ציון לנפש חיה ביצה· רבי יחזקאל לנדא
דף טז:
לא דאית ביה כזית. ואין להקשות כיון דנשתייר ממנו כזית א"כ מאי קמ"ל דסומך עליו הרי גם בתחלה אין שעורו יותר מכזית, דיש סברא שאף שבתחלה די בכזית מ"מ כיון שהוא הניח יותר מכזית גלי אדעתיה שלא רצה לסמוך על כזית ולא מהני אם נשתייר פחות מכזית, קמ"ל דמהני:
שם תבשיל זה צלי וכו'. ויש לתמוה איך שייך לומר על מבושל לשון אפילו והלא עיקר עירובי תבשילין השנוי במשנתינו הוא ועושה תבשיל, וכן תנא דמייתי מקרא ואשר תבשלו בשלו מכאן אמרו וכו' ואין מבשלין אלא על המבושל, ואיפכא הוה ליה למימר תבשיל זה מבושל ואפילו צלי שלוק וכו'. וראיתי לרבינו הגדול הרמב"ם פ"ו הלכה ד' כתב, תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן ואפילו דגים קטנים שהדיחם במים חמין והדחתן היא בשולם לאכלם הרי זה סומך עליהן, הרי שלא הזכיר מבושל והוסיף מעושן, והמגיד משנה כתב הוסיף רבינו המעושן שלא נזכר בברייתא וירושלמי הוא בנדרים פרק הנודר מן המבושל [ה"א] שיוצאין במעושן משום עירוב תבשילין:
ואני תמה מאד שלענין עירובי תבשילין לא נזכר שם דבר במעושן אבל לענין נדרים ולענין בישולי שבת ולענין בישולי גוים ולענין בשר בחלב הוא שם בעיא דלא איפשטא. ואולי כוונת הרב המגיד כיון דעירובי תבשילין הוא מדרבנן לכן ספיקו להקל. ולפי הנראה לא היה גורס בברייתא מבושל והיה גורס מעושן וא"כ שנוי הכל כסדר, ומבושל לא היה צריך למתני שזה הוא עיקר עירובי תבשילין השנוי במשנתינו והוסיף בברייתא צלי ואפילו כבוש שלוק ומעושן וכו'. אבל לפי הגירסא שלפנינו וכן העתיק הרי"ף בברייתא זו הדבר תמוה:
והיה אפשר להביא מזה ראיה לדברי הגאון חכם צבי בתשובה סי' ק"ל שתמה שחושב בבריתא כבוש ולא חישב מלוח וגם למה יועיל כבוש וסתם בישול ע"י אש הוא, ומתוך כך רצה לפרש דהך כבוש שלוק וכו' אין פירושו לשון או, רק כך פירושו כבוש ששלקו או שבשלו דלא תימא שלא יועיל לו הבישול כיון שכבר היה נחשב כמבושל קמ"ל שאפ"ה מהני וסומך עליו אחר שבישלו או שלקו משום עירוב:
ואמנם פירוש זה הוא דוחק וגם החכם צבי לא החליטו אבל על כל פנים גזר אומר החכם צבי שאין לחלק בין מלוח לכבוש בזה ואם סומכין על הכבוש סומכין ג"כ על המלוח. ואמנם המג"א בסק"ג כתב דבכבוש מערבין אבל במליח אין מערבין משום דאמרינן בחולין [צו.] כבוש הרי הוא כמבושל ומליח הרי הוא כרותח מכלל דמליח אינו כמבושל, ולכאורה דבריו תמוהים דהרי מליח הוא כרותח דצלי והרי בצלי מערבין בו:
ואמנם באמת דבריו נכונים שהרי לא אמרינן בחולין דמליח הוא כצלי רק אמרו מליח הרי הוא כרותח ואנן מפרשינן כרותח דצלי, וגם אפילו היה אמר שמואל שם בפירוש מליח הרי הוא כרותח דצלי ג"כ מפרשינן דלענין פליטה ובליעה קאמר, אבל בכבוש אמר סתם כבוש הרי הוא כמבושל [ו]מדלא קאמר כבוש הרי הוא כרותח דמבושל מכלל דלכל הדברים כבוש הוא כמבושל, זה הנלע"ד בכוונת המג"א:
ונחזי אנן לדינא אם מותר לסמוך על המליח משום עירובי תבשילין וגם אם סומכים על הכבוש. ואומר אני שמה שהחמיר החכם צבי שגם על הכבוש לא יסמכו כי אם בשעת הדחק שאין לו דבר אחר לסמוך עליו, והיינו לפי שטתו שרצה לפרש פירוש דחוק בהברייתא, אבל כיון דחזינן שבדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אי אפשר להעמיס פירושו של החכם צבי כלל יעויין בדבריהם, וכן שאר כל הפוסקים הטור והש"ע והאחרונים בכלן אין פוצה פה להחמיר בכבוש, לכן שרי אפילו לכתחלה לסמוך עליו משום עירובי תבשילין אם הוא ראוי לאכילה מחמת כבושו ומלפתין בו הפת, אבל במליח צריכין אנו לעיין כיון שלא נזכר בברייתא. ואומר אני כיון שכבר ביארנו מחבורינו נודע ביהודה [קמא] חיו"ד סי' כ"ו שבכל חיבור לרבינו הגדול לא נזכר כלל דין זה דכבוש כמבושל דלא ס"ל כשמואל דאמר כבוש כמבושל וס"ל כר' יוחנן דאמר כבוש אינו כמבושל, ואמנם ביארנו שם דגם לר' יוחנן כיון דעכ"פ מליח הרי הוא כרותח דצלי לא גרע כבוש ממלוח, ור"י דאמר כבוש אינו כמבושל מ"מ מודה דהרי הוא כרותח דצלי, וא"כ לר"י אין שום יתרון לכבוש יותר ממליח, וכיון שמבואר בברייתא שמערבין בכבוש ממילא הה"ד שמערבין במלוח, וא"כ להרמב"ם בודאי מערבין במליח, וליתר הפוסקים ביארתי שם לדינא דמספקא להו אם הלכה כשמואל דאמר כבוש כמבושל או כרבי יוחנן דכבוש הוא רק כמליח, וביארתי שם שבכל מילי דרבנן לא אמרינן כבוש כמבושל, וא"כ לענין עירובי תבשילין שהוא מילי דרבנן ג"כ סמכינן על ר"י וכשם שהתירה הברייתא לסמוך על כבוש הוא דין על מליח: גם יש לי להביא ראיה מגוף הברייתא דסומכין על מליח, דבברייתא קתני תבשיל זה צלי ואפילו כבוש וכו' וקולייס האיספנין שנתן עליו חמין מערב י"ט וכו', ובמסכת שבת דף קמ"ה [ע"ב] במשנה שנינו כל שבא בחמין חוץ מן המליח הישן וכו' וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן, ויש לדקדק כאן בברייתא דשבקה למליח הישן וכו' ונקטה קולייס האיספנין שהוא שנוי במשנה באחרונה, ובפירושו של קולייס נחלקו רש"י והרמב"ם שרש"י פירש שהוא דג מלוח, ואמנם מה שפירש"י כאן שנאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין אין הכוונה שנאכל גם קודם שנתנו עליו חמין, אבל הכוונה שע"י נתינת החמין נאכל כמו שהוא חי וא"צ שוב בישול, וז"ל רש"י שם במס' שבת קולייס וכו' שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין. והרמב"ם שם בפירוש המשנה דג דק הקליפה ולא פירש שהוא מלוח, וכן בחבורו פ"ט מהלכות שבת הלכה ב' כתב המדיח בחמין דג מלוח הישן או קולייס האיספנין והוא דג דק ורך ביותר וכו'. ומעתה בין לפירש"י ובין לפירוש הרמב"ם ניחא, דהא אף אם נימא שמערבין במליח היינו אם הוא ראוי לאכילה כך כשהוא חי דודאי לא עדיף מכבוש ועיין מג"א סק"ג, אבל אם ע"י מלחו אינו נאכל עד שיבשלנו ודאי אין מערבין בו עד שיבשלנו, ומעתה איכא למימר דדג מלוח ישן וכן דגים מלוחים קטנים נאכלים מחמת מלחן גם קודם נתינת החמין עליהם, ומה שחייב חטאת בנתינת חמין עליהם היינו שעי"ז מתבשלים וחייב כמו המבשל פירות הנאכלים כשהם חיים שחייב על בישולם, ולכך לא נקטה הברייתא אותם כאן לפי שהברייתא חשבה מה שע"י הנתינת חמין הוכשר לעירוב, אבל אלו כבר היו ראוים לעירוב מחמת מלחן אף קודם שנתן חמין עליהם, ונקטה הברייתא קולייס שזה ע"י נתינת החמין עליו הוכשר לעירוב, וכן לרבינו הגדול דג מליח כבר הוא מוכשר לעירוב בלי חמין, אבל קולייס לרבינו הגדול איננו מלוח כלל וזה ע"י חמין הוכשר לאכילה ולעירוב, ואותו נקטה הברייתא:
ומה דשבקה הברייתא באמת דין מליח שמערבין בו, ג"כ נלע"ד דשפיר ניחא בין לשטת שמואל ובין לשיטת רבי יוחנן, דלר"י שאמר כבוש אינו כמבושל ורק כרותח דצלי כמו מליח ממש, וא"כ מליח וכבוש שוים הם ברתיחתן ונקטה הברייתא חד מינייהו דהיינו כבוש וממילא דהה"ד למליח, ולשמואל דכבוש הוא כמבושל נקטה הברייתא מה שהוא בכלל שם תבשיל שהרי כך הוא התחלת הברייתא תבשיל זה וכו', אבל מליח אף שמערבין בו כיון שהוא כרותח וחזי לאכילה ע"י רתיחתו ודומה לתבשיל ולכך מערבין בו אבל אינו נכלל בשם תבשיל, ומה שאמר לעיל רב יוסף אם צלאן נכרי סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא קאמר אם מלחן יוצא בהם משום עירובי תבשילין, יש לומר דהיא גופא קמ"ל שלא נאסרו בצליית נכרי משום בישולי גוים, ואף שכבר אמר דדגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים, היינו מפרשים כוונת רב שע"י המליחה שמלחן נכרי לא נאסרו משום בישולי גוים דמליח אף שהוא כרותח מ"מ אינו אוסר משום בישולי גוים, ולאפוקי מר' יוחנן בפרק אין מעמידין דף ל"ח ע"ב שאוסר, אבל אם אח"כ צלאן נכרי שלא יהיו נאסרים בצלייתן משום בישולי גוים, זה לא שמענו בבירור מדברי רב, ובא רב יוסף ואמר לנו חידוש זה שאם צלאן נכרי אחר מליחתן ג"כ לא נאסרו, ואגב שקמ"ל שלא נאסרו קמ"ל ג"כ שסומך עליהן משום עירובי תבשילין:
והרמב"ם בפ' י"ז ממאכלות אסורות חילק באמת דין זה בשני בבות, דבהלכה ט"ז כתב דגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן גוי אח"כ מותרים וכו', ובהלכה י"ז כתב דג שמלחו גוי ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרים, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל עכ"ל הרמב"ם, והיינו כמו שכתבתי:
ואפילו לגרסת התוס' בפ' אין מעמידין שהבאתי דלא גרסי נכרי בתחלת דברי רב יוסף ומיירי ר"י דצלאן ישראל, וא"כ שפיר יש לדקדק אם איתא דמערבין במליח א"כ ל"ל צלאן אפילו לא צלאן נמי סומך עליהם מחמת מליחתן:
אומר אני ג"כ דלא קשה מידי עפי מה שהבאתי לעיל בשם השטה מקובצת שאף שהוא כמו תרי קולי דסתרי להתירן משום בישולי גוים ולסמוך עליהן משום עירוב, והוה מילי דרבנן כחוכא, אפ"ה לא חיישינן לזה וסומך עליהם משום עירובי תבשילין עיין בשטה מקובצת. ומעתה אומר אני לפי גרסת התוס' חיישינן באמת דלא הוה מילי דרבנן כעין סתרי אהדדי, ואם צלאן נכרי באמת אין סומכין עליהם משום עירובי תבשילין, והיינו אם גם מלחן נכרי וכן קודם צלייתן אם מלחן נכרי אין יוצאין משום עירובי תבשילין ג"כ משום דהוה כסתרי אהדדי, אבל אם מלחן ישראל סומך עליהם תיכף אחר מליחתן משום עירובי תבשילין, וכן אם מלחן ישראל וצלאן נכרי ג"כ סומך עליהם דאז לא הוו כסתרי אהדדי, ורב יוסף קאמר בצלאן ישראל שאז בין נעשית המליחה ע"י ישראל ובין נעשה ע"י נכרי סומך עליהם משום עירובי תבשילין: ומעתה קם דינא שבמליח הראוי לאכלו חי מחמת מלחו וגם מלפתין בו הפת סומך עליו משום עירובי תבשילין כמו שהוא חי כדברי החכם צבי, וסרו כל השגות הקרבן נתנאל מעל החכם צבי. ואמנם לפי שהוא דבר שלא נזכר בפוסקים הראשונים והמג"א מחמיר אין להקל במקום שיכול לעשות דבר אחר לעירובי תבשילין, אבל אם הוא שעת הדחק והגיע ערב י"ט סמוך לחשיכה ואין לו שום דבר לסמוך עליו משום עירובי תבשילין ויש לו דג מלוח שקורין הערינ"ג שהוא טוב למאכל וגם מלפתין בו הפת יכול לעשותו עירוב תבשילין. ולענין שאלה דשאילנא איך שייך למימר על מבושל לשון אפילו, נלע"ד ליישב קצת בדוחק דהיא גופא קמ"ל שיכול לכתחלה לערב בכבוש ושלוק אפילו יש לו צלי ותבשיל אין יתרון לזה על זה, ולפי שתמיד לשון אפילו משמעות ושזה גרע מזה לכן אחז בסדרו צלי בתחלה ומבושל באחרונה וכבוש ושלוק באמצע, שלא תוכל לפרש לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו אלא כולם שוים: שם אין לו שיעור למעלה וכו'. הדבר יפלא ואיזה סברא יהיה שלא יוסיף כמה שירצה, וגם תמוה איך שייך סופו לענין זה, ובזה הרגיש מהר"ם שיף ולא כתב שום יישוב: ולענ"ד נראה לפרש אין לו שיעור למעלה שיוכל לערב על מספר אנשים שירבה אפילו על אלפיס ושמואל מערב על כלהו נהרדעי, ולא תאמר שצריך להוסיף לפי מספר הנסמכים על עירוב זה שיגיע כזית על כל אחד קמ"ל שאין לו שיעור למעלה ועל הזית האחד יכול לערב על אנשים רבים מאד וכמ"ש ר' אבא לעיל כזית בין לאחד ובין למאה, ובזה אתי שפיר תחלתו וסופו שיש מקום לומר בשלמא בתחלתו שמערב על כזית אחד על אנשים הרבה ודאי מהני, אבל סופו כגון שלקח חתיכה גדולה דרך משל עשרה זיתים ואמר בדין יהא שרי לי ולכל אשר יסמוך עלי וכו' ושוב נאכל או נאבד ונשתייר ממנו חמשה זיתים, יש מקום לומר כיון שלקח יותר מזית והרבה לקחת יו"ד זיתים מסתמא היה דעתו על עשרה אנשים שיגיע זית לכל אחד וכיון שלא נשתייר רק חמשה זיתים לא יוכלו לסמוך עליו רק חמשה, קמ"ל שגם סופו אין לו שיעור ויוכלו לסמוך עליו כל מי שירצה אם לא פשעו. שוב ראיתי שגם הפני יהושע [ד"ה בגמ' לא] פירש אין שיעור למעלה כמ"ש, אבל לא נתן לב לפרש תחלתו וסופו: שם מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו. ויש לדקדק לדעת הרשב"א בבית מועד שער ג' אות ז' שגם בי"ט יש עירובי חצירות לדבר שאין בו צורך היום כלל, ועיין בב"י סי' תקי"ח [רנ"ב], א"כ קשה אדמחלק רבי בין ערובי תחומין לערובי חצירות נפליג בעירובי חצירות גופיה שמערבין לצורך שבת לדבר שיש בו צורך היום קצת ואין מערבים לדבר שאין בו צורך כלל שהרי גם זה דבר האסור לו. וצ"ל דעירובי תחומין אוסר רבי אפילו בספק דהיינו שחלו שני י"ט בחמישי ובששי ואוסר אפילו בחמישי בתנאי מטעם למקני שביתה בי"ט אסור כדלקמן דף י"ז ע"א, אבל עירובי חצירות אפילו שלא לצורך כלל מותר עכ"פ בחמישי בשבת דבעירובי חצרות לא שייך למקני שביתה וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה מ"ט:
ואמנם רש"י לקמן בד"ה דלמקני שביתה וכו' ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו, א"כ מלשון רש"י משמע דגם בעירובי תבשילין שייך איסור קנין שביתה וק"ו ששייך בעירובי חצירות אלא שבעירובי תבשילין התירו משום כבוד שבת, וא"כ בעירובי חצירות אסור אפילו בחמישי בתנאי, א"כ הדרא קושיתינו לדוכתא ונפליג רבי בעירובי חצירות גופיה וכנ"ל:
ואמנם רש"י לשטתו לעיל דף י"ב ע"א בד"ה אלא מדלא וכו' שגם מתוך הואיל והותרה אין שום הוצאה אסורה בי"ט אפילו שלא לצורך כלל וליכא שום עירובי חצרות בי"ט כלל, ולדידיה בלא"ה לא קשה ולא מידי ושפיר קאמר רבי ואי אתה אוסרו בדבר המותר דכל עסקי הוצאה אפילו שלא לצורך הותרו בי"ט אפי' לרה"ר וק"ו מחצר לחצר, והתוס' שכתבו לעיל דף י"ב בד"ה ה"ג וכו' שגם ביו"ט אסורה הוצאה שלא לצורך כלל, מ"מ אינהו לשיטתייהו לקמן דף י"ז ע"א דבעירובי חצרות לא שייך לאסור משום מקני שביתה, וממילא גם תירוץ שלי דרבי רצה לאסור עירובי תחומין אפילו בחמישי בשבת [עולה יפה], ובסמוך יבואר יותר:
שם אבעיא להו הלכה כרבי לקולא וכו'. הדבר תמוה דמדוע מספקא ליה כן בדברי שמואל ולא בדברי רב דאמר הלכה כת"ק אם היינו לקולא או לחומרא, כיון דהספק הוא מחמת דשלח ר' אלעזר לגולה וכו' א"כ הספק הוא בדברי ת"ק כמו שהוא בדברי רבי. ובילדותי הייתי רגיל להסביר להתלמידים שניחא ליה למבעי אליבא דשמואל דבזה יכול להסתפק אפילו לא היה מחלוקת בזה כלל בין רב לשמואל ושמואל לעצמו היה אומר הלכה כרבי יש ספק זה, אבל בדברי רב דאמר הלכה כת"ק לא היה לספוקי בדבריו כי אם מתוך מחלוקת עם שמואל. דהנה רב דאמר הלכה כת"ק הוא שפת יתר דפשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואמנם לפי שיש לנו ג"כ כלל הלכה כדברי המיקל בעירובין [עירובין מו.], ואם רבי לקולא היה מקום לומר שהלכה כרבי כיון שהוא מקיל, לכך הוצרך לומר הלכה כת"ק. וכל זה אם ת"ק לחומרא ורבי לקולא כמו ששנינו בברייתא, אבל אם הוא כמו ששלח ר' אלעזר לא כמו וכו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירים וא"כ הרבים מתירים והם רבים ולהקל פשיטא דהלכה כרבים לקולא ולמה הוצרך רב לומר הלכה כת"ק, אלא על כרחך רב שונה כמו ששונין בגולה דת"ק לחומרא ורבי לקולא:
ואמנם אכתי איכא למימר דלעולם דרב שונה כמו ששלח ר' אלעזר, והא דהוצרך לומר הלכה כת"ק היינו לפי ששמע משמואל הפוסק כרבי הוצרך הוא לומר הלכה כת"ק לאפוקי משמואל, אלא דכל זה היינו מחמת מחלוקת של שמואל אבל אם היה רב לחוד לעצמו אמר הלכה כת"ק לא היה שום ספק, אבל בדברי שמואל שפיר יש לספוקי שאיהו אמר הלכה כרבי ובכל ענין הוצרך לומר הלכה כרבי, שאם רבי לחומרא ודאי צ"ל הלכה כרבי אף שהוא יחיד נגד רבים ולהחמיר בעירובין אפ"ה פוסק כרבי, ואם רבי לקולא ג"כ הוצרך לומר הלכה כרבי דאף דקיי"ל הלכה כמיקל בעירובין היה מקום לומר דהני מילי יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים אבל יחיד נגד רבים אין הלכה כדברי היחיד, והוצרך שמואל לומר הלכה כרבי ולהכי נקט בעל הבעיא דבריו לשמואל: ועכשיו בחזרי על מס' ביצה כמה פעמים עם התלמידים, אמרתי ליישב עפ"י מ"ש לעיל [ד"ה מפני שאתה אסרו] דרבי אסר עירובי תחומין אפילו בחמישי בשבת להתנות, ולפי"ז אמינא דרבי מחמיר מצד אחד דת"ק לא קאמר אלא י"ט שחל בערב שבת משמע אבל בחמישי מותר אפילו תחומין, ורבי אף שהוא מיקל בחצרות אפילו בערב שבת אבל מחמיר הוא בתחומין בחמישי בשבת. ולא עוד אלא שיש בידינו לומר דרבי רק לחומרא פליג ולא לקולא כלל, לפי שת"ק אמר י"ט שחל בערב שבת וכו' משמע דוקא בערב שבת אבל בחמישי בשבת הכל מותר שת"ק אינו מחלק בין תחומין לחצירות, ובא רבי לחלוק רק על הדיוק שדייקינן מדברי ת"ק דבחמישי מערבין ובא רבי לומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין והכל בחמישי בשבת, אבל בערב שבת מודה לת"ק שאין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות, נמצא רבי מחמיר ות"ק מיקל. אלא שפירוש זה לא יתכן שהרי חזינן סיום דברי רבי מפני שאתה וכו' ואי אתה אוסרו בדבר המותר:
ואמנם לפי"ז נוכל לומר דמה ששלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונין וכו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין, לא בא להפוך הברייתא דברי רבי לת"ק ודברי ת"ק לרבי, אלא מניח דברי ת"ק ודברי רב כמות שהן בברייתא אלא שאינו שונה הך סיומא מפני שאתה וכו', והוא מפרש כמו שפירשתי שרבי על הדיוקא לחוד חולק ולאסור עירובי תחומין אפילו בחמישי אבל בערב שבת הכל אסור כדברי ת"ק, ומה ששלח לא כשאתם שונין הכוונה שאתם שונין הסיום מפני שאתה וכו' ומתוך כך ההכרח לפרש דרבי על פשטן של דברי הת"ק חולק לא על הדיוק, אבל ר' אלעזר אינו שונה הך סיום ומפרש מחלוקת רבי לחומרא ולכן מספקא ליה במה דאמר שמואל הלכה כרבי אם לקולא, וגם הוא מפרש פלוגתא דרבי על פשטן של דברי ת"ק ומתיר עירובי חצירות אפי' בערב שבת או לחומרא ורבי על הדיוק פליג לאסור עירובי תחומין אפילו בחמישי בשבת. אבל בדברי רב ליכא ספיקא כלל דממ"נ כפשטן של דברי ת"ק ודאי פוסק, דאם רבי בזה חולק הרי רב אומר הלכה כת"ק ואם רבי רק על הדיוק חולק ואוסר עירובי תחומין אפילו בחמישי ובששי לא נחלק כלל, ואם גם לרב הלכה כת"ק בכל דבריו שמה שמתיר בחמישי אפילו תחומין, הרי לקמן דף י"ז ע"א אמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה, ואם מה שאוסר עירובי חצירות בערב שבת הרי גם בזה גם רבי מודה שאסור וליכא בדברי רב שום ספק. ועיין בדברינו בדף י"ז ע"א בדברי התוס' בד"ה מ"ט:
רש"י ד"ה עד תחום שבת וכו' ולא עלו על לבו לזוכרן. מתוך דברי רש"י הללו משמע שאם המניח אמר שכיון גם עליהם מהני, ואמנם הר"ן [ח. ד"ה ועד כמה] כתב שאם הם חוץ לתחום אפשר אפילו במפרש ומתנה לא מהני שאין סברא שיערב אחד על כל העולם. והרב המגיד [פ"ו ה"ז] בשם הרשב"א כתב שאם יכול לבוא ע"י עירוב מהני במפרש עליו אבל מן הסתם אין דעתו עליו. ואומר אני מתוך לשון רש"י נראה שהטעם שאינו מעלה אותן על לבו היינו שסובר אולי לא יערבו ואינם יכולים לבוא לכאן ולמי שאינו יכול לבוא לכאן ודאי לא מהני העירוב. ולפי זה מי שרגיל לערב תמיד עירובי תחומין לכאן בכל י"ט והמניח יודע בזה שתמיד דרכו להניח עירובי תחומין לכאן, אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן תוך התחום. ומה שרצונינו בזה יבואר בסמוך:
בד"ה לשנה וכו' וראש השנה היה שאינו יכול להניח ולהתנות. כבר דשו בה קמאי ועיין מהרש"א ועיין בר"ן [ט. ד"ה לשנה]. והנלע"ד בכוונת רש"י דיש לתמוה למה היה האי סמאי עציב בפעם השני כיון שכבר שמע בשנה העברה שאמר לו שמואל סמוך אדידי, ולומר שבשנה העברה היה דירתו של האי סמיא תוך התחום ועתה בשנה זו נעתק והיתה דירתו חוץ לתחום אלא שבא כאן על ידי שהניח עירובי תחומין, שתי תשובות בדבר חדא כאן שהאי סמיא הוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל מסתמא היה דרכו בכל שבת וי"ט לבוא לפני מר שמואל לסדר מתניתא וגם חייב לקבל פני רבו ברגל, וכיון שהיה דרכו תמיד כן כבר ביארתי בדבור הקדום שזה דינו ממש כבני העיר לענין סמיכתו על גדול העיר. ועוד שנית דמסתמא היה שמואל דרכו תמיד לערב אכולהו נהרדעי כמו שנהג אביו דהוה מערב אכולהו נהרדעי, וכיון דהאי סמיא היה רגיל קמיה דמר שמואל היה בקי במעשיו ובמנהגו, וא"כ בפעם הראשון ג"כ קשה למה היה עציב הלא ידע דשמואל מערב אכולהו נהרדעי. והרז"ה [ט ע"ב ד"ה והא דאמר] באמת רצה לומר דהך עובדא לא בנהרדעי הוה:
אבל לענ"ד האי סמיא תמיד היה דירתו יותר מתחום מנהרדעי, ולכך בפעם הא' היה עציב שהיה סובר שאין דעתו של שמואל על הדרים חוץ לתחום אפילו הניחו עירובי תחומין, וא"כ הדרא קושיתינו לדוכתא למה היה עציב בפעם השני. ואין לומר שבפעם השני שכח מלערב גם עירובי תחומין, דא"כ איך היה מסדר מתניתא קמיה דשמואל והלא לא היה רשאי לבוא מחוץ לתחום, וע"כ צריך לומר דאז חל י"ט בחמישי ובששי בשבת והוא הניח ערב יו"ט עירובי תחומין והעירוב נאבד ביום חמישי, ובו ביום היה רשאי לבוא כיון שהיה קיים בין השמשות אבל למחר א"א לו לבוא ולכן היה עציב. אלא דקשה אם היה בחמישי ונזכר בו ביום למה היה עציב הלא יכול להניח עירובי תבשילין ולהתנות, ולכן פירש"י שראש השנה היה שא"א לו להניח ולהתנות. ולענין עירובי תחומין היה סבור האי סמיא אפילו בשני י"ט של ר"ה נאכל בראשון עירובו לראשון ולא לשני, דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן אבל לא להקל, ועיין במג"א סי' תט"ז סק"א, ולכן היה עציב, והשיב לו מר שמואל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור, שהורה לו שמואל שלענין תחומין בב' ימים של ר"ה נאכל בראשון מותר בשני דגם לקולא קדושה אחת הם וכדעת הרשב"א שהביא המג"א שם, וא"כ אתה היום דינך כמו הדרים תוך התחום, ולכן אי לאו דפושע את היה מותר לך לסמוך עלי אבל כיון דפושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור: