיענו אבל האיסור הרי כל חכם הי' יודע להורות האיסור מעצמו ולא הוצרך שמואל להשמיענו אותו וא"ל דא"כ אכתי מאי קשיא לי' לאביי הרי שפיר יש צורך גם בהא דאמר שמואל אסור לענין המ"מ דהא מה שהיו פטורין ממכת מרדות הרי הי' זה רק עבור שלא נתפרש האיסור זריעת כלאים וא"כ עתה אחרי שפירש שמואל את האיסור שוב ה"ל ככל איסור דרבנן דמחזקי' לאינשי בגמירי לאיסורים ויולקה שפיר מ"מ [דגם מימרא דאמורא היא הוראה לכל ישראל כמו המשנה ושייך בי' אדם יודע וודאי וע' גיטין (דף מ"ד ע"א) מיני אמי בר נתן תורה יוצאת לכל ישראל כו'] דז"א דאילו הי' כוונת שמואל באומרו הך דזורע כו' אסור רק עבור שנכה מ"מ מעתה לזורע א"כ עדיפא מינה הל"ל בהדיא דלוקה מ"מ מדרבנן כיון דזה הי' כל מטרת מאמרו וא"כ מדלא אמר הכי רק אמר אסור א"כ מוכח דלא הי' כוונת שמואל ומטרת מאמרו לשיתחייב הזורע מעתה מ"מ רק חשש על גוף האיסור שלא נדע להורות שד"ז אסור ובא להודיענו זה וע"כ ע"ז הקשה אביי שפיר דזה לא הי' צריך להודיענו שזה כל חכם הי' יודע מעצמו להורות איסור דהי' מדקדק לי' מהך דתרם כו' ודו"ק כי ז"פ ונכון בעזה"י וקושי' מעיקרא ליתא:
ודע דמש"ס מנחות הנ"ל יש לתמוה אדעת רש"י בכורות (דף נ"ד ע"א) דכלאי זרעים כל איסורם רק מדרבנן ע"ש בתוס' שתמהו מכמה דוכתי וחידוש שלא הביאו גם גמ' דכאן דמפורש בה איפכא דאי איתא מאי קאמר אביי אלא אסור מאי קמ"ל תנינא תרם כו' ומאי ראי' מתרומה הא התם היי רק חדא דרבנן מפאת העציץ שא"נ משא"כ כאן דאיירי בכלאי זרעים דכל עיקרן דרבנן וא"כ בעציץ שא"נ הא ה"ל תרי דרבנן וא"כ הרי אין ללמוד זה כלל מתרומה וע"כ דגם כלאי זרעים הם דאורייתא וז"פ:
והנה בגוף הספק אי יש מ"מ בכל דרבנן ע"ע נדה (דף י"ד ע"ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ולימא אסור דקמגרי יצה"ר אנפשי' עכ"ל הגמ' וברי"ף שבת פ' שמונה שרצים מייתי לה וכ' שם הר"ן וז"ל יהא בנידוי פיר"ת ז"ל דלאו למימרא שיהא בנידוי מאיליו אלא ראוי לנדותו קאמר כו' והיינו דפרכינן ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה בכל האיסורין שהעובר עליהן ראוי לנדותו ופרקי' דנקט כהאי לישנא לאשמעי' שאיסורו יותר מפני שמגרה יצה"ר בעצמו עכ"ל ז"ל [ואיירי דמייתינא לי' הנני לפרש מ"ש ופרקי' דנקט כו' דלכאורה אינו מובן דאיך נדע דאיסורו יותר ממה שאמר יהא בנידוי ונ' דהא דכל איסור דרבנן יש בו חיוב נידוי הוא רק עבור הזלזול שזילזל בדברי חכמים לעבור על איסור שלהם ואין המעשה בעצמותה מחייבת הנידוי רק דאחרי שאסרו חכמים לעשות זאת המעשה ועבר ועשאה הרי זילזל בכבוד חכמים בזה ומתחייב נידוי על הזלזול וככל נידוי שמנדין על כבוד הרב ע' ברכות (דף ט' ע"א) וע"כ כיון דהי' ראוי שיאמר גם כאן תיבת אסור לבד וממילא העובר יתחייב נידוי ככל עובר על איסור דרבנן ולא אמר הכי רק אמר המקשה כו' יהא בנידוי ע"כ הכוונה דהנידוי כאן איננו מפאת עברו על איסור דרבנן וזלזולו בדבריהם לבד כאשר הוא בכל מקום רק הוא חיוב עצמותי כאן בפרט ואפי' לא הי' חיוב נידוי לכל עובר על איסור דרבנן דואת המעשה בעצמותה מפאת פרטיותה מחייבת הנידוי וע"כ לא אמר תיבת אסור אף דהייתי יודע גם אז דחייב נידוי כמו בכל איסור דרבנן משום דאז הרי הי' המשמעות רק דאסור מדרבנן והעובר מתחייב ממילא נידוי עבור עברו על איסור דרבנן לא מפאת פרטיות הגנות של מעשה הקישוי כו' משא"כ עתה דאמר המקשה כו' יהא בנידוי משמעותו שגגות המעשה בפרט מחייבת הנידוי ואין הנידוי מפאת זלזול באיסור דרבנן לחוד דהוא דבר כללי בכל איסורים דרבנן רק פרטיות המעשה מחייבת זה וע"כ זה שפיר מורה על חומר דבר זה על שאר האיסורים דרבנן דהנידוי בהם איננו על פרטיות המעשה כלל רק על עברו על איסור דרבנן וזלזולו בדבריהם ואין פרטיות המעשה מחייבת הנידוי משא"כ כאן פרטיות המעשה מחייבת הנידוי וא"כ ע"כ דהוא איסור חמור טפי וטעם החומר הוא משום דקמגרי כו' ודו"ק היטיב מאוד] והנה לפי' הר"ן הנ"ל מבואר בקושית הגמ' הנ"ל ולימא אסור דכל איסור דרבנן סתמו ענשו נידוי וא"כ כ"ש דמצינן להכות מ"מ על כל איסור דרבנן סתמא דהא נידוי חמור ממכת מרדות כמבואר בפסחים (דף נ"ב ע"א) וע' תוס' כתובות (דף כ"ח ע"א) (ומאי דק' דדברי הר"ן הנ"ל סותרים לכאורה למאי דאמרי' דסתם איסור דרבנן ענשו מ"מ דהא לר"ן הנ"ל ענשו נידוי בסתמא עמ"ש בזה בשו"ת רד"ך בית כ"ד חדר ה' וע"ע ריטב"א קידושין (דף ל"ט ע"א) דאהא דאמר שם ר' חנן ור' ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוהו להא גברא דקזרע זרעים בהדי הדדי א"ל ניתי מר נישמתי' ובריטב"א פי' שהרי מנדין על איסורין דרבנן עכ"ל ומשמע ג"כ דעל כל איסורים דרבנן מנדין וכן משמע מפירש"י קידושין שם ע"ש וע"ע ר"ן נדרים (דף ז' ע"ב)] וע"ע יבמות (דף נ"ב ע"א) דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו' נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה ובלא שידוכי כו' ומוכח דלנהרדעי הנ"ל אין סתם איסור דרבנן ענשו מ"מ דקידושין בביאה הא איסור דרבנן נינהו וכמבואר ביבמות (דף קי"ח ע"ב) ומאי קידש קידש בביאה כו' להודיעך כחו דר"ע דאע"ג דאיסורא דרבנן עבד קנס עש"ה דמבואר דקידושין בביאה הוא איסור דרבנן ואעפ"כ ס"ל לנהרדעי דלא מנגיד רב עלה רק בהצטרפות הפריצות של קידושין בלא שידוכי וע' שו"ת רד"ך שם דכ' דלדעת מהר"ם הא דאמרי' בשלהי יבמות דמשאל"ס אשתו אסורה לינשא ואם נישאת לא תצא אפי' מ"מ ליכא בעברה וניסת ע"ש ברד"ך מה שדן לתת טעם לדבר ועכ"פ אחרי שבגמ' לא נתפרש פטור המ"מ מניין לנו לדון מדעתנו סברות לפטור ממ"מ אילו הי' כל איסור דרבנן סתם ענשו מ"מ וע"כ דאין זה כלל מוחלט ומוכרח בכל מקום. וע"ע קידושין (דף פ"א ע"א) אמר רב מלקין על הייחוד כו' א"ר אשי לא אמרן אלא בייחוד פנוי' אבל בייחוד אשת איש לא שלא תהא מוציא לעז על בני' מר זוטר מלקי ומכריז כו' אמר רבה בעלה שעיר אין חוששין לה משום ייחוד וברש"י אין חוששין להלקות ובתוס' שם דקדקו מדברי רש"י דאיסורא מיהא איכא ע"ש וצ"ל דאיסור זה הוא ממילא בכלל כל איסור יחוד דאילו לא הי' בכלל איסור יחוד סתמא א"כ הרי לא נתפרש עדיין גוף איסור זה וה"ל לרבה להודיענו גוף האיסור ולומר ג"כ שאין מלקין עליו מ"מ ומדאמר רק אין חוששין להלקות מוכח דהאיסור כבר נודע וא"כ ע"כ דהוא בכלל איסור יחוד דעלמא וא"כ כיון דס"ל לרבה דגם איחוד דאשת איש מלקין וכמר זוטרא דאל"כ הא אפי' אין בעלה בעיר נמי וע"כ דס"ל כמר זוטרא דמלקין ומכריזין ורק כשבעלה בעיר חידש רבה דאין האיסור חמור כל כך כמו בשאר יחוד ומש"ה אין בו מ"מ וא"כ הא חזינן דלא על כל איסור יש מ"מ ואפי' באיסור יחוד דאורייתא דהא גם בבעלה בעיר הוי איסור הייחוד בכלל כל איסור ייחוד סתמא ואעפ"כ אין בו מ"מ וא"כ כ"ש באיסורים דרבנן דאין להחליט היות מ"מ בכל איסורים דרבנן סתמא:
וע"ע תוספתא מכות פ"ג דמוכח ג"כ דלא בכל איסור דרבנן יש מ"מ דחשיב התם כל מלקיות של תורה וא"כ בבואו לדבר ממכת מרדות של דבריהם הי' לו לומר ג"כ דרך כלל דכל ד"ס יש בהם מ"מ ואילו התוספתא שם הזכירה רק מ"מ בכהן הנכנס לבית הפרס כו' ע"ש וע"ע נדרים (דף י"ד ע"ב) במשנה קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בלא יחל דברו וע"ש בגמ' דפריך אהך דקונם שאני ישן כו' דהא הוי דבר שאין בו ממש ומוקים לה באומר קונם עיני בשינה כו' רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן כו' עכ"ל הגמ' והנה בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תת"ע הביא סוגי' הנ"ל וכ' וז"ל וא"ת והתנן קונם שאני ישן כו' קונם שאני משמשך כו' ומוקמי' בגמ' להך דקונם שאני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי דהוי נדר מה"ת וא"כ היכי כייל להו תנא בחד לישנא ה"ז בבל יחל דברו כיון דרישא הוי מדרבנן לפי אוקימתא דרבינא וסיפא הוי מה"ת כו' ואפשר לומר דלהכי כייל להו לאשמעי' דכי היכא דאיסורא דאורייתא מלקינן לי' דעבר על בל יחל באיסורא דרבנן נמי מלקינן לי' דעבר על בל יחל מדרבנן עכ"ל ומוכח להדיא דבסתם איסור דרבנן ליכא מ"מ זולת היכי דאיתפרש דאל"כ אכתי לא הוי לי' לתנא למיכללי' לדרבנן בהדי דאורייתא שאין זה סגנון נאות וכמו שהוקשה הדבר לרדב"ז ז"ל דמדוע כלל לדרבנן בהדי דאורייתא דזה סגנון בלתי ראוי זולת אם כוונת התנא לרמז ולהשמיענו בזה איזה דבר של חידוש וע"כ תי' דבא להשמיענו חידוש דיש מ"מ על הדרבנן כמו שיש מלקות על הדאורייתא וא"כ אי נימא דכל סתם דרבנן נמי אית בי' מ"מ א"כ הרי אין זה חידוש כלל ולא הוצרך להשמיענו זה כלל ואכתי ה"ל למיתני כסיגנון הנאות קונם שאני ישן כו' אסור קונם שאני משמשך ה"ז בלא יחל דברו וממילא הייתי יודע דבהך דרישא דקתני אסור לוקה מ"מ ג"כ כמו בכל איסור דרבנן דיש מ"מ וא"כ כיון דשינה התנא מן הסיגנון הנאות כדי להודיענו שיש כאן מ"מ על הדרבנן א"כ הא מבואר להדיא דעל איסור דרבנן סתם ליכא מ"מ זולת היכא דאיתפרש:
ודע דאם נאמר באמת דרבינא דשבת (דף מ' ע"ב) דאמר ש"מ המבשל בחמי טבריא כו' חייב ומוכח דס"ל דבסתם דרבנן יש מ"מ פליג בזה באמת אאביי דמנחות (דף ע' ע"א) דס"ל להיפוך וכמו שהעיר הבכור שור ז"ל לומר כן וכמובא בתחלת דברינו הנה י"ל סברת פלוגתתם דנחלקו בכל ענין דרבנן אם כשגזרו חכמים איסור בדבר שיש בו לאו מה"ת הי' כוונתם שיהי' הלאו ההוא בגזירתם מדבריהם וממילא ראוי להיות מכת מרדות על הלאו שבדבריהם דוגמת המלקות אשר יש על הלאו שבדאורייתא או הי' כוונת החכמים לאסור הדבר איסור גרידא ולא להשים עליו הלאו שבדבר וממילא אין ראוי להיותו במ"מ [זולת במקום שפירשו להחמיר עליו בזה] דלא עדיף מאיסור דאורייתא הנאמר אצל לאו וניתוסף עליו דאין בו מלקות כיון שלא נאמר בלשון לאו וכגון תיבת כל דכל חלב דמרבי ח"ש לאיסור נוסף על הלאו דחלב אשר בכזית ועכ"ז אין מלקות בח"ש הואיל ולא נאמר בלשון לאו וא"כ ה"נ איסור דרבנן שהוסיפו חכמים על לאו דאורייתא וכגון לאו דלא תזרע כלאים שהוסיפו עליו איסור זריעת כלאים בעציץ שא"נ ג"כ אין ראוי להיות בו עונש מלקות דרק אם שמו חכמים את הלאו מדבריהם על דבריהם אזי כל דת"ר כעין דאורייתא תיקון וכי היכא דהלאו דאורייתא יש בו מלקות דאורייתא ה"ה הלאו שבדבריהם יש בו מלקות דדבריהם דהוא מ"מ משא"כ אם רק איסור גרידא הוא שאסרו והוסיפו א"כ אף דכעין דאורייתא תיקון מ"מ הא ה"ל רק כאיסור תורה הנוסף על הלאו דאין בו מלקות דאורייתא וא"כ ה"נ אין ראוי להיות מלקות דדבריהם באיסור שהוסיפו הם ודו"ק היטב מאוד וא"כ זהו פלוגתת רבינא ואביי דרבינא ס"ל דשמו את הלאו על דבריהם ואף דבהך דשבת אין מלקות גם על הלאו של תורה דלא תעשה כל מלאכה משום דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הרי הוא אך מפני חומרתו שאין מתכפר במלקות וכנודע אבל גוף ענין לאו הרי הוא במלקות וע"כ בעונש של דבריהם דאיננו לכפרה רק לרידוי ולמיגדר מילתא שפיר יש מלקות דדבריהם על הלאו שבדבריהם] ואביי ס"ל דאיסור הוא שאסרו אבל לא שמו עליו את הלאו שבדבר וע"כ ליכא מ"מ זולת היכא דאיתפרש ולפי"ז יש לנו הבנה נכונה ג"כ בהך סוגי' דנדרים הנ"ל בעזה"י דבזה הוא דפליגי שם ג"כ רבינא וסתמא דגמ' דסתמא דגמ' ס"ל דאין בדרבנן הנוסף על דאורייתא הלאו שבדאורייתא רק איסור הוא שאסרו וא"כ כיון דתנן במתני' ה"ז בלא יחל כו' וקאי נמי אקונם שאני ישן כו' לכן א"א לומר דכוונת התנא לדרבנן דהא בדרבנן ליכא הלאו דבל יחל רק איסור גרידא הוא וע"כ שפיר הוכרח לאוקמי באומר קונם עיני בשינה דהוי מה"ת משא"כ רבינא לטעמי' דס"ל בהך דשבת דעל כל דרבנן סתם יש מ"מ והיינו משום דס"ל דיש גוף הלאו בדרבנן וע"כ שפיר אמר רבינא לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ודו"ק היטב מאוד. (והא דאמר שם בתר הכי ומי איכא בל יחל מדרבנן אין והתניא כו' יש לפרש ג"כ עד"ז וכמובן בפשיטות):
והנה מצאתי עוד בס' חידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל בעירובין (דף י"ז ע"ב) דאהא דאמר שם תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף לה ר' אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות וגו' ה"נ דלא לקי ר' יונתן הכי קשיא לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וכ' ע"ז בס' חידושי גור ארי' שם וז"ל ויראה דהא דתני ר"ח לוקין מדברי סופרים קאמר והא דקאמר דבר תורה מפני שסמכו אותו על דברי תורה ומפני זה לוקה מדרבנן ומפני דאסמכוהו אקרא לוקה כו' ואתי שפיר הא דמקשינן הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דכיון דסמיכות הדין על לא יצא איש והוא אתי להוצאה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו וכיון דאילו הי' מה"ת אין לוקין עליו ה"נ היכא דאסמכוהו לא חמיר טפי לא לקי כו' עכ"ל ז"ל ונראה מדבריו דאין מ"מ על סתם דרבנן רק היכא דאסמכוהו אקרא [וגם נראה מדבריו דלא כדברינו מעלה דח"מ דרבנן הוא מפאת ששמו את הלאו דאורייתא על דבריהם ועכ"ז גם היכא דהלאו הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ג"כ יש מ"מ על הדבריהם כיון דהא דלאו שניתן כו' דאין לוקין עליו בדאורייתא הוא אך מפני חומרתו וכנ"ל דמדברי הגור ארי' ז"ל לכאורה מתבאר היפוך זה ויש לחלק בין מ"מ דסתם דרבנן למ"מ מפאת אסמכתא שסמכו על דברי תורה ועשאוהו כדאורייתא וכהך דעירובין לפי' הגור ארי' הנ"ל דאז א"א שתהי' האסמכתא טובה מאילו הי' דרשא גמורה באמת דלא היו לוקין עליו ודו"ק]:
והנה כבר הבאתי בתחלת דברינו סוגי' דשבת (דף פ"א ע"ב) וראיתי להביא עוד הפעם יען יש גם משם ראי' לעניינינו והכי איתא התם אר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת כו' אמר ר' פפי ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי (מדאמר ר"ל דמותר לקנח בצרור כו' אע"ג שהעשבים שעלו בו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן ש"מ דשרי נמי לטלטל פרפיסא והוא עציץ נקוב ולא חשוב תולש) מתקיף לה ר' כהנא אם אמרו לצורך (קינוח דהוא כבוד הבריות) יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש כו' וברש"י האי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משים קינוח וכ"כ התוס' וז"ל האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפי' בקונטרס מדשרי ריש לקיש עכ"ל ובס' חידושי גור ארי' שם כ' תימא דאם בא לאשמעינן דאיסור איכא שמעינן דבר זה מדר' כהנא שאמר אם אמרו לצורך כו' עכ"ל ז"ל:
ולכאורה נראה דאביי חיוב המ"מ הוא דאתי לאשמעינן דמדר' כהנא דאמר אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך הרי יש ללמוד רק דאסור שלא לצורך אבל לא שיש חיוב מ"מ וע"כ שפיר השמיענו אביי רבותא במה שאמר מיחייב דהכוונה דמיחייב מ"מ וכמ"ש התוס' ואזיל אביי בזה ממש לשיטתו שאמר במנחות (דף ע' ע"א) בשלמא אי אשמעינן לוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' הרי דאילו אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שא"נ לוקה מ"מ מדרבנן היה זה נחשב לרבותא וחידוש אעפ"י שכבר נלמד האיסור מן המשנה דתרם כו' וה"נ השמיענו אביי רבותא כזאת דיש חיוב מ"מ בזה אעפ"י שכבר נלמד האיסור ממימרא דר' כהנא כן הי' נראה לכאורה אחרי שאביי הוא בעל המאמר כאן והוא דומה ממש למאמרו במנחות הנ"ל וא"כ מוכח מזה דכך היא שיטת אביי בכל מקום דאין מ"מ על סתם דרבנן ונצרך להתפרש ולאו דווקא בהך דמנחות בפרט הוא שאמר כן וכמו שדננו למעלה בארוכה לומר כן:
ודע דמה שהעירנו למעלה דמדוע יש מלקות על זריעת כלאים הא ראוי שיוחשב ניתק לחיוב העקירה שמתחייב מצאתי כעין זה בס' בית מאיר על הש"ס בחידושיו לנזיר (דף י"ז) כ' שם בתוך דבריו וז"ל ארשום אגב לזכרון דלפום רהיטא קשה לי דשם בתמורה (בסוגי' דכ"מ דא"ר כו') מוכח ללישנא קמא שם אליבא דאביי דמאי דאפשר להדורי לא לקי עליה וא"כ לאביי היאך מלקין הזורע כלאים הא לא מהני כיון דיכול לחזור ולעקור מה שזרע עכ"ל ז"ל (ומ"ש ז"ל דאפשר להדורי הוא שלא בדיוק רק הל"ל דמיחייב לאהדורי דבאונס שגירש דתמורה שם חייב להחזירה ומש"ה חשוב לא אהני מעשיו למיפטר ממלקות לאביי ע"ש וה"נ בזריעת כלאים הרי חייב לעקור הזריעה וא"כ ג"כ לא אהני מעשיו) וי"ל ביישוב הקושי' הנ"ל לפי המבואר בסוגי' דתמורה שם (דף ה' ע"ב) דר' יאשי' דס"ל דמערבין לקרנות ס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ור' יונתן דס"ל דאין מערבין ס"ל דכ"מ כו' אעל"מ ובזה הוא פליגי רבא ואביי דאביי ס"ל כר' יאשי' הנ"ל ורבא ס"ל כר' יונתן עש"ה:
ולפי"ז נראה לפמ"ש התוס' בקידושין (דף ל"ט ע"א) ד"ה לא בשם הירושלמי על דעתי' דר' יאשי' (דבעי' בכה"כ חטה ושעורה וחרצן) כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר הא בלא חרצן מיחייב משים כלאי זרעים דחטה ושעירה חברייא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים עכ"ל וא"כ ניחא בפשיטות בעזה"י דבני פלוגתי' דר' יאשי' י"ל דס"ל כר' יינתן דכ"מ כו' אעל"מ ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ ה"נ שפיר יש מלקות על כלאים אף דלא אהני מעשיו ור' יאשי' דס"ל דכ"מ כו' אי עביד מהני והיכא דלא מהני לא לקי מ"מ שפיר יש ג"כ מלקות על כלאים דלדידי' הרי יש גילוי מיוחד על זה מלאו דכה"כ דנאמר אזריעת חטה ושעורה וחרצן דע"כ דלאלקויי שמונים אתי דאי לאיסור תיפוק לי' משום כלאי זרעים וכירושלמי הנ"ל וא"ל דהירושלמי אמר כן רק משום דהדין פשוט בכל מקום דיש מלקות על כלאים וע"כ אמר דלאלקויי שמונים אתי אבל הא גופי' אכתי קשה דמנ"ל מלקות דכלאים דילמא אתי קרא דכה"כ רק לעבור עליו בשני לאוין ולא ללקות שמונים דז"א דהרי מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"א ע"א) ד"ה לעבור דלא אתי קרא לעבור עליו בשני לאוין זולת היכא דאיכא מלקות ולאלקויי שמונים ע"ש וא"כ הרי יש גילוי מפורש לר' יאשי' על מלקות דכלאים וגזה"כ הוא [וא"ל דאכתי דילמא רק בכה"כ יש מלקות דמיותר קרא לזה דאי לאיסורא תיפוק לי' משום כלאי זרעים וע"כ אא"ע לאיסור תנהו ענין למלקות אבל בכלאי זרעים אכתי מנ"ל מלקות ובכה"כ נמי ילקה רק ארבעים וכמובן. דז"א דכיון דבכה"כ נמי לא אהני מעשיו דצריך לעקור הכלאים ואפ"ה לקי שוב ילפינן כלאי זרעים מכה"כ דאע"ג דלא אהני מעשיו אפ"ה לקי וכדמצינו כזה בכמה דוכתין דמדמינן כלאי זרעים וכה"כ להדדי ועי' תוס' חולין (דף קט"ו ע"א) ד"ה כלאי זרעים דכתבו כזה גם להקל ע"ש וא"כ ה"נ יש לנו לומר דגם בכלאי זרעים יש מלקות ולאו דכלאי הכרם הכוונה ממילא לאלקויי עוד ארבעים גם משום כה"כ]:
ולפי"ז יומצא דאביי דס"ל דכ"מ כו' אע"מ וכר' יאשי' דמערבין לקרנות ס"ל נמי כאידך דר' יאשי' דאינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן כו' ומכאן הוא דיש לימוד על מלקות דזריעת כלאים וכנ"ל. ולפי"ז הנה יש ליישב בפשיטות ג"כ קושיית הבכור שור הנצבה בפתח דברינו אהך דמנחות (דף ע' ע"א) דאמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מ"מ מדרבנן שפיר כו' ויתיישב ג"כ מאי דפסק הרמב"ם ז"ל דלוקין מ"מ על זריעת כלאים בעציץ שא"נ אף דשמואל אמר רק אסור וכמו שעמדנו על זה למעלה:
ואולם לפי הנ"ל ניחא בפשיטות בעזהי"ת וזה די"ל באמת דכל איסור דרבנן סתם נמי ענשו מ"מ. ואולם זה הרי הוא רק מפאת שאמרו חכמים כן דרך כלל דכל עובר על דבריהם לוקה מ"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כן בפי"ח מה' סנהדרין דכל עובר על ד"ס לוקה מ"מ ואם כי לא ידענו מקורי מ"מ אחרי שכ' הרמב"ם ז"ל כן וודאי דבריו הם מדברי חכמים וככל דברי הרמב"ם ז"ל בספרו דדבר שהוא מסברא דנפשי' הוא כותבו ביראה לי' וא"כ הרי מבואר כן וודאי בדברי חכמים באיזה מקום דכל העובר על דברי סופרים חייב מ"מ ואולם לאביי דמלקות הכלליי דדאורייתא שגילה הכתוב בסמיכות מלקות ללאו דחסימה לומר דלוקין על לאוין הכוונה רק על לאו דהוא מהני וכל דלא מהני איננו בכלל זה ולא לקי וכאשר יש לאו דלא מהני ולוקין עליו הוא רק מפאת גילוי מיוחד שיש בלאו ההוא וכהך דכלאים דיש לימוד מיוחד על המלקות שלו וכנ"ל. ולולי זה לא היה לוקה מחיוב המלקות הכלליי שאמרה תורה דחיוב המלקות הכלליי נאמר רק אהיכא דמהני וא"כ נראה דגם חיוב מ"מ הכלליי שאמרו חכמים נמי כעין מלקות דאורייתא אמרוהו רק אהיכא דאהני מעשיו והיכא דלא מהני איננו בכלל זה וא"כ אחרי שאיננו בכלל זה הרי לא נתפרש המ"מ שלו ושפיר צריך להתפרש כי היכא דבדאורייתא כה"ג צריך ג"כ גילוי בפ"ע למלקות וא"כ שפיר צריך להתפרש המ"ת דזריעת כלאים בעציץ שא"נ [וא"ל דסוף סוף אחרי שיש בזריעת כלאים מלקות מה"ת אף דלא אהני מעשיו א"כ ממילא בכלאים רבנן נמי כל דת"ר כעין דאורייתא תקין וראוי להיות גם כן מ"מ אכלאים דדבריהם דז"א דמנ"ל לומר דתיקנו חכמים דבריהם בזה כעין דאורייתא לחיוב מ"מ ואין לנו לומר כן מעצמינו. ולולי שאמרו דכל העובר על דברי סופרים חייב מ"מ הרי לא היינו יודעין מחיוב מ"מ כלל על דרבנן ורק ממה שאמרו כן הוא דאנו יודעים אותו וא"כ אין לך אלא מה שאמרו וכיון דהיכא דלא אהני מעשיו איננו בכלל זה א"כ מניין לנו להכות בו מ"מ אם לא יתפרש וז"פ]:
ואולם זהו רק לאביי לטעמי' דס"ל דכ"מ כו' מהני ואי לא מהני לא לקי דלדידי' דין מלקות דאורייתא הכלליי נאמר רק אהיכא דמהני וכן דין מ"מ הדרבנן הכלליי וע"כ היכא דלא מהני שפיר צריך המ"מ להתפרש משא"כ שמואל גופי' הא מצי לסבור כרבא דכ"מ כו' לא מהני [ולדיעות הסוברים בדעת הרמב"ם דפוסק כרבא א"כ יש לנו לומר וודאי דגם שמואל הכי ס"ל כהלכה] וא"כ שיב דין מלקות ומ"מ הכלליי הוא גם אהיכא דלא מהני וא"כ שפיר אמר שמואל רק אסור וממילא יש מ"מ ג"כ כבכל איסור דרבנן ולא הוצרך לפרש כלל וא"כ שפיר כ' הרמב"ם ז"ל דלוקה מ"מ דאין לנו ראי' דשמואל יחלוק ע"ז כיון דרק אביי לטעמי' הוא דאמר דצריך להתפרש וכנ"ל: