ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף יז.
ת"ר י"ט שחל וכו'. הפסיק באמצע דיני עירוב בברייתא זו ואיירי בנוסח תפילה: ונראה משום דסיים הלכה כרבי ולאסור סמך לזה הך ברייתא דג"כ אתמר עלה הלכה כרבי וכדתירץ רבינא:
שם תנא וכו' מקדש ישראל והשבת וכו'. נראה טעמיה דהך תנא היה עפ"י מה שאמר רבי בברכות דף מ"ט ע"א אין חותמין בשתים ואותביה לוי מקדש ישראל והזמנים וכן מקדש ישראל וראשי חדשים, והשיב לו ישראל דקדשינהו לזמנים וכן ישראל דקדישינהו לר"ח, ואיתביה מקדש השבת ישראל והזמנים וא"ל חוץ מזו יע"ש. והך תנא דתנא קמיה דרבינא לא שמע שאמר רבי חוץ מזו והיה קשה לו הרי אין חותמין בשתים ולכן רצה למתני מקדש ישראל והשבת וכו' והיה סבור שגם שבת תלוי בקדושת ישראל ואין כאן חתימה בשתים:
שם ואם לא אמר מחזירין אותו. הדבר יפלא שחישב כאן ערבית דראש חודש ואיך אמר דרך כלל שמחזירין אותו, והלא בערבית דר"ח אמר רב בברכות סוף פרק תפילת השחר [ל.] טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב"ד מקדשין את החודש אלא ביום, ומסיק שם דבין חודש חסר ובין חודש מלא אין מחזירין דכיון דרב טעמא קאמר מה לי חסר ומה לי מלא. ובשלמא להיש מפרשים שהביאו התוס' שם בד"ה לפי וכו' דהיינו דוקא בלילה ראשונה של ר"ח אבל בלילה שניה של חודש מלא מחזירין אותו מצינן לאוקמי כאן בלילה שניה, אבל לפי מה שהחליטו התוס' שם שאין לחלק שם קשה. ובשטה מקובצת כתב דהך מחזירין אותו לא קאי על ערבית דר"ח דבההיא אין מחזירין אותו כדאמרינן בפרק תפילת השחר עכ"ל השיטה מקובצת. ודבריו כנים לדינא אבל אין משמעות הברייתא כן:
ונראה לפי מה שבארתי לעיל דף ט"ז ע"א במימרא דרב תחליפא שם דלרב תחליפא הך דאין מקדשין החודש בלילה אפילו בגמר דין דהיינו שנתקבל העדות ביום אינו מוסכם דלר"מ הוא דאין מקדשין אבל לרבנן מקדשין בלילה, א"כ איכא למימר דרב שם בפ' תפילת השחר לא ס"ל כרב תחליפא אלא ס"ל כהך ברייתא דפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב דהך כי חק על ר"ה קאי ולא כרב תחליפא, וע"ש בר"פ ראוהו ב"ד [שם כה.] בתוס' ד"ה אימת וכו', ולכן אפילו גמר קידוש החודש אינו בלילה ולכן החליט אומר שאין מחזירין אותו בערבית. אבל הך ת"ק דכאן סובר כרב תחליפא וגם סובר כרבנן דדיני ממונות גומרין בלילה וא"כ שפיר מצינו קידוש החודש בלילה, ולכן סובר דגם בערבית דראש חודש אם לא הזכיר של ר"ח מחזירין אותו:
ועכשיו שזכינו לזה אין אנו אחראין לדברי התוס' כאן בד"ה אין הלכה כאותו זוג שהקשו למה לא קאמר הלכה כת"ק, ותרצו משום דבמה דמסיים בשל שבת אין הלכה כת"ק דקיי"ל כרבי דאמר חותם מקדש השבת ישראל והזמנים:
ולפי מ"ש בלאו הכי לא מצי למימר הלכה כת"ק דמה דס"ל לת"ק דגם בערבית דר"ח מחזירין אותו אין הלכה כמותו דקיי"ל כרב דאמר בערבית דר"ח אין מחזירין אותו. שוב ראיתי בספר קרבן נתנאל [אות ק'] כתב ג"כ דלכך לא קאמר הלכה כת"ק משום דבמה דס"ל שגם בערבית דר"ח מחזירין אותו אין הלכה כמותו רק כרב, ואמנם לא חלי ולא הרגיש הקרבן נתנאל דתסוב הקושיא על רב איך הוא חולק על תנא דברייתא, ודוחק לומר בזה רב תנא ופליג במקום שלא אמרו כן בגמרא, אבל למ"ש ניחא שהוא פלוגתא דתנאי:
ועפ"י הדברים האלה נתיישב לי דברי הרז"ה [ט. ד"ה והא דתנו] והר"ן [שם ד"ה אין הלכה] כאן דמספקא להו אם רבי ביו"ט שחל בשבת הוא דפליג וסובר שגם חותם מקדש השבת ישראל וכו' אבל בשבת שחל בחוה"מ או בר"ח מודה שאינו חותם רק בשל שבת או דלמא דפליג גם בחוה"מ ובר"ח, והכריעו כן מסוגיא דשלשה שאכלו דף מ"ט ע"א דאותביה לוי לרבי והרי מקדש השבת וישראל והזמנים ור"ח עיין בדבריהם. ולכאורה קשה למה הוצרכו להביא מפרק שלשה שאכלו והרי הדבר מוכרע במקומו מכח קושית התוס' דלמה לא אמר הלכה כת"ק, ולפי מ"ש ניחא דקושית התוס' יש לדחות כמו שכתבתי:
שם מניח אדם עירובי תבשילין וכו' ומתנה. מלשון ומתנה משמע שצריך שיאמר דבר והיפוכו שיאמר אם היום חול עירובי עירוב ואם היום קודש אינו צריך לערב, וכן הוא בפירש"י [שם ד"ה אין הלכה] וכן מבואר בהרי"ף [ט.]:
ואני תמה טורח זה למה ואם יערב סתמא בדין יהא שרי לנא וכו' כנוסח כל עירובי תבשילין, והלא אם מחר חול לא עשה ולא מידי ומה איסור יש במאמרו אם הוא שלא לצורך. ומזה ראיה להפוסקים [עיין ברא"ש סי' א'] שיכול לערב אפילו כמה ימים קודם יום טוב, וא"כ אם חלו ימים ראשונים של פסח בחמישי ובששי ואם יום חמישי קודם אף שלא עשה לו העירוב פעולה בימים של פסח עושה לו פעולה לחג השבועות שיהיה בערב שבת ונמצא מתקן עתה בי"ט, לכן צ"ל בפירוש שאם היום קודש אינו צריך לערב והיינו שלא יהיה עירוב כלל:
רש"י ד"ה מי"ט לחבירו וכו' וחלו שני י"ט חמישי וע"ש וכו'. מה שפירש"י סוגיא זו בימים טובים הסמוכים לשבת הוא משום דעירובי תבשילין לא שייכי כלל בשני ימים טובים שאינם סמוכים לשבת, ואמנם בעירובי תחומין היה יכול לפרש בשני י"ט שאינם סמוכים לשבת ומחלוקת אמוראי אם לא עירב מערב י"ט אם יכול לערב בי"ט ראשון לצורך מחר. ולכאורה אגב עירובי תבשילין פירש"י גם עירובי תחומין בסמוכים לשבת והה"ד מי"ט לחבירו שאינם סמוכים לשבת, זה עלה במחשבתי לפום ריהטא. אבל אחר שעיינתי בזה נלע"ד דגם בעירובי תחומין בדוקא נקט רש"י בסמוכים לשבת, אבל בשני י"ט של גליות שאינם סמוכים לשבת לא מצאתי מפורש לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא ולא בפוסקים הראשונים המפורסמיס הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והש"ע שיהיה אסור לערב אפילו תחלת עירוב שלא ערב מערב י"ט כלל, כי לא היה בדעתו לזוז מעירו והיה דעתו להיות שביתתו במקומו ונמלך ביום ראשון להניח עירוב לצורך יום שני. ולדעתי הדבר פשוט להיתר, דהרי מה שאין מערבין מתחלה מי"ט לשבת יש בזה כמה טעמים לחכמים, דר' אליעזר בעירובין דף ל"ח ע"א הטעם משום דקדושה אחת היא ולר"א הטעם משום הכנה כמפורש שם דחכמים אמרו הא לייא קדושה אחת היא ור"א השיב התם משום הכנה, ושני טעמים הללו לא שייכי מי"ט לחבירו בשני י"ט של גליות, דאי לענין קדושה הרי קיי"ל דשני קדושות הן כדמסקינן לעיל דף ה' ע"ב דהלכתא כוותיה דרב בהני תלת, ומשום הכנה ג"כ לא שייך מיום טוב לחבירו דהרי חד מינייהו חול הוא ולא שייך מכין מיום טוב לחבירו, וביצה תוכיח שנולדה בזה מותרת בזה [לעיל ד.]:
ואמנם יש עוד טעם משום מקני שביתה בשבתא כדאמרינן כאן בשמעתין, ואומר אני דגם לזה אין לחוש כי אם בשני ימים הסמוכים לשבת אבל באינם סמוכים לשבת אין איסור גם לטעם מקני שביתה. לא מיבעיא לדברי התוס' בשמעתין בסוף ד"ה מ"ט וכו' דטעם למקני שביתה הוא משום הכנה, פשיטא דלא שייך מיו"ט לחבירו כמו שהוכחתי דבהם לא שייך איסור הכנה, אלא אפילו לפי מה שרצו התוס' בתחלת הדיבור הנ"ל דאפילו משני ימים של גליות לשבת שאחריהם, ג"כ לא שייך איסור הכנה כיון שחד מינייהו חול אפ"ה אסור משום למקני שביתה, וא"כ היה אפשר לומר דגם מי"ט לחבירו שאינו סמוך לשבת ג"כ שייך לומר שאסור למקני שביתה בי"ט. מ"מ נלע"ד שיש לחלק, דבשלמא בסמוכים לשבת אף שאחד מהם חול מ"מ הקנין הוא ודאי, שהרי השבת שאחריהם קדושתו ודאי ואי אפשר לילך בו יותר מתחום כי אם כשיקנה שביתה קודם לשבת, וא"כ הקנין הוא ודאי אך הספק אימת הקנין שהרי הוא קונה שביתה ביום ראשון וגם שוב שנית ביום שני בתנאי וכל יום הוא ספק י"ט ספק חול, מ"מ כיון שהקנין בעצמו הוא ודאי וגם ודאי לצורך יום האסור שהרי הוא לצורך שבת שהוא ודאי קודש לכן אסרו חכמים למקני שביתה זו ביו"ט אפילו בתנאי, אבל מי"ט לחבירו שספק הוא אם יש כאן קנין שביתה כלל שאם למחר הוא חול אין כאן שביתה כלל וממ"נ או שא"צ קנין שביתה כלל או שהקנין הוא ביום חול אין לנו ראיה לאסור, ועיין בדברינו הסמוך בדברי התוס'. ומ"ש רבינו הגדול הרמב"ם בפרק ח' [מהל' עירובין] סוף הלכה ט' שצריך לערב באותן פת שעירב ביום ראשון, היינו משום דרבינו מיירי שם גם בי"ט הסמוך לשבת ובזה בודאי בעינן באותו פת, ומה שלא ביאר רבינו שם בפירוש שבשני י"ט שאינם סמוכים לשבת דלא בעינן אותו פת דוקא ויכול לערב בפת אחר ואפילו לא עירב כלל בערב י"ט שיכול לערב בי"ט, היינו משום שאין דרכו של רבינו להביא בחבורו דין חדש שלא אמרו בפירוש בתלמוד בבלי או בירושלמי או בספרי וספרא ומכילתא, ואף שהדין הוא דין אמת אין דרכו להביאו בחבורו:
וחפשתי באמתחת הפוסקים ומצאתי להרשב"א בספר עבודת הקודש בשער עירובי תחומין סוף סי' י"ח שכתב מי ששכח ולא עירב עירובי תחומין אפילו בשני ימים טובים של גליות אינו מניח מי"ט לחבירו אפילו בתנאי, לפי שהמערב בתחומין קונה הוא שם בית ושמא הראשון קודש ואין קונין בית בי"ט עכ"ל הרשב"א. ומלשון זה משמע לכאורה שמיירי מי"ט לחבירו ממש לא בסמוך לשבת, מדתלי האיסור ביום ראשון ואי מיירי בסמוך לשבת א"כ בשני הימים הוא אומר כן ולמה תלה האיסור דוקא ביוס ראשון:
ואשתומם כשעה חדא ונתיישבתי שגם הרשב"א מיירי בסמוכים לשבת ולשונו ממש כלשון הגמרא, מניח מי"ט לחבירו ופירש"י בסמוכים לשבת, ואמנם נראה להרשב"א שעיקר האיסור הוא משום יום א' שמא הוא קודש אבל אם השני קודש הרי הועיל העירוב עכ"פ ליום שני שהרי הראשון שעירב בו היה חול, וכיון שהועיל ליום שני שוב הוא רשאי בודאי לערב באותו פת לשבת, וכדתנן בעירובין [לח.] מוליכו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני וכן אם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, וס"ל לרשב"א שגם עירב בפת אינו צריך שיאמר כלום כשמערב באותו פת ועיקר האיסור משום יום ראשון, באופן שנלע"ד בשני י"ט של גליות שאינם סמוכים לשבת מותר לערב גם תחלת עירוב מי"ט ראשון לשני. זה הנלע"ד להלכה אבל עדיין לא למעשה כי מסתפינא לחדש דבר שלא בארוהו הפוסקים הראשונים וצריך אני עוד להתיישב בדבר:
בד"ה אבל לאפות וכו' אפיה ורדיה לעצמו. ויש לדקדק רשב"א דמתיר מפני שהפת נאפית יפה תינח האפיה אבל איך תהיה רשאי לרדות יותר מהככרות הצריכים לבו ביום. וצ"ל שהתירו סופן משום תחלתן שאם לא תתיר הרדיה אף היא לא תאפה יותר מכדי צורך היום ולא תהיה הפת נאפית יפה, והא דלא חשבינן ליה בפ"ק דף י"א ע"ב גבי דברים שהתירו סופן משום תחלתן, היינו דלא חשיב רק מה ששנוי במתניתן והך דהכא ברייתא היא וכמ"ש הרב המאירי לענין חזרת סולם:
תוס' ד"ה מ"ט וכו' הואיל ויש שם ספק שמא חול הוא לגמרי. עיין מהרש"א שפירש דברי התוס' בשני י"ט של גליות שאינם סמוכים לשבת, ולא ידעתי מה הכריחו לזה והלא בשני י"ט הסמוכים לשבת ג"כ שייך לומר דאחד מהם חול, משא"כ בעירובין דמיירי בי"ט ראשון הסמוך לשבת וכן בארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא והוא סמוך לשבת, אבל בשני ימים טובים שאינם סמוכים לשבת גם איסור שביתה ליכא וכמו שהארכתי לעיל בסמוך בשטת רש"י. ומאד אני תמה על מאור עינינו המהרש"א שפירש דברי התוס' באינם סמוכים לשבת, ומה יענה בסוף דברי התוס' שפירשו דמקנו שביתה היינו איסור הכנה, וכי ס"ד של מהרש"א שיהיה שום הוה אמינא למיסר בשני ימים טובים מאחד לחבירו משום הכנה, ולעיל דף ד' ע"ב דקמתמה הגמ' על רב אסי דאמר נולדה בזה אסורה בזה והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה, ומה זה תימא ודלמא רב אסי אוסר משום הכנה, אלא ודאי שאין שום סברא לאסור מי"ט לחבירו משום הכנה: בא"ד והא פליג רבי לעיל דאמר מערבין עירובי חצרות. התוס' לא דקדקו בדבריהם דהרי לפי מה דמסקינן לעיל רבי הוא האוסר אלא שהתוס' אחזו בלשונם כפי השנוי בברייתא, אבל לפי דמפכינן לה הכוונה דפליגי חכמים:
ואמנם לפי מה שחידשתי לעיל [ד"ה ועכשיו בחזרי] דעיקר הפלוגתא הוא על הדיוק דת"ק אמר י"ט שחל בע"ש וכו' ודייקינן דוקא כשחל בערב שבת אבל אם חלו ב' י"ט בה' ובו' יכול לערב בה' בין עירובי חצרות ובין עירובי תבשילין, וע"ז פליג רבי דגם בחמישי אינו רשאי לערב בעירובי תבשילין רק עירובי חצרות אבל בששי כ"ע מודים דאין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תבשילין, וכן לפי דמפכינן לה הוא ג"כ על דרך זה, וא"כ נסתרו דברי התוס' כאן ושפיר אמרו שם אי אתה מודה דשם מיירי שחל י"ט בערב שבת:
ונלע"ד אף שיש מקום לפירוש שלי בדברי בעל הבעיא דלכן לא נסתפק בדברי רב רק בדברי שמואל הכל כמ"ש לעיל, אבל לפי האמת לא מתקיים פירוש זה ובודאי בעירובי חצירות פליגי, דהרי רב קאמר תחלת הוראה דהאי צורבא לקלקולא ובזה רצה למפשט דרבי לקולא, דאי לחומרא מאי קלקולא, ודחי דלעולם לחומרא פליג וכיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, ופירש"י ששוכחין ומטלטלים וזה שייך בחצירות, אבל בתחומין אי רבי לחומרא מאי קלקולא ואי משום ששוכח ויוצא חוץ לתחום הלא אם עירב יכול להיות ג"כ קלקול, שהרי מה שנשכר בערובו למזרח הוא מפסיד למערב ושמא ישכח וילך למערב, א"כ בעירובי תחומין אי רבי לחומרא לא שייך קלקולא, וכיון דמסיק לעיל הלכה כרבי ולאסור ורבי מחמיר ורב אמר תחלת הוראה דהאי לקלקולא, על כרחך בחצירות פליגי:
סוף הספר